.

סתירת ההלכות מתוך פסיקותיו של קארו:

.

“רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע”:

כתוב בספר שמואל (א פרק א פסוק יא – יג): “וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר, יְיָ֨ צְבָא֜וֹת, אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ, וּזְכַרְתַּ֙נִי֙, וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ, וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים, וּנְתַתִּ֤יו לַֽייָ֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו, וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ: וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְיָ֑, וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ: וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ, רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת, וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ, וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה”. ע”כ. והנה מתוך שאמר, “יִשָּׁמֵ֑עַ“, ולא אמר, ” יִשָּׁמַע“, למדים אנו, כי הוצאות מילות התפילה באופן שהמתפלל משמיע לאוזנו את תחינתו שאומר, דבר זה מעורר את ליבו באופן פסיכולוגי נפשי להכניע את ליבו. ודומה הענין למה שכתבו חז”ל ורבינו (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יב): “… וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח”. ע”כ. והיינו, שטבע נפש האדם, הוא, שכאשר הוא מוציא את דברי לימודו בפיו ושומע אותם באוזניו, הם נטבעים בליבו ומתיישבים בדעתו ביתר עמקות, ועל כן זיכרון הלימוד והחזקתו מתחזקים יותר.

אגב, ראוי לציין, בפסיכולוגיה קוגניטיבית (קשב, זיכרון, תפיסה, שפה, חשיבה והסקה.( יש תופעה מוכרת שנקראת “אפקט ההפקה” (production effect): . מילים או פריטים שאדם אומר בקול בזמן הלמידה נזכרים טוב יותר מאשר אותם פריטים הנקראים בלחש או בשקט. זה נמצא במחקרים רבים, ולא נחשב רק לרעיון יפה אלא לתופעה שנבדקה אמפירית.

ההסבר המרכזי שמציעים החוקרים הוא שכאשר אדם לומד בקול, המידע מקבל עוד שכבות של עיבוד: לא רק ראייה של המילים, אלא גם הפקה בדיבור ושמיעה של הקול. השילוב הזה הופך את הפריט ליותר “מובחן” בזיכרון, ולכן קל יותר לשלוף אותו אחר כך. מחקר מ-2018 אף הציע שיש יתרון מיוחד לכך שאדם שומע את קולו שלו, ולא רק שומע קול כלשהו אחר.

לכן, מבחינה מדעית, אפשר לומר כך: יש יסוד מחקרי ברור לטענה שלימוד בקול מסייע לזיכרון, ובזה דברי חז”ל והרמב”ם מתיישבים יפה גם עם מה שמצאו חוקרי הזיכרון.

ולכן נראה, כי מהסיבה הזו, כך היתה צורת תפילתה של חנה עליה השלום. כלומר, לא רק שהיתה בטוחה בדעתה שהכל מאת הבורא ואין דבר נעלם ממנו, אלא בשעת בקשתה, על מנת שלא תאבד ריכוזה ומחשבתה ולא תזוז מנתיבתה, הוציאה בקול את מילות הדיבור, עד שהיתה רק היא שומעת את תפילתה, ועל ידי כן היתה כנועה בכל לב להשכיל ולדעת כי הוא יתברך מקור הברכות כולם!

.

ואמרו רבותינו בתלמוד בבלי (מסכת ברכות דף לא עמוד א): “תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים [=כלומר, המתפלל צריך שיהיה מרוכז ויכוין לכתחילה בכל ברכה מברכתו, שהכל מאת הבורא וכו’ והוא מקור הברכות. ולא יאמר את התפילה מתוך הרגל בלבד]. אבא שאול אומר, סימן לדבר: “תכין לבם תקשיב אזנך”.

תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור – היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה – מפני כריעות והשתחויות. [=משמע מכאן, שבוודאי היה כורע על ברכיו, ומשתחוה בכל ברכה וברכה על ברכיו, שהרי אם לא כן כיצד היה מתפלל במקום זה והיו מוצאים אותו במקום אחר? ולמדים אנו מידות נעלות מרבי עקיבא, שלא היה מטריח עצמו על אחרים כאשר היה מתפלל בציבור, אלא היה מקצר ועולה].

אמר רבי חייא בר אבא … יכול ישמיע [אדם] קולו בתפלתו? – כבר מפורש על ידי חנה [=שיכול להשמיע קולו בתפילתו. או מפורש כבר על ידי חנה, שאין הוא יכול להשמיע קולו לאחרים אלא לעצמו בלבד]. שנאמר: וקולה לא יִשָּׁמֵ֑עַ … אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא [=כמה הלכות חשובות], איכא למשמע מהני קראי דחנה: [=ואלו הן], “וחנה היא מדברת על לבה” – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. [=ולא יתפלל בליבו]. וקולה לא יִשָּׁמֵ֑עַ – מכאן, שאסור להגביה קולו [=לאחרים] בתפילתו … אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות; אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו; דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?”. ע”כ.

.

ומתוך שלמדו רבותינו ממה שנאמר אצל חנה, “רק שפתיה נעות”, כלומר שיחתוך המילים בשפתיו באופן ברור. ושוב למדו, מזה שנאמר על חנה, “לא יִשָּׁמֵ֑עַ”, ולמדו שאסור להגביה קולו בתפילתו. מוכח, כי הגבהת קול היא מגונה, אבל צריך לכתחילה להשמיע את התפילה לאוזנו של האדם, כמו שעשתה חנה. ופשוט הדבר מאוד, כי חז”ל היו יכולים לומר, “שאסור להתפלל בקול בתפילתו“, אמנם לא אמרו כן! אלא אמרו, “להגביה קולו”, משמע קול מסויים צריך להשמע, אבל שלא יהיה הגבהת קול, כלומר שלא ישמע קולו לאחרים.

אמנם, לאחר העיון הטוב, כפי שאציג בהמשך, יש הבדל בין, “הגבהת הקול“, לבין, “השמעת הקול לאחרים”. ועל מנת להבין את הענין כמו שצריך, נחלק את הדברים באופן מסודר:

.

א) יש תפילה בלב – במצב כזה המתפלל לעניות דעתי לא יצא ידי חובה כלל.

ב) חיתוך האותיות ללא השמעת התפילה לאוזניו – אסור לכתחילה, בדיעבד עלה לו התפילה.

ג) חיתוך האותיות והשמעת התפילה לאוזני המתפלל עצמו בלבד – כך צריך לעשות וכך היא ההלכה.

ד) השמעת התפילה לאוזנו באופן שגם אחרים שומעים מעט.

