.

“התשובה היא מתנה – מכיון שהאדם מועד לעשות רע יותר מן הטוב”

.

בעזרת האל יתברך, אנו זוכים להתחיל בלימוד שער התשובה מתוך ספרו הגדול של רבינו בחיי בן פקודה. ולא לחינם אנו פותחים בשער יסודי זה דווקא בתקופה זו — לקראת עשרת ימי תשובה, ובימים שאנו עומדים בהם כעת, ימי חודש אב.

אלו ימים הקוראים לאדם לעצור ממרוצת חייו, להתבונן במעשיו, לפשפש בדרכיו ולשוב אל הדרך הישרה. יהי רצון שהלימוד לא יישאר מן השפה ולחוץ, אלא יעורר את הלבבות, יוליד תיקון אמיתי ויקרב אותנו לעבודת האל יתברך בדעת, בכנות ובלב שלם. והדבר החשוב ביותר, שנהיה ממייחדי שם השם ונלמד, ונלמד הלאה, את יסודות שלילת הגשמות ממנו יתברך. כי זה אחד מיסודות התשובה! מכיון שכאשר אדם מבין שהבורא משולל מכל מאורע גשמי, ממילא כל הייסורים הם למענו. נמצא שהתשובה היא רק בשביל האדם, כי אין הבורא נקמן הפועל ממניע אישי חלילה וחס, כמו בשר ודם.

.

כמו שכתב רבינו הטהור (מורה הנבוכים חלק א’ פרק לה’): “… אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי, וההתפעלויות ממנו, הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים, ולפתאים, ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם, שהוא אחד, ושהוא קדמון, ושאין לעבוד זולתו, לפי שאין יחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שנים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה, וכאשר יקבלו את זה ויורגלו בו ויתחנכו עליו, וגדלו, ונבוכו בפסוקי ספרי הנבואה אז יבוארו להם עניניהם, יפתחו להם בבאורם ויעירום על שתופי השמות והשאלותיהם אשר נכללו במאמר זה, כדי שתושג להם שלמות הדעה הנכונה באחדות ה’ ובאמתת הספרים הנבואיים.

ומי שקהה שכלו מלהבין באורי הכתובים ומלהבין את השויון בשמות על אף השוני בענין, ייאמר לו, לשון זה מבינים באורו אנשי המדע, אך אתה תדע כי ה’ יתהדר ויתרומם אינו גוף ולא יתפעל, כי ההתפעלות שנוי והוא יתעלה לא ישיגהו שנוי, ולא ידמה לשום דבר מכל שזולתו, ולא תכללהו עם שום דבר מהם שום הגדרה מן ההגדרות כלל, ושדברי הנבואה הללו אמת ויש להם באור, ולעמוד עמו בשעור זה. ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או האמנת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים [=כמו שמלמדים] על האמנת העדר האלוה או השתוף עמו או עבודת זולתו. [=כך בדיוק צריך ללמד שהבורא יתברך אין בו מאורע ממאורעות הגופים כלל, לא באור רוחני דק, ולא בשום צורה כזו או אחרת]”. ע”כ.

ולצערנו הרב, מעטים מאוד — וכמעט שאינם בנמצא — דרשנים, מזכי הרבים, אנשים ונשים המלמדים את יסוד שלילת הגשמות כראוי. ואף על פי שזהו מן היסודות הגדולים ביותר של דת האמת, ומן הפינות שעליהן עומדת כל אמונת ישראל, רבים מדלגים עליו, מזניחים אותו, או אינם מבינים כלל עד כמה הוא הכרחי.

ולא לחינם פתח רבנו הטהור את ספרו הגדול משנה תורה בהלכות יסודי התורה, ובהן ביסס תחילה את מציאות הבורא, יחודו, ושלילת כל גשמיות ממנו יתעלה. כי קודם שידבר האדם על מצוות, על תשובה, על תפילה, על יראה, על אהבה ועל עבודת ה’ — עליו לדעת לפני מי הוא עומד. ואם מושג האלוהות שבדעתו משובש, הרי כל עבודתו עלולה לעמוד על יסוד עקום.

שהרי אם האדם מדמה את הבורא יתעלה כבעל גוף, צורה, דמות, מקום, תנועה, שינוי, חסרון, רגש אנושי, פגיעה, כעס גשמי או צורך במשהו מן הברואים — כבר אין הוא עובד את הבורא כפי שהוא באמת, אלא עובד דמיון שיצר במחשבתו. ואם יוסיף על כך אמונה בכוחות ביניים, במתווכים, בספירות, בפרצופים או במערכות עליונות שיש לפנות אליהן או לפעול דרכן — הרי התרחק עוד יותר מן האמונה הטהורה ונכנס לסכנת עבודה זרה ומינות.

וזו הסיבה ששלילת הגשמות אינה עניין צדדי, עמוק למבינים בלבד, או נושא פילוסופי יבש. היא יסוד החיים של אמונת ישראל. בלעדיה, האדם עלול לומר שהוא מאמין בבורא, אך בפועל לדמיין אל מוגבל, משתנה, מורכב ונצרך. בלעדיה, האדם עלול להתפלל, לברך, ללמוד ולקיים מצוות — ובכל זאת כל תפיסתו כלפי האל יתברך תהיה מוטעית מן היסוד.

ולכן הקדמתי עניין זה כבר בפתיחת שער התשובה לרבנו בחיי בן פקודה. כי אי אפשר לדבר על תשובה אמיתית, אם האדם אינו יודע תחילה אל מי הוא שב. התשובה אינה חזרה אל דמיון, לא אל כוח, לא אל פרצוף, לא אל מתווך, ולא אל מערכת של ספירות; אלא חזרה אל הבורא האחד, הפשוט, השלם, שאינו גוף, אינו כוח בגוף, אינו מתחלק, אינו משתנה, ואינו נצרך לשום דבר.

וזהו שורש התשובה: שהאדם יתקן לא רק את מעשיו, אלא גם את דעתו. שישוב מן החטא, אך גם מן הדמיון. שישוב מן התאווה, אך גם מן ההגשמה. שישוב מן המעשים הרעים, אך גם מן ההשקפות המשובשות. כי דעת משובשת על הבורא היא שורש גדול לכל קלקול, ודעת נכונה על יחודו ושלמותו היא פתח גדול לכל תיקון.

על כן חובה גדולה מוטלת על כל מלמד, דרשן ומזכה הרבים: לא להסתפק בדברי התעוררות כלליים, לא להלהיב את הציבור בלבד, ולא לדבר רק על מוסר חיצוני; אלא ללמד את יסודות דת האמת, ובראשם שלילת הגשמות מן הבורא יתעלה. כי שם מתחילה האמונה הנכונה, ושם מתחילה התשובה האמיתית.

.

