.

האם הכרובים הם סמל לזיווג בעליונים?:

.

הנה כעת במאמר שני זה, עלינו להבין מאמר חז”ל בענין הכרובים. אמנם, קודם לכן עלינו להתבונן בפסוקי התורה שהבאנו למעלה (שמות פרק כה פסוק יז – כ פרשת תרומה): “וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ: וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת: וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו: וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים”.

הנה, בוודאי ופשוט אצלי, כי הכרובים כפי שלמדנו לעיל, הם רמז לצורה המלאכית התשיעית הנקראת, “כרובים” השומרים את דרך עץ החיים שהוא רמז למוחו של האדם וגבול השגתו ובקשתו. וכפי שביאר רבינו, הסיבה שהיו שנים ולא אחד, על מנת שחלילה לא יפול הכהן למינות, ויגרור אחריו את כל ישראל להאמין, כי יש עוד מי שהוא “אחד ויחיד”, מלבד האל יתעלה שמו. ולכן ציוה ה’ להניח דווקא את שניהם, כלומר, שני כרובים בקודש הקודשים. עוד למדנו מפסוקי התורה, כי הכרובים לא נוגעים זה בזה כלל! שהרי נאמר, “סוככים בכנפיהם”, שהיה כרוב אחד מקצה זה, וכרוב אחד מקצה זה.

ולדעתי אפשר למנות עוד סיבה. שתי הכרובים מסמלים את צדדי מוח האדם. עץ החיים. עץ הדעת. ולכן שתי הכרובים בבית קודש הקודשים הם המסמלים לאדם לקדש את שכלו בהשקפות נכונות וישרות, ולא לפגום בכבוד קונו, שהוא השכל האנושי. וכמו שהשכל האנושי מוסתר ומוגן מכל משמר. כך בדיוק גם הכרובים בבית המקדש, נמצאים במקום המקודש ביותר בבית הבחירה.

ומה שציוה ה’ יתעלה שמו, לעשות את אותם הצורות בעלי כנפים, הוא על מנת להודיע שמדובר על מלאכים כמו שכתב רבינו, שיאמינו כל ישראל שהמלאכים קיימים. כי אמונת המלאכים קודמת לאמונת התורה. שהרי התורה לא באה אלא בנבואה למשה רבינו, והנבואה לא באה אל משה אלא על ידי מלאך.

וציוה האל יתעלה, שצורת הכרוב, עם הכנפיים לעולם תהיה פרושה בצורה שהכנפים הם מול הצורה השניה. כלומר, כלפי הכפורת! במילים אחרות, לעולם ועד לא יטו צורת הכנפים לצד אחר מלבד הכפורת, זה מצד זה וזה מצד זה. ומכיון שלמדנו שקודש הקודשים נמצע במערב, וכאשר הכהן מקטיר את הקטורת, גבו למזרח, ולמדנו שהיה כל זה, על מנת לכפור באמונות עובדי האלילים שהיו מבקשים ופונים לשמש. ולימדנו הבורא יתעלה שמו, שאין לייחס ולא לבקש, ולא לעשות מליץ בינינו לבין הבורא שום דבר. לכן היה המקום המובחר בצד המערב, באופן שהכהן היה גבו כלפי עבודתם הבזויה של עובדי האלילים.

בכל אופן מבואר, שצורת הכרובים הם אותה צורה, לא מדובר כאן על זיווגים, לא צורת אשה, ולא על צורת איש חלילה וחס.

.

ואמרו חז”ל (תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א): “אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה … אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה”. ע”כ.

.

הכרובים לא “הזדווגו” — חז”ל דיברו במשל, ובעלי ההגשמה הפכו אותו לגסות

והדבר הראשון והחשוב ביותר שצריך לקבוע בראשית הדיון הוא זה: חז”ל מעידים שהכרובים היו זה כנגד זה. כלומר, אין לפנינו כרובים המסתובבים לכאן ולכאן לפי מצבם של ישראל, ואין כאן מי שסובב אותם כדי שפעם יהיו פניהם זה מזה ופעם זה אל זה. שינוי כזה עומד בניגוד מובהק לצורת הכרובים שנצטווינו עליה בתורה. וזה היסוד שממנו צריך להתחיל. לפני שבונים הרים של “סודות”, “זיווגים”, “חיבוקים” ו”תיקונים”, צריך לקרוא את הדברים כפשוטם.

