.

בשם יי אל עולם

.

בשבוע שעבר למדנו מדברי רבינו בחיי בן פקודה בפתיחת שער התשובה, כי מאחר שהאדם מועד לחטוא, ונטיית דעתו עלולה למשוך אותו אחר מעשים רעים, התקין לו הבורא יתעלה שמו, את דרך התשובה, כדי שלא יישאר כבול בחטאו, אלא יוכל לשוב, לתקן וליישר את דרכו שנועדה למענו. רבינו אף התווה דרך ברורה, ובה הוא מבאר בעשרה פרקים את יסודות התשובה וכל ענייניה. והיסוד הראשון שבו הוא פותח הוא השאלה היסודית ביותר: מהי התשובה?

.

ומסביר הרב (ספר חובות הלבבות שער ז – שער התשובה פרק א): “ואומר בבאור מהות התשובה. והוא, שענין התשובה היא תקון האדם למשמעת ה’, אחר שיצא ממנה וטעה בה, ומילוי מה שחסר לו ממנה”. ע”כ. ונעצור כאן ונשים לב קוראים נעימים, למילים הברורות והזכות,“תשובה פירושה — תיקון האדם וחזרתו למשמעת ה”. כמה אמת פשוטה יש במשפט הזה. תשובה אינה תיקון עולמות, אינה תיקון עליונים, אינה סידור ספירות, אינה העלאת ניצוצות, ואינה שום פעולה מיסטית מבית מדרשם של שוחרי המאגיה ודורשי ההבלים. תשובה היא דבר פשוט, ישר וברור: האדם חטא — האדם צריך לתקן. האדם מרד — האדם צריך לשוב למשמעת ה’. האדם קלקל את דרכיו — האדם צריך ליישר אותן. מדוע? בשביל שיהיה לו טוב כל הימים!

כמו שאמר בתורה (דברים פרק ד פסוק לט – מ פרשת ואתחנן): “וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְיָ֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד: וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־חֻקָּ֣יו וְאֶת־מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יְיָ֧ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים”. אין כאן צורך בפרצופים, אין כאן צורך בכוונות נסתרות, אין כאן צורך במתווכים, ואין כאן שום “שורש נשמה” שצריך לתקן בעולמות מדומיינים. כל ההמצאות הללו אינן אלא ערפל שהלבישו על מצוות התשובה כדי להרחיק את האדם מן האמת הפשוטה.

התשובה אינה באה כדי למשוך שפע, אינה באה כדי לפעול בעליונים, ואינה באה כדי לתקן מערכות נסתרות. היא באה כדי לתקן את האדם עצמו: את מחשבתו, את רצונו, את מידותיו, את מעשיו, ואת נאמנותו לבורא יתעלה. וכאשר האדם חוזר אל עצמו ומתקן את דעתו ואת עצמו, יש מקום נכון להביא לו ברכה. וזהו כל העניין כולו: חזרה למשמעת ה’. לא מאגיה. לא סודנות. לא תיקוני עולמות. לא פחדים קוסמיים. אלא אדם העומד מול עצמו, מכיר בחטאו, עוזב את הרע, מתוודה לפני בוראו, ומקבל על עצמו ללכת בדרך הישרה.

הכול פשוט וברור. מי שחטא — ישוב. מי שהתרחק — יתקרב. מי שקלקל — יתקן. ומי שמבקש אמת — לא יחפש אותה בערפל המיסטי, אלא בדרך התורה, הדעת, האחריות והמשמעת לבורא יתעלה.

.

