.

נשאלתי בענין טבילת האשה, ובענין טבילת הכלים, האם צריך לברך על המעשים האלו לפני עשייתן?

.

תשובה: בראש ובראשונה נבאר ונאמר, שכלל בידינו – כל הברכות כולם, מלבד ברכת המזון, רובם נתקנו על ידי עזרא הסופר ובית דינו, כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א): “מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר, “ואכלת ושבעת וברכת את יי’ אלהיך”, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו. ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח”כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח”כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב, מברך ואח”כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל [=כאילו גזל], וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת [=טעימה לצורך בדיקה ולא לצורך הנאת החיך], אינה צריכה ברכה, לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.

וכשם שמברכין [=כשם שתיקנו לברך] על ההנייה, כך מברכין [=כך תיקנו חכמים לברך] על כל מצוה ומצוה, ואח”כ [=רק לאחר שברך] יעשה אותה. וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה. נמצאו כל הברכות כולן שלושה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו”. ע”כ. ועיין במה שכתבנו לענין נטילת ידיים, והטעות הקשה בקרב הציבור, לברך אחר הנטילה, וברכה זו היא ברכה לבטלה ללא ספק.

.

ונמצא מדברי רבינו לכאורה, שאם טבילת הנדה היא מצוה, יש לאשה לברך על הטבילה, שהרי בשעת הטבילה עולה מטומאה לטהרה. אלא, שגם זה לא ודאי לכאורה, כי כאשר תיקנו עזרא הסופר ובית דינו את אותם ברכות, אין משנים ולא מוסיפים עליהם, אלא אם כן נוספו ברכות נוספות ברבות השנים שעוד היה סנהדרין גדולה עד ימות רבינא ורב אשי. ודוגמה לכך תוכלו למצוא, שאכן הוסיפו ברבות השנים ברכות נוספות ברשות הסנהדרין גדול, כמו ברכות נוספות ב-ברכות השחר, כמו שכתבנו כאן. אבל, לאחר חתימת התלמוד, אסור לעשות כן, כמו שכתב רבינו (שם הלכה ה-ו): “ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע [=מנוסח] שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה. וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה, אפילו בלשון חול יצא”. ע”כ.

.

ומתוך שכתב רבינו, “ואין ראוי“, לכאורה משמע, שאע”פ שאינו ראוי, אם הוסיפו בני אדם במשך הזמן ברכות נוספות, וציוו לאשה לברך על עשיית המצוה הזו של הטבילה, או שהוסיפו ברכות אחרות, אין בכך שום איסור לכאורה. אלא שמה שכתב, “ואין ראוי לשנותן” ולא כתב, “אסור“, כוונתו לעצם ענין נוסח הברכה עצמה. שאין ראוי לשנות, ולא להוסיף על המטבע של הברכה עצמה, ולא לגרוע מהברכה עצמה. ודבריו שכתב בהמשך יוכיחו, “וכל המשנה ממטבע וכו'”. שכל הפרק הזה מדבר על שינוי בעצם נוסח הברכה עצמה.

כלומר, נניח שצריך לברך, “שהכל נהיה בדברו”. ובא אדם ומברך, “שהכל נהיה ברשות הבורא יתעלה”, על ענין זה כתב רבינו, “אין ראוי“, כי בסופו של דבר אע”פ שהוא שינה בלשון הברכה, את עצם מהות התקנה של עזרא הסופר הוא מקיים, כי עזרא הסופר תיקן לברך על מאכלים לפני שאוכל או שותה, אלא שזה המשנה, לא שינה מעצם תקנת הברכה, אלא שינה מנוסח לשון הברכה, ולכן בסופו של דבר יצא ידי חובה. אבל אין ראוי לעשות כן. ודע, שבהמשך התבאר מדברי רבינו שכל הברכות כולם אם שינה בכוונת מכוין, חוזר ומברך שוב עליהם אע”פ שיצא ידי חובה.