חז”ל אינם מדברים כאן על זיווג, אינם מדברים על תשמיש, ואינם מתארים שני כרובים המשתעשעים זה עם זה. הלשון “מעורים זה בזה” באה לתאר כיצד הם נראים כיחידה מחוברת, קשורים זה לזה בענין אחד, סביב הכפורת ומקום העדות. וכל מטרת המשל הנפלא היא לעודד את ישראל ולהמחיש להם רעיון פשוט וטהור: כשם ששני הכרובים עומדים זה כנגד זה ונראים קשורים זה לזה סביב מקום הכפורת, כך רוצים חכמי ישראל להמחיש לעם שהבורא יתעלה אינו עוזב אותם, שחיבתו עמם, ושרצונו בטובתם.

.

זו לשון משל.

זו לשון חיבה.

זו המחשה מוסרית.

לא תיאור אנטומי של האלוהות.

שום זיווג. שום תשמיש. שום “דיבוקים” מיסטיים. שום פרצופים. שום זכר ונקבה בעליונים. כל אלה הם הבלים שהולבשו לאחר מכן על דברי חז”ל והפכו משל נקי למערכת מגושמת ומכוערת.

.

“שוב רש”י מסבך את עם ישראל”:

ואז מגיע פירוש רש”י ומכניס אל תוך הדברים לשון שלא נאמרה בגמרא עצמה: “הכרובים – מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה; מעורים – לשון דיבוק” וכו'”. ע”כ. וכאן צריך לשאול בפשטות: מאין הגיע “מדובקין זה בזה”? הרי חז”ל אמרו “מעורין”. מאין הגיע “אחוזין ומחבקין זה את זה”? היכן נאמר שחיבקו? היכן נאמר שתנועתם הייתה כתנועת זכר ונקבה? זו בדיוק הנקודה שבה פרשנות מתחילה להעמיס על לשון חז”ל יותר ממה שנמצא בה.

חז”ל אינם צריכים את כל התוספות הללו כדי ללמד את המשל. די בכך שהכרובים נראים מחוברים ופונים זה אל זה כדי לבטא חיבה, קירבה ואחדות בענין הכפורת. והדבר דומה למה שמצאנו אצל שלמה המלך בשיר השירים. גם שם משתמש שלמה בלשון אהבה עזה כדי לתאר את אהבת החכמה והיראה. אין בר דעת שהופך כל דימוי של אהבה לתיאור גופני ממשי. המשל נועד להמחיש עוצמה של קירבה, של רצון ושל חיבור רעיוני.

אבל בעלי האופל אינם מסתפקים במשל. הם מוכרחים להפוך אותו למערכת מיסטית. הם קוראים “אהבה” — ומיד בונים זיווג. קוראים “מעורים” — ומיד ממציאים תשמיש. קוראים “זכר ונקבה” — ומיד מכניסים את הדבר אל תוך האלוהות עצמה. כך לוקחים דברי חז”ל נקיים, מוסריים ונפלאים, ומורידים אותם לתהום של הגשמה וגסות. ולכן צריך להעמיד את הדברים על מכונם: חז”ל ביקשו ללמד את ישראל חיבה, לא זיווג; קירבה, לא תשמיש; אחדות, לא מערכת מיסטית של זכרים ונקבות בעליונים.

הכרובים הם משל נשגב לקשר, להשגחה ולחיבת הבורא לישראל. מי שהופך אותם לזירת זיווגים — אינו מגלה את עומק חז”ל; הוא מלביש על חז”ל את דמיונותיו.

.

ומה שנאמר בתלמוד (בבלי מסכת בבא בתרא דף צט עמוד א): “רבי יוחנן ור’ אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ”ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ”ד ופניהם לבית, הא כתיב: “ופניהם איש אל אחיו“! דמצדדי אצדודי; דתניא, אונקלוס הגר אמר: כרובים מעשה צעצועים הן, ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו”. ע”כ.

והנה גם כאן ברור ופשוט שאין להבין את הסוגיה ולהניח שהכרובים הסתובבו ושינו את צורתם. מכיון שהרואה יראה, כי הפסוקים שמביאים חז”ל הם משתי מקורות שונים. מה שנאמר, “ופניהם איש אל אחיו”, נאמר על כרובי הכפורת של משה רבינו, שלעולם ועד הם אחד כנגד השני”.

והפסוק השני שמדברים עליו חז”ל, “ופניהם לבית”, הוא בכלל על הכרובים הגדולים שהוסיף שלמה המלך בקודש הקודשים, שהיו עשויים עץ מצופה זהב ועמדו על רגליהם. לכן, מבחינת פשוטם של המקראות, אין כאן שני תיאורים סותרים של אותו זוג.

