.

“אסור לברך אחרי נטילת ידים – נושא שם ה’ לשווא”

אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ז עמוד ב): “… דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן … אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה”. ע”כ. ומתוך שאמר, “כל” המצוות, למדים אנו מכאן, שכל שהדבר קשור לברכת המצוות, חובה לברך על המצוה, “עובר לעשיה” ולא, “לאחר העשיה“.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה ג): “וכשם שמברכין על ההנייה, כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואח”כ יעשה אותה [=את פעולת המצוה], וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה”. ע”כ.

ומבואר מדבריו של רבינו, שעל כל מצוה ומצוה שאדם בא לעשות, צריך לברך קודם עשיית המצוה ולא לאחריה חלילה. ומה שאמרו בתלמוד לגבי “הטבילה“, מדובר בטבילת גר, ואין מניעת הקדמת הברכה משום “טומאה“, אלא משום שעד שהוא לא טובל, אינו יכול לומר, “אשר קדשנו במצוותיו וכו'”, שהרי עדיין גוי הוא.

.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ב – טז): “יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות. ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה.

וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה, מברך עליה קודם לעשייתה”. ע”כ. ושוב מדגיש רבינו בשנית, שכל מצוה מן התורה בין שהיא חובה גמורה, ובין שאדם הביא עצמו לידי חיוב, חובה לברך קודם שעושה, קודם שקובע, קודם שמניח תפילין. שוב ראיתי שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה ז): “תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום, וכל המצות כולן מברך עליהם קודם לעשייתן, לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן, שקשירתן זו היא עשייתן [=קיום המצווה נעשה רק בשעת הקשירה ולא בשעת הנחת התפילין על הקיבורת, וכל זמן שלא קשר והידק, לא קיים המצוה]”. ע”כ.

ושוב רבינו חוזר ומדגיש, “וכל המצות כולן מברך עליהם קודם לעשייתן“, ומדגיש, “כולן“. ולא לחינם רבינו מדגיש זאת בנחרצות, כי כבר בתקופתו, היו כמה ששינו מן המנהג, והעלו סברות עקושות ולא נכונות, ואמרו על חלק מן המצות לברך אחר העשיה.

.

והנה ודאי, שכל המברך לאחר שעשה, הרי זה מגונה מאוד, ויש פעמים שתהיה ברכתו לבטלה, כלומר, שיחשב לו שנושא שם שמים לבטלה!! כגון, במצוות שהם לא מתמשכות. וכבר הארכנו בדין הנושא שם שמים לשווא, כמה עוונו חמור, ואם אינו מקבל תוכחה מביישין ומכלימין אותו. וגם במצוות נמשכות, מי שמברך לאחר העשייה הרי זה מגונה מאוד. לדוגמה: תפילין היא מצוה מתמשכת, ולכן מי ששכח לברך קודם שהניח, יוכל לברך לאחר שהניח. כמו שנבאר בהמשך. מה שאין כן בנטילת ידיים וכו’. ששם המברך לאחר שעשה, ברכתו לבטלה, ונושא שם שמים לשווא!

.

והמשיך וכתב רבינו במקום הנזכר, “וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון, מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת, והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה, כגון עירוב, ונטילת ידים, מברך על הכל קודם לעשייתן, “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”. והיכן צונו בתורה? שכתוב בה, “אשר יאמרו לך תעשה“. נמצא ענין הדברים והצען כך הוא: “אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע, מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה”, וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים“. ע”כ. והנה גם במצוות שמדבריהם, חובה לברך על הכל קודם לעשיה. ואם אדם מברך לאחר שעשה, במקרים מסויימים, תהיה ברכתו לבטלה וייחשב לו שנושא שם שמים לשווא!