והנה רבינו בחיי מתחיל את שער התשובה בפתיחה נפלאה ביותר וכותב (ספר חובות הלבבות שער ז – שער התשובה פתיחה): “השער השביעי, שער התשובה – בבאור אופני חיוב התשובה וגבוליה והדברים התלוים בה. אמר המחבר: מפני שקדם מאמרנו בכניעה והיא שורש התשובה והתחלתה. [=כלומר, הסיבה שרבינו בחיי ראה להסמיך את שער התשובה דווקא לשער הכניעה ולא קודם לכן, הוא משום שרק אדם כנוע, יכול להביא את עצמו למצב שבו הוא עושה תשובה על מעשיו לפני הבורא יתעלה שמו]. ראיתי מן הראוי לי לסמוך לה באור גדריה ואופני השלמתה.

.

“ההנחה החשובה – האדם מועד לחטוא ולקצר בעבודת הבורא”:

ואומר תחלה בחיוב התשובה והצורך אליה, שכבר נתברר לנו מדרך השכל ומן הכתוב בתורה, כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא. [=טבע האדם מועד תמיד לעשות רע מאשר ציוה עליו האל יתברך].

.

[=הראיות לכך] מדרך השכל: מה שמצאנו על האדם מהתחלפות טבעיו [=פעם עצוב, פעם שמח. פעם מרוצה, פעם אינו מסתפק וכו’], והבדל שורשי הרכבתו, והתהפכות מדות נפשו, וסיבות תנועותיו, והתחייב בזה התחלפות מעשיו, כפי החילוף ההוא. מהם: הנאה והמגונה, והעוול והצדק, והטוב והרע, ולפיכך הוצרך לרסן תורתי ומעצור מדיני.

.

אבל מה שאמר בתורה בענין הזה, מהם מה שאמר הכתוב: “כי יצר לב האדם רע מנעוריו“, ונאמר: “וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום“, ונאמר: “ועיר פרא אדם יולד”, ונאמר (איוב פרק כה פסוק ה): “הֵ֣ן עַד־יָ֭רֵחַ וְלֹ֣א יַאֲהִ֑יל וְ֝כוֹכָבִ֗ים לֹא־זַכּ֥וּ בְעֵינָֽיו”. ונאמר: “כי אנוש רמה”, ונאמר: “ומה יזכה ילוד אשה”. [=מכאן מוכח שכל אדם מועד לעשות הרע ונוטה לרע מאשר לטוב].

.

“יש מתנה לאדם והיא תשובה”:

וכיון שנתבררה מציאות אי מילוי האדם את חובותיו במעשיו, הרי מחסדי הבורא יתעלה עליו נתן לו אפשרות לתקן טעותו ולהשיב מה שאבד לו ממשמעתו בתשובה ולחזור אליו מתוך השגחה בו וחנינה עליו. וחיזק את הדבר במה שקראו לכך ועודד אותו לה על ידי שליחיו ובחיריו, בסטותינו וקבל אמתלותינו ממשמעתו, והבטיחנו לקבלה ממנו בחפץ, וימהר לרצות אותנו ואף אם הרבינו להמרות דברו ולהפר בריתו, כמו שבאר בפרשת, “ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה” וגו’.

.

ולפי שהצדיקים שני סוגים, האחד הנצולים מן העברה והחטא. והסוג השני השבים מן העברה, ולפי שרוב המון הצדיקים בעלי תשובה וכפרה, פתח החסיד באמרו, אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. ואחר כך תיאר את הכת השניה הנצולים מן החטא, ואף על פי שהם קודמים במעלה, כי כל בעל תשובה כבר היה צדיק לפני שיחטא, ואין כל צדיק בעל תשובה, ואמר עליהם, “אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו עון”. ואיחר הזכרת כת זו, מחמת מיעוט מציאותם בכל דור. [=ולא מפני שהם פחותים במעלתם מאלו שחזרו בתשובה]. כמאמר החסיד, “אם עונות תשמר יה אדני מי יעמד”.

ואמר, “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, ואמר שלמה ע”ה, “כי אין אדם אשר לא יחטא”. ולפיכך קבעו קדמוננו בתחלת תפלתנו, ענין התשובה ובקשת הסליחה בהרוצה בתשובה, והמרבה לסלוח.

.

והנה ראוי לנו לבאר מעניני התשובה עשרה ענינים:

תחלתן: “מה היא התשובה”.

והשני: “לכמה חלקים נחלקת”.

והשלישי: על ידי מה תהיה התשובה מן האדם.

והרביעי: בבאור הגדרותיה.

והחמישי: בבאור תנאי כל אחד מהם.

והששי: היאך אופני הערת האדם לתשובה.

והשביעי: בבאור מפסידי התשובה.

והשמיני: האם יהיה השב שקול כמו הצדיק המוצל מן החטא או לא.

והתשיעי: האם קלה על החוטא התשובה מכל חטא או לא.

והעשירי: מה תהיה העצה למי שקשתה עליו התשובה מחטאיו. ובכך נשלים כל אופני התשובה וחיוביה, שבהם אנו מקוים כפרת חטאינו בעזרת ה’ יתעלה”. ע”כ דבריו של רבינו בחיי בן פקודה בפתיחה לשער התשובה.

.

וכעת, לפני שנכנס לפרק א’ משער זה. ראוי לנו לתת כמה הקדמות בענין התשובה ופרטיה.

.

ולפני כן, נבאר ענין זה שכתב רבינו כאן, האם מעלת החוזרים בתשובה יותר גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם?

.

.

כתב רבינו לעיל, “… ולפי שהצדיקים שני סוגים, האחד הנצולים מן העברה והחטא. והסוג השני השבים מן העברה, ולפי שרוב המון הצדיקים בעלי תשובה וכפרה, פתח החסיד באמרו, “אשרי נשוי פשע כסוי חטאה”. ואחר כך תיאר את הכת השניה הנצולים מן החטא, ואף על פי שהם קודמים במעלה, כי כל בעל תשובה כבר היה צדיק לפני שיחטא, ואין כל צדיק בעל תשובה, ואמר עליהם, “אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו עון“. ואיחר הזכרת כת זו, מחמת מיעוט מציאותם בכל דור. [=ולא מפני שהם פחותים במעלתם מאלו שחזרו בתשובה]. כמאמר החסיד, “אם עונות תשמר יה אדני מי יעמד”. ואמר, “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, ואמר שלמה ע”ה, “כי אין אדם אשר לא יחטא”. ולפיכך קבעו קדמוננו בתחלת תפלתנו, ענין התשובה ובקשת הסליחה בהרוצה בתשובה, והמרבה לסלוח“. ע”כ.

.

נמצא לפי דברי רבינו בחיי החכם השלם, שהצדיקים שלא חטאו מעולם [=ובודדים הם מאוד], מעלתם גדולה ממעלתם של החוזרים בתשובה.

