.

“איך שלום בית נבנה וכיצד הוא נחרב? חשקים מסוכנים – תאוות התשמיש והמשגל”:

.

במאמר זה אבקש לעמוד על אחד משורשי ההרס הגדולים ביותר בחיי האדם: אי־ריסון התאווה, ובפרט תאוות העריות ואהבת נשים זרות/גברים זרים. אין כוונתי לאהבה ישרה, נאמנה ומותרת, בין איש לאשתו, אלא לאותו יצר פרוע שמסרב להסתפק בטוב אשר ניתן לו, ומוליך את האדם לחפש תמיד “אחרות”, לרדוף אחר מראות, דמיונות וריגושים, עד שהוא מאבד את שכלו, את ביתו, את כבודו ולעיתים אף את עולמו.

כאשר יש לאדם אשה טובה, נאמנה, מסורה וישרה, והוא בכל זאת אינו מתרצה בה, אלא נותן עיניו באחרות, שם מתחילה נפילתו. לא בבת אחת הוא נופל, אלא מעט מעט: תחילה במחשבה, אחר כך במבט, לאחר מכן בדיבור, ולבסוף במעשה. וכך אדם שהיה יכול לבנות בית נאמן, חיים יציבים ונפש מתוקנת, נעשה עבד נרצע לתאווה חולפת, שמבטיחה לו עונג ומותירה אחריה ריקבון, בושה וחורבן.

ואין להכחיש את המציאות: החשק של הגבר באחרות, או של האשה באחרים, הוא יצר טבעי שקיים באדם. התורה איננה מתעלמת מכוחות הנפש, ואינה מדברת אל מלאכים. ובדורנו, דור שחצני, פרוץ ומופקר, הפיתויים נעשו קשים מנשוא. הרחובות מלאים גירויים, המסכים מלאים קלקול, והתרבות כולה משדרת לאדם שאין לו אלא ללכת אחר עיניו ולרדוף אחר תאוותיו. האיש עומד בניסיון, והאשה עומדת בניסיון, ואין מי שניצל מן המלחמה הזו אם אינו עומד על משמרתו.

אבל דווקא כאן נמדד האדם. שהרי לא ניתנה בו דעת לחינם. השכל הגדול שהבורא חנן בו את האדם זועק אליו: עצור. אל תהיה בהמה. אל תמכור את חייך בעבור רגע. אל תחריב בית, אמון, נפש ומשפחה בעבור דמיון חולף. התאווה מציגה את עצמה כאש של חיים, אך סופה לאפר. היא מבטיחה מתיקות, אך אחריתה מרה כלענה. היא קוראת לאדם “חופש”, ובפועל הופכת אותו לעבד בזוי של יצריו.

וכדברי החכם באדם (משלי פרק ו פסוק כד – כט): “לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאֵ֣שֶׁת רָ֑ע מֵֽ֝חֶלְקַ֗ת לָשׁ֥וֹן נָכְרִיָּֽה: אַל־תַּחְמֹ֣ד יָ֭פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ: כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד: הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה: אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל־הַגֶּחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה: כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ“.

וזהו ההבדל בין אדם לבין בהמה: הבהמה נמשכת אחר טבעה, ואילו האדם נדרש למשול בטבעו. מי שאינו מרסן את עיניו, את מחשבותיו ואת תאוותיו, אינו “חי את החיים”, אלא מאבד את צורת האדם שבו. הוא נותן לכוח הנמוך שבנפשו לשלוט בשכלו, ובכך הופך את עצמו מכלי של דעת ומוסר לכלי של דחפים ותאוות.

לפיכך, מי שזכה לאשה טובה ונאמנה ואינו מכיר בטובה זו, אלא רודף אחר זרות, אינו רק כפוי טובה כלפי אשתו — הוא כפוי טובה כלפי בוראו. הוא מחריב בידיים את הברכה שניתנה לו, ומחליף נאמנות באשליה, יציבות בריגוש, ואמת בדמיון. וזו תחילת החורבן: כאשר האדם מפסיק לראות את הטוב שבביתו, ומתחיל לעבוד את האליל המסוכן ביותר — תאוות עצמו.

וכבר כאן המקום להקדים ולומר, שמכיון שתאווה זו מלאה דמיונות ופיתויים חדשים לבקרים, לא לחינם חז”ל ורבינו הרמב”ם פסקו ואמרו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט): “אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות”. ע”כ.

והדברים פשוטים ומובנים לכל איש ואשה שיש בהם דעת ישרה: חיי האישות שבין בני זוג נשואים אינם דבר מגונה, ואינם חרפה שיש לדחוק אותה לקרן זווית. הם חלק טבעי, בריא, קדוש ונצרך בבניין הבית. כל עוד הדבר נעשה בין איש לאשתו, ברצון, באהבה, בכבוד הדדי ובשמחה — אין כאן מקום לכל אותם פחדים, הגבלות והזיות שהמציאו בעלי הסודנות החשוכה.

אבל המקובלים השוטים, ימח שמם וזכר דבריהם המשחיתים, באו והחריבו גם את התחום הזה. הם לא הסתפקו בעיוות האמונה, בפיזור ערפילי הספירות, ובהחדרת מינות אל לב ההלכה; הם הכניסו את טלפיהם גם אל חדרי הבית, אל המקום האינטימי והעדין ביותר שבין איש לאשתו, ושם זרעו פחדים, איומים, דמיונות והגבלות. ובכך גרמו נזק עצום שאין לשערו: ריחוק בין בני זוג, כיבוי האהבה, תסכול, מרירות, בגידות, פירוק בתים, והחרבת שלום הבית.

שהרי כאשר אדם נשוי אינו רשאי, כביכול, לשמוח עם אשתו כפי טבעו וכפי רצונם המשותף, אלא הוא מוקף רשימות של איסורים, זמני אימה, כוונות, פחדים ומנהגים חשוכים — בוודאי שנוצר בה או בו חסרון גדול. וכאשר האשה אינה מקבלת מבעלה חום, קרבה, אהבה, מגע, ליטוף ורצון, אלא נאלצת לחיות עם בעל מבוהל, מצומצם ומפוחד מן הזיות המקובלים — הרי זו דרך קצרה מאוד להרס הזוגיות.