וכתב בספר בחינת הדת (עמוד 100): “… גם ראוי שתדע כי אחת מכונות תורתינו הגדולות היא המעשה, לא האמונה והכונה לבד. וזה דבר לא יחלוק עליו בעל דת או איש מאנשי החכמה. ואלה האנשים הרעים הנמצאים באומתנו מהחושבים להתפלסף, ואם הם באמת רחוקים מהתורה והחכמה, אשר לא יחפצו לעשות מצות תורתנו, וקצתם ילעיגו בנו ויאמרו שתספיק הכונה – הם בכלל הכופרים ומחריבי התורה. ורחקה דרכם באמת מדרך התורה ומדרך החכמים באמת השקועים בחכמות, וכל שכן שכאשר לא נעשה המעשה תפסד גם הכוונה, כאשר אמרו חכמים שקרה לשלמה, עליו השלום, ודומה לזה באופן מה לרבי ישמעאל במסכת שבת. ומי האיש הרע אשר ראה זה ויסמוך על דעתו הנקלה לבטל המעשה המשותף לכל ולהחריב כונת התורה אשר כיונה ליישרנו בדעות ומעשים. והתורה אמרה “ושמרתם ועשיתם“; ונאמר “שכל טוב לכל עושיהם“. ואמרו חכמים: “ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם“; ואמרו “התלמוד מביא לידי מעשה”. ע”כ.

.

ודע, כי מה שנתלו כמה בני אדם באגדות מסוימות המובאות בתלמוד, ומתוכן דימו לחשוב שאחרים יכולים לתקן את האדם לאחר מותו, לעשות תשובה בעבורו, או להעלות את נשמתו — הם עצמם מפסידים את כוונת התורה באמת.

שהרי מלבד שלא הבינו את עומק כוונת רבותינו באגדותיהם, עוד עליהם לדעת יסוד גדול: דברי אגדה, סיפורים, משלים ורמזים המובאים בדברי חז”ל — אינם כדברי הלכה פסוקה. אין אנו מחויבים לקבל כל אגדה כפשוטה, ואין אנו מחויבים שלא להטיל ספק בהבנתה, בפירושה או באופן שבו בני אדם תלו בה רעיונות רחוקים.

מה שאין כן בענייני הלכה והוראה. שם נצטווינו מאת הבורא יתעלה לשמוע לבית הדין הגדול, ולקבל את ההלכות, הגזירות והתקנות שנקבעו על פי סמכות התורה. בענייני מעשה, דין והוראה — שם קיימת חובת קבלה וסמכות. אבל סיפורי אגדה אינם מקור לפסיקת הלכה, ואינם יסוד שעליו בונים הנהגות מעשיות המחייבות את ישראל.

וכל שכן שאסור להוציא מן האגדות הלכה למעשה בעניינים חמורים כל כך, כגון תשובה, כפרה, תיקון האדם, או גורל נשמתו. כי אגדות התלמוד לא נפסקו ביד בית הדין הגדול כהוראה מחייבת למעשה, אלא נאמרו פעמים רבות כמשלים, חידות, תוכחות, רמזים, דברי מוסר, או דרכי לימוד שנועדו לעורר את הלב וליישר את הדעת.

והבורא יתברך ציווה אותנו בתורתו לשמוע לבית הדין הגדול שבירושלים בענייני דין והוראה, לא להפוך כל אגדה למערכת של אמונות מחייבות, וכל שכן שלא לבנות עליה מעשים מיסטיים, תיקוני נשמות, העלאות מתים, או דמיונות שאין להם יסוד בהלכה.

לפיכך, מי שלוקח אגדה, קורע אותה מהקשרה, מבין אותה כפשוטה באופן משובש, ומכוח זה מלמד שאדם חי יכול לעשות תשובה במקום אדם אחר, או להעלות נשמה של מת, או לתקן את מה שהנפטר עצמו לא תיקן בחייו — הרי הוא מחליף את דת האמת בדמיונות.

האמת הפשוטה היא שהתשובה שייכת לאדם עצמו בעודו חי. הוא החוטא — והוא צריך לשוב. הוא שקלקל — והוא צריך לתקן. הוא שהתרחק — והוא צריך לחזור למשמעת ה’. אין אדם אחר יכול לקחת ממנו את אחריותו, ואין אגדה יכולה לעקור את יסוד התורה שהבחירה, האחריות, התשובה והתיקון מוטלים על האדם עצמו.

