.

הנה לאחר שתי מאמרים נפלאים שבהם ביארתי וליבנתי את ענין איסור, “מוציא שכבת זרע לבטלה”, ועמדתי על מעט מהזיותיהם של המינים, כפי שניתן לראות כאן:

.

מאמר ראשון: מוציא שכבת זרע לבטלה (חלק א’) | לא העוון החמור בכל התורה כולה!! הגדרתו על פי האמת ומקום איסורו – עיקר חטאם של ער ואונן – אמצעי מניעה, מתי ובאיזה אופן מותר

.

מאמר שני: מוציא שכבת זרע לבטלה (חלק ב’) | מה באמת העוון החמור ביותר בתורה? מדוע השולחן ערוך שינה מהלכות עבודה זרה להלכות “דיני אלילים” – האם יש מקום לומר שעוון זרע לבטלה הוא העוון החמור ביותר?

.

כעת פני נשואות להזיותיו של המכשף הזוהרי הטמא, וביאור דבריו הטמאים, מדוע לדעתו עוון זרע לבטלה הוא החמור ביותר מכל העבירות שבתורה.

.

טעמו של ספר הזוהר הטמא – מדוע לדעתו עוון זרע לבטלה הוא החמור ביותר?

כתב המכשף בספרו הטמא (זוהר במדבר פרשת שלח לך מאמר מקרה בני האדם ומקרה הבהמה אות כה): “… תּוּ אָמַר, וְכִי עַל דָּא בִּלְחוֹדוֹי תָּוָּה שְׁלֹמֹה, וְהָא בַּאֲתָר אַחֲרָא אָמַר כְּגַוְונָא דָּא, פָּתַח וְאָמַר, זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. זֶה רָע וַדַּאי. מַאי זֶה רָע. דָּא הוּא מַאן דְּאוֹשִׁיד זַרְעָא בְּרֵיקָנַיָּא, וְחָבִיל אוֹרְחוֹי, בְּגִין דְּהַאי לָאו מָדוֹרֵיהּ בְּקב”ה, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. הה”ד, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. עַל דָּא אָמַר, זֶה רָע, דְּלָא יְהֵא לֵיהּ מָדוֹרָא לְעֵילָּא. כִּי מִקְרָא אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם. בְּחַיֵּיהֶם שְׁטּוּתָא תָּקִיעַ בְּלִבַּיְיהוּ, וְאִינּוּן מְחוּסְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְלֵית לוֹן חוּלָקָא בְּקב”ה, וּבְאִינּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא, לָאו בְּעָלְמָא דֵּין, וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, הה”ד וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים”. ע”כ.

.

וכעת נעבור לנתח את דברי הארור:

א) הטמא מצטט את דברי שלמה המלך שאמר (קהלת פרק ט פסוק א – ג): “כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם: הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא: זֶ֣ה׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים”. ע”כ. ומסיק הטמא, מתוך שאמר שלמה, “זה רע בכל אשר נעשה”, כוונת שלמה המלך, שהרע אמור, על המוציאים שכבת זרע לבטלה.

.

אמנם לאמיתו של דבר, מה זה מה שאמר שלמה המלך, “זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש“? הנה, היתה כוונתו לומר, שהדבר הרע והחמור ביותר, הוא, שבני אדם אינם שמים על ליבם, שההפרש בין הצדיק לרשע הוא במה שיבוא אחר המוות. והאסון הגדול והרע ביותר, הוא, שבני אדם בוחנים רק את התוצאות של העולם הזה, כאילו רק העולם הזה, הוא המדד היחיד לשכר והעונש בעבור המעשים של בני האדם.

שום קשר לענין מוציא שכבת זרע לבטלה. כלומר, אין קשר ולא קיים שום שייכות אפילו במעט, לענין מוציא שכבת זרע לבטלה בדברי שלמה המלך, ואפילו לא ברמז! וכן מה שאמר בתורה (בראשית פרק ו פסוק ה פרשת בראשית): “וַיַּ֣רְא יְיָ֔ כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם”. וכי הרע שכאן בפסוק, מדובר רק על הוצאת שכבת זרע לבטלה ולא על עוונות אחרים?

אלא, כל מה מקום שנאמר בו ענין, “רע“, הם הדברים שבעצם גורמים להפסיד את המשכיות וקיום העולם התקני והמחשבתי שברא ה’ את עולמו. וכמו שכתב הרד”ק (בראשית פרק ו פסוק ה): “… והנה ראה דור המבול כולו רע בזנות וחמס שמפסידין סדר העולם והיו מעשיהם כנגד מעשיו, ואמר להשחית את העולם השפל, ולהשאיר ממנו הטוב שנמצא בו, והיה שמץ מנהו כדי לקיימו לעתיד”. ע”כ. והוא הדין במה שאמר שלמה המלך, שכאשר בני אדם הולכים במחשבה שדין הצדיק כמו דין הרשע, בוודאי שיש בזה הפסד גדול לסדר העולם, מכיון שבמחשבה קשה ורעה זו, לא ישנו בני אדם את מעשיהם, ויחשבו כי תוצאות מעשיהם הם רק בעולם הזה בלבד.

.

ולכן נאמר ב-ער (בראשית פרק לח פסוק ז פרשת וישב): “וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ וַיְמִתֵ֖הוּ יְיָֽ”. ולא נאמר בו “רע” רק מפני הוצאת הזרע לבד! אלא מפני שגרם בכוונת תחילה ועשה מעשים שלא יהיה המשך וקיום למין האדם. ובוודאי שגם זה נכלל בכלל “רע”.

.

ומה שאמר דוד המלך (תהלים פרק ה פסוק ה): “כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע“. כוונתו היתה, שמי שהוא עושה מעשי רשע, אין לו חלק עם הבורא. אמנם אין שום קשר להזיות המכשף הזוהרי, שהעליל, שאמר דוד המלך, שלא יהיה לבורא חלק עם מי ששופך זרעו לבטלה.

כלומר, לדעתו, מעשי פשע ורשע אחרים, אפילו הלך אדם עם אשת איש, רצח, חמס, עשה את כל התועבות שבעולם, מסביר השיקוץ הזוהרי, שלדעתו, האדם בכל המעשים הללו אינו נקרא “רע“, ואע”פ שעשה מה שעשה מן העבירות החמורות ביותר בתורה, בכל זאת יהיה במחיצתו של הבורא!! אתם שומעים איזה חולשה וקרירות הכניס העמלקי הזה בלב ישראל!! הוא גרם להם להבין בתודעה שלהם, ששאר העבירות מלבד זרע לבטלה, הם לא חמורים כמו זה!

רק בעוון שלא נזכר איסורו בכל התנ”ך, לא במשנה לא בתלמוד ירושלמי, אלא רק בתלמוד בבלי, ואיסורו חמור מדברי חכמים. לדעתו בזה האדם יקרא רע, ולא יהיה במחיצתו של הבורא. שוב אנו רואים את עילגותו הנחותה של המכשף, כיצד מעוות הוא את הפסוקים ואת פירושם בכוונת תחילה.

.

אמנם, דעו קוראים נעימים, כי מחבר ספר האופל, לא היה טיפש, אלא היה גאון להרע בקנה מידה עצום, העמלקי הזה ידע היכן לתפוס את בני ישראל בליבם, ידע כיצד הדרך הגדולה ביותר להחטיא אותם, ידע את המשברים שלהם, את תקופת הגלות, את משפכי הנפש שעם ישראל עבר. והתאים הכל במידה במשקל ובמסורה את דבריו, על מנת שעם ישראל אשר נמצא בגלות הארוכה, יקבל את דבריו, יפחד מהם וכו’.

