.

בפתח מאמר מקיף וחשוב זה, ארצה לתת מבוא לתכלית כתיבת הענינים והמטרה שאליה אנו באים בנושא זה:

.

א) בראש ובראשונה, עלינו לחקור ולהבין, מה הדין של “חמץ שעבר עליו הפסח“, כלומר, נניח ואדם השאיר עשר קילו של חמץ גמור בביתו, ולא מכר את החמץ, ובנוסף, גם לא עשה ביטול לאותו החמץ, ובכך עבר באופן ברור על דין תורה של “חמץ שעבר עליו הפסח“, בין שהיה הדבר בשוגג בין שהיה במזיד. הנה, שאלה קמה וניצבה, האם החמץ הזה אסור רק לאדם זה שעבר את העבירה? או שמא החמץ אסור לכל העולם בין באכילה ובין בהנאה.

.

ב) האם מכירת חמץ לגוי היא מותרת לכתחילה? או שמא רק במקרים שיש הפסד ממון גדול הדבר מותר. ואם הדבר מותר שיש הפסד ממון גדול, צריך להבין מדוע אסור למכור לכתחילה חמץ לגוי לכאורה. או שמא, לא היו רגילים בכך בזמן העבר! כלומר כמעט ולא היה מציאות שבה בני אדם היו משאירים חמץ בכמויות גדולות עד חג הפסח, מכיון שממילא לא היה כיצד לאחסן חמץ לאורך זמן. כלומר, טענתי, שבזמנים עברו לא היתה סיבה לשמור כמויות של חמץ לאחר הפסח, ולכן לא מצאנו שום איסור בדברי חז”ל והרמב”ם לעשות מכירת חמץ אפילו לכתחילה בלא דוחק ובלא הפסד, כפי שנבאר. ולכן, לא היה צורך לכתוב על כך, מכיון שבוודאי גם אם היו מוכרים כמה שעות לפני הפסח, מכירתם היתה מכירת אמת, והיתה עסקה לכל דבר ללא הערמות וטירופי הדעת למיניהם, כך שלא היה מה לדון בדבר המותר לכל!

.

ג) האם מכירות החמץ של הרבנות בישראל ובשאר העולם כפי שנוהגים הם לעשות, שמה מכירה? או שמא מדובר בדבר שאין לו תוקף של מכירה על פי ההלכה.

.

“לא יראה לך חמץ”:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה א-ב): “כתוב בתורה (שמות י”ג): “לא יראה לך חמץ”. יכול אם טמן אותו [=בביתו ולא ראה את החמץ בעיניו], או הפקיד אותו ביד גוים [=ובכך לא ראה את החמץ בעיניו וגם לא היה ברשותו, יכול] לא יהיה עובר [=על לאו זה?], תלמוד לומר, “שאור לא ימצא בבתיכם”, אפילו הטמינו [=ועל ידי כן נעלם מעיניו], או הפקידו [ביד גוי, ועל ידי זה נעלם מעיניו. עובר על לאו מן התורה].

יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת [=ובכך לא “מתקיים” האיסור של מה שנאמר, “לא ימצא בביתכם“], לא יהיה עובר?, תלמוד לומר, “בכל גבולך” [=כלומר, אסור שיהיה החמץ מצוי] בכל רשותך.

יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש [=שאינו שייך לו?], תלמוד לומר (שמות י”ב): “לא יראה לך“, [=דווקא] שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה [=מותר לך לראות את] של אחרים, ושל גבוה [=הקדש]. הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו, אפילו טמון [=שאינו רואהו], ואפילו בעיר אחרת [=שאין לו גישה מיידית לחמץ], ואפילו מופקד ביד גוים [=ביקש מהגוי לשמור לו על החמץ מפני סיבה כזו או אחרת], הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא. [=שהרי החמץ שייך לו בכל אופן].

וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית, הרי זה מותר! מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב [=שקיבל בפני בית דין שבע מצוות בני נח והתרחק מן העבודה זרה], שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח. אבל צריך לעשות [=זה גדר של חכמים שהצריכו לעשות] מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי, שמא יבוא להסתפק [=לאכול] ממנו. אבל של הקדש אינו צריך, מפני שהכל פורשין מן ההקדש [=שהרי מוקדש לצורך גבוה], כדי שלא יבואו לידי מעילה. ע”כ.

.

ומכאן מבואר יוצא, שה’ יתברך הקפיד והזהיר, שלא יהיה מצוי אצל הישראל חמץ השייך לו, לא בביתו ולא בכל רשותו בכל דרך שהיא. וכאמור, אפילו היה נעלם החמץ מעיניו מכל וכל, כל זמן שהחמץ שייך לו והוא קניינו ומקפיד עליו, כלומר מייחס אליו חשיבות שהוא שלו, עובר על לאו מן התורה. ואפילו היה החמץ אצל הגוי, אמנם היה שייך לישראל, באופן שאם הגוי יסתפק ממנו יעבור על גזל, עובר הישראל גם בזה על לאו מן התורה. במילים אחרות, כל זמן שהחמץ בדרך כלשהי שייך לישראל, והגיע זמן שחיטת הפסח, עובר על לאו מן התורה. וכמובן לא יעזור בענין זה הביטול! שכן הביטול לא בא אלא על החמץ שהוא לא שם לב אליו או לא מצא אותו הנמצא בגבולו, אבל מי שהשאיר חמץ ברשותו בידיעה להסתפק ממנו אחר החג, הרי שבידיים עובר על לאו מן התורה, ושום ביטול בעולם לא יעזור לו להנצל מכך.

.