ויתירה מכך, מן הלכה זו עולה הכח של חכמים שתיקנו את הברכות ואת קריאת המגילה וכו’, כל זה בהסכמת סנהדרין וחכמי בית הדין הגדול, שחלילה לא הוסיפו בכך ולא גרעו ממצוות התורה, אלא עשו על פי חוקות התורה והדת. וכל החולק על דבריהם, הרי הוא ממרא את בית הדין הגדול שבירושלים.

וכן מצאתי שכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת מגילה פרק ד משנה א): “אמרו מקום שנהגו לברך יברך, אינו אלא לאחר קריאת המגלה, אבל לפניה חובה לברך על כל פנים מפני שהיא מצוה, וכלל הוא אצלינו כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ומברך לפניה שלש ברכות על מקרא מגלה, ושעשה נסים, ושהחיינו”. ע”כ.

.

“החובה העיקרית לברך = לפני העשיה”:

ובמקום אחר כתב (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת נדה פרק ו משנה יא): “ידוע שהמצות כולן מברכין עליהן עובר לעשייתן כגון הציצית והתפלין והמזוזה והסוכה והלולב וזולתן. ואין חובה לברך לאחר עשיית המצוה”. ע”כ. ומן ההלכה הזו מבואר יוצא:

.

א) כאשר אדם בא לעשות מצוה, חובה לברך קודם עשית פעולת המצוה, וכוונתי לעשית פעולת המצוה, שבמעשה שעושה כבר קיים את המצוה לגמרי. ואסור לו לאדם להחליט שהוא לא מברך לפני העשיה של המצוה, למרות שהכלל בידינו, “ברכות לא מעכבות מן המצוה”. כלומר, אם אדם הניח תפילין ללא ברכה, קיים מצות תפילין מן התורה ללא ספק. אמנם, אם במזיד עושה כן, כלומר אם במזיד מחליט שאינו רוצה לברך, הרי עבירה היא בידו, שעובר על תקנת חז”ל, שציוו לברך ברשות בית הדין הגדול, וכל שאינו מברך לפני עשית המצוה במזיד הרי הוא ממרא את בית הדין הגדול שבירושלים, ומיתתו ביד כל אדם.

.

ב) אדם ששכח לברך לפני עשית המצוה, אינו חייב לברך לאחר שעשה המצווה, כלומר, כל מה שחייבו חז”ל ותיקנו לברך ברכה לפני עשית המצוה, לא תיקנו שיברך האדם אלא לפני שעושה המצוה, וחובה גמורה היא. אמנם, במצוות שהם נמשכות כמו תפילין וכיוצא, אם לא ברך האדם עליהם קודם לכן, אין לו חובה כלל לברך לאחר מכן! כלומר במצוה שהיא מתמשכת כגון התפילין וכו’, אם לא ברך קודם לכן, אם רצה לברך לאחר מכן, מברך, אם לא רצה, לא מברך, ואין לו עבירה בזה שלא רוצה לברך לאחר ששכח לברך קודם לכן.

וכמו שכתב רבינו, “ואין חובה [=מחכמים] לברך לאחר עשיית המצוה“. כלומר, לאחר שאדם עשה את המצוה ולא בירך, אם היא מצוה מתמשכת, הוא לא מחוייב לשוב ולברך, אלא הוא יכול אם רוצה הוא בכך.

.

וכמו שכתב רבינו (הלכות ברכות פרק יא הלכה ה והלאה): “העושה מצוה ולא בירך [=קודם לכן], אם [זו] מצוה שעדיין עשייתה קיימת [=כמו מצות תפילין, לולב, סוכה וכו’], מברך אחר עשייה. ואם דבר שעבר [=אדם שנטל את ידיו רביעית ולא ברך קודם לכן], הוא אינו מברך [=שוב לאחר העשיה]. כיצד? הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ו[שכח ו]לא בירך תחלה, חוזר ומברך אחר שנתעטף, “אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית”. וכן מברך אחר שלבש, “להניח תפילין”, ואחר שישב, “לישב בסוכה”, וכן כל כיוצא באלו [=המצוות שנמשכות] … אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר שחיטה ומברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. וכן אם כסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל [גופו או ידיו, או שנטל את ידיו], ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה. וכן כל כיוצא בזה“. ע”כ.