.

עוד עליכם לדעת, כי אסור לשנות את חוקות התורה כהוא זה, אפילו על מנת למנוע מבני אדם להגיע לידי עבירה כלשהי. ורצוני לומר, שדיינו במה שאסרה תורה, ודיינו במה שאסרו חכמים. ואם למשל, אדם או פוסק כלשהו גדול ככל שיהיה, רוצה להחמיר ולאסור על עם ישראל אכילת דגים בחלב, מפני החשש שלא יגיעו לאכול חלב בעוף או בשר, אסור לו לעשות כן לעולם! מכיון שאין הבדל בין זה המתיר את האסור, לבין זה שאוסר את המותר, ואין שום היתר לאף אחד לעשות כן. ומדוע? מכיון שבטלה הסנהדרין גדולה בימות רבינא ורב אשי. ובמקום שאין סנהדרין, אסור להוסיף ולא לגרוע חלילה וחס!

.

“עושה אדם באשתו כל מה שרוצה”:

ועל מנת לחזק ענין זה היטב בלב הקוראים, נביא כאן דוגמה אחת מני רבות. רבינא ורב אשי אשר היו העורכים של התלמוד הבבלי הטהור, היה חשוב להם להביא וללמד, שמותר לאדם לעשות באשתו כל מה שרוצה, ושלא יביא אדם עצמו לידי איסורים שלא נאסרו מעולם חלילה, כי סוף כל חומרה יתירה להביא את האדם לידי קלות ראש, והדברים בדוקים.

ולכן אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד א): “אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד’ דברים סחו לי מלאכי השרת [=תלמידי חכמים]: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם [=האשה למעלה והוא למטה], אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום [=של האשה]. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום … א”ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי [=ואינם להלכה], אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד. אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? [=מי אלו מלאכי השרת שהזכיר בן דהבאי?] רבנן [=הם תלמידי חכמים], דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי! ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת“. ע”כ.

ולמדים אנו, שכל דעותיו או דעותיהם של כמה אמוראים שרצו להחמיר ולהגביל מעשה תשמיש בין האיש והאשה, נדחו מכל וכל, וחלילה לפסוק כמו רבי יוחנן בן דהבאי! אחר שרבי יוחנן האמורא מחבר תלמוד הירושלמי, דחה את דבריו, וכתב במפורש, “אין הלכה כמוהו“, והוסיף ואמר, לא רק שאין הלכה כמוהו, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, כך היא ההלכה. וכמובן, כל המביא את דבריו של רבי יוחנן בן דהבאי להלכה, מרים יד בתורת משה, ומחמיר על עם ישראל דברים שאסור להחמיר עליהם, וממרא מדעתו את בית הדין הגדול שבירושלים!

ולכן הרמב”ם כותב ומביא להלכה, ובכך דוחה את כל חומרות ההבל, בזה שכתב (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט): “אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות”. ע”כ. כמה שכלו של רבינו היה זך, ולא החמיר על עם ישראל הבלי הבלים.

.

ושוב ספר שולחן ערוך אשר החטיא את עמינו [=יתכן לומר שהחטאה זו נבעה משגגה, ויש היטענו ששגגה זו עולה זדון] והוליך אותם אחר התוהו כמו שכתבנו כל זה כאן, בעקבות הליכתו אחר ספר הזוהר, הליכתו אחר הראב”ד המכה באש והזיותיו, הליכתו אחר התוספות ופסקיהם הקלושים ופלפולי הסרק העקושים, בכך גרם ר’ קארו למכשול ענק, והביא להלכה וכתב את המילה, “אסור”! כן כן, ר’ יוסף קארו חולק על תלמוד מפורש, וכותב אסור על מה שלא אסור!

.

הלכה זו מובאת בשולחנו (שולחן ערוך או”מ הלכות קריאת שמע ותפילה של ערבית סימן רמ סעיף ד – ה): אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: והצנע לכת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, יז) זו הבושה, לבלתי תחטאו (שמות כ, כ) ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה, וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם … הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות; שמשו שניהם כאחד, זו דרך עקש”. ע”כ.

.

מה??!! הרמב”ם כתב מפורש, “אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה“. ע”כ. לפי שיטתו של ר’ קארו, הרמב”ם החטיא את עמינו, שהרי כתב, “ומנשק בכל איבר ואיבר שירצה”!! וכתב, “כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”? וכיצד השולחן ערוך פוסק על פסקו של רבינו וכנגד פסקם של חז”ל, ומעלה את המילה, “אסור”?! וכי יש עזות יותר מזו? יש עזות יותר מלומר שהרמב”ם הכשיל את עמינו?! ובמילים אחרות, השולחן ערוך פוסק הלכה למעשה ללא מסורת! וכותב אסור על דבר שלא נאסר כלל!

ויתירה מזו, הרי גם דבריו של רבי יוחנן בן דהבאי, לא נזכר בהם לשון של איסור! אלא לדעתו זה מה שקורה כשעושים את המעשים הללו, ואינם להלכה ואינם להוראה.

וכבר ידוע מי שממרה את דבריהם של בית הדין הגדול שבירושלים ופוסק היפך דבריהם, כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ממרים פרק א הלכה א – ב): “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר [=לא אחרים! לא התוספות, לא היתירות, לא החסרות, לא הראב”ד וגם לא הרמב”ם עצמו! אלא בית דין הגדול הם עיקר] תורה שבעל פה, ו[רק] הם עמודי ההוראה, ו[רק] מהם חוק ומשפט [=אסור או מותר] יוצא לכל ישראל.

ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר, “על פי התורה אשר יורוך”, זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן [=כל מי שמתיר מה שאסרו הם, או כל מי שאוסר מה שהתירו הם], עובר בלא תעשה! שנאמר, “לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” [=בדיוק כמו שספר שולחן ערוך עשה ופסק, וסר מדרכם!] … שכל חכם שמורה על דבריהם [=כמו שעשה בספר שולחן ערוך], מיתתו בחנק, שנאמר, “והאיש אשר יעשה בזדון” וגו’.

אחד [החולק על] דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה. ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו, אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, “מכל הדבר אשר יגידו לך”, זו הקבלה [למשה מסיני] שקבלו איש מפי איש“. ע”כ.

.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה א – ב): “מי שאינו מודה בתורה שבעל פה [=ביחס לכל האמור שכתב למעלה], אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול“. ע”כ.

.

ומכאן הינך למד, שבשעה שספר שולחן ערוך פסק, “אסור להסתכל באותו מקום … וכל שכן הנושק שם”. הרי הוא המרא את בית הדין הגדול שבירושלים! שמפורש אמרו חז”ל בתלמוד, “אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”. אמנם, ספר שולחן ערוך החליט, שהדבר אסור בניגוד גמור לדעתם של חז”ל ולדעתם של רבינא ורב אשי, שעד זמנם היה בית דין גדול ועל פיהם ישק דבר!

.

והניף רבינו ידו וחיזק ענין זה ללא פחד, וכתב בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות.

לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע ומוליד חורבן! שכאן כאשר התיר מה שאסור, הרי הוא עוקר הלכה. וכאן כאשר אסר מה שמותר, הרי הוא עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה, שהרי כל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר [=כמו שנהג השולחן ערוך], מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות האחרונים, מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה בסדר, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

.

ולכן, כוונתו של השולחן ערוך לא מעלה ולא מורידה בענין זה, בפסק זה שפסק מלבד פסקי המינות שהביא בשולחנו, הרי הוא בכך המרה את בית הדין הגדול שבירושלים, ועקר תורה מישראל. וקל להבין.