שהרי די בפעם אחת קטנה, ברגע אחד של תשומת לב מבחוץ, כדי לערער בית שלם שכבר נחלש מבפנים. אשה שאינה מקבלת מבעלה יחס, חום, מחמאה, התבוננות ופרגון — עלולה לשמוע מילה טובה מאדם זר, ופתאום ייפתח בה סדק מסוכן. היא תאמר לעצמה: בעלי לא שם לב אליי. הוא לא ראה את הלק שעשיתי, לא הבחין באיפור, לא התרגש מהבגד, לא החמיא, לא התבונן, לא נתן לי להרגיש שאני רצויה ונאה בעיניו. והנה, אדם אחר ראה. אדם אחר שם לב. אדם אחר נתן לי את מה שבעלי היה צריך לתת לי.

וכאן מתחיל החורבן. לא תמיד בבגידה בפועל, אלא קודם כל בלב. ברגע שבו האשה מרגישה שבעלה אדיש אליה, ושבחוץ יש מי שמבחין בה ומעריך אותה, כבר נזרע זרע מסוכן. וכי מה תאמר לעצמה? לשם מה לי בעל שאינו רואה אותי? לשם מה לי אדם שחי עמי בבית אך לבו ועיניו אינם אליי? וכך, הזנחה קטנה, שתיקה מתמשכת, חוסר פרגון וחוסר חום — נעשים פתח להתרחקות, למרירות, ולמחשבות רעות.

וכן להפך ממש. איש שאשתו אינה מכבדת אותו, אינה מתייחסת אליו כהוגן, אינה מעניקה לו חום, קרבה, שמחה ורצון, אלא מכבידה עליו בחומרות משונות ובהזיות המינים הכעורים — גם הוא עלול להישבר. די בנדנוד קל מבחוץ, במילה טובה, במבט מעריך, בתחושה שמישהי רואה אותו, מבינה אותו או רוצה בקרבתו, כדי להטות את לבו ממנה. ובדורנו הפרוץ, שבו הפיתויים מונחים לפני האדם בכל רחוב ובכל מסך, הסכנה גדולה פי כמה.

וזהו הנזק הנורא של אותם מקובלים חשוכי דעת: הם הכניסו פחד, ריחוק, סגפנות ואימה אל המקום שהיה צריך להיות מלא אהבה, שמחה, חום וקרבה. הם לקחו את חיי האישות, שהם יסוד גדול בשלום הבית, והפכו אותם לשדה מוקשים של דמיונות, זמני איסור, איומים והגבלות. ובכך הם לא קידשו את הבית — הם הרעילו אותו. לא שמרו על הצניעות — אלא החלישו את הנאמנות. לא בנו קדושה — אלא יצרו ריחוק, תסכול, בדידות ופיתוי.

לכן צריך לומר את הדברים בבהירות: בעל שאינו רואה את אשתו, אינו מחמיא לה, אינו מתבונן ביופייה, אינו מחזק את נשיותה בעיניו ואינו מעניק לה חום — מסכן את ביתו. ואשה שאינה רואה את בעלה, אינה מכבדת אותו, אינה מקרבת אותו, ואינה נותנת לו להרגיש אהוב, רצוי וחשוב — מסכנת את ביתה. אין זוגיות חיה בלי תשומת לב. אין אהבה בלי פרגון. אין נאמנות יציבה בלי חום, קרבה ושמחה הדדית.

סוף דבר: מי שמכניס לביתו את הזיות הסגפנים והמינים, שלא יתפלא אם ימצא לבבות רחוקים, עיניים נודדות ובית סדוק. שלום בית אינו נבנה על פחדים, איומים והגבלות בדויות, אלא על אהבה גלויה, יחס יומיומי, מבט טוב, מילה חמה, קרבה גופנית ונפשית, ורצון אמיתי לשמח זה את זו.

ולא די בכך, אלא שהוסיפו הבל על הבל וקבעו שיש לדחות את התשמיש לאחר חצות הלילה, כאילו הקב”ה מסר את שלום הבית לידי שעון מיסטי. ואיימו באיומים נוראים על מי שיעז לשמש קודם לכן, כאילו מדובר בעבירה חמורה ולא במצווה טבעית ובריאה שבין איש לאשתו. ועוד העזו להמציא שיש לאדם להשתדל שלא לשמש אלא פעם אחת בשבוע, ביום שבת דווקא, מפני שכביכול אז הזיווג התחתון מכוון כנגד הזיווג העליון. הרי לך עד כמה רחוק אפשר להידרדר כאשר מחליפים תורה ושכל בהזיות מאגיות.

ודעו, קוראים נעימים, כי עניין התשמיש בין איש לאשתו אינו עניין שולי, ואינו רק אמצעי לפרייה ורבייה. זו טעות חמורה ומסוכנת. חיי האישות הם אחד מן הכלים הגדולים ביותר לחיבור נפשי, רגשי וגופני בין בני זוג. הם יוצרים קרבה, אמון, שמחה, פיוס, רוגע, נאמנות ואהבה. זוג צעיר או זוג בגיל הביניים, החיים זה לצד זו אך כמעט אינם מתקרבים זה לזו, ואינם מבטאים את אהבתם באופן חי ובריא, עלולים להיכנס לריחוק מסוכן, לעצבנות, למחשבות רעות, לתחושת בדידות בתוך הבית, ולחיפוש חום במקום אחר חלילה וחס.

בעל שאינו מעניק לאשתו אהבה, חום, קרבה, ליטוף, תשומת לב ושמחה, מסכן את ביתו במו ידיו. ואשה שאינה מרגישה רצויה, אהובה ונחשקת, עלולה להישבר מבפנים אף אם כלפי חוץ הבית נראה שלם. וכן להיפך: איש שאינו מרגיש שאשתו קרובה אליו, שמחה בו ורוצה בו, עלול להתרחק, להיסגר, ולהיכשל במחשבות ובמעשים שאין אחריתם טובה.

לפיכך, מי שרוצה לשמור על ביתו, על אהבתו ועל נאמנותו, חייב להבין שחיי האישות אינם מותרות ואינם דבר טפל. הם יסוד גדול בשלום הבית. בני זוג צריכים לפנות זמן זה לזו, לשמוח זה בזו, להתקרב באהבה, ברצון, ברוך, בכבוד ובפרגון הדדי. לא מתוך פחד, לא מתוך כפייה, לא מתוך סגפנות, ולא מתוך הבלי מקובלים שהחשיכו את הדעת — אלא מתוך שמחה טבעית, אהבה ישרה, ובריאות נפשית וגופנית.

