.

הכפירה בעבודה זרה – יסוד היהדות ושורש גאולת ישראל:

חובה עלינו לדעת ולהבין היטב: אנו חיים בדור מופלא ומסוכן כאחד. מצד אחד — חושך כבד של שקר, תרמיות, תעמולה, שלטון פחד, מלחמות, הינדוס תודעה, סדר עולמי חדש, ובלבול נורא שנשפך על ההמון כמים. אך מצד שני — דווקא מתוך עומק החושך מתגלה אור גדול; רבים מתעוררים, רבים מתחילים לשאול, רבים מבינים שמשהו יסודי רקוב במערכות שהציגו את עצמן כאמת מוחלטת.

אלא שכאן טמונה הטעות הגדולה: אין די בכך שאדם יבין שיש שקר מדיני, שקר תקשורתי, שקר רפואי, שקר מלחמתי או שקר עולמי. כל זה עדיין איננו יסוד התורה. כל זה עדיין איננו הופך את האדם לאיש אמת. יסוד היהדות איננו רק להילחם בשקר החיצוני — אלא לעקור את שורש השקר הפנימי: עבודה זרה.

כי הבסיס לכל התורה כולה הוא להכיר ולדעת שתורת משה אמת: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, משנה, תלמוד בבלי וירושלמי, נביאים וכתובים — כולם אמת, וכל הכופר בהם הרי הוא ממרא את בית הדין הגדול שבירושלים, ממרא את התורה, את הנבואה, ונחשב לו באופן מוחלט שהינו כופר בבורא וכאילו הבורא אינו קיים מבחינתו.

אולם גם זה לבדו אינו שלם, עד שיצטרף אליו היסוד הגדול: לכפור בעבודה זרה, לשנוא אותה, להוקיע אותה, ולבער אותה מן הדעת ומן האומה. וכבר אמרו חז״ל במגילה: מדוע נקרא מרדכי “יהודי”, והלא מבנימין היה? מפני שכפר בעבודה זרה. ומכאן אמרו: כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. כלומר, שם “יהודי” איננו תואר גזעי או חברתי בלבד, אלא תואר אמוני־מחשבתי: מי שכופר בעבודה זרה — הוא הנקרא יהודי באמת. והנה דבריהם (מגילה יג.): “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם מִבִּנְיָמִן קָאָתֵי, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״יְהוּדִי״? עַל שׁוּם שֶׁכָּפַר בָּעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא ״יְהוּדִי״, כְּדִכְתִיב: ״אִיתַי גּוּבְרִין יְהוּדָאיִן וְגוֹ׳״. ע”כ.

וכן אמרו בקידושין:  “חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה”.  לא אמרו: כל מי שמדבר נגד פוליטיקאים, ולא כל מי שמכיר בתרמיות העולם, ולא כל מי שצועק נגד הממסד — אלא כל הכופר בעבודה זרה. זהו היסוד, זהו השורש, זהו המבחן הגדול. והנה לשונם (קידושין מ.): “וְאֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת [בֵּית] יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם״? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָהוּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיב, דְּאָמַר מָר: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ“. וכן אמרו במסכת הוריות (ח.) “דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת כִּי כְּתִיבִי הָנֵי קְרָאֵי – בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיבִי, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא, וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי. אָמַר קְרָא: ״וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכׇל הַמִּצְוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. דְּבֵי רַבִּי תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״, וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא בְּדִיבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה עַל יְדֵי מֹשֶׁה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. דְּתָנָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם. ע”כ.

כלומר, אין כאן פרט קטן, אין כאן ענף צדדי, אין כאן “נושא מחקרי” או “מחלוקת שולית”. מדובר בשורש כל התורה כולה. מי שנופל בזה — מערער את כל הבניין. ומי שכופר בזה — מודה בכל התורה כולה.