.

ויתירה מכך, איני מבין מדוע המכשף הזוהרי לא הביא כ-“ראיה” לדבריו, את הפסוק שאמר ה’ בתורה (דברים פרק כג פסוק י פרשת כי תצא): “כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע“. ואמרו חז”ל (ספרי דברים פרשת כי תצא): “ונשמרת, הזהר שלא תהרהר בעבירה ותבא לידי קרי“. ע”כ. אמנם, מכיון שהפסוק הזה אינו מדבר על עצם הוצאת הקרי, או על איסור הוצאת הקרי, אלא מדבר על כך שאדם יעשה הכל שלא יצטרך לצאת ממחנה ישראל בעקבות הוצאת הקרי ללא שימת לב בעקבות הרהוריו הרעים חלילה.

במילים אחרות, זו אזהרה לאדם שלא יביא עצמו למעשה שיגרום לו לצאת ממחנה ישראל. ואין כאן שום איסור על הוצאת זרע לבטלה, ולא על הרהור רע עצמו. וזאת הסיבה שהמכשף הזוהרי לא השתמש בפסוק זה, כי אם היה עושה כן היה ניכר סכלותו ובורותו לכל.

ולאחר מכן מצאתי בתלמוד מפורש (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קג עמוד א): “כת חניפים – דכתיב כי לא לפניו חנף יבוא, כת מספרי לשון הרע – דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע“. ע”כ. ומבואר שכת מספרי לשון הרע, המדברים רע כנגד תורת ה’ בהשקפות המטעות, הם הם בכלל “לא יגורך רע“. כלומר, הם בכלל אלו שלא יזכו לחלק ונחלה עם ה’ יתעלה שמו. שוב, שום קשר בשום אופן לענין מוציא שכבת זרע לבטלה.

.

והנה בעקבות כך, איני מבין, מהיכן יצא לר’ קארו שעוון זרע לבטלה הוא העוון החמור ביותר בתורה? שהרי כתב בספר בית יוסף (בית יוסף אבן העזר סימן כג): “כתוב בספר הזוהר, שחמור עון הוצאת זרע לבטלה מכל שאר עבירות שבתורה לכן צריך ליזהר ממנו מאוד“. ופסק בשולחנו (שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כג סעיף א): “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד”. ע”כ.

.

והנה אחר חיפוש לא קצר, מצאתי לטומאה הזוהרית הנוצרית שכתב (זוהר – בראשית פרשת וישב מאמר וירע בעיני ה’ אות קפב): “ות”ח בכל אינון וכו’: ובוא וראה, בכל החטאים שאדם נטמא בהם בעוה”ז, חטא זה הוא החטא שאדם נטמא בו ביותר בעולם הזה ובעולם הבא: מי ששופך זרעו לבטלה, ומוציא זרע בחנם ביד או ברגל, ונטמא בו. כמש”א, “כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע”. משום זה, אינו נכנס למחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ואינו רואה פני עתיק יומין. כמו שלמדנו, כתוב כאן, “לא יגורך רע”, וכתוב, “ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'”, שפירושו שאינו רואה פני ה’, אף כאן אינו רואה פני ה’. וע”כ כתוב, “ידיכם דמים מלאו”, שפירושו, על המוציא זרעו לבטלה ביד, שהוא כשופך דמים”. ע”כ.

.

ומדברי הטמטום אנו למדים:

א) מוציא שכבת זרע לבטלה, לדעת השיקוץ, בחטא זה האדם הופך להיות טמא בטומאה הגדולה ביותר בעולם הזה. אלא שלדעת הטמא העילג, יש גם טומאה בעולם הבא. כלומר, לדעתו הטפשית בניגוד לדעת חז”ל וחכמי תור הזהב, שאין לאחר המוות שום תיקון, הנה לדעתו אפשר לאדם לתקן את עצמו או על ידי אחרים אחר המוות בתצורה של משרפות הגהינם שבדה מליבו. אמנם בעוון זרע לבטלה, משמע מדבריו, שטומאתו נדבקת עליו, עד שאי אפשר לו להסיר את זו הטומאה. כלומר, לדעת השיקוץ מבואר, שיש תיקון אחר המוות, ועוד מבואר, שרק בעוון זרע לבטלה, אין תיקון אחר המוות.

.

במילים אחרות, ספר הזוהר מסביר למי שפגם בזרע לבטלה, שעדיף לו להתאסלם או להתנצר, כי בכל אופן שלא יהיה, אין לו תיקון על העוון הזה שעשה. ומה יעשה הנער ולא יחטא? מה יעשה הנער ששומע לספר הנוצרי זוהר שאומר לו שבעוון זה של חכמים, אין לו שום תיקון אחר המוות? האם יש סיכוי להשארות תחת כנפי התורה? לא! זה בדיוק מה שרצה לעשות המפלצת הזוהרית!

.

הטומאה החמורה ביותר – טומאת מת:

וכעת נעמוד על הענין הזה שכתב וחירף כלפי התורה. כי הנה כידוע לכל תינוק שלומד תורה, שהטומאה החמורה ביותר, היא טומאת המת. ונקראת בהלכה היהודית ומכונה “אבי אבות הטומאה”, ולמה נקראת בשם זה? מכיוון שהיא מטמאת אדם וכלים בדרגה הגבוהה ביותר ודורשת טהרה מיוחדת במי פרה אדומה, והיא בעלת השפעה רחבה על כל החומרים הטהורים והטמאים כאחד.

וכמובן יש לציין, שהמילה, “טומאה“, אין הכוונה לטומאה מאגית ורוחנית. אלא, טומאה בלשון התורה, הוא לפי עומק הזיהום והמיאוס השכלי. וכבר ידוע, שגופת האדם כאשר תרקב, תמאס ותעלה זיהום וריחות הקשים ביותר מכל מין החי. ולכן מנגד, ה’ ציוה על בני האדם, לעשות פעולות של “טהרה” כנגד אותם דרגות מיאוס. והכוונה בזה לכל הפעולות המורות על נקיות שכלית, על מנת להרים את עצמינו בשכלינו, מעל אותו דרגת מיאוס וזוהמה.

.

ומישהו שעבד בעברו בכבאות והצלה, העיד כך:

בתפקידי כמפקד צוות בכבאות, ובעשור שבו שירתתי ככבאי מבצעי, נחשפתי לאירועים רבים ומורכבים. אחד מסוגי האירועים הקשים ביותר הוא יציאה לאירוע של חשש לחיי אדם.
במקרים של פריצה לדירה, לעיתים כבר ברגע הכניסה ניתן לחוש את האווירה הקשה – ריח הריקבון והסירחון, תחושה שקשה לתאר במילים, שמעידה על מראות ומצבים קשים במיוחד. גם לאחר סיום האירוע, כאשר אני חוזר הביתה, מתקלח ומתנקה במשך זמן רב, התחושות אינן נעלמות. מעבר ללכלוך הפיזי, נשארת תחושה פנימית לא טובה – כאילו משהו “יושב על הנפש”. ההשפעה הנפשית אינה רגעית; לעיתים היא נמשכת יום-יומיים, ולעיתים אף מספר ימים ברציפות”. ע”כ. ומתוך עדות זו, אתה הקורא תבחן ותראה כמה מצוות התורה הם לא מטאפוריה או מאגיה, אלא הכל הוא על פי השכל הישר והתבונה הנפשית!

.

