.

שלום לכבוד הרב – כמה שאלות בנוגע לצום תשעה באב:

.

האם מתפללים בשחרית עם טלית ותפילין?

.

אמר הנביא (יחזקאל פרק כד פסוק טז – יח): “בֶּן־אָדָ֕ם הִנְנִ֨י לֹקֵ֧חַ מִמְּךָ֛ אֶת־מַחְמַ֥ד עֵינֶ֖יךָ בְּמַגֵּפָ֑ה וְלֹ֤א תִסְפֹּד֙ וְלֹ֣א תִבְכֶּ֔ה וְל֥וֹא תָב֖וֹא דִּמְעָתֶֽךָ: הֵאָנֵ֣ק׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹֽא־תַֽעֲשֶׂ֔ה פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל: וָאֲדַבֵּ֤ר אֶל־הָעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַתָּ֥מָת אִשְׁתִּ֖י בָּעָ֑רֶב וָאַ֥עַשׂ בַּבֹּ֖קֶר כַּאֲשֶׁ֥ר צֻוֵּֽיתִי”. ע”כ. ואמרו חז”ל (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טו עמוד א): “אבל [=מי שמת לו אחד משבעה קרובים] אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל, “פארך חבוש עליך” – מכלל דכולי עלמא אסור”. ע”כ. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות אבל פרק ד הלכה ט): “האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין … ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפילין, שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורין“. ע”כ.

כלומר, האל יתברך ציווה את יחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבלות במות אשתו, כדי שיהיה בכך אות ומופת לעם ישראל. בין הדברים שנצטווה לעשות נאמר לו, “פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ”, כלומר, להניח את התפילין שעל ראשו. מכאן למדו חז״ל שדווקא יחזקאל הותר בכך מחמת הציווי המיוחד, אבל שאר האבלים אסורים בהנחת תפילין ביום הראשון לאבלות. הטעם לכך הוא שהתפילין נקראו “פאר”, והאבל ביום הראשון שרוי בצער ובשפלות, ולכן אינו ראוי להתעטר בפאר זה.

.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תעניות פרק ה הלכה יא): “תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים, ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש, ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות, ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלין בו, ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש“. ע”כ.

גם מדברי רבינו עולה, שהיו מקצת חכמים בזמנו, שנהגו מדעת עצמם שלא להניח תפילין של ראש בלבד. אבל לא היו מבטלים עצמם לגמרי מן התפילין חלילה. אלא היו מניחין תפילין של יד. ואיני מבין את רבינו, מפני מה הביא את המנהג הזה של אותם חכמים שנהגו בזה. שהרי, אם רצו ללמוד מדין האבל, היה להם להבטל לגמרי מתפילין בתשעה באב, ולא להניח תפילין של יד ולא של ראש כלל. שכן מה שכתוב, “פארך חבוש עליך”, אין הכוונה שרק התפילין של הראש הם בעלי משמעות, שהרי כל מצות תפילין היא בפני עצמה. והלובש תפילין של יד, בוודאי שנחשב לו הנחת תפילין גמורה. וכי יתכן לומר, שהאנשים בזמן יחזקאל לא הניחו רק תפילין של ראש? וכי יתכן לומר שהאבל אסור רק בתפילין של ראש? וצריך בכל זאת להניח של יד? אלא בוודאי שהאבל אסור בהנחת תפילין. אבל ביום תשעה באב, האדם הוא, “כאבל”, ולא אבל ממש.

ואפילו רבותינו בתלמוד אמרו (תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד א): “תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה’ ישרים משמחי לב”. ע”כ. ולא אמרו שבתשעה באב אסור להניח תפילין כמו שהאבל אסור.

וגם השכל נוטה לומר כך! כלומר, הטעם השכלי הוא שביום הראשון לאבלות כאשר מתו לו אחד משבעה קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם. האדם שרוי בשיאו של השבר: המוות עדיין עומד לנגד עיניו, דעתו מטורפת עליו ולבו שקוע בצער. זהו יום של הכנעה, שפלות והכרה בחולשת האדם ובאפסותו מול המוות.