סוף דבר: כל מי שמכניס לחיי האישות של בני זוג פחדים מיסטיים, זמני אימה, הגבלות בדויות ואיומים שאין להם יסוד, אינו מקדש את הבית אלא מחריבו. אינו מרומם את הקדושה אלא משחית אותה. ואילו דרך התורה הישרה היא דרך של נאמנות, שמחה, אהבה, חום, רצון וכבוד הדדי — כי בית יהודי אינו נבנה על פחדים והזיות, אלא על דעת, אהבה ושלום.

לכן, מכוח כל האמור, חובה לסכם את הדברים בבהירות וללא פחד: תשמיש המיטה אינו עניין שולי בחיי הנישואין, אלא אחד הכוחות הגדולים שבונים את הזוגיות, מחדדים את הקשר, משמחים את בני הזוג, ומעמידים את לבם ופוקוס חייהם זה כלפי זו במהלך היום.

הקרבה שבין איש לאשתו אינה רק פורקן גופני, ואינה רק אמצעי לפרייה ורבייה. היא שפה עמוקה של אהבה, נאמנות, רצון, פיוס, חום ושייכות. בני זוג החיים בקרבה נכונה ובריאה, מתוך שמחה, רצון וכבוד הדדי, נעשים מחוברים יותר, רגועים יותר, נאמנים יותר, וממוקדים יותר זה בזו. ומנגד, כאשר תחום זה מוזנח, נדחק, מבוזה או נחנק תחת פחדים והזיות — הבית כולו מתחיל להיסדק.

רבים מן הקוראים אולי ירימו גבה, ואולי אף יתמהו על הדברים. יש מי שיבהל מן הישירות, יש מי שיחשוב שאין ראוי לדבר כך, ויש מי שינסה לדחות את הדברים מפני שהורגל לראות בעניינים הללו דבר צדדי, מביך או נחות. אבל בתוך תוכו, כל אדם ישר שקורא את הדברים בלי התחסדות ובלי פחד, יודע שהאמת ברורה: חיי האישות הם יסוד גדול בבניין הבית.

ואומר את הדברים בפה מלא: הבעיה איננה שהדברים אינם נכונים; הבעיה היא שרבים מפחדים לומר אותם. התרגלו לשתוק, להדחיק, להתחבא מאחורי סיסמאות, ולהפקיר זוגות שלמים לריחוק, תסכול ובדידות, במקום לומר להם את האמת הפשוטה: איש ואשה צריכים קרבה, חום, מגע, אהבה ושמחה. בלי זה, הבית נעשה קר, הלב נעשה רחוק, והפיתויים שבחוץ נעשים מסוכנים פי כמה. אני מצטער בשביל הקורא, שאני בין הבודדים שיש לו אומץ לומר זאת ברבים, אבל זו האמת!

וכל הדוחה את הדברים הללו, או משיג עליהם בביטול, אינו עושה כן מפני שהמציאות מכחישה אותם, אלא מפני אחת משתי סיבות: או שהוא מבקש להדחיק את האמת, מפני שאינה נוחה לו; או שעדיין לא הבין שתשמיש המיטה אינו תוספת צדדית לנישואין, אלא חלק יסודי מן החיבור שבין בני זוג. מי שמזלזל בזה, מזלזל באחד מעמודי הבית.

סוף דבר: שלום בית אינו נבנה רק מדיבורים יפים, ולא רק מפרנסה, ילדים וסידורי חיים. הוא נבנה גם מקרבה ממשית, משמחה הדדית, ממגע אוהב, מתשומת לב, ומרצון חי של בני הזוג זה בזו. ומי שמבין זאת — מציל את ביתו. מי שמדחיק זאת — עלול לגלות מאוחר מדי שהזניח את אחד היסודות שעליהם עמד כל הבניין.

.

ולא רק זו בלבד, אלא פסקו חז”ל ורבינו הרמב”ם (רמב”ם הלכות אישות פרק יד הלכה ג): “נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה”. ע”כ. ומה שכתב רבינו כאן, נפסק בתלמוד בשם רבא. ותקנת גרשום, כלום ושום דבר היא, לעומת פסקיהם של חז”ל הרי”ף ורבינו הטהור הרמב”ם.

בכל אופן, מבואר מכאן, שהתורה ירדה לסוף דעתו ותאוותו של האדם, על מנת שלא יגיע על ידי יצרו וחשקו הרע לתאוות האסורות, והתירה לו לקחת עוד אשה על אשתו וזאת בתנאי שיכול לזון את שניהם. אלא שהיום החוק במדינת ישראל אוסר לעשות זאת [=וכך ראוי לנהוג], ואף הוסיפו בנוסח הכתובה שאחד מן התנאים, שלא יקח אדם אשה על אשתו. ולכתחילה לעניות דעתי אין להוסיף זאת לכתובה, אלא יש לקיים כתובה כמסורת ישראל שהבאנו כאן. אמנם, אם האשה רצונה בכך שיוסיפו זאת בכתובה, מותר! כמו שבזמן הרמב”ם במצרים היו נוהגים להוסיף זאת בכתובות שלהן.

.

ולכן על האדם לדעת היטב: כוח התשמיש ותאוות המשגל אינם עניין קל, שולי או צדדי בחיי האדם. זהו כוח עצום, מן הכוחות החזקים ביותר שניתנו באדם. בידו לבנות בית, להעמיד משפחה, לחבר בין איש לאשתו, לשמח, לייצב ולרומם; ובידו גם להחריב חיים, לפרק בתים, לטמטם את הדעת, לשעבד את האדם לדחפיו ולהוליכו מדחי אל דחי.

משום כך הורו רבותינו לאדם שלא לאחר את הנישואין שלא לצורך, ושישיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקן, כדי שלא ייפלו בזנות או בהרהור. וכך כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כה): “מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו לידי זנות או לידי הרהור ועל זה נאמר ופקדת נוך ולא תחטא, ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא”. ע”כ. כלומר, חכמים לא דיברו באוויר. הם הכירו את טבע האדם, ידעו את עוצמת היצר, והבינו שאם אין נותנים לו מסגרת ישרה, נאמנה ומותרת — הוא עלול לפרוץ גבולות, להשחית את נפשו, ולהפיל את האדם בעבירות חמורות.

ומכאן נלמד יסוד גדול גם לאדם הנשוי: מי שאינו מדקדק לקיים את חובתו כלפי אשתו, אינו מעניק לה קרבה, אהבה, חום ותשמיש בזמנים הראויים, ומניח אותה בחסרון, בבדידות ובריחוק — אינו אדם חסיד, אלא חוטא כלפי ביתו. שהרי הכתוב אומר: “וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא”. ואין “אוהל” אלא ביתו של אדם, ובראש הבית עומדת האשה, שהיא עיקר הבית, מנהלתו, מחזיקתו ומעמידתו. ואם אינו פוקד את ביתו כראוי, ואם אינו משמח את אשתו כראוי, הרי הוא פוגע בשלום אוהלו ומכניס את עצמו ואת ביתו למקום סכנה.