מאפיינים עיקריים של טומאת מת:

אבי אבות הטומאה: המת הוא המקור העיקרי שמשם נובעות דרגות טומאה אחרות. כאשר אדם נוגע במת, הוא הופך את עצמו מיד לדרגה שנקראת, “אב טומאה”, כלומר, כאשר הוא נוגע בכלים או באדם אחר, הוא מטמא במגע בנגיעה זו.

.

ובכדי להבין שענין זה הוא לא מאגי, נביא כאן את פסקם של חז”ל ורבינו הטהור (רמב”ם הלכות טומאת מת פרק א הלכה יב): “… אחד המת מישראל או מן העכו”ם מטמא במגע ובמשא“. ע”כ. כלומר, טומאה זו היא לא טומאה מאגית שיש בה הבדל בין ישראל לבין הגוים. אלא טומאה וזיהום זה הוא מצד השכל, ולכן אין הפרש אם זה היה גוי שנגע בו ישראל, או שהיה זה ישראל מת שנגע בו ישראל חי. בכל אופן שלא יהיה, הנוגע במת כלשהו ממין בני האדם, הופך להיות “אב טומאה”. ובמילים יותר ברורות = “אב מיאוס וזוהמה”.

ולצורך הבהרת הענין ביתר שאת, נסביר לקוראים, שענין זה הוא שכלי לגמרי. שכן אף אשה לא מוכנה להיות עם בעלה כאשר הוא חוזר מלוכלך מן העבודה. היא מצפה מבעלה שיהיה מקולח כמו שצריך. והנה, איני מכיר מישהו שיסכים לאכול מ-טבח או שף, שנוגע בג’וקים שעל הרצפה, ולאחר מכן אינו שוטף את ידיו. כלומר, ה’ יתברך בתורתו, נתן לנו ספר הדרכה ויראה, על מנת לכונן את דעותינו והרחיק מעלינו כל ענין של מיאוס. ולכן, הנוגע במת, שזה הרקבון הגדול ביותר שקיים בכל מיני הרקבון בעולם, מיד הנוגע בו, הפך להיות “אב מיאוס”, מה שנקרא, “אב הטומאה”. שכן אם לא יצוה ה’ את האדם בדבר זה, ולא יגזור שהוא טמא ומאוס, לאט לאט יתרגל האדם לגעת במיאוס ולא יחדחה מעליו את המיאוס היותר נוראים, והאדם ילך מדחי אל דחי ברמות הגועל והנגעל. ולכן, כל ענין זה הוא ענין שכלי, שבא לתקן ולכונן את דעות האדם בדרך ארץ וכבוד הבריות.

.

ולכן, נוגע במת הופך ל”אב טומאה” ומטמא אדם וכלים. ואפילו אוהל המת, כלומר, גופת מת כאשר היא נמצאת תחת קורת גג, מטמאת כל מי שנמצא תחת אותה קורת גג או אפילו באוויר מעל המת. וכאמור, מבואר יוצא, כי התורה בעצמה אומרת, בניגוד לדברי הברית החדשה הזוהרית, שטומאת מת, היא הטומאה החמורה ביותר מכל סוגי הטומאות!

.

ויש לשים לב היטב לפרט החשוב ביותר, להיות טמא זה לא איסור או עבירה! כלומר, הנוגע במת, לא עבר על איסור לאו מן התורה. ולא עצם הנגיעה במת היא אסורה, ולא עצם זה שנעשה אב טומאה הוא האיסור! אלא כל האזהרות הללו באו על מנת שלא יבוא האדם להכנס למשכן ה’ בהיותו טמא! וכמו שאמר ה’ בתורה (במדבר פרק יט פסוק יא – יג פרשת חקת): “הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר: כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹֽא יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְיָ֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ“. כלומר, כל ענין הטומאה והטהרה, אין נוגעת לעצם איסור להיות טמא או טהור, אלא לפעולות האסורות לעשות בעקבות טומאה זו.

.

ולכן, אף המשמש עם אשתו, שזה מעשה מותר לגמרי, אסור לבוא לבית המקדש, מכיון שיצא לו זרע מן הגוף, עד אשר יטבול והעריב שמשו. וכידוע, הזרע מסריח ונמאס, ומכיון שכך, ציוה הבורא, שאדם המשמש עם אשתו בזמן שבית המקדש קיים, צריך לטהר את עצמו. ולכן כותב רבינו (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קה): “והמצוה הק”ה היא שצונו להיות שכבת זרע טמא ומצוה זו כוללת משפטי שכבת זרע כלם”. ע”כ. ולא שיש איסור להוציא הזרע ולהיות טמא, אלא הציווי של ה’ יתעלה שמו, הוא שכל מי שיצא ממנו זרע, לא משנה באיזו דרך, נקרא טמא והוא ראשון לטומאה, ואינו יכול לבוא לבית המקדש. כי בהגיע האדם לבית המקדש לאחר שהוציא זרעו, יש בזה זלזול בקודש שהוא בית המקדש, ולכן צריך טהרה.

.

אמנם, המוציא שכבת זרע, אינו נקרא, “אבי אבות הטומאה“, וגם אינו נקרא, “אב טומאה“, כי “אב טומאה“, הוא מי שמכונה, “זב“, שיוצא לו נוזל מאיבר מינו, בעקבות מחלה מסויימת, וכן הזבה. כל אלו נקראים, “אב טומאה“. גם הנידה נקראת “אב טומאה“, מכיון שהיא מוציאה המון רעלים בנידותה, וזו זוהמה גדולה. אמנם יש לשים לב, כי המוציא שכבת זרע, נקרא, “ראשון לטומאה”, מכיון שמדובר במעשה טבעי ולא חולי. אלא דרגתו, “ראשון לטומאה”.

.

ואחד התלמידים הסביר, שהמוציא זרע יותר קל מן הזב, מכיון שהוצאת זרע היא לא פעולה של חולי, ומכיון שההוצאה לא פעולה של חולי, אלא רק התוצאה של הסרחת הזרע הוא מיאוס, לכן האדם בהוצאת זרע הוא ראשון לטומאה. מה שאין כן כאשר זב מגופו בתצורת חולי! שכן בחולי יש כאן בהרבה יותר מיאוס!

.

ומבואר יוצא שלעולם ועד, לא יתכן לקרוא למי שהוציא שכבת זרע ממנו באיסור או בהיתר, חלילה לקרוא לו, הטומאה הגדולה ביותר, שכן מדובר בחירוף וגידוף כלפי תורת ה’. שכן אפילו זב וזבה יותר חמורים בטומאתם מן המוציא שכבת זרע.

.

ב) עוד כתב העילג, שבעבור חטא זה, אינו נכנס האדם למחיצתו של הקב”ה, ואינו רואה פני עתיק יומין. ומי הוא עתיק יומין? עתיק יומין (נקרא גם עתיק) הוא פרצוף, כלומר אלהים נוסף שברא האין סוף האלהים הראשון, והוא עתיק יומין, הוא הפרצוף הפנימי של עולם האצילות, הוא ה-כתר העליון, והוא עושה את ה”גישור” בין האור אין סוף לעולם האצילות ומהווה את המקור הקדום של סדר השתלשלות. כלומר, אלהים אין סוף האלהים הראשון, הוא זה המשפיע מעצמותו לפרצוף עתיק יומין, ומעתיק יומין השפע עובר לעולם האצילות. במילים אחרות, אין יכולת לבורא הראשון להעביר את השפע מבלעדי אלהים אחרים, שהוא בעצם עתיק יומין. ובמילים יותר אחרות, הנוצרי מחבר הזוהר יודע את עצמות ה’ מה היא! ואפילו משה רבינו לא יכול היה להשיג את עצמות ה’, כמו שביארנו כבר במאמרים על מעשה מרכבבה. אבל העילג הזוהרי כן השיג! בורות לשמה להאמין לטמבל הזה.

