.

בשם יהוה אל עולם

.

בתאריך 08/07/2026 למנין הגוים, כסיל אחד בשם הרב *** [=איני חושף את שמו כעת, אתן לו את הזמן לחזור בו ולהבין האמת. ומשלא, אחל לכתוב עליו מאמרים ואחשוף את כיעורו] שלח הקלטה קולית לאחד מתלמידי ואלו הם הדברים: “הוא [=חן שאולוב] לא אומר שום דברים של טעם. סליחה, אל תשמע לו. הדברים שלו נכנסים בארס. יש שם הרבה דברי כפירה [=נכון, כפירה בעבודה זרה יא-כלב מת!], המון דברי כפירה וזה מצטייר כתלמיד חכם. אני לא מדבר על רבנים, לא תשמע אותי מדבר, אבל אני מדבר על כופרים. אסור לשמוע אותו. [=למה? על גדולי האסלות שחרפו וגידפו כלפי שמים אינך מדבר, אבל מי שכופר בעבודה זרה ומחריב אותה, אין לך בעיה לדבר?].

שום, שום דברים של טעם. אתה לא יכול לשמוע אותו ולהגיד דברים של טעם אם לא חקרת. לחקור זה לשבת וללמוד את הדברים על בורים, זה נקרא לחקור. [=ומה אני עושה? רוקד במועדונים? או יושב כל היום כולו במשך שלוש שנים וחוקר לאיזה שוקת שבורה נפלו עם ישראל?]. אני לא יכול לשמוע שיעור ביוטיוב של אחד שחזר לפני שבועיים בתשובה וכבר יודע מי זה הזוהר ומי זה הרמב”ם ומי זה זה. עפרה לפומיה. [=כלומר, כעת הבעיה היא לא האמת, אלא זה שחזרתי בתשובה לפני שבועיים. אגב, עוד לא חזרתי בתשובה. כאשר אשרוף את הזוהר ואכלה אותו מן העולם אשוב בתשובה באמת].

הוא פשוט כופר שמה על ימין ועל שמאל. [=נכון אני כופר גדול בעבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה מאמין בכל התורה כולה. ואתה יא-כלב מת, מאמין במי שקורא לבורא, “אין סוף”, “אבא”, “אמא”, “נוקבא”, “קצר אפים”]. פעם שמעתי אותו כדי לראות באמת מה הכוונה ואז ראיתי שזה… הדברים שלו נכנסים כארס. [=נו תסביר! מה לא נכון? ראית שזה… מה? מה לא נכון אמרתי?]. אז כבר לא כדאי לשמוע אותו. אסור, אסור. תלמד את הדברים על בורים.

יש לך את כל גדולי ישראל לאורך כל הדורות האמינו בזוהר. מה הוא יותר גדול מהאור החיים הקדוש? [=לא מובן, במה עטר קדוש? בזה שהלך אחר ההבל? בזה שהאמין בנצרות וסיפרו עליו סיפורי הבל?], הוא יותר גדול מהבבא סאלי שהחזיקו מהזוהר [=כיצד הבבא סאלי לא יחזיק מהזוהר, שכך גידלו אותו כל החיים שיש בזה הספר אמת! וכי היה לו את המידע שיש לנו היום?]. ופתאום הוא בא אומר אין זוהר? זהו. [=חלילה. אני אומר שיש זוהר, רק הוא עבודה זרה ומינות]. אז ביטלת את כל גדולי ישראל. [=אתה ביטלת את כל גדולי ישראל האמיתיים! אתם ביטלתם את כל חכמי ישראל וחכמי תור הזהב, בזמן שאחזתם מספר האופל הטמא למשהו!]. עזוב. מרן רבי יוסף קארו. בבית יוסף הוא מביא את הזוהר. מה אז הוא טעה. [=בוודאי, כבר כתבתי שהוא אחד ממחריבי יהדות ספרד]. כן, מרן רבי יוסף קארו שהיה לו מלאך מגיד טעה, אבל חן שאולוב צודק. תחשוב על זה טוב נשמה טובה, אני אוהב אותך ואני עליך. אני מקווה שהצלתי כי דיברתי עם כמה אנשים שחשבו שהוא צדיק גדול [=חשבו שאני חן שאולוב צדיק גדול], ואמרתי פשוט תפסיקו לשמוע. [=כלומר, אתה בידיים מנעת מאנשים לשמוע אמת. והינך מחטיא את הרבים יא-כלב מת!]. זה ארס, זה ארס. יש לנו גדולי ישראל, לא חסר לנו גדולי ישראל. טוב, רבי חנניה בן עקשיא אומר הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל”. ע”כ.