ועל כן יש להיזהר מאוד שלא להפוך דברי אגדה למקור למנהגים זרים ולהשקפות משובשות. האגדה נועדה להאיר את הדעת, לא להחשיך אותה; לעורר את האדם לתשובה, לא לבטל ממנו את האחריות; לקרב אותו אל התורה, לא להוליך אותו אחר דמיונות של תיקונים והעלאות שאין להם שורש בהוראה המחייבת.

כמו שכתב בספר בחינת הדת (עמוד 95): “… ואומר כי התלמוד נחלק לשני חלקים, חלק בהודעת הדינים כולם, וחלק במדרשות ואגדות. והחלק הראשון אין ספק אצל כל בעל דת מאנשי אומתינו שאין ראוי לחלוק עליו כלל, כאשר כבר נאמר. [=וכל החולק על הדינים ההלכתיים שבו, הרי הוא ממרא את בית הדין הגדול, וחייב מיתה!].

אולם החלק השני הוא אשר יתכן לפעמים שלא נסכים בו ולא יקרה בזה חטא. וזה כי התורה לא חייבתנו לשמוע לחכמים אלא בענייני הדינים אשר בם מעשה, או בענייני שרשי האמונה המוסכמים מהם. [=כגון יסוד דת האמת והשקפות נכונות בעניני האל יתעלה שמו]. אם בענין הדינים מבואר באמרה התורה “על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה וכו’“. ואולם בשורשי הדת המוסכמים מהם, מבואר גם כן שראוי להיות הענין כאשר אמרנו, כי הם היו ראשי האומה וחכמיה אשר ידעו עניני הדת ושרשיה.

ואולם החלק האחר, והם הדברים אשר אמרום על צד הסברא, לא כמורי התורה, לא נחויב בלי ספק להאמינם כאשר יראה לנו היותם חולקים על האמת. ולא יהיו החכמים גדולים מהנביאים בדבר הזה. וזה כי לו אמר הנביא דבר מה לא מצד היותו נביא אבל מצד היותו איש פלוני או חכם פלוני, ונראה לנו בלתי נכון, לא נחויב להאמינו.

ולכן האיש הגדול רבי משה כתב בביאור המשנה כי בדברים שאין בם מחלוקת בעניני הדינים, אין ראוי לפסוק הלכה כדברי פלוני או כדברי פלוני. ויסייענו בזה מה שנמצא במסכת עבודה זרה בלתי מחלוקת: תנא דבי אליהו וכו’ שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים משיח. וכאשר לא נתאמת, בעונותינו, נודע שאין הענין כן, כאשר גם כן נאמר שם. וכאלה רבות“. ע”כ.

מכאן עולה, שחלילה וחס ללמוד ממדרשים הלכות, או לנהוג ולעשות כל מיני דברים הזויים על סמך אגדות. ומכשף הזוהר הנוצרי, אשר ידע כי עם ישראל שוגים בדבר, ולומדים מדברי אגדות דברים למעשה. מה עשה? גם הוא סיפר סיפורים, ועל סמך הסיפורים שהוא סיפר בנה גם הלכות ואיסורים, ובכך גרם לחורבן של כל עם ישראל.

עד כדי כך שבעקבות הסיפורים הללו כמה בני אדם שאמרו, שמי שיבוא על קברם, המת השוכן יוכל לתקנו, ולתקן את שורשו, כאילו מטרת התשובה היא תיקון השורש העליון.

.

וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ד משנה יח): וז”ל: “כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות [לא] שלימות [תיקון], ולא תוספת [שיפור המצב], ואמנם ישלם האדם ויוסיף מעלה [רק] בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”, אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו, אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. עכ”ל. והנה בעצם רבינו הרמב”ם מסביר, שלאחר המוות אין “תיקון”, אין דרך, “לתקן”, ואי אפשר לשפר את המצב של האדם, ואי אפשר “לסדר” אותה! כלומר, אי אפשר לעשות דברים, “לעילוי נשמת” אדם מסויים ולתקנו. וכמו שסיים וכתב, “אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. ומה פירוש, “ואין לו תקנה”? כמשמעו, לא ניתן לתקנו!