אמנם, המוסיף ברכה שלא תיקנו חז”ל ובית דינו במפורש כלל, ולא תיקנו סנהדרין גדולה לאחר מכן לברך, ותיקנו אנשים מסויימים ברכות לברך שלא ברשות בית הדין הגדול, הרי אלו לא רק שהם חוטאים לעניות דעתי, אלא יש להם דין של ממרים את בית הדין הגדול, ודינם כממרים לכל דבר, שכל המוסיף דבר על דברי התורה שלא ברשות סנהדרין, הרי הוא ממרא, וכן המוסיף דבר על דבריהם של חכמים, או גורע מהם, הרי הוא ממרא את בית הדין הגדול שבירושלים. ומי שממרה את בית הדין הגדול שבירושלים, אע”פ שהוא ממרא “רק” חכמים, נחשב לו שממרא את התורה וכופר הוא בה’ יתעלה שמו! בדיוק כמו הספר הנוצרי זוהר וכל טפשי הקבלה הארורה שר”י.

.

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ממרים פרק א הלכה א – ב): “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר [=לא אחרים! לא התוספות, לא היתירות, לא החסרות, לא הראב”ד וגם לא הרמב”ם עצמו! אלא בית דין הגדול הם עיקר] תורה שבעל פה, ו[רק] הם עמודי ההוראה, ו[רק] מהם חוק ומשפט [=אסור או מותר] יוצא לכל ישראל.

ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר, “על פי התורה אשר יורוך”, זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן [=כל מי שמתיר מה שאסרו הם, או כל מי שאוסר מה שהתירו הם], עובר בלא תעשה! שנאמר, “לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” [=בדיוק כמו שספר שולחן ערוך עשה ופסק, וסר מדרכם!] … שכל חכם שמורה על דבריהם [=כמו שעשה בספר שולחן ערוך], מיתתו בחנק, שנאמר, “והאיש אשר יעשה בזדון” וגו’.

אחד [החולק על] דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה. ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו, אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, “מכל הדבר אשר יגידו לך”, זו הקבלה [למשה מסיני] שקבלו איש מפי איש“. ע”כ.

.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה א – ב): “מי שאינו מודה בתורה שבעל פה [=ביחס לכל האמור שכתב למעלה], אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול“. ע”כ.

.

והניף רבינו ידו וחיזק ענין זה ללא פחד, וכתב בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות.

לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע ומוליד חורבן! שכאן כאשר התיר מה שאסור, הרי הוא עוקר הלכה. וכאן כאשר אסר מה שמותר, הרי הוא עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה, שהרי כל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר [=כמו שנהג השולחן ערוך], מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות האחרונים, מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה בסדר, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

.

ומצאתי לרבינו הטהור (הקדמת הרמב”ם למשנה): “… וכאשר מתו כל החכמים ע”ה שהאחרונים מהם רבינא ורב אשי וכבר נשלם התלמוד, הרי כל מי שעמד אחריו אין מטרתו אלא הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע“. ע”כ. אין להוסיף ואין לגרוע! מדוע? מכיון שדבריהם נתקנו כולל כולם ברשות בית הדין הגדול. נמצא שכל מי שהוסיף דבר על דבריהם, בין בהלכה, בין בחומרא מסויימת, בין בברכה מסויימת שלא תקנו לברך עליה, או גרע מדבריהם, או שינה מדבריהם, הרי הוא מרים יד בתורת משה! שאין הפרש בין זה המוסיף על גזירות חז”ל ותקנתם, לבין זה המוסיף על התורה עצמה! שהרי ה’ יתברך אמר בעצמו בתורתו, לא תוסיף ולא תגרע, והוספה זו וגריעה זו אמורה גם על אותם דברים שנתקנו בבית הדין הגדול שהיה קיים עד כמה שנים לפני סיום כתיבת התלמוד! ומטעם זה נחתם התלמוד בבלי!

ומי שרוצה לקיים את תורת ה’ האמיתית ובעצם לקיים את יעודו בעולם, חייב ללכת בכל ההלכות כפי שפסק רבינו הטהור הרמב”ם, שהיה הנאמן לתורת משה ולכל מה שנפסק ברשות סנהדרין גדולה שהיתה קיימת עד ימות רבינא ורב אשי! ולא בענינים ההלכתיים ידו היתה עליונה, אלא ביסודות דת האמת שכל התורה באה בשביל כך.

והנלמד מכל זה, שכל מי שהוסיף ותיקן לברך ברכות נוספות שלא ברשות בית הדין הגדול, הרי שיש לו דין ממרא, ועבר על לאו חמור מן התורה של לא תוסיף ולא תגרע.