וככל הנראה רבינו בחיי סובר כשיטת רבי יוחנן בתלמוד ולא כשיטת רבי אבהו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב): “ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק – שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב – שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו”. ע”כ.

ונסביר: רבי חייא בר אבא מוסר בשם רבי יוחנן, שכל דברי הנחמה והשכר הנפלאים שנאמרו בנביאים נאמרו על בעלי תשובה. אולם השכר המוכן לצדיקים גמורים, שלא חטאו מלכתחילה, גדול ונשגב כל כך, עד שאפילו הנביאים לא השיגוהו. עליהם נאמר: ״עין לא ראתה אלהים זולתך״. כלומר, רק הבורא יודע את מעלת שכרם.

.

דעה זו חולקת על דעת רבי אבהו, שאמר: ״מקום שבעלי תשובה עומדין — צדיקים גמורים אינם עומדין״. כלומר, לדעת רבי אבהו, בעל תשובה עשוי להגיע למעלה גבוהה יותר מן הצדיק הגמור. הוא מביא ראיה מן הפסוק: ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״. תחילה נאמר ״לרחוק״, ורק אחר כך ״לקרוב״. רבי אבהו מפרש: ה״רחוק״ הוא מי שהיה רחוק מן הבורא מחמת חטאיו, ולאחר מכן שב בתשובה; והוא הוזכר ראשון, מפני מעלתו הגדולה. ה״קרוב״ הוא הצדיק שהיה קרוב לבורא תמיד.

.

אולם רבי יוחנן מפרש את הפסוק להפך: ״רחוק״ — מי שהיה רחוק מן העבירה מלכתחילה, כלומר צדיק גמור.  ״קרוב״ — מי שהיה בעבר קרוב לעבירה, אך עתה התרחק ממנה ושב בתשובה.  לפי פירושו, הצדיק הגמור נזכר ראשון בפסוק, מפני שמעלתו גבוהה יותר.

.

נמצא שיש כאן מחלוקת עקרונית:

.

לדעת רבי אבהו: מעלת בעל התשובה גדולה יותר, מפני שהוא התגבר על יצרו, שינה את דרכו והפך את נפשו.

לדעת רבי יוחנן: מעלת הצדיק הגמור גדולה יותר, מפני שמעולם לא קלקל את נפשו ולא התרגל לעבירה.

.

עם זאת, שתי הדעות מלמדות על מעלתה העצומה של התשובה: אפילו לשיטת רבי יוחנן, כל הנחמות והמעלות שתיארו הנביאים נאמרו על בעלי תשובה. כלומר, מי שחטא ושב באמת אינו נחשב אדם דחוי, אלא זוכה למעלה ולשכר נשגבים ביותר.

.

עוד בענין זה המשיך וכתב רבינו בחיי (ספר חובות הלבבות שער ז – שער התשובה פרק ח): “אבל אם ישתווה השב [בתשובה] עם הצדיק. אומר, כי יש מן השבים [=בתשובה] שישתוה אחר התשובה עם הצדיק אשר לא חטא, ומהם מי שיש לו יתרון על הצדיק, ומהם מי שיש לצדיק יתרון עליו אף על פי ששב [=בתשובה].

א) ובאור החלק הראשון הוא, שיהיה החטא בקצורו במצות עשה, שאין בה כרת, כציצית וכלולב וכסוכה והדומה לזה. וכאשר ישוב המקצר בהם בלבו ובלשונו וישתדל לעשות אותם, ולא ישנה קצורו בהם, ימחל לו הבורא וישתוה עם הצדיק, אשר לא קצר בהם, ובכמו זה נאמר: “השב מן החטא כמי שלא חטא”, ואמרו רז”ל: עבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז ממקומו עד שמוחלין לו, שנאמר: “שובו אלי ואשובה אליכם”.

.

ב) והחלק השני והוא, שיש לו בו יתרון השב על הצדיק, באור זה, שיהיה השב חטא חטא קטן במצות לא תעשה, שאין בה כרת ואח”כ שב ממנה תשובה שלמה בכל תנאיה, ושם עוונו לעומתו ונוכח פניו ומבקש תמיד המחילה עליו ונכלם מבשתו מהבורא, ונכנס בלבו המורא מענשו ונשברה נפשו, והוא נכנע ושפל לפני האלהים תמיד, והיה חטאו סבה לכניעתו והשתדלותו לפרע חובות הבורא, לא יתגאה במאומה ממעשהו הטוב ולא ירבה בעיניו ולא יתפאר בו וישמר בשארית ימיו מן המכשול. חוטא זה הוא שיש לו יתרון על הצדיק, שלא חטא החטא ההוא והדומה לו, כי הצדיק אין בטוחים בו, שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו, וכבר נאמר, כי יש חטא שמועיל לשב יותר מכל צדקות הצדיק, ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב, כשיפנה לבו מן הכניעה ודבק בגאות ובחונף ואהבת השבח, כמ”ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו: אלו לא היה לכם עון, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון. אמרו לו: ומהו גדול מן העון? אמר להם: הגאות והחונף. ובשב כזה ארז”ל: “במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”.

.

ג) והחלק השלישי, שיהיה השב עובר עברות גדולות ממצות לא תעשה, שיש בה מיתה בידי אדם וכרת בידי שמים, כחלול השם ושבועת שקר והדומה להם מן הגדולות, ואחר כך שב מטעותו בהם והשלים תנאי התשובה וגדריה, כי המחילה לא תתכן לו, עד שינוסה בעוה”ז ממה שיוכל לסבלו וינקה מעוונותיו. ובו אמרו רז”ל: “עבר על מצות לא תעשה שיש בה כרת ומיתת ב”ד ועשה תשובה יסורין ממרקין ומיתה מכפרת”, שנאמר: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וכתיב: אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. והצדיק, שלא עבר אלו העברות, יש לו יתרון על השב מהם בלי ספק.

.

“דעת רבינו הרמב”ם – מעלת בעלי תשובה גדולה ממעלת הצדיקים בכל אופן”:

.

אבל רבינו הטהור הרמב”ם מבין ומעלה בספרו הגדול, שמעלת אלו שחזרו בתשובה מעל עבירה שהיא, מעלתם יותר גדולה מאלו שלא טעמו את טעם הפרישה, העבירה, וכן על זאת הדרך. כמו שכתב (רמב”ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד – ח): “ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

… כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה’ אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו’ ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו’, והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה’ אלהיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות … בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו”. ע”כ.

.

סיכום הדברים:

.

רבינו בחיי מחלק את בעלי התשובה לשלושה מצבים:

.