בכל אופן שלא יהיה, אין כאן שום ענין של זיווג, השפעות על האלוהות וכל מיני דמיונות של בעלי אפילה וחשיכה. וראויים כאן דברי הרמב”ם באיגרת תחית המתים: “ודע, שאלו היעודים וכיוצא בהם אשר נאמר שהם משל אין דברינו זה גזרה, שהרי לא באתנו מהשם נבואה שהודיעתנו שהוא משל, ולא מצאנו קבלה לחכמים מהנביאים שיבארו בה בחלקי אלו הדברים שהם משל. ואמנם הביאנו אל זה הענין אבארהו לך, והוא השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת. וכבר בארנו ב”מורה הנבוכים” לשון המקרא המבואר ולשון חכמים זכרונם לברכה גם כן בבא בדברי הנביאים משלים רבים, והפלגנו בבאור זה, עד שאי אפשר לאחד מן הסכלים שמתגברים להכחישו, ומפני זה נאמר אנחנו ומי שקדמנו מחשובי המפרשים שאלו משלים כמו שפירשנו”. ע”כ. כלומר, רבינו אינו שולל ניסים! הוא מרחיק מהם. ולכן, גם אם נאמר, שהיה כאן מעשה “נסים”, והכרובים שינו את עמדתם, בכל זאת אין כאן שום ענין של זיווגים, השפעות על עליונים, חיבור ופירוד בשמים. ולפיכך, הפניית פנים זה אל זה מבטאת קִרבה, והפניית הפנים מבטאת ריחוק. הנמשל הוא שמצבם של ישראל לפני ה’ תלוי במעשיהם; אין הכרח שתכלית האגדה היא למסור תיאור מכני של דמויות המסתובבות.

ולפי מה שרבינו הסביר במורה הנבוכים ג, מה, על הכרובים, אין טעם שהכרובים הללו יסתובבו ולא יהיו אחד כנגד השני. שתכליתם לבסס את האמונה במציאות המלאכים, וממנה יאמינו בנבואה ובתורה. הוא אף מסביר שהיותם שניים נועד למנוע את הטעות שהצורה מייצגת את האל האחד.

.

השורה התחתונה: לפי הרמב”ם, קודש הקודשים אינו “חדר זיווג” של כוחות עליונים, והקטורת אינה מפעילה מערכת שמימית. זהו מוקד חינוכי רב־עוצמה המלמד על ייחוד ה’, אמיתת הנבואה, סמכות התורה, הכנעה ויראה. לפי דרכו של הרמב”ם, אין לומר חלילה וחס שהכרובים צורתם היתה כזכר ונקבה. כל תיאורי חז”ל הללו הם משלים, לא תיאור מכני של הפסלים.

הרמב”ם מסביר: בארון נמצאים הלוחות, ובהם “אנכי” ו”לא יהיה לך” – יסודות ייחוד ה’ ושלילת העבודה הזרה. הכרובים הם צורות המסמלות מלאכים. האמונה במציאות המלאכים מבססת את אפשרות הנבואה, והנבואה מבססת את קבלת התורה. נעשו דווקא שני כרובים, מפני שכרוב יחיד עלול היה להיתפס כצלם של האל או כאל מתווך. השניים מלמדים שהמלאכים רבים ונבראים, ואילו ה’ לבדו אחד ובורא הכול. זהו הסברו המפורש של הרמב”ם במורה הנבוכים ג, מה. אין כאן זכר ונקבה. התורה אומרת שהכרובים עומדים בשני קצות הכפורת, כנפיהם למעלה ופניהם “איש אל אחיו”; היא אינה אומרת שאחד זכר ואחד נקבה, ובוודאי אינה מתארת חיבור מיני. יתרה מזאת, המלאכים עצמם אינם בעלי גוף או מין. אצל הרמב”ם הם “צורה בלא גולם”. ממילא הכרובים הגשמיים הם אמצעי חינוכי להמון, ולא צילום גופני של מלאכים ממשיים. ראו אור הרמב”ם – המלאכים כבני אדם?.

דברי חז”ל “כחיבת זכר ונקבה” הם משל לחיבת ה’ לישראל. האגדה על הכרובים בשעת החורבן היא תוכחה מוסרית על קלקול ישראל. הרמב”ם אומר במפורש שהקטורת היומית נועדה להיטיב את ריח המקדש, למנוע את ריח השחיטה ולפעול בנפש תחושת כבוד, רוממות ויראה. גם הגבלת הכניסה לקודש הקודשים נועדה להגדיל את יראת המקום ולהכניע את הלב. ביחס לקטורת המיוחדת של יום הכיפורים הרמב”ם אינו נותן טעם נפרד, אך ברוח שיטתו אפשר להסביר: המעשה נעשה דווקא בפנים כדי ששיא העבודה יהיה ציות מדויק לציווי ה’, לא המצאה אנושית. הענן מכסה את הכפורת; הוא אינו מגלה דמות אלוהית אלא דווקא מסתיר. אפילו הכהן הגדול אינו נכנס כדי “לראות את האל”, מפני שלה’ אין גוף, מקום או דמות. הריח, העשן, הבדידות והאיסור להיכנס בכל עת יוצרים בנפש הכנעה ויראה. הקטורת אינה בעלת כוח מאגי עצמאי. היא פעולת פולחן המבטאת תשובה וכפרה, ולא חומר המכריח את ה’ או את “מלאך המוות”. כך מוסבר גם בדיון באתר אור הרמב”ם.