ה) הגבת הקול ממש בתפילה בצורה הדומה לצעקה – באופן זה הדבר אסור לחלוטין ודומה הוא לנביאי השקר, כפי שאבאר בהמשך.

.

וכן מוכח מהתלמוד ירושלמי (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד דף ז טור א): “יכול יהא מגביה קולו ומתפלל? פירש בחנה, וחנה היא מדברת על לבה, יכול יהא מהרהר [=מתפלל] בלב? ת”ל, רק שפתיה נעות, הא כיצד? מרחיש בשפתותיו. אמר רבי יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה, את למד ארבעה דברים, וחנה היא מדברת על לבה, מיכן שהתפילה צריכה כונה, רק שפתיה נעות, מיכן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו, וקולה לא ישמע, מיכן שלא יהא אדם מגביה את קולו ויתפלל“. ע”כ.

.

חז״ל לומדים את צורת התפילה מחנה. מצד אחד נאמר עליה: ״וחנה היא מדברת על לבה״ — משמע שהתפילה צריכה לבוא מעומק הלב, בכוונה פנימית. אבל היה אפשר לחשוב שדי בכך שאדם יהרהר בלבו בלי להוציא שום מילה בפיו. לכן נאמר מיד: ״רק שפתיה נעות״ — כלומר, היא כן הוציאה את המילים בשפתיים. לכן המסקנה היא: לא מתפללים רק בהרהור הלב בלבד, אלא צריך להניע את השפתיים ולהשמיע לעצמו בלחש. וזה פירוש ״מרחיש בשפתותיו״: שאדם אומר את מילות התפילה בלחש, בקול נמוך מאוד, כך שהוא עצמו שומע.

.

“שימוש המילה – “מרחיש”:

ובאשר לשימוש המילה שהשתמשו חז”ל, “להרחיש“, “מרחיש“, נראה כי מילה זו נזכרה לראשונה בתורה, שנאמר (ויקרא פרק ב פסוק ז): “וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה”. ומה פירוש “מרחשת“? הלא הוא מעשה “מטוגן“, וכאשר מטגנים דבר, עצם הטיגון משמיע קול רעש ותנועה של הטיגון עצמו, אמנם קולו אינו חזק כמו הצפצוף וכל כיוצא בזה. ולכן חז”ל דימו את המתפלל לרוחש, שלא יגביה קולו ביותר מדי, אבל שכן צריך וחובה עליו להשמיע קולו בתפילתו לאוזנו, כמו מעשה הטיגון במרחשת!

עוד אפשר לומר, שהוא על דרך שאמר (תהלים פרק מה פסוק ב): “רָ֮חַ֤שׁ לִבִּ֨י׀ דָּ֮בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט׀ סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר”. וכוונת דוד המלך היתה לומר, שהדברים לא יצאו מן השפה ולחוץ בלבד, אלא יכונן אותם בליבו קודם שמוציא הדברים מן השפה ולחוץ, כמו שכתב האבן עזרא, “רחש – ידבר לבו דברי המשורר. ויש אומרים דברים שהוא מוציא מלבו וכו'”. ע”כ.

ומילת, “להרחיש” לדעתי הוא היפך מן השתיקה הגמורה, כמו שנאמר (בראשית פרק כד פסוק כא): “וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְיָ֛ דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא”. כלומר, לדעתי, הבורא יתעלה שמו, דיבר בשפה אחידה בענין השתיקה וההשמעה. וכאשר רצה להודיע כי מה שדובר עליו היה “שותק”, אמר, “מחריש”. ומכיון שמחריש הוא שותק, השתמש הבורא יתעלה שמו באותה מילה, רק בסדר מילים שונות, ואמר, “מרחיש“, והרואה יראה כי אלו אותם אותיות ממש, רק שסדרם הוא שונה.

.

וניתן גם לדרוש ולומר כאשר נחלק המילים:

“מח-ריש” – מי שמשתמש עם מוחו, ומקיים, “שתיקה יפה לחכמים”, ובכך פועל עם מוחו, זוכה בעבור כך להיות, “ריש”, כלומר בראש. וניתן גם לדרוש הדבר להיפך, שמי ששותק ומשתמש עם המוח, לעולם לא יהיה ריש, כלומר לא יהיה חסר כל. ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי פרק יז פסוק כח): “גַּ֤ם אֱוִ֣יל מַ֭חֲרִישׁ חָכָ֣ם יֵחָשֵׁ֑ב אֹטֵ֖ם שְׂפָתָ֣יו נָבֽוֹן“. ובתוך המילה, “חכם“, מסתתר אותיות, “מח“. לרמוז על המח של המחריש.

.

אמנם במילה, “מרחיש“, זה שמצפצף המון בלשונו, כאשר נחלק המילים נמצא, “מר-חיש“. וניתן לדורשו גם לטובה וגם לרעה. שמצד אחד, הפך להיות מר, בזה שהוציא דברים בלשונו בגדר, “חיש“, שמיהר להוציא הדברים בלי לחשוב ולחקור היטב, או שהוציא הדברים ללא כוונת הלב. כמו שאמר (קהלת פרק ה פסוק א): “אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַֽל־ כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים”. וכמו שכתב הרלב”ג (משלי א׳ כג): “עַד־מָתַ֣י ׀ פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ־פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ־דָֽעַת”. וכתב הרלב”ג, “עד מתי פתים. הם אשר דעתם קלה והם מתפתים בקלות אל איזה דבר שיעלה במחשבתם מזולת חקירה אם הוא ראוי אם לא, לצים הם האנשים המדברים דברי לעג ושחוק, וכסילים הם בעלי הסכלות שהוא קנין ר”ל שתהא להם דעת כוזבת בדברים אם מפני מיעוט חקירתם או מפני שגדלו על האמנתם או בעלי הסכלות שהוא העדר קנין חכמה”. ע”כ.

וניתן לדורשו גם לטובה, כי המרחיש בתפילתו, הופך להיות ל-מר, כלומר לאדם חשוב, ומחיש הכוונה אל ליבו, ובזה תקובל תפילתו ברצון לפני האל יתעלה שמו.

.