.

ושימו לב היטב לדברי מינותו, כי יש את הקב”ה שהוא בעצם, “אלהים קצר אפים”. ויש את עתיק יומין, שזה המגשר בעצם בין האור של האלהים הראשון שברא את האלהים האחרים, ושמו, “אור האין סוף”. ומי שפוגם בזרע לבטלה, אינו זוכה לא להיות במחיצתו של קצר אפים הטמא, ובנוסף, לא זוכה להתעדן ולראות גם את הפנים של עתיק יומין האלהים המגשר הנזכר.

.

היש מינות יתירה מכך? והלא כבר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין”. ע”כ.

וכתב ההוא שמאיים במכות אש מפוסקירא, “אני אומר, ולמה קרא לזה מין? [=טוען הרב שאבד, למה רבינו משה בן מימון מכנה את רבותיו בתור מינים? כלומר, המאיים במכות אש, תמה על חוקות התורה ומסורת ישראל, שהסובר שיש לבורא דמות הגוף או תמונה הרי הוא מין, ועיקר קושייתו היא לא משום סברא, אלא רק בגלל מה שמעיד מיד], וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”. ע”כ. והנה מצאנו עדות מזה האיש, שהמון מאלו שנקראו גדולי ישראל הלכו בזו המחשבה, שהבורא מצמצם עצמו לכדי תמונה או דמות, או משלשל את שפעו דרך פרצופים וכל כיוצא. ולא אתפלא אם לרבותיו של הראב”ד היה יד בחיבור ספר האופל הטמא.

.

החירוף הגדול ביותר של ספר האופל – אין תשובה על הוצאת זרע לבטלה:

עוד מקום מצאתי בספר האופל, ששם תפס היטב את ישראל בליבם, ושיבש את מוחות הבחורים הצעירים אשר לדאבונם, מוציאים שכבת זרע לבטלה, ואין ספק שעוברים על איסור חמור של חכמים במעשה זה, ופוגמים בעצמם מאוד. אמנם, בוודאי כי אין עבירה שאין עליה תשובה, ורק לומר על עוון מסויים, שאין עליו תשובה, מדובר בכפירה בכל יסודות דת האמת, ובכל עצם תכלית האדם.

.

וכתב השיקוץ הנוצרי (פירוש הסולם לזוהר – בראשית פרשת ויחי מאמר וכפר בריתכם את מות אות קפז): “אמר ר’ יוסי וכו’: אר”י, לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל, אלא בזמן שלא היה נמצא ביניהם אמונה, שהוא סוף השכינה, שנקראת אמונה. [=לקמן יבאר השיקוץ, כי האמונה האמורה, הכוונה לאלהים נוקבא אשתו של אלהים קצר אפים], כי פגמו בריתם [=הוציאו שכבת זרע שליטתו], ונסתלקה מהם השכינה [=נסתלקה מהם נוקבא. ולהזכיר לקוראים הנעימים, קצר אפים בועל את נוקבא, מזריע זרע ברחם של אלהים נוקבא, פותח את המבועין של אלהים נוקבא, ומשם השפע יורד על ישראל לשיטת הנוצרי הטמא, ולכן, כאשר הטמא כותב, נסתלקה מהם “שכינה“, כלומר נסתלקה מהם נוקבא, הכוונה, שנוקבא אין לה דרך להביא על ישראל שפע, כי קצר אפים כבר לא עמה בעקבות הוצאות זרע לבטלה של היושבים בארץ. וכמו שמסביר הנוצרי], כי כשנמנע מהם האמונה, כביכול נמצא כך בכל. [=כלומר, מכיון שנמנע מהם האמונה שהיא הנוקבא, ככה נמצא גם בשמים, שאלהים קצר אפים כבר לא יכול להיות ולשמש עם אלהים נוקבא

וכמו שמסביר המפלצת הטמאה], כלומר גם למעלה נפרדת השכינה מ[אלהים] קצר אפים. שכתוב, “וכפר בריתכם את מות”. הרי ששמירת הברית מכפר על מות, ומכל שכן, שהיה מכפר עליהם שלא יגלו. אלא שפגמו בריתם ונסתלקה מהם השכינה כנ”ל. [מה? שוב העילג הטמא מעוות את הכתוב? ואיני מבין, כיצד לא הצליחו לעלות על עורמתו של המכשף הלזה!

אפילו הרב עובדיה יוסף, שלצערינו הרב, נכנע בדרך לא דרך למעט מדברי הקבלה הארורה, אף שחלק עליה לא אחת ולא שנים, והעלה שאין שום צורך לומר, “לשם יחוד” ויותר נכון “לשם חירוף“. (עיין חזון עובדיה סוף סימן כט. ועיין בהקדמה לשו”ת חזון עובדיה החדש עמוד לה’ במבוא, ותביט היטב מה עשה לו כלב אחד ארור בבלי מזוהם, שהיה מכור לקבלה הארורה הנוצרית הטמאה, וחיפש בכל דרך להוריד אותו מהפסיקות שחולקות על הקבלה הנוצרית) מן הסיבה הברורה, שלא רצה לחלוק על של שולחנו של ר’ קארו.

אמנם גם הוא העלה שהחולק על ספר האופל הטמא, אי אפשר לדון אותו ככופר, מכיון שבספר הזוהר הנוצרי, יש דברים שסותרים לגמרי את פסוקי התנ”ך. כמו שהעלה בספר מעין אומר (סימן צג’): “… לגבי הדרדעים, זכורני ששאלתי את מו”ר … אינני זוכר בבירור אם היה לגבי צרוף למנין או לקנות ספרי תורה ומזוזות מסופר דרדעי, האם דינו ככופר בדבר אחד מהתורה שפסול. ואמר לי מו”ר שקשה לומר כן, שהרי הזוהר [הטמא] היה גנוז שנים רבות, ואחר שנמצא הם מצאו בו כל מיני קושיות, שלדעתם, מראה סתירה [גמורה] לנאמר בתורה, ולכן אי אפשר לדונם ככופרים. וממילא מובן, מדוע נזדעזע רבינו [מן השאלה ששאלו, וחשבו לדון את הכופרים בספר הנוצרי זוהר כפסולים]”. ע”כ.

.

ושני דברים עולים מכאן:

א) מי שכופר בספר הזוהר בלי חקירה מעמיקה, אלא רק מלמעלה, אסור לדון אותו ככופר חלילה, מפני שיש שם סתירות גמורות נגד תורתינו הקדושה בראיה פשוטה והבנה ברורה שאינה מצריכה עיון. כל שכן למי שחקר בעינים עם שכל להבין שכל הספר הזה הוא נוצרי גמור במסווה של יהדות, וכל דף ודף שבו, אסור להשתמש עמו אפילו להדליק גריל, שכן אסור להנות מן עבודה זרה כלל.

.

ב) גם הרב עובדיה מודה ומודע, שספר האופל היה קבור באדמה מזמן כתיבתו [על ידי תלמיד הרס”ג שהשתמד, כפי שידוע לנו היום], ופתאום צץ משום מקום. ובעזרת ה’ יחזור לאדמה שממנה הוא בא, ונזכה לבערו מכל וכל.

.

ומה שאני קורה לרב עובדיה יוסף, בשם רב, ראשית כל משום שזה היה מורי וריבי, והנני מכיר לו טובה על שהציל אותי מהקבלה הנוצרית הארורה. שעד שהכרתיו ואת ספריו, הייתי פוסק והולך בכל הדברים כפי דברי יוסף חיים מבגדד, שהאמין שיש אלהים אחרים והוא הסטרא אחרא.