וזהו עומק דברי חכמים: אין הם מצווים להשיא את הבנים והבנות בזמן רק משום סדר חברתי, אלא מתוך הבנה חדה של טבע האדם. יצר המשגל הוא מן הכוחות החזקים ביותר, ואין האדם רשאי להתעלם ממנו, לדכא אותו בהזיות סגפניות, או להפקיר אותו לפריצות. צריך לכוונו, לרסנו, לקדשו במסגרת נישואין נאמנה, ולהשתמש בו לבניין הבית ולא לחורבנו.

ולצערנו, רבים מן הרווקים בדורנו אינם מבינים זאת. הם אינם מוכנים להיכנס להתחייבות של נישואין, אינם רוצים לקבל אחריות, אינם מוכנים להיות נאמנים לאשה אחת אשר יקדשו אותה כדת משה וישראל. הם רוצים חופש בלי עול, הנאה בלי אחריות, קשר בלי מחויבות, ותאווה בלי בניין. וסוף הדבר ידוע: האדם נדחה משנה לשנה, מתחתן מאוחר, בונה בית מאוחר, נעשה אב מאוחר, ולעיתים מאבד את שמחת חייו ואת יציבות נפשו. וכל זה מפני שלא ידע לרתום את כוח התאווה לבניין, אלא נתן לה לפרק אותו מבפנים.

כי תאוות המשגל יכולה להיות ברכה עצומה כאשר היא נכנסת למסגרת של נישואין, נאמנות, אהבה ואחריות. היא בונה בית, מולידה ילדים, מחזקת את הקשר, משמחת את בני הזוג, ומעמידה את האדם במסלול חיים מתוקן. אבל אותה תאווה עצמה, כאשר היא משתחררת מן השכל ומן האחריות, יכולה לפרק מוחות, לשבור אישיות, לשעבד את הנפש, ולגרום לאדם לבזבז את שנותיו הטובות ברדיפה אחר דמיונות.

וזו אחת הסיבות שחז”ל אסרו על האדם להוציא זרע לבטלה כאשר הוא מנאף בידו. אין מדובר רק במעשה חד־פעמי ומבודד, אלא בהרגל שמסוגל ליצור התמכרות קשה, לשבש את הנהגת החיים, להחליש את הרצון, לעוות את הדמיון, ולהוציא את האדם מאיזון. האדם נעשה עבד לדחף, במקום להיות אדון ליצרו. במקום לבנות בית, הוא בונה לעצמו בית כלא נפשי של הרגלים, דמיונות וחולשה.

וכבר ביארנו במקום אחר, שעניין זה חמור במיוחד אצל רווק, מפני שמלבד עצם השחתת הנפש וההתמכרות האפשרית, הוא גם מבטל את עצמו ממסלול החיים הראוי לו — פרייה ורבייה, בניין בית, אחריות, נאמנות והעמדת דור. לעומת זאת, אדם נשוי שכבר קיים פרייה ורבייה, אף שגם הוא חייב בריסון, בקדושה ובשמירת הדעת, מכל מקום מצבו שונה, מפני שעיקר הבניין המשפחתי כבר קיים אצלו.

סוף דבר: יצר התשמיש אינו אויב שיש להשמידו, ואינו משחק שיש להשתעבד לו. הוא כוח אדיר שיש למשול בו, לכוונו, לרסנו ולהכניסו אל המקום הראוי לו — חיי נישואין של נאמנות, אהבה, אחריות ושמחה. מי שמשתמש בו כראוי, בונה את ביתו ואת חייו; ומי שמפקיר אותו לדמיונות, לפריצות, להתמכרות או לסגפנות עקומה — מחריב את נפשו במו ידיו.

אגב ראוי לציין, רבינו הטהור מדגיש שרק החסידים הראשונים נהגו להחמיר על עצמם בכל אותם ענינים, כמו שכתב (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כד): “חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו, ומהן מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו, מפני שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים”. ע”כ. במילים אחרות, אדם מן השורה, אין לו להחמיר באותם דברים שלא יבוא לידי מכשול גדול יותר.

.

וכעת נעמיד לפני הקורא כמה מקרים מפורשים בתנ”ך, שבהם יצר הנשים ואי־ריסון תאוות המשגל הביאו את האדם לחורבן הדעת, לטשטוש המחשבה, ולבסוף אף לקרבה מסוכנת לעבודה זרה. אין הכוונה לומר שמעשה זנות הוא עצמו עבודה זרה; אין לערבב את המושגים. אלא שההתמכרות לזנות דומה מאוד במבנה הנפשי שלה להתמכרות לעבודה זרה: שתיהן משעבדות את האדם, מסמאות את שכלו, מכבות את הבושה, ומוליכות אותו אחר דחף חיצוני עד שהוא מאבד את חירותו הפנימית.

וכבר ביארנו במקום אחר את מעשה אלעזר בן דורדיא, שלא לחינם הובא במסכת עבודה זרה. חז”ל ביקשו ללמדנו כי יש בתאוות הזנות כוח התמכרותי הדומה במהותו להימשכות אחר עבודה זרה. לא מפני שהמעשה עצמו זהה, אלא מפני ששניהם פועלים על האדם באותו אופן הרסני: תחילה הוא נמשך, אחר כך מתרגל, אחר כך מתמכר, ולבסוף הוא מוכן למכור את שכלו, את כבודו, את ביתו ואת אמונתו בעבור אותו דחף שהוא כבר אינו שולט בו.

וזו נקודת העומק שיש להבין: מעשה הזנות אינו עבודה זרה, אך ההתמכרות לזנות מסוגלת להביא את האדם עד עבודה זרה ממש. מי שמוכר את עצמו לתאוות המשגל, מי שמפקיר את שכלו ואת רצונו לפני יצרו, נעשה חלש כל כך, עד שבקלות רבה אפשר להוליכו גם אחרי פולחנים זרים, מנהגים מתועבים ואמונות כוזבות. כי אדם שאיבד את שליטתו על יצרו, איבד במידה רבה גם את עמוד השדרה הרוחני שלו.