וכבר כאן יש לציין, שמכירת החמץ חייבת להיות בלב שלם, באופן כזה שגם אם מכר חמץ בשווי עשרות אלפי שקלים, לא ימנע מהגוי לקחת את השייך שלו, כי כל זמן שהמכירה נעשתה כדת וכדין, זה אומר שהחמץ כולו שייך לגוי והוא יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה בכל דרך שירצה. אמנם, אם מכר את החמץ ומקפיד על המכירה, כלומר מקפיד על חלק מהמוצרים שיש לו ולא מוכן שהגוי יגע בהם, הרי שזו אינה מכירה כלל, אלא שקר גמור!

ודבר זה קורה אצל רוב מוכרי החמץ של זמנינו! ומדוע קורה להם הדבר הזה? מכיון שהמכירה היא שקר גמור! היא שקר גמור כי שווי המוצרים שיש לבני אדם זה כמה מאות שקלים אם לא אלפים, והם מוכרים את המוצרים האלו לגוי בנזיד עדשים, וזו לא מכירה אלא הונאת הלב ושקר כלפי הבורא שמו! שכן אם זו היתה מכירת אמת, האדם לא היה מקפיד על המוצרים אם הגוי היה מבקש ממנו להתספק מהם, שכן שולם כבר התשלום. אבל בזמן שהגוי שילם לו 5 שקל על מוצרים בשווי אלפי שקלים, זו לא מכירה ולעולם לא תוכל להחשב מכירת חמץ! בני אדם יראו לעינים, וה’ רואה ללבב.

.

לא מזמן מישהו סיפר לי, שעשה מכירת חמץ לא דרך ממסד הרבנות האורתודוקסית, אלא עשה מכירה מול גוי, ולפי מה שאני זוכר היה זה “מתנה גמורה”, והגוי הסכים לקבל הדברים במתנה גמורה. והיו שם משקאות חריפים שהם חמץ. ובעיצומו של חג הפסח, הגוי הרים טלפון לאותו אדם, ואותו אדם בכוונת תחילה לא ענה לו, כי ידע שהוא כנראה רוצה את החמץ לבוא ולקחת אותו. וזו דוגמה אחת מיני אלף, שברוב הפעמים שאדם מוכר את החמץ, ובפרט מכולות וסופרים, המכירה לא נעשית בלב שלם. וכל שכן כאשר המכירה היא מזוייפת ולא אמיתית כמו שנוהגים לעשות ממסד הרבנות בדורינו אנו, ויותר נכון לבדיחה תחשב זו המכירה כפי שנראה בהמשך.

.

במילים אחרות, מכירת חמץ אמיתית, מקנה את החמץ לגוי באופן שהחמץ קניין שלו, שאם השתמש עמו הישראל יהיה לו גזל הגוי בכך! וכפי שנבאר בהמשך, אם הישראל עשה תנאי עם הגוי שבצאת פסח החמץ חוזר אליו, עובר על בל יראה ובל ימצא ואסור לגעת בחמץ הזה.

.

ולכן, אם היה בביתו של ישראל חמץ, אפילו היה רואה את החמץ לנגד עיניו, אם אין הוא שייך לו, באופן שאסור לו להשתמש עמו, באופן שאם ישתמש עם זה החמץ יעבור על גזל הגוי, אפילו היה רואהו בעיניו, אין עובר בכך על לאו מן התורה. כלומר, לא הראיה בעינים היא החשובה בענין לאו זה ואזהרה חשובה זו. אלא שייכות החמץ לישראל היא זו החשובה, ועליה הקפיד ה’ יתעלה, שבשעת הקרבת קרבן הפסח, לא יהיה ברשות הישראל שום חמץ שבעולם. וכבר כתבנו במאמר בפני עצמו, שרוב מצוות חג הפסח קשורות בקשר ישיר לענין החמץ והמצה. וכן כבר כתבנו בענין בדיקת החמץ את תקנת חז”ל לעשות הבדיקה בתחילת יום יד’ בערב. ובמילים אחרות, ה’ יתברך נתן לנו את זו המצוה של, “בל יראה”, ו-“בל ימצא” בדקדוק רב ביותר, על מנת שנזכור את יציאת מצרים באופן האיכותי והגדול ביותר, עד שאפילו יהיה לאדם חמץ במקום נידח שאין לו גישה אליו בתוך חג הפסח, אפילו היה נעול חתום וסגור, עובר בכך על לאו מן התורה.

.

וכבר כתב רבינו במורה (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג): “… ושני המועדים האלה, רוצה לומר, סוכות, ופסח, מלמדים דעות ומדות, אמנם הדעת [=הכוונה העיקרית] ב[חג ה]פסח, [הוא] הזכרת אותות מצרים והתמדתם לדורות, אמנם הדעת בסוכות, להתמיד זכר אותות המדבר לדורות, אמנם המדות הוא שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות להשם ושילמוד מדת ענוה ושפלות, יאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לנו”. ע”כ.

ונמצא, שמלבד כי כל מצוות התורה באו להזכיר לנו שה’ יתברך הוציא אותנו ממצרים והוא האחד והוא היחיד ואין בלתו. בחג הפסח ישנו סממן מיוחד על עצם יציאתנו ממצרים, שהרי בו בזמן, לא הספיק בצקם של ישראל אפילו להחמיץ! כלומר, מגלות כזו ארוכה מייאשת ומחרידה כל אוזן שומעת, יצאנו אל חירות הגדולה ביותר שהיתה מאז ומעולם. וכל זה בזמן שיעור של 18 דקות בלבד!