לעומת זאת, התפילין נקראו, “פאר”, הן מבטאות כבוד, התעטרות, יישוב הדעת וקבלת עול מלכות שמים מתוך הכרה מסודרת וצלולה. לפיכך, אין זה מתאים שביום הראשון, שבו האבל שבור ומדוכא ביותר, יתעטר ב”פאר” על ראשו. נוסף לכך, הנחת תפילין דורשת דעת והסחת הדעת מהן אסורה. ביום הראשון, כאשר מחשבת האבל טרודה במת ובקבורה, קשה לו להגיע ליישוב הדעת הראוי. לכן פטרוהו באותו יום בלבד; אך לאחר שההלם הראשון שוכך מעט, הוא חוזר להניח תפילין, אף שהוא עדיין בתוך שבעת ימי האבלות.

מה שאין כן ביום תשעה באב. אף שאנו מצווים לנהוג בו כאבלים, מכל מקום, צער חורבן הבית אינו חקוק בלבנו באותה עוצמה שבה חקוק צערו של אדם שמת לו אחד מקרוביו, והוא עומד לפני אובדן ממשי וטרי המחייבו באבלות.

לפיכך, לעניות דעתי, לא זו בלבד שאין לבטל את מצוות הנחת התפילין בתשעה באב, אלא שאיני מבין מפני מה ראה רבינו הטהור לנכון להביא מנהג זה בספרו. מכל מקום, ברור שאף רבינו לא פסק שמנהג זה מחייב את כלל ישראל, אלא הזכירו כמנהגם של “מקצת החכמים” בלבד.

.

האם מותר לנקות את הבית בתשעה באב? כמו כן, האם מותר לשטוף כלים בצום?

.

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ו): “משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור, וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית”. ע”כ.

הנה, כל מה שאסרו חכמים בשבוע שחל בו תשעה באב — להסתפר, לכבס וללבוש כלי מגוהץ — תכליתו להביא את האדם לידי התבוננות, ומתוך כך לידי הכנעה. שכן האדם אינו נכנע באמת אלא כאשר הוא חש בצער, בחוסר שמחה ובמניעת הסיפוק הרגיל. משום כך, משנכנס חודש אב ממעטין בשמחה בלבד; אולם משנכנס השבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים מעשים חמורים יותר, אשר נועדו לעורר את האדם להבין את מצבו של עם ישראל ולהתבונן מדוע באו עלינו כל הצרות הללו.

לכן אסור להסתפר ואסור לכבס בגדים. ואף כלי פשתן, שאמרו חכמים שאין בהם משום גיהוץ, אסור ללבוש בשבוע זה. ולא זו בלבד, אלא שחז״ל אסרו אפילו לכבס בגדים על מנת להניחם לאחר תשעה באב. כמו שאמרו בתלמוד (בבלי מסכת תענית דף כט עמוד ב): “שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. אמר רב נחמן: לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח – מותר, ורב ששת אמר: אפילו לכבס ולהניח אסור“. ע”כ. ורבינו הטהור פסק כרב ששת.

אולם בזמננו, אין ספק אצלי שמותר לכבס בגדים על מנת להניחם לאחר התענית. שכן הטעם שאסרו חכמים לכבס אפילו על מנת להניח לאחר תשעה באב לא היה מפני שהאדם נהנה מיד מן הבגד המכובס, שהרי אינו לובשו עתה, אלא מפני שבזמנם הייתה מלאכת הכיבוס מלאכה קשה וממושכת, שהצריכה מאמץ גופני, טרחה וזמן עיסוק רב.

עצם העיסוק בכיבוס ובהכנת הבגדים לימים שלאחר האבלות היה נראה כהסחת הדעת מן החורבן. בשעה שהציבור נדרש לעצור את שגרת חייו, למעט בשמחה ולהתבונן בצרות שאירעו לאבותינו, אין זה ראוי שהאדם יהיה עסוק בהתחדשות בגדיו ובהכנתם לימים הבאים. משום כך פסק רבינו הטהור כדעת רב ששת, שאיסור הכיבוס הוא איסור העומד בפני עצמו ואינו תלוי דווקא בלבישת הבגד המכובס.

ברם, בזמננו המציאות השתנתה לחלוטין. כיום מכניסים את הבגדים למכונת הכביסה, לוחצים על כפתור, והמכונה עושה את מלאכתה מעצמה, ללא טרחה ממשית וללא עיסוק המוליד הסחת דעת מן האבלות. אין כאן אפוא טענה של “בטל הטעם — בטלה הגזרה”, אלא שינוי גמור בגדר המציאות שעליה חלה הגזרה מלכתחילה. וכבר הארכתי רבות בענינים אלו כאן:

לפיכך, בזמננו מותר לכבס בגדים במכונת כביסה, ובלבד שלא ילבשם בשבוע שחל בו תשעה באב, אלא יניחם עד לאחר התענית.

