נפילת פנים אחר העמידה
מיד לאחר שסיים את תפילת העמידה, נופל על פניו:
לאחר שסיים תפילתו, צריך לכרוע על ברכיו, ולעשות, “נפילת פנים”, כלומר, להשים פניו על הקרקע ולומר דברי תחנונים. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה יג – יד): “השתחויה כיצד? אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה, זה פישוט ידים ורגלים, עד שנמצא מוטל על פניו ארצה. כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחויה, ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש, כמו שבארנו בהלכות עבודת כוכבים”. ע”כ. ובהלכות תפילה כתב (עמוד תשכא מהדורת הרב יוסף קאפח סדר התפילה): “נהגנו להתחנן בנפילת פנים בדברים ובפסוקים אלו, פעמים בכולן, ופעמים במקצתן וכו’ … נהגו העם להתחנן אחר נפילת פנים, כשמגביה פניו מן הקרקע בפסוקים אלו וכו'”. ע”כ. ומתוך שכתב, “כשמגביה פניו מן הקרקע”, מוכח שבנפילת פנים, צריך שהפנים עצמם יגעו בקרקע, מה שאין כן בענין הכריעה, שהכריעה צריכה להיות על הברכים, כלומר שהברכים עצמן נוגעות בקרקע כמו שביארנו.
מתי אין עושים נפילת פנים:
כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה טו): “מנהג פשוט בכל ישראל, שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים [=כל ימי חול המועד], ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים, ו[=ולא] בחנוכה ו[=ולא] בפורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית. וביוה”כ בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית”. ע”כ. ונראה שבענין פורים, אין נופלים על הפנים גם ביום יד’ באדר, וגם ביום טו’ באדר.
כורע על ברכיו ושם פניו על הקרקע, ואומר מיד:
לְפָנֶיךָ אֲנִי כּוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וּמִתְחַנֵּן, אֲדוֹן הָעוֹלָם. אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים. כִּי לֹא עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים.
מַה נֹּאמַר לַייָ, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק. חָטָאנוּ וְעָוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ, וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ. לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה, וְלָֽנוּ בּוֹשֶׁת הַפָּנִים. הוּשְׁחָרוּ פָנֵינוּ מִפְּנֵי אַשְׁמָתֵינוּ, וְנִכְפְפָה קוֹמָתֵינוּ מִפְּנֵי עֲוֺנוֹתֵינוּ.
אֵין לָֽנוּ פֶּה לְהָשִׁיב, וְלֹא מֵצַח לְהָרִים רֹאשׁ. אֱלֹהַי, בּוֹשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי. לְהָרִים, אֱלֹהַי, פָּנַי אֵלֶיךָ. כִּי עֲוֺנוֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ, וְאַשְׁמָתֵינוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם. אֵין בָּֽנוּ מַעֲשִׂים, עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נְבִיאֶיךָ, לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, וּתְהִלָּתִי אֶחֱטוֹם לָךְ, לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶיךָ.
לֹא לְמַעַנְכֶם, אֲנִי עוֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי. לֹא לָֽנוּ יְיָ, לֹא לָֽנוּ. כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּיךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם, אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם.
אָנָּא יְיָ, אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה, וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ. סְלַֽח נָא לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה כְּגוֹדֶל חַסְדֶּיךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ, וְֽסָלַחְתָּ לַעֲוֺנִי כִּי רַב הוּא. יְיָ | שְׁמָעָה, יְיָ | סְלָחָה. יְיָ, הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר. לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא, עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ.
אחר שסיים את אלו התחנונים, יגביה ראשו מן הקרקע, ויאמר פסוקים אלו בעודו על ברכיו:
וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה, כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ. זְכוֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. אַל תִּזְכּוֹר לָֽנוּ עֲוֺנוֹת רִאשׁוֹנִים. מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. קוּמָה עֶזְרָתָה לָּֽנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּיךָ. יְהִי חַסְדְּךָ יְיָ עָלֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ. אִם עֲוֺנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ. יְיָ, מִי יַעֲמוֹד. כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה, לְמַעַן תִּוָּרֵא. יְיָ הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ, יַעֲנֵינוּ בְיוֹם קָרְאֵינוּ, כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵינוּ. זָכוּר, כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ, עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵינוּ, עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ, וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ, לְמַעַן שְׁמֶךָ.