א) חוזר בתשובה שווה לצדיק: מי שביטל מצוות עשה שאין בה כרת, כגון ציצית או סוכה, ושב בתשובה שלמה ואינו חוזר לחטאו — נמחל לו, והוא נחשב כצדיק שלא חטא.

.

ב) חוזר בתשובה גדול מן הצדיק: מי שחטא בעבירה קלה, ותשובתו הביאה אותו לכניעה, לענווה, לשפלות ולזהירות גדולה מן החטא — עשוי להיות במעלה גבוהה מן הצדיק, מפני שהחטא נעשה אצלו סיבה לתיקון ולהתרחקות מן הגאווה.

.

ג) הצדיק גדול ממנו מבעל תשובה: מי שעבר עבירות חמורות שיש בהן כרת, מיתת בית דין או חילול השם, אף ששב בתשובה שלמה, עדיין זקוק לייסורים ולכפרה; ולכן הצדיק שמעולם לא חטא בעבירות אלו גדול ממנו.

.

דעת רבינו הרמב”ם: לעולם בעל התשובה גדול ממי שלא חטא, וחלילה אינו מרוחק ממעלת הצדיקים. אלא אהוב ורצוי לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. יתרה מזו, כאשר חזר בתשובה ולא משנה מאיזה עבירה, שכרו גדול ומעלתו גבוהה ממעלת הצדיק שלא חטא, מפני שהוא כבר טעם את טעם החטא, ואף על פי כן פרש ממנו וכבש את יצרו. לכן אמרו חכמים: ״מקום שבעלי תשובה עומדין — אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו״.

.

וכעת הבוא נבוא לכמה ענינים חשובים שראוי להקדים אותם לפני שנכנס לשער התשובה ולפרקים הנפלאים של רבינו בחיי בן פקודה.

.

הקדמה ראשונה – הבורא לא רוצה להעניש את בני האדם

.

והנה, ההקדמה הראשונה שעלינו לבאר קודם שניכנס לפרק הראשון בשער התשובה, היא הידיעה היסודית והחשובה ביותר: הבורא יתעלה אינו חפץ להעניש את האדם, וכל עונש הבא על האדם אינו בא אלא כדי להעירו, להשיבו אל עצמו, ולקרבו אל דרך האמת.

אין להבין את עונשי התורה כנקמה חלילה, ולא כאכזריות, ולא כרצון להכאיב לאדם מצד עצם הכאב. הבורא יתעלה שלם בתכלית השלמות, אינו חסר דבר, אינו נפגע ממעשי האדם, ואינו זקוק להעניש כדי להשלים איזה חסרון. כל עניין העונש אינו מצד הבורא, אלא מצד האדם; מפני שהאדם התרחק, נרדם, נטה אחר יצרו, שקע בהרגליו, ושכח את תכליתו.

ולכן באים הייסורים לעורר את הלב. כאשר האדם חי בשכחה, כאשר הוא מתרגל אל החטא, כאשר הוא מרדים את מצפונו ומשכנע את עצמו שהכול כשורה — אזי לעיתים באה עליו מכה, לא כדי לרסקו, אלא כדי לעצור אותו. לא כדי להאבידו, אלא כדי להשיבו. לא כדי להרחיקו מן הבורא, אלא כדי לפתוח לפניו שער חזרה.

וזהו יסוד גדול בשער התשובה: האדם צריך לדעת שהבורא אינו אויבו. הבורא אינו אורב לו כדי להענישו, אלא קורא לו לשוב. גם כאשר באים עליו דברים קשים, עליו להתבונן בהם כקריאה מן השמים לחשבון נפש, לתיקון המעשים, לזיכוך המידות ולשיבה אל הדרך הישרה.

כי התשובה אינה מתחילה מן הפחד בלבד, אלא מן ההכרה שהבורא חפץ בטובת האדם. הוא רוצה שהאדם יחיה באמת, יבחר בטוב, יישר את דרכיו, יכיר את חסרונותיו, ויתעלה מן המקום שבו נפל. וכל עונש, כל קושי וכל טלטלה — כאשר האדם מתבונן בהם כראוי — יכולים להפוך לפתח של הצלה.

וזו הידיעה שעלינו להניח בפתח שער התשובה: אין מטרת העונש להשמיד את האדם, אלא לעוררו. אין מטרת הייסורים לשבור את רוחו, אלא לנערו מן התרדמה. אין מטרת הדין להרחיקו מן הבורא, אלא להשיבו אל החיים, אל הדעת, אל הטוב ואל הדרך אשר ילך בה.

ועל כן, קודם שנעסוק בפרטי התשובה, בגדריה, בחובותיה ובדרכיה, צריך האדם להכניס אל ליבו את האמת הזו: כל עוד הוא חי, שער התשובה פתוח לפניו. וכל קריאה שבאה עליו — אפילו קשה היא — אינה אלא הזמנה לשוב אל בוראו, לתקן את אשר עיוות, ולהתחיל דרך חדשה באמת.

.

ואמרו רבותינו בתלמוד (בבלי מסכת פסחים דף קיט עמוד א): “אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב, “למנצח מזמור לדוד”. זמרו למי שנוצחין אותו ושמח. בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מנצחין אותו – ועצב. אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח. שנאמר, “ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו”. אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מאי דכתיב, “וידי אדם מתחת כנפיהם” – ידו כתיב [=כאשר כותבים את הפסוק הזה בספר על עור, כותבים, “ידו”. בא ללמד במשל], זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין“. ע”כ.

והנה, כמה מוסר, דעת ואמונה טהורה יש ללמוד מדברי רבותינו הללו. ולא רק מוסר בעניינה של תשובה, אלא גם יסוד גדול בשלילת ההגשמה ובהבנת יחס הבורא יתעלה אל מעשי האדם.

שהרי רבותינו לימדו אותנו, בלשון עמוקה ונפלאה, שאין מידת הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם. אדם מבשר ודם, כאשר מנצחים אותו, הרי הוא נעצב, מפני שהוא חסר, נפגע, מתמעט ונחלש. הניצחון עליו מגלה את חולשתו ופוגע בכבודו. אבל הבורא יתעלה אינו כן. הוא שלם בתכלית השלמות, אינו חסר דבר, אינו נפגע ממעשי בני אדם, ואינו מתמעט כאשר האדם חוטא או כאשר מדת הדין נדחית מפני התשובה.

ולכן אמרו רבותינו: “זמרו למי שנוצחין אותו ושמח”. כלומר, כאשר הצדיק עומד בתפילה, כאשר משה רבנו עומד בפרץ, כאשר בעל תשובה שב באמת אל בוראו — אין כאן פגיעה בכבודו של הבורא חלילה, אלא גילוי של רצונו. כי רצון הבורא אינו לאבד את האדם, אלא להשיבו. אינו לחסום את דרכו, אלא לפתוח לו פתח. אינו להחזיקו תחת מדת הדין, אלא לקבלו כאשר הוא שב באמת.