ראיה מהתלמוד – שמגיבה קולו זה דווקא לאחרים:

ואני יש לי ראיה מפורשת מתוך דברי התלמוד, שכל מה שנאמר, “אסור להגביה קולו“, זה דווקא כאשר הגבהת הקול נשמעת לאחרים. אבל לאוזנו חובה לעולם לעשות כן. כמו שאמרו בתלמוד (בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד ב): “מיתיבי: המשמיע [=לאחרים] קולו בתפלתו – הרי זה [=נראה] מקטני אמנה. המגביה קולו בתפלתו – הרי זה מנביאי השקר [=נראה כמו נביא שקר], מגהק ומפהק – הרי זה מגסי הרוח … המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. אמר רב הונא: לא שנו [=לא אמרו חכמים דבר זה] אלא [=באדם] שיכול לכוין [=להכניע] את לבו בלחש [=כלומר, לא אמרו שהוא מקטני אמנה, אלא דווקא כאשר עושה זאת בסתם, ונראה מתוך כך, כאילו הבורא צריך הרמת קול שתהיה מלפניו], אבל [אם] אין יכול לכוין את לבו בלחש – מותר. והני מילי – ביחיד, אבל בצבור – אתי למיטרד צבורא”. ע”כ.

והנה, מתוך התלמוד הזה מבואר היטב, כי יש הבדל בין להשמיע את קולו בתפילה, לבין להגביה. וכאשר התלמוד דן במה שהביאו בברייתא, לא דן אלא בחלק של, “המשמיע קולו בתפילתו“. כי אין מחלוקת כלל לגבי המגביה קולו בתפילתו, שזה בכל אופן נראה שאסור הוא. ולכן סיכם רב הונא ואמר, שמי שאינו מצליח לכוין את ליבו כאשר הוא מתפלל לאוזנו, מותר לו להשמיע קולו בקול חזק יותר, באופן שנשמע גם לאחרים אם היה עומד לידם. אבל בציבור אסור לעולם להשמיע קולו לאחרים, משום שגורם להם שתתטרף דעתם. ולכל הדעות, אסור להגביה קולו בתפילה, באופן שנראה כמו נביאי השקר, שהיו צועקים לעבודה זרה אשר להם. כלומר, הסיבה שאמרו ״המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר״ היא מפני שזו דרך הדומה לדרכם של נביאי הבעל, שהיו צועקים ומרימים קול כדי ש״אלוהיהם״ ישמע אותם.

ויתירה מכך, מתוך שאמר, “הרי זה מקטני אמנה“, מוכרח לומר, שמדובר באופן שאחרים שומעים את תפילתו, שהרי אם לא שומעים את תפילתו, כיצד יחשב הוא לקטן אמנה? כלומר, מה יעורר אותם להביט אליו או להתייחס אליו בכלל?

.

והכוונה היא: הקב״ה אינו צריך צעקות כדי לשמוע. הוא שומע גם תפילה בלחש, כמו שנלמד מ-חנה — ״וקולה לא ישמע״. לכן מי שמגביה קולו בתפילתו, כאילו הוא נוהג כאותם נביאי שקר שסברו שככל שיצעקו יותר, כך יוכלו לעורר את האליל שלהם.

.

כלומר, יש כאן שני עניינים:

.

א. חסרון באמונה — כאילו אינו מאמין שה׳ שומע תפילה שבלחש.

ב. חיקוי דרך עבודה פסולה — דומה למנהג נביאי השקר שהיו בצעקות והמולה.

.

לכן חילקו חז״ל:

המשמיע קולו — הרי זה מקטני אמנה.

המגביה קולו — הרי זה מנביאי השקר.

.

ולכן המשמיע קולו – על מנת לעורר את כוונתו, ביחיד מותר.

המגביה קולו, בכל ענין אסור הוא – מפני שכאן כבר אין זו רק חולשה באמונה, אלא דמיון ממש לדרך עבודתם.

.

“המתפלל ולא השמיע לאוזנו”:

ואמרו במשנה (משנה מסכת ברכות פרק ב משנה ג): “הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא”. ע”כ. ואף שאין הלכה כרבי יוסי, מכאן מוכח, שצריך שהמתפלל ישמיע לאוזנו את מילות התפילה לכתחילה. כלומר, אף שאין הלכה כרבי יוסי ויוצא ידי חובה אם לא השמיע לאוזנו, מכל מקום לכתחילה צריך לעשות כן. ואף אם תאמר, שהמשנה דברה בקריאת שמע.

מצאתי ראיה מתוך דברי התלמוד ירושלמי (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב דף ד טור ד /ה”ד): “תני [=שנו בברייתא], נתפלל, ולא השמיע לאזנו, יצא. [=שואל התלמוד, הברייתא הזו] למי נצרכה? לר’ יוסי! [=שלדעת רבי יוסי, בקריאת שמע אם לא השמיע לאוזנו, לא יצא ידי חובה]. היידין רבי יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ור’ יוסי אומר לא יצא. אמר רב מתנה דרבי יוסי היא א”ר יוסי הוינן סברין מימר מה פליגין רבנן ור’ יוסי בשמע דכתיב בה שמע הא שאר כל המצו’ לא מן דמר רב מתנה דר’ יוסי היא הוי היא שאר כל המצות מ”ט דר’ יוסי והאזנת למצותיו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר  שמשמע לכתחילה צריך להשמיע את התפילה לאוזניו”. ע”כ.

.

ונסביר: התלמוד ירושלמי בא לברר: האם המחלוקת של רבי יוסי וחכמים היא דווקא בקריאת שמע, מפני שכתוב בה “שמע”, ומשמע שצריך שישמיע לאוזנו, או שגם בשאר מצוות שבדיבור רבי יוסי מחמיר? על זה אמר: “אמר רב מתנה: דרבי יוסי היא” – כלומר, הברייתא שאמרה שבתפילה אם לא השמיע לאוזנו יצא — באה להשמיע לנו חידוש אפילו לשיטת רבי יוסי. שאף על פי שרבי יוסי מחמיר בקריאת שמע, בתפילה גם הוא מודה שיצא בדיעבד. ואז מעלה התלמוד, שבהתחלה חשבנו לומר שהמחלוקת בין חכמים לרבי יוסי היא דווקא בקריאת שמע, משום שנאמר בה, “שמע“, שצריך שישמע מה שאומר. אבל בשאר מצוות — לא תהיה מחלוקת, וכולם יודו שאין צורך להשמיע לאוזנו. אבל אחרי שרב מתנה אמר שהברייתא של תפילה היא דווקא לשיטת רבי יוסי, יוצא מזה שיש מקום להבין שלדעת רבי יוסי יש עיקרון רחב יותר הנוגע גם לשאר מצוות שבדיבור.