ולזה כיוונו חז”ל ואמרו בתלמוד (שבת ל.): “שאלו שאלה את רבי תנחום דמן נוי, שהיה אמורא ארץ ישראל אשר חי אחרי הדור השלישי. ובתוך דבריו התחיל לומר, אתה שלמה המלך, היכן חכמתך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה! דוד אביך אמר (תהלים פרק קטו פסוק יז): “לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כָּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה”. ואתה, שלמה המלך אמרת (קהלת פרק ד פסוק ב): “וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה”. וחזרת שלמה המלך ואמרת (קהלת פרק ט פסוק ד): “כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר יְחֻבַּ֔ר אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת”. ופעם בדבריך שבחת את המתים יותר מן החיים, ובאחרונה אמרת על החיים שהם יותר טובים מן המתים!

ובאמת לא קשה! מה שאמר דוד המלך, “לא המתים יהללו יה וכו’”, כוונת דוד המלך, שכל זמן שאדם חי יעסוק בתורה ובמצוות קודם שימות. ושידע בדעתו, כיון שמת, בטל מן התורה והמצוות. ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו. וכמו שאמר רבי יוחנן ושאל, מה זה שכתוב (תהלים פרק פח פסוק ו): “בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ”. ומה פירוש? אלא, כיון שמת האדם, נעשה חפשי מן התורה ומן המצות. ומה שאמר שלמה, “ושבח אני את המתים שכבר מתו”. הנה שכשחטאו ישראל במדבר, עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר (שמות פרק לב פסוק יג פרשת כי תשא): “זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם”. מיד נענה. [=כי שכנע את האל יתברך בעבור הבטחתו לאבות העולם]. ולא יפה אמר שלמה “ושבח אני את המתים שכבר מתו”?

דבר אחר: מנהגו של עולם, שר בשר ודם גוזר גזרה, ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה – בחייו מקיימין אותה, במותו – אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו, גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים. ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו’? ולכן אין סתירה בדבריו, וכל דבריו בתבונה ובדעת”. ע”כ ביאור התלמוד.

וכתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף ל עמוד א): “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו, שמאחר שמת אין לו תורה ומצות, ואין תשובה לנפש אחר מיתה. ו[הרי תלמד דבר פשוט זה מדרך העולם] מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה”. וכן כתב בחיבור התשובה שהזכיר (משיב נפש מאמר א פרק ג): “בעולם הזה מי שהוא קטון יכול להעשות גדול ו[בעולם הבא] מי שהוא גדול אינו יכול להעשות קטון, וכן הוא אומר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעות יכול לתקון ומי שהוא מחוסר יוכל למנות אבל בעולם הבא מי שהוא מעות אינו יכול לתקון ומי שהוא מחוסר אינו יכול להמנות”. ע”כ. והרי לך קורא נעים, כי אחר המוות אין שום “תיקון” לאדם. אלא במצב שהלך בחיי חיותו כך הוא נשאר לעד.

.

נמשיך בדברי רבינו בחיי, אשר כותב שפעמים אדם חוטא מכל מיני סיבות וז”ל: “אם [=היה חטאו] מחמת אי ידיעתו את ה’ וסוגי משמעתו [=וכעת למד ושב בתשובה], ואם מחמת התגברות יצרו על שכלו [=אע”פ שידע שהדבר הוא אסור, אבל עשה בגלל התאווה בקרבו], ואם מחמת התעלמותו מן החובות המוטלים עליו לה’ [=כלומר לא רק מפני התאווה נפל. אלא הוא מתעלם באופן שרירותי מן האמת והצדק, ומראש פורק עול תורה ומצוות. וכבר אמר הנביא על ראשי העם היודעים האמת והצדק, ועל החובה המוטלת מהם להזהיר מפני ההבל, וייעד עונשם של אלו שנמנעו מכך. כמו שאמר (יחזקאל פרק ג פסוק יז – יט): “בֶּן־אָדָ֕ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי: בְּאָמְרִ֤י לָֽרָשָׁע֙ מ֣וֹת תָּמ֔וּת וְלֹ֣א הִזְהַרְתּ֗וֹ וְלֹ֥א דִבַּ֛רְתָּ לְהַזְהִ֥יר רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֥וֹ הָרְשָׁעָ֖ה לְחַיֹּת֑וֹ ה֤וּא רָשָׁע֙ בַּעֲוֹנ֣וֹ יָמ֔וּת וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ: וְאַתָּה֙ כִּֽי־הִזְהַ֣רְתָּ רָשָׁ֔ע וְלֹא־שָׁב֙ מֵֽרִשְׁע֔וֹ וּמִדַּרְכּ֖וֹ הָרְשָׁעָ֑ה ה֚וּא בַּעֲוֹנ֣וֹ יָמ֔וּת וְאַתָּ֖ה אֶֽת־נַפְשְׁךָ֥ הִצַּֽלְתָּ”. ע”כ.].