והמאירי כתב בלשון חדה וברורה: הכופר בעבודה זרה הרי הוא כמודה בכל התורה, שזהו היתד שהכול תלוי בו. ולא עוד, אלא שגם הכפירה במציאות ה׳ יתעלה, וגם האמונה בזולתו, הכול בכלל עבודה זרה. נמצא, שכל עיוות באמונה, כל הגשמה, כל ייחוס כוח אלוהי לנבראים, כל פולחן זר וכל ספרות שמחדירה דמיונות פגאניים לתוך תורת ישראל — אינם “קישוטים רוחניים”, אלא חורבן הדעת.

ונציג את לשונו הברורה (בית הבחירה למאירי): “הכופר בע”ז הרי הוא כמודה בכל התורה שזהו יתד שהכל תלוי בו – בפירוש אמרו, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה” – בע”ז הכתוב מדבר. איזו היא מצוה ששקולה כנגד כל המצות הוי אומר זו ע”ז. ומה שאמרנו בכאן איזו היא מצוה שהיא תחלה זו ע”ז, לא שדבור לא יהיה הוא הראשון, כמו שדימו רבים, אלא אף דבור אנכי, הוא אזהרה על עבודה זרה, שהרי הכפירה במציאותו ית’ וההאמנה בזולתו הכל ע”ז וכן שהכפירה במציאותו הוא סבה לעבוד הגלולים ויתר כל צבא השמים”. ע”כ.

במילים אחרות, אדם שמאמין בכוח אחר זולתו יתעלה — אינו יכול להסתתר מאחורי סיסמאות נאות ולומר: “אבל אני מאמין בבורא”, “אבל אני יודע שכל השפע בא ממנו בלבד”, “אבל כך היא הנהגת העולמות”, ושאר כיסויי־כזב שנועדו להלבין את הטומאה ולהכשיר את השרץ. שהרי המאירי מבאר יסוד נוקב: הכפירה במציאות הבורא יתעלה, והאמונה בכוח אחר מלבדו — שתיהן שייכות לשורש אחד. כלומר, מי שמאמין בליבו בכוח עצמאי אחר, וכל שכן מי שעושה מעשה ונותן לסמאל הפגאני והמדומיין “את חלקו”, אינו עומד בגדר מאמין טהור בבורא עולם; אלא הרי הוא מערער את יסוד האמונה, גם אם פיו מלא הצהרות נמלצות על אמונה, השגחה וייחוד ה׳.

כי אין האדם נבחן בסיסמאות שהוא מפזר בלשונו, אלא בשורש אמונתו ובמעשיו. ואם הוא עובד זולתו יתעלה, פונה אל זולתו, חושש מכוחות מאגיים, נותן מקום לפולחנים זרים, או מייחס ממשות רוחנית לכוחות נבראים — הרי גם אם יאמר אלף פעמים שהכול “ברשות הבורא”, אין זו אמונה טהורה אלא עבודה זרה מצופה במילים של קדושה. ולכן, כל זמן שאדם עובד זולתו, אפילו אם אינו טוען שהשפע בא מאותו כוח, אלא רק מייחס לו תפקיד, השפעה, הנהגה, סכנה, תיווך או כוח נסתר — הרי הוא כמי שכופר בעיקר, וכמי שמכריז במעשיו: “אין בורא אחד המנהיג את העולם לבדו”.

ומכאן יש לומר את הדברים ללא ריכוך וללא חנופה: אדם שמסיר “עין הרע” על ידי חומרים, קמיעות, טקסים, לחשים, שמנים, מלח, עופרת ושאר הבלי המאגיה; או מי שמאמין ב”עין הרע” ככוח מאגי ממשי; או מי שהולך להתפלל על קברי מתים ועושה את המת מליץ, מתווך או צינור בינו לבין הבורא — הרי הוא אינו מחזק אמונה, אלא מחלל אותה. אין זו תמימות. אין זו “מסורת”. אין זו “סגולה”. ואין זו “דרך ישראל”. זו עקירת ייחוד ה׳ והחלפת האמונה הצלולה בפולחן של פחדים, מתים וכוחות מדומים.