ואז שואל התלמוד, “מה טעמו של רבי יוסי“? והוא משיב: מתוך שנאמר, “והאזנת למצותיו — ישמעו אזניך מה שפיך מדבר“. כלומר, רבי יוסי דורש מן הפסוק שיש עניין שהאדם ישמיע לאוזניו את מה שפיו מוציא. כלומר, לא די בדיבור קלוש שאינו נשמע כלל, אלא ראוי שהאוזן תשמע את הדיבור. ומוכח וברור ללא ספק, שהמתפלל חייב לכתחילה להשמיע את דיבור התפילה לאוזניו, כמו המרחשת!

.

חשיבות כוונת הלב:

ועד כדי כך חשובה כוונת הלב, שכתב רבינו הטהור ופסק (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טו): “כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח”כ יתפלל”. ע”כ. ושימו לב היטב למילים של רבינו שכתב, “אסור לו“, כלומר אין זה רק בגדר מגונה או לא טוב, אלא רבינו כותב, “אסור לו”! עד שיכוין את ליבו! ואדם שיודע שאסור לו להתפלל אם לא יכוין ליבו, אם הוא ירא שמים, יעשה הכנה מעולה וטובה על מנת להיות בכוונת הלב גדולה. ואם אינו ירא שמים, פשוט יפתור עצמו מן התפילה ואין לו עוון.

.

פסיקתו של רבינו בנושא השמעת התפילה לאוזניו והבנתו הברורה והזכה:

ובאשר לצורת התפילה והשמעת הקול, כתב רבינו וסיכם סיכום מופתי (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ט): “השוויית הקול כיצד? לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו, אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו [=לאחרים], אלא אם כן היה חולה, או שאינו יכול לכוין את לבו, עד שישמיע קולו, הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור, כדי שלא תטרף דעתן מקולו”. ע”כ. רבינו הטהור, לקח את ההבנה של כל התלמודים והבין באופן חד וברור כמו שכתבנו לעיל, שחובה על האדם לכתחילה, להשמיע קולו לאוזניו בתפילתו. כמו שכתב בעצמו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה א): “שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה”. ע”כ. ומי שנזהר להתפלל בעמידה, ומי שנזהר להתפלל בכריעה, מחוייב להזהר להשמיע את תפילתו לאוזניו, שיש בזה ענין וסעיף גדול להכנעת הלב!

ודייק רבינו הטהור וכתב, “ולא ישמיע קולו”, ולא כתב, “ולא יגביה קולו”, כי זה הדבר בכל אופן אסור הוא!

.

וכתב המאירי בבית הבחירה (בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף לא עמוד א): “המתפלל ראוי לו להתפלל בלחש, כבר אמור ע”י חנה, “וקולה לא ישמע”, כלומר שאינו נשמע לאחרים הא מ”מ צריך הוא להשמיע לאזנו. ומ”מ יש אומרים שלא נאמר כן אלא בק”ש. אבל בתפלה אין צריך שישמיע לאזנו, והביאוה מברייתא [=ברייתא מזוייפת על ידי המינים], שאמרו בה בפרק ג’, “יכול יהא משמיע קולו לאזנו? ת”ל וקולה לא ישמע”, ומ”מ בברייתות שלנו אין גורסים בה, “לאזנו“. וכן נראה ודאי שלכתחלה צריך להשמיע לאוזן. ואף בתלמוד המערב שבפרק קורא, אמרו, “תני התפלל ולא השמיע לאזנו, יצא. למי נצרכה, לר’ יוסה, כלומר דקאמר בשמע, לא יצא! אלמא דלכתחלה [=לדעת כולם] מיהא צריך להשמיע לאזנו“. ע”כ.

.

וכתב הטור (טור אורח חיים הלכות תפילה סימן קא): “א”ר המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהנך קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שלא ישמע קולו בתפלתו. ותניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה שמראה כאילו הקדוש ברוך הוא אינו שומע תפלה בלחש. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר דכתיב בהו קראו בקול גדול.

יש אומרים, הא דאמר, “שלא ישמע קולו בתפלתו, שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו”. ומביאין ראיה מן התוספתא, “יכול יהא משמיע לאזניו”? כבר פירש בחנה, “וקולה לא ישמע”.

ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע והכי איתא בהדיא בירושל’ יכול יהא מגביה קולו בתפלתו כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יוכל לכוין יותר וכן כתב הרמב”ם ז”ל ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש.

ולא ישמיע קולו אמר רב הונא לא שנו שלא יגביה קולו אלא שיכול לכוין בלחש אבל אם אינו יכול לכוין בלחש מותר וה”מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למיטרד ציבורא ואם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר כדאיתא בירושלמי רבי יונה כד דהוה מצלי בבי כנישתא הוה מצלי בלחישא וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתיה צלותא ויכול להתפלל בכל לשון שירצה ופירש רב אלפס דווקא בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקדש“. ע”כ.

.

ומה שכתב הטור, “ראיה מן התוספתא“, אני לא מצאתי תוספתא כזו. והדבר היחיד שנעשה כאן, הוא זיוף של המינים, וככל הנראה זיוף זה בוצע על ידי כת המקובלים, שזייפו תלמודים מפורשים, והוסיפו “אוזניו“, על מנת להתאים את דברי התלמוד עם הבליהם ושיבושם.

ולהיפך, אני מצאתי תוספתא שכתוב בה (מסכת ברכות פרק ב הלכה יג): “בעל קרי שאין לו מים לטבול הרי זה קורא את שמע, ואינו משמיע לאזניו. דברי ר’ מאיר. וחכמים אומרים, קורא את שמע, ומשמיע לאזניו, ומברך לפניה ולאחריה. אמר ר’ מאיר, פעם אחת היינו יושבין בבית המדרש לפני ר’ עקיבא, והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעין לאזנינו, מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח. אמרו לו [=חכמים] אין שעת סכנה ראיה [=לדבריך]“. ע”כ. ומכאן מוכח, שאפילו בעל קרי שאין לו מים לטבול, אומר קריאת שמע ומשמיע לאוזניו!

.

פסיקת קארו בספר בית יוסף:

וכתב קארו בספר בית יוסף (אורח חיים סימן קא): “זה לשון הרשב”א בריש פרק אין עומדין, (לא. ד”ה וקולה) מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפילתו, מסתברא שלא ישמיע לאחרים כלומר שלא יאמר בקול רם וכדתניא בפרק מי שמתו כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה כדאמרינן בירושלמי פרק היה קורא (ברכות פ”ב ה”ד) תניא נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לרבי יוסי … ורבינו [=כוונתו לטור], הסכים לדברי הירושלמי ומשמעותא דגמרא דידן, ודחה מפניהם דברי התוספתא [=אין תוספתא כזו, מדובר בזיוף של המינים], וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ”ה (אות נ) וכן הלכה”. ע”כ. שימו לב היטב כיצד מסיים הבית יוסף, “וכן הלכה“, כלומר, ההלכה היא ברורה ומפורשת, שהמתפלל חייב להשמיע קולו בתפילתו לאוזניו! כמו שכתב קארו, “וכן הלכה“.