.

ואם מחמת חברים רעים שפתוהו והמרה דבר ה’, וכל הדומה לכך [=במה שגורם לאדם לסור מאחורי התורה והמצוות]. כאמרו, “בני אם יפתוך חטאים אל תבא”. ואמר, “ירא את ה’ בני ומלך ועם שונים אל תתערב”. [=ועל ענין זה של חברים רעים, יש להרחיב את היריעה ולומר בראש ובראשונה: גבר שאין לו הרבה חברים או שיש לו מעגל חברתי קטן מאוד, אינו בהכרח בודד. לעיתים, הוא פשוט אדם בעל ביטחון עצמי גבוה. הוא למד שאיכות חשובה הרבה יותר מכמות. הוא אינו צריך המון אנשים סביבו כדי להרגיש שווה, חשוב או רצוי. הערך שלו אינו נבנה ממחמאות, מאישורים חיצוניים או מנוכחות קבועה של אנשים סביבו — הביטחון שלו מגיע מבפנים.

גבר כזה אינו מפחד להיות לבד, מפני שהוא מכיר את הכוח הפנימי שלו. הוא יודע מי הוא, יודע מה הוא שווה, ואינו ממהר להכניס כל אדם אל חייו. הוא בורר בקפידה למי לתת את זמנו, את ליבו, את האנרגיה שלו ואת האמון שלו. לאחר שחווה חברויות מזויפות, דרמות, רכילויות ואנשים שנמצאים רק כשנוח להם — הוא בחר אחרת. הוא בחר שקט. הוא בחר עומק. הוא בחר חיים נקיים יותר, בלי רעש מיותר ובלי קשרים ריקים מתוכן.

הוא אינו צריך הרבה אנשים כדי להרגיש שלם. הוא מבין שחברי אמת הם דבר נדיר, ולכן הוא מעדיף מעט אנשים אמיתיים שהוכיחו נאמנות, מאשר המון אנשים מזויפים שנעלמים ברגע האמת. גבר כזה לא מבזבז את זמנו היקר על מערכות יחסים חסרות משמעות. הוא לא רודף אחרי קבלה חברתית, לא מתחנן לתשומת לב, ולא חי לפי דעתם של אחרים.

לכן, אל תזלזלו בגבר כזה שאין עמו הרבה אנשים. הוא לא לבד מפני שאף אחד לא רוצה אותו — הוא לבד מפני שהוא לא מוכן להכניס כל אחד לחייו. הוא בטוח בעצמו, מכיר את ערכו, ואינו זקוק לאישור מאחרים — כי הוא כבר אישר את עצמו.

לפיכך שלמה המלך אומר (משלי פרק כד פסוק כא – כב): “יְרָֽא־אֶת־יְיָ֣ בְּנִ֣י וָמֶ֑לֶךְ עִם־שׁ֝וֹנִ֗ים אַל־תִּתְעָרָֽב: כִּֽי־פִ֭תְאֹם יָק֣וּם אֵידָ֑ם וּפִ֥יד שְׁ֝נֵיהֶ֗ם מִ֣י יוֹדֵֽעַ“. ע”כ.