התמונה השלמה היא אפוא: הלוחות – ייחוד ה’ והתורה. הכרובים – מלאכים נבראים ואמיתת הנבואה. הקטורת – כבוד, הסתרה, הכנעה ויראה. הכהן הגדול – עבד המציית לתורה ומבקש כפרה, לא “מפעיל” של כוחות עליונים. זהו גם העיקרון שאני חוזר ומדגיש במאמרים: האדם ומידותיו הם הזקוקים לתיקון; הבורא אינו זכר או נקבה, אינו מתחבר ונפרד ואינו זקוק למעשי האדם כדי להשלים “זיווג” כלשהו. המצוות מתקנות ומדריכות את האדם, לא מתחזקות מערכת אלוהית. לכן הפיכת הכרובים והקטורת ל”זיווג זכר ונקבה בעליונים” הופכת את משמעות המקדש על פיה: מה שנועד ללמד ייחוד ה’, שלילת הצלמים והכנעת האדם – נעשה למיתולוגיה של זוגות וכוחות שמימיים. זו אינה דרכו של הרמב”ם.

.

וכבר כתב רבינו במורה (ג, ח; ג, לג): “אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה’ והם עדת הסכלים, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושׂכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=ההנאה החושנית] ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש […] ולעניין זה עשה שלמה [ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [שיש זעם כלפיהם מאת ה’] המרוחקים מה'”.

.

וראה מה כתב רבינו (פירוש המשנה סנהדרין פרק י’ משנה א’): ” … מדוע נתפלא על ש[חכמים ע”ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת.

ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז”ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז”ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: ‘הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב’ [ש”ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: ‘וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר’ [שם] וכו’ משל, ואמרו: ‘מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם’ [ש”ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם [=יוצאי מצרים] שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדָּגים על המן: ‘מָן הוּא’ [שמ’ טז, טו], ‘וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל’ [במ’ כא, ה]. ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואֵג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק, כמו שאמר [שלמה המלך]: ‘[בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת] לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת’ [קה’ יב, י]. התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה“. ע”כ.

.

זאת ועוד, רבנו מלמד בהקדמתו למורה (עמ’ ז–ח), שאין להתייחס כלל לפשטי האגדות: “וברובם [וברוב משליהם] עשו [חכמים] שיהא העניין שהמטרה הבנתו, בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכֻוון מתחילתו ועד סופו“. כלומר, ברוב משלי חז”ל הנמשל נמצא רק בחלק קטן מן המשל! ובמלים אחרות, לרוב הפרטים המובאים בפשטי האגדות והמשלים אין שום משמעות, הם משמשים כתפאורה נבובה בלבד.

ולכן יש להתעלם מהם לגמרי ולחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה! ויתרה מזאת, גם אותם החלקים המסוימים שמשמשים כמשל, אין ללמוד מפשטיהם מאומה, והנה לפניכם דברי רבנו הרמב”ם בהמשך הקדמתו למורה שם (עמ’ י): “ושם אמרו [שיה”ש רבה א, ח]: ‘רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך [פשט] המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה’ […]. התבונן ביאורם ז”ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע על קיומה], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל”.

רבנו מנתח את דברי חכמים שדימו את משליהם למרגלית שמצויה בתוך “בית אפל ובו חפצים רבים”, המרגלית היא הנמשל-הרעיון הנסתר, ואילו הבית האפל שבו החפצים הרבים הוא פשט המשל. כלומר, כמו שאין צורך לאדם בבית האפל הזה ובחפצים הרבים שבתוכו, כך אין צורך לאדם בפשטי משלי חז”ל, אין ללמוד מפשטיהם מאומה, ואף אסור ללמוד מפשטיהם.

