.

ביום י’ בסיון תשפ״ו — 26/05/2026 למניינם — נשלח אליי סרטון של אדם פגאני, כסיל ומשעשע למדי, אשר כמות ההבלים והשטויות היוצאים מפיו אינה ניתנת לאומדן ולשיעור.

.

ומאחר שהדברים חרה לי עליהם מאוד, ואף החרידוני לראות עד היכן עלולה להגיע מחשבה משובשת וכפירה גסה, אמרתי בלבי כי אין ראוי לשתוק על דברים אלו. לפיכך ראיתי צורך להשיב לכסיל הלזה, לפרק את דבריו לגורמים, ולעמוד על דברי הכפירה וההטעיה שהציג לפני הרבים.

וזה תוכן דברי בהמיותו: “… סליחה, בזוהר הקדוש בפרשת משפטים בדף קכ”ה עמוד ב’, אומר הזוהר הקדוש… כן, הזוהר הקדוש אומר, אני הבאתי פה את הספר של הזוהר, הזוהר הקדוש כדי להקריא את זה מבפנים. אומר הזוהר הקדוש: ‘דכל מאן דאכיל אימיה חלבא דאתחבר כחדא…’ הזוהר מדבר באריכות גדולה לפני כן, שהבשר זה מבחינת דינים והחלב זה רחמים. גם רבנו יוסף חיים בפרשת בעלותך, בשנה שנייה נדמה לי, גם מדבר על זה באריכות גדולה על הנושא של דין. ושמה הזוהר כותב שכשאשר בן אדם מערבב את החלב והבשר, שזה דין ורחמים, דין וחסד, אז הוא עושה בלאגן. [=בלאגן? מה?]. אז אומר הזוהר הקדוש, ש’מאן דאכיל…’ מי שאוכל בשר בחלב יתחבר, ‘או בשעתא חדא, או בסעודתא חדא, ארבעים יומין אתחזי גדיא מקלסא בקליפוהי לגבי אינון דלעילא, וגזר דיניה ואיוליד בר באינון יומין אוזפי ליה נשמתא מסטרא אחרא’. זאת אומרת, אומר הזוהר הקדוש, שבן אדם שאוכל בשר בחלב, או כשעה אחת, או בסעודה אחת, ארבעים יום יש עליו כמו דמות של גדי מקולס כלפי העליונים, כן? [=באמת?…]. גם מי שמבין בחכמת הפרצוף, ככה רבי אברהם… רבי אברהם אזולאי כותב באור החמה, אפשר גם לראות על בן אדם, כן? בחכמת הפרצוף. [=באמת?…] ומי שבשעה אחת או בסעודה אחת, ואם הוא מביא ילד לעולם באותו זמן, הילד הזה, הוא מוריד נשמה מסטרא אחרא. כן. וזה, איך אומרים, לשעה אחת. ככה כותב הרמ”א. הרמ”א כותב”. עד כאן מדברי טמטומו של הדרשן המהובל!

.

וכעת, עלינו לעשות סדר בדברים ולהוכיח בפעם המי יודע כמה, שספר הזוהר הוא פרו-נוצרי, מתועב, השונא את התורה ואת הנביאים, ואת ממשיכי דרכם, הלא הם חז”ל הטהורים. וכדרכי בקודש, אתחיל מדברי תורה, נביאים, משנה, תלמוד. ולאחר מכן נעבור לדברי רבותינו הנאמנים למסורת והמסורה. ולאחר כל זה, אציג את אלו שחירפו וגידפו כלפי האל הנכבד והנורא.

.

“לא תבשל גדי בחלב אמו”:

אמר ה’ יתעלה בתורה (שמות פרק כג פסוק יז – יט פרשת משפטים): “שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְיָֽ: לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר: רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ“. ובמקום אחר אמר (שמות פרק לד פסוק כב – כו פרשת כי תשא): “וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה: שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן׀ יְיָ֖ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה: לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח: רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְיָ֣ אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ“. ושוב אמר (דברים פרק יד פסוק כ – כג פרשת ראה): “כָּל־ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ: לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כָל־נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַייָ֖ אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־ תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים“. ע”כ.

והנה, כל המתבונן בדברי התורה יראה כאן דבר פלא עצום בכוונת ה׳ יתעלה: התורה רומזת רמז גלוי ומובהק להבנת עניינו של האיסור: ״לא תבשל גדי בחלב אמו״. והדבר ברור: בכל מקום שבו הזכירה התורה איסור זה — סמכה אותו לענייני בית הבחירה, הוא בית המקדש.

.

דוגמה א’: שהרי בפעם הראשונה פותחת התורה ואומרת: ״שלוש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך״, ומיד לאחר מכן מפרט ה’ מצוות ודינים הנוגעים ישירות לביאה אל המקדש ולעבודת הקרבנות: ״לא תזבח על חמץ דם זבחי״ — איסור השייך במובהק לעבודת המקדש; ולאחריו: ״ולא ילין חלב חגי עד בוקר״. ושוב ממשיכה התורה בענייני הביאה אל בית ה׳ ואומרת: ״ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך״ — מצות הבאת הביכורים אל המקדש. ומיד בסמוך לכך מסיימת התורה ואומרת: ״לא תבשל גדי בחלב אמו״.

נמצא אפוא, שאין כאן סמיכות מקרית כלל, אלא סדר מכוון וברור: איסור בישול הגדי בחלב אמו נזכר בתוך רצף של מצוות הקשורות לבית המקדש, לקרבנות, לחגים ולהבאת הביכורים. ומכאן מתגלה שיש קשר ישיר בין איסור זה לבין ענייני בית הבחירה ועבודת המקדש. במילים אחרות, יש כאן כוונה סמויה וחשובה שעלינו להבין אותה היטב.

.

דוגמה ב’: וכן הוא במקום השני שבו הזכירה התורה את איסור ״לא תבשל גדי בחלב אמו״. גם שם אין האיסור מופיע כעניין מנותק לעצמו, אלא בתוך רצף ברור של מצוות הקשורות לרגלים, לביכורים ולבית הבחירה. שהרי שם אמר ה׳ בתורה: ״וחג שבועות תעשה לך״, ומיד סמך לכך: ״ביכורי קציר חיטים״ — בדומה למה שנאמר לעיל: ״ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך״. וכשם שבמקום הראשון סמכה התורה את איסור בישול הגדי בחלב אמו להבאת הביכורים אל בית ה׳, כך גם כאן קשר הכתוב את חג השבועות, את הביכורים, ואת העלייה לבית הבחירה — אל אותו איסור עצמו.

ולא זו בלבד, אלא שגם כאן חתמה התורה באותו לשון ממש שבו חתמה בראשונה: ״ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך — לא תבשל גדי בחלב אמו״. נמצא אפוא, שאין לפנינו צירוף מקרי או סמיכות חיצונית, אלא קשר ישיר, מובהק ובלתי ניתן לפירוד, המגלה את עומק טעמו של האיסור. כלומר, הבורא יתעלה שמו לא אסר את בישול הגדי בחלב אמו כגזרה תלושה וחסרת הקשר, אלא כדי להרחיק את האדם ממעשה או מחשבה הקשורים להבאת התבואה, לביכורים, ולענייני בית הבחירה — שכל אלה מחוברים בעצם מהותם לעלייה לרגל ולעבודת ה׳ במקום אשר בחר.

והכל מכוון לתכלית אחת: לכונן את דעותינו באמונה הטהורה, להכיר ולהאמין כי הברכה, השפע והתבואה אינם באים מכוח זר, ממנהגי הבל או מסגולות עובדי עבודה זרה, אלא מאת הבורא יתעלה שמו לבדו — אין עוד מלבדו, ואין כוח אחר זולתו, האל הנכבד והנורא.

.

דוגמה ג’: גם בפעם השלישית שהתורה הזכירה את איסור “לא תבשל גדי בחלב אמו”, לא הניחה אותו כציווי תלוש, יבש, או מקרי; אלא סמכה אותו שוב אל ענייני הקדושה, בית הבחירה, המעשרות, הבכורות, והעמידה לפני ה’. וכך נאמר: “כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו… עשר תעשר את כל תבואת זרעך… ואכלת לפני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר… תירושך ויצהרך ובכורות בקרך… למען תלמד ליראה את ה’ אלהיך כל הימים”. ומכאן מתברר הדבר כשמש בצהרים: אין איסור זה עומד לעצמו בלבד, אלא הוא חלק ממערכה שלמה שתכליתה לעקור מן האדם את שורשי השיתוף, המינות, האמונות הטפלות, הדמיונות המאגיים, וכל מחשבה נפסדת כאילו יש מקור שפע, כוח, סגולה או השפעה מלבד הבורא יתברך שמו.

ולכן ציוה ה’ על המעשרות, על הבאת התבואה, הדגן, התירוש והיצהר, ועל נתינת המתנות כפי אשר קבעה התורה; וסמך לכל זה גם את איסור בישול בשר הגדי בחלב אמו. וכל זה לתכלית אחת נשגבה: “למען תלמד ליראה את ה’ אלהיך כל הימים”. כלומר, בישול הגדי בחלב אמו אינו עניין קולינרי גרידא, ואינו פרט צדדי במטבחו של אדם; אלא פעולה הקשורה בשורשה לפריקת עול יראת שמים, להיגררות אחר דרכי עובדי עבודה זרה, ולכניסה אל עולם המינות וההבל — שהם מן הדברים המתועבים ביותר לפני ה’.

