.

***

“קדוש קדוש קדוש – ג’ קדושות הם”

הנה, במאמר זה, המהווה המשך לסדרת המאמרים, המבררים את ההלכות ההזויות שנפסקו בספר “שולחן ערוך” מתוך הבלי ספר הזוהר הטמא הפרו-נוצרי, אשר הצליח ברעליו להחטיא את עמינו הטהור. במאמר זה אנו נחקור את ג’ סוגי ה-“קדושות” הנאמרות בכל תחומי התפילה. ונחקור במאמר זה כמה ענינים:

.

א) האם היחיד אומרן?

ב) מדוע תיקנו לאומרן? ומדוע אומרים אותם ג’ פעמים?

ג) מפני מה הקדושה שלאחר התפילה, חוזרים עליה הציבור דווקא בלשון ארמי?

.

עוד יש לציין ולומר, שהמאמר הזה ישמש כאבן דרך עם המון יסודות לכל החפצים באמת. מכיון שבמאמר זה נלמד כמה ענינים הקשורים לנבואה, שמות המושאלים אל הבורא יתעלה שמו, ואמירת, “קדוש קדוש קדוש” מהיכן מקורה, וכן כל סדר הקדושה הנאמרת בתפילת שמונה עשרה.

.

ולפני שנחל בכתיבת המאמר והבאת המקורות, יש להציב כאן בראש ובראשונה את ג’ הקדושות הנזכרות ולהראות נוסחן לציבור הקוראים.

.

נוסח קדושת יוצר:

“תִּתְבָּרַךְ לָעַד צוּרֵינוּ, מַלְכֵּינוּ גּוֹאֲלֵינוּ בּוֹרֵא קְדוֹשִׁים. יִשְׁתַּבַּח שְׁמָךְ לָעַד מַלְכֵּינוּ, יוֹצֵר מְשָׁרְתִים. אֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו עוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם, וּמַשְׁמִיעִים אֶת קוֹלָם יַחַד, בְּדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. כּוּלָּם אֲהוּבִים. כּוּלָּם בְּרוּרִים. כּוּלָּם גִּבּוֹרִים. עוֹשִׂים בְּאֵימָה, רְצוֹן קוֹנֵיהֶם בְּאַהֲבָה. כּוּלָּם, מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה, וְנוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה, לְהַקְדִּישׁ לְצוּרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּבִנְעִימָה טְהוֹרָה, כּוּלָּם כְּאֶחָד, עוֹנִים בְּיִרְאָה וְאוֹמְרִים. קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, יְיָ צְבָאוֹת. מְלוֹא כָל הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ: וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ, יַחַד מִתְנַשְּׂאִים לְעוּמָּתָם. מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ, מִמְּקוֹמוֹ”.

.

נוסח קדושת תפילת שמונה עשרה:

“נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ, וּנְשַׁלֵּשׁ לָךְ קְדוּשָּׁה מְשׁוּלֶּשֶׁת, כַּדָּבָר הָאָמוּר עַל יְדֵי נְבִיאָךְ. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה, וְאָמַר. קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, יְיָ צְבָאוֹת. מְלוֹא כָל הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ: כְּבוֹדוֹ וְגָּדְלוֹ, מָלֵא עוֹלָם. וּמְשָׁרְתָיו שׁוֹאֲלִים, אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ: מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ, מִמְּקוֹמוֹ: וחוזר שליח ציבור ואומר: מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּינוּ, תּוֹפִיעַ וְתִמְלוֹךְ עָלֵינוּ, כִּי מְחַכִּים אָֽנוּ לָךְ. מָתַי תִּמְלוֹךְ בְּצִיּוֹן, בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ: אָמֵן. תִּשְׁכּוֹן, תִּתְגַּדַּל וְתִתְקַדַּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִַם עִירָךְ, לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵצַח נְצָחִים. וְעֵינֵינוּ תִרְאֶינָה בְּמַלְכוּת עוּזָּךְ, כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּשִׁירֵי קָדְשָׁךְ, עַל יְדֵי דָּוִד עַבְדָּךְ מְשִׁיחַ צִדְקָךְ: יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם. אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן, לְדוֹר וָדוֹר, הַלְלוּ־יָהּ: לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלָךְ, וּלְנֵצַח נְצָחִים קְדוּשָּׁתָךְ נַקְדִּישׁ. וּשְׁבָחֲךָ אֱלֹהֵינוּ, מִפִּינוּ לֹא יָמוּשׁ, כִּי אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הָאֵל הַקָּדוֹשׁ”.

.

נוסח קדושת סדר היום:

“וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב. נְאֻם יְיָ: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ, רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ. לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: וְאַתָּה קָדוֹשׁ, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה, וְאָמַר. קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, יְיָ צְבָאוֹת. מְלֹא כָל הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ: ועונין הציבור: קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ. וחוזר וקורא הקדושה תרגום: וּמְקַבְּלִין דֵּין מִדֵּין וְאָמְרִין, קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא בֵּית שְׁכִינְתֵיהּ, קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבָד גְּבוּרְתֵיהּ, קַדִּישׁ בְּעָלַם עָלְמַיָּא יְיָ צְבָאוֹת, מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵיהּ: ואומר: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ, וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ, מִמְּקוֹמוֹ: וקוראהו תרגום: וּנְטַלַתְנִי רוּחָא, וּשְׁמַעִית בָּתְרַי קָל זְיָע סַגִּיא דִּמְשַׁבְּחִין וְאָמְרִין, בְּרִיךְ יְקָרָא דַּייָ מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵיהּ: ואומר: יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: וקוראהו תרגום: יְיָ מַלְכוּתֵיהּ לְעָלְמָא וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא”. ע”כ.

.

והנה, בוודאי כי ג’ קדושות אלו נתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה, שכן התוספת היחידה שנשתרשה בתוך תפילת שמונה עשרה לאחר תיקון התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה, היתה ברכת המינים בלבד. ונראה כי באו ג’ קדושות אלו בסדר התפילה מכמה טעמים:

.

א) להכניס רוממות האל יתברך בתוך ליבות המתפללים, שידעו לעולם כי הוא יתברך מרומם ומקודש מעל כל דבר בעולם. ולכן תיקנו לשלש קדושה זו, ולאומרה בציבור אנשים ג’ פעמים ולא שיאמרו אותה פעם אחת בלבד. והיה מקום הראשון של אמירת קדושה זו, לפני קריאת שמע, ולפני תפילת שמונה עשרה, על מנת לעורר לב המתפללים ולכוין בתפילתם, כי הוא יתברך הדיין האל הנאמן. ותיקנו לומר שוב קדושה זו בתוך תפילת שמונה עשרה למי שנתאחר ולא הספיק לומר קדושה זו בברכות קריאת שמע, כי אין היחיד אומר קדושה כלל. וכן תיקנו לומר קדושה זו גם לאחר התפילה, למי שאינו הספיק לומר קדושה זו עם השליח ציבור, שיאמר אחת מן הקדושות לאחר התפילה.

.

ב) לעודד את תפילת עם ישראל, שהם העם הנבחר, עומדים ואומרים שירה בכל זמן ובכל עת, וחביבין ישראל כביכול יותר מן המלאכים, כמו שאמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא עמוד ב): “דאמר רב חננאל אמר רב: שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה’ צבאות. מיתיבי: חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה – בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא – פעם אחת ביום, ואמרי לה – פעם אחת בשבת, ואמרי לה – פעם אחת בחודש, ואמרי לה – פעם אחת בשנה, ואמרי לה – פעם אחת בשבוע, ואמרי לה – פעם אחת ביובל, ואמרי לה – פעם אחת בעולם; וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר: שמע ישראל ה’ וגו’, ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג’ תיבות, כדכתיב: קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות; ואין מה”ש אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: ברן יחד כוכבי בקר, והדר: ויריעו כל בני אלהים! אלא: אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות”. ע”כ.

.

“ביאור ענין הנבואה”:

והנה קדושה זו מקורה מבוארת בנביא (ישעיהו פרק ו): “בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ, וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א, וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל: שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים׀ מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ, שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד, בִּשְׁתַּ֣יִם׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו, וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו, וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף: וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר, קָד֧וֹשׁ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְיָ֣ צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ: וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן: וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי, כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי, וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב, כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְיָ֥ צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי: וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים, וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה, בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ: וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר, הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר: וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר, אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ, וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י, שְׁלָחֵֽנִי: וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה, שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־תֵּדָֽעוּ: הַשְׁמֵן֙ לֵב־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה, וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד, וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע, פֶּן־יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו, וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע, וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין, וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ: וָאֹמַ֕ר עַד־מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י, וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם־שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב, וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם, וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה: וְרִחַ֥ק יְיָ֖ אֶת־הָאָדָ֑ם, וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה, וְשָׁ֖בָה, וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ”. ע”כ.

.

ולפני שנבאר את נבואת ישעיהו הנזכרת, יש לקוראים הנעימים לקרוא כמה פעמים את המאמר החשוב שכתבנו בענין ה-“נבואה“: “נבואה” (חלק א’) | הכופרים בנביאים כופרים בתורה שבכתב – ההבדל בין רוח הקודש לנבואה – מעלתו הגדולה של משה רבינו בענין הנבואה – ארבעת ההבדלים בין נבואתו של משה רבינו לשאר הנביאים כולם“.

.

ונזכיר ונאמר, שכבר ביארנו לא אחת, כי כל הלשונות המושאלים כלפי הבורא יתעלה שמו, ומהם, “פנים“, “אחור“, “יושב“, “כסא“, “יד” וכן על זו הדרך בכל התנ”ך, כל אלו הם לשונות הבאים לתאר את רוממות, ופעולות האל יתברך הנעשות בעולם ברצונו. ולשונות מושאלים אלו מדברים בשפה ובלשון של בני אדם, רק בשביל שישכילו וילמדו את רוממות האל יתעלה שמו, את מעשיו, ושליטתו המוחלטת על העולם כולו. ולכל לשון ולשון המושאלת אליו, יש סיבה מדוייקת מדוע היא נכתבה והושאלה לו. והדבר החשוב ביותר, הוא, שכל הלשונות המושאלים הללו, באים להכשיר את בני אדם ולתקן מידותיהם, ולא לתאר לבני אדם כיצד האל זקוק להם במעשיהם חלילה וחס.

.

“הפרכת טענות המינים ללשונות ספר הזוהר הטמא”:

והנה, יודע אני, כי הנכשלים הכסילים מבני אדם, כאשר יקראו וישמעו מה שכתבתי כאן, מיד אמור יאמרו, כי גם ספר הזוהר הטמא והארור המאגי והפגאני, כאשר דיבר במושגיו הזימתיים כלפי הבורא, ותיאר את הבורא כ-אל שמזדווג, מזריע, משמש וכו’, לא דיבר כך, אלא רק בשביל לשבר את האוזן, ולא עשה כן, אלא על מנת שיבינו בני אדם את רוממותו של האל וכו’. כלומר, אחת מטענות המינים הארורים בעומדם מול חירוף דברי מחבר ספר האופל, הוא לענות באותה צורה שאנו עונים כלפי הלשונות המושאלים הללו שכתבנו. ואינם מבינים כי רב המרחק ביניהם.

.

כלומר, יאמרו הם, כמו שאנו אומרים שאין לה’ יד באמת, ואין לו פנים באמץ, ואין לפניו לא ישיבה ולא עמידה, וכל הלשונות הללו הם משל ונמשל לבני אדם, כך בדיוק יטענו מכשפי האופל. וזו בעצם טענתם והגסיסה האחרונה של שבר נפשם על מנת להציל את ספרם הרקוב מטומאת המינות הגדולה. ולאמיתו של דבר, טענה זו שיטענו וטוענים הם, היא קלושה ביותר, מכמה סיבות שנציב כאן:

.

א) כבר הוכחנו מספר פעמים, שספר האופל אינו רק “משל”, אלא לדעת המכשף הזוהרי, אלו פעולות הנעשות ממש אצל הבורא. ולכן, בגלל שזה לא רק “משל“, המינים נמנעים מעשיית מצות מעשיות, או שעושים פעולות מעשיות בפועל!

ומהם, שהם אינם משמשים בליל שבועות עם נשותיהם, בעבור הסיבה שהבורא שלהם אלהים קצר אפים משמש עם בת זוגתו אלהים נוקבא, שהרי לאחר הטבילה של אלהים נוקבא בעלות השחר בליל שבועות אלהים קצר אפים משמש עמה. ונמצא אם כן, אין הדבר “משל” בלבד! שאם היה הדבר “משל” ולימוד איזה מוסר שכלי, לא היה נאסר באיסור אצל המקובלים הטפשים להמנע מתשמיש המיטה בליל שבועות! ואם המקובלים לומדים הלכות למעשה מתוך, “משל”, הרי שהמדובר אינו משל בלבד, אלא תיאור למה שקורה באמת אצל האל יתברך בעצמותו!

.

והוא הדין למצות תפילין, שהרי הצליח ספר האופל הטמא, לבטל את מצות התפילין בחול המועד, וטענתו, משום שהבורא בעצמו מניח תפילין בחול המועד, וכיצד יניחו בני אדם השפלים בארץ לדעתו? ארור מחבר האופל! ואם היה הדבר משל, מדוע ספר האופל טוען שהמניח תפילין בחולו של מועד קוצץ בנטיעות? אלא בוודאי כי לדעת המכשף הטמא, לא מדובר במשל, אלא במעשה ממש שכך נעשה אצל האל יתברך.

.

ב) עוד הסברנו, שכל מה שהם “טוענים” שדבריהם, “משל“, הוא רק על עצם סוג “הפעולה“! וזו נקודה חשובה ביותר להבין. כלומר המשל לטענתם, הוא רק על “לשון” הזיווג עצמו. כלומר, הם טוענים, שכאשר ספר האופל דיבר בענינים של זיווגים, רחם, משגל, ביצים, הזרעות זרע וכו’. הכל הוא על מנת להמחיש לקורא את הפעולה הנעשית למעלה בשמים אצל הבורא, ולא שיש אצלו יתברך חלילה משגל כמו השפלים בארץ וכיוצא. אלא מסבירים הם, שהכל נעשה באורות דקים רוחניים.

והנה מלבד שטענה זו אינה נכונה, שהרי בליל שבועות נאסר התשמיש בפועל אצל המקובלים הטפשים, ומשמע שענין הזיווג הוא ענין שקורה ממש אצל אלהים קצר אפים ואשתו אלהים נוקבא.