.

ואמר הנביא (מיכה פרק ב פסוק א – ח): על האנשים ההולכים לישון בשנתם על מנת לקום בבוקר לעשות הרע. ובהם נכללים גם החברים הרעים הדורשים תמיד לעשות הרע: “ה֧וֹי חֹֽשְׁבֵי־אָ֛וֶן וּפֹ֥עֲלֵי רָ֖ע עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם בְּא֤וֹר הַבֹּ֙קֶר֙ יַעֲשׂ֔וּהָ כִּ֥י יֶשׁ־לְאֵ֖ל יָדָֽם: וְחָמְד֤וּ שָׂדוֹת֙ וְגָזָ֔לוּ וּבָתִּ֖ים וְנָשָׂ֑אוּ וְעָֽשְׁקוּ֙ גֶּ֣בֶר וּבֵית֔וֹ וְאִ֖ישׁ וְנַחֲלָתֽוֹ: לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְיָ֔ הִנְנִ֥י חֹשֵׁ֛ב עַל־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הַזֹּ֖את רָעָ֑ה אֲ֠שֶׁר לֹֽא־תָמִ֨ישׁוּ מִשָּׁ֜ם צַוְּארֹֽתֵיכֶ֗ם וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ רוֹמָ֔ה כִּ֛י עֵ֥ת רָעָ֖ה הִֽיא“.

ובתלמוד אמרו (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נח עמוד א): “מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך (רבו) ללות, אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה, אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין”. ע”כ.

.

המעשה הזה בא ללמד אותנו יסוד גדול: שים עיניך על משפחתך. שמור על אשתך, על ילדיך, על ביתך ועל נפשם. אל תפקיר את היקרים לך להשפעות זרות, לאנשים חלקלקים, לבעלי לשון מתוקה וללב מלא מרמה. אל תמהר לערבב את משפחתך עם כל אדם ועם כל חברה. לא כל מי שמחייך — אוהב. לא כל מי שמדבר בנעימות — מבקש טוב. לא כל מי שנראה קרוב — נאמן באמת. יש בני אדם שמראים פנים של ידידות, ובתוכם מחשבות של קנאה, שליטה, פיתוי, פירוד ומדון.

ואם מחמת צורך, עבודה, משפחה, שכנות או מציאות החיים, הוצרכת לערבב את בני ביתך עם אנשים שאינך סומך עליהם — אל תהיה תמים. למד את אשתך ואת ילדיך להבחין. הסבר להם מי עומד מולם, מה דרכי ההשפעה שלו, היכן הסכנה, ומהי המזימה המסתתרת מאחורי מילים יפות. הדרך אותם בדרך ישרה. למד אותם לא להיסחף אחר כל דיבור, לא להתפתות אחר כל חנופה, לא להאמין לכל חיוך, ולא למסור את ליבם לכל אדם. חנך אותם לזהירות, לפיקחות, לשמירת גבולות, וליכולת לזהות אנשים של שקר, רכילות, קנאה ומדון.

וגם לאשתך דבר באהבה ובשכל. אל תשתוק כאשר אתה רואה סכנה. הסבר לה בעדינות אך בבירור מול מי היא מדברת, מה עלול להיות מאחורי הדברים, ומה מטרתם של אנשים המבקשים לערער בית, להכניס ספק, ליצור ריחוק, או למשוך אותה ואת המשפחה למקומות שאינם טובים. כי מעטים הם אנשי עצה טובה באמת, ומרובים הם בעלי הלשון, בעלי המדון, מחוללי המחלוקת ומפזרי הרעל. יש אנשים שאינם באים לבנות — אלא לפרק. אינם באים לחזק — אלא להחליש. אינם באים לקרב — אלא לסכסך.