.

“לא תוסיף ולא תגרע”:

ואמר ה’ בתורה (דברים פרק יג פסוק א – יב פרשת ראה): “אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: פ כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְיָ֤ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְיָ֧ אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְיָ֨ אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: ס כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ: מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ: לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו: כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה: וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ”.

ואמרו חז”ל בספרי (דברים פרשת ראה): “לא תוסף עליו – מנין שאין מוסיפים על הלולב? ועל הציצית? [=על התפילין?] תלמוד לומר, “לא תוסף עליו”. מנין שאין פוחתים מהם? תלמוד לומר, “ולא תגרע ממנו”. מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר, הואיל ופתחתי לברך אומר (דברים א יא) “ה’ אלהי אבותיהם יוסף עליכם“, תלמוד לומר, “הדבר” [=מלשון דיבור], [ש]-אפילו “דבר” [=כלומר אפילו דיבור בברכת כהנים] לא תוסף עליו”. ע”כ. והנה מבואר מדברי חז”ל הללו, שהמוסיף בברכת כהנים אמירה שלא ציוה לומר, עבר על חוקות הדת והתורה, ונחשב כמי שממרה את דברי תורה ומוסיף בה!

וכתב הספורנו, “לא תוסף עליו – כי אולי תוסיף דבר נמאס [=לא ראוי] אצלו יתברך, כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לאל יתברך, שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו ית’, כמו שריפת הבנים. ולא תגרע ממנו – אפילו בסור סבת המצוה בעיניך, כענין שלמה באמרו, “אני ארבה ולא אסור”. ע”כ.

וראיתי לרבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה שיב): “והמצוה השי”ב היא שהזהירנו מחלוק על בעלי הקבלה [=למשה מסיני] עליהם השלום, ומצאת ממצוותם במעשה התורה והוא אמרו (ר”פ שופטי’) “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך“. ולשון ספרי, “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך” – זו מצות לא תעשה. והעובר על לאו זה הוא זקן ממרא וחייב חנק ובתנאים המקובלים המבוארים בסוף סנהדרין (פד ב, פו ב – פט א). ושם התבארו משפטי מצוה זו”. ע”כ. נמצא לפי דברי רבינו, שהמוסיף ברכה או גורע ברכה, יש לו דין ממרא וחובה לשנאותו ולהשמידו, כפי שהוכחנו כבר למעלה. וכן מבואר ממה שכתב בהמשך (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה שיג-שיד): “והמצוה השי”ג היא שהזהירנו מהוסיף בתורה, לא בכתוב, ולא במקובל, והוא אמרו יתעלה (ראה יג) לא תוסף עליו. ובבאור אמרו במקומות (מתני’ זבחי’ פ א הובאה בערובין ק א ור”ה כח ב) עובר על בל תוסיף, עברת על בל תוסיף … והמצוה השי”ד היא שהזהירנו מגרוע מהתורה לא מן הכתוב ולא מן המקובל והוא אמרו (שם) ולא תגרע ממנו. ובמקומות (שם) אמרו גם כן נמצא עובר על בל תגרע, והלא עברת על בל תגרע”. ע”כ.

וכן מבואר בפירוש המשנה (לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה’ זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה”. ע”כ.

וחתם רבינו את היסודות הללו וכתב, “… וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. ע”כ.

.

וכתב רבינו במקום אחר (מנין המצוות לרמב”ם): “אלו הם שש מאות ושלש עשרה מצוות שנאמרו לו למשה בסיני הן וכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, וכל אותן הכללות והפרטות והדקדוקין והביאורין של כל מצוה ומצוה היא תורה שבעל פה שקבלו בית דין מפי בית דין. ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון [=דוגמאות מפורסמות כגון] מקרא מגלה ונר חנוכה ותענית תשעה באב וידים ועירובין. ויש לכל מצוה מאלו פירושין ודקדוקין … כל אלו המצוות שנתחדשו [=על ידי חכמים ברשות בית דין הגדול] חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנ’ לא תסור מכל הדבר וכו’, ואינם תוספת על מצוות התורה.