וכן מבואר בדברי ויטאל המכשף (אוצרות חיים שער טנת”א פרק א’): “דע, כי אין מציאות ציור קומת אדם בעולם שלא יהיה בו כללות ד’ בחינות אלו אשר כוללים כל האצילות וכל העולמות … והנה המח של זה [אלהים] אדם קדמון שהוא ראשו עד מקום בחינת האזנים שלו הוא נקרא בחינת שם ע”ב … והנה אע”פ שאנו קוראים ומכנים כנויים אלו כגון, “אדם”, “ראש”, “אוזנים”, “עינים”, וכיוצא משאר הכינויים, הנה אינו רק לשכך את האוזן לשיובנו הדברים, ולכן אנו מכנים כינויים אלו במקום גבוה כזה. [=כוונתו במקום גבוה כזה, לאלהים אדם קדמון, ולא לאבא ואמא וכל שכן לא לאלהים קצר אפים ולאלהים נוקבא]. אמנם עיקר מקום כינויים אלו [=שאז באמת שייך לתת את אותם הכינויים כי כך הפ בפועל], הם מעולם האצילות ולמטה, שהוא מן אריך דאצילות ולמטה, כי משם ואילך יש בחינת פרצוף [=כלומר שייך גשמיות או התעבות מסויימת במובן מטפאורי, או מאורע הדומה למאורע גשמי]. אבל ממנו ולמעלה, אין בחינת פרצוף כלל, רק לשכך את האוזן אנו מכנים אליו כינויים אלו”. ע”כ.

ומבואר מדברי המכשף הלזה, שכל מה שנאמר בדבריהם, “לשבר את האוזן“, הכל אמור דווקא על אלהים אדם קדמון ועל הבורא הראשון של העולם לשיטתו, הרי הוא, “אין סוף”. אמנם כלפי אלהים קצר אפים, אלהים אבא, אלהים אמא, אלהים נוקבא, שהם פרצופים ממש מסביר ויטאל, שם כל דיבור הכינויים, הוא לא על מנת לשבר את האוזן, אלא הכינוי, הוא הענין עצמו ממש!

.

.

אלא, שנניח ונזרום עם טענתם זו הקלושה של חלק ממכשפי האופל, שהכל הוא על מנת לשבר את האוזן. הנה כבר כתבתי, שטענה זו שטוענים הם, מגלה את מינותם של מכשפי האופל, שכן בכל אופן שלא יהיה, הם מודים, כי ה-“משל” הוא “משל” רק על “סוג” הפעולה הנעשית!

ומדוע זה חשוב? מכיון שבסופו של דבר, הם מודים בפיהם, שהמשל שבדבריהם הוא על סוג הפעולה ולא על עצם הפעולה! כלומר, הם מודים בפיהם ובלשונם הטמאה, שאכן נעשית פעולה בפועל אצל הבורא, וזה ודאי להם וברור! אמנם לגבי סוג הפעולה שהושאלה בספר האופל, הוא רק משל לשיטתם.

במילים אחרות, תירוצם מגלה את מינותם הרקובה. שכן הם טוענים שהמשל שמכשף האופל משל כלפי הבורא בתוארים של זיווגים, הזרעות, רחם, משגל וכו’, לא שבאמת יש זיווג באיבר ורחם אצל הבורא, אלא תוארים אלו באו לתאר את פעולת החיבור בין האלוהות בלבד! ולא הבינו ולא נחתו, כי עצם ההודאה שאצל הבורא קיים חיבור ופירוד אפילו יאמרו שמדובר באורות דקים שאין לנו השגה בהם, עצם ההודאה שהם אומרים זאת, מדובר במינים שחובה לשנאותם ולהשמידם!

.

וזו הסברא בוודאי גובלת במינות וחירוף, שהרי בפיהם ובלשונם מודים הם כי יש השפעה מסויימת על האל, ועשו את מצוות ה’ למטאפוריה, ואמרו שהמצוות פועלות בו יתברך ומשנות אותו או את חלק מחלקיו, וטענו שבאורות דקים ורוחניים שייך בו ענין של חיבור ופירוד.

.

“ניאוציו של ויטאל המכשף”:

וכן מבואר בדברי חיים ויטאל בספרו “עץ מוות“. ומה שאני קורא את ספרו, “עץ חיים” ל-“עץ מוות”, הוא משום שכך ראוי לקרוא לספרו, שהרי בספר זה האדיר עבודה זרה ומינות גמורה, והם הספירות אשר נמשלו בספרו כ-“עץ חיים”, ולאמיתו של דבר אינם עץ חיים אלא עץ מוות!

וכתב בעץ מוות (היכל א’ היכל אדם קדמון שער א’ ענף ד’ ה’ דרוש עיגולים ויושר עמוד מ’ טור ימיני מהודרת ירושלים תשמ”ח): ” … לא נתבאר לנו בעניני עיגולי “אדם קדמון” וביושר שלו [=כך המשומדים מכנים את הבורא הראשון שיצר הבורא שמלפניו!!! כלומר, המושג “אדם קדמון“, הוא מושג אצל המינים הכעורים, כגון, ספר הזוהר הטמא, הקבלה הטמאה וכו’, ומושג טיפש זה, מתאר את הדרגה הראשונה שה’ האציל מעצמותו לאחר שצמצם עצמו!!

כי טוענים המינים ימחה שמם, שהבורא לא יכל היה לברוא את העולם מצד עצמותו השלימה, כי בני אדם לא היו יכולים להתקיים, לכן צמצם את עצמו וחילק עצמו לגורמים!! ומדוע נקרא הבורא השני הזה בשם “אדם קדמון“? מכיון שהוא הראשון שברא הבורא מתוך עצמותו, לכן נקרא בלשון, “קדמון“, כלומר, קדמון לאלילים קבליים טמאים אחרים. ונקרא גם בלשון, “אדם“, משום שצורתו צורת אדם ברוחניותה! ונמצא לפי דברים אלו, שהבורא יתעלה שמו מתחלק חילוק גמור! כי יש חלק קטן מעצמותו שנברא מתוך עצמותו, כלומר יש כאן כעת שתי ישויות! וזו היא מינות גמורה.

.

ממשיך ויטאל ואומר, שלא נתבאר לו] איך הם מתחברים יחד [כלומר, ויטאל מודה שהבורא יתברך ויתעלה שמו הוא ישות נפרדת בעצמותו, כי כתב מפורש, “איך הם מתחברים יחד”, כלומר הבורא יתברך בעצמותו הוא מפורד ופרוד! כלומר כלי שבור, שצריך לפעול ולעשות פעולות מסויימות, על מנת לחברו ולאחד אותו לישות אחת מושלמת! ועל פי מה שכתבנו לעיל, מדובר במינות גמורה, ודין ספר “עץ מוות” לפח האשפה ולא לגניזה!

ממשיך ויטאל ואומר] … ואמנם דבר גלוי הוא, כי אין למעלה גוף [=לא מובן! מה חידש לנו ויטאל בדברים אלו? כלום ושום דבר! חסר שבנוסף לכל התועבות שטענו על הבורא יאמרו גם את זה! כלומר, שיטענו שיש לו גוף!], ולא כח גוף חלילה [=ברור שיאמרו כך, מפני שאם הוא כח בגוף איזה מן בורא חזק הוא לפי שיטתם? כלומר הם אינם באים לתרץ תירוצים אלו, אלא על מנת שלא ישמע מהם שהבורא שלהם הוא חלש ונחות, ועל ידי כן יראו הם מגוחכים בעיני כולם, ויפלו כל דבריהם לתהומות! אז מה הם אומרים? שאין לו גוף ולא כח בגוף!

וממשיך ויטאל ואומר], וכל הדמיונות והציורים אלו [=יותר נכון לומר בפירוט יתר, “וכל הדמיונות כלפי הבורא של, רחם, משגל, תשמיש, ביצים, זרע, תאווה, חיבור, פירוד, צמצום, איחוד וכו’, כלפי הבורא יתעלה שמו! כל זה מסביר ויטאל], לא מפני שהם כך חס ושלום.

אמנם לשכך את האוזן [=שקר גמור שיקר, כמו שהוכחנו במאמרים שהבאנו לעיל! וכן מבואר בסידור ארי (עמוד מז): ” … אחר שתטהר גופך ורחצת פניך, וברכת הברכות על הסדר, תשב אצל המזוזה … ותקח אפר מקלה, ותשים על ראשך במקום תפילין … כי על ידי אותו חמום שנשרף האפר, נמשך תאווה [=נמשך תאווה לחלק מחלקי הבורא!! כלומר הדברים שאדם עושה כאן הם באמת כך למעלה, כי על ידי האפר שאדם לוקח בפעולה מעשית שעושה כאן בעולם הזה, הוא ממשיך תאווה לאליל הטמא] לזעיר ונוקבא להזדווג”. ע”כ.

וכתב בהערות, שבמשנת חסידים הסביר את דבריו של ארי, וכתב, “כוונת ארי, שעל ידי האפר ששם על ראשו, מתחמם [=חימומים ותאוות בשמים!!] הזעיר אנפין ומתאווה לה, וגורם [האדם בפעולותיו] לזעיר ונוקבא להזדווג“. ע”כ. והרי מפורש מבואר מהרב של ויטאל, שלא רק שהבורא מחולק, ולא רק שהבורא בחלק מחלקיו הם קוראים לו, “קצר“, אלא הוא אף זקוק למעשים של בני אדם, כלומר למעשים מציאותיים וגשמיים על מנת למלאות תאוותו הרוחנית הפועמת והפועלת בקרב ישותו האלהית של הבורא של מכשפי האופל!! וכל זה בשביל מה? בשביל להזדווג עם אשתו נוקבא! הבת הטמאה האלילית!!! והרי מוכח, שמה שכתב ויטאל, לא מפני שהם כך חס ושלום, זה בדיוק כמו שאומר עבריין תנועה לשוטר תנועה: “לא נסעתי מהר בכלל”. והדברים מובנים!

.

ממשיך ויטאל ואומר, שדיברו כך כלפי הבורא, כלומר דיברו כלפי הבורא ואמרו שהינו משמש, מזריע, מחולק, מפורד, מתחבר, מתפעל, משתעשע, יש לו רחם, זקוק, מפוחד, פחדן, חושש, כל זה דיברו מכשפי האופל בספר הטמא זוהר וממשיכי דרכם, רק], לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים בלתי נתפסים ונרשמים בשכל האנושי [=כלומר ויטאל מודה בפיו, שיש דברים עליונים רוחניים הפועלים כלפי הבורא, כלומר, אע”פ שלפי דעתו הכל דמיונות וציורים, והבורא שלו, לא כח בגוף ולא גוף, בכל זאת חיים ויטאל נכשל בכשל חמור ומודה ואומר, שכל מה שהם אמרו, הכל בכדי שאדם יבין את הענינים הרוחניים העליונים, כלומר, כיצד הבורא מתענג ומתחבר עם ישותו!

אז מבואר לפי דבריו שלו עצמו, שכן יש ענינים עליונים רוחניים, אע”פ שאין מדובר כאן בגוף ממש, אבל פעולה רוחנית יש! כלומר יש מעשים רוחניים, ובמילים אחרות, יש הרמוניה מסויימת למעלה, יש זיווגים למעלה, יש חיבור ופירוד למעלה, יש פחד מן הסטרא אחרא למעלה, אמנם מדובר במושגיים רוחניים! כלומר ויטאל בעצמו מודה שהם מינים ארורים לכל דבר] ולכן ניתן רשות לדבר בבחינת ציורים ודמיונות, כאשר הוא פשוט בכל ספרי הזוהר! [=כלומר, מכיון שמדובר באורות רוחניים ודקים אצל הבורא שנעשים בפועל, רק בגלל שלא מדובר בגוף ממש, אע”פ שהבורא משמש עם אשתו, מותר לדבר בבחינת ציורים ודמיונות של רחם, משגל, ביצים, תשמיש, שכיבה, פירוד וכו’! ובושה זו מה עושה!! שאפילו ונניח והיה הדבר הזה כך, מי זה הבן שיאמר על אביו כיצד הוא משמש עם אשתו?!

ומה תירוצו של ויטאל לדברים אלו שדיבר? “פשוט הוא בכל ספרי הזוהר“. ובמילים אחרות אומר ויטאל, “אם רשב”י המדומיין של מכשפי האופל דיבר  כך, אז חייבים לתרץ מדוע הוא דיבר כך”. לא יאומן!

ושימו לב, כעת הוא משווה את דבריו העילגים של המכשף הזוהרי ושל המקובלים המשומדים לדברי התורה!! כן כן הוא משווה את ענין הזיווגים המתועבים שדברו כלפי הבורא בצורה נבזית! משווה אותם לדברי התורה! ואומר], וגם בפסוקי התורה עצמה, כולם כאחד עונים ואומרים בדבר הזה, כמו שאומר הכתוב, “עיני ה'”, “וישמע ה'” וכאלה רבות! [=ולא נחת להבין, כי כל התנ”ך כולו דיבר בשלושה חושים בלבד!], וגדולה מכולם מה שאמר הכתוב, “ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה“. ואם התורה עצמה דברה כך [כלומר ויטאל אפילו אינו מבין פסוקים פשוטים שהתורה דברה, ומרוב עיסוקו בזיווגים הנתעבים, מעליל עלילה על הבורא, שאמר על עצמו, שמילת “צלם אלהים“, הכוונה שכמו שהבורא ברא את אדם וחווה מחוברים, והם בצלם אלהים, כלומר גם אצל הבורא יש זכר ונקבה!

כלומר ויטאל אומר במפורש, שלפי דעתו הבורא יתברך הוא זכר ונקבה בשמים!! מה?? מינות גמורה בדבריו! ולכן אומר ויטאל] גם אנחנו נוכל לדבר כלשון הזה [כלומר, אע”פ שבכל התנ”ך כולו, לא נזכר עניני משגל ותשמיש אצל הבורא, ויטאל אומר, שנוכל לומר על חלקיו הרוחניים זכר ונקבה, ונוכל לומר עליו בן ובת, ונוכל לחלק אותו גם לפרצופים!! ונוכל לומר עליו שהוא גם משמש עם אשתו!!

ממשיך שוב ויטאל ומתעתע בשוטים ואומר], עם היות שפשוט הוא שאין שם למעלה אלא אורות דקים בתכלית הרוחניות [שימו לב לערמתו של ויטאל, הוא לא סותר ואומר, שאין שם זכר ונקבה חלילה, אלא הוא רק טוען ואומר, שיש שם חיבור ופירוד, ויש שם הרמוניה מסויימת כפי שכתבנו, אמנם זה נעשה רק באורות דקים בתכלית הרוחניות.

.