ולדעתינו, על מנת שנזכור דבר זה היטב, ציוה ה’ יתברך שעם כל הקושי שיש לאדם, יעשה הכל ולא ישאר ברשותו שום סממן של חמץ, אפילו לא רואהו בעיניו, ואפילו היה חתום ונעול באופן שאין לאדם גישה אליו, אסור. ובכך יתעלה האדם ויתרומם רוחו אל זו המחשבה ויבין דבר לאשורו!

.

עוד דבר הנלמד מן ההלכה האמורה בראש פרק ד’. הוא מה שכתב רבינו: “… יכול יהא חייב [הישראל] לבער מרשותו חמץ של [=ששייך ל]-גוי או של הקדש [=שאינו שייך לו?], תלמוד לומר (שמות י”ב): “לא יראה לך“, [=דווקא] שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה [=הקדש]”. ע”כ. והנה, מדבריו מבואר, שאע”פ שיש בביתו של הישראל חמץ גמור, כל זמן ששייך החמץ הזה לגוי ונעשית המכירה כדת וכדין, לא עובר על לאו מן התורה ומותר הוא. אלא שחכמים הצריכו לעשות המחיצה כפי שכתבנו למעלה.

והנה בענין מכירת החמץ, אם היתה המכירה כדת וכדין כמו שהסברנו ונסביר בהמשך, אפילו היה החמץ ביד הישראל, כלומר בביתו של הישראל, או בסופר או מכולת של ישראל, אינו עובר על לאו מן התורה. כלומר, אם המכירה נעשית כמו שצריך, באופן שהישראל לא מקפיד אם הגוי יאכל מהחמץ או יקח אפילו את כולו, אין צריך לסלק את החמץ מן הבית או מן המכולת.

ומתוך שכתב רבינו, “… וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית, הרי זה מותר! מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב [=שקיבל בפני בית דין שבע מצוות בני נח והתרחק מן העבודה זרה], שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח. אבל צריך לעשות [=גדר של חכמים] מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי, שמא יבוא להסתפק [=לאכול] ממנו“. ע”כ. למדים אנו, כי ההקפדה היא העיקרית היא, של מי החמץ בפועל!

.

ויש לשים לב לשתי פרטים חשובים בהלכה הזו:

.

א) רבינו כותב, “וחמץ של … גוי שהיה אצל ישראל“. ומיד כותב, “אפילו היה עמו בבית” הרי זה מותר. ומה שכתב, “אפילו היה עמו בבית“, כוונתו של רבינו שלא תאמר שהדבר מותר רק אם היה ברשות ישראל, אמנם מופקד לא בביתו היכן שהוא דר ואוכל, אבל אם היה בביתו היכן שדר ואוכל, הדבר אסור! לכן רבינו משמיענו שהדבר מותר גם באופן שהחמץ של הגוי נמצא בביתו של הישראל היכן שסועד נמצא וישן! וזה החידוש הגדול בהלכה זו, שכל זמן שהחמץ שייך לגוי, באופן שאם יאכל ממנו הישראל יעבור על גזל, מותר הדבר ולא עובר על לאו מן התורה. וחכמים הצריכו להסתיר את החמץ מעיניו של האדם בביתו, על מנת שלא יבוא לאכול ממנו חלילה.

.

ב) הפרט השני החשוב מן ההלכה הזו עולה, מה שכתב רבינו, “אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי, שמא יבוא להסתפק ממנו“. ע”כ. ומבואר שוב, ללא כל ספק, שבמצב כזה שרבינו הסביר, יש לישראל גישה קבועה לחמץ, ובכל זאת לא יעבור על לאו מן התורה. ומה שאנחנו רוצים להוציא מן ההלכה הזו, זה שאע”פ שאין לגוי גישה מתמדת לחמצו הנמצא אצל ישראל, כלומר שאין החמץ מצוי לו בכל עת, בכל זאת מותר הדבר, כל זמן שהחמץ שייך לגוי.

כלומר, לא יכול לבוא טוען ולומר, מכיון שאין לגוי גישה אל החמץ באופן קבוע כי הוא נמצא אצל ביתו של הישראל, אז הישראל עובר על אחזקת החמץ בלאו! לא! זו לא טענה על מנת לחייב את הישראל בלאו. אי גישה מתמדת של הגוי אל חמצו, לא מקנה ליהודי קנין לחמץ! ולכן אם מכולת או סופר יעשו מכירת חמץ כפי שנציג כעת בהמשך המאמר, אפילו יהיה זה הסופר סגור בחלק משעות היום, דבר זה לא מפקיע את עצם המכירה, אלא אם כן הגוי מקפיד בכך. כלומר, אם בעל מכולת או סופר מכר לגוי חמץ בתנאים שנסביר בהמשך, והגוי שילם לו בעבור כך סך של 10 אלף שקל, ואין הגוי מקפיד שתהיה לו גישה קבועה לסופר, מותר הדבר והמכירה הזו היא מכירה. אבל אם הגוי לא מסכים, והוא רוצה את החמץ ברשותו, מכירה זו אינה מכירה.

.

וכן מבואר ממה שכתב רבינו בהמשך (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ג): “גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם קיבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו [=ובכך העיד כי יש לו קנין מועט בחמץ, שהרי מוכן לשלם עליו], הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו, ואם לא קיבל עליו אחריות, מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות הגוי הוא“. ע”כ. ולמדים מן הלכה זו, שאם אחריות מוצרי החמץ הם על הגוי, באופן שאם יאבדו או יגנבו אותם המוצרים, הישראל לא ישלם את שווי כספם, אז מותר לקיים את החמץ ולהשאירו ברשות ישראל בפסח. ולא רק זה, אלא מותר אף לאכול ממנו מיד אחר הפסח, שהרי ברשות הגוי הוא.