וזו דעת התנ”ך, המשנה, התנאים, האמוראים, התלמוד ירושלמי והבבלי, ואין חולק בכך! ולא רק חז”ל, אלא כל רבותינו הנאמנים, הרא”ש, הר”יף, המאירי, הרמב”ם. וכן מצאתי מפורש בספרו של הראב”ם בנו של רבינו הרמב”ם, בספרו המספיק לעובדי השם (מהדורת נסים דנה עמוד 74-75) שכתב, “והשישית שבהן והיא קביעת עוצמת הקול, הריהי שעל המתפלל שלא להגביה קולו באופן שישמענו זולתו, אלא אם זה כדי שתושג כוונת הלב, ובתנאי שאינו מתפלל בין צבור המתפלל בלחש, שמשבשם. ואל ינמיך קולו לחלוטין באופן שהוא עצמו אינו שומע מה שמבטא כדי שהדבר לא יגרום לרפיון כוונת לבו“. ע”כ.

.

פסיקת קארו בשולחן ערוך:

וכך באמת פסק קארו בשולחנו אשר לו (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קא סעיף ב): “לא יתפלל בליבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו [=לאחרים]. ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו. וה”מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא”. ע”כ. והנה עד כאן הכל מושלם, והכל ברור. אבל בדיוק כאן מגיע התפנית.

.

פסיקת קארו בספרו האחרון “בדק הבית”:

ידוע הדבר, שקארו כתב את ספר בית יוסף במשך 42 שנה. ולאחר מכן חיבר את הספר, “שולחן ערוך”, כסיכום תמציתי של פסיקותיו. ולאחר מכן הוסיף את ספר “בדק הבית“, שהוא מעין השלמות, תיקונים והוספות על הבית יוסף. אחרי שהבנו זאת היטב, נצטט את דבריו של קארו, שהפך את עורו ככל הנראה בעקבות הליכתו וקריאתו בספר התופת הברית החדשה הזוהרית, כי לאחר שחיבר את שולחנו הערוך לו או לפני כן כאשר הגיע לסימן קמא’, מצא בספר הזוהר, שאוסר בכל תוקף לנהוג כמו שנהגו בתלמוד ירושלמי, ואוסר בכל תוקף להתפלל כמו שנהגה חנה הצדקת, ואוסר בכל תוקף את מה שאמרו חכמים לעשות. במילים אחרות, ספר הזוהר חולק על התנ”ך, ספר הזוהר חולק על בעלי המסורת והמסורה. וקארו? סותר את דבריו של התלמוד ירושלמי! של המשנה! של רבי יוסה וחכמים! של הרמב”ם, של הרי”ף, של הרשב”א שאותו הוא מעריץ! והכל בשביל נזיז העדשים של ספר הזוהר הטמא והארור!

.

וזה לשונו של קארו בבדק הבית, הובא בבית יוסף הנזכר במהדורות החדשות, “[בדק הבית] ומכל מקום הזוהר (ויקהל רב.) שכתבתי בסימן קמ”א (ד”ה ומתוך) מסכים לדברי התוספתא [=המזוייפת שלא קיימת במערכת בכלל] וראוי לחוש לו [עד כאן]”. ע”כ. מה? הרי קארו היה בקיא בספר הזוהר, כיצד לא ראה את הדברים קודם לכן? מדוע בספר שולחן ערוך פסק כמו התלמודים המפורשים, ובספר בדק הבית ראה להגיה ולשנות, שיש לחוש לדברי ספר הברית החדשה הזוהרית? אלא התשובה ברורה, קארו ככל הנראה לאחר שכתב את ספר שולחן ערוך או ככל הנראה כאשר הגיע 40 סימנים קדימה בספרו, כבר שכח ממה שכתב בבית יוסף סימן קא’, ויתכן ואז המקובלים המינים היו מאיימים עליו, ומכריחים אותו לשנות את דבריו, שכן ספר בית יוסף הוא עיקר נימוק ההלכות, ומתוך שכתב בספר בדק הבית שיש לחוש לזוהר, פסיקתו בשולחן הערוך לו, מעתה לא שווה כלום!

.

מי שמעוניין לראות את מקור הדברים כיצד הם נכתבו בדפוס ראשון של הבית יוסף, יכול לעיין בספר ארבעה טורים דפוס ראשון עם הבית יוסף (טור – ארבעה טורים עם פירוש בית יוסף.  מקום הדפסה: ונציה. שנת הדפסה: ש”י. מספר הספר באוצר החכמה: 164728 עמוד 190). והרואה יראה, כי מה שכתב שנכון לחוש לדברי הזוהר הטמא, כלל לא הופיעו במקור הדברים, לכן בספרו הערוך לו, לא הזכיר ענין זה כלל, מכיון שלא היה מודע אליו כלל כאשר כתב את ספר שולחן ערוך, או שכח לתקן את האמת ולכתוב השקר בשם הזוהר הטמא.

.

ויתירה מכך, אחר העיון בתוספת שהציג קארו, אנו רואים, כי היו לפניו דברי ספר הזוהר הללו, שכן מזכיר הוא, שכבר כתב אותם בסימן קמא‘, וככל הנראה, קארו שם לב אליהם רק ארבעים סימנים לאחר מכן, כלומר קארו היה לומד את ספר הזוהר על הסדר או שדברי אבוהב עוררו אותם אליהם כפי שנראה בהמשך, ומכיון שנזכר בענין זה, רק לאחר שכתב את ספר שולחן ערוך, ראה להוסיף דברים אלו, ולחוש לדברי הטינוף הזוהרי הטמא אשר החריב את עולם הדת והתורה!

.

“מצוה בו יותר מבשלוחו”:

ולפני שנציג הדברים שהביא שם בסימן קמא’ ומהם למד לענין שלא להוציא את מילות התפילה לאוזניו בתפילה. נקדים ונאמר: “כל דבר שמצוה על האדם לעשותו, מצוה בו יותר מאשר בשלוחו“, כלומר, ראוי לאדם בעצמו לקדש את אשתו מאשר שמישהו אחר יעשה את מעשה הקידושין בשליחותו. כמו כן, ראוי לאדם בכל מצוה ומצוה להיות הוא עצמו עושה אותה, ולא יעשה לכתחילה לידי אחרים. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק ג הלכה יט): “מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו“. ואע”פ ששלוחו של האדם כמותו, כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק ג הלכה טו): “בכל שלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים“. ע”כ. בכל זאת חשוב מאוד, שאדם לכתחילה יעשה הוא את הדברים ולא יעשה אותם על ידי שליח.