כלומר לפי ויטאל, הוא מודה בפיו ואומר, שבמידה מסויימת באורות דקים בתכלית הרוחניות, יש שם חיבור ופירוד! כלומר ויטאל מודה שהבורא מתענג ממעשיו שעושה ויטאל כאן בעולם הזה, ויטאל מודה שאצל  הבורא שייך ענין של זכר ונקבה, אמנם כותב שזה רק באורות דקים! ולא הבנתי מה זה משנה? אורות דקים או עבים! בזמן שאמרת על הבורא שהוא מתפעל, מזדווג, מתאווה, אפילו שמדובר באורות דקים, הרי הינך מין ארור! ממשיך ויטאל ואומר, שהמושגים הללו] בלתי נתפשים שם כלל [=אם אינם נתפשים שם כלל, אז כיצד אתם יודעים שהבורא הוא אבא, אמא, סבתא, דודה, בן, בת! הרי זה בלתי נתפס כלל! אלא וודאי כי כל דבריכם הוא שקר וכזב! ואתם מעלימים את דבריכם במילים עקושות ומתועבות!]”. ע”כ דברי עץ מוות.

.

ואני אומר, מטרתם היתה מוכנה מראש, ולא באו מילים אלו אלא על מנת להכשיר את השרץ והשקץ! ואני שואל, אם אין לאדם ידע בהם, למה כתבתם זאת? ומה זה משנה אם הדבר מתואר כגוף גשמי ממש, או שחושבים שהדברים יתכנו רק ברוחניות “דקה”. הרי לחשוב מחשבות מכוערות ונוראיות כאלו על הבורא, זה עצמו איסור נורא.

וכמו שאמרה תורה (דברים פרק כג פסוק י): “כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע“. וכתב התרגום יונתן, “כי תִצאו מחנות על בעלי שׂונאיכם, ותִשׁמרו מִכל דבר שרע מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דם נקי”. ומה הוא מכל דבר שרע? עבודה זרה המביאה לידי מחשבת מינות. ואמרו בתלמוד (בבלי כתובות מו.): “לכדר’ פנחס בן יאיר, ונשמרת מכל דבר רע – מכאן אמר ר’ פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה”. ובאיזה הרהור מדובר? בתאווה של אשה! כל שכן וקל וחומר שאסור להרהר במחשבתו דברים אלו שכתבנו לעיל, הם וכיוצא בהם, על ה’ יתברך חלילה. ויש יותר רע מלהרהר על ה’ יתברך שהינו פרצוף של זכר ושל נקבה חלילה וחס לנו! ופשוט שדברים אלו אין ראוי לכותבם על ספר, ואפילו לא להעירם, אלא מפני הצורך אני כותב כן, על מנת להעביר המינות מן הארץ.

.

וכתב בספר “מלמד התלמידים”, לרבינו יעקב אנטולי (פרשת תרומה): וסתר את כל מחשבות המכשף הזוהרי וכל המקובלים המשומדים שחירפו בכבוד הבורא יתברך! וז”ל, “והכונה הזאת מכוונת בכל המצות, שהן לשמירת התורה, שבה תשלם צורת נפש האדם שהיא צלמו [בריאתו], שעליה נכתב בצלם אלהים. והוא שבאו להעיר עליו באמרם, “אשר יצר את האדם בצלמו“. ואחר כן הרחיבו הבאור ואמרו, “בצלם דמות תבניתו“. [אמרו בתלמוד (בבלי כתובות ח.) “ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו“. כל זה על מנת] לדחות הכפירה הרעה שחשבו רבים, שעל תואר תבנית האדם, נאמר שנברא בצלמו [של הבורא] חלילה חלילה! אבל [אלא האמת היא, כי זה הפסוק ידבר] על דמות תבניתו [של האדם הנברא] שהיא צורתו [שלו. ועליה] אמר שנברא בצלם. או רצו בו שבשכל שהוא צורת נפשו שהיא צורת גופו כלומר דמות תבניתו יצר אתו בצלמו. סוף דבר [עליך לדעת כי מילת] “תבניתו”, שב אל האדם, [ו]לא אל ה’ יתברך חלילה. כי שם תבנית לא הושאל לו כלל. ויש מקומות [שבעקבות כך, משנים נוסח הברכה] שאומרים בם, “בצלמו דמות תבניתו”, ולא יזכירו [מילת] “בצלם” כלל. וזה מורה על פירושנו”. ע”כ.

וכן כתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “ממה שמרחיק שיהיה הצלם הנרמז על הצורה הגשמית, שהרי נאמר אל הכופר המגשים הנתלה בכפירתו [=כמו חיים ויטאל וקודמיו ושאר ממשיכי דרכיו, אשר בנו דבריהם מיוסדים על הפסוק הנ”ל], בפשוטם של המקראות שלא יבין את סודם, “הנה הגשם אשר בכסילותך ובטפשותך אתה מדמה לבוראך [=כמו חיים ויטאל], אם הוא זכר הרי אין הנקבה דוגמתו, ואם היא נקבה, הרי אין הזכר דוגמתו, ואפילו אם חשבת אותו גם כן אנדרוגינוס, זכר ונקבה אין דוגמתו. לא אדם שהוא זכר בלבד, ולא חוה שהיא נקבה בלבד. יתעלה האל ממעל, למה שידמו להם הכופרים [=כמו חיים ויטאל], ונעלה הוא, ממה שיציירו [=כמו חיים ויטאל שאומר, שהכל מדובר על ציורים, אומר עליהם בנו של הרמב”ם, שמציירים] להם הטפשים”. עכת”ל. והרי לך שכבר אז ומשכבר הימים, חשבו בני אדם טפשים, סברות עקומות אלו על הבורא יתברך.

.

ולכן טענה זו שיטענו מכשפי האופל שהכל הוא במשל, ויש לדון את דבריהם כמו דברי התלמוד וכו’. למדים אנו כי טענתם לא רק שאינה טענה, אלא שסותרת את דבריהם מכל וכל. ושערי תירוצים לא ננעלו, העיקר לא להודות בחירוף ובגידוף שנהגו כלפי האל יתעלה שמו.

.

ג) עוד סתירת מחץ לדבריהם המהובלים של המקובלים הטפשים, והוא, שהרי הם טוענים כי ספר הזוהר המאגי והפגאני נכתב על ידי התנא הטהור רשב”י חלילה לו מעשות זאת. והנה, בטענה זו שטענו, הרי נכשלו מאוד ולא שמו לב כיצד נפלו בפח. ומדוע? כי כל התוארים אשר נאמרו והותרו להאמר על ה’, לא נאמרו אלא על ידי הנביאים בנבואה, וכבר למדנו, כי כל ספרי הנביאים והכתובים נכתבו בזמן שהיתה נבואה לעם ישראל. ובמילים אחרות, השאלת תיאור המילים כלפי הבורא יתעלה שמו, נעשה באישור הבורא לאותם הנביאים.

אמנם תיאור השמות אליו לא הותר אלא דווקא בשלושה חושים כפי שנבאר בהמשך. והנה, כבר למדנו כי משמתו נביאים אחרונים נסתלקה רוח הקודש מישראל, כלומר, אפילו בזמן רשב”י כבר לא היה רוח הקודש לאף אחד.

.

והנה גם המקובלים שר”י בתירוצם מודים, כי רשב”י השתמש בדרך הנביאים, והמשיל את הבורא בתור, “תשמיש”, “פריה”, “זיווג”, “זרע”, “ביצים” וכו’, הכל על מנת לשבר את האוזן. אמנם לא השכילו ולא העלו על דעתם כמה כשלון בדבריהם. ומדוע? מכיון שאם כל ספרי התנ”ך שנאמרו בנבואה, לא יוחסו אליו אלא ג’ חושים בלבד, הרי שעל מנת שיהיה מותר לדבר כמו שספר הזוהר הפרו-נוצרי דיבר כלפי ה’, צריך בהכרח שיהיה זה באישור נבואה! ונבואה לא היתה בזמן רשב”י! ולכן לעולם רשב”י לא היה מתבטא בלשון שלא התבטאו הנביאים, שהרי הם משלו משליהם ותיארו את ה’ רק בשלושה חושים בלבד.

אמנם מחבר ספר הזוהר הפרו-נוצרי, דימה את ה’ יתברך לאל שטועם, ואל שמשמש ומזדווג. ואם רשב”י היה מחבר זה הספר, כיצד שינה ממה שנהגו בו הנביאים? וכתב רבינו הטהור במורה הנבוכים (חלק ב פרק מז): “כבר התבאר ונגלה מאין ספק, שרוב נבואות הנביאים במשלים, שהכלי בה זאת פעולתו, רוצה לומר הכח המדמה, וכן צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמות מעט, שהנה יבא מהם בכתבי ספרי הנבואה, וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמא, או יובנו כמה שתורה עליו המלה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים, יחדשו ענינים מרוחקים, וכבר בארו ואמרו דברה תורה בלשון הבאי רוצה לומר הגוזמא, והביאו ראיה ממאמר ערים גדולות ובצורות בשמים, וזה אמת, ומכת ההפלגה אמרו, כי עוף השמים יוליך את הקול, ולפי זה נאמר אשר כגובה ארזים גבהו וגו’, וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כלם, ר”ל ענינים נאמרו ע”צ הגוזמא וההפלגה לא על צד ההגבלה והדקדוק“. ע”כ. והבן זאת.

.

ד) עוד יש לסתור את דבריהם המהובלים, שהרי המשל שלהם לא מדבר בדברים ומושגים שדיברו חז”ל והנביאים, ואף לא התורה עצמה. ורצוני לומר, שהתורה, הנביאים, הכתובים, כאשר משלו משליהם והסבירו הדברים לעם בשביל שיבינו את רוממותו יתברך, ושהוא יתברך אינו נזקק ואינו נצרך, ולא משתנה ולא מתפעל, הוצרכו לומר, “יד ה'”, “ה’ למבול ישב”, וכל כיוצא מאלו התיאורים כפי שנבין בהמשך. אלא שגם כאשר תיארו אותו יתעלה בתיאורים, לא דברו אלא בשלושה חושים מתוך החמשה, והם, חוש – “הראיה“, חוש – “ה-הרחה“, חוש – “השמיעה“. ולעולם לא תואר האל יתעלה שמו, לא על ידי הנביאים ולא בתורה, לא בחוש המישוש, ולא בחוש הטעם.

.

“אפילו במשל שתואר ה’ – התיאור ותכלית התיאור הכל יורה על שלימות”:

וכמו שהסביר רבינו הטהור (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק מז): “כבר זכרנו (פרק כ”ו ומ”ו מזה) פעמים, כי כל מה שידמהו ההמון חסרון [=כל תיאור אפילו שיהיה תכלית התיאור לשבח, אם התיאור עצמו הוא גנאי וחוסר כבוד], או אי אפשר לציירו בחק השם יתעלה, לא השאילוהו ספרי הנבואה לו יתעלה, ואף על פי שמשפטו [=אע”פ שמצב] משפט הדברים אשר הושאלו לו, מפני שאותם שיתואר בהם, ידמו קצת שלמיות [=לבני אדם], או אפשר לדמותם [=לשלמויות].

וצריך לפי ההנחה הזאת שנבאר למה [בכלל] הושאלו לו יתעלה, “השמע והראות והריח”, ולא הושאלו לו [=אפילו במשל, חוש] הטעם והמישוש. ומשפט [=ומצב] רוממותו יתעלה מן החושים החמשה אחד, ו[בוודאי וללא ספק, כי השגת ה’ על ידי דמיון] החושים, כולם [=אחר העיון, הכל הוא] חסרון בבחינת ההשגה, ואפילו למי שלא ישיג אלא בהם. [=ומדוע הינם חסרון? מהסיבה] להיותם מתפעלים [=כל מין מחמשה החושים הוא סממן הרגש והתפעלות, ובסופו של דבר] מתפסקים, כואבים, כשאר הכלים. [=מתפעל, מתפסק, כואב, הם כל סוגי מיני הרגש שפועל במורגש על ידי גורם אחר, ובסופו של דבר כל חוש סופו להתכלות ולא להיות.

ולכן כל החושב שהבורא מתפעל חלילה וחס, ואפילו יאמר שהבורא מתפעל ומשתנה או זקוק לבני אדם, וכוונתו שהדבר נעשה כך רק באורות דקים ורוחניים, כל יחס של התפעלות שיחשוב האדם על הבורא, הרי הוא מייחס לאל יתברך שינוי מצד גורם אחר ומין גמור הוא, שהרי לפי דעתו האל יתברך מושפע ומתפעל מאחרים, ובמילים אחרות, אל שהוא מושפע מתוצאות המעשים של אחרים, הרי הוא אל נחות שניתן לשנותו או להפריעו ממנוחתו וכל כיוצא].

וענין אומרנו, שהוא יתעלה “רואה” [=אין הכוונה שיש לבורא יתברך עיניים וראיה של בני אדם אשר כל זיק או היזק מסויים מפריע לראייתו], כלומר [=והכוונה בלשון “ראיה” המיוחס אל האל יתעלה, לומר שהוא], ישיג הנראים [=כלומר, להודיע לבני האדם שהוא יודע כל מעשיהם, ואין אחד נמלט ממנו, כמו שנאמר (זכריה פרק ד פסוק י): “כִּ֣י מִ֣י בַז֘ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְיָ֔ הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל־ הָאָֽרֶץ“. ואמר (משלי פרק טו פסוק ג): “בְּֽכָל־מָ֭קוֹם עֵינֵ֣י יְיָ֑ צֹ֝פ֗וֹת רָעִ֥ים וְטוֹבִֽים“. והיתה כוונתו לומר, שה’ יתברך משיג את המעשים של כולם, טובים ורעים].

ו[מה שהושאל לו ענין] “שומע” [=אין הכוונה שיש לו יתעלה אוזניים או סוג של הרגש הדומה לאוזני בני אדם, כמו שחשבו הסכלים הטפשים], כלומר [=והכוונה ביחוס תואר השמיעה אליו, שהוא יתעלה], ישיג הנשמעים [=כוונת מילת ההשאלה אל האל בלשון, “שומע“, שהוא משיג את רצונות ובקשות הנשמעים אליו והמבקשים ממנו, ואינו מעלים משמע דבריהם].

וכן [=ולאמיתו של דבר, מכיון שאין הבדל בין החושים, שהרי כל סוג של חוש כלפיו יתברך הוא נחיתות, לכן] היה יכול לתארו [גם] בטעם ובמישוש, ויפורש בו [=במשל], שהוא [=יתברך] ישיג הנטעמים והממוששים, כי משפט השגתם [=שהרי כל החושים ולא משנה מה מהם, כאשר מיוחסים אליו יתברך, יש להם מכנה משותף ו]-כולם אחד. [=שהרי, ההבדל בין חוש הטעם לחוש הריח, הוא רק באופן העשיה. שזה בהרחה לבד ללא מגע, והטעם דורש מגע. אמנם, השפעת החוש לרעה או לטובה היא שווה. ולכן לאמיתו של דבר, אין הבדל בין חוש אחד לשני לענין נחיתות תכלית המוחש].