ורק במצב אחד הישראל לא באמת ידאג אם יקרה משהו לחמץ שלו, רק במצב אחד הישראל לא יבכה אם הלך או נשרף החמץ בתוך הפסח, רק כאשר המכירה נעשתה כדת וכדין, כלומר שקיבל כסף אמיתי בעבור כך, שהיתה כאן באמת מכירה שהישראל השתלם לו לעשות את העסקה! או לחלופין, שנותן הכל במתנה גמורה. אבל לעניות דעתי, אסור לעשות כן, כלומר אסור בשום אופן לתת לגוי במתנה גמורה מוצרים בשווי אלפי שקלים, מכיון שעובר על מה שכתוב בתורה, “לא תחונם“, שאסור לתת להם מתנות!

ומה שכתב רבינו הרמב”ם בשם התוספתא ובשם התלמוד ירושלמי, שאם היו באים הגוי והישראל בספינה והגיע שעה חמישית, יכול לתת לו החמץ במתנה גמורה, זה רק באופן שהגוי אין לו לשלם וממאן הוא לשלם לישראל בעבור חמצו, רק במצב כזה מותר לתת לו במתנה גמורה. אבל בלאו הכי, אסור בשום פנים לתת לגוי מתנות ולא במתנה גמורה. והדבר היחיד שנשאר לעשות עם חמץ לבעלי מכולות וסופרים, זה לעשות מכירה גמורה כדת וכדין, באופן שהגוי משלם על המוצרים לפחות חצי משווים או בסכום שהוא תואם את תנאי העסקה, ובתנאים שכתבנו לעיל.

.

“ישראל וגוי שהיו באין בספינה”:

וכתב רבינו בהמשך ההלכות הנזכרות (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ו): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה חמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה“. ע”כ. והנה, בהלכה זו שרבינו כתב, יש כמה סעיפים ופרטים אשר יש להתבונן בהם היטב.

מן ההלכה הזו עולה בפירוש לכאורה, שמכירת חמץ במצב הזה, זה דבר שנעשה בשעת הדחק ולצורך גדול. אמנם ראוי לציין, כי אין שום מקום בדברי רבינו הרמב”ם האוסר לעשות מכירת חמץ. כלומר, אם מכירת החמץ נעשית כדת וכדין, אע”פ שיתכן לומר שאינו ראוי לעשות כן לכתחילה, אין הלכה גורפת האוסרת לעשות את המכירה! במילים אחרות, כל שהמכירה נעשית כדת וכדין, אפילו אדם פרטי עשה מכירת חמץ רק על מנת שלא יפסיד את מוצריו או את משקאותיו, אי אפשר לומר שהאדם הזה עבר איסור, מכיון שמכירה מותר לעשות בכל עת. ואין קשר בין מכירת דברים וקנין, לבין איסורי חג הפסח. והדבר היחיד שמקשר בין המכירה לבין דיני חמץ, הוא שמכירת אמת מפקיעה מיד הישראל את החמץ מרשותו!

.

כמה ראיות מן ההלכה האמורה שמדובר בהיתר רק בשעת הדחק:

.

כתב רבינו, “והיה חמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית“. והנה, אם המכירה בכגון זה, הוא דבר שהיה בנוהג קבוע לעשות כמו שנוהגים היום, מדוע צריך להגיע לקצה הזמן של ביעור חמץ שהוא שעה חמישית על מנת לעשות את המכירה? מדוע לא נעשתה המכירה לפני כן? למה רבינו מלמדנו את ההלכה הזו דווקא שהיא נוגעת לשעת הדחק כזו, ועוד מדגיש בלשונו, “שעה חמישית“? מכאן משמע, שההלכה הזו והדין הזה מדבר בשעת הדחק בלבד, במצב שאין ברירה. כלומר, מדובר במצב מסויים שבו ישראל וגוי היו באים בספינה, וככל הנראה האוכל של הישראל היה זה החמץ, ולכן מתוקף זה הוא נשאר עם החמץ עד שעה חמישית. ואם תאמר, כיצד הכין עצמו לפסח זה הישראל? יש לומר שהיו לו מצות מוכנות מראש, אבל מכיון שאסור לאכול ביום יד’ מצות שיוצאין בהן ידי חובה בחג, הוצרך לאכול מן החמץ באותו היום.

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב): “אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו, וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה, אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהן, וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה ויהיו מצוות חביבין עליו, אבל בשאר ערבי ימים טובים אוכל והולך עד שתחשך”. ע”כ.

.

ואם תשאל, למה היה צריך הישראל לחזור ולקנות ממנו את החמץ, הרי החמץ בזמנם לא היה כמו היום (מוצרים תעשייתיים עם חיי מדף ארוכים)? יש לומר שכן היו כמה סוגים של חמץ שיכלו להחזיק ימים ואף יותר. כמו פת של מלחים, היתה זו פת יבשה מאוד שמסוגלת להחזיק שבועות עד חודשים.

ולכן, רק מתוקף זה שהיו נמצאים בספינה, ורק מתוקף זה שהיתה זו שעה חמישית, ורק מתוקף זה שהיה צריך הישראל את החמץ לאחר הפסח על מנת לאכול ממנו, ומכיון שמדובר במכירה, ואין איסור לעשות כל סוג של מכירה בכל זמן, לכן, רבותינו הם חז”ל והרמב”ם בעקבותם, הביאו פתרון זה למי שנמצא בספינה במצב כזה דחוק.