שנית, יש הבדל ניכר בין המקובלים השוטים העילגים אשר חירפו כלפי שמים מכל וכל, ועשו עצמם עבודה זרה גמורה, לבין מי שאפשר לומר ששגג אחר ספר האופל הטמא. אלא, שיש מקום לחולקים עלי לא להסכים עם הנחה זו, שכן חכם כמו הרב עובדיה יוסף, היה בקי היטב בכל הספרים כולם, ולא נעלם ממנו כהוא זה למי שלמד מעט בספריו. ולכן החולקים עלי יוכלו לומר שהוא מנע האמת מעם ישראל.

אבל, לדעתי, חכם כמו הרב עובדיה, וחכם הרב אלישיב וכל כיוצא בהם, מאלו ש-ד’ אמות היו כל חייהם, והתעמקו בתנ”ך, במשנה ובתלמוד, ועסקו כל חייהם בתורה וביראה, וכל מגמתם היתה אחת, להגדיל שם שמים בעיני הבריות, ופועלו של הרב עובדיה יוסף ברורה ואהבתו לישראל היתה ידועה. וכן הרב אלישיב, לא היה מאלה שפותחים חצרות, ולא חיפש לעשות שם לעצמו. במקרים כאלה שמדובר באנשים ש-ד’ אמותיו היו כל מעיינותיו, נדון אותם כשוגגים בדבר. ויש לחולק מקום לחלוק עלי.

.

בכל אופן, הפסוק שמביא המכשף הזוהרי, כלל לא מדבר על הברית של האדם, אלא על ברית של חוזה והסכם דברים, כמו שאמר לגבי פנחס (במדבר פרק כה פסוק יב פרשת פינחס): “לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם”. וכי ה’ יתעלה שמו יש לו ברית זכרות שצריך לתת לפנחס? אלא ודאי, שהמילה “ברית“, הוא שם מושאל, שאנחנו הקוראים נבין, כי מה שהבטיח ה’ לפנחס, התקיים לעולם! וכן כתב התרגום אונקלוס, “בכין אימר האנא גזר ליה ית קימי שלם“.

והספורנו הסביר, “את בריתי שלום. ממלאך המות, [=כלומר מן המוות המהיר], כענין עושה שלום במרומיו (איוב כה, ב) כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים, וזה אמנם נתקיים בפינחס, שהאריך ימים הרבה מאוד, מכל שאר אנשי דורו, עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה, שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושע. (שופטים ב, ז) וכל שכן אם היה בזמן יפתח, שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו’ שלש מאות שנה (שופטים יא, כו) וכבר ספרו ז”ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים“. ע”כ.

וכן אמר ה’ בתורה (בראשית פרק ט פסוק יג פרשת נח): “אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ“. ומה פירוש המילה, “ברית“? הסכם! שום קשר לענין שכבת זרע או לאיבר מינו של האדם.

ופשוט שמה שכתוב בפסוק (ישעיהו פרק כח פסוק יח): “וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת־מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת־שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם שׁ֤וֹט שׁוֹטֵף֙ כִּ֣י יַֽעֲבֹ֔ר וִהְיִ֥יתֶם ל֖וֹ לְמִרְמָֽס”. הכוונה לברית הסכם! וכתב הרד”ק, שהכוונה בזה הענין, הוא שההסכם והחוזה לא יקום כמו שחשבו, אלא יבוא להם רעה גדולה.

.

ולכן אין שום קשר כלל לאיבר ברית האדם, ואין שום קשר בפסוק זה לזרע לבטלה. ממשיך המכשף הזוהרי] … למדנו, צדיק ההוא שהקב”ה רוצה בו, כרוז קורא עליו שלשים יום בין הצדיקים שבגן עדן, כל הצדיקים שמחים, כל הצדיקים באים ומעטרים את מקומו של אותו צדיק, עד שיבא להתיישב ביניהם. ואם הוא רשע, קורא עליו כרוז בגיהנם, שלשים יום. וכל הרשעים, כולם עצובים, כולם פותחים ואומרים אוי, כי דין חדש נתעורר עתה בשביל פלוני. כמה בעלי הדין מזדמנים לקראתו, להקדים לו לומר אוי, אוי לרשע אוי לשכנו.

וכולם פותחים ואומרים אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, ושואל, מהו גמול ידיו. אמר ר’ יצחק, הוא לכלול את מי שמזנה בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה. כי למדנו, כל מי שמוציא זרעו לבטלה, נקרא רע, ואינו רואה פני השכינה. שכתוב, כי לא וגו’ לא יגורך רע. וכן ויהי ער בכור יהודה רע. אף כאן אוי לרשע רע סובב על המוציא זרעו לבטלה, אוי לאותו רשע, שהוא רע שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, שפירושו, מי שמזנה בידיו להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, ואותו מענישים בעולם האמת יותר מעל כל העבירות. [=מה?? ראשית כל, מהיכן המכשף יודע מה קורה אחר המוות? הרי מדובר בענינים של מעשה מרכבה! ומזמן רבי עקיבא אין דעתן נקיה לדרוש במעשה מרכבה, כל שכן שאסור לכתוב הדברים בענינים אלו. ובפרט שמדובר בשקר גמור! כי מעשה מרכבה אמיתי לא ניתן לכותבו, מפני שפג טעמו!

ושימו לב לעורמתו של המכשף, אדם הקורא את הכתוב כאן, מעלה על ליבו, שנגמר דינו בחיי חיותו, חרב עליו עולמו, ועל עוון שכמעט כולם נגועים בו, האדם לדעת המכשף, כבר גמור מכל וכל. הכיצד האיש יכול להמשיך בחייו ולא להכנס לחרדות בקוראו דברים אלו? ובפרט מה שכתב העמלקי, שהעונש על זרע לבטלה, הוא יותר קשה מכל העבירות!

במילים אחרות, אפשר לעשות עבירות אחרות ולא לקבל עליהם עונש כמו על זה ששופך זרעו לבטלה. ממשיך העילג] בוא וראה כי כתוב, אוי לרשע. כיון שכתוב אוי לרשע, למה לו לומר עוד רע, שהרי רשע פירושו רע. אלא הוא כמו שאמרתי, שהוא העושה עצמו רע, שהוא ביחוד המוציא זרעו לבטלה. וכן לא יגורך רע כנ”ל. וכולם עולים מגיהנם. וזה אינו עולה. ושואל, ואם תאמר שאר הרשעים שהרגו בני אדם יהיו טובים ממנו, שהם יעלו והוא לא יעלה. ומשיב, בוא וראה, כולם עולים והוא אינו עולה, הטעם הוא, כי הם הרגו אנשים אחרים, וזה הרג את בניו ממש, ושפך דם הרבה. [=מה?? מי זה החולה שכתב את הדברים הללו? היתכן להשוות מי ששפך זרעו למי שהרג בן אדם? היעלה על הדעת בכלל להשוות ביניהם? מי שרצח בידיו ופירק משפחות, יהיה דינו יותר קל מזה ששפך זרעו?

האם בגלל זו הסיבה המקובלים לא מפחדים לעשוק, לחמוס, לגנוב, ולנאוף עם נשואות? שהרי לפי המכשף הטמא, דינם יותר קל, העיקר שלא יוציאו זרע לבטלה! והבטלה היחידה זה לעשות מעשים שלא יגרמו להעיף את הספר הנוצרי הזה מן העולם!