ולכן הזהיר הקב”ה את ישראל שלא להתחתן בגויים. לא מפני שהגויים מצד עצמם הם “אנשים רעים” בהכרח, ולא מפני שיש כאן שנאה עיוורת לבני אדם, חלילה. אלא מפני שהעמים היו שקועים בהבלי מאגיה, עבודה זרה, פולחנים זרים ותועבות מחשבתיות ומעשיות. וכאשר אדם נקשר בקשר של תשוקה, אישות ונישואין עם אשה השקועה באותם הבלים, הרי כוח התשמיש והאהבה מסוגל למשוך אותו אחריה, עד שיאמץ את אמונותיה, יכבד את אליליה, ולבסוף יעבוד עבודה זרה.

וזהו בדיוק מה שהתורה מלמדת: אין סכנה גדולה יותר לאדם מאשר תאווה שאינה מרוסנת, מפני שהיא אינה נעצרת בגוף בלבד. היא חודרת אל הדעת, אל ההכרעה, אל האמונה ואל עבודת ה’. אדם חושב שהוא רודף אחר תענוג רגעי, ואינו מבין שהוא מוסר את מפתחות נפשו בידי יצרו. היום הוא מוותר על גבול קטן מפני תאווה, מחר הוא מוותר על עיקר גדול מפני אותה אשה או אותו קשר, ולבסוף הוא מסוגל למצוא את עצמו עומד מול אלילים שהוא עצמו בז להם בעבר.

לכן אין להקל ראש בעניין זה. אהבת המשגל, כאשר היא עומדת בתוך מסגרת של נישואין נאמנים, קדושה, אחריות ושמחה — היא כוח בונה, מחבר ומרומם. אך כאשר היא פורצת את גבולותיה ונעשית התמכרות, היא נעשית כוח משחית, המסוגל להחריב את דעת האדם ולנתקו מן האמת. מכאן נבין מדוע התורה חוזרת ומזהירה מפני חיבורי אישות מסוכנים: לא מפני הגוף בלבד, אלא מפני הדעת; לא מפני התאווה בלבד, אלא מפני מה שהתאווה מסוגלת לגרור אחריה — עד עבודה זרה ממש.

.

דוגמה א’:

וכן מצינו אצל שלמה המלך, שאע”פ שלא חטא חלילה בעבודה זרה. בגלל שעבר על ציווי ה’ שאמר, “לא ירבה לו נשים”, ושלמה היה מלך, והמלך מוזהר שלא ישא יותר מ18 נשים, ונשותיו היו עובדות עבודה זרה, נענש שלמה המלך עונש גדול, והרחיק אותו ה’ יתעלה שמו מן המלכות, על מנת שיחזור בתשובה.

כמו שהעיד הכתוב (מלכים א פרק יא פסוק א – יא): “וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה אָהַ֞ב נָשִׁ֧ים נָכְרִיּ֛וֹת רַבּ֖וֹת וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹ֑ה מוֹאֲבִיּ֤וֹת עַמֳּנִיּוֹת֙ אֲדֹ֣מִיֹּ֔ת צֵדְנִיֹּ֖ת חִתִּיֹּֽת: מִן־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־יְיָ֩ אֶל־בְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־תָבֹ֣אוּ בָהֶ֗ם וְהֵם֙ לֹא־יָבֹ֣אוּ בָכֶ֔ם אָכֵן֙ יַטּ֣וּ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ם בָּהֶ֛ם דָּבַ֥ק שְׁלֹמֹ֖ה לְאַהֲבָֽה: וַיְהִי־ל֣וֹ נָשִׁ֗ים שָׂרוֹת֙ שְׁבַ֣ע מֵא֔וֹת וּפִֽלַגְשִׁ֖ים שְׁלֹ֣שׁ מֵא֑וֹת וַיַטּ֥וּ נָשָׁ֖יו אֶת־לִבּֽוֹ: וַיְהִ֗י לְעֵת֙ זִקְנַ֣ת שְׁלֹמֹ֔ה נָשָׁיו֙ הִטּ֣וּ אֶת־לְבָב֔וֹ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְלֹא־הָיָ֨ה לְבָב֤וֹ שָׁלֵם֙ עִם־יְיָ֣ אֱלֹהָ֔יו כִּלְבַ֖ב דָּוִ֥יד אָבִֽיו: וַיֵּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה אַחֲרֵ֣י עַשְׁתֹּ֔רֶת אֱלֹהֵ֖י צִדֹנִ֑ים וְאַחֲרֵ֣י מִלְכֹּ֔ם שִׁקֻּ֖ץ עַמֹּנִֽים: וַיַּ֧עַשׂ שְׁלֹמֹ֛ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ וְלֹ֥א מִלֵּ֛א אַחֲרֵ֥י יְיָ֖ כְּדָוִ֥ד אָבִֽיו: אָז֩ יִבְנֶ֨ה שְׁלֹמֹ֜ה בָּמָ֗ה לִכְמוֹשׁ֙ שִׁקֻּ֣ץ מוֹאָ֔ב בָּהָ֕ר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וּלְמֹ֕לֶךְ שִׁקֻּ֖ץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וְכֵ֣ן עָשָׂ֔ה לְכָל־נָשָׁ֖יו הַנָּכְרִיּ֑וֹת מַקְטִיר֥וֹת וּֽמְזַבְּח֖וֹת לֵאלֹהֵיהֶֽן: וַיִּתְאַנַּ֥ף יְיָ֖ בִּשְׁלֹמֹ֑ה כִּֽי־נָטָ֣ה לְבָב֗וֹ מֵעִ֤ם יְיָ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַנִּרְאָ֥ה אֵלָ֖יו פַּעֲמָֽיִם: וְצִוָּ֤ה אֵלָיו֙ עַל־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לְבִ֨לְתִּי־לֶ֔כֶת אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְלֹ֣א שָׁמַ֔ר אֵ֥ת אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְיָֽ: וַיֹּ֨אמֶר יְיָ֜ לִשְׁלֹמֹ֗ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָה־זֹּ֣את עִמָּ֔ךְ וְלֹ֤א שָׁמַ֙רְתָּ֙ בְּרִיתִ֣י וְחֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי עָלֶ֑יךָ קָרֹ֨עַ אֶקְרַ֤ע אֶת־ הַמַּמְלָכָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וּנְתַתִּ֖יהָ לְעַבְדֶּֽךָ”. ע”כ. והדברים מובנים וברורים. מפני אהבת שלמה לנשים נוכריות, גרם הדבר שלא יוכיח את נשותיו. והענינים הכתובים כלפי שלמה המלך כאן, אמורים לזעזע כל אדם, וליישר שכלו, שלא יפקיר עצמו בתאווה זו חלילה וחס, כי יש בכוחה להביאו לכל הצרות כולם.