כי מי שצריך מתווך בין האדם לבין בוראו — כאילו אומר שאין הבורא קרוב. ומי שמפחד מכוחות מאגיים — כאילו אומר שאין הבורא מושל לבדו. ומי שפונה אל המתים — כאילו כיבה את אור הדעת והחזיר את נפשו אל חשכת עובדי האלילים.

.

וזהו שורש הדבר: אמונה בבורא אינה מתקיימת יחד עם אמונה בכוחות זרים. ייחוד ה׳ אינו סובל שותפים, מתווכים, פחדים מאגיים או פולחני קבריםוכל המכניס כוח אחר לתוך אמונתו — אינו מוסיף קדושה, אלא מחריב את יסוד התורה כולה.

וכך פסק רבנו הרמב״ם (משנה תורה הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ב׳ ד): “מִצְוַת עבודה זרה כְּנֶגֶד הַמִּצְוֹת כֻּלָּן הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כב) “וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת” וְגוֹ’ וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שבעבודה זרה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בעבודה זרה כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל הַנְּבִיאִים וּבְכָל מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ הַנְּבִיאִים מֵאָדָם וְעַד סוֹף הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כג) “מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה’ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם”. וְכָל הַכּוֹפֵר בעבודה זרה מוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל הַנְּבִיאִים וּבְכָל מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ הַנְּבִיאִים מֵאָדָם וְעַד סוֹף הָעוֹלָם וְהוּא עִקַּר כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן“. ע”כ.

ומעתה, אחר הבנה זו, יש לומר את הדברים בגלוי, בלי פחד ובלי חנופה: אדם יכול לדעת שיש שקר עולמי, הוא יכול לדבר על סדר עולמי חדש, הוא יכול להילחם בחיסונים, במלחמות, בתעמולה ובמערכות השלטון — אבל אם הוא איננו מוכן להודות שנכנסה עבודה זרה לתוך מחנה ישראל, אם הוא איננו מוכן להודות שהקבלה החדשה וספר הזוהר הנוצרי בפרט החדירו לתוך האומה דמיונות זרים, השקפות פגאניות, הגשמה, סודות מדומים ופולחנים שלא שערום אבותינו — הרי שהוא נלחם בענפים ומשאיר את השורש הרע עומד במקומו.

מי שצועק נגד השקר החיצוני אך מחבק את העבודה הזרה הפנימית — לא יצא מן החושך, אלא רק החליף מסכה במסכה. מי שמדבר בשם “אמת” אך מפחד לבדוק את שורשי האמונה — עדיין שבוי. ומי שיודע שיש עבודה זרה שחדרה לתוך תורת ישראל, ובכל זאת שותק, מכחיש, מטייח או מגן עליה — הרי הוא נותן יד לחורבן הדעת ולכפירת התורה.

לפיכך, גאולת ישראל אינה תלויה בסיסמאות, בהפגנות, במלחמות תקשורתיות או בזעקות נגד הממסד בלבד. גאולת ישראל תלויה בראש ובראשונה בשיבה אל ייחוד ה׳ הטהור, אל תורת משה, אל דברי חז״ל הישרים, ואל דרכו הצלולה של רבנו הרמב״ם — ובעקירת העבודה הזרה מן הארץ ומן הלב. כי כל זמן שהעבודה הזרה עומדת על תילה — אפילו תחת שמות קדושים, אפילו בלבוש “סודות”, אפילו בשם “קבלה”, אפילו כשההמון משתחווה לה מתוך תמימות — אין זו גאולה אלא גלות עמוקה יותר.

והמסקנה פשוטה ונוראה: הכופר בעבודה זרה — מודה בכל התורה כולה. והמגן על עבודה זרה — אף אם יעטוף עצמו באלף סיסמאות של קדושה — מערער את יסוד התורה כולה.