ממשיך  העילג] בוא וראה בשאר רשעי עולם אינו כתוב, “וירע בעיני ה'”, וכאן כתוב וירע בעיני ה’ אשר עשה, מהו הטעם, משום שכתוב, ושחת ארצה. [מה?? כתוב מפורש על המעשה של דוד המלך (שמואל ב פרק יא פסוק כו – כז): “וַתִּשְׁמַע֙ אֵ֣שֶׁת אֽוּרִיָּ֔ה כִּי־מֵ֖ת אוּרִיָּ֣ה אִישָׁ֑הּ וַתִּסְפֹּ֖ד עַל־בַּעְלָֽהּ: וַיַּעֲבֹ֣ר הָאֵ֗בֶל וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֜ד וַיַּאַסְפָ֤הּ אֶל־בֵּיתוֹ֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ בֵּ֑ן וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה דָוִ֖ד בְּעֵינֵ֥י יְיָֽ“. ע”כ. איני מבין, מחבר ספר האופל שכח פסוק בשמואל? או שהוא התבלבל בנצרות?

וכן מבואר במלכים (א פרק טז פסוק כה – כו): “וַיַּעֲשֶׂ֥ה עָמְרִ֛י הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ וַיָּ֕רַע מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְפָנָֽיו: וַיֵּ֗לֶךְ בְּכָל־דֶּ֙רֶךְ֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט ובחטאתיו וּבְחַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לְהַכְעִ֗יס אֶת־יְיָ֛ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּהַבְלֵיהֶֽם”. ע”כ. ולא רק שכתוב שעשה הרע בעיני ה’. אלא כתוב שהוא עשה הרע מכל אשר לפניו. כלומר רעתו היתה חמורה מרעתו של ער ואונן. כלומר, אפילו אם נלך לדעת הנוצרי מחבר הזוהר שמדובר על זרע לבטלה, הנה מבואר, שבעוון עבודה זרה נעשה הרע מכל!

וכן מבואר (ישעיהו פרק נט פסוק יד – טז): “וְהֻסַּ֤ג אָחוֹר֙ מִשְׁפָּ֔ט וּצְדָקָ֖ה מֵרָח֣וֹק תַּעֲמֹ֑ד כִּֽי־כָשְׁלָ֤ה בָֽרְחוֹב֙ אֱמֶ֔ת וּנְכֹחָ֖ה לֹא־תוּכַ֥ל לָבֽוֹא: וַתְּהִ֤י הָֽאֱמֶת֙ נֶעְדֶּ֔רֶת וְסָ֥ר מֵרָ֖ע מִשְׁתּוֹלֵ֑ל וַיַּ֧רְא יְיָ֛ וַיֵּ֥רַע בְּעֵינָ֖יו כִּֽי־אֵ֥ין מִשְׁפָּֽט: וַיַּרְא֙ כִּֽי־אֵ֣ין אִ֔ישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵ֖ם כִּ֣י אֵ֣ין מַפְגִּ֑יעַ וַתּ֤וֹשַֽׁע לוֹ֙ זְרֹע֔וֹ וְצִדְקָת֖וֹ הִ֥יא סְמָכָֽתְהוּ”.

שוב מצאנו במקום אחר (דברי הימים א פרק כא פסוק ה – ח): “וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־דָּוִ֑יד וַיְהִ֣י כָֽל־יִשְׂרָאֵ֡ל אֶ֣לֶף אֲלָפִים֩ וּמֵאָ֨ה אֶ֤לֶף אִישׁ֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וִֽיהוּדָ֕ה אַרְבַּע֩ מֵא֨וֹת וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֥לֵֽף חָֽרֶב: וְלֵוִי֙ וּבִנְיָמִ֔ן לֹ֥א פָקַ֖ד בְּתוֹכָ֑ם כִּֽי־נִתְעַ֥ב דְּבַר־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־יוֹאָֽב: וַיֵּ֙רַע֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וַיַּ֖ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִיד֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים חָטָ֣אתִֽי מְאֹ֔ד אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְעַתָּ֗ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲו֣וֹן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד”.

ומפורש שהעילג שכח פסוקים מפורשים בתנ”ך. ממשיך השיקוץ ומגיע לחירוף הגדול ביותר שלו], למדנו אמר ר’ יהודה, אין לך עבירה בעולם שלא תהיה עליה תשובה חוץ מזה, המוציא זרעו לבטלה, ואין לך רשעים שלא יראו פני השכינה, במיתתם, חוץ מזה, שעליו כתוב, לא יגורך רע, כלל”. ע”כ.

.

מה? אין תשובה על עוון זרע לבטלה? היתכן עבירה שאין עליה תשובה? ובפרט עבירה זו שלא נזכרת בתור איסור בכל התנ”ך? כיצד ניתן להעלות על לב יהודי שיש עבירה שאין עליה תשובה!

.

הנה כתב רבינו הטהור החכם השלם זך המחשבה (רמב”ם הלכות תשובה פרק א הלכה א והלאה): “כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים  … בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם”. ע”כ.

.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד – ח): “ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם. כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’ ושבת עד ה’ אלהיך ושב ה’ אלהיך וגו'”. ע”כ.

.

וכעת שימו לב לחיבור היפה שבדברים, נביא אמת לעולם נותן תקוה לעם ישראל, הוא אמנם מוכיחם אותם על פניהם, אבל מסביר להם שעל הכל יש תשובה ואפשר לתקן! זה נביא אמת! אמנם, נביא שקר, מדבר היפך נביא האמת. והנה אם ספר הזוהר, עוקר את דרך הנביאים, וטוען בפיו ובלשונו, ובקולמוסו הארורה, שיש עבירה שאין עליה תשובה, במילים אחרות, הוא מצא דרך לעכב את הגאולה מעם ישראל! שהרי מי שעושה עבירה וחושב שאין עליה תשובה, ממילא הוא גם לא מתוודה עליה, כי סובר בדעתו שאין עליה תשובה!

.

וכל זה כאמור חירוף וגידוף כלפי שמים. ובוודאי שהוזה ההזיות ספר הנוצרי זוהר רצה להשחית את עם ישראל. ובעקבות זה נוצר “תיקון הכללי”, הראשון היה של הארי לומד טינופת הקבלה הארורה במצרים אשר לימד את ויטאל המכשף. ומה פשר תיקון הכללי? הוא דרך לעשות תיקון על העוון החמור ביותר לשיטתם, הוא עוון זרע לבטלה, כי הרי לדעתם, מטרת האדם הוא לתקן את הבריאה, ולהשיב לבורא את חומרי הגלם שמהם הוא נפרד בעת בריאת העולם.

.

ומכיון שכך, כאשר אדם פוגם בזרע לבטלה, הוא בעצם עושה את העוון החמור ביותר, מכיון שהעבירות הם כל כך חמורות, מכיון שבכל עבירה לפי המכשפים המקובלים, הסטרא אחרא מקבל את חלקו, אמנם בזרע לבטלה, לא רק שמקבל את חלקו, אלא האדם משחית את ילדיו, ומילדים אשר היו צריכים להבראות, נולדו ילדים משחיתים, ונמצא אין עוון יותר חמור מכך, וכמו שכתב בספר האופל הטמא כנזכר, שיש הפרש בין רוצח לבין שופך זרעו לבטלה, שהטמבל הזה העמיד את זה שרצח בפועל כיותר קל מזה ששפך זרע לבטלה. שהרי לפי דעתו מי שרצח והרג אדם אחר, אבל מי שהוציא זרעו לבטלה, הרג את ילדיו שלו!