.

דוגמה ב’:

מובא בתורה (במדבר פרק כה פסוק א – ו פרשת בלק): “וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְיָ֖ בְּיִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֨אמֶר יְיָ֜ אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַייָ֖ נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְיָ֖ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד”. ע”כ. והנה עיקר חרון האף הגדול שהיה במעשה זה, לא היה על בעילת הגויה, אלא שבעקבות הרצון לבעול את הגויה, הוצרכו לעבוד עבודה זרה. ולימדה ה’ בתורה, שההתמכרות לתאוות הנשים, יכולה לכלות את האדם מן התורה והמצוות, ולהביאו בסופו של דבר לעבוד עבודה זרה.

ואמרו בתלמוד והמחישו את תאוותו החזקה של האיש הנזכר (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד ב): “אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו, ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום. והמתין לו פנחס עד שתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו. במתניתא תנא: ששים, עד שנעשה כביצה המוזרת, והיא היתה כערוגה מליאה מים“. ע”כ. והדברים ברורים.

.

דוגמה ג’:

מסופר על שמשון הגיבור שהיה איש חזק וירא שמים נזיר לה’ יתעלה שמו. אבל היתה לו התגברות חזקה ויצר עז לנשים. כמו שמסופר עליו (שופטים פרק טז): “וַיֵּ֥לֶךְ שִׁמְשׁ֖וֹן עַזָּ֑תָה וַיַּרְא־שָׁם֙ אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ … וַֽיְהִי֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיֶּאֱהַ֥ב אִשָּׁ֖ה בְּנַ֣חַל שֹׂרֵ֑ק וּשְׁמָ֖הּ דְּלִילָֽה: וַיַּעֲל֨וּ אֵלֶ֜יהָ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֨אמְרוּ לָ֜הּ פַּתִּ֣י אוֹת֗וֹ וּרְאִי֙ בַּמֶּה֙ כֹּח֣וֹ גָד֔וֹל וּבַמֶּה֙ נ֣וּכַל ל֔וֹ וַאֲסַרְנֻ֖הוּ לְעַנֹּת֑וֹ וַאֲנַ֙חְנוּ֙ נִתַּן־לָ֔ךְ אִ֕ישׁ אֶ֥לֶף וּמֵאָ֖ה כָּֽסֶף: וַתֹּ֤אמֶר דְּלִילָה֙ אֶל־שִׁמְשׁ֔וֹן הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י בַּמֶּ֖ה כֹּחֲךָ֣ גָד֑וֹל וּבַמֶּ֥ה תֵאָסֵ֖ר לְעַנּוֹתֶֽך … וַ֠יְהִי כִּֽי־הֵצִ֨יקָה לּ֧וֹ בִדְבָרֶ֛יהָ כָּל־הַיָּמִ֖ים וַתְּאַֽלֲצֵ֑הוּ וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ לָמֽוּת: וַיַּגֶּד־לָ֣הּ אֶת־כָּל־לִבּ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מוֹרָה֙ לֹֽא־עָלָ֣ה עַל־רֹאשִׁ֔י כִּֽי־נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים אֲנִ֖י מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֑י אִם־גֻּלַּ֙חְתִּי֙ וְסָ֣ר מִמֶּ֣נִּי כֹחִ֔י וְחָלִ֥יתִי וְהָיִ֖יתִי כְּכָל־הָאָדָֽם: וַתֵּ֣רֶא דְּלִילָ֗ה כִּֽי־הִגִּ֣יד לָהּ֘ אֶת־כָּל־לִבּוֹ֒ וַתִּשְׁלַ֡ח וַתִּקְרָא֩ לְסַרְנֵ֨י פְלִשְׁתִּ֤ים לֵאמֹר֙ עֲל֣וּ הַפַּ֔עַם כִּֽי־הִגִּ֥יד לה לִ֖י אֶת־כָּל־לִבּ֑וֹ וְעָל֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וַיַּעֲל֥וּ הַכֶּ֖סֶף בְּיָדָֽם: וַתְּיַשְּׁנֵ֙הוּ֙ עַל־בִּרְכֶּ֔יהָ וַתִּקְרָ֣א לָאִ֔ישׁ וַתְּגַלַּ֕ח אֶת־שֶׁ֖בַע מַחְלְפ֣וֹת רֹאשׁ֑וֹ וַתָּ֙חֶל֙ לְעַנּוֹת֔וֹ וַיָּ֥סַר כֹּח֖וֹ מֵעָלָֽיו: וַתֹּ֕אמֶר פְּלִשְׁתִּ֥ים עָלֶ֖יךָ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיִּקַ֣ץ מִשְּׁנָת֗וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵצֵ֞א כְּפַ֤עַם בְּפַ֙עַם֙ וְאִנָּעֵ֔ר וְהוּא֙ לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י יְיָ֖ סָ֥ר מֵעָלָֽיו”. ע”כ.

ומי גרם לו לכל הנפילה הזאת? לא חרב, לא צבא, לא אויב מבחוץ — אלא תאוות אשה. וכאן צריך לומר את האמת בלא פחד: יצר העריות מסוגל להפיל גם אנשים חזקים, גיבורים, חכמים ובעלי מעמד. אדם יכול לעמוד מול אויבים, מול מלחמות, מול סכנות ומול ייסורים, ובכל זאת ליפול ברגע אחד כאשר אינו שולט בעיניו, במחשבתו ובתאוותו.

אין הכוונה לגנות את האשה מצד עצמה, חלילה, שהרי האשה הכשרה היא עיקר הבית, מקור ברכה, חכמה, נאמנות ושמחה. אלא שכאשר האיש אינו מרסן את עצמו, ואינו שומר את גבולותיו, אפילו מבט אחד, מילה אחת, מחמאה אחת, או קרבה אחת שאינה במקומה — עלולים לערער את דעתו, להחליש את גבורתו, ולגרור אותו אחר דמיונו. זהו כוח התאווה: היא לוקחת אדם חזק והופכת אותו לחלש; לוקחת אדם מיושב בדעתו והופכת אותו לעבד של רגש רגעי.

ולכן על האיש להתרחק מן הניסיון ככל יכולתו. לא מפני שהוא שונא נשים, אלא מפני שהוא מכיר את חולשת עצמו. מי שחושב שהוא מחוסן — הוא הראשון ליפול. מי שאומר “לי זה לא יקרה” — כבר פתח את הדלת ליצר. והחכם אינו נכנס לאש כדי להוכיח שאינו נשרף; הוא מתרחק ממנה מפני שהוא יודע את טבעה.