והראיה שכך הבין רבינו, הוא מתוך מה שכתוב בתוספתא (פסחים פרק ב’ הלכה יב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה”. ע”כ. גם בתלמוד הירושלמי נזכר דבר זה (תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ב הלכה ב): “ישראל ועכו”ם שהיו באין בספינה, וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכר לגוי, או נותנו לו מתנה, וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה”. ע”כ. והרואה יראה, כי רבינו הוסיף בדברי התוספתא ובדברי התלמוד ירושלמי, מילים שאינן כתובות. ואלו הן: “והגיעה שעה חמישית“. ע”כ. ומילים אלו לא נזכרות לא בתוספתא ולא בירושלמי. ובא רבינו להשמיענו, שההלכה האמורה מדברת רק בענין של שעת הדחק עצומה, באופן כזה שלא הספיק הישראל לכלות את החמץ אשר בידו, והגיעה אליו שעה חמישית של יום יד’, וחייב הוא למכור את החמץ אשר בידו על מנת שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא.

שכן לא תועיל מכירת החמץ לאחר שעה ששית, ואסור בהנאה. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ז – ח): “וכשגומר לבדוק אם בדק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר, אבל אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנייה … לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל.

ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו וכו'”. ע”כ. ומבואר ללא ספק, שרבינו השמיענו, שהמכירה לגוי מועילה רק עד שעה ששית! ועל מנת שלא יכנס לספק, כתב רבינו, והגיעה שעה חמשית.

.

אמנם, שאלה קמה וניצבה, מדוע לא זרק הישראל את החמץ אשר בידו לים? מדוע הוא צריך למכור אותו לגוי? כל שכן לתת לו במתנה גמורה! שהרי אסור לתת לגוי מתנה, כמו שאמר ה’ (דברים פרק ז פסוק ב פרשת ואתחנן): “וּנְתָנָ֞ם יְיָ֧ אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם“. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד): “ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, ואסור ליתן להם מתנת חינם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה”. ע”כ. ומבואר שאסור לתת לגוי מתנת חינם!

וזו הראיה שמדובר כאן בשעת הדחק. כלומר, לכאורה, לכתחילה אין לארגן מראש ולתכנן לשים חמץ בצד ולמכור אותו לגוי באופן שרירותי על מנת להסתפק ממנו לאחר הפסח. אמנם מנגד, אין גם איסור לעשות את זה, שהרי אם אדם עשה מכירת חמץ באופן שהוא מקבל מהגוי את הכסף תמורת החמץ שהוא מוכר לו, הרי החמץ קניינו של הגוי, ואין עובר בזה על לאו מן התורה.

ויתירה מזו ניתן לומר בזהירות וללמוד מן ההלכה האמורה לצד ההפוך, שכל טעם שלא זורק הישראל את החמץ לים, הוא משום שלא יעבור על בל תשחית, שכל מה שיכול האדם לעשות ולא להשחית אוכל, כך עליו לעשות. וכן נלמד ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות שאלה ופקדון פרק ז הלכה ג): “המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע הפסח ה”ז לא יגע בו עד שעה חמישית [=לא ינסה למכור אותו תמורת כסף עד שעה חמשית], מיום י”ד מכאן ואילך [=משעה חמשית, יש לו שעה לנסות למכור את החמץ תמורת ממון], יוצא ומוכרו בשוק לשעתו משום השב אבידה לבעלים, והוא הדין לשאר הפקדונות שלא יגע בהן אף על פי שהוא יודע בודאי שיזולו בזמן פלוני או יאנוס אותם המלך שמא יבא בעליהן מקודם ויטלו ממונם”. ע”כ.

ועד כדי כך חשוב לא לאבד ממון ישראל, עד שבלי לשאול את בעל החמץ, הולך הישראל ומוכר אותו לגוי, ומקבל תמורתו כסף. ופעם בזמנים עברו לא היה איך לתקשר עם בעל החמץ, ולכן לא היתה ברירה אלא למכור בשבילו את החמץ ולהביא לו הממון תמורתו כמה שיהיה. ולכן נראה, כי על האדם לעשות הכל על מנת לא לזרוק חמץ בחינם. ומה שאנו מבערים חמץ, הוא החמץ שכבר אין בו ערך ולא צורך. אבל מוצרי מזון שיש בהם צורך, ובני אדם יכולים לאכול מהם, עדיף למכור אותם לגוי ולקבל תמורתם כסף בתנאים האמורים.

וראה מה שכתב רבינו (משנה תורה, הלכות שבת ו׳ כ״ב): “מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיוּ עִמּוֹ מָעוֹת נוֹתֵן כִּיסוֹ לְנָכְרִי לְהוֹלִיכוֹ לוֹ וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּשְׁלִיכֶנּוּ. וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָּבָר זֶה שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יָבוֹא לַהֲבִיאוֹ בְּיָדוֹ וְעוֹבֵר עַל מְלָאכָה שֶׁל תּוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכִיסוֹ אֲבָל מְצִיאָה לֹא יִתֵּן לַנָּכְרִי אֶלָּא מוֹלִיכָהּ בְּפָחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת”.

וכתב המאירי (חולין מ״ט ב:): “כל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת מי שראוי לסמוך עליו אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי אלא יחוס על ממונן של ישראל שאף התורה חסה על ממונן של ישראל כמו שאמרו בתורת כהנים וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע על מה חסה תורה שלא יאמר הכהן טמא עד שיהיו הכלים חוץ לבית אם על בגדים וכלי מתכות מטבילן והן טהורים הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס ועל כלים שאין להם טהרה אלא שבירה אם כן חסה על ממונם של צרי עין על ממונן של צדיקים לא כל שכן”. ע”כ.