ואם [המשכיל יבין ש]-תשולל ממנו השגת אחד מהם [=כלומר, כאשר המשכיל יבין כי כל הלשונות הושאלים אל האל יתעלה שמו, הם רק על צד המשל, כי אין לו יתברך גוף ולא דמות הגוף, ולא מאורע ממאורעות הגופים, וכאשר יתאמת זה אצל האדם, בוודאי כי] תתחייב שלילת השגתם כולם, ר”ל החמשה חושים. [=ולכן לאמיתו של דבר, היה יכול ה’ לדמות עצמו ולהשאיל שמות הנוגעים גם לחוש המישוש והטעם, שהרי אין הבדל בין חוש המישוש לחוש הריח, שכל המאמין ומעלה על דעתו שהבורא מריח ויש לו אף, ונהנה הוא מחוש ריח מסויים, אפילו יטען שמדובר באורות דקים, הרי בסופו של דבר הוא אומר שה’ יתברך בצד מה גשמי, או יש לו מאורע הדומה לחומר העב הגשמי, ולכן מי שאינו שולל אחד מן החושים כלפיו, אז בוודאי כי לא ישלול שאר החושים.

וכן מעלה רבינו, שהיה יכול הכתוב לתארו גם בטעם המישוש והטעימה מצד זה עומק הענין], ואם תחוייב לו השגת אחד מהם [=בעיני הכסיל שאינו מתבונן], ר”ל השגת מה שישיגהו חוש מהם, [אז] יתחייב [בוודאי] שישיג כל מושגיהם החמשה. [=אפילו שלא משלו בכל החמישה חושים].

.

“סיבה ראשונה שתואר ה’ דווקא ב-ג’ חושים”:

ומצאנו ספרינו אמרו, “וירא ה’“, “וישמע ה’“, “וירח ה’“. ו[אמנם], לא אמרו, “ויטעם ה’“, “וימשש ה’“. [=והסיבה הראשונה לכך], ונאמר, שעילת כל מה שהתיישב בדמיון כל אדם, שהשם לא יפגש הגשמים פגישת גשם לגשם, שהרי אף בעיניהם לא יראוהו, ושני החושים האלה, רוצה לומר, [חוש] הטעם והמשוש, לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום [=ירגישו אותם בידיהם או בלשונם]. אמנם, חוש הראות, והשמע, והריח, ישיגו מורגשיהם, ואף על פי שהעצמים ההם הנושאים לאיכיות ההם, רחוקים מהם. על כן היה נאות ליחסם [רק] לשם [=לענינים אלו] בדמיון ההמון. [=כלומר, הסיבה שהושאל כלפי ה’ דווקא ג’ חושים דווקא, כי ג’ החושים הללו אינם צריכים קרבה של מגע פיזי, אלא אפשר להשיג על ידי חושים אלו דברים שאין בהם מגע פיזי. ולכן תואר ה’ יתעלה דווקא בחושים אלו, על מנת להודיע, שכשמו שהחושים הללו אינם צריכים פגישת חומר לחומר, כך לאמיתו של דבר אין בו יתברך לא חומר ולא צורה חלילה, ולעולם לא יוכלו לראות אותו יתברך, כי אין לו דמות ולא גוף].

.

“סיבה שניה שתואר ה’ דווקא ב-ג’ חושים”:

ועוד, כי הענין והכוונה בהשאלת אלה החושים לו יתברך, [=הוא] להורות על השיגו [=ללמד אותנו בני האדם, שהוא יתברך משגיח על] פעולותינו [=ולא שחלילה הוא זקוק או מתפעל מאתנו!], ו[על מנת להעביר מסר זה, אין צורך בכל חמשת החושים, כי חוש] השמע והראות מספיק בזה, רוצה לומר שישיג בו כל מה שיעשה זולתו. [=והנה לפי דברי רבינו הללו, מזה שה’ יתברך תיאר עצמו דווקא ב-ג’ חושים ולא בכל החמשה, מבואר יוצא כי ההשאלה הזו של התוארים היתה רק על מנת שנבין שהוא יתברך משגיח עלינו תמיד, ונשלול מכך שהוא מתפעל מאתנו חלילה וחס. והרי תפיסה זו היא התפיסה השכלית האמיתית של התורה, ולא כמו שסבר מכשף הזוהר, שעשה הוא את כל מצוות ה’ מטאפוריה ומאגיה אלילות וקוסמות, והוליך את עם ישראל אחר התוהו וההבל].

.

או יאמר אותו, כמו שאמרו על צד ההזהרה והמניעה, בכלל ההוכחה, “דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת“.

ואתה יודע על דרך האמת, כי משפט הכל [=משפט ותוצאה של כל דמיון חוש, הוא] משפט אחד [=תוצאה אחת כלפי המוחש. כלומר, שכל חוש המתואר כלפי הבורא, אם יחשוב אותו האדם לאמת, אין הבדל בין החוש הזה לשאר החושים], וכי בצד שירוחק ממנו השגת המישוש והטעם, בצד ההוא בעצמו ירוחקו הראות והשמע והריח, כי הכל [=כל החושים כולם הם] השגות גשמיות והפעליות, וענינים משתנים. אלא שקצתם [=כגון חוש הטעם וחוש המישוש], יראה חסרונו מיד, וקצתם [=ג’ החושים האחרים, הריח, הראיה, השמיעה], יחשוב בהם שלמות, כמו שיראה חסרון הרעיון והדמיון, ולא נראה חסרון ההשתכלות וההתבוננות, ולא הושאל לו, “רעיון“, אשר הוא ה-“דמיון“, והושאלו לו “מחשבה ותבונה”, אשר הם ההשתכלות וההתבוננות. ונאמר, “אשר חשב ה'”, “ובתבונתו נטה שמים”.

והנה אירע בהשגות הפנימיות ג”כ כמו שאירע בהשגות החושיות הנראות, מהיותם קצתם מושאלים וקצתם לא הושאלו, וכל זה כלשון בני אדם, [וכל] מה שחשבו [הנביאים ואנשי כנסת הגדולה] שיושג בו שלימות [=בעיני הקוראים והשומעים] יתארוהו בו. ומה שהוא נראה החסרון, לא תארוהו בו. ועל דרך האמת אין תואר עצמי אמתי ראוי לו מוסף על עצמו, כמו שיבא עליו המופת“. ע”כ.

.

והנה מתוך דבריו של רבינו אלו למדים אנו:

.

א) כל התוארים שתוארו כלפי ה’, הכל על דרך ההשאלה, שנבין אנו שהוא משגיח, שומע, ומשיג את כל מעשינו.

.

ב) כל מה שיתואר בו “חסרון”, אפילו יהיה התיאור לשבח, כל שיש בו תיאור של חסרון, לעולם לא תואר בו ה’ יתעלה שמו. ואפילו בענין רוחני, כגון, “מחשבה”, לא נאמר, “עלה ברעיונו”, שהוא הדמיון. אלא, תואר אליו, “חשיבה”, “תבונה”, וכן על זו הדרך. ומכאן יש לנו ללמוד, כי לעולם אבל לעולם לא ידבר רשב”י הטהור כנגד ה’ יתברך במושגים של זנות ומשגל, רחם וביצים. שהרי בעיני כל קורא, גם אם תיאור זה בא לשבח, הרי בתחילה הוא חסרון בעיני השומע. וכי יעלה על הדעת שרשב”י התנא הטהור ידמה את ה’ יתברך בעניני משגל וזנות? בעניני רחם וביצים תשמישים והזרעות זרע? בוודאי שלא! וזה יוכיח לך אתה הקורא, כי ספר הזוהר כולו אלילות מאגיה וטומאה, אשר לא נכתב בידי התנאים, לא בידי האמוראים, ולא בידי אף חכם מחכמי ישראל האמיתיים. וכל מי שהלך אחר הספר הזה, נכשל והכשיל את עמינו הטהור.

.

“כל מה שמתאר גשמיות כלפי הבורא – חובה להרחיקו”:

עוד כתב רבינו הטהור (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נה): “כבר קדם לנו במקומות רבים מזה המאמר, כי כל מה שמחייב גשמות [=כל דבר ולו הקטן ביותר שמתאר חומריות כלפי ה’, אפילו היה במשל ונמשל], ראוי בהכרח להרחיקו ממנו יתעלה, וכן כל הפעלות [=כל ענין שיתאר אצל ה’ יתעלה שמו, שינוי, הרגשה, חייב ש]ירוחק ממנו.

כי כל הפעליות [=כי כל יחוס של הרגשה והרגש, בהכרח] יחייבו שנוי [אצל המורגש], ו[עוד יחוייב] שהפועל להפעליות ההם בלתי המתפעל בלא ספק. ואילו היה הוא יתעלה מתפעל [=אילו היה ה’ יתברך מתרגש, נצרך, נזקק, משתנה] בשום פנים מאופני ההפעלות [=כלומר, אם היה האל יתברך בעל מאורע ממאורעות הגוף, ואפילו לא תאמר שהוא חומרי, אלא תתארהו כאור רוחני המרגיש מאורע ממאורעות הגופים, והיה מוכרח בו הרגשה, עצב, שמחה, כעס, נחת, אז בוודאי כי] היה זולתו [=היה האחר, כלומר האל יתברך היה מושפע על ידי האחר, ואותו האחר היה] עושה בו [=פועל בו], ומשנה אותו. [=כלומר, אחת הסיבות שחובה להרחיק מן ה’ כל תיאור שמחייב גשמיות כלפיו, הוא משום העובדה שאם הוא יתעלה גשמי או אור רוחני דק המושפע ומשפיע יחדיו, הרי שניתן להשפיע עליו יתברך.

ובמילים אחרות, כל הטוען וחושב שה’ יתברך זקוק לו, או שיש לו יכולת להשפיע עליו, ואפילו יטען שיש יכולת למלאכים להשפיע על הבורא, הרי שבמילים אחרות הוא אומר, כי אפשר לתת לבורא הרגשה מסויימת בצד מה, ואם ניתן לתת בו הרגשה מסויימת בהכרח ניתן לענג אותו, ואם ניתן לענג אותו ניתן גם להעציב אותו, ונמצא חל שינוי באל יתעלה שמו על ידי אחרים, וזו פחיתות גמורה כלפיו יתעלה. ואיזה מן אל עצום הוא, אם ניתן לגרום לו עצב על ידי מעשי בני אדם? ולכן רבינו פוסק ואומר, שכל זמן שהאדם יחשוב כלפי ה’ שיש לו הרגשים, מאורע, אפילו יאמר שהיה זה משל ואין מדובר בחומר עבה אלא באורות דקים רוחניים, הרי זה נתן כלפי הבורא הרגש בצד מה, ונמצא הבורא תלוי באחרים, ולכן רבינו אומר שהחושב כלפי הבורא שיש לו מאורע ממאורעות הגופים, הינו יותר גרוע מעובד עבודה זרה בהרבה. ומדוע? כי זה העובד עבודה זרה, משאיר את הבורא על מתכונתו, אלא שחושב בדעתו האווילית כי העבודה לבורא היא דרך אמצעים.

אמנם זה החושב שהאל יתברך משתנה ומתפעל, הוא יותר סכל מן העובד עבודה זרה, מכיון שהוא טוען שעצמות האל יתברך ניתנת לשינוי, זקוקה לשינוי, ובמילים אחרות, האל יתברך מונע על ידי אחרים. וזו שפלות המדרגה מאין כמוה]. ו[ל]כן ראוי בהכרח, שירוחק ממנו כל העדר [=כלומר, שירוחק ממנו כל חוסר שלימות! כי כל “הרגשה” היא חוסר שלימות, אפילו שתהיה הרגשה זו, “טובה” או “נעימה”, כי כל הרגשה באה מכח דבר אחר. והאל יתברך אינו מונע מכח אחר אלא מכוחו בלבד!], ושלא יהיה שום שלמות נעדר ממנו פעם אחת ונמצא פעם אחרת, שאם הונח זה היה שלם בכח, וכל כח יחובר אליו העדר בהכרח, וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל אי אפשר לו מבלתי מוציא זולתו נמצא בפועל שיוציאהו, ולזה יתחייב שיהיו שלמיותיו כלם נמצאים בפועל ולא יהיה לו דבר בכח בשום צד.

.

וממה שראוי בהכרח שירוחק ממנו גם כן, [הוא] הדימוי לשום דבר מן הנמצאות [=כלומר, לא רק החומריות תרוחק ממנו, אלא אפילו הדימויים כלפי ה’ יתברך, צריך שיורחק ממנו, ולא יהיה קשור לשום דבר מן הנמצא בעולם]. וזה דבר כבר הרגיש בו כל אדם, וכבר גילה בספרי הנביאים בהרחקת הדימוי, ואמר, “ואל מי תדמיוני ואשוה“, ואמר, “ואל מי תדמיון אל“, ואמר, “מאין כמוך“, וזה הרבה.

כללו של דבר, כי כל דבר שמביא לאחד מאלו המינים הארבעה, ראוי בהכרח להרחיקו ממנו במופת המבואר, והוא כל מה שיביא לגשמות, או מה שיביא להפעלות ושינוי, או מה שיביא להעדר, כמו שלא יהיה לו דבר בפועל ואחר כן ישוב בפעל, או מה שיביא לדמיון דבר מבריאותיו, ואלו מכלל תועלת חכמת הטבע בידיעת האל. כי כל מי שלא ידע החכמות ההם, לא ידע בחסרון ההפעליות, ולא יבין ענין מה שבכח ומה שבפעל, ולא ידע התחייב ההעדר לכל מה שבכח, ושאשר בכח יותר חסר מן המתנועע ליציאת הכח ההוא לפועל, והמתנועע גם כן חסר בהצטרפו למה שבעבורו התנועע עד שיגיע בפעל, ואם ידע אלו הדברים ולא ידעם במופתיהם לא ידע הפרטיים המתחייבים מאלו ההקדמות הכלליות חיוב הכרחי, ולזה לא יהיה אצלו מופת במציאות האלוה, ולא בהתחייב הרחקת אלו המינים ממנו. ואחר הקדימי זאת ההצעה אתחיל בפרק אחר אבאר בו שקרות מה שיחשבוהו מאמיני התאריים העצמיים לו, ואמנם יבינהו מי שקדמה לו הידיעה במלאכת ההגיון ובטבע המציאות“. ע”כ.

.