ועל מה הזהירה תורה לא תוסף ולא תגרע, שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב”ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין [=גדול] עם נביא שיהיה באותו הזמן, מצוה דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזרה, אין זו תוספת, שהרי לא אמרו שהקב”ה צוה לעשות ערוב או לקרות המגלה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה. [=וזה להבדיל מהספר המשחית הזוהר הטמא והארור, שאמר שנגלה עליו עתיק, וגילה לו דברים ומעשים שלא גילה לאחרים, וזה ודאי נביא שקר הוא!].

אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי”י אלהינו בכל קראנו אליו. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה”. ע”כ.

ובספר משנה תורה כתב רבינו (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ט): “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה [=כמו זה האומר שצריך להוציא שערות בתפילין לסטרא אחרא], או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה’ אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.

א”כ למה נאמר בתורה, “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך”, לא לעשות דת הוא בא! אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהן, “זכרו תורת משה עבדי”, וכן אם צונו בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו. וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו, וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודה זרה, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ”ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה’ כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.

וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה’ צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל.

במה דברים אמורים? בשאר מצות! אבל בעבודת זרה אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה’ צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה’ [=כמו ספר הזוהר הפרו-נוצרי] ועל זה צוה הכתוב ואמר, “ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה’ אלהיכם”. שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק”. ע”כ.

.

והנה אחר כל היסודות הללו, מצאתי בדברי רבינו הטהור את אשר חשבתי וכתבתי לעיל, שכתב רבינו (רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ז): “ברכה ראשונה שלפניה בין ביום בין בלילה פותח בה בברוך וחותם בה בברוך, ושאר ברכותיה חותם בכל אחת מהן בברוך ואין להם פתיחה בברוך, ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו“. ע”כ.

ושימו לב קוראים נעימים לשינוי הדברים. שכאן כתב: “ואין רשאי [=אסור] לפחות מהם ולא להוסיף עליהם”. ואפילו לגבי עצם הברכה מסיים רבינו וכותב, “וחוזר ומברך כמטבע“. ולכן דע, שמה שכתב רבינו למעלה, “וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה, אפילו בלשון חול יצא”. כל זה לענין, “אם כבר אמר“, שהודיע רבינו שכבר יצא ידי חובתו. אבל אם שינה, ויודע בעצמו ששינה בלשון שטבעו חכמים בברכות, צריך לחזור ולברך מיד כמו שצריך, אע”פ שיצא, מכיון ששינה מלשון של חכמים שטבעו בברכות, קנסו אותו לחזור ולברך כמו שתיקנו חז”ל, על מנת שלא יפרוץ פרץ חלילה וחס.

.

בכל אופן למדים אנו:

א) אסור להוסיף ברכות שלא תקנו חז”ל לברך עליהם.

ב) אסור לשנות מנוסח הברכה עצמה אע”פ שמכוין לאותו ענין. ואם שינה חוזר ומברך כמו שתיקנו לברך.

ג) כל מצוה ומצוה שאדם בא לעשות, צריך לברך לפני עשית המצוה. וכדברי רבינו, “… וכשם שמברכין [=כשם שתיקנו לברך] על ההנייה, כך מברכין [=כך תיקנו חכמים לברך] על כל מצוה ומצוה, ואח”כ [=רק לאחר שברך] יעשה אותה”.

.

ולכן כבר כאן נראה לומר, שיש הבדל בין ברכה על טבילת כלים, או על טבילת נדה, שבשתי המקרים הללו מדובר במצות, לבין זה המוסיף ברכות על ההנאה, או על הראיה וכל כיוצא, שכל אלו אסור בשום פנים ואופן להוסיף ברכות עליהם, כי אין לנו אומדנא שחז”ל תיקנו לברך על ברכות הודאות אחרות, כל זמן שלא מפורש בדבריהם, כי מה שתיקנו לברך תיקנו. אבל בענין המצות, כלל מסור הוא בידינו, שכל שהוא מצוה מן התורה, או מצוה מחכמים שציוו לעשות, כמו להדליק נר של שבת על מנת שיהיה אור בבית, אע”פ שלא נזכרה ברכה מפורשת בתלמוד על כך, מכל מקום, מכיון שנחשב הדבר למצוה של חכמים, לכן צריך לברך על כך לעניות דעתי, שהרי מי שנתן לנו את התורה, ציוה לשמוע לחכמים שאמרו לברך ברשות הסנהדרין גדול, ולכן הכלל הוא בענין המצות, שכל שהוא בגדר מצוה, בין שהיתה המצוה מדברי חכמים ובין מהתורה, צריך לברך לפני עשית המצוה.

