.

***

“מעשה ער ועונן – האם עונשם היה על שהוציאו שכבת זרע לבטלה”?

הנה ראיתי לנכון לחקור ולבדוק, את ענין איסור הוצאת שכבת זרע האדם, באיזה מצב ובאיזה אופן יקרא, “לבטלה“. ועיקר מטרת בואי לחקירה זו, מפני שבספר הזוהר הפגאני מבואר שעל עוון זה אין תשובה, והמקובלים הנוכלים שר”י, החמירו בו מאוד, ולדעת רבים מן הוזי ההזיות הוא אף העוון החמור ביותר בכל התורה כולה. כן כן, שמעתם נכון, ענין הוצאת שכבת זרע לבטלה, לדעת שוחרי המאגיה והוזי ההזיות, נהפך בכמה מאות השנים האחרונות, לאיסור החמור ביותר בתורה.

ואף שלא נזכר איסורו בתריג’ מצוות, ואין שום אזכור אפילו אחד בכל התורה כולה, של איסור/לאו מיוחד האוסר הוצאת שכבת זרע לבטלה, ולא בכל הנ”ך! בכל זאת כתבו הוזי ההזיות בספריהם שהשחיתו את עמינו, שזה העוון החמור ביותר בכל התורה כולה.

ובכך, שוב, גרמו לעם ישראל לטעות אחר ההבל והתוהו, והכניסו בליבם, כי צריכים הם תיקונים נשגבים, צומות, מקוואות, וכל מיני הבל ושטות רוח למיניהם. ואם ישאל השואל, מה הצרה הגדולה שהפכו המינים את העוון הזה לעוון החמור ביותר בתורה? הנה מלבד שחירפו וגידפו כלפי מסורת ישראל, הנה הם הכשילו את הרבים ללא כל ספק! שהרי כל מי שנכשל בזה האיסור של חכמים, ישגה לחשוב שאין רפואה למכתו, ושהוא כבר נטרד ונדחה מחיי העולם-הבא, ובעקבות זאת הוא עלול להתדרדר עוד ועוד ולהתפקר בתכלית ההִתפקרות, בגלוי או בחדרי-חדרים.

.

וכבר ידוע מה דינו של המוסיף דבר אחד או הגורע דבר אחד מדברי תורה, או המשנה דבר אחד מדברי התורה. ובפסיקה זו שאמרו, שזה האיסור של הוצאת שכבת זרע לבטלה, הוא החמור ביותר בכל התורה כולה, יש בכך עקירת הדת ויסודותיה. וגילו פנים בתורה שלא כהלכה, והרסו את נשמות ישראל.

.

מבואר בתורה (בראשית פרק לח פסוק א – יא פרשת וישב): “וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה: וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ: וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר: וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן: וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ: וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר: וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ וַיְמִתֵ֖הוּ יְיָֽ: וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ: וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְיָ֖ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ”.

.

והנה על פי פשט הדברים, מבואר, כי בנו של יהודה, “ער” היה “רע” לפני ה’, ומאיזו סיבה שמבוארת בהמשך, לקח אותו ה’ מן העולם בעבור מעשיו הרעים. וכאשר ראה יהודה שבנו נפטר מן העולם, אמר לבנו השני, “אונן“, שיבוא אל אשתו של אחיו שנפטר, ויקים לו, “זרע“, כלומר, שיבוא על תמר והיא תביא ילד לעולם, ויהיה בכך רושם וזכר לבנו “ער“, וילד זה יחשב כאילו בא על ידי אחיו הגדול “ער”. ואונן, כאשר שמע דבר זה, ידע, שילד זה אע”פ שיצא ממנו, כלומר מזרעו שלו, לא יחשב כל כך לבנו, מכיון שיקרא על שם אחיו הגדול ויהיה תחת חסותה של תמר. מה עשה? היה משמש עמה, ומוציא זרעו בחוץ. ומפשט המקראות מבואר שעיקר עוונו של אונן היה בעבור זה שלא הקים זרע לאחיו, כלומר שהשחית את מידותיו ולא הקים זכר והמשך לאח שלו הגדול. במילים אחרות, ה’ נפרע מאונן על רוע מידותיו ושנאתו היוקדת לאחיו מסיבה שאינה מובנת לנו, ואע”פ שכבר אחיו הגדול נפטר, לא רצה להקים לו זרע, ובכך גרם להשחתת המידות הנעלות שניחן בהם האדם, ונענש שה’ לקח אותו בעבור רוע מעשה זה.

.

והתורה מגלה לנו בהמשך גם את עוונו של אחיו הגדול, שבדומה לאונן, שחטא בזה שלא הקים זרע לאחיו הגדול, כלומר שלא הוציא זרעו ברחמה של תמר, אלא היה מוציא זרעו מחוץ לרחמה על מנת שלא תתעבר ותכנס להריון, כך גם היה נוהג “ער”, שהיה משמש עמה ובכוונת תחילה עושה מעשים ולא גורם לפריה ורביה, והיה משמש עמה, אמנם מוציא זרעו בחוץ. ובכך ביטל מצות פריה ורביה. וכבר אמר ה’ לנח (בראשית פרק ט פסוק א פרשת נח): “וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ“.

.

אלא שרבי אברהם בנו של רבינו הרמב”ם ביאר וכתב (רבי אברהם בן הרמב”ם בראשית פרק לח פסוק י פרשת וישב): “וימת גם אתו. פשטיה דקרא כי החיבור ב-“גם” חיבור “המית אותו” יתעלה צעיר לימים כמו שהמית את אחיו. לא שזה מורה שחטאו היה דוגמת חטא אחיו כמו שיש אומרים“. ע”כ.

והנה רבי אברהם בפירושו זה מסביר, שעל פי פשטי המקראות, מה שנאמר, “גם” לגבי מיתת אונן, הוא רק על דימוי המיתה בצעירות ימים. אמנם חטאו של אונן לא היה כחטאו של ער חלילה. כי “ער” רק ביטל מצות פריה ורביה על מנת שלא תתעבר תמר ותראה מכוערת. ואם היה שופך זרעו ועושה את המעשה הזה לאחר שהביא מתמר ילדים, בוודאי כי לא היה נענש בעונש זה. אמנם אונן לא חטא רק בזה, אלא השחית מידותיו בזה שלא הקים זרע לאחיו, והיתה עינו רעה על אחיו שנפטר מן העולם, ולא רצה להקים זרע שיהיה לו שם טוב בעולם. וזה עיקר חטאו של אונן.

.