וזו הסיבה שהתורה סמכה את עניין המעשרות לאיסור זה: ללמדך, שלא זו בלבד שאין לאדם להאמין במאגיה, במיסטיקה, בסגולות שווא, ובכל אותם דמיונות מאוסים שהגויים תלו בהם את ברכת השדה והפרי; אלא עליו ללכת בדרך הפוכה לגמרי. במקום לבצע פעולה טמאה ודמיונית שנועדה כביכול “להוריד שפע מן השמים”, מצווה אותו התורה לעשות מעשה הנראה בעיני בשר ודם כהפחתה והחסרה: “עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה”. כלומר, התורה אומרת לאדם: לא רק שלא תנהג כמנהגי הגויים, המבשלים גדי בחלב אמו מתוך מחשבת הבל כאילו יש בזה כוח להפרות את התבואה ולהרבות את השפע; אלא אדרבה — תחתוך משלך, תפריש משלך, תיתן מן התבואה שגדלה לך, ותלמד בזה כי לא הכישוף מפרנס, לא הסגולה מפרה, לא המאגיה מברכת, ולא הטקס האלילי מוריד שפע. רק ה’ יתברך הוא מקור הברכה, ורק ממנו לבדו בא כל טוב.

וזהו עומק הכתוב: “למען תלמד ליראה את ה’ אלהיך” — שהמעשר אינו רק נתינה ממונית, אלא חינוך הדעת, שבירת גאוות האדם, עקירת אמונות ההבל, וכינון יסוד היחוד בלב. האדם לומד בזה שאין הברכה תלויה בכמות הנראית לעין, אלא באמת, ביראה, בדעה נכונה, ובהכרה שאין עוד מלבדו. כי הברכה איננה נולדת מריבוי החומר, ולא מתכסיסי המיסטיקה המאוסים, אלא מן הדבקות באמת האלוהית ומן ההכרה הברורה שהבורא יתברך לבדו הוא מקור כל הברכות כולן.

.

“דרכי עובדי אלילים – ה’ הרחיק מהם מאוד!”:

ואמרו רבותינו במשנה (משנה מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז): “שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו בע”ז, למה אינו מבטלה? אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו, היו עובדין, היה מבטלו. הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים? אמרו להם, אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו. אמרו להן, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים, תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ו – ז): “ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים [=אוהבי החכמה] השלמים, אינם מאמינים בטליסמאות [=בקמיעות, או בכל אמונה במעשה שדרכו אפשר להוריד שפע], אלא צוחקים מהם, ו[אף צוחקים] מאלה החושבים שיש להן השפעה [=כלומר, חכמי האמת צוחקים על אותם בני אדם החושבים שיש בכחן של קמיעות המהובלות, להיטיב לאדם או לעורר את ה’ שיפעל למענו]. וביאור זה יארך. ואמנם אמרתי זאת ליודעי, שרוב בני האדם, ואולי כולם, מרומים בהם תרמית גדולה מאוד [=על ידי רשעים שהרסו את עם ישראל] ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך.

עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו [=אין הכוונה שהם טובים באמת, אלא כוונת רבינו שנחשבים הם בעיני העם לטובים וחסידים בעיני בני אדם, או שהיה להם כושר להיות טובים וחסידים. אולם לאמיתו של דבר, אינם אלא טפשים מהובלים, שהרי] חושבים [שהקמיעות, הכישוף, המאגיה, וכל אותם הענינים של עבודה זרה כבישול גדי בחלב אמו, חושבים] שהם דברים אמיתיים, אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד. [כך סוברים הטפשים מאותם אלו שנחשבים לגדולי תורה וחסידים בעיני העם]. ולא ידעו [ולא השכילו להבין בדעתם], שהם דברים בטלים, כוזבים, שהזהירה מהם התורה, כמו שהזהירה מהשקר.

והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות, ושורש זה, [אומת] ה-“צאבה”, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה’ בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה [=וזו אחת מהסיבות שה’ יתברך על בישול בשר הגדי בחלב אמו, שהיו חושבים שיש במעשה זה להביא עליהם השפע והברכה בתבואה] … ובאו חלשי השכל אחרי כן [כמו מייסדי ספר הכמורה הפרו נוצרי “זוהר” הפגאני, והמלא במיץ של טומאה. וכן דת הקבלה האלילית הנוצריית החדשה, וכל ממשיכי דרכם למיניהם], ומצאו אותם הספרים ואותם האמרים, וחשבו שהם אמת, וש[יש] בהם תועלת, ולא ידעו שהם כזבים, שנעשו [=שנכתבו] בזמן מסוים לתועלת עת [=כלומר שנכתבו על מנת להביא תועלת לכותבים אותם! שיוכלו לכזב בבני אדם, ועל זה] אמר ה’, “אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם הטיב אין אתם”.

וכבר ביארו החכמים שכל מה שיחשבו בו שהוא מפעולות אלו הטליסמאות, אמנם קורה במקרה, ומיוחס להן. וזה ענין פילוסופי אמיתי. וכן מצאתי להם הערה על גזירת הכוכבים שהיא נוהגת מנהג הניחוש, לא שהיא הסיבה כמו שחושבים הוברי שמים, אמרו, לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים. וזו היא סברת הפילוסופים בה. ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם כאן, אבל בענין של תועלת ותיקון אמונה [=כלומר כוונת רבינו לומר, שסיבת אריכותו בזה הענין מכיון שדיבוריו בזה יתקנו את האמונה בבורא ויסירו מן המאגיה הארורה], לפי שהאמונות הטפלות של בני אדם בכוכבים ובטליסמאות אינן מעטות [=אלא רבות מאוד], וכבר נטשו בהן את התורה לגמרי בהאמינם באמיתותן“. ע”כ.

ונמצא לפי כל האמור, שכל אדם המטה את מחשבתו אחר כוח הקמיעות, הסגולות, הלחשים, או כל כוח מדומה אחר מלבד הבורא יתברך — וסובר בדעתו המשובשת שיש בדברים אלו יכולת להביא לו שפע, הצלה, רפואה או ברכה, אפילו במקצת — הרי אין זו טעות קלה בלבד, אלא שורש של מינות ועבודה זרה. שהרי עצם המחשבה שיש בעולם מקור השפעה עצמאי, או כוח נסתר הפועל מחוץ לרצון ה’ יתברך, היא הודאה בעיקרי ההבל של עובדי האלילים; ועל אדם כזה כבר נאמר שהוא עוזב מקור מים חיים וחוצב לו בארות נשברים אשר לא יכילו המים.

ולא עוד, אלא שמחשבה נפסדת זו מוכיחה על אחריתה: כי מי שמרגיל את דעתו לתלות את בטחונו בקמיע, בסגולה, בכוח נעלם, או בכל דמיון מאגי אחר — סופו בהכרח להתרחק מתורת האמת, לבזות את אמריה הנכוחים, ולנטוש את יסודות הדעת הישרה. שהרי במקום שבו האדם מחליף את ידיעת ה’ בדמיון, ואת היראה הטהורה בפחדים מאגיים — שם מתחילה קריסת האמונה, ושם נזרעת הכפירה. לפיכך, כל הנוטה אחר דברים אלו אינו רק נכשל במעשה פרטי, אלא עוקר בלבו את שורש היחוד, מסלק ממנו את בהירות הדעת, ומעמיד תחת מלכות ה’ יתברך מלכות של הבל, שקר ותוהו.

.

“דברי ספר בחינת הדת – רבי אליהו דלמדיגו”:

וכתב הרב אליהו דלמדיגו (עמוד 98 ספר בחינת הדת): “… ואין ספק שכוונתה [של התורה], היא להישיר בני אדם אל הטוב האמיתי כי מה שאפשר להם, וזה [הדבר אמור הן בענין] בדעות, אם במעשים. ורצוני [לומר בענין] במעשים, “מה שיכללו המידות הטובות והמעשים הטובים אשר בם יהיה האדם טוב בעצמו ועם בני ביתו ועם בני המדינה כולה. ואל תפלא מאמרי המדות, כי נראה היטב שמידה מה מהמדות הרעות, תפסיד האדם ונפשו וגופו, וכל שכן שהעדר ההסכמה והסדר, יפסיד הקיבוץ המדיני … ואמנם האיש הגדול רבינו משה [בן מימון = הרמב”ם], הוסיף באלה ואמר, כי ימצאו קצת גם כן להרחיק המעשים והעבודות הרעות אשר לאנשי הדת ההיא הרעה, אשר היתה מפורסמת בזמן משה רבינו עליו השלום. ואנחנו, כאשר עניין בדברי התורה ובדברי אנשי הדת ההיא, כאשר סיפר רבינו משה, נדע בהכרח שהאמת איתו. ואלה הענינים יובילונו אל ההצלחה האמתית ויצילנו מן הצער והעונש המגיע לרעים באמת.

ואולם שילקחו הטעמים מהדברים האלה מבואר, וזה כי התורה לא נתנה למלאכי השרת, וגם כן לא נפעל אנחנו בה בעליונים ולא נשנם, כי העליונים פועלים בנו, לא מתפעלים מאתנו! והמה ינהיגו העולם השפל בכח האל, ולא יתנהגו מהשפלים. ומי האיש אשר יחשוב, כאשר יסתכל היטב במה שיאמר, ויפשיט מעליו הדמיונות אשר שמע, [ומה הם הדמיונות]? שהעליונים לא יתוקנו כי אם במעשי בני אדם. והנה [הדבר הזה מופרך מאוד! מכיון] אנחנו בני האדם לא נוכל לתקן עצמינו, ואיך נוכל לתקן העליונים? ומה הוא התיקון ההוא אשר נפעל בם?! ואשר יאמרו קצת בני אדם בזה, הוא דמיון נפסד בלתי ענין חוץ לנפש. ומי יתן ואדע אם יתכן שיגיע בם שום ענין או תכונה או איכות מאתנו בחשבינו אנחנו בם, או בשנפעל פעולותינו, ומה יגיעם מאתנו שבו נהיה אנו מנהיגיהם.