ומפורש מדברי רבינו ללא כל ספק, כי לאחר שטבל, נטל, שחט, כיסה הדם, אסור לברך אחר העשיה. ומכיון שבנטילת ידים בשיעור רביעית כבר קיים את עשית המצוה, אסור לו לברך שום לאחר הנטילה, אפילו לא שפשף את ידיו. כי שפשוף הידים לא שייך אלא בנטילה לצורך תרומה, אמנם נטילה שהיא לחולין, בוודאי כי ברביעית מים בלבד כבר סיים את עשית מצוות נטילת ידיים.

ומה גם שברכת “על נטילת ידים“, אינה מעכבת מן המצוה כפי שלמדנו, ואם אדם נטל את ידיו ולא ברך, בוודאי כי עולה לו הנטילה. ולכן גם מהצד הזה של “ספק ברכות להקל”, אסור לו לברך אחר הנטילה, אפילו לא שפשף עוד את ידיו, מכיון שברביעית מים כבר יצא ידי חובת נטילת ידיים לחולין. ולפיכך רואה רבינו לחזק את דבריו ומדגיש ואומר (שם הלכה ז): “אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד, שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו, שעדיין לא נתקדש, ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך”. ע”כ. והנה מן הלכה זו עולה בבירור מוחלט, שהמצוה היחידה שמברכים לאחר העשיה, היא רק טבילת הגר בלבד, שכן הגר לא יכול לומר, “אשר קדשנו וכו'”, שגוי גמור הוא. ואין מניעתו בברכה שלפני משום “טומאה”, אלא רק מפני שלא נתקדש להיות יהודי.

והדגיש רבינו, “אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד“. וכתב, “בלבד“! כלומר, מוכח שבנטילת ידים חובה לברך לפני העשיה והנטילה, שמחזיק הכלי עם המים בידו האחת, מברך, ולאחר מכן נוטל על ידו האחת רביעית, ולאחר מכן נוטל על ידו השניה עוד רביעית, ובכך הושלמה עשית המצוה והתקנה של חכמים.

.

כתב רבינו (שם הלכה יא): “כל העושה מצוה, בין שהיתה חובה עליו, בין שאינה חובה עליו [=כגון ששם מזוזה לאחרים שהם חייבים והוא לא]. אם [=מדובר במצוה שהיא חובה עליו ו]עשה אותה לעצמו, מברך, “לעשות“, עשה אותה לאחרים, מברך, “על העשייה”. כיצד? לבש תפילין, מברך, “להניח תפילין”. נתעטף בציצית, מברך, “להתעטף”. ישב בסוכה, מברך, “לישב בסוכה“. וכן הוא מברך, “להדליק נר של שבת“, ו-“לגמור את הלל“. וכן אם קבע מזוזה לביתו, מברך, “לקבוע מזוזה”. עשה מעקה לגגו, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו “לעשות מעקה“, הפריש תרומה לעצמו מברך, “להפריש”, מל את בנו, מברך, “למול את הבן”, שחט פסחו וחגיגתו, מברך, “לשחוט”. אבל אם קבע מזוזה לאחרים, מברך, “על” קביעת מזוזה, עשה להם מעקה מברך, “על” עשיית מעקה, הפריש להם תרומה מברך, “על” הפרשת תרומה, מל את בן חבירו, מברך, “על” המילה. וכן כל כיוצא באלו.

עשה המצוה לו ולאחרים כאחד, אם היתה מצוה שאינה חובה, מברך, “על העשייה”, לפיכך הוא מברך, “על מצות עירוב”, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים, מברך לעשות, לפיכך הוא מברך, “לשמוע קול שופר” [=ולא מברך, “על שמיעת קול שופר”, שהרי היתה חובה ונתכוין להוציא עצמו].