ומבואר, שעיקר חטאו של “ער” היה שביטל מצות פרו ורבו ולא מילא את הארץ כפי ציווי ה’ יתעלה. אמנם חטאו של אונן היה כפול ומכופל, האחד שלא הקים שם לאחיו הגדול כי היה רע בעיניו לעשות כן. ושנית, שביטל מצות פריה ורביה כפי שעשה אחיו, שהיה מוציא זרעו מחוץ לרחמה. וכמו שהעידה התורה ואמרה, “וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ“. והוא מה עשה? לא הקים זרע לאחיו.

ועיקר עונשו של אונן, לא על השחתת הזרע היה, שכן בוודאי היו מצויים המון בני אדם שהיו מוציאים זרעם לבטלה בתקופתם בצורה כזו או אחרת, אלא עיקר העונש בא לו, על מה שאמר, “וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְיָ֖ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ“. כלומר, עיקר חטאו של אונן היה שלא הקים זרע לאחיו ולא קיים מצות פריה ורביה. וכ”כ הספורנו (ספורנו בראשית פרק לח פסוק ט פרשת וישב): “כי לא לו יהיה הזרע – ידע שלא היה הוא לבדו הזוכה בכל אותה המצוה, שהרי בקדושי אחיו יקיים הזרע ונמצא אחיו זוכה במקצתה. לבלתי נתן זרע לאחיו – שלא יזכה אחיו על ידו שיושג התכלית המכוון בקדושיו“. ע”כ.

ונמצא שמפשט המקראות, אנו כלל לא מוצאים שיש כאן איסור מן התורה להוצאת שכבת זרע לבטלה, אלא כל החטא החמור של ער ואונן היה בעבור זה שביטלו מצות פריה ורביה, ובכך עברו על ציווי ה’ ולא מילאו את הארץ.

.

דיון בתלמוד יבמות:

בתלמוד אמרו (מסכת יבמות דף לד עמוד א-ב): “… והא אין אשה [=בתולה] מתעברת בביאה ראשונה … והא תמר בביאה ראשונה איעברא [=מיהודה]! אמר לו: תמר באצבע מיעכה [=בתוליה. כלומר שהכניסה אצבע לרחמה, וקרעה את הבתולים לפני התשמיש עם יהודה], דאמר רבי יצחק: כל מועכות של בית רבי – תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר? על שם תמר שמעכה באצבעה.

[וקשה ההסבר הזה, שהרי תמר היתה נשואה קודם לכן לער, ומקשה התלמוד] והא הוו ער ואונן. [=היתה נשואה לער ומשמשת עם אונן, ושימשו עמה ממש, וכיצד אתה אומר שהיתה בתולה ברחמה? מסביר התלמוד], ער ואונן שמשו שלא כדרכן [=באו עליה דרך פי הטבעת, על מנת שלא תתעבר, וביטלו פריה ורביה בדרך זו.

הקשו חכמי בית המדרש, והביאו ראיה שהסברה הזו לא נכונה, כלומר, הביאו ראיה ששימשו עם תמר כדרכה דרך הרחם], מיתיבי: כל עשרים וארבעה חודש [שלאחר הלידה, שהרי האשה מיניקה את ילדיה, ואם תתעבר יש כאן חשש של סכנה לולד שלא יהיה לו מה לאכול, האיש] דש מבפנים [מותר לו לשמש עם אשתו מבפנים] וזורה מבחוץ [ומוציא זרעו בחוץ. על מנת שלא תתעבר אשתו], דברי ר’ אליעזר. [=כך היה סובר רבי אליעזר].

אמרו לו [חכמים לרבי אליעזר]: הללו [=מעשה זה] אינו אלא [=מעשה זה שהתרת לעשות הוא דומה] כמעשה ער ואונן! [=גם חכמים לא אמרו שמעשה זה הוא ממש דומה למעשה של ער ואונן, אלא אמרו “כ”מעשה ער ועונן, רק דומה. כלומר חכמים לא יכולים לומר על מי שדש מבפנים וזורה מבחוץ, שמעשה זה בדיוק כמו של ער ואונן, מכיון שמעשה של עור ואונן לא היה רק על הוצאת הזרע, אלא היה גם על חוסר הפריה ורביה.

ומכאן מוכח, מתוך קושייתם של חכמים על רבי אליעזר, שתמר לא היתה בתולה כשבא עליה יהודה, ומוכח מכאן שער ואונן שימשו עמה כדרכה.

ולכן קשה, כיצד אמר רבא שיהודה בא על תמר ביאה ראשונה? ממשיך התלמוד ומתרץ] כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן. [=אם אדם משמש עם אשתו וזורה זרעו בחוץ, זה דומה למעשה ער ואונן מצד אחד, ומצד שני לא דומה למעשה ער ואונן. צד אחד לומר שזה] כמעשה ער ואונן, דכתיב: “והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה“. [=הוצאת הזרע בכוונה שלא על מנת להביא ילדים, נקרא כמעשה ער ועונן, ונקרא שיחת ארצה. ולכן אם אדם משמש עם אשתו וזורה בחוץ, דומה מעשה זה למעשה של ער ואונן].

[צד אחד לומר שלא דומה] ולא כמעשה ער ואונן, דאילו התם [=במעשה של ער ואונן, הם באו עליה] שלא כדרכה [=ועשו כן בכוונת תחילה על מנת שלא תתעבר], והכא כדרכה [=במקרה של רבי אליעזר, מתואר שהוא בא עליה כדרכה וזורה בחוץ].

בשלמא אונן, דכתיב ביה: ושחת ארצה, אלא ער מנלן? [=מהיכן אנו יודעים שגם ער היתה כוונתו למנוע הילודה?] אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: וימת גם אותו, אף הוא באותו מיתה מת. [=מתוך שנאמר, “וימת גם אותו“, מכאן משתמע, ששניהם מתו בגלל שמנעו הילודה]. בשלמא אונן, [=אצל אונן מובן הדבר מדוע הוא נהג כן] משום [=מידותיו הרעות ושנאתו היוקדת לאחיו הגדול, שהתכוין לא לעבר את תמר, על מנת ש]-“לא לו יהיה הזרע”. אלא [אבל] ער מ”ט עבד הכי? [מה היתה סיבתו של ער למנוע הילודה?] כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה“. ע”כ.

.

והנה גם מן התלמוד הזה למדים אנו במפורש:

.