והנה גם האמור ב”מאמר תחיית המתים” (עמ’ עה): “וביארנו עוד שם [תשובה ח] כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרו: ‘אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש’ [ברכות יז ע”א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכאמור במורה ג, כה], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט [כעין פירוש חז”ל לתפילת חנה (ברכות לא ע”ב): ‘כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה […] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?’]. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז”ל המאירים] שיש עליהן ראיות שכליות, את פשטי הדרשות“.

רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות והאגדות שבספרות חז”ל, ברם, רבנו דוחה את “הראיות” הללו מיניה וביה וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושׂכלות. כלל כביר זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נשׂכיל לדחות את פשטי האגדות מפני ראיות מושׂכלות ומדעיות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות שמחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו עמוק בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל”עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה”. ומי גרם לתקלה הזו? המינים האורתודוקסים המתעתעים – תופשׂי אגדות חז”ל ותיאורי הבורא בתורה כפשוטם.

.

“תיעובו של הארור הזוהרי ימחה שמו”:

וכתב הארור הזוהרי (פירוש הסולם לזוהר – ויקרא פרשת אחרי מות מאמר על כן עלמות אהבוך אות נא): “כי בענן אראה על הכפרת – אמר רבי יהודה, אשרי הם הצדיקים שהקב”ה חפץ ביקרם. ולמדנו, מלך בשר ודם, אם אדם רוכב על סוס שלו, בן מוות הוא.

והקב”ה הרכיב את אליהו על שלו, שכתוב, “ויעל אליהו בסערה השמים” וגו’. וכתוב, “ויען ה’ את איוב מן הסערה”. (איוב ל”ח). [=כלומר, לפי הארור הזוהרי, לבורא יתעלה שמו יש סוס שהוא רוכב עליו באופן קבוע. כלומר, אין זה משל הבא לתאר את גדולתו! שהרי הוא מייחס לאחרים מלבד ה’ רכיבה על סוסו. והוא מדמה את הבורא למלך בשר ודם. נמצא שלפי הארור הזוהרי, אליהו הנביא רכב ממש על סוסו של הבורא. ובדרך הערה יש להעיר ולהאיר, כי רוב המקומות שנזכר בהם הסוס בתנ”ך, נזכר בענינים של גנאי.

אף נבואתו של זכריה היתה דומה לנבואתו של דניאל, שהיתה דלה וחלשה יותר, ופחות ברורה משל שאר הנביאים. כמו שנאמר (זכריה פרק א פסוק ח): “רָאִ֣יתִי׀ הַלַּ֗יְלָה וְהִנֵּה־אִישׁ֙ רֹכֵב֙ עַל־ס֣וּס אָדֹ֔ם וְה֣וּא עֹמֵ֔ד בֵּ֥ין הַהֲדַסִּ֖ים אֲשֶׁ֣ר בַּמְּצֻלָ֑ה וְאַחֲרָיו֙ סוּסִ֣ים אֲדֻמִּ֔ים שְׂרֻקִּ֖ים וּלְבָנִֽים”. ע”כ. ואין “איש” כאן, אלא מלאך!

ומה שאמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מב עמוד ב): “ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא, שנא’: ה’ איש מלחמה”. אין הכוונה חלילה שהנביא מתאר כי הוא ראה את הבורא רוכב על הסוס! ואין כוונת חז”ל שהבורא יתעלה שמו מתגשם כאיש. והסביר הרד”ק (רד”ק זכריה פרק א פסוק ח): “איש – הוא מלאך ה’ כמו והאיש גבריאל וכן אמר בסוף הענין מלאך ה’ עומד בין ההדסים וראה אותו רוכב על סוס, מורה למהירות שליחתו … ומראות דניאל ואף על פי שהסוסים הם, היו במשל המלאכים שלוחי האל כמו שכתוב מ”מ רמז הוא לארבע מלכיות ופי’ איש רוכב כי המלאכים מושלים בתחתונים וכל מעשה האל בארץ על ידם ובאמצעותם ושליחתו היתה לעקור מלכות בבל“. ע”כ.

בכל אופן לפי טמטומו של המכשף הזוהרי, אליהו רכב על סוס ממש. ממשיך הכלב הפגאני] דכאן מה כתוב, “ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת”. והקב”ה הכניס את משה בענן, ז”ש, ויבא משה בתוך הענן, בתוך הענן ממש, שהוא [=שהכניס אלהים קצר אפים, את משה רבינו לתוך עצמותה של אלהים] מלכות. באותו הענן שכתוב בו, “כי בענן אראה על הכפרת“. [=מה? התורה מתארת את הענן כענין המוכן לגילוי נבואה! כמו שכתב הספורנו (ספורנו ויקרא פרק טז פסוק ב): “כי בענן אראה. בזה הדור לדבר למשה, ובשאר הדורות לקרוא למוכנים לנבואה, כענין שמואל באמרו ושמואל שוכב בהיכל ה’ אשר שם ארון אלהים ויקרא ה’ אל שמואל (שמואל – א ג, ג – ד)”. נמצא כי הענן משמש להכנה לקראת נבואה של הנביא, ולא טקס משכבים בעליונים!