[=אם שגג ו]נטל את הלולב [=ולא ברך קודם לכן], מברך [=מיד כשנזכר], “על נטילת לולב”, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו [=ולא יכול לברך שוב, “ליטול לולב“]. אבל אם בירך קודם שיטול, מברך, “ליטול לולב“, כמו [שמברך], “לישב בסוכה“. מכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה [=במצוות שהם נמשכות], מברך על העשייה.

אבל נטילת ידים ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו, מברך, “על השחיטה“, ו-“על כסוי הדם“, ו-“על נטילת ידים“. [=אף שהיה ראוי לברך, “לשחוט“, “לכסות הדם“, “ליטול ידים“. מסביר רבינו, שמכיון שהם כמו דברי רשות, לא הקפידו במטבע הברכה, אף שמחוייב לברך עליהם עובר לעשייתן, כלומר לברך עליהם קודם המעשה כמו שביארנו. ולפי עניות דעתי, אם אדם רוצה לדקדק במטבע הברכה ביותר, יתכן שיכול לברך, “ליטול ידים”].

וכך הוא מברך, “על ביעור חמץ”, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל, נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו”. ע”כ.

.

ומן ההלכה הזו באופן מוחלט עולה בבירור, כי חובה גמורה לברך לפני הנטילה, מכיון שרבינו מתרץ מדוע לא מברכים, “ליטול ידים” כמו שהיה ראוי לברך במצוות שמברכים עליהם עובר לעשייתן. ואם הוצרך לתרץ ענין זה, אז בוודאי שלפי דעתו מברכים לפני הנטילה.

.

“הרמב”ם חורץ דין בתשובותיו – לא משאיר ספק”:

בשו”ת הרמב”ם (סימן קד’ מכון ירושלים תשמ”ד עמוד ריח’): נשאל כך: “ותורינו אדונינו מה יהיה הדין במי שיקום באשמורת טרם יזרח הבוקר, ואומר בקשות או פסוקים או מזמורים עד עלות השחר, אם צריך קודם [כל] לברך ברכות התורה או לא. ואם נאמר שיוכל לקרוא ולהודות לאל בשירות ותושבחות קודם ברכה. [=לשים לב ששאלה זו נחלקת לשתי ענינים: האחד, האם ברכות התורה חלים בקום האדם משנתו, כלומר האם השינה עצמה בכל אופן היא הפסק גמור? וחייב כל קימה מן השינה לברך על התורה? או שמא ברכות התורה הדין שלהם כמו דין ברכות השחר, שאין מברכים אותם אלא כאשר עלה השחר בלבד. והשאלה השניה היא: האם האיסור לומר דברי תורה קודם הברכה, הוא רק באופן שאומר אותם דרך לימוד ולא דרך שירות או תשבחות?].

ומה יהיה הדין בשליח ציבור אשר מתחיל קודם אשר יצר ב-“על נטילת ידים“, בכמה מדינות בדמשק ובערי המזרח, אם תהיה ברכה לבטלה, מאחר כי כבר נטל ידיו, וכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן או לא. תורינו הדרתו ושכרו כפול מה'”. [ע”כ נוסח השאלה].

[תשובתו של רבינו הטהור]: “לעולם [=בכל אופן שיהיה כאשר אדם הלך לישון וקם משנתו], צריך שיברך על התורה קודם קריאה, ואפילו יקרא פסוק אחד. ואין חילוק אם יקרא דרך תחינה ובקשה, יהיה מה שיהיה על כל פנים צריך לברך. [שהרי נהנה מדברי תורה ללא ברכה ועבירה היא בידו].

אמנם, על מה ששאלתם, “על ברכת נטילת ידים וכיוצא [=לשים לב היטב למילה, “וכיוצא“, כלומר, רבינו מתכוין לכל ברכות השחר וכל הברכות שמברכים עליהם אחר העשיה והם אינם מן המצוות הנמשכות, רבינו כותב וחורץ הדין], ודאי ברכה לבטלה היא בלי ספק, ואף אם יהיה מנהג [=כלומר, אף אם יבואו טוענים ויטענו שנהגו כך לעשות שנים על גבי שנים, אין לזה היתר], כי אין מנהג בדבר איסור“. ע”כ.