ומכאן נלמד יסוד עצום: הבורא יתברך אינו “נפגע” מן החטא, ואינו “נחסר” כאשר האדם עובר על רצונו. החטא אינו פוגע בבורא, אלא באדם החוטא. האדם הוא זה שמחשיך את דעתו, משחית את מידותיו, מקלקל את דרכו ומרחיק את עצמו מן הטוב. אבל הבורא יתעלה עומד בשלמותו, בטהרתו ובאחדותו, ואין מעשי האדם מוסיפים בו ולא גורעים ממנו.

וזו גם הסיבה שרק מי שאינו נפגע באמת — יכול לשמוח כאשר “מנצחים” אותו. אצל בשר ודם, ניצחון הזולת עליו הוא השפלה. אצל הבורא יתעלה, כאשר מדת הרחמים גוברת, כאשר התשובה מתקבלת, כאשר האדם ניצל מן הדין ושב אל הדרך — זהו גילוי רצונו וחסדו. אין כאן חולשה, אלא שלמות. אין כאן ויתור מתוך הכרח, אלא הנהגה של רחמים וחפץ בתיקון האדם.

ולכן אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה, במשל נשגב, שידו של הקדוש ברוך הוא פרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין. אין הכוונה ליד גשמית חלילה, אלא למשל עמוק המלמד על קרבת קבלת התשובה, על פתיחת השער, ועל כך שהבורא יתעלה אינו דוחה את השב באמת, אלא מקבלו ומצילו מן הדין.

ומכאן ילמד האדם שלא יתייאש לעולם. אין הבורא מבקש להרחיקו, אלא לקרבו. אין התשובה נועדה לשבור את רוחו, אלא להעמידו מחדש. כל מה שנדרש ממנו הוא שישוב באמת: יכיר בחטאו, יתבייש במעשיו, יתודה לפני בוראו, יעזוב את החטא, ויקבל על עצמו שלא ישוב לעשותו.

וזהו יסוד שער התשובה: אין העונש נקמה, ואין הדין מטרה לעצמה. מטרת הכול היא תיקון האדם. וכאשר האדם מבין שהבורא אינו נפגע ממנו, אלא הוא עצמו זה שנפגם בחטאו — אז הוא מבין גם את עומק החסד שבתשובה. הבורא אינו צריך את תשובתו של האדם; האדם הוא שצריך אותה כדי לשוב אל חייו, אל שכלו, אל טהרת נפשו ואל הדרך הישרה לפני ה’.

.

“מנשה ותשובתו – אף פי שלמד הכל – פרק עול – יסורין מחזירין למוטב”:

.

התלמוד מספר (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא עמוד א): “אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער – אני שמח. אמר לו [=רבי אליעזר]: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? – אמר לו: לימדתנו רבינו (קהלת פרק ז פסוק כ): “כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא”. [=כלומר, אמר לו רבי עקיבא, רק אתה יודע היכן חטאת עם השם. ופסוק זה אתה לימדת אותנו].

.

תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין. [=מכיון שיסורים/נפילות/שבר שעובר האדם משיבין אותו אל המוטב אם לוקח מזה מוסר]. אמר לו: עקיבא, זו מנין לך? – אמר: מקרא אני דורש [=שנאמר] (מלכים ב פרק כא פסוק א): “בֶּן־שְׁתֵּ֨ים עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ מְנַשֶּׁ֣ה בְמָלְכ֔וֹ וַחֲמִשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֥ם אִמּ֖וֹ חֶפְצִי־בָֽהּ: וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ כְּתֽוֹעֲבֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְיָ֔ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל“. ונאמר (משלי פרק כה פסוק א): “גַּם־אֵ֭לֶּה מִשְׁלֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה אֲשֶׁ֥ר הֶ֝עְתִּ֗יקוּ אַנְשֵׁ֤י׀ חִזְקִיָּ֬ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה”.

[=אמר רבי עקיבא בתמיהה] וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה, ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא: מכל טורח שטרח בו, ומכל עמל שעמל בו, לא העלוהו למוטב אלא יסורין. שנאמר (מלכים ב פרק כא פסוק ג – יח): “וַיָּ֗שָׁב וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־הַבָּמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אִבַּ֖ד חִזְקִיָּ֣הוּ אָבִ֑יו וַיָּ֨קֶם מִזְבְּחֹ֜ת לַבַּ֗עַל וַיַּ֤עַשׂ אֲשֵׁרָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה אַחְאָב֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וַֽיַּעֲבֹ֖ד אֹתָֽם: וּבָנָ֥ה מִזְבְּחֹ֖ת בְּבֵ֣ית יְיָ֑ אֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְיָ֔ בִּירוּשָׁלִַ֖ם אָשִׂ֥ים אֶת־שְׁמִֽי: וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־יְיָֽ: וְהֶעֱבִ֤יר אֶת־בְּנוֹ֙ בָּאֵ֔שׁ וְעוֹנֵ֣ן וְנִחֵ֔שׁ וְעָ֥שָׂה א֖וֹב וְיִדְּעֹנִ֑ים הִרְבָּ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְיָ֖ לְהַכְעִֽיס: וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הָאֲשֵׁרָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בַּבַּ֗יִת אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְיָ֙ אֶל־דָּוִד֙ וְאֶל־שְׁלֹמֹ֣ה בְנ֔וֹ בַּבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה וּבִירוּשָׁלִַ֗ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתִּי֙ מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָשִׂ֥ים אֶת־שְׁמִ֖י לְעוֹלָֽם: וְלֹ֣א אֹסִ֗יף לְהָנִיד֙ רֶ֣גֶל יִשְׂרָאֵ֔ל מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַֽאֲבוֹתָ֑ם רַ֣ק׀ אִם־יִשְׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֗וֹת כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ים וּלְכָל־הַ֨תּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה אֹתָ֖ם עַבְדִּ֥י מֹשֶֽׁה: וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּתְעֵ֤ם מְנַשֶּׁה֙ לַעֲשׂ֣וֹת אֶת־הָרָ֔ע מִן־הַ֨גּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הִשְׁמִ֣יד יְיָ֔ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְדַבֵּ֧ר יְיָ֛ בְּיַד־עֲבָדָ֥יו הַנְּבִיאִ֖ים לֵאמֹֽר: יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה מְנַשֶּׁ֤ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ הַתֹּעֵב֣וֹת הָאֵ֔לֶּה הֵרַ֕ע מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־עָשׂ֥וּ הָאֱמֹרִ֖י אֲשֶׁ֣ר לְפָנָ֑יו וַיַּחֲטִ֥א גַֽם־אֶת־יְהוּדָ֖ה בְּגִלּוּלָֽיו: לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְיָ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִי֙ מֵבִ֣יא רָעָ֔ה עַל־יְרוּשָׁלִַ֖ם וִֽיהוּדָ֑ה אֲשֶׁר֙ כָּל־שמעיו שֹׁ֣מְעָ֔הּ תִּצַּ֖לְנָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו: וְנָטִ֣יתִי עַל־יְרוּשָׁלִַ֗ם אֵ֚ת קָ֣ו שֹֽׁמְר֔וֹן וְאֶת־מִשְׁקֹ֖לֶת בֵּ֣ית אַחְאָ֑ב וּמָחִ֨יתִי אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם כַּֽאֲשֶׁר־יִמְחֶ֤ה אֶת־הַצַּלַּ֙חַת֙ מָחָ֔ה וְהָפַ֖ךְ עַל־פָּנֶֽיהָ: וְנָטַשְׁתִּ֗י אֵ֚ת שְׁאֵרִ֣ית נַחֲלָתִ֔י וּנְתַתִּ֖ים בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֑ם וְהָי֥וּ לְבַ֛ז וְלִמְשִׁסָּ֖ה לְכָל־אֹיְבֵיהֶֽם: יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וַיִּהְי֥וּ מַכְעִסִ֖ים אֹתִ֑י מִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבוֹתָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְגַם֩ דָּ֨ם נָקִ֜י שָׁפַ֤ךְ מְנַשֶּׁה֙ הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם פֶּ֣ה לָפֶ֑ה לְבַ֤ד מֵֽחַטָּאתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶחֱטִ֣יא אֶת־יְהוּדָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְיָֽ: וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י מְנַשֶּׁה֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה: וַיִּשְׁכַּ֤ב מְנַשֶּׁה֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֥ר בְּגַן־בֵּית֖וֹ בְּגַן־עֻזָּ֑א וַיִּמְלֹ֛ךְ אָמ֥וֹן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו”.