ממשיך השיקוץ ומסביר]. ז”ש, “וברא ה’ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן“. וכתוב, “כי ענן ה’ על המשכן יומם“. שכל אלו עננים רומזים על המלכות. [=כלומר, העננים עצמם לפי הכלב הזוהרי, מתגשמים ומתעברים עם אלהים נוקבא ממש]. ולמדנו, זה שכתוב, “וירד ה’ בענן”. “בענן אראה על הכפרת“, למדנו, שהוא המקום דהיינו מלכות, שהיו שורים בו אלו הכרובים, שהם “מטטרון וסנדלפון”. [=מעניין שלטמא נגלה המעלה התשיעית בצורת המלאכים, וידע הטמא גם את שמם, למרות שבכל התנ”ך נאמר “כרובים” עליהם. להורות שהם רבים ולאו דווקא שנים].

כמו שלמדנו [=הטמא מתחקה אחר מאמר חז”ל שחלק מהם אמרו בדרך משל שהכרובים היו נראים כעומדים בנס! ומה שאמרו חז”ל “כרובים בנס היו עומדין”, אין בו אפילו רמז לכך שהכרובים היו מסתובבים או משנים את מצבם. אדרבה, מן הסוגיה בבבא בתרא עולה שהנס מתייחס לעצם עמידתם במקומם ביחס למידות קודש הקודשים. וכשם שאמרו “מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדין”, ואין הכוונה שהאותיות היו נעות וחיות, אלא שעצם עמידתן הייתה מופלאה — כך גם הכרובים: הנס הוא בעמידה, לא בתנועה. ומעתה, כל מי שמבקש להפוך את דברי חז”ל על “נס” לראיה לכרובים מסתובבים, מתחבקים או משנים תנוחה, מכניס לתוך דברי חז”ל דבר שלא נאמר בהם כלל.

אבל הכלב הפגאני לוקח את זה לכיוונים אחרים לגמרי, וכותב הכלב]. הכרובים היו יושבים על נס, דהיינו על המלכות הנקראת נס. [=כלומר, לדעתו האווילית, אין במצבם הפיזי להעיד על הנס, אלא על מצבם על רוחני של הכרובים, ולדעתו חז”ל כיוונו במאמרם לומר, שהכרובים עצמם יושבים על הנוקבא. כי אלהים נוקבא נקראת, “נס”, אולי נס קפה ששופכים.

ממשיך הטמא] ולמדנו … שנתגלתה השכינה בכנפיהם. [=כלומר, התהליך לפי הטמא הוא כזה, הענן הנראה, הוא הגעה של אלהים קצר אפים הטמא. הכפורת אשר הייתה עשויה מזהב מקשה אחת, ובאה לרמוז על ענין הכפרה ביום הכיפורים, היא בכלל אלהים נוקבא הנקראת מלכות בפי השיקוץ. הכרובים הם המלאכים מטטרון וסנדלפון שיושבים על הכפורת הנקראת “נס”, ומי זאת “נס” המלכות. לפי הארור הזוהרי ומכשפי האופל, בקודש הקודשים ממש מתבצע האקט עצמו. כלומר, בכנפיהם נוקבא הטמאה מתגלה.

כמו שמבאר הארור מיד] בשעה שנתגלתה עליהם קדושת המלך [כלומר בא הענן], הם מעצמם [=כאילו הם כוחות פועלים לבדם בעולם], העלו כנפיהם, ופורשים אותן, ומכסים על הכפרת. ואחר כך סוגרים כנפיהם, ונאחזים בגופם. [=שימו לב היטב: כאן כבר אי אפשר לברוח לטענה שמדובר ב”משל”. בעל הדברים מתאר שינוי ממשי בצורת הכרובים ובתנועתם, כמעט בעקבות דברי רש”י שסיבכו את הסוגיה. הוא כותב במפורש: “מעלים כנפיהם” — פעולה אחת. “ופורשין אותן” — פעולה שנייה. לאחר מכן הם מכסים כביכול על הכפורת, שאותה הוא מזהה עם אותה “נוקבא” של מערכת הקבלה – פעולה שלישית. אחר כך הם סוגרים את כנפיהם — פעולה נוספת. ולבסוף, לטענתו, מתחבקים זה עם זה.