ומבואר מדבריו של רבינו, שכל שנטל את ידיו, בין אם הדבר היה לאחר זמן כמו בשאלת השואל כאן, ובין אם היה סמוך, וכן הדין בברכות השחר, כל שהדבר נעשה כבר, אסור באיסור חמור לברך אחר העשיה! שכן כל אלו המצוות והברכות, הם לא ענינים הנמשכים, וכאשר אדם עשה “מנעליו”, קם ממיטתו, יצא לדרכו, אין זה נחשב בגדר, “נמשך”, מכיון שמדובר בברכות הודאה. ולאחר שאדם עשה, אין לו אפשרות כבר לברך. ולזה הדגיש רבינו וכתב, “וכיוצא”. וכן הדין בנטילת ידים, כל ששפך על ידיו רביעית מים, אפילו לא שפשף ידיו, הרי שנטילת הידיים נעשתה כמצוותה, ובוודאי המברך לאחר מכן, ברכתו לבטלה וחובה למחות בו, כפי שכבר כתבנו בדין מי שמברך ברכה שאינה צריכה.

כמו שכתב רבינו בספרו הגדול משנה תורה (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו): “כל המברך ברכה שאינה צריכה [=שלא נתחייב בה], הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן וכו’“. ע”כ.

כלומר, השומע מחבירו שבירך לאחר נטילת הידיים, אסור לענות אחריו אמן וחובה למחור בו. ורבינו משווה את את מי שמברך את הבורא לשמו יתברך, ומכוין ליבו רק לבורא יתברך, אלא שמברך ברכה שאין צריך לברך אותה, רבינו משווה אותו למי שנושא שם שמים לבטלה בשבועה! כלומר, עובר על לאו חמור מאוד של, “לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא”, והעונש על זה, “לא ינקה ה’”. ה’ יצילנו מאיסורים חמורים אלו.

שוב ראיתי לדבריו של רבינו (רמב”ם הלכות שבועות פרק יב הלכה ט – יא) שכתב: “השומע הזכרת השם [לבטלה] מפי חבירו, [שנושא שמו של ה’] לשוא, או [שומע מחבירו] שנשבע לפניו לשקר, או [ששמע] שבירך ברכה שאינה צריכה, ש[הרי כאשר הוא מברך ברכה שאינה צריכה ולא נתחייב בה], הוא עובר משום, “נושא שם ה’ לשוא”, כמו שבארנו בהלכות ברכות. [במקרים כאלו] הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי, וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים, שהרי אינו יודע שנדוהו. ואם תאמר יודיעו [=שהוא בנידוי אחר שנידה אותו, ולא יתיר את נידויו], נמצאו כל העולם בנידוי, שהרי למדו לשונם מעוה ושבועה תמיד.

במה דברים אמורים? בשהיה הנשבע הזה, או המברך לבטלה, [=עושה] מזיד, אבל אם היה שוגג, ולא ידע שזה אסור [=הגדרה של “שוגג”, שאינו יודע שהדבר אסור, במקרה כזה] אינו חייב לנדותו. [=ואם רצה מנדה אותו. אלא שמסייג רבינו ואומר בלשונו], ואני אומר [=לדעתו של רבינו, אע”פ שמותר לנדות הנושא שם ה’ אפילו בשוגג, דעתו של רבינו] שאסור לנדותו! שלא ענש הכתוב שוגג [=אלא המזיד! ומה יעשה?] אלא, מזהירו, ומתרה בו שלא יחזור.

ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה, אסור. ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר, “ליראה את השם הנכבד והנורא”, ובכלל יראתו, שלא יזכירו לבטלה. לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד? אמר ה’ [=יי – לבטלה], אומר [מיד], “ברוך הוא לעולם ועד”, או [אומר], “גדול הוא ומהולל מאד”, וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה”. ע”כ. ומכאן אתה למד, כמה חמור עוון נשיאת שם שמים לבטלה!