.

ובדברי הימים נאמר (ב פרק לג פסוק א – כ): “בֶּן־שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה שָׁנָ֖ה מְנַשֶּׁ֣ה בְמָלְכ֑וֹ וַחֲמִשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָֽם: וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ כְּתֽוֹעֲבוֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְיָ֔ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיָּ֗שָׁב וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־הַבָּמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נִתַּ֖ץ יְחִזְקִיָּ֣הוּ אָבִ֑יו וַיָּ֨קֶם מִזְבְּח֤וֹת לַבְּעָלִים֙ וַיַּ֣עַשׂ אֲשֵׁר֔וֹת וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וַֽיַּעֲבֹ֖ד אֹתָֽם: וּבָנָ֥ה מִזְבְּח֖וֹת בְּבֵ֣ית יְיָ֑ אֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְיָ֔ בִּירוּשָׁלִַ֥ם יִֽהְיֶה־שְּׁמִ֖י לְעוֹלָֽם: וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־יְיָֽ: וְהוּא֩ הֶעֱבִ֨יר אֶת־בָּנָ֤יו בָּאֵשׁ֙ בְּגֵ֣י בֶן־הִנֹּ֔ם וְעוֹנֵ֤ן וְנִחֵשׁ֙ וְֽכִשֵּׁ֔ף וְעָ֥שָׂה א֖וֹב וְיִדְּעוֹנִ֑י הִרְבָּ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְיָ֖ לְהַכְעִיסֽוֹ: וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הַסֶּ֖מֶל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בְּבֵ֣ית הָאֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶל־דָּוִיד֙ וְאֶל־שְׁלֹמֹ֣ה בְנ֔וֹ בַּבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה וּבִֽירוּשָׁלִַ֗ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתִּי֙ מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אָשִׂ֥ים אֶת־שְׁמִ֖י לְעֵילֽוֹם: וְלֹ֣א אוֹסִ֗יף לְהָסִיר֙ אֶת־רֶ֣גֶל יִשְׂרָאֵ֔ל מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱמַ֖דְתִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם רַ֣ק׀ אִם־יִשְׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֗וֹת אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ים לְכָל־הַתּוֹרָ֛ה וְהַֽחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים בְּיַד־מֹשֶֽׁה: וַיֶּ֣תַע מְנַשֶּׁ֔ה אֶת־יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת רָ֔ע מִן־הַ֨גּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הִשְׁמִ֣יד יְיָ֔ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

וַיְדַבֵּ֧ר יְיָ֛ אֶל־מְנַשֶּׁ֥ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ וְלֹ֥א הִקְשִֽׁיבוּ: וַיָּבֵ֨א יְיָ֜ עֲלֵיהֶ֗ם אֶת־שָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וַיִּלְכְּד֥וּ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה בַּחֹחִ֑ים וַיַּֽאַסְרֻ֙הוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיּוֹלִיכֻ֖הוּ בָּבֶֽלָה: וּכְהָצֵ֣ר ל֔וֹ חִלָּ֕ה אֶת־פְּנֵ֖י יְיָ֣ אֱלֹהָ֑יו וַיִּכָּנַ֣ע מְאֹ֔ד מִלִּפְנֵ֖י אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתָֽיו: וַיִּתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֗יו וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ וַיִּשְׁמַ֣ע תְּחִנָּת֔וֹ וַיְשִׁיבֵ֥הוּ יְרוּשָׁלִַ֖ם לְמַלְכוּת֑וֹ וַיֵּ֣דַע מְנַשֶּׁ֔ה כִּ֥י יְיָ֖ ה֥וּא הָֽאֱלֹהִֽים: וְאַחֲרֵי־כֵ֡ן בָּנָ֣ה חוֹמָ֣ה חִֽיצוֹנָ֣ה׀ לְעִיר־דָּוִ֡יד מַעְרָבָה֩ לְגִיח֨וֹן בַּנַּ֜חַל וְלָב֨וֹא בְשַׁ֤עַר הַדָּגִים֙ וְסָבַ֣ב לָעֹ֔פֶל וַיַּגְבִּיהֶ֖הָ מְאֹ֑ד וַיָּ֧שֶׂם שָֽׂרֵי־חַ֛יִל בְּכָל־הֶעָרִ֥ים הַבְּצֻר֖וֹת בִּיהוּדָֽה: וַ֠יָּסַר אֶת־אֱלֹהֵ֨י הַנֵּכָ֤ר וְאֶת־הַסֶּ֙מֶל֙ מִבֵּ֣ית יְיָ֔ וְכָל־הַֽמִּזְבְּח֗וֹת אֲשֶׁ֥ר בָּנָ֛ה בְּהַ֥ר בֵּית־יְיָ֖ וּבִירוּשָׁלִָ֑ם וַיַּשְׁלֵ֖ךְ ח֥וּצָה לָעִֽיר: ויכן וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח יְיָ֔ וַיִּזְבַּ֣ח עָלָ֔יו זִבְחֵ֥י שְׁלָמִ֖ים וְתוֹדָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לִֽיהוּדָ֔ה לַעֲב֕וֹד אֶת־יְיָ֖ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אֲבָל֙ ע֣וֹד הָעָ֔ם זֹבְחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת רַ֖ק לַייָ֥ אֱלֹהֵיהֶֽם: וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֣י מְנַשֶּׁה֘ וּתְפִלָּת֣וֹ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וְדִבְרֵי֙ הַֽחֹזִ֔ים הַֽמְדַבְּרִ֣ים אֵלָ֔יו בְּשֵׁ֥ם יְיָ֖ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הִנָּ֕ם עַל־דִּבְרֵ֖י מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּתְפִלָּת֣וֹ וְהֵֽעָתֶר־לוֹ֘ וְכָל־חַטָּאת֣וֹ וּמַעְלוֹ֒ וְהַמְּקֹמ֗וֹת אֲשֶׁר֩ בָּנָ֨ה בָהֶ֤ם בָּמוֹת֙ וְהֶעֱמִיד֙ הָאֲשֵׁרִ֣ים וְהַפְּסִלִ֔ים לִפְנֵ֖י הִכָּנְע֑וֹ הִנָּ֣ם כְּתוּבִ֔ים עַ֖ל דִּבְרֵ֥י חוֹזָֽי: וַיִּשְׁכַּ֤ב מְנַשֶּׁה֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַֽיִּקְבְּרֻ֖הוּ בֵּית֑וֹ וַיִּמְלֹ֛ךְ אָמ֥וֹן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו“.