והיום ניתן ואפשר לעשות את זה אם רוצים. אדם שיש לו מוצרים יכול להשיג גוי, שיקנה ממנו מוצרים כאלו בחצאי מחיר. אבל אם לא מוצא גוי כזה ועשה כל השתדלות שתהיה, לפי עניות דעתי, עליו לבער את החמץ מקרבו, ולא לתת אותו לגוי במתנה גמורה, כי יש כאן איסור לא תחונם.

עוד נראה לעניות דעתי, שכל מה שלא נזכר בדברי חז”ל ובדברי הרמב”ם הלכות מסויימות של מכירת חמץ לגוי באופן ברור ורגיל, הוא משום שאין שום איסור למכור חמץ לגוי גם כמה שעות קודם הפסח. כמו שלמדנו בדין היוצא ומוכר בשוק את חמץ של חבירו. ואין גם שום איסור למכור מאות קילוגרמים של חמץ. ואי אפשר לעשות הלכות מכירה ומשא ומתן שאין להם קשר ושייכות לחץ הפסח כלל. אלא, מכיון שמעולם לא היתה נעשית מכירה של שטות כמו בדורינו, שמוכרים לגוי מוצרים בשווי מאות שקלים או אלפי שקלים, כל שכן הסופרים וכו’, מוכרים לו אותם בשקלים של ממש, וזו בוודאי שאינה מכירה! ושלא נדבר על כך שמתנים שהחמ. בצאת החג חוזר לישראל, שזה בכלל קושר את הישראל לחמץ ולעולם אין זו מכירה!

כל שכן במכירה של הרבנות הראשית, ש-“נמכרים” לגוי מוצרי מזון בשווי מיליונים שקלים, ולא רק שאין לו גישה אליהם, אלא הוא לא קיבל תמורתם אחוז אחד! כלומר, אי קבלת תשלום כדת וכדין על החמץ הנמכר, זה לכשעצמו מעיד ומגיד כי אין כאן מכירה של אמת! ובמכירה של אמת, אין שום איסור.

אם כמה שעות קודם הפסח נניח בשעה חמשית יש לי 1000 ק”ג גרם של חמץ, ואני רוצה למכור אותו לגוי, אין שום איסור לעשות את זה, כי המכירה עצמה היא משא ומתן בממון ללא שום קשר לפסח. כי הגוי קונה ממני את החמץ באמת, החמץ מועבר אליו והוא סוחר בו, הוא משלם לי על החמץ שאני מעביר לו. אני והוא לא עושים שום תנאי שאוכל לקנות ממנו את החמץ אחר הפסח. משא ומתן רגיל. זה בוודאי מותר.

ושוב, הבעיה בדורינו אנו, שהפכו את מכירת החמץ למכירת שקר! ואלו הם השקרים שנעשים במכירה:

א) הגוי לא באמת יודע מה הוא קונה.

ב) הגוי לא מקבל הצעת מחיר על כל מוצר ומוצר.

ג) הגוי לא באמת משלם את שווי המוצרים.

ד) עושים עם הגוי תנאי, שמיד בצאת הפסח החמץ חוזר לרשות היהודי. כלומר, לא מספיק שהוא לא שילם בכלל כמו שצריך על המוצרים, ואין זו מכירת אמת. לא מספיק שהוא לא קיבל בכלל הצעת מחיר על כלל המוצרים כמה הוא צריך לשלם. לא מספיק שהוא לא בא לקחת אותם ובאמת שילם עליהם, אלא עוד מוסיפים ועושים תנאי שטותי על מכירת שלא נעשתה, והוא, שמתנים עמו, שבצאת החג, על מכירת שלא נעשתה, היא חוזרת לישראל! היש טמטום יותר מכך? היש הערמה וגניבת דעת הבורא יותר מכך?

.

הנה חלק מן שטר ממסד הרבנות הקלוקלת של ישראל: “… והשוכר יהיה רשאי להשכיר לאחרים לעשרה ימים מיום יד’ בניסן … משעה חמישית ביום עד כב’ בניסן תש”פ“. ע”כ. ומוכח שמכירת ההבל הזו פסולה מעיקרא! שהרי הם מתנים שכל החמץ יחזור ליד המוכר ביום כב’, ולא רק שהם מתנים שהחמץ יחזור, אלא המכירה נעשית רק לעשרה ימים! כלומר, אין כאן בכלל “מכירה”, אלא, “השכרה”, במילים אחרות, החמץ הזה מעולם לא נמכר והועבר לרשות הגוי, אלא הושכר לגוי בלא קבלת ממון! בלא העברת החמץ לידו של הגוי, בלא גישתו של הגוי לביתו של הישראל… בקיצור, עבודה בעיניים!! מכשילים את עם ישראל בכשל חמור מאוד של בל יראה ובל ימצא. ומה כבר אפשר לצפות ממי שהולך אחר ספר האופל המאגי והפגאני! ואין ספר שמכירת הבל זו נועדה לשרת את האינטרסים של הרבנות, ויד רוחצת יד, ואחד אוכל מהצלחת של השני, ומקבלים המון טובות הנאה עבור הקלה זו שנותנים לסופרים ולרשתות המזון לעשות ככל העולה על רוחם!

.

אסור להתנות שמיד אחר הפסח החמץ יהיה של ישראל – תנאי זה משבית את המכירה:

ואמרו רבותינו בתלמוד (תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ב הלכה ב): “אומר הוא ישראל לגוי, עד שאתה לוקח במנה בוא וקח לך במאתים, עד שאת לוקחה לך מעכו”ם, בוא וקח לך מישראל, שמא אצטריך, ואקח ממך אחר הפסח“. ע”כ. והנה הלכה זו כל כך חשובה, כי היא בעצם מצילה את ממון ישראל. המצב המתואר כאן, מפרט, שיש פעמים שישראל נתקע עם סחורה של חמץ, וכאשר מגיע חג הפסח, כל כספו ילך לאבדון, שהרי אי אפשר לעשות מכירת חמץ. מזוייפת כמו בדורינו, דברים אלו אפילו אבותינו לא שערו ולא תיארו לתופת שעם ישראל יגיעו ויפלו אליה.