ואולם מה שיחשוב בזה האיש החכם בעל הדת, הוא, שאנחנו כשנתקן עצמינו ונשתנה אל הטוב, יגיענו טוב מהאל, והשינוי לא יבוא כי אם מצד המקבלים [בלבד]! גם לא יתכן שנאמר שבם נוריד הרוחניות, כמשפט [המדומיינים] בעלי הצורות והטלסם [=”טלסם” הוא חלק מן הזיות העמים הנקרא, “קמיע“, ודבר זה משמש כביכול להורדת שפע רצוני מהאל. ואמשול זאת במשל, יש כדור מסויים ברפואה המערבית שמגביר את פעילות הריאות, כלומר אדם שצריך להכניס יותר אוויר ואין ביכולתו, יש כדור מסויים שבולעים אותו, והכדור הזה פועל על מערכת העצבים שמגבירה באופן רציף את מערכת הנשימה והפעילות. אותו דבר טוענים המדומיינים שניתן לעשות עם הבורא יתברך, כלומר על ידי כתיבת קמיע עם שמות מדומיינים או אפילו שמותיו של הבורא, חושבים הם, שיכריחו את הבורא לפעול פעולה מסויימת בעבור כך], כי כאשר נעיין בדברי התורה נמצאים חולקים על זה מאוד, והם מדרכי עובדי עבודה זרה!

וגם כן אי אפשר שנאמר שהטעמים ההמה הם רמזים וענינים כמעט לא יובנו לבני אדם, כאשר התבאר זה כולו במה שאמרו שלמצות טעמים ידועים או אפשריים שיודעו לנו … וידענו בלי ספק שקצת מאנשי אומתינו ישאו קולם עלינו בקולות נוראות ובבהלה נפלאה, ויתארונו בזה שאנו חולקים על דברי התורה והחכמים [בעלי המשנה והתלמוד] חס ושלום. ואנחנו נדע היטב [שהם] רחקו מהאמת, והם כמשני התורה כוונותיה הנכבדות והטובות באמת. ואנחנו נמשכנו בזה אחרי עקבות גדולי תורתינו אשר עיינו היטב בדברי התורה והנביאים ובדברי חכמי המשנה והתלמוד אשר מימיהם אנו שותים”. ע”כ.

.

“השקפות מינות – הצרה הגדולה”:

ומכל הדברים הללו, קורא נעים, עליך ללמוד ולהבין היטב, ההבל, המאגיה, הכישוף, הקמיעות והסגולות המדומות — כל אלו ליוו את מחשבת עובדי האלילים מימים קדמונים. אלא שבדורות האחרונים נתעצם הדבר שבעתיים: לאחר שנתפרסם בעולם אותו ספר אופל פגאני, ולאחר שהתפשטה קבלת הזיווגים של האר״י וחיים ויטאל, אשר רוממה והאדירה עניינים רבים מן הדמיונות המאגיים, נעשה הדבר למגפה רוחנית של ממש.

ומאז לא נשארה הטעות כטעות יחידים בלבד, אלא נהפכה לשיטה, למסורת מדומה, ולמסחרה שפלה בכספם ובנפשם של הפתאים. לא די בכך שמכרו להם קמיעות, סגולות, תיקונים, שמות, ייחודים, לחשושים והבלים — אלא גרוע מזה: שיבשו את לבם, עיוותו את שכלם, והרחיקו אותם מדעת אמת ומיראת ה’ הטהורה. והנה כך נהפך הכישוף ממעשה נכרי ומאוס — ל״עבודת קודש״ כביכול; וההבל הפגאני — ל״סוד עליון״; והאמונה התמימה בבורא יתברך — לעבדות תחת פחדים, דמיונות, מלאכים, כוחות, זיווגים, צירופים וסגולות. וזהו התעתוע הגדול בליבות הרחוקים מן הדעת: שלא רק גזלו מהם ממון, אלא גזלו מהם את השכל, את הישרות, ואת היסוד הגדול שאין עוד מלבדו.

ועליהם כתב וחתם רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא): “אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן … אין מנחשין כעכו”ם שנאמר לא תנחשו … המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים … ודברים האלו [=כל עניני העבודה זרה למיניהם], כולן דברי שקר וכזב הן [=אין בהם אמת כלל ולא פועלים כלום ושום דבר!]. והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות [כלומר שכיחשו בהם ושיקרו, הכל] כדי שינהגו אחריהן.

ואין ראוי לישראל שהם [עם של] חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”. ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן” וגו’. כל המאמין [=רק המאמין בלבד!] בדברים האלו וכיוצא בהן [=מן ההזיות של הטפשים], ומחשב בליבו [=רק מחשב בלבד ללא מעשה!] שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים, ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. עכ”ל.

.

וכתב בספר מלמד התלמידים להחכם האיטלקי רבינו יעקב אנטולי (ספר מלמד התלמידים פרשת יתרו): “דבור שני לא יהיה לךָ וגו’ – זה הדבור השני בא לקיים הדבור הראשון ולשמרו. והוא כולל ארבע מצות לא תעשה ממין אחד, והמין הזה הוא הרחקת השניות מכל צד [כלומר, ה’ יתברך בא להרחיק את האדם מענין חלוקת הכוחות אצלו יתברך, כלומר, שלא נחשוב בדעתינו שהוא יתברך מתחלק לספירות או לפרצופים חלילה וחס, כפי סיפורי כזביהם של המינים, שהוא ברא מידות שדרכם הוא משפיע שפע לעולם! וכל ההבלים הללו למיניהם שהמינים וצאצאיהם טיפחו להם על מנת להצדיק את עבודתם הזרה לאל הנכבד והנורא. אלא חובה לחתום בדעתינו, כי הוא אחד ושמו אחד במציאות שאנו לא יודעים לצייר כיצד הוא אחד], וכבר באה מצות עשה על זה בתורה בפסוק, “שמע ישראל וגו’ באמרו אחד”. וזה כפי מה שסובל הדעת כל אחד ואחד מבני אדם, כי על החכמים להרחיק השניות הרחקה אמתית, והוא שאינו גוף, ולא כח בגוף. ושהוא אחד בלא שום ענין ממשיגי הגוף. [כלומר אפילו לא בתור משל וציור באור דק. אסור בתכלית האיסור לעלות על לב דברים של מאורעות הגוף כלפי ה’ יתברך].

אבל לשאר בני אדם שאינם מציירים [=שאינם מסוגלים לצייר] בליבם מציאות, רק בדמות המורגש, יאמר להם שיש בעולם אלוה אחד שמושל בכל ומנהיג את הכל, והוא בלא ערך ובלא דמות, ולא ידקדקו עליו בענינים המשיגים את הגוף, כי זה היה רצון השם בתורה אחר שדברה תורה כלשון בני אדם. ונאמר, כי המצוה הראשונה מד’ מצות אלו, היא שבהיותנו עוד מאמינים שהוא נמצא ושהוא אלהינו, ושהוא עושה נפלאות [לבדו], צריך שנרחיק ממנו [יתברך] השתוף לגמרי, שלא תאמר, הואיל שאני מוצא המלאכים והגלגלים והכוכבים מושלים בעולם, אקבלם עלי לאלהים! תלמוד לומר, “לא יהיה לך אחרים”, לפי שממשלתם אינה מעצמם! כמו שקדם.

ושלא תאמר קבלתם באלוה הוא שאסור, אבל מותר לתת אותם אמצעיים בין השם ובינינו. לכך נאמר, “על פני”! רוצה בו, בעוד היותכם עמי ומבקשים פני באמת, והוא שתשיגו יחודי, אל תתנו אמצעיים ביניכם וביני, ואף על פי שהנותן אותם אמצעיים כוונתו שהממשלה לו לבדו יתעלה, אף על פי כן אסור, לפי שבדרך זה תפול התעיה, ויכשל בו הוא או אחר, להאמין השניות. [כלומר להאמין שהבורא יתברך ברא כח אחר המנהיג את העולם ברצונו, או שיחשוב בכך שהבורא יתברך לא מנהיג הוא לבדו את העולם, אלא חלקים ממנו מנהיגים או מלאכים מנהיגים בכוחות עצמם את העולם, חלילה וחס ממחשבות זרות אלו. ולא רק זה בלבד, אלא אפילו העושה בינו לבין הבורא מליץ, בידיעה שלא בא השפע אלא בכח הבורא דרך המליץ, וחותם בליבו, שהמליץ בינו ובין הבורא אין בו שום כח, אסור לעשות כן ונחשב עובד עבודה זרה. והכל משום שדברים אלו בסופו של דבר יולידו בני אדם להאמין בגורם אחר מלבד הבורא].

לפיכך נראה שזה שנהגו קצת בני עמנו להחרים, ולהשביע, או לשאול בחלום בשם מלאך פלוני, או בשם מלאכים פלוני ופלוני, שהוא אסור. [בתכלית האיסור. וכדברי הרמב”ם, שגובל הדבר בעבודה זרה ומינות גמורה לומר כן]. גם מה שנהגו בקצת מקומות לומר [על המלאכים] “מכניסי רחמים הכניסו רחמים עלינו” וכו’. [דומה קצת למנהג פיוט “שלום עליכם”, הזר ליהדות הטהורה ולמסורת חז”ל]. לא טוב המנהג ההוא. ומעשיך יקרבוך לא המלאכים, ולא זולתם ראוי לפגוע בהם [להתפלל אליהם]שלא יקבלם באלוה. וראיה לזה שלא מצאנו בתפלת משה רבינו, ולא בתפלת שאר הנביאים, ולא בסדר אנשי כנסת הגדולה, זכר [לתפילה לכוחות אחרים, אלא] רק לשם לבדו יתעלה. [=וכל שכן על אחת כמה וכמה, שלא מצאנו במשנה ובתלמוד מי שהורה להתפלל למידות/השפעות או לאלהים קצר אפים הטמא שציוה הספר הנוצרי זוהר לעבוד אותו ולירא ממנו!].