הא למדת שחביבין יסורין. תנו רבנן: שלשה באו בעלילה, אלו הן: קין, עשו, ומנשה. קין – דכתיב גדול עוני מנשוא. אמר לפניו: רבונו של עולם! כלום גדול עוני מששים ריבוא שעתידין לחטוא לפניך, ואתה סולח להם? עשו דכתיב הברכה אחת היא לך אבי. מנשה – בתחילה קרא לאלוהות הרבה, ולבסוף קרא לאלהי אבותיו”. ע”כ.

ומה פירוש מה שאמרו רבותינו שמנשה “בא בעלילה”? כלומר, לא בא מנשה בזכות פשוטה, ולא היה לו פתח הצלה מצד מעשיו, שהרי הרשיע הרבה, נטה אחר מינות ועבודה זרה, והשליך אחרי גוו את כל מה שקיבל בבית אביו. שהרי חזקיהו אביו לימדו על הבורא יתעלה שמו: שהוא אחד ויחיד, שאינו מתחלק, שאינו נצרך, שאינו צריך מתווכים, ושאין לעבוד אלא לו לבדו. אך מנשה לא שמע. הוא בחר ללכת אחר ההבל, אחר העבודה הזרה, אחר המינות ואחר הדמיונות, עד שנפל לשפל המדרגה.

ולבסוף, בשעת צרתו, כאשר הייסורים הקשים הקיפוהו ולא מצא לו מציל מכל אליליו, נזכר במה שלימדו אביו. אז קרא אל אלהי חזקיהו, אל הבורא יתעלה שמו, אל אלהי האמת. וזו היא העלילה שבא בה מנשה לפני המקום: הוא אמר למעשה, אם אלהי אבי הוא אלהי האמת, הרי הוא שומע לכל השבים אליו באמת; ואם לא ייענה לי עתה, ייראה הדבר כאילו כל מה שלימדני אבי אינו אמת חלילה, וכאילו אין הבדל בין אלהי האמת לבין האלילים. לכן בא מנשה בטענה קשה ונוקבת לפני הבורא, ומתוך כך נפתח לו פתח הצלה.

אולם אין להבין זאת כאילו הבורא יתעלה הוכרח מצד חסרון או חולשה חלילה, אלא מצד גילוי האמת בעולם. מפני שאמת יחוד השם מחייבת להראות שאין עוד מלבדו, שכל האלילים הבל וריק, ושגם אדם שהתרחק מאוד — כאשר הוא שב באמת אל הבורא האחד — שער התשובה אינו ננעל בפניו.

ומכאן מתבאר כמה חביבין הייסורין כאשר האדם משתמש בהם כראוי. לא מפני שהכאב עצמו רצוי, ולא מפני שהאדם צריך לבקש ייסורים, אלא מפני שהייסורים מסוגלים לעצור את האדם מדרכו הרעה, לשבור את גאוותו, להסיר ממנו את שקרי הדמיון, ולהשיב אותו אל השכל, אל האמת ואל בוראו. כי כל עוד היה מנשה יושב בשלוה, שקוע במלכותו, בכוחו, בעבודתו הזרה ובתאוותיו — לא התעורר לשוב. אך כאשר באו עליו הייסורים, נפתח בליבו מקום לחשבון נפש. דווקא הצרה גילתה לו את אפסות האלילים, את שקר המתווכים, ואת האמת הפשוטה שאין עוד מלבד הבורא יתעלה.

וזהו יסוד גדול בשער התשובה: פעמים שהאדם אינו מתעורר מן הדרשה, אינו מתעורר מן הלימוד, ואינו מתעורר מן האזהרה; ואז באים עליו ייסורים ומנערים אותו מן התרדמה. ואם הוא חכם, אינו בועט בהם ואינו מאשים את העולם, אלא שואל את עצמו: מה עלי לתקן? לאן התרחקתי? מה שכחתי? כיצד אשוב אל דרך האמת? נמצא, שהייסורים חביבין לא מצד עצמם, אלא מצד תכליתם: שהם מתקנים את דרך האדם, מעוררים אותו לחשוב מחדש על מעשיו, ומחזירים אותו אל הידיעה הברורה שהבורא יתעלה אינו חפץ באבדן האדם, אלא בתשובתו ובתיקונו.

.

“הבורא שומע תפילת כל פה – כל הזמן בכל רגע בכל מקום – לעולם אל תתייאש”

.

ולא זו בלבד שהבורא יתעלה מקבל את האדם בכל מצב שבו הוא שב אליו באמת, אלא שהקשר של האדם עם בוראו אינו תלוי בזמן, במקום, במעמד, במתווכים או בפעולה חיצונית כלשהי. כאשר אדם מדבר עם הבורא, אין תפילתו צריכה לעבור מרחקים, מדרגות, שערים, מלאכים, פרצופים או מערכות. אין זמן המתנה עד שהדברים “יגיעו” אליו חלילה, ואין צורך במאמץ פיזי כדי להגיע אל מנהיג העולם. הבורא יתעלה אינו רחוק מן האדם מצד המקום, ואינו זקוק לאמצעים כדי לשמוע את שוועתו.