ולכן, רבותינו מלמדים, שאדם יעשה הכל על מנת שלא ילך כספו של היהודי, וילך ימכור את חמצו לפני הפסח. והמון בני אדם לא הבינו את לשון התלמוד ואת כוונת התלמוד במה שאמר, “עד שאתה לוקח במנה, בוא וקח לך במאתים”, וחשבו, כי כוונת התלמוד שהישראל מציע משקל של חמץ! וזה אינו. כי בדוגמה זו הישראל מציע לגוי עסקה, שבה הוא אומר לו, עד שאתה לוקח במאה מנה סחורה, בוא קח ממני פי כמה יותר במאתים מנה, כלומר בוא ותעשה עסקה משתלמת!

ונשים לב לדברי הירושלמי האלו, הישראל מוכר לגוי את החמץ, המכירה נעשה במחיר הנחה, אבל לא במחיר של כלום או קרוב לאפסיות! והישראל אומר לו, “שמא”, כלומר אולי אני אצטרך ממך, ואקח ממך אחר הפסח. כלומר, יש כאן מכירה אמיתית. אין תנאי שהגוי מחוייב להחזיק את החמץ בשביל הישראל. גם הישראל אומר לו, “אולי” אני אקנה ממך בחזרה את החמץ לאחר הפסח, כלומר אם תתקע עמו אני אשוב וקנה ממך, במילים אחרות, הישראל עושה לגוי טובה ולא להיפך!. אבל בשום אופן הוא לא מתנה ואומר לגוי, בוא תקנה ממני את החמץ ואקנה ממך אותו מיד אחר הפסח!

וכן אמרו בתוספתא (פסחים פרק ב’ הלכה ז): “רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה, קח במאתים שמא אצטרך ואבוא, ואקח ממך אחר הפסח”. כלומר, ההנחה נעשית בגלל שאסור ליהודי להחזיק חמץ ברשותו, והגוי מבין זאת ומנצל את המצב, וקונה ממנו בשער נמוך. ומותר לו לעשות עם החמץ הזה ככל העולה על רוחו. אלא שהישראל אומר לו, אולי אקנה ממך אותו בחזרה. יש לשים לב שהוא לא מתנה עמו מחיר מראש, והוא לא אומר לו שישמור לו על החמץ מראש. ורשאי הגוי למכור לו את החמץ בחזרה בכל מחיר, או למכור את החמץ למישהו אחר, ויכול לעשות ככל העולה על רוחו.

וכך כותב רבינו ומבאר עוד יותר לפרטי פרטים (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ז): “אומר הוא ישראל לגוי עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל שמא אצ[ט]רך ואקח ממך אחר הפסח, אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא“. ע”כ. היש יותר ברור מזה? מי שעושה מכירת חמץ על תנאי שהחמץ יחזור אליו כמו שעושים הרבנות הקלוקלת של ישראל, אין זו מכירה! וכל מי שעושה כן עובר על בל יראה ובל ימצא ומחטיא אחרים! ועוד כאן מדובר כאשר המכירה נעשתה כהוגן! כלומר שהגוי שילם סכום יפה על החמץ שקונה מהישראל. ומדובר במצב שהגוי יכול לעשות עם החמץ ככל העולה על רוחו, ובכל זאת אם יש תנאי ולו הקטן ביותר שהחמץ שייך לישראל אחר הפסח, אין זו מכירה ועובר על בל יראה ובל ימצא!!

ומכאן מוכח וברור, שכל סממן של רשות הישראל על החמץ, כל רושם לא נקי שהחמץ הזה הוא של הישראל, הרי הדבר נחשב כמי שהפקיד חמץ אצל הגוי. ולכן כותב רבינו למעלה בענין באין בספינה, “ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה“. ומה היא מתנה גמורה? באופן שישתמש עמו הגוי ככל העולה על רוחו ויעבור לידיו, והישראל לא יקפיד עליו בליבו, ולא יאמר לו מילה ולו אחת!

.

גם הדוגמה של “הספינה” מוכיחה כי מדובר בשעת הדחק בענין לתת מתנה גמורה וכו’, ובפרט הדרך שבה רבינו בוחר לבאר את ענין המכירה. שאע”פ שמקור דברי רבינו הוא מהתוספתא וכמו שכתבנו לעיל, שמסביר שמדובר בשעה חמשית מיום יד’. ומה שכתב רבינו, “וחוזר ולוקחו אחר הפסח”, אין מדובר שעשה עמו תנאי חלילה. אלא כוונתו לומר, שאם ישאר מהחמץ בידיו של הגוי, יחזור ויקנה ממנו אחר הפסח. אבל בשום אופן לא יעשה עמו תנאי שמיד אחר הפסח, יחזור החמץ, כי יעבור על בל יראה ובל ימצא.

.

הלכה למעשה – ומה יעשו הסופרים?:

.

א) מותר למכור לכתחילה כל חמץ שיש לישראל לגוי, עד השעה החמשית של יום יד’ בניסן. אין שום איסור לעשות עסקאות של מכירת חמץ עד השעה החמשית הנזכרת, וכל שיש לישראל חמץ והוא לא רוצה להשחית את ממונו, רשאי לעשות המכירה עד השעה חמשית.

.