ומה שאמר יעקב, “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים” וגו’. [בוודאי כי] אל השם לבדו היתה התפלה ההיא. כי כן קדם לו, “האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה”. ר”ל [האלהים] השולח המלאך הגואל אותי, [הוא יתברך] יברך את הנערים. או רצה בו, “מלאכו הגואל אותי”, ויהי המלאך במקום זה רצון השם, לא אחד מן הנבראים, כי כן בא בקצת מקומות לרצון השם מוחלט, כמו, “שלח מלאכיה וסגר פום אריותא”, ולא קדם שם ספור מלאך. וכפי ענין זה שנזכר בפסוק המלאך וגו’. בא ישלח מלאכו אתך, והצליח דרכך, ורבים כמוהו. הכונה בזה שהתורה הזהירה מן השתוף, ומכל הגורם אותו, והיא המצוה הראשונה מן הדבור הזה”. ע”כ. ואין צורך להוסיף על דבריו, ושפתיו ברור מללו.

ולכן, מכוח כל הדברים הללו, ציוה האל יתברך בתורתו: “לא תבשל גדי בחלב אמו”. כלומר, מפני שעובדי העבודה הזרה היו שקועים כל כך בעבודתם הטמאה, עד שהעלו בדעתם שיש בכוח מעשה הבישול הזה להוריד שפע, להרבות ברכה, ולהפעיל כביכול כוחות נסתרים במציאות — באה התורה ועקרה את המחשבה הזו מן היסוד. וזו ממש אותה מחלה רוחנית הפושטת גם היום בלבבות רבים: שחושבים שצריך להניח ביצה מעל הראש כדי “להוריד עין הרע”, או לעשות פעולות משונות כדי לפתוח שערי שפע; שמדליקים נרות למתים, קוראים בשמות המתים, תולים את הברכה בקמיעות, בסגולות, בלחשים, בצירופי שמות ובכל מיני שגעונות ודמיונות שאין להם לא שורש בתורה ולא יסוד בדעת אמת. וכל זה אינו אלא גלגול חדש של אותה עבודה זרה ישנה — רק בלבוש אחר, במילים אחרות, ובמסחרה מתוחכמת יותר. ונחשבים הם מינים ועובדי עבודה זרה בכך!

וכך בדיוק היה בזמן מתן תורה: הגויים הערלים היו מאמינים בכל מיני אמונות טפלות, מנהגים מאגיים ופעולות דמיוניות, ובמרוצת הדורות נתנו להם שמות נשגבים, עטפו אותם בלשון של “סוד”, “השפעה”, “תיקון” ו“שפע”, והפכו את ההבל לשיטה ואת הכישוף לעבודת קודש מדומה. על כן אסר לנו ה’ יתעלה שמו את בישול הגדי בחלב אמו — כדי שלא תיטה מחשבת ישראל אחר מחשבת הגויים, ולא ישקע האדם בדמיונותיהם, ולא יעלה על דעתו שיש כוח בעולם המסוגל להמשיך שפע מלבד רצון הבורא יתברך. כי ברגע שהאדם מייחס השפעה עצמאית לדבר מן הדברים, כבר נפגם אצלו יסוד היחוד, וכבר החלה תכלית התורה להיחרב בלבו.

שהרי כל מגמת התורה אינה לבנות עם של מאמיני סגולות, לוחשי לחשים, מדליקי נרות למתים ורודפי קמיעות; אלא לייסד עם קדוש, בעל דעה צלולה, היודע כי ה’ לבדו הוא מקור הברכה, והוא לבדו מנהיג את המציאות, ואין עוד מלבדו שום כוח, שום שפע, שום ממשלה ושום שלטון.

.

ועל זה כתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי [=חייב] לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה … . וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. עכ”ל. ואין צורך להסביר, כי הכל מובן!

.

וכעת מצאתי בדברי רבינו יסוד גדול ונורא בעניין מעשה פנחס: שעיקר ההקפדה שם לא הייתה על עצם הבעילה בלבד, ואף לא על עצם העובדה שנעשתה בפרהסיא בלבד; אלא עיקר חומרת החטא הייתה בכך שנבעלה אשה עובדת עבודה זרה, בפרהסיא. כמו שכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק ט משנה ו): “ובועל ארמית – הוא שיבעול בת עובדי עבודה זרה בפרהסיא בעשרה ישראל או יותר, ובשעת מעשה דוקא כמעשה פינחס, אבל אחר שפירש, או שלא היה בקהל מישראל, או שלא היתה עובדת עבודה זרה, אסור להרגו. אבל הוא מחוייב כרת על בת עובד עבודה זרה ואף על פי שלא נזכר בתורה ולא נמנה מכלל הכרתות, אלא שהוא קבלה. ונתפרש במקרא במה שנאמר ובעל בת אל נכר יכרת ה’ לאיש אשר יעשנה וכו’. וכבר ביארו עוד שהבא על הגויה חייב מלקיות הרבה אלא שכולן מדרבנן, ואם ישאל אותנו הקנאי האם יפגע בו או לא ואף על פי שהיה בשעת מעשה אין מורין לו, ואם נזדרז והרגו אינו נענש על כך. וכן אם נתגבר הבועל והרג את הקנאי כדי להציל את עצמו מידו אינו חייב עליו מיתה, מפני שהוא רודף אחריו להרגו, והתורה לא פסקה הדין בהריגתו אלא באופן האמור“. ע”כ.

כלומר, אין כאן רק פריצת גדר של עריות, ואין כאן רק מעשה תועבה הנעשה לעיני ישראל; אלא כאן נחשף שורש עמוק יותר: חיבור גלוי ומתריס אל עובדי עבודה זרה, והכנסת טומאת האלילות אל תוך מחנה ישראל. ובזה שוב אנו מוצאים את היסוד החוזר ונשנה בתורה: עיקר ההקפדה החמורה, עיקר החרון, ועיקר הסכנה לעם ישראל — נעוצים בעבודה זרה, בשיתוף, ובהסטת הלב מן יחוד ה’ יתברך.

ולפי זה הדברים חדים וברורים: אילו היה זמרי בא על אשה שאינה מישראל, אך שומרת על יחוד ה’ ואינה עובדת עבודה זרה — כגון ישמעאלית המאמינה באחדות הבורא — לא היה לפנחס דין להורגו. כי דין זה לא נאמר על עצם הגויות מצד עצמה בלבד, אלא על החיבור המבזה והפומבי עם עובדת עבודה זרה, בשעה שהדבר נעשה כמרידה גלויה כנגד קדושת ישראל ויחוד ה’. נמצא אפוא, שגם במעשה פנחס אין התורה מלמדת אותנו זעם עיוור או קנאות חסרת הבחנה, אלא להפך: היא מגלה את נקודת האמת המדויקת — שמרכז החטא והקלקול הוא הפנייה אחר עבודה זרה, והכנסת מחשבת האלילות אל תוך גבול ישראל. זו הנקודה שעליה נסבה ההקפדה, וזהו השורש שממנו נובעים כל החורבן, הפריצות וההשחתה.

ולפי דעתנו הקצרה, יש לעיין היטב בלשון המשנה (משנה מסכת סנהדרין פרק ט משנה ו) שאמרה: “והבועל ארמית — קנאין פוגעין בו”. ולא אמרה סתם “גויה”, אלא נקטה לשון “ארמית” דווקא. ונראה שרצו חז״ל לרמוז בזה אל שורש הדבר — אל לבן הארמי, שהיה עובד אלילים וכרוך אחר תרפיו ותועבותיו, עד שרדף אחרי יעקב חתנו ואחרי בנותיו שלושה ימים, וכל זאת מחמת דבקותו באותם הבלים מאוסים ובאותה עבודה זרה שפלה. כלומר, “ארמית” אינה רק הגדרה לאומית יבשה, אלא רמז לדמות של אשה הבאה מבית של אלילות, משורש של עבודה זרה, ממקום שבו הלב נמכר לכוחות מדומים, לתרפים, לקסמים ולתועבות הגויים.

ולפי זה, עומק דברי המשנה אינו רק בעצם הבעילה של נכרית, אלא בבעילת מי ששייכת לאותו עולם רע של לבן הארמי — עולם שנמכר לעבודה זרה, נאחז בתרפים, ורודף אחר ההבל עד כדי אכזריות, שקר ורדיפה. על כגון זה אמרו: “קנאין פוגעין בו”, מפני שאין כאן רק מעשה פריצות, אלא חיבור גלוי אל שורש האלילות, והכנסת טומאת העבודה הזרה אל תוך מחנה ישראל.

נמצא אפוא, שלשון “ארמית” באה לחדד את ההבחנה: לא כל מציאות של אשה שאינה מישראל נכללת באותה חומרה מצד עצם היותה נכרית בלבד, אלא בעיקר כאשר מדובר באשה הדומה בשורשה ובדרכה ללבן הארמי — דבוקה בעבודה זרה, כרוכה אחריה, ונושאת עמה את רוח האלילות והכפירה. זו היא ההגדרה של מי שנמכרה לעבודה זרה, ועל חיבור כזה נסבה חומרת המשנה.

.

“המטרה של בית המקדש והמצוות”:

ולפני שנבוא לטעם המצוה של איסור בשר וחלב מה שכתבו המפרשים הנאמנים, עוד יש לבאר, את המטרה הנעלה של בית המקדש, על מנת שיהיה ברור לקורא הנעים, מדוע סמך הבורא את איסור בישול בשר הגדי בחלב אמו, לעניני בית הבחירה והמקדש הטהור.