כל אדם, בכל מקום, בכל שעה ובכל מצב, יכול לפנות אל הבורא יתעלה. העני והעשיר, החכם והפשוט, הצדיק והחוטא המבקש לשוב — כולם עומדים לפניו. אין פקידים בשער, אין מתווכים בדרך, אין זמן קבלה, ואין מערכת שצריך להפעיל כדי שהאדם יישמע.

הבורא אינו זמין לאדם “24/6”, ולא בזמנים מוגבלים, ולא רק בעתות רצון מסוימות בלבד, אלא 24/7 — בכל רגע נתון. ביום ובלילה, בבית ובדרך, בשמחה ובכאב, בשעת עליה ובשעת נפילה — האדם יכול לדבר עם בוראו, להתוודות לפניו, לבקש ממנו רחמים, ולשוב אליו בלב שלם.

וזו ידיעה גדולה מאוד בשער התשובה: אין האדם צריך להמתין עד שיהיה “ראוי” לגמרי כדי לפנות אל הבורא. עצם הפנייה, עצם החרטה, עצם הרצון לשוב — הם כבר תחילת הדרך. כי הבורא יתעלה אינו חוסם את שערי התשובה בפני מי שמבקש באמת לחזור אליו.

ולכן אל יאמר האדם: התרחקתי יותר מדי, חטאתי יותר מדי, אינני יודע כיצד לגשת, אינני יודע מי יכניס אותי לפני הבורא. אין צורך במי שיכניס אותו. הבורא קרוב לכל קוראיו באמת, וכל מי שפותח את ליבו ופונה אליו בכנות — עומד לפניו באותה שעה ממש.

זהו יסוד האמונה הטהורה: אין עוד מלבדו, ואין צורך בשום אמצעי בינו לבין האדם. התשובה אינה מסע אל מקום רחוק, אלא חזרה פנימית של האדם אל האמת, אל הדעת, אל בוראו ואל עצמו.

כמו שאמר הנביא (ישעיהו פרק מו): “כָּרַ֥ע בֵּל֙ קֹרֵ֣ס נְב֔וֹ הָיוּ֙ עֲצַבֵּיהֶ֔ם לַחַיָּ֖ה וְלַבְּהֵמָ֑ה נְשֻׂאֹתֵיכֶ֣ם עֲמוּס֔וֹת מַשָּׂ֖א לַעֲיֵפָֽה: קָרְס֤וּ כָֽרְעוּ֙ יַחְדָּ֔ו לֹ֥א יָכְל֖וּ מַלֵּ֣ט מַשָּׂ֑א וְנַפְשָׁ֖ם בַּשְּׁבִ֥י הָלָֽכָה: ס שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְכָל־שְׁאֵרִ֖ית בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽעֲמֻסִים֙ מִנִּי־בֶ֔טֶן הַנְּשֻׂאִ֖ים מִנִּי־רָֽחַם: וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד־שֵׂיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט: ס לְמִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְתַשְׁו֑וּ וְתַמְשִׁל֖וּנִי וְנִדְמֶֽה: הַזָּלִ֤ים זָהָב֙ מִכִּ֔יס וְכֶ֖סֶף בַּקָּנֶ֣ה יִשְׁקֹ֑לוּ יִשְׂכְּר֤וּ צוֹרֵף֙ וְיַעֲשֵׂ֣הוּ אֵ֔ל יִסְגְּד֖וּ אַף־יִֽשְׁתַּחֲוֽוּ: יִ֠שָּׂאֻהוּ עַל־כָּתֵ֨ף יִסְבְּלֻ֜הוּ וְיַנִּיחֻ֤הוּ תַחְתָּיו֙ וְיַֽעֲמֹ֔ד מִמְּקוֹמ֖וֹ לֹ֣א יָמִ֑ישׁ אַף־יִצְעַ֤ק אֵלָיו֙ וְלֹ֣א יַעֲנֶ֔ה מִצָּרָת֖וֹ לֹ֥א יוֹשִׁיעֶֽנּוּ: ס זִכְרוּ־זֹ֖את וְהִתְאֹשָׁ֑שׁוּ הָשִׁ֥יבוּ פוֹשְׁעִ֖ים עַל־לֵֽב: זִכְר֥וּ רִאשֹׁנ֖וֹת מֵעוֹלָ֑ם כִּ֣י אָנֹכִ֥י אֵל֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד אֱלֹהִ֖ים וְאֶ֥פֶס כָּמֽוֹנִי: מַגִּ֤יד מֵֽרֵאשִׁית֙ אַחֲרִ֔ית וּמִקֶּ֖דֶם אֲשֶׁ֣ר לֹא־נַעֲשׂ֑וּ אֹמֵר֙ עֲצָתִ֣י תָק֔וּם וְכָל־חֶפְצִ֖י אֶעֱשֶֽׂה: קֹרֵ֤א מִמִּזְרָח֙ עַ֔יִט מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָ֖ק אִ֣ישׁ עֲצָתִ֑י אַף־דִּבַּ֙רְתִּי֙ אַף־אֲבִיאֶ֔נָּה יָצַ֖רְתִּי אַף־אֶעֱשֶֽׂנָּה: שִׁמְע֥וּ אֵלַ֖י אַבִּ֣ירֵי לֵ֑ב הָרְחוֹקִ֖ים מִצְּדָקָֽה: קֵרַ֤בְתִּי צִדְקָתִי֙ לֹ֣א תִרְחָ֔ק וּתְשׁוּעָתִ֖י לֹ֣א תְאַחֵ֑ר וְנָתַתִּ֤י בְצִיּוֹן֙ תְּשׁוּעָ֔ה לְיִשְׂרָאֵ֖ל תִּפְאַרְתִּֽי“. ע”כ.

ואמרו בתלמוד (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה א): ” … אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה. לנו מה אתה משיב. אמר להן קרוב בכל מיני קריבות. דאמר ר’ פנחס בשם רב יהודה בר סימון עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה. מה טעמא? ישאוהו על כתף יסבלוהו וגו’ סוף דבר אלוהו עמו בבית והוא צועק, עד שימות ולא ישמע ולא יושיע מצרתו. אבל הקדוש ברוך הוא נראה רחוק, ואין קרוב ממנו … ראה כמה הוא גבוה מעולמו ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב”ה מאזין את תפלתו. שנאמר וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. והאזין הקדוש ברוך הוא את תפילתה. וכן כל בריותיו, שנאמר, “תפילה לעני כי יעטף”, כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן?”. ע”כ.

כמה מרגשים הדברים הללו. וכמה חשובים הם לכל אדם. עד כאן כתבתי מאמר זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.