“השגת ה’ יתעלה – להרחיק ממנו כל חוש ומאורע גשמי”:

עוד כתב רבינו הטהור (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נט): “יש לשואל שישאל ויאמר, אחר שאין תחבולה בהשגת אמתת עצמו [=כלומר, הדבר פשוט וברור, כי אין יכולת ביד אף אדם חי לדעת מי זה ה’ יתברך בעצמותו, ואף לא משה רבינו שהשיג מעשה מרכבה באופן המושלם ביותר שידע בן אנוש, גם הוא לא ידע את עצמות ה’], והמופת מכריח שהדבר המושג הוא, שהוא נמצא לבד, ותוארי החיוב כבר נמנעו כמו שבא עליו המופת. [=ואם כך הוא הדבר, יש לשאול] באיזה דבר יפול היתרון בין המשיגים [=אותו יתברך? כלומר, הרי הוכח הדבר שלא ניתן לאף אדם חי לדעת את ה’ יתעלה מי הוא בעצמותו, ובוודאי ופשוט הדבר, שכל יחוס תואר אליו יתברך הרי הוא משל, וגם יחוס התואר הוא בענין כזה שירחיק מן הגשמיות, באופן שנמשל הוא רק בשלושה חושים בלבד. ונמצא אם כן לכאורה, שאין הבדל בין בני אדם בהשגת ה’ יתעלה.

ולכן יש לשאול, מה ההבדל בין השגת משה רבינו להשגת יהושע בן נון. כמו שכותב רבינו ומסביר], אם כן, אשר השיגו משה רבינו ע”ה ושלמה [המלך], הוא אשר ישיג האיש האחר מקצת דורשי החכמה, וזה אי אפשר בו תוספת.

אבל [לאמיתו של דבר] מן המפורסם אצל בעלי התורה, וגם אצל בעלי עיון הפילוסופי, כי היתרון בזה הרבה. דע כי הענין כן, ושהיתרון בין המשיגים עצום מאד, כי כמו כל אשר יוסיפו בתוארי המתואר יתייחד יותר ויקרב המתאר להשגת אמתתו. [כלומר, כאשר בלש רוצה לדעת על איש אחד מי הוא ואינו מוצאו, והוא מבקש לדעת המון פרטים שיתארו את דמותו של האיש, וככל שיהיו יותר פרטים כך הבלש יוכל לעלות על זהות האיש, שכן כל תואר שיתואר ויתאר את האיש המבוקש, יביא את המבקש למוצאו, מסביר רבינו ואומר], כן כל מה שתוסיף בשלילה ממנו יתעלה, תקרב אל ההשגה [=הגדולה בענין רוממותו], ותהיה יותר קרוב אליו, ממי שלא שלל כלל מה שכבר התבאר לך במופת שלילתו. [=כלומר, ככל והאדם ירחיק מה’ דימוי חומרי, ככל והדבר יהיה חזק יותר וברור יותר, כך יושג אצלו מציאות ה’ במובן הנקי ביותר והטהור ביותר בגוף גשמי. במילים אחרות, השגת ה’ הגדולה ביותר בגוף חי, הוא הרחקת כל סממן או תיאור גשמי כלפי האל יתברך. ומסביר רבינו]. ולזה יטרח אדם אחר שנים רבות בהבנת חכמה אחת ואמת הקדמותיה, עד שיקחה אמת, תהיה תולדת החכמה ההיא כולה, שנשלול מהבורא ענין אחד, והודיע במופת שהוא שקר שייוחס לו הענין ההוא.

.

ואחד מן המקצרים בעיון לא יתבאר לו זה במופת, ויהיה הענין אצלו מסופק, הימצא הענין ההוא לבורא, או לא ימצא לו? ואחד מחשוכי העינים, יחייב לו הענין ההוא, אשר התבאר שלילתו, כמו שאביא המופת, שהוא [=הבורא יתעלה שמו] אינו גשם [=אינו חומרי]. ואחר יספק [=יסתפק בדעתו], ולא ידע אם הוא [יתברך] גשם [=חומרי] או לא גשם [=חומרי]. ואחר יגזור שהוא גשם ויקדם פני הבורא בזאת הכוונה.

.

ראה כמה בין שלושה האנשים מן ההבדל:

הראשון בלא ספק הוא יותר קרוב אל השם. והשני רחוק ממנו, והשלישי יותר רחוק, כן כשנניח הרביעי התבאר אצלו במופת המנע ההפעליות בחוקו יתעלה, ולראשון אשר הרחיק הגשמות לא התבאר לו, יהיה זה הרביעי בלא ספק יותר קרוב אל השם מן הראשון, וכן תמיד, עד אם ימצא איש שיתבאר אצלו במופת המנע דברים רבים ממנו יתעלה הם אצלנו, איפשר שימצאו לו או יבואו מאתו, כל שכן אם נאמין זה מחוייב, יהיה האיש ההוא יותר שלם ממנו בלא ספק.

.

הנה כבר התבאר לך [אחר דברים אלו], כי כל אשר תתבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו תהיה יותר שלם, וכל אשר תחייב לו דבר מוסף, תהיה מדמה ותרחק מידיעת אמתתו, ובאלו הפנים צריך שיתקרבו להשגתו ובחקירה עד שיודע שקרות כל מה שהוא עליו שקר, לא שהתחייב לו דבר על צד שהוא ענין מוסף על עצמו, או שהענין ההוא שלמות בחוקו כאשר תמצאהו שלמות בחוקנו, שהשלמיות כולם קצת קנינים, ולא כל קנין ימצא לכל בעל קנין.

.

ודע שאתה כשתחייב לו דבר אחד, יהיה ריחוקך ממנו בשני פנים: האחד להיות כל מה שתחייבהו הוא שלמות לנו. והשני שהוא אינו בעל דבר אחר, אבל עוצמו הוא שלמיותיו כמו שבארנו.

.

וכאשר הרגיש כל אדם שאי איפשר להגיע להשגת מה שבכוחנו שנשיג כי אם בשלילה, והשלילה לא תודיע דבר מאמתת הענין אשר הוא נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו, בארו בני אדם כולם העוברים והבאים, שהבורא יתעלה לא ישיגוהו הדעות ולא ישיג מה הוא אלא הוא, ושהשגתו הוא הלאות מתכלית השגתו, וכל הפילוסופים אומרים נצחנו בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו, וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה.

והמופלג הנאמר בזה הענין אמרו בתלים, “לך דומיה תהלה“, פי’ השתיקה אצלך הוא השבח, וזה המרצת דברים עצומה מאוד בזה הענין, שאנחנו, כל דבר שנאמר אותו, שנכוון בו הגדולה ושבח, נמצא בו מעמס אחד בחקו יתעלה, ונשקיף בו קצת חסרון, אם כן השתיקה יותר ראויה. וההשתקפות בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו, “אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה”, וכבר ידעת אמרתם המפורסמת, אשר מי יתן והיו כל המאמרים כמותה, ואני אזכרה לך בלשונה, ואף על פי שהיא ידועה, להעירך על עניניה.

.

אמרו, “ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר, “האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק והאמיץ“, אמר ליה, סיימתניהו לכלהו שבחי דמרך השתא? [=האם סיימת בכך לשבח את בוראך? כלומר, התרעם אליו רבי חנינא שהוסיף בתוארי שבח כלפי הבורא! ואמר], ומה הני תלת, “האל הגדול הגבור והנורא”. [=אמר רבי חנינא לאותו חזן, גם מה שאנו אומרים, הגדול הגיבור והנורא], אי לאו דאמרינהו משה באורייתא [=אם לא היה אומר אותו משה רבינו בתורה], ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה [=ולא היו אנשי כנסת הגדולה מתקנים אותו לומר בתפילה], אנן לא הוינן אמרין להון [=אנו בוודאי שלא היינו אומרים שבח ותיאור זה כלפי הבורא, אפילו שנאמר זה לשבח, מכיון שסוף סוף, כל תיאור מתאר התפעלות. ולכן אמר לו רבי חנינא לחזן] ואת אמרת כולי האי. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו אלפי אלפים דנרי זהב, ומקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו”. עד הנה הגיע מאמר זה החסיד.

.

והסתכל [=אתה הקורא הנעים בתוכחתו של רבי חנינא], תחילה שתקו ומאסו רבוי תארי החיוב [=כלומר, ראה והתבונן כיצד רבי חנינא היה מגנה אפילו את תוארי השבח כלפי האל, כי כמו שלמדנו, כל תואר אפילו של שבח, הרי הוא חסרון אחר העיון]. והתבונן [אתה], איך הראה [רבי חנינא], כי התוארים אילו הונחו לשכלנו לבד, לא אמרנום לעולם, ולא דברנו בדבר מהם. ואמנם, כאשר הצריך הכרח הדיבור לבני אדם, במה שיתקיים להם מעט ציור, כמו שאמרו, “דברה תורה בלשון בני אדם”, שיתואר להם הבורא בשלמויותיהם. תכליתנו [בזה], שנעמוד על המאמרים ההם [=על מנת שנבין בשכלינו למה הם באו], ולא נקרא שמו בהם [=ולא נתפלל אליו או נדבר אליו באותם תוארי החיוב שדברה תורה בהם]. אלא [נשתמש בהם רק] בקראנו אותם בתורה לבד. [ולא מחוצה להם].

.

“שתי תנאים על מנת להתפלל אל הבורא ולהזכיר תוארי שבח”:

אמנם כאשר באו גם כן אנשי כנסת הגדולה, והם [היו] נביאים, וסדרו זכרם בתפלה, תכליתנו שנאמרם לבד [=בתפילה], ועיקר זה המאמר [=של רבי חנינא] ביארו. ששני הכרחים נזדמנו [=רק בשתי תנאים הותר להתפלל אל ה’ בתוארי החיוב], בהתפללנו בהם, האחד מפני שבאו בתורה, והשני, סדר הנביאים [=תיקון אותם תוארי השבח בסדר] התפלה בהם [=על ידי הנביאים], ולולא ההכרח הראשון [=ואם אותם תוארים המובאים בתפילה, לא היו מובאים בתורה], לא זכרנום, ולולא ההכרח השני [=ואם אותם התוארים שבאו בתורה כלפי האל יתעלה, לא היו מסדרים אותם אנשי כנסת הגדולה שהיו נביאים, לא היו מסדרים אותם בסדר התפילה], לא הסירונום ממקומם [=כלומר, לא היינו מעתיקים אותם מתוך דברי התורה], ולא התפללנו בהם! ואתה מרבה בתארים.

.

הנה כבר התבאר לך גם כן מאלו הדברים, שאין כל מה שתמצאהו מן התוארים המיוחסים לשם בספרי הנביאים, ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם. [=כלומר, אסור לנו וראוי להרחיק מלסדר תפילה כלפי האל, שמתוארים שם תוארים כלפי הבורא, ואפילו הם לשבח. כי על מנת שנאמר תפילה לפני הבורא בתוארים כלפיו, אנו מחוייבים לשתי תנאים: א) שאמר אותו משה רבינו. ב) שתיקנו אנשי כנסת הגדולה], שהוא לא אמר [=רק תנאי אחד, והוא], אלמלא דאמרינהו משה רבינו לא הוה יכלינן למימרינהו.

אלא [הוסיף רבי חנינא] תנאי אחר, ואמר, “ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה“, ואז מותר לנו להתפלל בהם. [=אמנם, מה שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה, אסור לאדם להוסיף בתואריו בתפילה, ואף לא ביחיד כאשר מתפלל מול ה’ או פונה אליו. ולמשל, אסור לאדם לפנות לבורא בתפילה ולומר, “ריבונו של עולם, כל חפצי הוא לשמח אותך, ושתשמע ותאזין את תפילותי וכו'”. ומדוע זה הדבר אסור? מפני שנאמר כאן תארים שיש בהם הגשמה, ומהם, “לשמח אותך”, “תאזין תפילותי”. ששניהם מורים על הגשמה ומאורע ממאורעות הגופים, וכל תוספת כזו אפילו האומר אותה יודע שהאל יתברך אינו גשמי ואין בו מאורע ממאורעות הגופים, אסור הדבר בתכלית האיסור.

אלא יעשה לעולם תפילתו תחנונים, בלי לתאר את הבורא בתיאורים. כגון שיאמר, “אנא ה’, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, יהי רצון שאצליח במעשה ידי, ואזכה ללכת בדרך האמת וכו'”. כללו של דבר, כל תפילה כלפי האל שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה, אסור להתפלל לפני ה’ ולהוסיף תוארים, ואפילו לא בתואר אחד. ואפילו נאמרו תוארים אלו בתנ”ך, אסור לעשות סדר תפילה חדש או להמציא תפילה ולשלב בה תוארי שבח לאל, ואפילו שהאומר אותו יודע שהאל יתברך אינו גשמי וכו’. ואם יעמוד אדם וידבר עם הבורא ויאמר, “אתה האל החזק הגיבור האמיץ, תעזור לי כך וכך“, הרי זה אסור בתכלית האיסור! ומדוע? מפני שמדבר עם ה’ יתברך ומתאר אותו במושגים גשמיים. ולא הותר ענין זה אלא אם כן אנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר אותו, ותנאי נוסף, שהתורה גם אמרה את הנוסח הזה].

.

ולא כמו שעשו הפתיים באמת, אשר המריצו בשבחים [כלפי האל], והאריכו והרבו דברים בתפילות חברום, ומליצות קבצום, להתקרב בהם לבורא לפי מחשבתם, יתארו הבורא בהם בתארים, אילו יתואר בהם אחד מבני אדם, היה חסרון בחיקו. שהם [=אותם מחברי תפילות החדשים], לא הבינו אלו הענינים הגדולים והחשובים, הזרים משכלי ההמון.

ולקחו הבורא יתברך [=ותפסו הבורא יתברך] מדרס [=חופשיות] ללשונותם, ותארוהו וספרוהו בכל מה שיחשבוהו ראוי, וימריצו לשבח בזה, עד שיעוררוהו להפעל במחשבתם. וכל שכן [=יהיה להם לראיה] אם ימצאו כתוב [התוארים] בדברי נביא, בזה יהיה הענין מותר להם שיבואו לכתובים שצריך לפרשם עכ”פ וישיבום לפשוטיהם ויגזרו מהם, ויעשו להם סעיפים ויבנו עליהם מאמרים, וירבה היתר זה אצל המשוררים והמליצים, ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שיחברו דברים קצתם כפירה גמורה, וקצתם יש בהם מן השטות והפסד הדמיון, מה שראוי לאדם שישחוק עליו לפי טבעו כשומעו, ויבכהו עם התבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחוק [יזדעזע האדם כיצד אמרו שבחים ותוארים אלו על] הש”י, ולולא חמלתי על חסרון האומרים, הייתי מגיד לך מהם מעט עד שתתעורר על מקום החטא בהם, אלא שהם מאמרים חסרונם נראה מאוד למי שיבין.

.