לכן, איש חכם אינו מפקיר את ביתו. הוא עומד על המשמר. הוא בונה חומה של דעת סביב משפחתו, חומה של חינוך, חומה של יראת שמים, חומה של אהבה, חומה של פיקחות. הוא אינו חי בפחד — אלא בערנות. אינו חושד בכל אדם — אך גם אינו נרדם מול סכנה. שמור על ביתך. שמור על משפחתך. למד אותם את דרך האמת, את דרכי הזהירות, ואת ההבחנה בין אדם ישר לבין אדם חלקלק. כי בית שאינו מוגן בדעת — עלול להיפגע מן האנשים שמחייכים אליו מבחוץ.

לא לחינם אמר שלמה המלך (משלי פרק כז פסוק ה – ו): “ט֭וֹבָה תּוֹכַ֣חַת מְגֻלָּ֑ה מֵֽאַהֲבָ֥ה מְסֻתָּֽרֶת: נֶ֭אֱמָנִים פִּצְעֵ֣י אוֹהֵ֑ב וְ֝נַעְתָּר֗וֹת נְשִׁיק֥וֹת שׂוֹנֵֽא“. שלמה המלך מואס בחנופה, בנשיקות המזויפות ובאהבה המדומה. כלפי חוץ, אותן נשיקות נראות כאהבה, קרבה, הערכה וחיבה; אך לאמיתו של דבר, פעמים רבות אין בהן אהבה כלל, אלא הזנה של תאוות הכבוד, שהיא מן הדברים הקשים ביותר המוציאים את האדם מן העולם.

כי החנופה אינה בונה את האדם — היא משחיתה אותו. היא אינה מגלה לו את האמת — היא מסממת אותו. היא אינה מקרבת אותו לתיקון — היא מרחיקה אותו ממנו. האדם שומע מחמאות מזויפות, מקבל נשיקות של שקר, מתרגל שכולם מהללים אותו, ומעט מעט נעשה משועבד לאותו רעל מתוק.

וזו כוונת הדברים שתאוות הכבוד מוציאה את האדם מן העולם: לא מפני שהיא ממיתה אותו מיד, אלא מפני שהיא עוקרת אותו מן המציאות האמיתית. אדם המתרגל לקבל כבוד, חנופה ואישור תמידי מן הסביבה, שוב אינו מסוגל לשמוע אמת. כל ביקורת נראית לו שנאה, כל תוכחה נראית לו פגיעה, וכל מי שאינו מנשק אותו נעשה בעיניו אויב.

וכך האדם נעשה אסיר של עצמו. הוא אינו מבקש אמת, אלא הערצה. אינו מחפש תיקון, אלא מחיאות כפיים. אינו רוצה חברים נאמנים, אלא אנשים שיאשרו לו את דמיונותיו. ובשלב מסוים הוא כבר אינו עובד את הבורא באמת, ואף אינו עובד את האמת — אלא עובד את דמותו בעיני הבריות.

וזהו שורש העבודה הזרה שבתאוות הכבוד: האדם הופך את עצמו למרכז, את שמו למקדש, את כבודו לפולחן, ואת סביבתו לכלי שרת להזנת גאוותו. הוא בונה סביב עצמו במה, ומצפה שכל אדם יעלה עליה וישתחווה לו בלשון חלקה, בחיוך מזויף ובנשיקה ריקה.

לכן שלמה המלך מזהיר מפני נשיקות השונא ומפני חנופת הפה. כי לא כל נשיקה היא אהבה, ולא כל מחמאה היא אמת, ולא כל קרבה היא נאמנות. פעמים שהפצע הבא מאוהב נאמן עדיף פי כמה מן הנשיקה הבאה משונא, מפני שהאוהב פוצע כדי לרפא, והשונא מנשק כדי להרדים.

ועל כן צריך האדם לברוח מן החנופה כשם שהוא בורח מן האש. עליו לבקש סביבו אנשים שיאמרו לו אמת, גם כאשר היא אינה נעימה; אנשים שיתקנו אותו, לא שיחניפו לו; אנשים שיחזקו את דרכו, לא שיזינו את גאוותו. כי מי שמתרגל לנשיקות מזויפות, סופו שאינו מסוגל לחיות בלי אותן נשיקות — ואז כבר יצא מן העולם, אף בעודו מהלך בתוכו].