.

לא מזמן הגיעה לפתחי הצעה, אשר בעיניי אינה אלא עדות נוראה לעומק הרפיון שאחז בדור. תלמיד חכם חשוב, שלמד את ספריי “מורה האמת” — ארבעה חלקים, שבהם ניתצתי, חשפתי והכחדתי את יסודות העבודה הזרה, המינות, ההגשמה והזוהמה הרעיונית שבספרות הקבלה הטמאה והנוצרית, ובפרט בספר הזוהר הפרו־נוצרי — לאחר שלמד את הדברים היטב, עלה בליבו רצון להגיש את הספרים לפני כמה אנשים שהוא מכנה “חכמי ישראל”.

אלא שהצעתו הייתה כך: למסור לו את הטקסטים הכתובים, אך “לעדן” את הלשון. במקום שבו נכתב: “חיים ויטאל המטורלל” — לכתוב: “הרב”. במקום שבו נכתב: “יוסף חיים” — לכתוב: “הרב”. במקום שבו נכתב: “ספר הזוהר הנוצרי” — לכתוב: “ספר הזוהר”. במקום שבו נכתב: “הקבלה הנוצרית” — לכתוב: “חכמת הקבלה”. וכן על זו הדרך — כדי שהדברים יהיו “מתאימים יותר” לשיח עם אותם אנשים. ובסיום דבריו כתב לי: “קח את זמנך לחשוב על זה, ועל התועלת שיכולה לצאת מכך”.

.

וזו תשובתי אליו, בלא גמגום, בלא פחד, ובלא אפילו רגע אחד של מחשבה נוספת: הצעתך דחויה מכל וכל. לא זו בלבד שאיני צריך לחשוב עליה, אלא עצם ההצעה מגלה עד כמה עמוק חדרה מחלת הפשרנות למחנה האמת. אין כאן “תועלת”. אין כאן “חכמה”. אין כאן “קירוב”. יש כאן ניסיון לעטוף עבודה זרה במשי, להלביש מינות בלשון כבוד, ולהעניק תארים של קדושה לאנשים ולספרים אשר הפיצו חושך, בלבול, הגשמה ודמיונות נוצריים בתוך מחנה ישראל.

ואדרבה, הצעתי אליך הפוכה לחלוטין: במקום שבו הזכרתי שמות של רשעים ולא חרפתי אותם כראוי — חרף אותם עוד יותר. במקום שבו יצאתי נגד ספר הזוהר הנוצרי ולא מחיתי מספיק — מחה בו ביתר עוז. במקום שבו כיניתי את הקבלה החדשה “נוצרית” ולא הבהרתי די את עומק הזוהמה שבה — הבהר זאת ביתר חריפות, ביתר בהירות וביתר עוצמה. כי מול עבודה זרה אין מנהלים יחסי ציבור. מול מינות אין מחפשים ניסוח “נוח לעיכול”. ומול ספרות שהשחיתה את דעת ישראל אין אומרים: “אולי נקרא לה חכמה, כדי שלא ייבהלו”.

זו אינה חכמה — זו בגידה באמת. התורה לא לימדה אותנו ללטף עבודה זרה. התורה לא ציוותה אותנו לרכך את המינות. התורה לא ביקשה מאיתנו לחפש מילים יפות לאלילות. התורה ציוותה להכרית את העבודה הזרה מן הדעת, מן הלב, מן הבית ומן האומה. מי שמבקש לשנות את לשון המלחמה בעבודה זרה כדי שאנשים “יקבלו” את הדברים, דומה לאדם שנוטל ספר תורה ומתחיל לרכך את פסוקיו. במקום “מחלליה מות יומת” — יכתוב: “מחלליה עלול להיפגע”. ובמקום לשון התורה החדה בעניין המסית לעבודה זרה — יכתוב לשון של פייסנות, ליטוף ורחמים מדומים. וזו בדיוק המחלה: לקחת דין נורא של עקירת עבודה זרה, ולהפוך אותו לשיחת סלון מנומסת.