כלומר, אין כאן עוד לשון סמלית כלל. לפנינו מערכת שלמה של תנועות פיזיות: הרמת כנפיים, פרישתן, כיסוי, סגירה וחיבוק. כרובים של עץ וזהב הופכים פתאום ליצורים נעים, משנים תנוחה ומבצעים סדרת פעולות מופלאות.

והשאלה זועקת מעצמה: היכן כל זה כתוב בתורה? היכן אמרו חז”ל שהכרובים הרימו כנפיים? היכן אמרו שפרשו אותן מחדש? היכן אמרו שסגרו אותן? והיכן נאמר שהחלו להתחבק? אין. המצאה נבנית על גבי המצאה; פעולה שלא נאמרה מולידה פעולה נוספת שלא נאמרה; ולבסוף מתקבלת מערכת שלמה של “ניסים” שאין לה יסוד מפורש לא בתורה ולא בדברי חז”ל.

וזו בדיוק שיטת בעלי האופל: במקום שהמקור ינהיג את הפרשנות — הדמיון מנהיג את המקור. תחילה מציירים סיפור מיסטי, אחר כך מחפשים לו מילים מן התורה ומחז”ל, ולבסוף מציגים את הדמיון כאילו הוא מסורת עתיקה. אבל התורה אינה זקוקה לכל ההצגות הללו. הכרובים נצטוו בצורה ברורה. חז”ל דרשו מהם רעיונות של חיבה וקירבה. כל מערכת התנועות, הכנפיים הנפתחות ונסגרות, החיבוקים וה”זיווגים” — כל אלה הם תוספות מאוחרות שהולבשו על המקור. במקום להוליך את האדם אל השכל הישר, בונים לפניו תיאטרון מיסטי שלם — ואז קוראים לו “סוד”.

ממשיך השיקוץ] “והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה”, פורשי כתוב, שהמשמעות שפעם פורשים ופעם סוגרים, ולא כתוב, פרושי. [ומהיכן הוציא מלשון “פורשי” שפעם פורשים ופעם סוגרים? ההבדל בין “פורשי” ל”פרושי” הוא הבדל שבין לשון פעילה ללשון המתארת מצב, ולא הבדל שבין תנועה למנוחה. “פורשי כנפים” מתאר את הכרובים בצורת פרישת כנפיהם, ואילו “פרושי כנפים” היה מדגיש את מצבם כבעלי כנפים פרושות. ואין בלשון הפעילה שום הכרח שהצורות נעות, ולא כל שכן שהן פורשות ומקפלות את כנפיהן לסירוגין.

והלא על צורות הבקר שתחת הים נאמר: “שלשה פונים צפונה” (מלכים א ז, כה). וכי מפני שנאמר “פונים”, נאמר שהבקר היו מפנים את ראשיהם וחוזרים בהם? אלא הכתוב מתאר את תנוחת הצורות ואת כיוונן. וכשם ש”פונים” אינו מחייב סיבוב, כך “פורשי” אינו מחייב נפנוף.

וכל שכן כאן, שהדיבור בא בתוך ציווי עשיית הכרובים, ומפרט את צורת כנפיהם ואת כיוון פניהם. לפיכך, מן ההקשר עולה שזו הוראה כיצד לעשותם: כנפיהם פרושות למעלה וסוככות על הכפורת. לא נאמר כאן “פעמים”, לא נאמר “סוגרים”, ולא נאמר “מקפלים”. את כל אלה הוסיף המפרש, ואין עצם המילה “פורשי” מוכיחה אותם.

עוד כתב הארור] מה רוצה כאן הכתוב, “כי בענן אראה על הכפורת”. שמשמע שהכהן רואה השכינה. [=כלומר רואה את האלילה נוקבא בעיניו]. וכן “בזאת יבא אהרן”. [=מה הכוונה של הטמא בזאת? כאשר הוא רואה את נוקבא שהיא השכינה שהיא אלהים הנקבה הנקראת, “בזאת”], שהיא השכינה הנקראת זאת. [=שהרי לדעת הטמא, זה אלי, רומז לאלהים קצר אפים המתעבר בבריתו של האדם כמו שכבר הארכנו במאמר בפני עצמו בנושא זה

וכעת כאילו הטמא שואל את עצמו]. והרי הכהן לא ראה את השכינה בשעה שהיה נכנס לקדש הקדשים. ומשיב. אלא הענן שהוא השכינה, היה יורד, וכשהיה יורד ומגיע על הכפרת, מתעוררות כנפי הכרובים [=פעולה ממשית של הכרובים ושינוי, לא משל!! זה חשוב מאוד לעמוד על דבריו של העילג הזוהרי], והיו דופקות בכנפיהם ואומרים שירה. ומכאן היה יודע הכהן, שהשכינה נראית כאן. ועל זה נאמר, כי בענן אראה על הכפרת … וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים וידבר אליו. [=כלומר, כאשר כנפי הכרובים היו מזיזות כנפיהם, הכהן היה יודע שנוקבא האלילה הקבלית כאן נמצאת! במילים אחרות ספר האופל מעליל שהכהן הגדול היה מין ועובד עבודה זרה, שהרי כל מגמתו לחכות לעוד נברא הנקראת נוקבא].