וצריך שתתבונן ותאמר, אם היה לשון הרע והוצאת שם רע מרי עצום, כל שכן התרת הלשון בחוק השם יתברך, ותיארו בתארים יתעלה מהם, ולא אומר שהם מרי, אבל [=אלא חמור מכך, כי מדובר ב]-חירוף וגידוף בשגגה, מן ההמון השומעים, ומן הפתי ההוא האומרם. אמנם מי שהשיג חסרון המאמרים ההם ו[בכל זאת] יאמרם, הוא אצלי מכלל מי שנאמר בהם, “ויחפאו בני ישראל אשר לא כן על ה’ אלהיהם“, ונאמר, “ולדבר על ה’ תועה”, ואם תהיה ממי שיחוס על כבוד קונו, אין צריך לך שתשמעם בשום פנים, כל שכן שתאמרם, וכל שכן שתעשה כמותם.

וכבר ידעת שעור אשמת, מי שיטיח דברים כלפי מעלה [=מי שיקלל את הבורא או יאשים את הבורא, או יתלונן על הבורא, כמה אשמתו גדולה], ואין צריך לך בשום פנים שתכניס עצמך לתארי השם בחיוב, [על מנת] להגדילו במחשבתך, ולא תצא ממה שסדרוהו אנשי כנסת הגדולה בתפלות ובברכות, ובזה די לפי ההכרח, ויותר מדי [=גם מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר], כמו שאמר רבי חנינא. [=ובמילים אחרות מסביר רבינו ואומר, שעלינו להתפלל בדיוק כפי שנמסר לנו מאנשי כנסת הגדולה עד ימות רבינא ורב אשי, וכל המוסיף תפילות וענינים בתפילה שיש בהם תוארים אפילו היו לשבח כלפי האל, הרי הוא הורס את התפילה, ומכניס מחשבות כפירה בלב העם].

.

אמנם שאר [=התוארים] מה שבא בספרי הנביאים יקרא בעבור עליו, אבל יאמינו בו מה שכבר בארנו שהם תארי פעולותיו [=ולא שיש כלפיו דברים אלו חלילה]. או להורות על שלילת העדרים, וזה הענין גם כן לא יפורסם להמון, אבל זה המין מן העיון, ראוי ביחידים אשר הגדלת הבורא אצלם, אינה שיאמרו מה שאין ראוי, אבל שישכילו במה שראוי. ונשוב אל השלמת ההערה על דבר ר’ חנינא וחכמותיו, לא אמר, “משל למלך שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו במאה דנרים“, ש[אם היה אומר כך, אז] היה מורה על זה המשל, על ששלמיותיו יתעלה יותר שלמות מאלו השלמיות אשר יוחסו לו, רק הם ממינם, ואין הענין כן כמו שבארנו במופת.

אבל חכמת זה המשל, הוא אמרו “דינרי זהב“, ומקלסין אותו בשל, “כסף“, להורות שאלו אשר הם אצלנו שלמויות, אין אצלו יתברך ממינם דבר, אלא כולם [=כל השבחים ולשונות הרוממות כלפיו שתוארו, כולם לאמיתו של דבר הם] חסרון בחקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל, והלא גנאי הוא לו. הנה כבר הודעתיך שכל מה שתחשבהו מאלו התארים לשלימות, הוא חסרון בחוקו יתעלה, כשיהיה ממין מה שאצלנו, וכבר היישירנו שלמה לזה הענין במה שבו די ואמר, “כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים”. ע”כ.

.

“אין הרכבה ולא פירוד אפילו במשל אצל הבורא יתעלה שמו”:

וכתב רבינו (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נ): “דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה, אינה הענין הנאמר בפה, אבל [=אלא האמנת אמת, הוא] הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן, כמו שיצוייר. ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות, או הנחשבות אמתתם אצלך, כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת, הוא קל מאוד. כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות, לא יציירו להם ענין בשום פנים.

.

אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה מדרגת העיון, ושיתאמת לך שה’ [הוא] אחד האחדות האמתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חילוק בשום פנים [=ואפילו לא במשל, כי כל מה שדברו הנביאים ומשלו בו תוארים, הוא על מנת לדבר עם בני אדם בשפה שלהם, אבל החילוק בו יתברך או הפירוד בעצמותו, אפילו במשל לא יעלה על הדעת שיאמרו כן!]. דע שאין לו יתעלה תואר עצמי בשום פנים, ולא בשום ענין. וכמו שנמנע היותו גשם [=כמו שנמנע היותו חומרי], כן נמנע היותו בעל תואר עצמי.

.

אמנם מי שהאמין שהוא אחד [אבל] בעל תוארים רבים [=כגון שהעלה על דעתו שהוא גיבור חזק נורא, מאזין, שומע, ולא שלל ממנו ייחוס התוארים אחר הבנת הענין], כבר אמר שהוא אחד במלתו [=בפיו בשפתיו בלבד], והאמינו [בליבו, שהוא] רבים במחשבתו. [=כלומר, יחוס תוארים והאמנה שהאל יתברך מתפעל ומשתנה, זו המחשבה עצמה מחלקת את האל ואת עצמותו לגורמים! אע”פ שיאמר האומר שהוא אחד, בו בזמן שסובר שהאל יתברך הוא מתפעל ומשתנה, הרי הוא סובר שהאל מחולק! ובדיוק כמו שטוען ויטאל המכשף, שה’ אחד, אבל הוא בעל התפעלויות], וזה כמאמר הנוצרים הוא אחד אבל הוא שלשה והשלשה אחד. [=ובדיוק כמו ספר הזוהר הפרו-נוצרי ושאר טפשי הקבלה הארורה, שאמרו שהוא אחד, אבל חילקו אותו לעשרה]. כן [בדיוק כמו הנוצרים] מאמר האומר הוא אחד אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאלו כוונתנו וחפושנו איך נאמר לא איך נאמין, ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר שהוא חוץ לשכל כפי מה שיצוייר בשכל.

.

ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, [אז] תהיה אמתית, וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיצייר יחוד השם, לא מי שיאמר אותו בפיו, ולא יצייר לו ענין, ויהיה מכת הנאמר עליהם, “קרוב אתה בפיהם ורחוק אתה מכליותיהם“, אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו, כמו שצוו החשובים, ונאמר להם, “אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה”. ע”כ.

.

ע”כ ממה שהיינו צריכים לו להפריך את טענותיהם של המכשפים הזוהרים, ותחזור על הדברים שכתבנו כאן כמה פעמים, ויתברר לך סכלות וטמטום המקובלים, כיצד הלכו אחר ההבל ויהבלו!

.

וכעת נבאר כמה מהשמות המושאלים כלפי האל – ומהם יבין הקורא את הענין לכל שמות התואר.

.

“לא תוכל לראות פני”:

המילה, “פני” המיוחסת אל הבורא, כבר ביארנו כאן במאמר זה, שהכוונה בזה, “לידיעת עצמות ה’“. וזה מה שביקש משה לידע, כמו שאמר (שמות לג, יח): “וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ“, והשיב לו האל יתברך (שמות לג, כ): “וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי”. וכי פנים יש לו לבורא? וכי ראיית פנים ממש משה רבינו התאווה לראות? אלא, משה רבינו רצה להשיג את עצמות ה’ בחיי חיותו בגוף גשמי! והיתה התשובה אליו מאת ה’ (שמות פרק לג פסוק כג פרשת כי תשא): “וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י, וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י, וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ“. כלומר, כוונת ה’ יתברך במילים אלו, הוא למשול במשל ולשבר את האוזן, שלעולם לא היה אדם בעבר, ולא יהיה גם בעתיד, ואפילו משה רבינו עליו השלום, שיוכל להשיג ולדעת את ה’ יתברך בעצמותו, ומי הוא ממש במהותו. וזה הענין שאמר ה’ לשון זו למשה רבינו, “ופני לא יראו“, ולא חלילה שיש ל-ה’ יתברך פנים או אחור כמו שביארנו כבר. אלא לשון, “פני“, הכוונה על השגה בשלימות וידיעת עצמותו יתברך. ולשון, “אחור“, הוא אמנם השגה, אבל אינה השגה שלימה שמכיר ויודע ומשיג מי העומד מולו ממש.

.

ולכן כל הלשונות הללו הם שמות מושאלים על מנת לתאר לנו בני אדם, מה רצה משה רבינו, מה נמנע ממנו, מה אי אפשר להשיג בגוף גשמי, ולתאר את רוממותו של האל. וכן כבר ביארתי מה הוא ענין, “כסא” המיוחס אל ה’ יתברך ויתעלה שמו, שהיתה הכוונה במילת, “כס” או “כסא” המיוחס אליו, לתאר את מלכותו יתברך, ושהוא שולט על הכל כמו המלך שניכר משאר העם בכסא מלכותו, שהרי הוא היחיד שרשאי לשבת עליו. ולכן, כל אלו הענינים הם משל כפי שכתבנו לעיל, ודברה תורה כלשון בני אדם.

.

“ה’ למבול ישב”:

וכן כל לשון, “ישיבה” המתואר כלפי ה’, כבר ביאר רבינו הטהור (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק יא): וכתב בזה”ל: “ישיבה – תחלת הנחת זה השם [ישיבה] בלשוננו, [=אמור] לישיבת האדם על המקום, [כמו שאמר], “ועלי הכהן יושב על הכסא“. [=ובענין עלי בוודאי כי מדובר בישיבה ממש כפשט הכתוב].

ומאשר היה האדם היושב נח, עומד על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו, הושאלה זאת המילה לכל ענין “עומד = נח”, שלא ישתנה. [=כלומר, אדם שסיים יגיעתו והתיישב לאחר יום עבודתו, הרי זו הוראה שאינו משתנה מעתה עד סוף ישיבתו. ולכן “יושב”, היא מילה מושאלת לתאר דבר הנמצא במצבו ללא שינוי]. ואמר ביעודי ירושלים בעמידה ובקימות והיא במעלה העליונה, “וראמה וישבה תחתיה”, ואמר, “מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה”, ענינו [במילים “מושיבי עקרת“], [ש]-מעמידה ומקימה. [=ואין פירושו, מושיבה אותה העקרת ממש! אלא “מושיבי” הוא שם מושאל להעמדת וקיום הדבר על עומדו. וכמו שבני אדם אומרים, “נתיישבה עליך דעתך”? כלומר, השכל שלך נח מן הדאגה?].

ומזה הענין האחרון [=של שימוש המילה, “ישיבה“, גם] נאמר עליו יתעלה, “אתה ה’ לעולם תשב” [=והכוונה, “אתה ה’ לעולם תהיה“, כלומר חי וקיים לנצח!], “היושבי בשמים” [=הקיים בשמים], “יושב בשמים“. [=והכוונה בכל הלשונות האלו, הוא לתאר את ה’ בתור] הנצחי העומד [לעולם], אשר לא ישתנה ב[שום] פנים מאופני השינוי, ולא שנוי עצם, ואין לו שום ענין זולת עצמו שישתנה בו, ולא ישתנה יחוסו לזולתו [=לא ישתנה הוא בגלל אחרים], כי אין יחס [=אין משתווה] בינו ובין זולתו, ש[תאמר שבגלל זולתו] ישתנה בו היחס ההוא, כמו שיתבאר (פרק נ”ו חלק א’). ובזה ישלם [=כוונת המילה הזו, להסביר] היותו בלתי משתנה כלל, ולא בשום פנים, כמו שבאר ואמר, “אני ה’ לא שניתי“, [=כלומר] אין בו שינוי כל עיקר [=לעולם].

.

ועל זה הענין יכונה [הוא יתברך] ב[לשון]-“ישיבה“, באשר נזכרה לו יתעלה. ואמנם [מה ש]-תיוחס [הישיבה דווקא] אל השמים ברוב המקומות, להיות [=מפני ש]השמים הם [אלו] אשר אין שינוי בהם [=הרקיע אינו חולה או מפתח מחלות], ולא התחלפות [=הגרמים העליונים אינם מזדקנים], רוצה לומר, שלא ישתנו אישיהם [=גרמיהם], כאשר [=כמו ש]ישתנו אישי הווי הארץ ונפסדיה. [=ולכן לא אמר, “היושב בארץ”, כי אז היה נשמע שיש הפסד לה’ יתברך כמו הנמצאים בארץ, ושיש קץ לקיומו חלילה וחס]. וכן, כשיוחס ה’ יתעלה היחס ההוא הנאמר בשיתוף למיני הנמצאות ההוות הנפסדות, יאמר עליו גם כן “יושב”, כי המינים [=הסוגים] ההם תדירים מסודרים עומדי המציאה כמציאת אישי השמים. אמר, “היושב על חוג הארץ“, [כלומר, האל יתעלה שמו] המתמיד הקיים [=המקיים את הגרמים] על סיבוב הארץ, רוצה לומר [=כלומר, אין הכוונה לסיבוב הארץ ממש, אלא הכוונה מסביר רבינו לכל מה שנמצא ב]-“חללתה“, רומז [=שהוא זה הקיים המשגיח] ל[כל ה]ענינים ההוים [=הנמצאים] בחללה.

ו[מה ש]אמר “ה’ למבול ישב“, רוצה לומר, שעם השתנות עניני הארץ והפסדם, לא יהיה אצלו יתברך שינוי יחס [לעולם]. אבל היחס ההוא שיש לו אל כל אחד מן הענינים ההם, והם הווים או נפסדים, יחס אחר קיים עומד, כי היחס ההוא למיני הנמצאות, לא לאישיהם, והתבונן [אתה], כי כל לשון “ישיבה” שתמצאה להשם יתברך, תמצאה בזה הענין“. ע”כ.

.

כמה שכלו של רבינו היה זך ונקי להפליא. וכל הענין הזה שהארכנו בו עד עתה, הוא רק בכדי לדחות את טענות המינים המכשפים הזוהרים ותירוציהם הנגעלים והמגואלים בדם. והתברר לך אתה הקורא, ענין התוארים כלפיו, מה הם מורים, ומה תכלית כוונתם. וכעת נוכל לבוא לענין הקדושה הנאמרת בתפילה.

.

ביאור ענין החלק הראשון של הקדושה:

כבר זכרנו בתחילת המאמר, ענין מטרת הקדושה לפי דעתינו. וכעת נביא ונציג את פירושו הנפלא של הרד”ק בענין הקדושה, ובו הוא מבאר שתי שיטות:

.

א) מה שנאמר, “קדוש קדוש קדוש”, אינו נאמר על ה’, אלא כביכול, כל אחד מהמלאכים היה אומר כן לחבירו דרך זירוז, והיו אומרים אחד לשני, “קדוש”, בוא נקדש את האל ביחד, ונאמר, “קדוש ה’ צבאות“, כי הוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה.

.