אין זה אלא זיוף. אין זה אלא צביעות. אין זה אלא פחדנות עטופה בשם “תועלת”. ובגלל פחדנות זו עצמה — העבודה הזרה עדיין עומדת. בגלל שאנשים אינם מסוגלים לקרוא לעבודה זרה בשמה — היא ממשיכה להתנוסס. בגלל שמפחדים לומר “מינות”, “הגשמה”, “אלילות”, “זוהר נוצרי”, “קבלה טמאה” — השקר ממשיך להיראות בעיני ההמון כתורה, כקדושה וכסוד.

אך האמת אינה זקוקה לאיפור. והתורה אינה זקוקה להתחנפות. והמלחמה בעבודה זרה אינה זקוקה לאישורם של “חכמים” אשר יראים מן הציבור יותר משהם יראים מן האמת.

.

לכן תשובתי ברורה: אל תיגע בספריי. אל תשנה מלשוני. אל תטשטש את חריפות הדברים. אל תלבין את העבודה הזרה. אל תעניק כבוד למי שהחדירו חושך לתוך מחנה ישראל. ומי שאינו מסוגל לשמוע את האמת אלא אם כן יכנו את המינות “חכמה”, את האלילות “סוד”, ואת מחריבי הדעת “רבנים” — שיישאר עם שקרו, עם פחדיו ועם אליליו. הוא בחר שלא להיגאל מן השקר, והאמת אינה מחויבת להשפיל את עצמה כדי לרצות את אוזניו.

כי במלחמה על ייחוד ה׳ אין פשרות. במלחמה על תורת משה אין דיפלומטיה. ובמלחמה נגד עבודה זרה — מי שמעדן את הלשון במקום לעקור את הטומאה, נעשה שותף להנצחתה. האמת תיאמר כמות שהיא: הקבלה הנוצרית החדשה היא אסון רוחני. ספר הזוהר הנוצרי הוא ספר זר ומחריב. והמחפה על עבודה זרה בשם “שלום”, “כבוד” או “תועלת” — אינו מקרב את ישראל לאמת, אלא מרחיקם ממנה.

.

ואגב, דבר נוסף אמור לאותם הנקראים בפי ההמון “חכמי ישראל”: לאחר שיתוודעו לאמת הפשוטה והמרה, שספר הזוהר אינו אלא ספר זר, מלא יסודות נוצריים, הגשמה, מינות, דמיונות ופולחני־הבל שהולבשו בלבוש “סוד” — אצפה מהם שלא יסתפקו באנחות, בהתנצלויות ובמלמולי “צריך עיון”.

לא. מי שטעה והטעה — עליו לתקן. מי שהחזיק את השקר — עליו לעקור אותו. ומי שהאכיל את הציבור בספרות מינות במשך שנים — לא יצא ידי חובתו באמירת “לא ידעתי”. לכן, אצפה מהם לשאת בעצמם בהוצאות עקירת המינות: בהובלת ספרי העבודה הזרה אל מקומם הראוי, בסילוקם מן הבתים, מן הישיבות, מן המדפים ומן הלבבות; ואף אם יהיה צורך באיסוף אפרה של עבודה זרה והשלכתו למקום שלא ייהנו ממנו עוד — ראוי שהם עצמם ישלמו על כך מכספם, ולא יטילו את מחיר טיהור המחנה על הציבור התמים שאותו הטעו.

כי אין די לומר “טעינו”. אין די לומר “לא ידענו”. אין די לומר “הדברים צריכים בירור”. מי שהעמיד מינות על מדף הקודש — שיפרק אותה בידיו. מי שקישט עבודה זרה בכתר תורה — שיסיר את הכתר המזויף. ומי שקרא לחושך “אור” — שיישא באחריות עד תום.

והדברים נאמרים בקול ברור, ללא גמגום וללא פחד: ממני חן שאולוב — ספרדי טהור.