כתב בספר מלמד התלמידים ( לשבת שובה): “וכפי זה הענין צריך שיובנו שני המאמרים האלה, צדיקים ילכו בם דרך ישרה, ופושעים יכשלו בם. ובהם וכיוצא בהם נכשלו המאמינים בזה, שהרי מצאו שם [שכתוב במדרשים מפוזרים בתלמוד, ולא באו מדרשים אלו על מנת לתת דברי מוסר בלבד, ושם מבואר], “הפיל סמאל וכת שלו ממקום קדשו מן השמים”. [ואמרו כמה אנשים בדעתם], “הרי נמצא במאמר הזה נפילתם מן השמים”. ובמאמר האחר [מדברי המדרשים] נמצא שהיה סמאל השר הגדול שבשמים, והוא הוא שהתעה האדם. וחלילה [לאדם] מהאמין דבר זה כפשוטו, כי בהאמין הדבר הזה כפשוטו [ולא יבין האדם שכל זה משל וחידות עמוקים של חכמי ישראל על מנת להעביר מוסר גדול, כמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות (פרק י’ משנה א’ סנהדרין) והאריך מאוד בדבר. ע”ש.], יאמינו שתי אמונות בטלות ורעות מאד [אשר מחריבים את היהדות כולה]. האחת: ביחס הקנאה למלאכים, שהם קדושי עליון, ואין להם דבקות בחומר, וידוע שהקנאה קנין מקניני האדם הדבקים במשיגי החומר. וזה דבר מפורסם בכל האומות, שהנפש לא תחטא לולי דבקותה בחומר, ואיך יחטאו המלאכים שהם נבדלים מכל חומר? עד שיקנאו להחטיא האדם?

והשנית: היא כפירה גמורה [כלומר מינות גמורה], בהאמין שהשם יתברך ברא כת מושלת על האדם להחטיאו? ולגרום כל רע וכל הפסד? אין זה רק כדברי [הכופרים היוונים או הנוצרים] אלה שאומרים, ששני אלוהות הן. אחד טוב, ואחד רע.

ועל הכפירה הרעה הזאת שיצאה קודם מתן תורה בארץ מצרים שיצאו אבותינו משם, ובארץ כנען שבאו לירשה. הקפידה התורה מאוד, וכדי למחותה, הזהירה אזהרות רבות. [=כאיסור לבשל גדי בחלב אמו]. ו[לצערינו הרב] עם הכל [כלומר, עם כל אזהרות התורה להרחיק הרבה מן מחשבות רעות כאלו וכיוצא בהם, עדיין] נשארה האמונה בתוכם [=שהמשיכו לסבור בדעתם שיש כוחות אחרים המנהיגים את בני האדם], עד ש[בדעתם הרעה] היו זובחים לשדים, כמו שאמר, “יזבחו לשדים לא אלוה חדשים מקרוב באו”, ואמר, כי הם חדשים, [כלומר] שהתחדשו בליבות הפתאים, ומקרוב באו במחשבתם הרעה, לא שהיה להם מציאות [קודם לכן, חלילה].

ועל דבר זה והנמשך אחריו, נחתם גזר דין על אבותינו ועלינו, להגלותינו בין האומות, כמו שאמר, “הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם”. וגוי נבל, נאמר על ישמעאל שחוקיו נבלים, והם שבאו באחרונה להכעיסנו, כדרך הזכרת הכתוב, “ויי הצדיק”. [הוא יתברך] מדד לנו מדה כנגד מדה [כמו שעם ישראל חשבו דעה רעה, שיש ישות שנקראת “סמאל” שמסית אותם לעבירות והם צריכים לעשות למענו כל מיני דברים, ויש ממשלת טומאה המנהיגה את האדם, כך בדיוק] המשיל בנו לא עם, [וכל זה] כנגד הממשלה והאלוהות שנתנו אבותינו ללא אלוה, והכעיסונו בחוקי גוי נבל, שהם חוקים לא טובים והבלי נבלה כנגד הבלי החוקים שהכעסנו בהם ה’, הם שלמדנו מן האומות הקדומות שהם נמשכים אחר האמונה הבטלה ביחס הממשלה האלוהית לזולתו מלאכים או שדים או צבא השמים. ו[בכדי] למחות הדעת הבטל הזה, בא עיקר הקורבן במקום קדוש ידוע, כמו שאמר, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, והם השדים [שהם ישויות שדימו בני אדם, והם כלל לא קיימות. ובדיוק כמו שאלהים אחרים לא קיימים, כך השדים אינם קיימים. ומה שנמצא בתלמודים מפוזרים עניני שדים, כל זה חז”ל השתמשו במליצות ובשמות משותפים על מנת להעביר מסר כלשהו לקורא. ולהרחבה בענין זה, עיין היטב בספר מורה הנבוכים בכל חלק א’. ודו”ק.]. כמו שביאר בהוכיחו אותם, “יזבחו לשדים לא אלוה”, וכן תרגם אנקלוס, “ולא יזבחון עוד ית דבחיהון לשדין”, ושאר המצות הנגררות בפרשה ההיא זאת היא הכונה בהם, כאזהרת אכילת הדם, וכמצות כסוי הדם, לפי שהיתה אמונתם הרעה שהדם מזון השדים, ועליו יתחברו ויעשו רצון עובדיהם“. ע”כ דבריו הנפלאים והמחוכמים.

וראוי לתת תשומת לב היטב למה שכתב, “… [בכדי] למחות הדעת הבטל הזה, בא עיקר הקורבן במקום קדוש ידוע, כמו שאמר, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, והם השדים, כמו שביאר בהוכיחו אותם, “יזבחו לשדים לא אלוה”, וכן תרגם אנקלוס, “ולא יזבחון עוד ית דבחיהון לשדין”, ושאר המצות הנגררות בפרשה ההיא זאת היא הכונה בהם, כאזהרת אכילת הדם, וכמצות כסוי הדם, לפי שהיתה אמונתם הרעה שהדם מזון השדים, ועליו יתחברו ויעשו רצון עובדיהם“. ע”כ.

כלומר, רוב המצוות ורוב האיסורים שבתורה לא ניתנו כגזירות סתומות בלבד, אלא באו בעיקרם לעקור מן האדם דעות נפסדות, למחוק מחשבות שיתוף, ולמחות את שורשי העבודה הזרה והמינות מן הלב. וכמו שכתב רבינו בלשונו: “ושאר המצוות הנגררות בפרשה ההיא…”, וביאר שהטעם הוא מפני “שהיתה אמונתם הרעה שהדם מזון השדים”. הרי לך בפירוש, שהתורה ירדה לעומק מחלתם של עובדי האלילים, ונתנה מצוות ואיסורים כדי לשבור את דמיונותיהם ולנתץ את אמונות ההבל שלהם.

ועל דרך זו ממש יש לומר גם בעניין איסור בישול בשר הגדי בחלב אמו. אין זה איסור העומד לעצמו בלבד, כאילו עניינו רק במעשה הבישול מצד גופו; אלא שורשו עמוק בהרבה: להרחיק את ישראל מדעתם הבטלה של עובדי האלילים, שהיו זובחים, מקטירים, מבשלים ועושים פעולות מאגיות מתועבות מתוך מחשבה שיש בזה כוח להוריד שפע, להרבות תבואה, או לפעול בעולמות מדומיינים.

ולפיכך, כדי למחות את אותה אמונה ארורה מן העולם, ציוה הבורא יתברך על איסור זה בישראל. כלומר, לא די בכך שהתורה אומרת לאדם: אל תעבוד עבודה זרה בפועל; אלא היא עוקרת גם את הדרכים, הסמלים, הטקסים, ההרגלים והמחשבות שמובילים אליה. כי כל פעולה שנולדה מתוך מחשבת שיתוף, וכל מנהג שנוסד על אמונת כוחות נסתרים, סופו לגרור את האדם אחר מינות, פריקת עול, ועזיבת יחוד ה’ יתברך.

נמצא אפוא, שטעמו העיקרי של איסור זה הוא להרחיק את האדם מן העבודה הזרה והשיתוף, לשרש מן הלב את ההבל המאגי, ולהעמיד את ישראל על יסוד הדעת הטהורה: שאין כוח, שפע, ברכה או השפעה בעולם מלבד רצון הבורא יתברך שמו.

.

“המקלל בקוסם”? זיוף המינים”:

ולכן רבינו החכם וטהור המחשבה כתב (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו): “הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה”. ע”כ. ויש מי שאומר, שהשמיט במכוון את לשון המשנה: “המקלל בקוסם”, כדי שלא יעלה על הדעת לייחס שום ממשות, חשיבות או תוקף לאותו מעשה מאוס של קוסם, שעליו הזהירה התורה. שהרי אילו היה מזכירו בלשון זו, היה מקום לטועים לחשוב שיש כאן כוח מסוים, פעולה בעלת משמעות, או מציאות שיש להתחשב בה — חלילה וחס.

לפיכך אמר בלשון נקייה וסתומה: “המקלל” בלבד. כלומר, אין כאן אלא אדם מקלל, הוזה, מדמה ומטמא את פיו בדברי הבל; ואין לתת מקום של כבוד לאמצעי האלילי שבו הוא משתמש, ולא להלביש עליו חשיבות כאילו יש בו ממש. ובזה הרחיק מן הכיעור של עובדי האלילים, שלא להזכיר את מעשיהם בדרך המעניקה להם משקל או תוקף, אלא לבטלם ולעקרם מן השורש. ונהג בזה כפי הודעת התורה, אשר דרכה להרחיק את האדם לא רק מן העבודה הזרה עצמה, אלא גם מן המחשבה המעניקה לה חשיבות, ממשות או פחד בלב. כמו שאמר ה’ (במדבר פרק כג פסוק כא – כג פרשת בלק): “לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֤ אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ: אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ: כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל”. ואמר (דברים פרק יח פסוק ט – יג פרשת שופטים): “כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם: לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים: כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְיָ֖ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְיָ֥ אֱלֹהֶֽיךָ”.