ב) מה שאמרו, “מלא כל הארץ כבודו“, הכוונה, כי הוא יתברך ברא הכל, ועל הכל יכבדוהו בעלי השכל, ויש לפרש כי השלוש תיבות “קדוש, קדוש, קדוש”, הם חוזרים על האל יתברך. וזכר הנביא שלוש פעמים “קדוש“, כנגד שלושה עולמות ששולט בהם הבורא ברוך הוא, עולם המלאכים והנשמות, עולם התיכון, והוא עולם הגלגלים והכוכבים, ועולם השפל והוא זה העולם, והנכבד בזה העולם הוא האדם. ואמר הנביא, שהוא קדוש ומרומם ונעלה מג’ העולמות, ובשני העולמות יקדישוהו וירוממוהו בתהלתם, והאדם גם כן בעולם השפל.

.

והנה תרגם יונתן, “וּמְקַבְּלִין דֵין מִן דֵין, וְאָמְרִין, קַדִישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָאָה בֵית שְׁכִנְתֵּיהּ, קַדִישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְבוּרְתֵּיהּ, קַדִישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא יְיָ צְבָאוֹת, מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵיהּ”.

.

ותרגומו:

“ומקבלים ועונים זה לזה ואומרים, קדוש הוא בשמי המרום בבית משכנו, קדוש הוא בארץ מעשה גבורתו, קדוש הוא לעולם ולעולמי עולמים ה’ צבאות מלוא כל הארץ כבודו“.

.

ומתבאר מדברי רבינו יונתן, שהמלאכים אומרים זה לזה, ומודיעים כי הוא יתעלה שמו קדוש, כלומר הוא השולט בשמים, הוא השולט בארץ, והוא זה שישלוט לעולם ולעולמי עולמים ללא הפסק. זה החלק הראשון של הקדושה.

.

ביאור ענין החלק השני של הקדושה:

נאמר (יחזקאל פרק ג פסוק י – יד): “וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י, בֶּן־אָדָ֕ם, אֶת־כָּל־דְּבָרַי֙ אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֣ר אֵלֶ֔יךָ קַ֥ח בִּֽלְבָבְךָ֖ וּבְאָזְנֶ֥יךָ שְׁמָֽע: וְלֵ֨ךְ בֹּ֤א אֶל־הַגּוֹלָה֙ אֶל־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙, וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם, כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְיִ֑ אִֽם־יִשְׁמְע֖וּ וְאִם־יֶחְדָּֽלוּ: וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וָאֶשְׁמַ֣ע אַחֲרַ֔י ק֖וֹל רַ֣עַשׁ גָּד֑וֹל בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְיָ֖ מִמְּקוֹמֽוֹ: וְק֣וֹל׀ כַּנְפֵ֣י הַחַיּ֗וֹת מַשִּׁיקוֹת֙ אִשָּׁ֣ה אֶל־אֲחוֹתָ֔הּ וְק֥וֹל הָאוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וְק֖וֹל רַ֥עַשׁ גָּדֽוֹל: וְר֥וּחַ נְשָׂאַ֖תְנִי וַתִּקָּחֵ֑נִי וָאֵלֵ֥ךְ מַר֙ בַּחֲמַ֣ת רוּחִ֔י וְיַד־יְיָ֥ עָלַ֖י חָזָֽקָה”.

ומה פירוש, “ברוך כבוד יי ממקומו”, ומה פשר מילים אלו שאמר הנביא? הסביר הרד”ק, “ותשאני רוח – במראה הנבואה נדמה לי שנשאתני רוח ללכת אל הגולה. ואשמע אחרי קול רעש גדול, ברוך כבוד ה’ ממקומו – כשנשאתני הרוח שמעתי קול אחרי במקום הנבואה שהייתי שם והקול היה אומר, “ברוך כבוד ה’ ממקומו”, רוצה לומר, [ברוך כבוד ה’] כשסר ממקומו מעל הכפורת מבין שני הכרובים, כי ישראל היו מחסרים כבודו בהיותי ביניהם בסמל הקנאה המקנה, וכאילו נתוסף כבודו בסורו מהם, ולשון “ברכה” היא תוספת טובה וכבוד, וכן אמר למטה, “וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו על מפתן הבית”. והחכם הגדול רבינו משה ז”ל פירש, “ממקומו” כפי מעלתו ועצם חלקו במציאות”. ע”כ.

.

נמצא לפי דברי הרד”ק, שמילים אלו באות לזעזע את עם ה’, שאם יסורו מהתורה והמצוות, יסור מהם ה’ יתברך. ותהיה הסרה זו שבח כלפיו, שכן לא ימצא הוא עם מי שמורד בו ובמצוותיו. ולכן אמר, “ברוך כבוד ה’ ממקומו”.

.

נוסח הקדושה:

כתב רבינו הטהור בסדר התפילה (מהדורת הרב קאפח עמוד תשיט טור שמאלי): “שליח ציבור מברך לעולם ברכה שלישית בנוסח זה, “נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת, כדבר האמור על יד נביאך, וקרא זה אל זה ואמר, “קדוש קדוש קדוש יי צבאות מלוא כל הארץ כבודו. כבודו וגודלו מלא עולם ומשרתיו שואלים, איה מקום כבודו. משבחים ואומרים, ברוך כבוד יי ממקומו. ממקומך מלכינו תופיע ותמלוך בציון בחיינו ובימינו. תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים, ועינינו תראיה במלכות עוזך כדבר האמור בשירי קודשף על ידי דוד משיח צדקך, ימלוך יי לעולם אלהיך ציון לדוק ודור הללויה, לדור ודור נגיד גדלך, ולנצח נצחים קדושתך נקדיש ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש, כי אל מלך גדול וקדוש אתה, ברוך אתה יי האל הקדוש”.

.

והנה נוסח הקדושה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, חלקו לקוח מישעיהו הנביא, ששם מבואר כיצד המלאכים מודיעים שה’ יתברך שליט ומרומם על כל העולם. וכן חלק מן הקדושה לקחו מהנביא יחזקאל, שאמר (יחזקאל פרק ג פסוק יב): “וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וָאֶשְׁמַ֣ע אַחֲרַ֔י ק֖וֹל רַ֣עַשׁ גָּד֑וֹל בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְיָ֖ מִמְּקוֹמֽוֹ”. וכמו שביארנו לעיל.

.

.

דברים שבקדושה לא אומרים פחות מעשרה:

נאמר בתורה (ויקרא פרק כב פסוק לא – לג פרשת אמור): “וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְיָֽ: וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְיָ֖ מְקַדִּשְׁכֶֽם: הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְיָֽ”. ואמרו בתלמוד (בבלי מסכת ברכות דף כא עמוד ב): “אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת [=באיחור], ומצא ציבור שמתפללין [=כוונתו לתפילת שמונה עשרה בלחש, כמו שאמר מיד והוכיח], אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל.

רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל. במאי קא מפלגי? מר סבר [=רב הונא סובר]: יחיד אומר קדושה. [=ומכיון שיחיד אומר קדושה, אם משער שיכול להתחיל ולגמור תפילתו עד שלא יגיע שליח ציבור למודים, יתפלל, ולאחר מכן יאמר קדושה ביחיד]. ומר סבר [=רבי יהושע בן לוי סובר]: אין יחיד אומר קדושה [כלל]!

וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה [כלל]? שנאמר: “ונקדשתי בתוך בני ישראל“, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא תוך תוך. כתיב הכא: ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם: “הבדלו מתוך העדה הזאת“, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה“. ע”כ.

.

והנה, אנו רואים שבענין אמירת דברים שבקדושה ליחיד, הדבר נתון במחלוקת. אלא שרב אדא בר אהבה, דורש הענין מגזירה שווה ואומר, מכיון שנאמר, “ונקדשתי בתוך בני ישראל“, ובמקום אחר נאמר, “הבדלו מתוך העדה הזאת”, בשני המקומות נאמר “תוך“, ואצל העדה היו עשרה. לכן אע”פ שמשמעות המילה, “ונקדשתי” הוא ענין מוסרי, שימסור עצמו אדם למיתה בעבור קידוש ה’. הנה רב אדא בר אהבה דורש אותו ומסמיך אותו לענין זה שלא אומרים דברים שבקדושה פחות מעשרה. ולדעתו אין לומר נוסח קדושה בפחות מעשרה.

.

אמנם גם בדבריו לא מצאנו איסור גורף לומר דברים שבקדושה ביחיד, אלא שלכתחילה לא אומרים. ויתירה מכך, משמע מדיון התלמוד, שכל האמור לגבי “קדושה”, הוא דווקא הנאמר בשעת חזרת השליח ציבור לכאורה, לדברים הקשורים והמקושרים לעשרה אנשים בציבור. אמנם לגבי שאר הקדושות, לכאורה יהיה מותר לומר אותם ביחיד.

.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ה – ו): “ואין אומרים קדיש אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה והכהנים מן המנין, שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו’ והיו עשרה שהרי יצאו יהושע וכלב אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם אף על פי שאין רשאין יגמרו השאר … וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל“. ע”כ.

.

ומבואר מדבריו שכל דבר הנקרא, “קדושה” אסור לאומרו ביחיד. ובמקום אחר כתב רבינו בענין התפילה בציבור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ה – ו): “ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו, ויטה מעט, הוא וכל הציבור, ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם, ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו ואומר קדיש פעם שנייה, והם עונים כדרך שעונין בתחלה, ואומר והוא רחום וכו’ תהלה וכו’, הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו, ואחר כך אומר ובא לציון גואל וכו’ ואני זאת וכו’ ואתה קדוש וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגומר הקדושה, והם עונין קדוש קדוש שלוש פעמים, וחוזר וקורא הקדושה תרגום, ואומר ותשאני רוח וכו’ וקורא אותו תרגום ואומר יי’ ימלוך לעולם ועד וקוראהו תרגום כדי להבין העם … ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושל אחריה עם תרגומן הם הנקראין סדר קדושה, ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין.”. ע”כ.

.

ומדבריו אלו אנו למדים, כי גם סדר הקדושה הנאמר לאחר התפילה, הם דברים השייכים לומר אותם בציבור בלבד, וקורא רבינו להם בשם “סדר קדושה“. עוד נלמד מדבריו, שמה שחוזר הקדושה בלשון תרגום, היה תקנתו בשביל המון העם, לאותם אלו שאינם מבינים את לשון הקודש, לאותם אלו שהותקן בשבילם החזרה, והתקינו שוב לומר בשבילהם סדר קדושה לאחר התפילה, ותיקנו לחזור אותו בלשון תרגום, בכדי שיבינו העם בזמניהם את פירוש הדברים ואת תרגומו הנפלא של יונתן בן עוזיאל כפי שלמדנו לעיל.

ולכן, הנלמד מדבריו, שבזמנינו אנו, יש לתרגם לשון זו בתפילה בציבור ולומר את הלשון הזו רק בלשון הקודש.

.

ויתירה מכך, נראה מדבריו, שאין היחיד אומר שום סדר קדושה, לא הקדושה המובאת בתפילת שמונה עשרה, לא הקדושה שמובאת לאחר התפילה, ולא הקדושה שבברכת יוצר. שכן הדגיש רבינו וכתב, “… ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושל אחריה עם תרגומן הם הנקראין סדר קדושה, ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין”. והרי שגם הקדיש המובא לאחר התפילה, שייך לסדרי הקדושה ואין נאמרין אלא בציבור עשרה אנשים בלבד.

.

והוא הדין בקדושה המובאת לפני התפילה בברכת יוצר. וכן כתב רבינו מפורש (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יז): “סדר תפלות כך הוא, בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו, וקורא הזמירות ומברך לפניהם ולאחריהם, וקורא אחר כך שמע ומברך לפניה ולאחריה ומדלג קדושה מן הברכה ראשונה שלפניה שאין היחיד אומר קדושה, וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה ומתפלל מעומד כמו שאמרנו. וכשישלים ישב ויפול על פניו ומתחנן ומגביה ראשו ומתחנן מעט והוא יושב בדברי תחנונים, ואחר כך יקרא תהלה לדוד (מיושב) ויתחנן כפי כחו ויפטר למעשיו”. ע”כ. ומפורש כתב רבינו, שאין היחיד אומר קדושה. והנה לא כתב רבינו, “שאין היחיד אומר קדושה זו”, אלא כתב בפה מלא, “שאין היחיד אומר קדושה”, כלומר כל סדר קדושה שהותקן לומר בציבור, היחיד לא אומרו כלל! לא קדושת יוצר, לא קדושת סדר היום שלאחר התפילה, שכל אלו הקדושות ניתקנו לאומרם בציבור.

.

וכיצד אני יודע שגם הקדושה המובאת לאחר התפילה לא יאמר אותו היחיד? מזה שכתב רבינו, “וכשישלים [התפילה], ישב ויפול על פניו, ומתחנן ומגביה ראשו, ומתחנן מעט, והוא יושב בדברי תחנונים, ואחר כך יקרא תהלה לדוד (מיושב) ויתחנן כפי כחו ויפטר למעשיו”. ע”כ. והנה לא כתב בסדר זה של היחיד לומר ענין הקדושה לאחר התפילה! ומשמע מדבריו שאין היחיד אומר לעולם סדר קדושה, לא הנאמר לפני התפילה, לא הנאמר בתוך התפילה, ולא הנאמר לאחר התפילה, שכל אלו הקדושות אין לאומרם אלא בעשרה מישראל בלבד, שנאמר, “ונקדשתי בתוך בני ישראל“.

.

וזה לא כמו שכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף כא עמוד ב): “מה שאמרנו שאין היחיד אומר קדוש, בקדושת שמנה עשרה הדברים אמורים, אבל קדושת יוצר אור ושל סדר קדושה סיפור דברים הוא ויחיד אומרן בתפלתו, ויש חולקים בכך, אלא שהדברים נראין כמו שכתבנו. וכן כתבוה גדולי המחברים בתשובת שאלה, אף על פי שבקצת חבוריהם כתבוה בהפך ואותה שבסדר קדושה מיהא ר”ל ובא לציון אין ספק שהיחיד אומרה“. ע”כ. ומה שסיים המאירי וכתב, “אין ספק שהיחיד אומרה”, זה אינו אחר המחילה מכבוד תורתו, שמבואר מדברי רבינו הרמב”ם, שכל הקדושות הללו לא שייכות אצל המתפלל יחידי!

.

ויפה דייק הרב יוסף קאפח (ספר אהבה עמוד קפו): וכתב: “ותשובת רבינו שעליה נשענים כל אותם שהזכירוה, היא חלק מאגרת שנשלחה לבבל לרבי יוסף בן גאביר והיא בסימן שיג’ וז”ל: “ואמנם היוצר אני רואה כשם שמתפלל אותו השליח ציבור, כך מתפלל אותו היחיד, וכבר אמר זולתינו מן הגאונים זולת זה, ונתלו באומרם, “אין היחיד אומר קדוש“, ורוב גאונינו מן המערב על דעתינו, לפי שזה מספר מה שאומרים המלאכים. והקדושה שאין היחיד ראוי לאומרה, הוא שיכוין להקדיש כמו שאמר השליח ציבור בתפילה, נקדישך ונעריצך“. [ע”כ תשובתו הישנה של הרמב”ם שכתב בצעירותו].