וראה מה אירע לסיסרא. גיבור שבגיבורים היה, שר צבא, איש מלחמה, מטיל אימה על רבים. ובכל זאת, מה הפילו? לא כוח צבאי גדול, לא מערכה מתוחכמת, אלא נפילתו לתוך חולשת התאווה. יעל הצדקת, אשת חבר הקיני, הכירה את נקודת השבר שלו, השתמשה בחולשתו, התישה אותו, ולבסוף הכריעה אותו. מי הפיל את סיסרא הגיבור? לא יעל לבדה, אלא תאוותו שלו. היא מצאה את הפתח — והוא כבר היה פרוץ מבפנים.

וזהו הלימוד הגדול: אין גיבור אמיתי אלא מי שכובש את יצרו. מי שאינו שולט בתאוותו, גם אם ייקרא גיבור, סופו להתגלות כחלש. ומי ששומר את עיניו, מחשבתו וגבולותיו, הוא הגיבור האמיתי, מפני שהוא אינו נופל לפני הפיתוי, ואינו מוכר את דעתו בעבור רגע של חולשה.

.

“סביבת עבודה צנועה”:

ראו, קוראים נעימים, כמה גדול כוחה של תאווה זו להשפיל את האדם ולהורידו לשאול תחתיות בעודו בחייו. לכן האיש והאשה צריכים לשמור בכל כוחם על כללי הצניעות והקדושה.

ואם אשה יוצאת לעבוד, תשתדל בכל עוז שלא לעבוד אלא במקום שיש בו נשים בלבד. וכן הגבר, ישתדל שלא לעבוד אלא במקום שיש בו גברים בלבד. כי עבודה בסביבה מעורבת עלולה להביא את האדם לידי ניסיונות גדולים, ובפרט כאשר מדובר באשה נשואה או באיש נשוי.

וכל אשה העובדת בסביבה של גברים צריכה לדעת כי כל שיחה, קירבה או אינטראקציה ממושכת עלולות, חלילה, לפתוח פתח למכשול. פעמים רבות אין הנפילה מתחילה בכוונה רעה, אלא דווקא בכוונה טובה: כוונה לעזור, כוונה להיטיב, כוונה לזכות את הרבים, כוונה לייעץ או לכוון. אך הטעויות החמורות ביותר קרו פעמים רבות “במקרה”, ולא מתוך תכנון מוקדם.

אף אשה אינה קמה בבוקר ומתכננת למעוד תחת בעלה, חס ושלום. אך שיח לבבי, יחס חם, או דיבור מושך מצד אדם בעבודה, עלולים להישמע מתוקים לאשה הנמצאת במצב רגשי כזה או אחר. וכן הדבר אצל האיש. לכן אשה חכמה תרחיק עצמה ככל האפשר ממקום עבודה שיש בו קירבה מיותרת לגברים, וכן גבר חכם ירחיק עצמו ממקום עבודה שיש בו קירבה מיותרת לנשים. ולא לחינם אנו רואים, משנה לשנה, ריבוי גירושין ופירוד בין זוגות, בישראל ובעולם כולו. שמירת הקדושה והצניעות היא חומת מגן לבית היהודי, לשלום הבית, ולנפש האדם.

וכבר שמעתי סיפורים, ראיתי בעיני, ודברתי עם זוגות ושמעתי מפיהם אל השוקת השבורה שנפלו בעקבות אי שמירה על דרכי הצניעות. טפלתי בהמון זוגות במשך השנים שאני עוסק בזיכוי הרבים. ועל מנת לזעזע את הקוראים ושילמדו שלא משחקים בנושא זנות. אציג כמה מן הסיפורים כאן:

.

מקרה א’: פעם אחת יצא לי לטפל במקרה של זוג שהוצרכו מפאת פרנסתם הדחוקה לעבוד משעות המוקדמות בבוקר עד שעות הערב המאוחרות. והאיש לא יכל לקחת את אשתו למקום העבודה. הוא ביקש מחברו “הטוב” להיות הוא זה שלוקח את אשתו לעבודה. האשה היתה נאמנה וטובה, אבל היחסים בינה ובין בעלה בעקבות ריבוי העבודה, היו רחוקים, בקושי היה להם זמן להיות ביחד, ולא היו משמשים אחד עם השני אלא לעתים רחוקות. לא די בזה, אלא חברו הטוב של הבעל, הלווה לו כסף לעזרה. ופיתה את אשתו, שהוא יוותר לבעלה על הסכום אם היא תשכב עמו. והיא לא רצתה ודחקה בו, עד שלבסוף התרצתה באונס רב ופיתוי נורא. והיו מקיימים יחסים ברכב בדרך חזרה מן העבודה. אין לתאר את הצער ועוגמת הנפש של הבעל בעקבות כך. אז באותה תקופה מפני שידעתי שהענין הזה מורכב העברתי לטיפול של רבותי דאז בירושלים.

אבל חכם עיניו בראשו, האשם העיקרי כאן הוא הבעל! בעל שנותן לאשתו לנסוע עם גבר אחר, הוא זה אשר מכשיל אותה! אנחנו בני אדם עם יצרים! אשתך יש לה יצרים! אתה בעל יצרים! בעל תפקידו לשמור את אשתו כמה שהוא יכול, ומכיון שלא נהג בחכמה קרה מה שקרה. ואין לי ספק שאותו “חבר” יתן או כבר נתן את הדין על מעשיו. השופט כל הארץ יעשה משפט!

.

מקרה ב’: לא אאריך במקרה זה אלא אספר בקצרה. במקום מוכר של ארגוןן ל-“זיכוי הרבים”, הרב של המקום חשב בטפשותו, שמכיון שמדובר בארגון לזיכוי הרבים, “מותר” להושיב מזכירות ועובדים ביחד, ולא ראה את הנולד. ולצערינו הרב, שכבו שם נשים נשואות עם גברים נשואים! והגיע הדבר לידי בזיון וקצף.

לכן, גם כאשר מדובר בזיכוי הרבים, וצריכים מזכירות וכו’, וצריכים שיהיו נשים שעוסקות בענינים מסויימים. אין להושיב גברים ונשים באותו משרד או באותו חלל חלילה וחס. אלא יעשו משרד בפני עצמו לנשים בלבד. ומשרד בפני עצמו לגברים בלבד. אין לערב בין זיכוי הרבים ולעגן את הדבר בחומה הלא ניתנת לפרצה. והמון טעויות נבעו דווקא בעקבות, “זיכוי הרבים”. והדברים ידועים.