ר’ יצחק אמר, מכאן למדנו, שבכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה, אינו כדאי לראות פני השכינה. [=כלומר לפי דעתו של הטמא, לא רק שהכרובים היו זזים, אלא היתה צורתם המינית משתנה בהתאם לייחודים הנעשים על ידי הכהן], … הכרובים נקראים מישרים. ולמדנו, כתוב צדיק וישר הוא, שהם זכר ונקבא, כי צדיק הוא זכר, דהיינו יסוד, וישר הוא נוקבא דהיינו מלכות. [=כלומר הכרובים הם אלו אשר נותנים מקום לאלהים קצר אפים ולאשתו להתחבר ביחד. במילים אחרות, האל יתברך הנכבד והנורא, ציוה על האדם השפל לייחד לו מקום ראוי לאיחוד ושכיבה, וכל זה נעשה על ידי האדם באמצעות קטורת והכנת כרובים. במילים אחרות, כל מגמתו של הבורא בציווי עשיית המצוות היא לנצל אותנו, להשתמש עמנו, אנו כלי משחק ביד היוצר. הבורא יצר את העולם על מנת להתענג, מייסר בני אדם כי פגמו והרסו את עינוגו! הביא להם תורה ומצוות על מנת שיגרמו לו לשעשוע. בקיצור, לפי ספר הזוהר הכלב המת הזה, הבורא דיקטטור המתנהג עם בריותיו ברודנות, וכל כולו רדוף הנאות ותענוגות, שבכלל הם באים אליו על ידי האדם עצמו!! השמעתם פעם כדבר הזה?

ממשיך הכלבי]. אף כאן הכרובים הם זכר ונקבה. ועליהם כתוב, אתה כוננת מישרים. וכן ועמים במישרים כנ”ל. ומשום זה, ופניהם איש אל אחיו. שהוא [=הוראה על] סוף זיווג פנים בפנים. והרי העמדנו … “ופניהם איש אל אחיו”, אשר אחים פירושו זכר ונוקבא. כי בשעה שהיו [=אלהים] קצר אפים, ו[אלהים הנקבה] מלכות מסתכלים זה בזה פנים בפנים כתוב, מה טוב ומה נעים.

וכשהזכר [=אלהים] קצר אפים, מחזיר פניו מן הנוקבא, אוי לעולם. אז כתוב, ויש נספה בלא משפט. בלא משפט ודאי, דהיינו בלא ז”א הנקרא משפט, שאינו מסתכל ומשפיע אל הנוקבא הנקראת צדק. וכתוב, צדק ומשפט מכון כסאך, שאינו הולך זה בלא זה, וכשמשפט, שהוא ז”א, מתרחק מצדק, שהוא מלכות, אוי לעולם. והשתא חמינא דאתון וכו’: ועתה אני רואה, שאתם באתם, על מה שהדכר אינו שורה בנוקבא, שמשום זה אין גשמים בעולם … אל תראוני שאני שחרחרת: פירושו מהו הטעם אל תראוני, משום שאני שחרחרת. וע”כ לא תראוני. ששזפתני השמש היינו כי לא נסתכל בי השמש, שהוא ז”א, להאיר לי כראוי. וישראל מה הם אומרים. בני אמי נחרו בי. מי הם בני אמי. אלו הם השרים הממונים המגינים על שאר העמים”. ע”כ.

.

נמצא לפי הבהמי, כל ענין הכרובים, כל ענין הכפורת, כל ענין הפרוכת, הכל הוא על מנת לגרום לזיווגים עליונים בין אלהים קצר אפים הנין של אין סוף, לבין אלהים נוקבא אחותו של אלהים קצר אפים. שום שכל ישר, שום מחשבה וכינון הדעת, שום ייעוד אמיתי לבני אדם, שום תכלית אמת! ארור מחבר הזוהר, מבורכים בעלי התלמוד. ארורים המקובלים השוטים, מבורכים בעלי המשנה וההוראה. בזויים בעלי החסידות ומטורפים, ברוכים האמוראים הטהורים.

עד כאן כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.