.

אמנם, יש לסייג, שבענין הסמיכה (הנחת הידיים על ראש הקרבן קודם שחיטתו, שהיא חלק מעבודת הקרבן אצל בעל הקרבן), שלוחו של האדם אינו כמותו, כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ח): “הכל סומכין, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, ועבד, ואשה, וסומא, ונכרי. ואין השליח סומך, שאין סמיכה [=מן התורה] אלא בבעלים [=במי שהוא בעל הקרבן עצמו], שנאמר, “וסמך ידו”, לא יד אשתו, ולא יד עבדו, ולא שלוחו”. ע”כ. כמה הלכה זו היא חשובה ומעולה לדרך האמת, כמה הלכה זו מתארת וממחישה כי מעשה הקרבנות אינו בא על מנת להכניע את הקליפות כמו שכתבו הוזי ההזיות המקובלים שם רשעים ירקב!

שהרי אם זה היה תכלית המעשה, מפני מה אין מועיל שליחות בכך? אלא הלכה זו מבארת את יסוד ותכלית המצוות, הכנעת הלב! בתחילה כתב רבינו הטהור, “הכל סומכין“, כלומר, כל מי שהוא בעל הקרבן, באופן עקרוני, יכול וצריך לעשות סמיכה. אבל יש יוצאים מן הכלל: “חוץ מחרש שוטה וקטן” – מפני שאינם בני דעת גמורה לעניין זה, ולכן אינם בני חיוב וסמכות לעשות סמיכה כתקנה.

.

ורבינו מוסיף יסוד חשוב מאוד: “ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלים“, כלומר אי אפשר למנות שליח שיעשה סמיכה במקום בעל הקרבן. למה? כי סמיכה איננה פעולה טכנית בלבד, אלא מעשה אישי השייך דווקא לבעל הקרבן עצמו. כלומר, אפילו במקום שבדרך כלל “שלוחו של אדם כמותו”, כאן זה לא נאמר, כי התורה הקפידה שהסמיכה תהיה בגופו של בעל הקרבן דווקא.

.

הנקודה המרכזית בהלכה היא: סמיכה היא מעשה אישי של בעל הקרבן, ולא פעולה שניתנת להעברה לאחר. הקרבן בא לבטא את התקרבות האדם לה’ והכנעתו, והסמיכה היא כעין חיבור אישי של האדם לקרבנו; לכן אין זה מתאים שאדם אחר יעשה זאת במקומו.

.

בכל אופן למדנו שיש מעלה גדולה לאדם לעשות דברים בעצמו מאשר יעשה בשלוחו. אבל יש לסייג גם את זה, שהיכן שהדבר מצריך ברכה, כמו בענין שאדם עולה לקרות בתורה, אע”פ שהשליח ציבור הוא זה שקורא בתורה, יש להקפיד שזה שברך, יאמר את הפסוקים עם הקורא, כי אם לא, נמצאת ברכתו לבטלה.

.

וכתב בספר בית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן קמא): “ומתוך לשון הרא”ש שכתב רבינו [=הטור], יתבאר לך שצריך העולה לקרות בנחת עם שליח ציבור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה וכן כתבו התוספות בסוף פרק קמא דבבא בתרא (טו. ד”ה שמנה פסוקים). ורבינו הגדול מהר”י אבוהב ז”ל כתב שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ”ל.

ואני הכותב זכיתי למוצאו [=שימו לב לתשוקתו של קארו לספר הזוהר, הקוראים הנעימים יעברו בכל ספר בית יוסף, ולא ימצאו שקארו אומר מדעת עצמו על שום ענין, “זכיתי“. כלומר, מבחינתו למצוא נקודות מפתח בספר הזוהר שאפשר לשלב או לסתור אותם מהמקובל, מבחינתו זו זכיה עצומה! קארו היה מכור לעבודה זרה ולכפירה שהציג הזוהר, קארו היה טמוע עמוק עמוק בעמקי הקבלה הנוצרית הארורה, קארו ראה בספר הזוהר שעשוע גדול לחדש דברים ולהעמיד אותם בתור הלכה בפעם הראשונה משחר הופעתו של ספר הזוהר הנוצרי! במילים אחרות, קארו ראה בספר הזוהר התחדשות רעיונית הלכתית, והנצחת ספרו שולחן ערוך אשר לו].

והוא בפרשת ויקהל (רב:) [=כאן אני מדלג על הלשון מפני שאני מציג את לשון המכשף בהמשך] … וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא העולה אסור לקרות, אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות, ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה [=מי הם בכלל בשביל קארו]?. מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא, לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי [=כל] הפוסקים. … הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור

ומיהו [=כעת ייסורי המצפון מתחילם להיות מופעלים בקרבו], אפשר שאפילו לדברי הזוהר, רשאי לקרות, והוא שלא ישמיע לאזניו, וכן משמע מהלשון השני שכתבתי, דמדמה ליה לתפלה, שאסור להשמיע לאזניו. ואף על פי שבלשון הראשון שכתבתי, לא הזכיר אלא דיבור [=ולדעת הטמא כל דיבור אפילו שאינו מושמע אסור!], אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו, לא קרי ליה דיבור [=מה? מה זה השטות הזו?! אדם שהתפלל ולא השמיע לאוזנו, בדיעבד יצא, כי קרוי דיבור! והוא הדין לקריאת שמע, לא השמיע לאוזנו יצא, כי דיבר! מה שאין כן אם אמר קריאת שמע בלב, שלא יצא ידי חובתו! ולעולם לא יתכן לומר את השטות הזו שכתב קארו, שמי שלא משמיע לאוזניו לא נחשב דיבור! שהרי הנודר ולא משמיע לאוזניו, נדרו נחשב! כמה ספר הזוהר שיבש את קארו, פשוט לא יאומן, עבודה זרה מכה את עובדיה!]. וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו”. ע”כ.