א) עיקר חטאם של ער ועונן, היתה על כוונתם למנוע הילודה. וכל כוונה למנוע הילודה ללא כל סיבה מוצדקת, אסורה בתכלית, מכיון שיש בדבר ביטול פריה ורביה. ומה עשו על מנת למנוע הילודה? לדעת פשט המקראות, שימשו עמה והוציא זרעם בחוץ. לדעת התלמוד בראינו כאן, הם שימשו עם תמר שלא כדרכה [דרך פי הטבעת], ובכך לא היה סיכוי שתמר תתעבר. אלא שכל אחד מטרתו היתה שונה. ער לא רצה שתמר תתעבר, על מנת שלא תהיה פחות יפה. ולכן הוציא זרעו במקום שלא ראוי לעיבור. והתלמוד מסביר, שגם בדרך זו, הדבר נקרא “לבטלה”, מכיון שאין לו ילדים, ובכך מנע פריה ורביה. וחטאו של אונן היה, שהוציא זרעו במקום שלא ראוי להולדה, בכוונת תחילה, רק בשביל שלאחיו לא יהיה שם טוב אחריו.

ולכן רבי אליעזר סובר, שאדם המשמש עם אשתו, כל שזה לצורך רפואה של האשה או רפואה של הילד, שיהיה לו מה לאכול לעתיד, מותר לו לשמש עם אשתו ולהוציא זרעו בחוץ. מכיון שאין הדבר נחשב ל”בטלה“, כי גדר הבטלה, הוא על פי כוונתו של האדם. במילים אחרות, כל שהזרע יוצא למטרה נעלה וחשובה, אפילו יוצא בחוץ, אין זה בגדר השחתה ולא לבטלה, מכיון שהוצאה זו משמשת רפואה לאשה או דבר שיכול למנוע לעתיד בעיות לולד.

.

והנה מצאנו עוד מקום אחד בחז”ל, שכל שהוא לצורך רפואת האשה או לצורך האשה, או לצורך רפואת הולד, מותר למנוע הילודה, ואין זה נקרא, “לבטלה”. כמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יב עמוד ב): “תני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלוש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה; קטנה – שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה – שמא תגמול בנה וימות”. ע”כ. ומה הוא, “מוך“? חתיכת בד המונע הכנסת הזרע למקום האשה ומשבש הזרע מלהתקיים.

.

וכן מבואר מן התרגום ירושלמי שנחשב לקדמון מאוד על פי החוקרים (200-300 שנה אחר חתימת התלמוד), וכותב הוא כך (בראשית פרק לח פסוק ז פרשת וישב): “ויהי ער בכורו של יהודה רע לפני יי על שלא היה נותן זרעו לאשתו ויתחזק רוגזו של יי עליו ויהרגו יי”. ע”כ. שימו לב כיצד התרגום ירושלמי מפרש את מה שאמר בתורה, “וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ וַיְמִתֵ֖הוּ יְיָֽ”. ומפרש התרגום ירושלמי את רעתו של ער, לא על זה ששפך זרעו, אלא על זה שלא נתן זרעו לאשתו, ובכך עשה באופן ברור מעשה מכוון לביטול מצות פריה ורביה.

ומבואר כי עיקר חטאו של אונן לא היה על השחתת הזרע, אלא על אי קיום הקמת הזרע לאחיו, ועל ביטול מצות פריה ורביה. ובוודאי ופשוט הדבר, שאם היה לו בן ובת, והיה עוסק בפריה ורביה קודם לכן, פשוט שלא היה נענש בחומרה כזו. וכמו שכתבו חז”ל בתלמוד נדה שנציג בהמשך. שמכיון ששפך “זרעו לבטלה” שלא לצורך קיום המין, ולא קיים מצות פריה ורביה, לכן היה חייב מיתה בידי ה’.

.

וכן מבואר בתרגום ירושלמי הנזכר שתרגם, “וידע אונן כי לא על שמו יקראו בנים והיה כאשר היה בא אל אשתו של אחיו היה משחית מעשיו על הארץ שלא להקים בנים על שמו של אחיו“. ע”כ. ואם עיקר האיסור הנורא והחמור הוא רק על הוצאת שכבת זרע לבטלה, מפני מה לא מנה אותו לבד? אלא בוודאי כי עיקר האיסור והחטא החמור של ער היה, שלא הקים זרע לעצמו, ובכך גם בעקיפין, לא קיים את הבטחת ה’ לאברהם אבינו, שזרעו יהיה ככוכבי השמים לרוב, כלומר שיפרו וירבו עד אין סוף. וער ביטל דבר זה והיה משמש עמה, ועושה מעשה מכוון לבטל ממצוות פריה ורביה.

.

ואם תשאל, מפני מה תמר שהיתה שותפה למעשה זה, לא נענשה גם היא? הרי יכלה למחות בהוצאת שכבת זרעו של ער בעלה, ולומר לו שהוא משחית את זרעו? אלא, מפני שאשה אינה מצווה על פריה ורביה, ואין לה עוון בזה אם לא תקים זרע אחריה, לכן לא נענשה בכך. ונצטוו הם על מצות פריה ורביה קודם מתן תורה.

וכמו שביאר רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה ריב): “והמצוה הרי”ב היא שצונו לפרות ולרבות ולכוין לקיים המין וזאת היא מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה (בראשי’ א) פרו ורבו. וכבר ביארו (ברכו’ יו א וש”נ, הק”ש רפ”ד) שהחתן אינו חייב בקרית שמע כשישא בתולה ושמו טעם לזה היותו עוסק במצוה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו והמתחייב ממנה בפרק ששי מיבמות (סא – סו א). ומצוה זו אין הנשים חייבות בה ובבאור אמרו שם (סה ב) האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה“. ע”כ.

.

ושימו לב לדבריו של רבינו, “ולכוין לקיים המין וזאת היא מצות פריה ורביה“. כלומר, מי שיושב לבטח ואינו מתחתן ולא מביא ילדים, או מי שנושא אשה, אבל לא מביא עמה ילדים לעולם בכוונה, אפילו היתה האשה לוקחת גלולות למניעת הריון, או היו משתמשים בכל חומר אחר שמונע מהם להביא ילדים לעולם, הרי הוא חוטא חטא גדול בכך, ולא שונה דינו מדינו של ער ואונן אשר עיקר חטאם היה שלא קיימו מצוות פריה ורביה, ובמילים אחרות, איש ואשה שלא מביאים ילדים לעולם בכוונת תחילה, אפילו לא הוציא הגבר שום שכבת זרע “לבטלה“, אלא רק השתמשו בחומר מסויים המשבש את הזרע, בכך לא קיימו את ייעוד בריאת העולם, שהוא לפרות ולרבות ולהמשיך את קיום מין בני האדם בעולם. ואיני רואה שוני בינם לבין דינו של ער כלל. אלא אם כן היה הדבר משום רפואה לאשה, שזה פשוט שמותר למנוע הילודה בדרכים שנציג בהמשך.