תשובה זו היא שהטעתה את ר’ אברהם בן רבינו, שטעה בזמן כתיבתה וחשב שהיא מאוחרת לשטה שבחיבור [משנה תורה], ולפיכך העיד מה שהעיד … וראיה לדבר שלא נמצא שום נוסח בחיבור כאותה תשובה. ואילו היה אמת בדבר שחזר בו ממה שכתב בחיבורו, היה מתקן בחיבור כמנהגו, ואף הרב אברהם בן רבינו לא אמר שתיקן הדבר בחיבורו“. ע”כ דברי הרב יוסף קאפח.

.

והנה ידוע כי רבינו הרמב”ם בצעירותו נטה בהמון דברים כמו הגאונים, עד שהבין שהמון מדברי הגאונים אינם נכונים ואינם מכוונים יפה עם דעת חז”ל, עד שהוצרך לכתוב פירוש למשנה מהדורה שניה, ובעקבות כך כתב ספר משנה תורה אשר לא נראה כמותו מימות משה רבינו עליו השלום. ולכן, בנושא הקדושה נראה בבירור, שלדעתו של רבינו אין אומרים שום סדר קדושה ביחיד.

.

אמנם, דעת הטור, הרא”ש, המאירי, רבי אברהם בן הרמב”ם ושאר הגאונים. דעתם שאפשר לומר קדושה של יוצר, וכן קדושת סדר היום עם תרגום. אמנם אנו שהולכים כשיטתו של רבינו הטהור, ומוכח ומבואר מדבריו ללא כל ספק, שאין ליחיד לומר שום קדושה מן הקדושות, לכן הלכה למעשה, שצריך לדלג את כל לשונות הקדושה, ואין ליחיד לומר אותם כלל. ובציבור, יש לומר את התרגום בלשון הקודש דווקא, על מנת שיבינו העם מה הם אומרים, בשביל שיכנס רוממות האל יתברך בקרב העם.

.

טעמו של ספר האופל:

וכתב בספר בית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן נט): “… אבל בספר הזוהר כתוב שאין היחיד אומר קדושת יוצר ואפילו קדושת ובא לציון שבלשון הקודש אין היחיד אומר אותה … . ומכאן תבין שהטעם שאנו אומרים קדושת תרגום שב-ובא לציון בלחש, הוא מפני שדבר שהוא בלשון תרגום אין לאמרו ברבים [=כלומר אין לאומרו בקול בציבור!!], ולכן אומר אותה כל יחיד בפני עצמו”. ע”כ דבריו. ושוב פעם מצאנו, שלאחר שרואה הבית יוסף שכל הראשונים אומרים שיש לומר קדושת יוצר, ויש לומר קדושת סדר היום, שוב הבית יוסף הולך כמו ספר האופל המאגי והפגאני. ולא רק זו בלבד, אלא מהנראה שהוא לא הבין אותו כלל.

.

טעמו של ספר האופל המאגי וזה לשונו בפרשת תרומה (שמות פרשת תרומה מאמר אמר שומר אתא בקר אות קטו): “קדושה זו שמלאכים העליונים מקדשים, דהיינו הקדושה שבברכת יוצר ושבתפלת שמונה עשרה, אינה [נאמרת] ביחיד. [=מה? אמירת הקדושה הנאמרת בתפילה, היא תוצאה של מלאכים שמקדשים עכשיו? הרי עיקר טעם אמירה זו נתקנה, על פי מה שראה הנביא בנבואתו. אמנם כעת טעם אמירת קדושה הוא שכלי, והוא על מנת לרומם את ה’ יתברך בעיני העם, ולהכניס רוממות האל בליבם!

ולא היתה כוונת אנשי כנסת הגדולה, שאנו בני האדם מפעילים את המלאכים לשבח את ה’ חלילה וחס, כי מה לנו ולנעשה בשמים? והמכשף הטמא כדרכו מעמיד את הדברים בצורה מטאפורית, כלומר שמעלה בדעתו האווילית וטוען, שבשעת אמירת קדושה, גם המלאכים אומרים באותו הזמן קדושה, כאילו אנו גורמים ומזיזים דברים בעליונים! וממשיך השיקוץ ואומר], וכן העמדנו, כל קדושה שהיא בלשון הקודש, היחיד אסור לומר אותה. [=ולדעתו השטותית, אם נשנה הנוסח ונאמר קדושה של יוצר בשפה אחרת, לדעתו הטיפשית, יהיה מותר לאומרה בציבור? וציבור אנשים המתפללים בשפה שונה, יהיה להם מותר לומר קדושה בציבור? בוודאי שלא! כי כלל בידינו, דברים שבקדושה אין פחות מעשרה אומרים אותם!

והמכשף הזוהרי לא השכיל ולא נחת לענין האמיתי, שכל ענין הקדושה הוא רוממות כזו גדולה המתוארת כלפי האל, שאין ראוי לאומרו בפחות מעשרה, ויש בכך זילות וזלזול, לכן בתלמוד נפסק שאין היחיד אומר קדושה, ולא מפני שקדושה נאמרת בלשון הקודש! אלא מפני גודל הענין! ממשיך הטמא ואומר], ו-“קדושה” בלשון תרגום, היא לעולם ביחיד ולא ברבים. [=מכאן מוכח שהיחיד יכול לומר קדושה בשפה אחרת! כלומר בלשון תרגום! ולא כמו שסבר הבית יוסף לכאורה]. שהיחיד הוא התיקון שלה ודאי [=מה?? תיקון של מי? של שפה? תיקון של תרגום? מה הולך כאן?], ולא הרבים.

והסימן לסוד הזה [=איזה סוד? עילגות!!!], “שנים מקרא ואחד תרגום”. [=מה??? הטמא משרבט מזה שאמרו חז”ל שצריך אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור, “שנים מקרא ואחד תרגום“, שהיתה כוונת דבריהם שכל אדם יקרא פעמיים מקרא ואחד תרגום על מנת להבין את התורה היטב ולהיות בקיא בה.

והטמא לוקח מאמר של חז”ל ומשרבט אותו להבלי הבליו, וטוען שחז”ל רמזו על האיסור לאדם לומר שפת תרגום ברבים, אלא מוזהר לומר אותו ביחיד. כמו שממשיך ואומר], כי שנים הוא לשון רבים שרומז, דודאי הוא שקדושה שבלשון הקודש, שהוא מקרא, אסורה ביחיד, רק ברבים, דהיינו עשרה. וקדושה בלשון תרגום, אסורה היא ברבים, ואין לאומרה אלא ביחיד לעולם. [=מה??? אסור לומר תרגום בעשרה? למה? היכן ומתי נולד השטות הזו?] אחד [=יחיד] תרגום [=אומר] למדנו, ולא שנים או יותר. [=לפי הטמטום הפגאני, מה יענה על זה שקוראים תרגום ברבים? ולפי דעתו, חבורה שרוצים ללמוד ולקרוא תרגום יחד, יהיה אסור להם? הרי התרגום הוא ביאור ופירוש על התורה ממשה מסיני!

ממשיך העילג] והטעם הוא, כי “תרגום” באה למעט, וכך צריך להיות. [=תרגום בא למעט? תרגום בא להסביר את כוונת התורה!! ופירוש “תרגום” הוא אינו לשון “ארמי”, אלא, תרגום הוא, “פירוש”! ומה שנתפס בלשון “ארמי” מפני שבגלות זו היתה שפת העם! כמה כסיל הולך בחושך אפשר להיות?]. ולשון הקודש באה לרבות וכך צריך להיות. כי מעלים בקודש ואין מורידים. ובתרגום מורידים ולא מעלים [=מה? איפה כתוב בתלמוד כלל זה?], אחד למדנו, ולא יותר, כי אין מעלים כלל.

[ממשיך הטומאה ואומר], קדושה זו שבברכת יוצר, איננה סיפור דברים בעלמא [=וזה בניגוד לדעתם של כל רבותינו, כולל הרמב”ם, שאע”פ שסובר שקדושת יוצר היא בכלל קדושה שלא אומרים אותה בציבור, בכל זאת סובר הרמב”ם כי הקדושה שביוצר היא סיפור דברים, ואינה כמו סדר קדושה של תפילת שמונה עשרה, ששם אנו אומרים, “נקדישך ונעריצך” בלשון נוכח וכו’.

.

אמנם הטמא מסביר], אלא [=קדושת יוצר] היא קדושה שמתקדשת [=כלומר מתקשטת] השכינה [=אלהים נוקבא] וכל המרכבות שלה, כדי להתתקן [=בכדי להיות מוכנה, מאופרת, מקושטת, מתוקנת], לפני מלך העליון [=הוא אלהים קצר אפים!!

ונזכיר כאן למי שאינו זוכר, מדוע הטמא טוען טענה זו? האם הקוראים הנעימים זוכרים במאמרים הקודמים, מדוע לפי ספר האופל אסור לענות אמן אחר גאל ישראל שלפני תפילת שמונה עשרה? משום שברכות קריאת שמע, הם הם המתקנים את אלהים נוקבא אשתו של אלהים קצר אפים, וחלילה אם אנו נפסיק באמן, אז יפסק הקישוט, ובעבור כך, אלהים קצר אפים, לא יוכל להזדווג עמה, כי הסטרא אחרא יקפוץ מהר לקחת את אשתו אלהים נוקבא. ונמצא כי ברכות קריאת שמע הם קישוט הכלה אלהים נוקבא לבעלה.

וכעת על אותו משקל טוען העילג, שכך הוא ענין קדושת יוצר, שבשעה שאומרים קדושה שביוצר מתקדשת אשתו של הבורא ונתתקנת לפני בעלה בקישוטים גדולים, שהרי בתחילת תפילת שמונה עשרה אלהים קצר אפים מתחיל את התשמיש עמה.

וממשיך הטמא ואומר], ומשום שהיא [=אותה קדושת יוצר היא נחשבת] קדושת עולם התחתון, שהיא המלכות [=כי המלכות בעץ מוות הוא הכי נמוך, ונגד העולם הזה, כי אלהים נוקבא היא זו המעבירה את השפע הסופי מאלהים קצר אפים, ולכן מסביר הטומאה], היא [=אותה קדושת יוצר] נאמרת מיושב ולא בעמידה. [רק בגלל שקדושה זו היא כנגד אלהים נוקבא!! כלומר, אין כאן טעם שכלי לאמירה זו! אלא שוב טעם מטאפורי!].

קדושה האחרת שאומרים בחזרת התפילה, היא קדושה של עולם העליון, שהוא [כנגד אלהים] קצר אפים, ומשום זה נאמרת [קדושה זו דווקא] בעמידה, כדי להמשיך הקדושה למטה. [=כי למדנו כבר במאמרים הקודמים, שאלהים קצר אפים פותח את המבוע של אלהים נוקבא על ידי תשמיש, ואז הזרע שלו ממלא את כל רחמה, ומהרחם שלה יוצא כל הזרע והשפע לבני העולם, ומסביר הטומאה], וכל דברי עולם העליון, שהוא קצר אפים, הוא בעמידה ולא מיושב. [=כלומר, הטמא מלמד, שתכלית הישיבה והעמידה שתקנו חכמים בסדר התפילות, הכל הוא משום טעמים מטאפורים, ומכיון שקצר אפים משפיע את שפעו מהעולם העליון לתחתון, לכן כאשר אנו עושים המעשים כלפיו ועובדים את נשמתו, צריך לעמוד, שחלילה לא נכעיסהו, ונמצא תכלית העמידה היא לא בשביל האדם, אלא בשביל שאלהים קצר אפים יוכל להשפיע את שפעו על נוקבא, ומשם יבוא השפע לישראל.

ממשיך הטומאה ואומר], ובכל אלו הקדושות ישראל מתקדשים בהן למטה, וע”כ ישראל מתקדשים בקדושה של מרכבה התחתונה, שהיא מלכות, מיושב, ובקדושה של מרכבה העליונה, שהוא [אלהים] קצר אפים, מעומד.

.

קדושה האחרת, שב-“ובא לציון”, היא תוספת קדושה, וע”כ היא אחר התפלה, כי משום שהיא תוספת קדושה על קדושות האחרות, היא לאחר התפלה. ומשום שכל אחד ואחד צריך להמשיך עליו מתוספת ההיא, נתתקן לכל יחיד ויחיד קדושת תרגום. [=והנה, הבית יוסף לא הבין את דבריו, שגם לפי דבריו אומר היחיד את קדושת יוצר אחר התפילה בלשון תרגום], ואם תאמר, הרי יש בה גם קדושת לשון הקודש. זה הוא בשביל הציבור, שיתקדשו כולם בכלל עם תוספת קדושה ההיא. ומשום שיחיד אין לו רשות לאומרה בלשון הקודש ולהתקדש יחידי, התקינו אותה בלשון תרגום, שהוא בשביל היחיד, שיתקדש כל אחד ואחד בתוספת ההיא, להמשיך עליו יותר קדושה. [=כלומר, אין כאן שום טעם שכלי אלא מטאפורי על מנת להוריד שפע!! וזה נגד כל יסודות דת האמת!!]. אשרי חלקם של ישראל שמתקדשים בקדושות עליונות, משום שהם דבקים למעלה [=באלהים קצר אפים], שכתוב, “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כלכם היום”. [כלומר דבקים בקצר אפים!].

… אשרי האדם, שמשים זה ברצונו, להשלים אל אדונו בכל יום [=להשלים את אדונו!???? מה??? וכי האל יתברך אינו שלם? לא! לפי מכשפי האופל האל יתברך בעצמותו הוא מפורד ומחולק! והנה מלשונו הראיה הגדולה!].

ולהתקין עלית קיר קטנה הזו, שהיא השכינה, אל אדונו, באלו התקונים [=כלומר, עיקר תכלית האדם הוא לתקן את אלהים נוקבא להיות מוכנה ומעוטרת לבעלה אלהים קצר אפים], דמטה שלחן כסא ומנורה, אז ודאי יהיה הקדוש ברוך הוא אורחו בכל יום. אשרי הוא בעולם הזה, ואשרי הוא בעולם הבא, משום שאלו ארבע, הם תקוני השכינה להתתקן אל בעלה [אלהים] ז”א. בארבעה תקונים אלו היא מתתקנת ביופי, בשמחה במראה, על ידי עם הקדוש בכל יום“. ע”כ.

.

ושוב, אוי לעם ה’, בושה זו מה עושה, כל מי שקיבל את ספר האופל ולא בדק תהה על קנקנו, שגגת תלמודו עולה זדון! שכן מדובר במינות ועבודה זרה מן החמורות ביותר שהיו מבריאת העולם!

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.