.

“נגמרו הימים של העקרונות”:

ויש אנשים תמימים הסבורים כי עדיין קיים אצל בני אדם מנגנון הקרוי “עקרונות”; כלומר, שהם חושבים כי בחורים צעירים או גברים יעמדו מנגד ויאמרו לעצמם: “זו אשת איש”, ויירתעו מחמת חומרת הדבר.

אך צר לי לומר: בדורנו אין לסמוך על תמימות זו. נחלשו מאוד גבולות היראה, נחלשו עקרונות הקדושה, ונחלשה אותה גבריות אמיתית שהייתה יודעת לומר: “אסור לי להתקרב, זו אשת איש”. רבים בדור הזה אינם מונעים מערכים ומגבולות, אלא מתאוות לבם ומבקשת סיפוקם.

ואדרבה, פעמים שבדורנו אשה נשואה עלולה להיות בעיני בעלי תאווה מושכת אף יותר מרווקה, מחמת השחיתות, האגו והגאווה המקולקלת. יש מי שאינו מסתפק בעצם החטא, אלא מבקש להרגיש כביכול עליונות וניצחון פסול, כאילו בקלקולו עם אשת חברו הוא נעשה “גבר” יותר מבעלה. ואין לך שפלות גדולה מזו.

לכן אין מקום לתמימות במקום שבו נדרשת זהירות. התמימות צריכה לסור לאחור, והשכל הישר צריך להיכנס קדימה. על האדם לחשוב היטב, לשקול את צעדיו, להציב גבולות ברורים, ולהבין שאין סומכים בענייני קדושה לא על “עקרונות” של אחרים ולא על הבטחות של היצר. החכם עיניו בראשו, ומי שרוצה לשמור על ביתו, על נפשו ועל קדושתו — מתרחק מן הסכנה עוד קודם שתתקרב אליו.

וכדברי החכם השלם (משלי פרק ט פסוק יג – יח): “אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל־יָ֥דְעָה מָּֽה: וְֽ֭יָשְׁבָה לְפֶ֣תַח בֵּיתָ֑הּ עַל־כִּ֝סֵּ֗א מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת: לִקְרֹ֥א לְעֹֽבְרֵי־דָ֑רֶךְ הַֽ֝מְיַשְּׁרִ֗ים אֹֽרְחוֹתָֽם: מִי־פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה וַחֲסַר־לֵ֝֗ב וְאָ֣מְרָה לּֽוֹ: מַֽיִם־גְּנוּבִ֥ים יִמְתָּ֑קוּ וְלֶ֖חֶם סְתָרִ֣ים יִנְעָֽם: וְֽלֹא־יָ֭דַע כִּֽי־רְפָאִ֣ים שָׁ֑ם בְּעִמְקֵ֖י שְׁא֣וֹל קְרֻאֶֽיהָ”. ע”כ.

.

“השיח הגלוי – חיבור של דעת וגוף”:

ויש להוסיף כאן יסוד גדול, שאי אפשר לבניין הבית ולשלמותו בלעדיו, והוא השיח הגלוי והפתוח שבין איש לאשתו. שהרי כבר ביארנו שחיי האישות אינם דבר מגונה או נחות, אלא חלק טבעי, בריא וקדוש. אך כיצד ידע האדם מה משמח את אשתו, וכיצד תדע היא מה משמח את בעלה, אם לא ידברו על כך פנים אל פנים?

פעמים רבות, אותה התרחקות מסוכנת או אותו אימוץ של חומרות חשוכות והזיות סגפניות שהזכרנו, אינם נובעים אלא ממבוכה, משתיקה, ומחוסר יכולת לבטא את הרצון הטבעי. אנשים מתביישים לדבר על צרכיהם, על מה שנעים, משמח ומקרב אותם, ומתוך אותה “בושה של שטות” והתחסדות שקר, הם דוחקים את רגשותיהם, צוברים תסכול, ונותנים לזרות להיכנס אל תוך חדרם. כשהפה שותק, הלב מתרחק, ומכאן הדרך לחפש נחמה בחוץ או לשקוע בעצבות – קצרה מאוד.

אך דרך התורה והדעת הישרה היא שאיש ואשתו יהיו רגילים לדבר זה עם זו בגילוי לב, בשפה ברורה, בלא מורא ובלא פחד. עליהם לתקשר את רצונותיהם, לומר בפה מלא מה מקרב אותם ומה מפריע להם, ולהסיר ביניהם את כל המחיצות המדומיינות. השיח הפתוח הוא הכלי שבאמצעותו השכל מנהיג את הבית. כאשר בני זוג מדברים בפתיחות על חייהם מתוך כבוד ורצון להיטיב, אין מקום לספקות, אין מקום לתסכולים עקורים, ובוודאי שאין שום פתח לאותם ממציאי פחדים ובעלי סודנות חשוכה להכניס את רעל ההגבלות אל תוך חייהם.

וזהו שלום הבית האמיתי שעליו דיברו חכמים: לא רק חיבור של גופים, אלא חיבור של דעת. זוג שמתקשר בצורה בריאה וישירה, ואינו מתבייש לאהוב ולשמוח יחד גם בדיבור וגם במעשה, בונה סביב ביתו חומת מגן בצורה, ששום פיתוי מן הרחוב ושום יצר שבחוץ לא יוכל להבקיע.

.

ע”כ כתבתי באומץ לב את המאמר הזה שיקנה לכל איש ואשה את הדרך אשר בה ילכו ויעשו. ומי שיקח את הדברים שכתבתי באופן ישר ושלם, ויבחן אותם בחושי שכלו, יגיע למסקנה ברורה: “כתבתי את מה שרבים יודעים ואינם מסוגלים לצעוק ולהציל”. איני מתבייש לכתוב בנושאים אלו, כי הם עמוד היסוד של הבית וחבל הצלה עתידי חיוני. איני מתבייש להעמיד את האמת במקום שהדבר פרוץ. ובפרט למי שמסתובב ברחבי המרשתת כבר חשוף להמון חולאים. ולא יזיק מאמר זה אלא יועיל בוודאי. חן שאולוב הנאמן בכל לב לתורת משה ולמסורת תורה שבעל פה, הדבק במשנת חז”ל בעלי המשנה והתלמוד, ולדרכו של רבינו החכם הזך השלם רבינו הרמב”ם.