כלומר, עצם ביטול פריה ורביה על ידי גורם כלשהו, לא משנה אם זה על ידי חומר שהורס את הזרע בגופה של האשה, או שהאיש מוציא זרעו מחוץ לרחמה, עצם ביטול פריה ורביה רעיונית, הוא לכשעצמו העוון הגדול החמור, וממנו נמשך סעיף, “שכבת זרע לבטלה“.

במילים אחרות, “שכבת זרע לבטלה“, שפורשה עד היום בעיני הציבור רק על עצם הוצאת הזרע, הוא פירוש לא נכון. כי גדר האיסור הוא, האם הוא משמש ל-“בטלה” או לא. יש פעמים שאדם יוציא בידו את הזרע, ולא יחשב לו לבטלה. כיצד? איש ואשה שלא מצליחים להכנס להריון באופן טבעי, והגבר צריך להוציא זרע על מנת לעשות פעולה שנקרא “הפריה”, מותר לו ללא ספק לעשות כן, מכיון שאינו עושה זאת לבטלה!

ולכן, מנגד, גם כאשר האיש מסיים ביאתו אצל האשה ברחמה כדרך כל הארץ, אבל משתמשת האשה באמצעי מניעה ללא כל סיבה מוצדקת ואין לה בן ובת, הזרע הזה שיצא נחשב ללא כל ספק, “לבטלה” אצלנו. מפני שרעיונית שניהם גרמו לעשות מעשה שימנע ילודה, ומלוא כל הארץ כבודו, ואם אין סיבה מוצדקת, אין שוני במעשה זה בינם לבין מעשה של ער. וזה שהיום יש אמצעי מניעה מיוחדים לנשים בדרכים שמבטלות את הזרע, לא אומר שלא יחשב להם ביטול מצות פריה ורביה, וה’ יתברך הוא היודע והמבין. וכן ראינו, שרק לצורך הותר לאשה לשמש במוך, אבל שלא לצורך רפואי או תכנון נכון של המשפחה, אסור לאשה לשמש באמצעי שימנע ילודה.

.

עוד ראיה שזרע לבטלה הוא רק שזה נחשב בגדר, “לבטלה“, הוא שבהמשך נבאר, שאיש המשמש עם אשתו לא דרך רחמה, אלא בא עליה שלא כדרכה [=אף שהדבר מאוס] מותר לו להוציא באותו מקום את הזרע, מכיון שזה דרך התשמיש שלהם כעת, ואין הוא מכוין לא להביא ילדים, אלא שהוא רוצה לשמש עמה באותו מקום, בזה הגדר מותר. ואף שאין שום סיכוי לאשה להתעבר מזה שהאיש יוציא זרעו בפי הטבעת של האשה, בכל זאת הזרע הזה לא נקרא, “לבטלה“, מכיון שהוא לצורך התשמיש שלהם, ומותר לאדם לעשות באשתו מה שרוצה.

.

וכתב רבינו בספרו הגדול (רמב”ם הלכות אישות פרק טו הלכה א – טז): “האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר! במה דברים אמורים בשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנאמר “פרו ורבו”. האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה … כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? זכר ונקבה, שנאמר, “זכר ונקבה בראם”, היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה”. ע”כ.

.

ולמדים אנו כי האשה אינה מצווה על פריה ורביה, וכן למדים אנו כי מצות פריה ורביה מן התורה הוא להביא בן ובת לעולם, ולאחר מכן, אדם פטור מן התורה להביא עוד ילדים וקיים בכך את ייעודו בעולם בנושא זה מן התורה.

.

ולכן, אדם שלא הביא עדיין ילדים לעולם, צריך שישא אשה שראויה לילד, כמו שכתב רבינו (הלכה ז שם): “לא ישא אדם עקרה, וזקנה, ואילונית, וקטנה, שאינה ראויה לילד, אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא, ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין להן אלא יוציא או ישא אשה הראויה לילד”. ע”כ.

והנה מתוך דבריו של רבינו מוכח ללא ספק, שכאשר אדם משמש עם אשה שלא ראויה להוליד, ואין לו ילדים, אע”פ שמזריע זרע בתוך רחמה, יש בזה בעיה לא פשוטה, מכיון שזרעו הולך “לבטלה“, אע”פ שסיים והוציא הזרע בתוך הרחם כדרך כל הארץ, אבל תביעה עליו יש, מדוע הוצאת זרע לבטלה במקום שאין לו קיום? ולכן אסור לקחת אשה שאינה ראויה להוליד, או קטנה שאינה ראויה להוליד. אמנם, מתי שקיים כבר מצות פריה ורביה, מותר לו לקחת אשה שאינה ראויה להוליד, ואין ביאתה נחשבת לו להוצאת שכבת זרע לבטלה. וכן אדם שאשתו בהריון, אין לו איסור לשמש עמה, ואין זה נחשב זרע לבטלה חלילה, מכיון שקיים את יעוד הזרע כבר, ואין במחשבתו למנוע פריה ורביה.

והנה שוב למדים אנו, שגדר האיסור, זרע “לבטלה“, יורד משמעותית, מתי שלאדם יש כבר בן ובת, שמשעה שקיים מצות פרו ורבו, לא נחשב לו ביאת קטנה, או ביאת מי שאינו ראויה לילד, כהוצאת זרע לבטלה. ופשוט הוא.

ולכן איש ואשה שהתחתנו, ועשר שנים לא הצליחו להביא ילדים לעולם, חובה עליו לגרש את האשה, מכיון שלאחר מכן יחשב לו שזרעו הולך לבטלה, ואף יתן דין על ביטול מצות פריה ורביה. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק טו הלכה ח): “שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת וכו'”. ע”כ.

.

ומה שכתבנו שכאשר הביא בן ובת לעולם יצא ידי חובתו מן התורה דווקא, כן מבואר מדברי רבינו. שחכמים הטיפו מוסר לאדם, שכל זמן שיש לאדם כח להביא ילדים לעולם בתנאים המתאימים כמובן, ישתדל האדם לפרות ולרבות. כמו שכתב רבינו (שם הלכה טז): “אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם, וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד”. ע”כ.

וכמובן מה שכתב רבינו בשם חז”ל, זו חובה המתקיימת בתנאי שיש כח גם לו, וגם לאשה להביא עוד ילדים, וכל אדם עיניו בראשו בגידול ותכנון המשפחה. אבל צריך לכל הפחות שיהיה בן ובת לפי דעתו של רבינו הטהור הרמב”ם.

.