.

מכל מקום, למדים אנו שאפילו בשבוע שחל בו תשעה באב אין לעסוק בדברים המסיחים את דעתו של האדם ממצבו של עם ישראל וממטרת הימים הללו. וכל שכן ביום תשעה באב עצמו, שעיקר עניינו הוא התענית, ההכנעה, ההתבוננות וההתעוררות לתשובה.

לפיכך, לדעתי, אין ראוי לשטוף את הבית ביום תשעה באב, ואין להסיח את הדעת מן התענית ומן ההכנעה באמצעות עיסוק ממושך בניקיון הבית. אמנם, אם יש לכלוך נקודתי, או כאשר יש ילדים קטנים והמציאות מחייבת לנקות אחריהם, מותר לנקות את המקום הנצרך בלבד. אולם להתחיל ביום תשעה באב סדר כללי של ניקיון, לשטוף את הבית ולעסוק בסידורו ובהברקתו — לדעתי, יש בכך הסחת דעת גמורה מעניינו של היום וממטרת הצום.

וראו דברי רבינו שכתב (הלכה ז): “תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה, אבל שותה הוא יין מגתו שיש לו שלשה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר, ולא יאכל שני תבשילין”. ע”כ. ומצינו דינים חמורים יותר בתשעה באב מאשר יום הכיפורים. שהרי כתב רבינו (הלכה יא): “תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים, ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש , ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות, ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלין בו, ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש“. ע”כ.

וכי ייתכן לעסוק בשטיפת הבית ביום תשעה באב עצמו? אצל רבות מן הנשים, ניקיון הבית ושטיפתו מעניקים תחושת רוגע, סיפוק ואף שמחה. ואם כן, כיצד ראוי לעסוק ביום זה במלאכה המביאה את האדם לידי סיפוק והנאה, בשעה שכל עניינו של היום הוא הכנעה, צער והתבוננות במצבו של עם ישראל?

ובאשר לשטיפת כלים, כל שאינו נצרך לצורכיהם של תינוקות וילדים קטנים, שאין מי שיאכיל אותם או שאין אפשרות להניח את הכלים עד לאחר הצום — לדעתי, אין ראוי לעסוק גם בשטיפתם. שכתב רבינו (הלכה י): “עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים, ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כיום הכפורים, ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין בו, ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם”. ע”כ.

ראו את דברי רבינו, שכתב: “ואפילו להושיט אצבעו במים אסור … כיום הכיפורים“. אמנם, רחיצה לצורך הסרת לכלוך או לצורך הכרחי אינה בכלל רחיצה של תענוג, אך מכל מקום אין להפוך את יום תשעה באב ליום של ניקיונות, שטיפת הבית וסידור הכלים.

ואין להתבלבל ממה שכתב רבינו: “מקום שנהגו לעשות בו מלאכה”. המלאכה שרבינו מתכוון אליה כאן היא מלאכה של עיסוק ופרנסה, ולא עבודות הבית כגון שטיפת רצפות או שטיפת כלים. לפיכך, ביום תשעה באב ראוי להימנע ככל האפשר משטיפת הבית ומשטיפת כלים שאינה נצרכת, לקחת מעט מנוחה מן העיסוקים הגשמיים, להתבונן במעשים, לעורר את הלב לתשובה ולשפוך שיח לפני הבורא, שיציל את עמו מן הצרות ומן הייסורים.

.

האם בסעודה המפסקת צריך לאכול רק תבשיל אחד?

כן. לכלל הציבור מורים לאכול רק תבשיל אחד. אבל דעו כי רבינו מעולם לא היה אוכל אפילו תבשיל בסעודה מפסקת. וכמו שכתב (רמב”ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ז – ט): “… ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה … ולא יאכל שני תבשילין … זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו, וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת“. ע”כ. וראו דברי רבינו שכתב, “ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל”. כלומר, רבינו היה אוכל פת חרבה במלח בלבד בסעודה המפסקת. זו היא מעלתו של רבינו הטהור הנאמן לתורת משה ולמסורת ישראל המשנה והתלמוד.

.

עד כאן כתבתי לעניות דעתי. יהי רצון שנזכה לראות בגאולת עם ישראל אמן. חן שאולוב ספרדי טהור.