.

ובשו”ת הרמב”ם במהדורה חדשה יותר (תשע”ו סימן ל’ ספר אהבה): כתוב כך: “שאלה, ותורינו על מי שיעמוד בזמן ידוע מהלילה להתחנן לקונו בתפילה או שבח או פסוקים או מזמורים עד עלות השחר או עד זמן קריאת שמע, היתחייב לברך קודם זה ברכות התורה אם לא. ואם הוא חייב, אם עבר והתחנן בלא ברכה [ראשונה על התורה], מה דינו?

ועוד, שליח ציבור אשר מתחיל קודם אשר יצר, ב-“על נטילת ידים”, ברוב מדינות ארץ ישראל והמזרח, התהיה זאת ברכה לבטלה? הואיל וכבר קדמה הנטילה, וכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן אם לא? תורינו הדרתו ושכרו כפול מן השמים.

תשובה [=של רבינו הטהור]: אי אפשר מבלי ברכה על התורה מקודם, ואפילו קרא פסוק אחד. לפי שזו קריאה [היא], ואין חילוק בין אם קראה לעצמו או בצורת קריאת בציבור, ומי שעבר [על כך, שקרא בלא ברכות התורה תחילה], חובה עליו שלא להמשיך לעבור [על כך, אלא יחזור בתשובה ויברך לפני הקריאה].

וברכה זו, “על נטילת ידים, וכל כיוצא בה [=כמו ברכות השחר וכו’, בוודאי ש]היא ברכה לבטלה, וצריך למחות על כך ולבטלה, ואין משגיחים בזה על מנהג, לפי שזה דבר אסור”. ע”כ.

ומבואר ללא כל צל של ספק, שאין הפרש בין השליח ציבור הזה לבין הנוטל ידיו וכבר שפך על ידיו רביעית מים, וברך לאחר העשיה, ששניהם עוברים על, “לא תשא את שם ה’ אלהיך לשווא”, ועוונם חמור, וצריך להזהיר על כך בכל בית ישראל, ויצילו את עם ישראל מאיסור חמור זה כי שוגגים הם בדבר.

וכבר כתב רבינו בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע! שכאן עוקר הלכה וכאן עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה שכל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה ותלמיד חכמים! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות והבליהם של האחרונים, לכן מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה בסדר, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

.

“בנו של הרמב”ם = כל שמברך אחר הנטילה דומה למברך…”:

שוב מצאתי בתשובות רבי אברהם בנו של רבינו הרמב”ם שחידד הענין וכתב (תשובות רבינו אברהם בן הרמב”ם סימן פג’ פריימן): “הזכרתם יאדירכם האל, שהמנהג נהוג אצלכם מקדם לברך הברכות המפורסמות, כמו, “מתיר אסורים”, ו-“פוקח עורים” והשאר. כל יום [=מנהגכם לברך אותם] השכם בבית הכנסת. וכבר עיינו בכל מה שהזכרתם בזה. ומה שאנו אומרים בתשובתו [=על שאלה זו], הוא, שלא אתם בלבד טועים בשאלה הזאת, אלא רוב המקומות ששמענו עליהם עושים כמוכם [=בשגגה ומברכים ברכות לבטלה], רוצה לומר שהם אומרים את הברכות הנזכרות כולן בבית הכנסת ברבים לפני פסוקי זמרה. וכך היו עושים במצרים, עד שביטלנו מנהג זה עם שאר ההנהגות הנפסדות שביטלנו. [וכמו שכבר רמז על זה רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ט): “נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה“. ע”כ].