ונמצא בפשטות, כי עיקר איסור, “הוצאת שכבת זרע” וגדר “הבטלה“, הוא דווקא שהדבר נעשה “לבטלה”, או לחלופין, מונע פריה ורביה בדרך כזו או אחרת ללא כל סיבה מוצדקת. וכן כתב רבינו במורה (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מט): “… והזהיר מלישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית, מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה, והנשואין ההם יהיו מכשול לה ולתובעיה, וזה מבואר מאוד”. ע”כ. והנה, שוב נוכחנו להבין ולדעת, כי עיקר אזהרת ה’, ועיקר חטאם של ער ואונן, היה בעבור זה שבעילתם היתה נפסדת, כלומר, שלא עשו מעשה והביאו ילדים לעולם. ולא רק שלא עשו מעשה, אלא עשו בהיפך, ששימשו עם תמר, אבל עשו זה באופן מכוון, על מנת שלא תתעבר תמר. וזה עוון נורא ועצום ביותר, ובהמיות גמורה תחשב, שהרי מונע את המשך קיום מין האדם בעולם, ולמה לו חיים? ושלא נדבר על מעשה שעשה אונן, שהוא החמור ביותר, שעשה מעשה רשע גדול ביותר, והשחית את עצמו באופן ברור ואת מידותיו.

.

וכתב הרד”ק (בראשית פרק לח פסוק ז פרשת וישב): “ויהי רע בעיני ה’ – שלא היה יודע בו אלא ה’, והוא בדברים שבינו לבינה. וארז”ל (שם) שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר כדי שלא תכחש יופיה … וידע אונן – כמו שאמר לו אביו “והקם זרע לאחיך“. ושחת ארצה – שחת זרעו לארץ כענין שאמרנו בער”. ע”כ. ומבואר מדבריו בפשטות, שעיקר חטאו של ער היה שלא גרם לעיבורה של תמר. והוא הדין לגבי אונן, שעשה מעשים על מנת שלא תתעבר תמר, וחטא ב’ חטאים, האחד, שלא הקים זרע לאחיו, והשנית שביטל מצות פריה ורביה, ובכך לא העמיד עוד מין ממיני האדם.

.

והנה, המעיין בתנ”ך, במשנה, בספרי, בספרא, במכילתות, בתוספתות, בתלמוד ירושלמי, לא יראה ולא ימצא שום איסור בענין, “הוצאת שכבת זרע מגוף האדם”. וכן המעיין בספר המצוות של הרמב”ם, לא ימצא שנמנה בתריג’ מצוות ענין זרע לבטלה ואיסורו. ולכן, בוודאי וללא ספק, שה’ יתברך לא אסר בשום מקום בתורתו, על הוצאת הזרע עצמו מגופו של האדם ולחוץ. ולא שהוצאת שכבת זרע לבטלה זה דבר קל חלילה, בוודאי שהוא ענין חמור ביותר ופגם מחשבתי גדול! אלא צריך לדעת, שאיסור זה אינו מן התורה, אלא הוא אזהרה של חז”ל שאדם לא יפגום בעצמו ויוציא עצמו מן העולם על ידי מעשה קשה זה.

.

אלא שעיקר התביעה על האדם במעשה זה, הוא עקירת מצות פריה ורביה. אמנם, משהביא האדם בן ובת לעולם, מותר לו אפילו לקחת אשה שאינה ראויה לילד כמו שלמדנו מדברי הרמב”ם בספרו משנה תורה. ולכאורה, היש זרע לבטלה יתירה מכך? לקחת אשה שאינה ראויה לילד? הרי משחית זרעו בכך שמוציא אותו במקום שאין קיום והמשך! ואיך יהיה מותר? אלא, מכיון שכל תכלית הזרע הוא להמשיך החיים, ומשקיים האדם מצות פריה ורביה, מותר לקחת אפילו אשה שאינו ראויה לילד, ואין זה נחשב לגביו השחתת הזרע. כי גדר “הבטלה” יורד פלאות במי שקיים מצות פריה ורביה.

והוא הדין לגבי אשתו כאשר היא כבר מעוברת, אין לו כל איסור לשמש עמה, ואע”פ שלזרע הזה שמוציא, אין קיום והמשך, הרי הוא מותר בכך.

.

ויוצא, שעיקר ענין איסור – “שכבת זרע לבטלה“, הוא דבר המסתעף על ידי ביטול מצות פריה ורביה, ולא אמור רק כלפי מי שמוציא אותו לבדו עם עצמו, אלא אפילו עושה זאת עם אשתו, כאשר אין להם ילדים, והיא לוקחת גלולות ללא כל סיבה מוצדקת, או שהוא משים על עצמו אמצעי מניעה מסויים, שבכך הם רוצים לדחות פריה ורביה ולא להביא ילדים לעולם, הרי בכך, זרעו יוצא לבטלה, כלומר, שזרעו יוצא ללא צורך לקיום המין, וזה בוודאי עוון חמור, כי בכך גורם שלא יתקיים זה המין ולא יהיה לו המשך וקיום! ואין הבדל בזה, בין שאדם מבטל את הזרע בגוף האשה, לבין זה שמוציא מחוץ לאשה. מה שאין כן אם אדם כבר קיים מצוות פריה ורביה, והביא בן ובת לעולם, בזה יצא ידי חובתו מן התורה.

.

“ביאור דברי התלמוד בבלי”:

והנה, המקום היחיד בחז”ל, ולדעתי זה המקום החשוב ביותר, שבאמירתם זו הצילו את עם ישראל מלעשות מעשים מגונים ולהוריד את דרגת השכל לבהמיות נוראית ביותר, הוא התלמוד במסכת נידה, שהוא בעצם המקום היחיד בכל ספרות חז”ל המתאר את החומרה של איסור הוצאת שכבת זרע “לבטלה”, אמנם גם במקום זה, הכל נסמך על ענין “הדרשה” ו-“הערה” בפשטי המקראות, כפי שנבאר עתה.

אלא שלפני שנציג את דבריהם, על האדם לדעת, שאע”פ שאיסור זה לא נמנה בתריג’ מצוות, אדם הנופל בזה ומנאף עם עצמו ומוציא שכבת זרע, הורס לדעתי את חייו, את מוחו, את נפשו, ומביא עצמו להתמכרות יתירה, ויש בזה לדעתי גם השחתת הגוף. ולכן חז”ל בחכמתם ראו להפריז בלשונם בלשון חריפה ולומר את כל הדברים האלו, וכל זה עשו בחכמה על מנת להרחיק מאוד מפגם זה.