וכפי שיטה זו, צריך לומר, שהמינים שלחו ידיהם בכתבי רבינו והוסיפו (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו): “הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה”.

אבל הרב יוסף קאפח כתב שרבינו לא השמיט כלום (מהדורתו משנה תורה עמוד קפב’): וז”ל “… ואפשר שמפני שדעת רבנו להרחיק כל הדברים כאשר כתב בהלכות ע”ז לפיכך השמיט מלת בקוסם. אבל הנכון שהוא חסר מן הספר. עכ”ל [=הרדב”ז]. ולדעתי לא חסר מאומה מן הספר. ורבנו מפרש קוסם שם עבודה זרה, והיה סמוך ובטוח שאין יהודים הוזים, ובודאי יבינו דבריו כפי שפירש בפירוש המשנה. ונקוד סמך קוסם בפתח. ולא כפי שנסתבך בה הרדב”ז בשל דמיונותיו בקסמים ובני משפחותיהם על אף שראה דעותיו האמתיות של רבנו”. ע”כ.

אמנם קשה מאוד הנחתו של הרב קאפח שבה הוא מעגן את דבריו על רבינו, “והיה סמוך ובטוח שאין יהודים הוזים“. שהרי רבינו כותב בהקדמה למורה (בסוף הפתיחה למורה) לתלמידו: ” … כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר ולא אמצא ללמד אמת שהוכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו!, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד, ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלימות וירוח לו“. ע”כ. הרי נמצא, שההמון היהודי בזמנו של רבינו כבר היה מגנה את רבינו מאוד על דרכו הישרה, על מלחמתו בדמיונות, ועל עמידתו התקיפה כנגד ההזיות שנשתרשו בלב רבים. ואם כן, ודאי שהיה מקום לטעות טעות חמורה ולומר — חלילה וחס — שרבינו סמך על אותו המון הוזה, כאילו הם מבינים את עומק דבריו, או כאילו ראוי לבנות על תפיסתם המשובשת.

והדבר רחוק מן האמת בתכלית הריחוק. שהרי אם בדורו של רבינו רבו בעלי הדמיונות, הקמיעות, הסגולות וההבלים, קל וחומר בדורות המאוחרים, שבהם נתעצמה המבוכה, נתרבו השיבושים, והפכה ההזיה לשיטה שלמה בעיני ההמון. לפיכך נראה ברור, שלפי האמת רבינו השמיט במכוון את מילת “בקוסם”. ולא מפני שחשש מדבריהם של ההמון, ולא מפני שסמך על הבנתם, אלא להפך: כדי שלא לתת שום מקום, משקל או חשיבות למעשה הקוסמות, ולא להעמידו בלשון שתישמע כאילו יש בו ממש. וכפי שכתבתי לעיל, רבינו הלך בזה בדרך התורה עצמה — לבטל את הכיעור מן השורש, להרחיק את האדם ממחשבת עובדי האלילים, ולמנוע כל נתינת תוקף לדמיונותיהם המאוסים. ולכן הבישול לבד ללא האכילה הוא אסור, וגם ההנאה עצמה ממעשה זה, אסורה! כמו שכתב רבינו (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה קפו): “והמצוה הקפ”ו היא שהזהירנו מבשל בשר בחלב והוא אמרו יתעלה לא תבשל גדי בחלב אמו. ומי שבשלו לוקה ואף על פי שלא אכלו כמו שהתבאר במקומות מן התלמוד (מכות כא ב חולין קיד א)”. ע”כ. והדגיש רבינו, “מבשל בשר בחלב”, כלומר, כל בישול של בשר טהורה עם חלב טהורה, אסור מן התורה ולוקה! וכן אכילה, גם היא אסורה מן התורה. וכמו שכתב התרגום אונקלוס, “ריש בכורי ארעך תיתי לבית מקדשא דיי אלהך לא תיכלון בשר בחלב”. ע”כ.

וכך כתב בתרגומו את מסורת התורה שבעל פה: “תיכלון בשר בחלב”. כלומר, אף על פי שבפשט לשון הכתוב לא דיברה התורה אלא על בישול גדי בחלב אמו, מכל מקום מסורת התורה שבעל פה גילתה לנו את עומק גדר האיסור: שלא באה התורה להרחיק רק את אותו מעשה מסוים בלבד, אלא לעקור את כל הדרך המובילה אליו. לפיכך נאסר כל בישול של בשר טהורה בחלב טהורה, כדי שלא יימשך האדם אחר אותה פעולה קדומה ומאוסה, ולא יבוא בסופו של דבר לידי בישול בשר הגדי בחלב אמו — אותו מעשה שהיה קשור אצל עובדי האלילים למחשבת הבל, לטקסי שפע, ולדמיונות של עבודה זרה.

וזכור נקודה זו היטב, כי יסוד גדול תלוי בה: התורה אינה ממתינה לאדם עד שייכנס אל לב הטומאה ממש; אלא מרחיקה אותו כבר מן הדרך, מן ההרגל, מן הדמיון, ומן המעשה הדומה. היא סוגרת את הפתח לפני שמגיעים אל התהום, ועוקרת את השורש לפני שיצמיח פרי מר. נמצא אפוא, שאיסור בשר בחלב בכללותו אינו הרחבה מקרית בלבד, אלא גדר עמוק שנועד להרחיק את ישראל מכל זיקה למעשה האלילי המקורי, ולשמור את הדעת הטהורה שלא תיטה אחר מחשבת עובדי העבודה הזרה.

וכתב רבי אברהם בן הרמב”ם (שמות פרק כג פסוק יט פרשת משפטים): “לא תבשל גדי וג’. אחד המבשל ואחד [הנהנה ואחד] האוכל אין מותר לבשלו ואין מותר לאוכלו ולא ליהנות בו ואין חילוק בין גדי או שאר בהמה טהורה ואין חילוק בין חלב אמו וחלב בהמה אחרת כמו שביארה הקבלה [=למשה מסיני]”. ועיין עוד בהמשך מה שאביא מהחכם רבי אברהם ז”ל.

.

טעמים לאיסור בישול גדי בחלב אמו:

וכתב רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה קפז): “והמצוה הקפ”ז היא שהזהירנו מאכול בשר בחלב והוא אמרו גם כן לא תבשל גדי בחלב אמו פעם שניה. רוצה בו איסור אכילה. ובגמר חולין (שם) אמרו, בשר בחלב לוקה על בישולו ולוקה על אכילתו. ובגמר מכות (כא ב) אמרו המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד הנשה ולוקה משום מבשל גיד ולוקה משום מבשל בשר וחלב ולוקה משום אוכל בשר בחלב ולוקה משום הבערה. ושם אמרו אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לי”י אלהיכם. ובגמר חולין (שם) אמרו להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כי היכי דאבישול לאקי אאכילה נמי לאקי. ובשני מפסחים (כה ב) אמרו בבשר בחלב להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו למימרא שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו. וזכור זה … וכבר זכרנו הסבה שבעבורה לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שייהנה באכילתו, אמנם אם פתח פיו ובלע דבר מן האיסורים או אכלו והוא חם עד שישרוף גרונו ויכאיבהו בעת בליעתו ומה שדומה לזה הוא פטור, חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא ייהנה כמו שזכרו. וכמו כן כלאי הכרם כמו שנבאר במה שאחר זה (מ’ קצג). והבין כל השרשים האלו וזכרם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני מחולין (קג ב – קח ב, קיג – קיז ב)”. ע”כ.

.

ומתוך שאסרה התורה לאכול בשר בחלב, וחייבה את האוכל ממנו כאשר בישלו ואכלו — אפילו במקום שאין לו הנאה ממשית מן האכילה — למדנו יסוד גדול: איסור בישול בשר הגדי בחלב אמו אינו מיוסד בעיקרו על הנאת החיך, אלא על עקירת שורש עבודה זרה ומחשבת השיתוף. שהרי אילו היה כל עניינו של האיסור מצד ההנאה הגופנית בלבד, היה דינו דומה לשאר איסורי מאכלות שבתורה, שבהם יש מקום לדון אם נהנה האוכל או לא נהנה. כגון אדם שאכל דבר איסור כשהוא רותח כל כך עד שאין חיכו נהנה ממנו — שאין כאן אכילה כדרכה, ואין זו הנאת מאכל רגילה.

אבל בבשר בחלב החומרה מגלה את עומק הטעם: גם כאשר אין לאדם הנאה מן האכילה, עצם בליעת התבשיל שנעשה באופן זה נאסרה, מפני שאין עיקר האיסור תלוי בתאוות האכילה, אלא במעשה עצמו ובשורשו הרעיוני. שהרי בישול זה היה קשור אצל עובדי האלילים למחשבת הבל של הורדת שפע, ריבוי ברכה, והפעלת כוחות מדומים במציאות.