וכן מצאתי שכתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ג): “וכן כל המצות שהן מדברי סופרים, בין מצוה שהיא חובה מדבריהם [=שאסור להבדל ממנה ולא לעשותה] כגון [=דוגמאות מפורסמות כגון] מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת, והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה [=שאין חובה לעשות אותם מצד הדין אלא רשות הם], כגון, עירוב, ונטילת ידים, מברך על הכל [=כל סוג של מצוה בין היתה חובה בין לא היתה חובה, חובה לברך על הכל] קודם לעשייתן, “אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות”.

והיכן צונו בתורה? שכתוב בה, “אשר יאמרו לך תעשה”, נמצא ענין הדברים והצען כך הוא, אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים”. ע”כ. נמצא כי בעקיפין, מי שאינו מברך על מצוה מן המצות, אע”פ שיצא ידי חובתו כי הברכות אינן מעכבות. בכל זאת עובר על מה שציוו חז”ל, ובכך עובר על חוקות התורה שציוה ה’ לשמוע לחכמים כמו הסנהדרין שהיו בזמניהם של חז”ל והיו נאמנים עלינו, ועל פיהם ישק דבר. וכל מי שבקום עשה מתבטל מלברך על המצות, עובר על איסור!

.

בכל אופן מלשונו הברורה של רבינו, יוצא ללא ספק, שכל מצוה מהתורה, או מצוה מדברי חכמים, בין שחובה לעשות את המצוה, בין שרשות לעשותה, אם בא לעשות את המצוה, חובה עליו לברך לפני עשית המצוה. שכן כתב רבינו בלשון זו:

א) “וכן כל המצות” – כתב מילה ברורה והיא, “כל“.

ב) והמשיך וכתב, “ומברך על הכל“.

מלשונות אלו אני למד, שכל מצוה מן התורה, או כל מצוה מדרבנן בין שהיו חובה ובין שאינן חובה לעשותם, צריך וחובה לברך לפני עשייתן.

.

אלא שיש לסייג, שכל מצוה שתלויה באחרים ובדעתן של אחרים, לפי עניות דעתי אין מברכים עליה. ולכן מצוה של חכמים לבקר חולים, אין מברכים על מצוה זו, מכיון שהיא מצוה התלויה בדעת האחר, ופעמים החולה לא יתרצה בביקורו. אבל, כל מצוה שתלויה באדם עצמו, כמו שאדם טובל כלים וכל כיוצא בזה, לעניות דעתי יש לו לברך על מצוה זו. וכן מי שמפריש מעשרות פירותיו ודגניו, מברך על המצוה הזו, וכן כל מצוה ומצוה שתלויה באדם עצמו, חובה לברך לפני עשיית המצוה.

.

ובכדי לחזק הענין של חשיבות הדבר, אציג כמה מהלכותיו של רבינו בענין זה, שכתב (רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ה – טז): “העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא [=כמו נטילת ידיים, שכבר שפך המים על ידיו] אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה. אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך”. ע”כ.

שימו לב קוראים נעימים מלשונו של רבינו, כמה חשוב לדקדק בדבר ולברך לפני עשיית כל מצוה ומצוה. ואפילו אם אדם לא ברך לפני העשיה, כל שמדובר במצוה מתמשכת, חובה לברך מיד שנזכר!

עוד דבר מצאנו בדבריו של רבינו, ומבחינתי זה גילוי מובהק שאשה מברכת על טבילתה, וכן שמברכים על טבילת כלים. שכתב רבינו בלשונו: “או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה”. ובוודאי שלא מדובר בטבילת הגר. כי כתב רבינו שהמצוה היחידה שמברכים עליה אחר העשיה היא טבילת הגר בלבד! ולכן, רבינו מדבר באשה שטבלה לנדותה, או באדם שטבל כלים במקוה טהרה, שאינם מברכים אחר שטבלו, מכיון שמעשה הטהרה כבר נעשה ואיך יברכו לבטלה?

.

שוב כתב רבינו (הלכה יא): “כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך [=בלשון] “לעשות”. עשה אותה לאחרים, מברך על העשייה. כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.

אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חבירו מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו. עשה המצוה לו ולאחרים כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשייה, לפיכך הוא מברך על מצות עירוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר”. ע”כ. ושוב מבואר מדבריו, שכל שהדבר נכלל בגדר מצוה, בין שהוא מדרבנן ובין מהתורה, חובה גמורה לברך לפני העשיה, כל שהדבר מצוה ותלויה ביחיד. בין שהיה הוא עושה אותה לעצמו, בין שעושה את המצוה עצמה לאחרים.

ולכן מיד מסייג רבינו וכותב (הלכה טז): “כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו, וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך“. ע”כ. ומה שכתב רבינו, “כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה”, זה בענין אם יש לו ספק אם ברך על דבר מסויים או לא. אבל היודע שהוא בא לעשות מצוה, בין שהיתה המצוה מדברי חכמים, בין שהיתה המצוה מן התורה, חובה עליו לברך לפני עשית המצוה.

.

האם טבילת כלים וטבילת אשה זו מצוה או רשות?:

וכעת צריך לברר, האם טבילת הנידה בזמנינו וטבילת כלים מה חיובן. האם מדובר בקיום מצוה שאינה חובה. או שמא אין מדובר במצוה כלל, אלא בדברי רשות. כתב רבינו (רמב”ם הלכות מקוואות פרק א’): “הלכות מקואות. מצות עשה אחת, והיא שיטבול כל טמא במי מקוה ואחר כך יטהר. וביאור מצוה זו בפרקים אלו. כל הטמאין בין אדם [=אשה שהרגישה יציאת דם ונעשית נדה מן התורה], בין כלים [=כלים של גוים או כלים שנטמאו], בין שנטמאו טומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטומאה של דבריהן אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע. כל מקום שנאמר בתורה, רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטומאה, אינו אלא טבילת כל הגוף [של הדבר האמור] במקוה. וזה שנאמר בזב, “וידיו לא שטף במים”, כלומר שיטבול כל גופו [=בבת אחת ולא בחצאין]. והוא הדין לשאר הטמאין, שאם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה, עדיין הוא בטומאתו. וכל הדברים האלה [=הדקדוקים האלה] אף על פי שהן מפי השמועה, הרי נאמר, “במים יובא וטמא עד הערב וטהר”. בניין אב לכל הטמאים שיבואו במים.

כל הכלים שנטמאו יש להן טהרה במקוה, חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית וכן המפץ, כלי חרס נאמר בו, “ואותו תשבורו”, ואין לו טהרה אלא שבירה, אפילו חיברו בקרקע ואפילו קבעו במסמר ואפילו מלאהו סיד או גפסים, הרי הוא כמו שהיה עד שישבר, וכלי זכוכית ככלי חרס עשאום בדבר זה.

… כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה כמו שביארנו בעניין נדה, ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו מתחלת הלילה שנאמר והיה לפנות ערב ירחץ במים, מלמד שטובל והולך מתחלת הלילה עד הערב שמש … כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בבת אחת ואם היה בעל שיער יטביל כל שיער ראשו והרי הוא כגופו דין תורה, וכל הטמאין שטבלו בבגדיהן עלתה להן טבילה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, וכן הנדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה. כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין, אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה, אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה. ע”כ.

.

ומתוך שכתב רבינו, שעצם טבילת האדם במקווה טהרה הוא בגדר, “מצות עשה“, עצם טבילת כלים במהותן, הוא בגדר מצות עשה. והדגיש וכתב, “… בין שנטמאו בטומאה של דבריהן אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע”. מתוך כך אנו מבינים, כי אשה שצריכה לטבול במקוה טהרה אפילו רק בעקבות כך שראתה כתם שטומאתה מדברי חכמים, אפילו על טבילה כזו, נחשב הדבר לקיום מצוה. ומתוך שנחשב קיום מצות עשה של חכמים או של תורה, יש בידינו כלל, שכל מצוות התורה או מצוות של חכמים לפני שיעשה המצוה צריך לברך על העשיה. ואין לומר, מכיון שרבינו לא כתב במפורש את נוסח הברכה, אז לא מברכים. שזה לימוד שטחי וקלוש ביותר, שהרי גם בתלמוד לא מובא שצריך לברך על הדלקת נרות שבת. וכן בתלמוד לא מובא ברכה במפורש על ברוך שאמר וכו’. וכבר הוכחתי שמתוך שלדעת רבינו זו מצוה, לכן מברכים עליה. שכן רבינו כתב לנו כללים ברורים אשר הצבנו אותם לעיל.