אבל בשום פנים ואופן אסור לומר, שעוון זה יותר חמור מאחד העוונות החמורים שבתורה, וחלילה לומר כל מיני הזיות ובלבולי הדעת למיניהם, כמו שטוענים כמה מהובלים, שאדם שפוגם בזרע לבטלה, הורג 300 אלף ילדים, ורבים מן ההזיות הנוראיות הללו אשר שיבשו את הדעת של עמינו הטהור.

.

כתבו רבותינו (תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד א): “רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה [=בבריתו] ומשתין, [נחשב לו] כאילו מביא מבול לעולם. [=מדוע החשיב עוון זה למבול? שהרי המבול גרם לאבד את יושבי הארץ. ורבי אליעזר אומר, שהאוחז באמה ומשתין, דומה ונחשב לו כאילו מאבד את ישוב הארץ. וכמובן דמיון זה שאמר, הדגיש בלשונו, “כאילו”, כלומר, זה רק מוסר השכל ולא ממש].

אמרו לו לרבי אליעזר: והלא [=אם לא יאחוז בבריתו ויכיון, הרי בכך] נצוצות [שתן] נתזין על רגליו, ונראה [לרואים] ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! [=שהרי כרות שופכה אינו יכול להביא ילדים]. אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום … וכל כך למה? מפני [=שכאשר נוגע באמתו ומשתין, מגרה את עצמו ונמצא] שמוציא שכבת זרע לבטלה.

דאמר רבי יוחנן [=אמורא ארץ ישראל]: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר, “וירע בעיני ה’ (את) אשר עשה וימת גם אותו”. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים, שנאמר, “הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים”, אל תקרי “שוחטי” אלא “סוחטי”. [=אף שהפסוק האמור כלל לא מדבר בענין “זרע לבטלה”, כי כתוב (ישעיהו פרק נז פסוק ד – ה): “עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלֽוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר: הַנֵּֽחָמִים֙ בָּֽאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים“. וכתב הרד”ק, באלים – ופירש אחר כך, תחת כל עץ רענן, כי אלים כלל לעצים כי כן היה דרכם לעבוד עכו”ם תחת העצים הרענני’ שענפיהם ועליהם לחים. שוחטי הילדים – היא עכו”ם שהיו זובחים לה הבנים, וכן אמר יחזקאל הנביא ובשחטם את בניהם לגלוליהם, והיו עושים זה בנחלים מקום שהיו שם סלעים תחת הסעפים ופי’ סעפים שנים, וכן בסעיף סלע עיטם, כמו שן סלע, נקרא כן לפי שהוא לסלע כמו הסעיף לאילן”. ע”כ. ונמצא שהפסוק כלל לא מדבר על זרע לבטלה ואין לו כל קשר לזרע לבטלה. אלא חכמים בכוונת תחילה מוצאים מקומות שניתן “לדרוש” בהם גם על זרע לבטלה, על מנת להרחיק את האדם מעוון זה. ולא שבאמת הפסוק מדבר על איסור זרע לבטלה].

רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן … אמר רב: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור! דקמגרי יצה”ר אנפשיה. ורבי אמי אמר: נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים – והולך ועובד. איכא דאמרי, אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא וירע בעיני ה’ וכתיב התם כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.

ואמר ר’ אלעזר: מאי דכתיב, “ידיכם דמים מלאו” – אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל: לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל.

ת”ר: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח. בשלמא גרים – כדר’ חלבו, דא”ר חלבו: קשין גרים לישראל כספחת. אלא משחקין בתנוקות מאי היא? אילימא משכב זכור – בני סקילה נינהו! אלא דרך אברים – בני מבול נינהו! אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו, דא”ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי”. ע”כ.

.

והמעיין היטב בתלמוד זה יראה, כמה נתקשו חכמים למצוא מקור ל-“איסור” זרע לבטלה. ובעצם, לאמיתו של דבר נאמר את האמת, גם לחכמים עצמם אין מקור ברור לאיסור הוצאת שכבת זרע. ולכן לא תמצאו בכל השיח הזה לשון של “איסור“. שהראשון אמר, “כל האוחז וכו’ כאילו הביא מבול לעולם”, ודימה הוצאת זרע לחינם להשחתת העולם. אמנם גם בלשונו לא אמר, “אסור“, אלא אמר, “כל האוחז“, שלא ראוי לאדם לעשות את זה, מכיון שבאחיזת הברית כאשר הוא משתין, יש בזה גירוי נפשו, לכן יש סיכוי שיצאו ניצוצות זרע לבטלה, ולכן כביכול יוצא מדבריו שאסר זאת רבי אליעזר.

ורבי יוחנן דרש מן הפסוקים האמורים לגבי ער ואונן, ואמר שעל ענין הוצאת זרע לבטלה נענשו. ואף שפשוטי המקראות מורים בהיפך, רבי יוחנן מוצא דרך לדרוש על הוצאת זרע לבטלה ומוציא אותו מפשט המקרא, על מנת לגרום כמה שיותר לבני אדם שיתרחקו מדבר זה. אלא שהמעיין בדבריו יראה שכתב, “לבטלה“, ודווקא נקט, “לבטלה“, רק שיוצא הדבר “לבטלה“, כלומר שאדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, הוא שאסור.

אמנם גם בלשונו לא תמצאו לשון, “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה“. אלא אמר, “חייב מיתה”, מדרך דרשה ומוסר לאדם שיפחד ויתרחק מזה העוון. וכן על זו הדרך בכל הלימוד הזה שחז”ל רצו להעביר את המסר. ובוודאי שהיוצא מדבריהם, שאסור בשום אופן לאדם לשפוך את זרעו “לבטלה”, כלומר, דווקא שהדבר נעשה “לבטלה“. אבל אם אין הדבר נעשה לבטלה, אלא נעשה לצורך, בוודאי שהדבר גם מותר לדבריהם. ומטעם זה נסביר בהמשך, מדוע מותר לאשה להשתמש באמצעי מניעה.

.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יח – יט): “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר, “ידיכם דמים מלאו”, וכאילו הרג הנפש”. ע”כ.

.

וכעת נשים לב לדבריו של רבינו:

.

א) איסור זרע לבטלה, איסורו מדרשה של חכמים בלבד.

.