ומה שצריך שתדעו הוא, שאע”פ שנמסר בשם רבינו האיי ז”ל, ורבינו סעדיה גאון ז”ל מה שנמסר [=כנראה כוונתו לסדר התפילות והברכות שכתבו רב האיי בספר השטרות, ורב סעדיה גאון בסידור הראשון שהיה לעם ישראל. ומתוך שלא הזכיר רבי אברהם בן הרמב”ם את, “רב עמרם גאון”, מוכח שהסידור המיוחס אליו הינו זיוף גמור. וכמו שכבר כתבנו כאן. וכמו שכבר כתבנו גם כאן].

הרי האמת, המסייעים לה לשון הגמרא וגם ההיקש כולו, הוא היפך המנהג שנתפשט בענין זה, והוא [=כי האמת היא] שאין מברכים ברכה אלא בשעתה [=כלומר מיד כשעושה את העשיה] בזמן חיובה. כי הברכות האלה לא תקנו חכמים ז”ל חובה לאומרם כמו אמירת שמונה עשרה ברכה של תפילה, אלא [=ברכות השחר כולן] נתקנו למעשים ותנועות [שעושה האדם. ולכן מיד כשעושה את התנועה, חייב לברך]. ואין טעם לאמרן בבית הכנסת ברבים, בהעדר התנועות והמעשים האלה. ואם יאמר האומר שהן [ברכות] לבטלה, ואין רשות לאדם לענות אמן אחריהם, הרי כך הענין [=הוא האמת] במקצתן לפי הרוב וזה פרטן [=כלומר אלו הברכות מי שאומר אותם לאחר העשיה, בוודאי מברך ברכה לבטלה וחייבים למחות בו]:

“ברכת על נטילת ידים בבית הכנסת או במקום אחר, אחרי נטילת הידים הרי היא [בוודאי] ברכה לבטלה על כל פנים. כי נטילת ידים [נתקנה] לקרית שמע ותפילין, ומצוה [היא] מדבריהם [מצוה שחכמים תיקנו], והברכה עליה [=קודם עשייתה] חובה, כמו [שמברכים] לנר חנוכה ומקרא מגילה ושאר מצות דרבנן. ואצלנו עיקר שכל המצוות מברך עליהן “עובר לעשייתן”, ופירוש, “עובר” = “לפני” [העשיה], כמו שבאר התלמוד.

ואחרי עשיתה המצוה והשלמתה אין טעם לברכה, מאי דהוה הוה [=מה שהיה כבר היה], ואין מצוה [כלל] שיברכו עליה אחרי שנשלמה עשייתה, חוץ מטבילת הגר בלבד. וכבר באר זה רבינו הרי”ף, ואין טעם שאדם יברך על נטילת ידים אחר נטילתן יותר משיברך להדליק נר חנוכה אחרי שהדליק, וכשם שזה אסור כך זה אסור … וכבר ראינו בכלל הברכות שכתבתם בשאלתכם ברכות שלא ידענו להם עיקר, כמו, “מגביה שפלים” אחרי זוקף כפופים, ואלה הזכירם התלמוד, ואם נזכרת בסידור, הרי זו אולי טעות של סופר או חכם או חזן ואסור לאמרה ולא כיוצא בה ממה שנתחדש נוסף לברכות הנזכרות בתלמוד”. ע”כ.

.

ומבואר יוצא, שמי שמברך אחר הנטילה, דומה למי שמברך אחר הדלקת נר חנוכה, או אחר הדלקת נר שבת, שמברך ברכות לבטלה, מכיון שכבר קיים את המצוה והתקנה. ויתירה מכך, מתוך שכתב, שברכת מגביה שפלים ה-“נזכרת” בסדר “רב עמרם גאון”, שמיוחס אליו בזיוף, מתוך שלא הזכיר רבי אברהם שזה מובא בסדר רב עמרם גאון, הרי מוכח שמעולם רב עמרם גאון לא כתב שום סידור, אלא הכל הוא בזיוף ועורמה.

.