.

ואמרו חז”ל (משנה מסכת עבודה זרה פרק ה משנה יב): “הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור השפוד והאסכלה מלבנן באור הסכין שפה והיא טהורה”. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עבודה זרה פרק ה משנה יב): “כלי תשמיש – רוצה לומר תשמיש אכילה, ובתנאי שיהיו אלו הכלים מן הכלים היצוקים, כגון הברזל והזכוכית, וכן כלי החרס המצופים, כולם יוטבלו ואפילו היו חדשים … ואם יוטבלו אחרי כן בארבעים סאה יטהרו גם לענין ההיתר והאיסור, נוסף על ענין הטומאה והטהרה … אבל לענין הטומאה והטהרה אין מנוס מטבילה במי מקוה, ואז תסתלק ממנה טומאת גויים. ודע זה”. ע”כ. ומבואר שהדבר בגדר “חיוב”, כלומר שאין שום מנוס מלהשתמש בכלי חוץ מלקיים את מצות הטבילה בכלי הנלקח מן הגוי.

ובספר המצוות כתב רבינו (רמב”ם מצות עשה קח-קט): “והמצוה הק”ח היא התורה שהורנו במשפטי מי נדה שיטהרו בענין אחד ויטמאו בענין אחר כמו שיתבאר בדקדוק מצוה זו … והמצוה הק”ט היא שצונו שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאי זה מין ממיני טומאות שנטמאנו בו והוא אמרו ית’ (מצורע טו יו) ורחץ במים את כל בשרו. ובאה הקבלה (ת”כ פסחי’ קט א וש”נ) מים שכל בשרו עולה בהן והוא שעור מקוה. אלא אם יהיו מים נובעין שאין שעור להם כמו שיתבאר (עפ”ט ממקואו’ ה”ו וח’) בדקדוק מצוה זו. ומתנאיה שהזב לבד יהיו המים שיטהר בהן נובעין כמו שבא בכתוב (שם טו יג) במים חיים.

ואין הכוונה באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה חייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, או כל מי שיהיה לו בית שיעשה מעקה [=כלומר, זו מצות עשה שהיא לא חובה], ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה להטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא (אח”מ פרש’ ה) ורחץ במים יכול גזרת מלך תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה רומז אל זה השרש שבארתי לך כי זה דין לבד שמי שירצה שיטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצוה. ואולם שיהיה חייב טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה שיישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב הרשות בידו. וכבר בא לשון הספר האמתי (ויקרא יא ח”פ, טו יב”פ, יז טו, כב ו – ז, פ’ פרה ד”פ, תצא כג יב) בכל מי שנטמא ויטבול שהוא יטהר אבל לא תשלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכן גם כן בא בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו ערום נוגע בשטח המים. ואמרו (ערובין ד ב וש”נ) כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה התבאר לך שמצוה זו והיא מצות טבילה כוללת משפטי המקוה ומשפטי החציצה ומשפטי טבול יום. ומצוה זו מבוארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום“. ע”כ.

והנה הדבר ברור ללא כל ספק, כי עצם הטבילה של נדה, עצם מהות טבילת הכלים במקוה טהרה, יסודם מן התורה, ואין רשות בדין הדבר, אלא מצוה גמורה היא, רק שאינה חובה לעשות, אלא שאם עושה מקיים מצוה. וכפי שלמדנו כבר, כל מצוה שהיא חובה בין מדרבנן ובין מדאורייתא, חובה לברך עליהם קודם העשיה.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ג והלאה): “הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו”ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות, ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין, ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין.

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו”ם ואח”כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא [=קבלה] מדברי סופרים, ורמז לה, “כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר”. ומפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו”ם [=מאכלי עכו”ם. שהרי לא הזכיר רק וטהר, אלא אמר, “באש”, ומתוך שאמר באש, יש ענין לטהר את הכלים מידי גיעולן], לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא [=בוודאי שהכתוב דיבר] לענין גיעולי עכו”ם, וכיון שכתוב, “וטהר“, אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו”ם.