.

[=ממשיך רבינו בחיי]: והיציאה ממשמעת ה’ שני סוגים:

א) אם בהמנעות מלעשות מה שצוה ה’ לעשותו והתעלמו ממנו.

ב) או בעשיית מה שהזהיר ה’ מלעשותו. וכוונתו בכך להמרות פי ה’. [=במזיד אין פירושו להכעיס. במזיד שהוא עושה בידיעה שהדבר אסור ובכל זאת הוא עובר עליו].

.

אם היתה יציאתו ממשמעת ה’ בזניחת מה שנצטוה לעשות בלבד, הרי אופן מלוי חסרונו יהיה בהשתדלו באותו המעשה להבא, עם קבלת גדרי התשובה אשר אבארם בשער הזה.

.

ואם היה הדבר בעשייתו מה שהזהיר ה’ יתהדר ויתרומם עליו, הרי אופן מלוי חובתו תהיה בהשמרו מלחזור לכל סוגי אותו המעשה, וינהג בהפכו, עם קבלת גדרי התשובה ותנאיה אשר נבארם לקמן בשער הזה אם ירצה ה’.

.

והמשל לכך בענינים הטבעיים, כאדם שחלה גופו מחמת המאכל, אם מפני שחדל לאכול מה שבו קיום בריאותו, ואם מפני שאכל מה שהזיקו וקלקל בריאותו. אם היתה מחלתו מחוסר מזון שתתמיד בו בריאותו, הרי אופן החזרתו לאזונו יהיה ברבוי שמושו במיני המזונות והרפואות המתאימים לטבעו עד אשר יחזור לגבול המצוע, וכאשר ישוב למצבו הראשון הטבעי ינהג במזונו באופן הממוצע.

ואם היתה מחלתו מחמת שאכל מה שמזיקו מן המזונות, הרי אופן הבראתו יהיה בהשמרו מאותו המזון וכל הדומה לו, וישתמש במה שנוגד מזגו וטבעו, עד אשר יחזור אל מצב המצוע, וכאשר יבריא גופו ויעמוד על מצב מצועו ישתמש במזונות המאוזנים בין שני מיני המזונות והממוצעים בין שני המזגים. וכבר המשיל הכתוב את העונות למזון המקולקל באמרו, “כי אם איש בעונו ימות כל האדם האוכל הבוסר תקהינה שניו“. ע”כ. כמה דברי מוסר יש בדברי רבינו בחיי, כיצד דימה האכילה לענין העוונות. ולא בא ללמד את האדם, אלא שהכל באחריותו, וכל זמן שאדם חי יחזור בתשובה אולי יציל עצמו.

כמו שאמר (יחזקאל פרק לג פסוק י – יא): “וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם אֱמֹר֙ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֤ן אֲמַרְתֶּם֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־פְשָׁעֵ֥ינוּ וְחַטֹּאתֵ֖ינוּ עָלֵ֑ינוּ וּבָ֛ם אֲנַ֥חְנוּ נְמַקִּ֖ים וְאֵ֥יךְ נִֽחְיֶֽה: אֱמֹ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם חַי־אָ֣נִי׀ נְאֻ֣ם׀ אֲדֹנָ֣י יְיִ֗ אִם־אֶחְפֹּץ֙ בְּמ֣וֹת הָרָשָׁ֔ע כִּ֣י אִם־בְּשׁ֥וּב רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֖וֹ וְחָיָ֑ה שׁ֣וּבוּ שׁ֜וּבוּ מִדַּרְכֵיכֶ֧ם הָרָעִ֛ים וְלָ֥מָּה תָמ֖וּתוּ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל“. הרי שהתשובה היא תריס בפני כל פורענות. לא עצם המלמול, המילים, הלחש של התשובה. אלא עצם ההכרה השכלית ושינוי המעשים, תריס הוא בפני הפורענות.

.

עד כאן כתבתי שיעור שני זה על שער התשובה לרבינו בחיי בן פקודה. חן שאולוב ספרדי טהור.

.