ב) אסור לאדם, להיות דש מבפנים וזורה מבחוץ, כלומר, אסור לאדם לשמש כדרך הארץ עם אשתו, ולהחליט שהוא מוציא זרעו שלא ברחמה. וכן המשמש שלא כדרכה, אע”פ שמותר לו לשמש שלא כדרכה, לא יוציא את איברו וישפוך זרעו מבחוץ, אלא אם משמש עמה כדרכה צריך להוציא זרעו ברחמה. ואם משמש עמה שלא כדרכה [אף שמאוס מעשה זה] יוציא באותו מקום את זרעו. בכל אופן שלא יהיה, אסור לאדם לעשות מעשה בהמי ולפני שמסיים ביאתו לעשות מעשה ולשפוך זרעו בחוץ, אפילו היו לו ילדים, מכיון שיש בדבר זה בהמיות גדולה, אשר תוליד באדם טבעים רעים. אמנם הרמב”ם לא כותב על מעשה זה, “חייב מיתה“, אלא מורה לאסור דבר זה מדרך ההתרחקות מן הרע. ומבין שמה שאמר רבי יוחנן, “חייב מיתה”, הוא לשון גוזמה.

וכמובן, אם היתה סיבה מוצדקת, מותרים להשתמש באמצעי מניעה. וכיצד אני יודע שמותרים להשתמש באמצעי מניעה בסיבה מוצדקת, או כאשר יש להם בן ובת? מתוך שאמר, “ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד“. במילים אחרות, מי שנושא קטנה שאינה ראויה להוליד ואין לו ילדים, דומה קצת איסורו למי שדש מבפנים וזורה מבחוץ. שהרי משמש ומוציא שכבת זרע שאין לה תכלית.

וכיצד אני יודע שרבינו מדבר רק על מי שאין לו ילדים? מתוך שכתב (הלכות אישות פרק טו הלכה ז): “… לא ישא אדם עקרה, וזקנה, ואילונית, וקטנה, שאינה ראויה לילד, אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה, או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה“. ע”כ. ונמצא, כי מה שכתב שלא ישא אשה שאינו ראויה לילד, הוא דווקא בלא הביא ילדים, אבל הביא בן ובת וקיים מצות פריה ורביה, מותר לו לקחת אשה שלא ראויה לילד, ואין זה נחשב שמוציא זרעו לבטלה.

.

ג) מתוך שסיים וכתב על אלו שמנאפין בידם ומוציאין שכבת זרע לבטלה, שדינם יותר חמור מאלו שדשים מבפנים וזורעים מבחוץ, למדים אנו, כי האיסור הזה כולו הוא פגם גדול מאוד למחשבה של האדם, ומוליך את האדם לבהמיות גדולה. כלומר, אם יש איסור על עצם הוצאת הזרע, מדוע זה המוציא זרע מחוץ לרחם אשתו, דינו פחות משל זה המנאף בידו? אלא בוודאי, שזה שמוציא זרע לבדו, משליך מעליו את כל עצם תכלית בריאתו. אמנם זה שמשמש עם אשתו ומתחיל לעשות את המצוה, אמנם לא מסיים את המעשה כמו שצריך, יש לו עוון מחשבתי גדול, אבל לא גדול כמו זה שמנאף לבד.

.

ולכן כאשר מדובר ביחסי אישות בין איש לאשה, רבינו מתיר לאדם לעשות באשתו כל מה שרוצה, ומסיים וגומר ביאתו היכן שרוצה בכל איבר מאיבריה, כמו שכתב (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט): “אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שריצה, ובה עליה בין כדרכה [דרך הרחם], בין שלא כדרכה, בין דרך [שאר] איברים. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שבארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות”. ע”כ.

ומבואר מדברי רבינו, שרק כאשר אדם משמש עם אשתו דרך הרחם, כלומר כדרכה, או משמש עמה שלא כדרכה, רק אז כשעושה מעשה בכוונת תחילה, ומוציא את איברו וזורה זרעו בחוץ, אז הדבר הזה אסור הוא, כי דבר זה מוליך את האדם לבהמיות נוראית.

אבל כאשר בא עליה דרך אברים אין בכך איסור. ואם בא עליה כדרכה יסיים ביאתו שם. ואם בא עליה שלא כדרכה יסיים ביאתו שם. ואם בא עליה דרך אברים אחרים, אין לו איסור להוציא זרעו בתשמיש זה. שכן זה לא נחשב “לבטלה”.

ובחלק מהמהדורות של רבינו אשר זוייפו וטוייחו על ידי המינים האורתודוקסים, החסירו מהם, את המילים, “בין דרך איברים”. ואף הוסיפו המהובלים בדבריו של רבינו, “ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה“. וכל חכם לב יבחן ויראה, כי אין שום שייכות למילים אלו כאן, שכן, מה חידש רבינו בכל השיח הזה? אלא בוודאי כי מדובר בזיוף, כמו שכתב הרב יוסף קאפח בפירוש משנה תורה (עמוד שכז הערה טז). ואע”פ כן, טוב שאדם יתרחק גם מן הדברים האלו.

נמצא לפי הדברים הללו, שרבינו מבין, שכל איסור של חכמים גבי הוצאת זרע לבטלה, הוא ביטול מצות פריה ובריה. ומעבר לזה יש בזה איסור הפוגם בדעתו של האדם, במחשבתו, בשכלו, ומביא אותו לבהמיות גדולה. ולכן, אסור לאדם להוציא שכבת זרע לבטלה, ואיסורו מדרשה של חכמים. אמנם, כאשר הדבר נעשה לצורך כמו שכתבנו לעיל, או נעשה בגדר דברים שאינם נקראים “לבטלה“, הדבר מותר.

.

גם המאירי כתב (בית הבחירה למאירי מסכת נדה דף יג עמוד ב): “המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים, והמקשה עצמו יהא בנדוי ר”ל שהוא ראוי לנדותו, לא שנחזיקהו במנודה מאיליו … וכן כל שמסבב בעצמו לבא לידי הרהור חוטא ואינו ראוי לכנס במחיצתו יתברך דרך הערה אמרו ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד וכן אמרו לא תנאף לא תהא נואף בין ביד בין ברגל וכן המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך הכרח תקצץ”. ע”כ. ושימו לב לעדינות ביקורתו של המאירי, שהרגיש במה שהרגשנו לעיל. שכתב, “כאילו”, ואמר, “רוצה לומר שהוא ראוי לנדותו, לא שנחזיקהו במנודה וכו'”. ושוב כתב, “דרך הערה אמרו”, כלומר, גם המאירי הבין, שכל ההתקפות הללו של חכמים שאמרו ודרשו לא מפשט הפסוקים, הכל הוא “דרך הערה” ולא שמבואר כן ממש.

.