“מפני מה אמרו – האוכל לחם ולא ניגב ידיו”?:

ואמרו בתלמוד בבלי (מסכת סוטה דף ד עמוד ב): “א”ר זריקא אמר ר”א: כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מים ראשונים – צריך שיגביה ידיו למעלה, מים אחרונים – צריך שישפיל ידיו למטה. תניא נמי הכי: הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה, שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים”. ע”כ. וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת סוטה דף ד עמוד ב): “כבר ביארנו בסדר מועד הדברים שנטילת ידים צריכה בהם ושאחת מהם נטילה לסעודה, והוא שאמרו כאן כל האוכל לחם בלא נטילת ידים, כאילו בא על אשה זונה, כלומר שהוא ממלא תאותו במה שאינו ראוי לו … וכן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם כלומר שהוא עובר על דברי חכמים, וכתוב, “ופורץ גדר ישכנו נחש”, וכשם שצריך ליטול את ידיו, כך צריך לנגבם קודם אכילה, ושלא לאכול בטומאת זוהמת [=לכלוך] לחות המים שבידיו, דרך רמז אמרו, “ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא”, כלומר לח מים”. ע”כ.

ומבואר מדברי המאירי, שכל מה שאמרו, שהאוכל את הפת בלא ניגוב הידיים, לא שניגוב הידיים קשור לעצם הנטילה! לא! אלא שאזהרת ניגוב הידים לא באה אלא על מנת לומר לאדם, שהאוכל לחם עם לחות הוא מאוס, ויש בזה שיקוץ הנפש ומיאוס גדול, ולכן דימו אותו לאכול לחם טמא. ומה היא “טומאה”? לכלוך.

וכמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד עמוד ב): “אמר רבי אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים – כאילו אוכל לחם טמא [=למה הוא כאילו אוכל לחם טמא? ואין טומאה אלא דבר שנגע בו מיאוס! והנוגע בפת עם ידים רטובות ולחות הורס את הפת וממאיס אותה מאכילה, גם בעיניו וגם בעיני אחרים, ולכן אמרו, “כאילו” ולא ממש, מכיון שמדובר במיאוס גדול, אבל מיאוס כזה שנחשב בגדר, “טומאה”!], שנאמר: ויאמר ה’ ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'”. ע”כ.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה כ): “צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל, וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא, וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח”כ מברך, ותכף לנטילת ידים ברכת המזון, לא יפסיק ביניהם בדבר אחר, אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה אסור, עד שיברך ברכת המזון”. ע”כ. ומבואר מדברי רבינו, כי ניגוב הידים אינו קשור למעשה ומצוות הנטילה כלל! כי ניגוב הידיים לא בא אלא על מנת שאדם ישמור על דרך ארץ ולא יאכל חלילה לחם רטוב ומאוס! ולא מצאנו בדבריו של רבינו שום פעולה נוספת של נטילת ידיים לחולין, חוץ משפיכת רביעית מים בלבד, ואין צורך לשפשפם וגם לא לנגבם, אלא באכילת פת בלבד על מנת שלא ימאס הלחם משום דרך ארץ ובל תשקצו. אמנם הנוטל ידיו לתפילה ולקריאת שמע, אינו חייב לנגבם ולא לשפשפם, והיא זו הנותנת להוכיח ללא כל ספק, שכל המברך לאחר נטילת ידיים, אפילו אם מברך לפני הניגוב, ברכתו לבטלה ונושא שם שמים לשווא.

ולכן חובה גמורה להזהיר את עם ישראל, שלא יברכו אלא לפני הנטילה בלבד, וכל המברך לאחר הנטילה, כלומר לאחר ששפך רביעית על ידיו, הרי הוא מברך ברכה לבטלה, וחובה למחות בו, ואסור לענות אמן אחר ברכתו, ואם ממשיך ונוהג כן, הרי הוא חייב נידוי.

.

“לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה”:

ובסוף מאמר זה ראוי להניח כאן מה שכתב רבינו וסיים במוסר גדול (הלכות ברכות פרק יא’ הלכה טז’): “כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים, ובחולו של מועד של פסח, אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך“. ע”כ.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור. המשך במאמר הבא.