שוב אנו עדים לתופעה חוזרת ונשנית: קארו הופך את כל הפוסקים ללא חשובים, מעמיד את ההלכה כדעת הזוהר הטמא. ואז מבין שהוא יוצר בעיה שתניב לו עצמו צרה, מה הוא עושה? מנסה לפתור ולתפור שיבושים בתוך דברי הטינוף הזוהרי, וגם משם הוא לא מצליח לצאת, ובסופו של דבר חושש לשטויותיו של ספר הזוהר הנוצרי!

.

טעמו של ספר הזוהר הטמא:

.

כעת לטעמו הנשגב של המכשף בספר הנצרות זוהר (פירוש הסולם לזוהר – שמות פרשת ויקהל מאמר עליית התפלה אות קמ): “ואם תפלה ההיא נשמעת לאזניו של אדם [=עצמו, כל שכן לאוזנים של אחר], אין מי שיקבל אותה למעלה [=כלומר, השווית הקול היא זו הגורמת לאי קיבול או קיבול התפילה למעלה? מה זה השטות הזו? וכי הבורא הנשגב מכל אינו יודע להבחין בין קול הנשמע לבין קול שאינו נשמע? ממשיך הטינופת ומסביר], ושוב אין מקבלים אותה אחרים ממי ששמע אותה תחילה. [=שימו לב למילותיו של הטומאה, “ושוב אין מקבלים אותה אחרים”. הטמא מעיד ומגיד כי שתי רשויות בשמים ואף יותר לדעתו. וכאמור מדובר במינות וחובה להשמיד את הספר הזה!

ממשיך הטינוף ומסביר], דהיינו אחרים [=כל האלהים האחרים הפרצופים הטמאים והבחינות הרקובות, לא יכולים לקבל את התפילה] מאותו האדם [=שהשמיע לאוזניו את תפילתו]. משום זה צריכים להשמר, שלא ישמע התפלה לבני אדם [=ולא לאדם עצמו]. ועוד, כי דבור התפלה [=עולה] ומתאחד [=מזדווג] בעולם העליון, [=באלהים] קצר אפים, ודבור דעולם העליון אינו צריך להשמע [=בעולם התחתון. שהרי אם ישמע בעולם התחתון לאוזנו של האדם, הדבר יהיה מסוכן מאוד, כי אז האלילים הקבליים הטמאים לא יתאחדו בזיווגם כראוי! כלומר, לדעת הכסיל הזה, כל מהות תפילת העמידה, היא בכלל לא על מנת להכניע את הלב של האדם, אלא הכל על מנת לזווג את הפרצופים הטמאים של הנוצרים הללו].

כעין זה, מי שקורא בספר התורה, אחד קורא, והאחר שותק. ואם שנים קוראים בתורה, גורעים האמונה שלמעלה [=מה? איזה אמונה יש למעלה? אלא כוונת הטינוף, לזיווג, שלדעתו אם אדם עולה לתורה וקורא עם החזן, יש כאן הפרעה לזיווג של קצר אפים ונוקבא הטמאה], משום דקול ודבור אחד הכל אחד, אבל שני קולות ושני דבורים הוא גרעון ופגם באמונה. [=מה?], שהיא המלכות! [=קול של בני אדם יכול לפגום משהו למעלה? מי המטומטם שמאמין לדברי הטינוף הללו?]. אלא שיהיה קול ודבור אחד כמו שצריך, כדי שיהיה קול ההוא [=לנשמת אלהים] קצר אפים, ש[הוא] נקרא קול, ודבור ההוא, המלכות הנקראת דבור, יהיו [=במשגל וחיבור] אחד.

.

שאומר ב’ טעמים על מה שהתפלה צריכה להיות בדבור בלי קול, שלא ישמע לאזן אדם:

א) כי המלכות, שממנה נמשכים בני האדם [=ממנה נמשכים בני אדם! שמעתם? מנקבה אלילית בשמים נמשכים בני אדם!! כל זה קארו קורא ומסכים!!], הוא מתוקנת מב’ נקודות, שהם ממלכות דמדת הדין, שאינה ראויה לקבל אור, וממלכות המתוקנת בבינה, שהיא מדת הרחמים ואז ראויה לקבל האור. וגם האדם מעורב מב’ נקודות אלו. ואם זכה אז המדת הדין בגניזו ומדת הרחמים בגלוי. והוא ראוי לקבל אור העליון. ואם לא זכי נתגלה בו מדת הדין, וכל האורות פורחים ממנו. וע”כ נתקן אוזן העליון בדרגא עקימא [=אוזן עליון? יש אוזנים למעלה?], לקבל תפלת אדם צדיק, שזכה שמדת הדין שלו הוא בגניזו, כדי שהאוזן המקשיב, לא יעורר מדת הדין הגנוז בדבורי התפלה. ולפיכך אם אדם אחר [=כולל האדם עצמו] שומע התפלה מטרם שתעלה למעלה, הרי אדם ההוא מעורר מדת הדין הגנוז בדבור התפלה. ואז כבר אינה יכולה להשמע למעלה. כי אינה ראויה לקבלת שפע. וז”ש, ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא.

.

טעם ב’ הוא, כי דבור התפלה היא בחינת מלכות והמתפלל צריך להיות מרכבה לבחינת מלכות, וע”כ התפלה צריכה לעלות ולהכלל במלכות העליונה הנקראת דבור, ואז המלכות מתייחדת [=מזדווגת] עם [=אלהים] קצר אפים, הנקרא קול, והתפלה מתקבלת, דהיינו שמקבלת השפע [מאלהים] קצר אפים. [=ומה הוא קבלת שפע? הזרעת זרע לתוך רחמה של נוקבא האלילה הטמאה הקבלית, והיא מורידה את השפע לישראל דרך הזרע של אלהים קצר אפים! כן כן, זו כוונתו של הטינוף הזוהרי הטמא!], ולפיכך אסור לעורר קול של אדם בתפלה, [=הטמא כותב אסור! כותב אסור על מה שחנה נהגה! כותב אסור נגד פסק של חז”ל הטהורים וכל גדולי הראשונים! והכל למה?], כדי שישרה בה [=שיוכל לשכב עם המלכות שהיא הנקבה,] קול העליון שהוא [=אלהים] קצר אפים … וכעין זה הקורא בתורה, צריך להיות מרכבה ל[אלהים] קצר אפים, שנקרא תורה, והקול של הקורא, הוא במקום הקול של [אלהים] קצר אפים, ועל כן אסור להשמע קול אחר עמו, שהוא קול אדם המעורב במדת הדין. וז”ש ואי תרין קראן באורייתא גרעי מהימנותא דלעילא, כי קול האדם פוגם את קול הקורא בתורה, והמלכות של מעלה אינה ראויה לקבל שפע מ[אלהים] קצר אפים. וז”ש, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד. שגורם למעלה שהקול שנקרא [=אלהים] קצר אפים, והדבור שנקרא מלכות, מזדווגים בזווג אחד. ואם מתחבר עמו קול ודבור של אדם פוגם זווג הזה כמבואר. [=מה?? כמה הבלים ונחיתות שכלית!]. ע”כ. ואין לי מה להוסיף חוץ מדבר אחד לומר, “ככל ונכלה את הספר הזה מעם ישראל, יש סיכוי שנגאל בדעת ובגוף”!