ולכן כתב בהמשך, “אף כשנושא אדם אשה צריך שתהא כונתו לשם מצוה, דרך הערה אמרו שהגרים והמשחקים בתינוקות גורמים רעה לישראל גרים מפני שלמדים ממעשיהם ומשחקים בתינוקות פירשו בו שלא במשכב זכור שאם כן בני סקילה נינהו ולא דרך איברים שאם כן בני מבול נינהו אלא שנושאין קטנות שזו היא הוראה שלא נתכון למצוה. אלא שבזו כתבנו במקומו שחכמים תיקנו להם נישואין וכל שכונתו לטובה מותר“. ע”כ. וכיצד ניתן להתכוין לטובה מתי שנושא אשה שאינה ראויה לילד? מתי שאינו רוצה להיות לבד, או שכבר קיים פריה ורביה, ואינו מעוניין להביא עוד ילדים מחוסר כוחו לטרוח בגידולם, באופן כזה הדבר מותר בהחלט, ואין זה נחשב שזרעו לבטלה. וגם אין זה נחשב שאינו מקיים מצות פריה ורביה, שהרי כבר הביא בן ובת לעולם.

.

שוב ראיתי בבית הבחירה למאירי שכתב (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קט עמוד א): “… וכן הזהירו מטעם זה שלא להוציא שכבת זרע לבטלה, שלא יראה עצמו כמתכוין לענין זה להנאת הגוף, אלא לקיום המין ולכוונת הממציא יתברך”. ע”כ. נמצא לפי דברי המאירי, שכל איסורם של חכמים גבי הוצאת שכבת זרע לבטלה, הוא הרס המחשבה והבהמיות שיהיה לאדם בעקבות מעשה זה.

.

ולכן, מכל הדברים הללו למדים אנו, כי אם יש לאשה חולי, או שיש לאשה חולשה, וצריכה היא חופשה לאחר לידה, נותנים לה את הזמן שלה עד שתתרפא, ויכולה להשתמש באמצעי מניעה. ומשהביאו בן ובת לעולם, ויש להם טורח בגידול הילדים, וקשה על האשה להביא עוד ילדים, יכולה לקחת כל אמצעי מניעה שתרצה ולעשות הפסקה. ומי שקשה עליה להשתמש באמצעי מניעה, ורוצה שבעלה ישתמש באמצעי מניעה. התייעץ עמנו בנושא זה [0556881423].

.

אמנם, כאשר אין להם ילדים, אסור להם בשום אופן למנוע פריה ורביה, לא על ידי גלולות שהיא תקח, ולא על ידי חומרים שישחיתו בגופה את הזרע, ואסור גם לאיש לשמש באמצעי מניעה, ועוון גדול וחמור הוא זה למנוע פריה ורביה מעצמם. ואם הביאו רק ילד אחד, גם באופן זה חייבים הם מן התורה להביא או בן או בת על מנת שיקיימו מצוות פריה ורביה, ואסור להם למנוע את עצמם מכך, אלא אם כן האשה צריכה חופשה זמנית על מנת להשיב בריאותה, אבל לאחר שתתרפא, חייבים לעשות הכל על מנת לקיים את מצות התורה.

.

וכמובן לאחר שהביאו בן ובת לעולם, אם יכולים הם, והמצב מתאפשר, כלומר, יוכלו לגדל את ילדיהם בנחת, בשלווה, ברוגע, והדבר לא יכבד על האשה, יקיימו מצות חכמים, וישתדלו להביא ילדים לעולם. אמנם, שלום בית דוחה את דבריהם של חז”ל, ואם האשה אינה רוצה עוד ילדים, ויש להם בן ובת, אין לאיש להכריח את אשתו על כך, ויכולים להשתמש באמצעי מניעה ולמנוע הילודה ללא כל ספק.

.

לסיכום:

א) איסור מוציא שכבת זרע לבטלה איסורו מדברי חכמים. ובעיקר איסור זה נובע מפגם בהמיות גדולה שתיולד לאדם כתוצאה ממעשה זה.

.

ב) אסור בשום אופן לאדם יחידי להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מאוד הוא. אמנם אינו העוון החמור ביותר בתורה חלילה, שכן איסור זה הוא פגם גשמי ונפשי בשביל האדם. ודומה לאדם שאוכל כל היום מאכלים שאינם בריאים, וסולל וסובא בכל מיני דברים משמינים ומשחית את עצמו. כך איסור זרע לבטלה, עוון זה חמור מאוד, אבל חלילה למנות אותו כעוון החמור ביותר בתורה. לצערינו הרב, צעירים אשר אינם נשואים, הנכשלים בעוון זה, צריכים לבכות המון לבורא יתעלה שמו, שיתחתנו במהרה, והוא רחום יכפר עוון.

.

ג) אסור לאיש לשמש מבפנים ולהוציא זרעו מבחוץ, שכן יש בזה פגם גדול מאוד. בין כשהביאה היא כדרכה, ובין כשהביאה היא שלא כדרכה. אלא בכל הדרכים הללו, יוציא הזרע במקום אשר משמש. אם כדרכה יוציא כדרכה. ואם שלא כדרכה יוציא שלא כדרכה. וכן על זו הדרך.

.

ד) אשה שרוצה להשתמש באמצעי מניעה לצורך, מותר לה. ולדעתי אין שום הבדל בכך בין האיש ובין האשה, שכן כבר הסברנו, שעיקר ענין זרע לבטלה הוא כאשר עושה מעשה כלשהו למנוע הילודה באופן שלא קיים מצות פריה ורביה, ולכן גם כאשר הזרע אינו מיועד לפריון, אין בהוצאתו משום הוצאת זרע לבטלה. ויש המון נשים הנוטלות גלולות, ויש שם המון חומרים כימיים מסוכנים ההורסים את ההורמונים של האשה ועם השנים מערכות הגוף מיובשות, לאשה אין חשק מיני, המון מצבי רוח שונים וכו’. ובמצב כזה צריך להתייעץ ולראות כיצד מונעים בדרכים נכונות כמו שכתבנו למעלה. שכל האיסור של הוצאת שכבת זרע לבטלה, הוא מניעת הפריה ורביה. וכאשר הביאו בן ובת לעולם, או שיש צורך רפואי לכך מצד האשה אפילו לא הביאו אלא ילד אחד או לא הביאו כלל, מותר גמור הוא למנוע הילודה על ידי השמת אמצעי מניעה.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה, ממני חן שאולוב ספרדי טהור. במאמר הבא אתמקד בדברי טינוף ספר האופל והשחתתו, והזיות המקובלים למיניהם בענין איסור זרע לבטלה, ואבאר היטב מדוע לדעתם זרע לבטלה זה העוון החמור ביותר בכל התורה כולה, למרות שזה לא כתוב בשום מקום בתורה, וכך דרכם כסל למו, מחמירים על עם ישראל וגומרים אותו בכל המובנים, עד כדי כך שטענו שאין על עבירה זו של חכמים תשובה!