ב) חובה שהעסקה תהיה עסקת אמת, כלומר שהמכירה תהיה מכירה כמו קניה של מוצרי מזון מהסופר, כך תתבצע המכירה, שכאשר רוצה למכור חמץ לגוי, יציע לו הצעת מחיר על החמץ שרוצה הוא למכור לו, החמץ יעבור לרשות הגוי, ללא תנאים, ללא הגבלות, ויעשה הגוי עם החמץ ככל העולה על רוחו. ואם הגוי הסכים לכך, צריך לשלם לישראל עבור המוצרים הללו כסף מזומן או אשראי או צ’ק באופן שיהיה ניתן לפרוע את הכסף. רק במצב זה, החמץ יועבר לרשות הגוי ולא יהיה שייך לישראל על פי דת משה וישראל.

.

ג) אם מסיבה כזו או אחרת, לאחר שהעסקה נעשתה כדת וכדין, ביקש הגוי שהחמץ ישאר אצל הישראל, אין בכך שום בעיה, כי זה בגדר, “גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל”, ובלבד שהישראל לא יהיה אחראי על כך. כלומר, שאם והיה וקרה דבר מסויים למוצרי החמץ, לא יצטרך לשלם עליהם. ואם יצטרך הישראל לשלם עליהם, המכירה הזו אינה מכירה, ועובר על בר יראה ובל ימצא והחמץ אסור לאחר הפסח. וכמובן כל מה שכתבנו כאן, הכל הוא על פי התנאים שכתבנו בהלכה א’ והלכה ב’.

.

ד) אם בשעת העסקה שנעשתה כדת וכדין כמו שכתבנו, עשו היהודי והגוי תנאי ביניהם שלאחר הפסח יחזור החמץ לרשות הישראל, אין זו מכירה, והישראל עובר על בל יראה ובל ימצא, והחמץ חייב ביעור. ואפילו אם לא התנו שהחמץ יחזור לאחר הפסח, אלא השכיר או מכר הישראל את החמץ לשיעור של כמה ימים, כל שיש תנאי ביניהם שהחמץ יחזור לבעלות של ישראל, הרי תנאי זה מעיד כי יש לישראל שייכות בחמץ, והרי עובר בזה על בל יראה ובל ימצא.

.

ה) אני ממליץ לכל אדם שיש לו חמץ בכמות מרובה, שילך וינסה למכור אותו לגוים במחיר מוזל לפני הפסח, ואיני מתכוין שימכור אותו על מנת שהגוי יחזיר לו, אלא ימכור אותו על מנת להפטר ממנו לחלוטין, ובכך יקבל עליו כסף. לדוגמה, אדם שיש לו משקה אלכוהול שעולה כמה אלפי שקלים, יציע אותו לחנות של גוים לפני הפסח, או ימכור אותו בתור יד שניה לישראל שמעוניין לשתות לפני הפסח, וכן על זו הדרך.

ולדעתי, אפשר למצוא פתרונות להכל, אדם שיודע שמגיע פסח בזמן הקרוב, ינהל את עצמו ויסדר את הענינים באופן כזה שיכלה את חמצו לקראת הפסח, כי ה’ יתברך הקפיד שלא יהיה חמץ ברשות הישראל בפסח, כלומר חמץ השייך לו על פי התנאים שכתבנו לעיל.

.

ו) על השאלה, מה יעשו הסופרים ורשתות המזון? הדבר פשוט מאוד, עליהם לתכנן את עצמם כי יהודים הם, ויעשו עסקה עם סופרים של גוים, וימכרו להם את הסחורה במחיר עלות או פחות מכך, וככה יקבלו תשלום ראוי על החמץ אשר מוכרים, ובאופן כזה לא יעברו בעלי הרשתות על בל יראה ובל ימצא בפסח.

.

ז) יש לציין שכל מה שצריך לכלות את החמץ מן הבית ולמוכרו, מדובר על מוצרים שבוודאי יש דין חמץ עליהם, כמו תערובת חמץ ממש, או חמץ ממש. אבל מוצרים כמו קטשופ, מיונז, וכל מיני רטבים שאין עליהם כשרות לפסח, או כל מיני מוצרי מזון שאין עליהם השגחה שהם כשרים לפסח, אמנם אינם מכילים חומרים של חמץ, לא רק שלא צריך למכור אותם לגוי, אלא אין צורך לכלות אותם לפני הפסח ואפשר להצניע אותם במקום מיוחד בבית והשתמשו בהם לאחר הפסח. כמו שכתבנו כאן:

ודבר זה הופך את הענין החמץ בפסח להרבה יותר קל. וגם עבור רשתות המזון, יכולים הם להצניע מוצרים אלו. ובאופן כזה בעצם לא נשאר להם הרבה חמץ בכמות גדולה, ובקלות מרובה יכולים לעשות מכירת אמת כמו שכתבנו ולהגיע לפסח שאין חמץ בידם כלל.

וחובה עלינו לעשות כן, לנהוג כמו יהודים השומרים על קבלת התורה ועל ציוויה, שציוה אותנו הוא יתברך לכלות החמץ קודם הפסח, ולא נעשה דברים של הערמה בלא מועיל, ובלשון העם, זה נקרא עבודה בעיניים כלפי הבורא, כי לא יעלים עיניו ממעשה הקטן ביותר שעושה האדם, וה’ יראה ללב האדם.

.

ונחתום מאמר זה בדברי תורתינו הקדושה (שמות פרק יב פסוק יד – כ פרשת בא): “וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽייָ֑ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ: שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת”. ע”כ.

.

ע”כ כתבנו מאמר זה חן שאולוב ספרדי טהור. ונדב חסן הי”ו. במאמר הבא נבאר מה הדין של חמץ שעבר עליו הפסח.

.