.

פסיקת המקובלים המינים:

כתב בספר בן איש חי (בן איש חי שנה ראשונה פרשת משפטים סעיף א): “מאחר שגדולה מעלת התפילה [=מיד מסביר מדוע גדולה מעלת התפילה, הרי אין משהו של שכל לדעתם!, מסביר שמעלת התפילה גדולה], שניזונים [=כלומר שממנה חיים] העליונים, והתחתונים על ידה [=על ידי האנשים השפלים שמתפללים!! שמעתם? האדם השפל מחזיק את העולמות העליונים!! ואחרי זה שואלים, מדוע המקובלים השוטים מצילחים לשטות בכל עם ישראל שהם מבטלי גזירות! שהרי ספר הזוהר רומם את האדם באופן כזה שיש לו יכולת להשפיע על הבורא יתעלה שמו. וכיצד המקובלים לא יבטלו הגזירות אם יש להם יכולת להשפיע על האל? שהרי הם שולטים בו הכלבים!].

דהיא עומדת ברומו של עולם, שגם לעולמות העליונים ימשך שפע על ידה [=וכי העולמות העליונים צריכים את בני אדם? וכי העולמות העליונים חסרים?], לכך הזהירו בזוהר [=הטמא] להתפלל בלחש, עד שאפילו אזניו לא תשמענה קולו. והטעם הוא, כדי שלא יתקנאו בה החיצונים [=הסטרא אחרא וכל הפמליא המתה של המקובלים], מחמת גודל מעלותיה. [=אז יכולים הם להפריע לזיווג של האלילים הקבליים הטמאים נוקבא וקצר אפים המשוגע!!]. וכמ”ש רבינו מהרח”ו ז”ל בעולת תמיד דף נ”ו ע”ב וז”ל, “התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין“. ולכן בק”ש תקנו שישמיע לאזניו, אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא, כי שומעין החיצונים ומתערבי בהדה [=מה??]. וכשהיא בלחש, דאינה נשמעת לאזניו [=הסטרא אחרא מטומטם הוא לא יודע לקחת מה שלא נשמע לאוזן], אז היא רוחנית מאוד מגדר טבע רוח האדם, שהיא פנימית ורוחנית יותר מאוד מן הסטרא אחרא, ולכך אין רואין אותה [=סמאל ולילית לא רואים את התפילה כאשר היא לא נשמעת לאוזניים]. וזה הפך סברת מהרי”ק בבית יוסף שפסק שיותר טוב להשמיעה לאזניו. [=ולא ראה דבריו בספר בדק הבית, שחזר בו, וכתב שראוי לחוש לזוהר הטמא]. ועיין בברייתא ובירושלמי ותמצא כדברי הפך סברתו. [=לא נכון בכלל, המעיין בברייתא יראה שאין ברייתא כזו, כי המינים זייפו את הברייתא כמו שכתבנו למעלה], וכן הקורא בס”ת, חד קארי וחד שתיק, ואי תרי קראן גרע מהימנותא, כי התפלה וקריאת ס”ת כלהו הוו מעלמא עלאה דלגביה אנחנו מצלין בלחש וכו’ עכ”ל”. ע”כ.

.

ועל מנת להסביר את דברי הטינוף הללו צריך לדעת כמה מושגים בהבלי הקבלה הנוצרית:

א. “עלמא עלאה” בלשון הזוהר — בדרך כלל ידבר על אלהים אמא, אשתו של האליל הקבלי הפרצוף הטמא, “אבא”. והיא נקראת גם, “בינה“. בכמה מקומות בזוהר, כשהוא מחלק בין: עלמא עלאה. עלמא תתאה. הכוונה הרגילה היא: עלמא עלאה = אלהים אמא, שהיא בחינת “בינה“. עלמא תתאה = אלהים נוקבא, שהיא בחינת מלכות. לכן מצד הלשון עצמה של ויטאל, “התפלה וקריאת ס”ת כלהו הוו מעלמא עלאה, משמע שהבחינה הראשונה שעולה היא אלהים אמא, כלומר בחינת בינה.

אבל התפילה עצמה, מצד סדר הפרצופים, שייכת הרבה פעמים לאלהים נוקבא. כמו שביארנו המון פעמים, שבזוהר הטמא ובכתבי הקבלה הנוצרית, התפילה ובפרט תפילת העמידה, נתפסת הרבה פעמים בתור עזרה לאלהים נוקבא, שהיא המלכות, והיא בחלק הדיבור, כי היא מקבלת הקישוטים על מנת להיות מוכנה למשגל לבעלה קצר אפים האליל הקבלי הטמא. שהרי כל תפקידנו לגרום לה לעלות ולהיתקן ולהתייחד עם זעיר אנפין.

לפיכך, שורש התפילה בעלמא עלאה – הכוונה לאלהים אמא. נוסח התפילה והדיבור בפועל הוא בשביל אלהים נוקבא. והייחוד המבוקש הבלעדי שאותו המקובלים צריכים לעבוד, הוא ייחוד נוקבא עם זעיר אנפין

.

בכל אופן מבואר מדברי המינים, שהתפילה וקריאת ספר תורה, מעלתם גדולה מאוד, לא מפני הטעם השכלי התבוני! אלא מפני שפעולות ההשפעה על העולמות הם יותר גבוהים! במילים אחרות, קריאת ספר תורה ותפילה, לא משפיע רק על נוקבא האלילה הטמאה ועל קצר אפים הטמא, אלא זה נוגע עד אלהים אמא, שהיא האמא של קצר אפים ונוקבא הטמאה.

.

וכעת על הקורא הנעים להחליט אחרי מי אתה הולך:

אחרי ספר הזוהר הנוצרי שפסק נגד התנ”ך, חז”ל, אמוראים, וכל גדולי הראשונים שאסור להשמיע הקול לאוזניו בתפילה.

או שאתה מחליט לקחת את ספר הזוהר הנוצרי, ולשרוף אותו מן העולם, ולא להנות מן האפר של העבודה זרה הגועלית הזו.

.

עד כאן כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.