ולכן אסר ה’ יתברך לא רק את הבישול, אלא גם את אכילת אותו תבשיל, אפילו במקום שאין הנאה ממנו; כדי לנתק את ישראל לגמרי מן המעשה האלילי, מן הדמיון המאגי, ומן המחשבה הארורה שיש כוח כלשהו בעולם המביא שפע מלבד הבורא יתברך. וזהו חומר הדין בבישול בשר טהורה בחלב טהורה: שאין כאן איסור מאכל רגיל בלבד, אלא גדר חמור שנועד לעקור מן השורש את דרכי עובדי העבודה הזרה, את אמונת השפע המדומה, ואת כל נתינת הממשות לכוחות זרים. נמצא, שגם דין האכילה עצמו מעיד על שורש האיסור: לא הנאת הגוף היא העיקר, אלא מלחמת התורה במינות, בשיתוף, ובפריקת עול יחוד ה‘.

.

וכתב הספורנו (שמות פרק כג פסוק יט פרשת משפטים): “ראשית בכורי אדמתך. מבחר הבכורים, כמו וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו, ו) נקובי ראשית הגויים (שם ו, א) והם בכורי שבעת המינים כפי מה שבא בקבלה [=למשה מסיני]. לא תבשל גדי בחלב אמו. לא תעשה כמו אלה הפעולות [=המאגיות של עובדי אלילים], להרבות הפירות כמחשבת עובדי עבודה זרה, אלא ראשית בכורי אדמתך תביא, כאמרו וראשית כל בכורי כל, וכל תרומת כל וגו’, להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד, ל)”. ע”כ. ובמקום אחר כתב (דברים פרק יד פסוק כא פרשת ראה): “… לא תבשל גדי. כמעשה הכנענים שהיו חושבים להרבות בזה הפועל מקניהם וקנינם וכל בהמתם (ע”פ בראשית לד, כג)”. שוב ראיתי שכתב במקום נוסף (שמות פרק לד פסוק כו פרשת כי תשא): “ראשית בכורי אדמתך תביא. ובזה תשיג ההצלחה בפירות, כאמרו וראשית כל בכורי כל תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד, ל): לא תבשל גדי. כמעשה בני נכר החושבים להשיג בזה ההצלחה בפירות או במקנה“. ע”כ.

וכעת זכיתי אני הכותב, בעקבות דברי הספורנו, להבין את העניין בבהירות גדולה וביתר שאת. עתה נתברר לי באופן חד וברור מדוע מצד אחד אסר ה’ יתברך את בישול הגדי בחלב אמו, ומצד שני ציוה להביא את ראשית התבואה אל בית המקדש. שהרי עובדי העבודה הזרה, אותם גויים ערלים השקועים בדמיונותיהם, כאשר היו קוצרים את יבולם וקוטפים את פירותיהם, לא היו מייחסים את הצלחת האדמה לבורא עולם, ולא היו מכירים כי ממנו לבדו הברכה והשפע. אלא היו עושים מעשים טמאים ומאגיים להשבחת עבודת האדמה, וחלק מן המעשים הללו היה טקס אלילי ממש: בישול בשר גדי בחלב אמו. והיו עושים כן מתוך מחשבת הבל, שסברו כי על ידי פעולה מאוסה זו תתרבה תבואתם, ירבו פירותיהם, ויימשך להם שפע מן השמים.

וכמו שכתב הספורנו, שהיו חושבים “להרבות בזה הפועל מקניהם וקנינם וכל בהמתם”. כלומר, אותם פתאים חשבו שבבישול בשר הגדי עם חלב אמו יש כוח לשדד את מערכות הטבע, להשפיע באופן מאגי ומיסטי על ריבוי הפירות, היבול, הקניינים והבהמות, ולהוריד להם ברכה על ידי טקס של הבל ותועבה. ולא עוד, אלא שהיו נוהגים לעשות זאת דווקא בעת ביכורי האדמה, בשעה שבה האדם עומד מול ראשית ברכתו ופרי עמלו.

לכן אמר ה’ יתברך: “לא תבשל גדי בחלב אמו”. אך לא אמר זאת בלבד, אלא הקדים ואמר: “ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה’ אלהיך”. כלומר, כנגד מחשבת עובדי האלילים, שסברו כי בראשית ביכורי האדמה יש לבצע פעולה מאגית כדי להוריד שפע, ציווה הבורא יתברך לעשות את ההפך הגמור: לא טקס אלילי, לא כישוף, לא סגולה, לא דמיון, ולא מעשה פגאני — אלא הבאת ראשית הביכורים לבית ה‘.

ובזה הכריזה התורה הכרזה נוקבת: ההצלחה אינה באה מן הכישוף, הברכה אינה באה מן הטקסים, השפע אינו נמשך מן המאגיה, והאדמה אינה מתברכת מן ההבל. ההצלחה באה מעבודת ה’ יתברך בלבד, מן ההכנעה לפניו, מן ההכרה במלכותו, ומן הידיעה הברורה שהוא לבדו מנהיג את העולם.

ולכן ציוה ה’ להביא את ראשית הביכורים לביתו דווקא — כדי לכונן בלב האדם את הדעה האמיתית, לעקור ממנו כל שורש של עבודה זרה, ולשבור את מחשבת השיתוף מן היסוד. כי כאשר האדם מביא את ראשית פרי אדמתו לפני ה’, הוא מכריז במעשהו: אין מקור שפע אחר, אין כוח אחר, אין מערכת נסתרת, אין סגולה מאגית, ואין שום ממשלה מלבד הבורא יתברך. וכאשר ירווח לו ותתרבה ברכתו, ידע האדם ולא יתעה: לא הגדי וחלב אמו הביאו לו שפע, לא הטקסים ולא ההבלים, לא המיסטיקה ולא הכישוף — אלא ה’ יתברך לבדו, מנהל העולם, מחיה הכל, וממנו כל הברכה, כל הפרנסה, וכל השפע כולו.

.

וכתב רבי אברהם בן הרמב”ם (שמות פרק לד פסוק כו פרשת כי תשא): “ראשית בכורי וג’. חיבר זה עם הרגל כדי להקל להביא בכורים עמהם בשעת עליתם לרגל, ומותר להעלותם בזולת הרגל, שהרי אין מצוה אלא להביאם … לא תבשל גדי וג’. האזהרה על הבישול והאכילה לא יבושל קל וחומר לאכילה ואין חילוק בין גדי וטלה ושור ואין חילוק בין חלב אמו או חלב זולת אמו. ואמנם הקרוב [=כלומר, הסיבה להוצאת האיסור הזה והנלווה אליו], כי זה היה חוק עבודה זרה כמו שביאר אבא מרי ז”ל והיו עובדים בו באידיהם ומפני זה נזכר בהמשך זכרון מצות החג”. ע”כ.

שימו לב היטב לסיכום דבריו של רבי אברהם, כי יסוד גדול ונוקב עולה מהם: ה’ יתברך לא אסר בישול בשר טהורה בחלב טהורה אלא מחמת אותו שורש חמור של בישול בשר הגדי בחלב אמו. כלומר, אין כאן איסור שנולד בחלל ריק, ואין כאן גזירה תלושה בלא טעם ושורש; אלא הרחבה מכוונת שנועדה להרחיק את ישראל מן המעשה האלילי המקורי ומכל דרך המובילה אליו. והסיבה לכל זה ברורה: בישול בשר הגדי בחלב אמו היה טקס מאגי ופגאני של עובדי האלילים, אותם בני אדם אילמים בדעתם, אשר ייחסו למעשים מתועבים כוח להשפיע על המציאות, להוריד שפע, להרבות תבואה, ולהפעיל כוחות מדומים. תחת להכיר בבורא יתברך כמקור כל הברכה, היו שקועים בהבלים, בטקסים, בדמיונות ובמעשי כישוף.

ודקדק רבי אברהם וכתב: “ומפני זה נזכר בהמשך, זכרון מצות החג”. כלומר, הוא מגלה בזה טעם עמוק לכך שאיסור בישול בשר הגדי בחלב אמו נסמך שוב ושוב לענייני החגים. לפי שעבודתם הבזויה של הגויים, וטקסם האלילי של בישול בשר הגדי בחלב, היו נוהגים בעיקר בימי חגיהם — באותם אידיהם הטמאים, שיבואו עליהם לרעה. נמצא אפוא, שכל יסוד האיסור אינו אלא מלחמה ישירה בעבודה זרה. התורה באה לעקור מן הלב לא רק את העבודה הזרה בפועל, אלא גם את הטקסים, המנהגים, הסמלים והדמיונות הכרוכים בה. היא מבקשת להעמיד את ישראל רחוקים מכל ריח של אלילות, מכל מחשבת שיתוף, ומכל טעות כאילו יש כוח בעולם המביא שפע מלבד הבורא יתברך.

וזהו עומק העניין: איסור בשר בחלב אינו רק דין מאכלות, אלא מחיצה של אש בין ישראל לבין דרכי עובדי האלילים; גדר קדושה שנועדה לשמור את האומה מן ההבל הפגאני, מן המאגיה המאוסה, ומן השורש הארור של עבודה זרה.

וכן כתב אביו רבינו הטהור (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מח): “ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב, אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או בחג מחגיהם, וממה שמחזק זה אצלי זכר התורה אותו שני פעמים, תחלת מה שצותה עליו עם מצות החג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כאלו אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים, זהו הטעם החזק אצלי בענין, ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתיה מספרי הצאב”ה”. ע”כ. וזכה רבינו לכוין לאמת, שכן ביארנו כבר למעלה בראש הדברים, שהסיבה שרבינו הביא שלדעתו “זה טעם חזק”, התבאר והתלבן היטב לעיל.

.

ורב סעדיה גאון פירש (פירושי רב סעדיה גאון לתורה ספר שמות עמוד קכו’ תשנ”ח): “ובסוג הרביעי, מה שאמרה תורה, דרך אזהרה, לא תבשל גדי בחלב אמו, ובאה הקבלה [=למשה מסיני] ואסרה לאכול כל בשר בכל חלב. ומכיון שהקבלה נמסרה על ידי אנשים שחשו בחושיהם וראו בעיניהם [=התנהגות הנביאים בענין זה] חובה עלינו שנבקש לכתוב זה פרוש בהתאם לאחד מדרכי ההעברה המקובלים באומה, ואז יהיה (הפסוק) בהסכם עם קבלת הנביאים, וכמו שעתיד אני לבאר באמצע הספר”. ע”כ.