לא חייבו [=לשון חיוב, כלומר זו מצות עשה מדבריהם, לא חייבו] בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן העכו”ם, אבל השואל מן העכו”ם, או שמשכן העכו”ם אצלו כלי מתכות מדיח או מרתיח או מלבן ואינו צריך להטביל, וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים מדיח או מרתיח ואינו צריך להטביל, וכן כלי חרשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר [=מצופים בבדילים של מתכות וכו’] הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה“.

ומבואר ללא כל ספק שחיוב טבילת כלים הוא חיוב מדרבנן שאין לעבור עליו, ונסמך לפסוקי התורה של ענין טומאה וטהרה וגזירה הוא מדברי סופרים ואינו ענין לטומאה וטהרה כלל. ויתירה מכך ניתן לומר לאחר העיון, שיש צד לומר שטבילת כלים זו אין חיובה רק מדרבנן, אלא מן התורה היא. שכן רבינו כותב שחז”ל לא גזרו בדבר זה, אלא קיבלו או למדו מתוך דברי התורה, שאמר ה’ יתעלה שמו (במדבר פרק לא פסוק כג פרשת מטות): “כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם”. וחז”ל מלמדים שהאל יתברך ציוה על כלים של הגוים שצריכים הם הגעלה, ולא הסתפק רק בזה, אלא ציוה מיד לאחר ההגעלה, לטהר אותם במים, כמו שכתוב, “וטהר”, כלומר הוא יתברך בעצמו ציוה לעשות פעולה של טהרה בכלים של הגוים! ולכן אפילו השועין באבר, כלומר אותם כלי עץ שאינן צריכים טבילה, אם היו מצופים בברזל וכו’, גם הם צריכים טבילה.

אלא שמתוך שכתב רבינו, “ורמז לה”, יתכן לומר שלדעתו זה מדרבנן. בכל אופן שלא יהיה, מדובר במצות עשה מהתורה או במצות עשה מדבריהם של חכמים. ולכן חייבים לברך על טבילת כלים. וכן אשה חייבת לברך על טבילתה.

.

נוסח הברכה:

ולגבי נוסח הברכה, יש לומר שצריך לברך בלשון, “לעשות” ולא לברך, “על העשיה“. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה יא – טו): “כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה. כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט. אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חבירו מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו.

… נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה, מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה, אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל וכדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים, וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו”. ע”כ.

והנה, גם בענין טבילת האשה, אין חובה עליה לטבול, ודומה הדבר כדברי הרשות, וכן בענין טבילת כלים, שאין חובה לאדם לטבול כלים של גוי, אלא הרוצה להשתמש איתם, אז חובה עליו להטביל את הכלי. ולכן כל דבר שדומה לדברי הרשות מברכים עליו, “על העשיה”.

.

ולפיכך לדעתי יש לברך כך בנוסח הברכות לגבי טבילת נדה וטבילת כלים:

א) אשה נדה כאשר טובלת לטהרתה מברכת: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה.

ב) אדם שטובל כלים (אפילו היה כלי אחד) מברך: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים.

.

ונחתום בדברי רבינו הטהור הרמב”ם שכתב (הקדמת הרמב”ם למשנה) בענין הסיבה שהקדים בראש ובראשונה רבי יהודה הנשיא לדבר בענין הברכות, כמו שפתח את ראש דבריו בסדר המשניות במסכת ברכות. וכתב, “וחלק הדברים בסדר זרעים כפי שאסביר, פתח תחלה בברכות, וטעם הדבר כי הרופא המומחה כשירצה לשמור בריאות הבריא כמתכונתה מטפל תחלה בתקון המזון, ולפיכך ראה זה אשר ה’ בעזרו להתחיל בברכות, לפי שהבא לאכול לא יוכל לאכול עד שיברך, ולכן מצא לנכון לפתוח את הדברים בענין הברכות כדי לתקן את המאכל תקון עניני. וכדי שלא יחסר דבר בשום ענין אלא ידבר על כל הברכות חובת המאכלים המצות, ואין מצוה שהיא חובת כל איש בכל יום כי אם ק”ש בלבד, ואין מן הראוי לדבר על ברכות ק”ש לפני שידבר על ק”ש עצמה, לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע, וכל הנספח לכך”. ע”כ. ע”ש.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.