והנה גם מדעית זה לא נכון בעליל. מכיון שהזרע זה לא ילדים בפועל ממש! אלא רק בארבעים יום משעת ההזרעה, רק אז יש ולד, וככל הנראה נשמה ניתנת ביום הארבעים מזמן העיבור. בכל אופן, לזה כתב הארי את תיקון הכללי המהובל, שבו הוא סובר שאדם צריך לתקן את פגם הברית שבו הוא ברא משחיתים.

.

ועל תיקון זה העיד המטונף נתן העזתי באגרתו (איגרת  נתן העזתי על שבתי צבי והמרתו): “זאת למוהר”ן על מלכא משיחא, דבריי אלה היו להודיע האמונה קשט אמרי אמת העיקר הגדול שיש לי במה שבישרתי לקהל עדת ישראל על גאולתנו ופדיון נפשנו [=דומה לכל ראשי החסידות השבורים]. הנה, כל מי שהכיר אותי או ראה או ידעני יכול להעיד עדות אמת ואמונה כי מקטנותי עד היום הזה לא נמצא בי שמץ פסול וקיימתי התורה מעוני והגיתי בה יומם ולילה ת”ל. ומעולם לא רדפתי אחר תאוות גשמיות ואפילו בזמן שהיה לי הרווחה לענג עצמי כדרך כל הארץ, הייתי מוסיף סיגופים ועינויים בכל מאמצי כחי ולא נהניתי כלל הנאה גשמית מסיבת בשורתי זאת ות”ל יש כמה עדים נאמנים שיעידו עוד נוסף על כל זה. ולמדתי תורה בטהרה עד היותי בן עשרים שנה ועשיתי התיקון הכללי שאמר האר”י ז”ל על כל מי שהרבה לפשוע^[1] אע”פ שת”ל לא נמצא בי עוון במזיד עשיתיו באם ואולי נפשי מלוכלכת מגלגול אחר ח”ו. ובשנת העשרים התחלתי ללמוד ספר הזוהר ומעט מכתבי האר”י ז”ל והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמיים ושלח מלאכיו הקדושים ונשמותיו הטהורות והודיעוני הרבה מסודות התורה.

ובאותה שנה אחר שנת עורר רוחי במראות מלאכים ונשמות קדושות בהיותי בהפסקה בפרשת ויקהל ואני סגור בחדר מיוחד בקדושה ובטהרה אחר שהתפללתי תפילת לחש בבכי גדול בהיותי עסוק בתחנונים, הנה רוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי וארכובותי דא לדא נקשן צפיתי במרכבה וראיתי מראות אלוהים כל היום ההוא וכל הלילה ואז הינבאתי נבואה גמורה כא’ מהנביאים כה אמר ה’ וכו’ ונתחקק בלבי בבירור גמור על מי הייתה נבואתי וגם שהוא מוכרח שיהיה חי וקיים לעולם. וכן מצינו בדברי הרמב”ם ז”ל שהנביאים היה מצטייר בלבם פירוש נבואתם באופן שלא נשאר לו ספק בנבואתו^[2]. ושוב לא ראיתי מראה גדולה כזאת עד היום ונשאר הדבר כמוס בלבי עד שהגואל פרסם עצמו בעזה וחתם בשם – משיח.

ואז הורשיתי על יד מלאך הברית לפרסם מה שראיתי. ונודע לי אמתותו על פי הסימנים שמסר האר”י ז”ל והוא שיגלה עמוקות בתורה, ולא יפול דבר מה שיודיע^[3], וכן היה במלאך הנז’ שנגלה אלי בהקיץ וגילה לי כמה עניינים נוראים, ובכלל דבריו היה שעתה הוא הקץ האחרון מה שאמר הכתוב: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי ואע”פ שאמרו חז”ל לבא לפומא לא גלי^[4], כבר נאמר פירושו בס’ התיקונים דף מ”א^[5] ומפני זה ידעו יונתן בן עוזיאל כדמשמע בגמ’ פ”ק דמגילה^[6]. והאר”י ז”ל נתן טעם אחר איך נודע לדניאל הקץ והוא מפני שנשמתו ירדה עד מקום שעומדים נפשות עקבות משיחא”. ע”כ.

.

וראינו מה יצא מכל הדיבורים הללו, משיח השקר השקרן שאינו שונה מראשי החסידיות השונות, הרס וקלקל את עם ישראל והביא לחורבן עצום.

.

בכל אופן, תיקון הכללי, הוא תיקון בכלל שבא לתקן את חלקי הבורא, על ידי הפגם שלשיטתם הכי מכניע את כוחו של הבורא. ולכן, אתם צריכים להבין שתיקון הכללי זה בעצם לא לתקן את עצמך, כי אדם לא יכול לתקן את עצמו בצורה מטפאפורית. ולפיכך תיקון הכללי בא לתקן את הבורא כי פגמת בו ועל ידע כך תיקנת את עצמך וזה תיקון הכללי מלשון שהוא כללי ולא רק בשבילך כי התיקון הראשון הוא לתקן את הבורא ואז את עצמך על ידי שתיקנת את הבורא על ידי קריאת תיקון הכללי ולכן נקרא תיקון הכללי. לכן הזוהר הנוצרי אומר שאין תיקון להוצאת זרע לבטלה. אבל מי מצא תיקון? רק נחמן מצא תיקון. לכן בתיקון הכללי של נחמן יש 10 מזמורים, כנגד, 10 ספירות!

.

בספר ריקבון ארגמן של חושך אליהו כתב כך (חלק א’ עמוד פה): “הנה כפי שנבאר לקמן שמים אחרונים גם הם בסוד כל הדוגמאות הללו, היינו לתת מעט לסטרא אחרא [ממש לזבוח לאלהים אחרים], אמרתי אציין כיוצא בזה ממה שמצאתי בזוהר ויקרא (יט. במתוק מדבש ח”י ריט-כא), שאחר התשמיש [עם אשתו] יזלף מעט טיפות של מים סביב המיטה, [על מנת] לתת לסטרא אחרא את חלקה, מעין מים אחרונים, וכתשקבל [לילית] טיפות [מים] אלו [כי היא צמאה הרי… אז] תניח הטיפות [הזרע] הנותרות על הסדין. ולכן הזהיר … האר”י בשער הכוונות (דף נו:) שעל הנשואים לשהות על בטנם אחר התשמיש ולא יסתלקו מיד, כי מהטיפות היוצאות ממנו אפילו באונס נבראים מזיקים ומשחיתים רעים”. וכ”כ בספר פרי עץ חיים … צריך אתה לדעת כי בעת הזיווג … מזדמנת שם לילית המרשעת, ואם אותו אדם מכוין לתאוותו נכנסת עמהם ולוקחת מהטיפות בסדין, ועושה מהם שדין ורוחין”. ע”כ.

.

ובאמת שאיני יודע אם לצחוק אם לבכות. שימו לב לדבר החשוב ביותר כאן, מלבד שיש כאן זביחה לאלהים אחרים ושיבוש עד צחוק גדול מדבריו העילגים בשם רבותיו הנוצרים. הנקודה החשובה היא, שהדברים כאן הם לא משל ונמשל. יש כאן עשיה מעשית בפועל של נתינת מים! ועל ידי כן, לילית עוזבת טיפות זרע בפועל על הסדין לשיטת החושך! כלומר, לא מדובר רק במשל בלבד, אלא במעשה מציאותי שקורה, ולכן צריך לעשות מעשה מציאותי!

.

מכל אלו הדברים הינך למד, כי ספר האופל זו הנצרות במיטבה, ולא רק נצרות, אלא כפול ומכופל, ספר זה דינו למשריפה!

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור החפץ באמת.