כלומר, מצד לשון הפסוק בלבד, היה מקום להבין שהאיסור הוא דווקא: גדי, דווקא בחלב אמו, ודווקא דרך בישול. אבל רס״ג אומר: באה הקבלה — כלומר המסורת שבעל פה שנמסרה באומה — ואסרה לאכול כל בשר בכל חלב מבושל. דהיינו, המסורת הרחיבה את הדין מעבר ללשון המצומצמת של הפסוק: לא רק גדי, לא רק חלב אמו, ולא רק אותו מקרה פרטי. אבל רס״ג לא אומר: “הפסוק אומר דבר אחד והקבלה אומרת דבר אחר”. להיפך. הוא אומר שחובה עלינו לבקש דרך לפרש את הפסוק באופן שיתיישב עם הקבלה.

כלומר, כאשר יש מסורת קדומה ומוסמכת שנמסרה על ידי אנשים שראו בעיניהם את הנהגת הנביאים והחכמים בדין זה, אין אנו רשאים לפרש את הפסוק כאילו הוא עומד לבדו ומבטל את המסורת. אלא צריך להבין שהפסוק נאמר בלשון פרטית, אבל עניינו נמסר בקבלה בהיקף רחב יותר. המילים החשובות הן: “חובה עלינו שנבקש לכתוב זה פירוש בהתאם לאחד מדרכי ההעברה המקובלים באומה”. פירוש: צריך למצוא לאיסור הזה פירוש על פי אחד הכללים המקובלים במסורת ישראל, כגון: לשון פרט המלמדת על כלל, דוגמה מייצגת, הרחבת דין בקבלה, או דרך מדרכי הדרש והמסירה המקובלים באומה.

והוא מסיים: “ואז יהיה הפסוק בהסכם עם קבלת הנביאים” – כלומר, המטרה היא שלא תהיה סתירה בין התורה שבכתב לבין המסורת שבעל־פה, אלא שנבין את הכתוב באופן התואם את מה שקיבלו הנביאים והאומה בפועל.

במילים פשוטות – רס״ג אומר כך: הפסוק מזכיר מקרה מסוים — “גדי בחלב אמו” — אבל הקבלה הנבואית מלמדת שהאיסור כולל אכילת בשר בחלב בכלל. ומאחר שהקבלה היא עדות נאמנה של האומה על הנהגת הנביאים, עלינו לפרש את הפסוק בדרך שתתאים למסורת זו, ולא לצמצם את הדין רק למה שנראה מפשט המילים בלבד.

.

גם האבן עזרא (הפירוש הארוך שמות פרק כג פסוק יט פרשת משפטים): שיבח את בעלי המסורת והמסורה שהחמירו בכל בישול בשר טהורה עם חלב טהורה, וכתב, “והנה הקדמונים ז”ל החמירו להסיר כל ספק, ואסרו בשר בחלב, והשם שנתן להם חכמה, הוא יתן משכורתם שלימה“.

.

והנה מצאתי להרלב”ג בפירושו על התורה ושמחתי מאוד, כי הוא מעלה דברים דומים מאוד למה שכתבנו בראש הדברים בנתינת הטעמים של זה האיסור, “והנה זאת האזהרה נזכרה בתורה בשלשה מקומות: בזה המקום, ובפרשת כי תשא (לד, כו), ובפרשת ראה אנכי (דברים יד, כא); ויִדָּמֶה שהיא נזכרה באלו המקומות להודיע הכוונה בזאת המצוה מצד העניינים הנלוים לה. ולפי שבזה המקום היתה התורה זוכרת המצוות אשר יכוונו לעבודת ה’ יתעלה ולהשגתו כפי כוחנו, כמו החגיגה והראייה וקרבן הפסח והביכורים, הנה יִדָּמֶה שתהיה הכוונה בזאת המצוה אחד משני דברים:

אם ההתקרב לעבודתו יתעלה, אם ההתרחק מלכת בחוקות שאר הגוים הרחוקים מעבודתו, כי אולי היה מנהג האומות הקדומות לבשל בשר בחלב בבית עבודה זרה בבואם לחוג חגיהם, ומנעה אותנו התורה מזה, ואם לא מצאנו זה כתוב ממנהגיהם, כי רושם נימוסי האומות ההם כבר אבד, לאורך הזמן, ולמחלוקת התורה עליהם. ולזאת הסיבה אחשוב שבאה זאת האזהרה בפרשת כי תשא; כי שם יֵרָאֶה שכוון, במצוות הנזכרות בו, להרחיק מעבודה זרה מפני מעשה העגל.

ואפשר שהעיר בזה המקום להתקרב לעבודתו יתעלה; וזה, כי כמו שצוה ה’ יתעלה שלא נעשה מלאכה ביום השבת, למען נתבונן בענין זאת המצוה ויתבאר לנו שהוא להעיר כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, כן צוה שלא נבשל גדי בחלב אמו, להעיר על שלא נקח מחכמת ה’ יתעלה הנראית בנמצאות השופעות ממנו – שהוא כלי אל שנשיג אמיתת מציאותו – הקדמות כוזבות יביאונו לכפור בהתחלה הראשונה, כמו שעשו קצת הקודמים שביטלו התנועה וההויה מפני קצת הקדמות כוזבות, והביאם זה להאמין שתהיינה כל הנמצאות על מה שהם עליו מזולת סיבה פועלת.

ולזה צוה ה’ יתעלה שנביא ראשית ביכורי האדמה בית ה’, לישב בנפשותינו שהכל מאתו יתעלה, וצוה שלא נבשל גדי בחלב אמו לישב בנפשותינו שנשמור שלא נשתמש בהשחתת נפשותינו בשפע השופע לנו מאת ה’ יתעלה, אשר יְגַדְּלֶנּוּ ויקנה לנפשותינו מציאותה כמו שיְגַדֵּל החלב הגדי היונק אותו, כי זה יִדָּמֶה למי שיבשל הגדי וישחיתהו בחלב אמו אשר היה מכוון לזונו ולגדלו. או צוה זה להעיר שנזהר שלא תביאנו רוב הטובה אשר נתן לנו ה’ יתעלה לבעוט בו, כאומרו: ‘וישמן יְשֻׁרוּן ויבעט’ (דברים לב, טו), ‘וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל’ (הושע ב, י). ולזה צוה גם כן שנביא ראשית ביכורי האדמה לבית ה’, לישב בנפשותינו שכל הטובות הבאות לנו הם מאתו יתעלה, כי זה ירחיקנו מהבעיטה בו מפני ריבוי הטובות. ואולם בפרשת ראה אנכי, העירנו – מצד העניינים הנלוים לזאת האזהרה שם – כי בזאת האזהרה תועלת לבריאות הגוף, ולזה המשיך שם האזהרה בה אל האזהרה מאכילת הבעלי חיים אשר הם בלתי נאותים לבריאות גופנו, כמו שנבאר שם בגזרת ה’; ולא יקשה למצוא הסיבה בזה למי שעיין בטבעיות ובחכמת הרפואה עיון מעט. ובכלל, הנה עירוב המזונות המתחלפים במהירות העיכול וקושיו – לא יאות, כי המתעכל ראשונה יפסיד האחר; ואין הֵנָּה מקום ביאור אלו הדברים. ולא יקשה בעיניך איך תהיה מצוה אחת לתועלות רבות, כי אתה תראה מצות שבת שזכרה בה התורה שתי תועלות; ובכלל, הנה התורה תִּדְמֶה לטבע, וכמו שיעשה הטבע הפעולה האחת לתועלות רבות, כן הענין במה שתצוהו התורה”. ע”כ.

.

הנה, הרלב״ג מסביר, שאיסור בישול גדי בחלב אמו כולל כמה רבדים:

א) הרחקה מעבודה זרה וממנהגי הגויים הקדומים, שאולי היו מבשלים בשר בחלב בטקסי חגיהם בבית עבודה זרה.

ב) הרלב״ג מוסיף שהטעם הזה מתאים במיוחד לפרשת כי תשא, משום ששם ההקשר הוא אחרי חטא העגל, והתורה מזהירה את ישראל שלא ילכו אחרי עבודה זרה. לכן הוא אומר ששם נראה שכוונת התורה במצוות הסמוכות היא: להרחיק מעבודה זרה מפני מעשה העגל. כלומר, בפרשת כי תשא, האיסור “לא תבשל גדי בחלב אמו” נכנס בתוך מערכת של אזהרות שמטרתן לנתק את ישראל מדרכי העמים, מפולחן זר, מחגי עבודה זרה וממנהגים אליליים.

ג) קשר לביכורים, כדי לקבוע בלב שהטובה באה מאת ה׳ ולא מכוח האדם בלבד.

ד) תועלת בריאותית, מצד עירוב מזונות שונים בטבעם ובעיכולם.

ה) עיקרון כללי, שמצוה אחת בתורה יכולה להכיל כמה תועלות וטעמים יחד.

הרלב״ג קושר בפירוש את האיסור גם לענייני חג, גם לעבודה זרה, גם לחוקות הגויים, וגם לסמיכות “ראשית בכורי אדמתך” — בדיוק בכיוון שהראית בראש הדברים.

.

ע”כ כתבתי בענין טעם המצוה העיקרי של איסור בשר טהורה בחלב טהורה. במאמר הבא נעבור לבאר את גזירת חכמים ומה שדיברו על כך חכמים בתלמודים. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.