.

וכעת נענה לכסיל בכמה אופנים והיבטים:

.

שמעתי את ההקלטה ששלחת ביום 8 ביולי 2026. בשלב זה איני חושף את שמך, מפני שאני עדיין נותן לך הזדמנות אמיתית לעצור, לפקוח את העיניים, להתבונן ביושר, ולחזור בך מן הדברים החמורים שאמרת. אך אל תטעה: אם תמשיך להפיץ דברי סילוף, אם תמשיך להסית אנשים שלא לשמוע את דברי האמת, ואם תמשיך להגן על ספרי האופל ועל שיטות המינות — לא אשתוק. הדברים ייכתבו, ייבחנו, וייחשפו לעיני הציבור.

אתה מזהיר את תלמידך ואחרים שלא לשמוע לי. אתה טוען שאין בדבריי “טעם”, שהם “ארס”, ושאני מפיץ “דברי כפירה”. ובכן, בדבר אחד בלבד צדקת: אני אכן כופר גדול — כופר בעבודה זרה, כופר בהגשמה, כופר בספירות, כופר בפרצופים, כופר בזיווגים עליונים, כופר בכל מערכת האלוהות הפגאנית שאתה וחבריך מגינים עליה. וכל הכופר בעבודה זרה — הרי הוא כמודה בכל התורה כולה.

מול מי שמחרפים ומגדפים כלפי שמים באמת, מול מי שמייחסים לבורא יתעלה ריבוי, הרכבה, נקבות, פרצופים, חיבורים, פירודים, זיווגים והשפעות — אתה שותק. אבל כאשר אדם קם ומכריז מלחמה על העבודה הזרה הזו, ומבקש להחזיר את ישראל אל יחוד השם הטהור, דווקא אותו אתה ממהר להשתיק? אתה, שמגן על מערכת של “אין סוף”, “אבא”, “אמא”, “נוקבא”, “זעיר אנפין” ושאר כינויים שהכניסו ריבוי ודמיון אל אמונת ישראל — מעז להטיף לי על כפירה?

ואחר כך אתה מתנשא וטוען ש“לא חקרתי”, ושחקירה פירושה “לשבת וללמוד את הדברים על בוריים”. ומה לדעתך עשיתי במשך שלוש שנים? במשך שנים אני יושב יום יום, לומד, קורא, משווה, בודק, מעיין, כותב, ומברר לעיני כל לאיזו שוקת שבורה נפלו רבים מישראל. התוצאה עומדת גלויה באתר “משפטיו לנגדי”: קרוב לארבע מאות מאמרים, המפרקים את שקרי הקבלה החדשה ואת ספרי האופל לגורמים, מתוך מקורות, ראיות, עיון והשוואה למסורת ישראל הטהורה.

אבל אתה אינך מתמודד. אתה מודה בעצמך ששמעת אותי “כדי להבין מה הכוונה”, ומה הייתה מסקנתך? “זה ארס”. לא הבאת ראיה. לא סתרת מקור. לא פירקת טענה. לא הראית סתירה. לא עמדת מול מאמר אחד מתחילתו ועד סופו. רק הדבקת תווית וברחת. וזוהי דרכם של מי שאין להם תשובה: במקום עיון — צעקה; במקום ראיה — סיסמה; במקום התמודדות — השחרה.

במקום להתמודד עם העובדות, בחרת לזלזל בי כמי ש“חזר לפני שבועיים בתשובה”. ראשית, דע לך: חזרה בתשובה שלמה אינה סיסמה ואינה תואר. היא מלחמה יומיומית על האמת. אך מעבר לכך, ממתי חזרה בתשובה היא מילת גנאי? האם מי שנולד בתוך מגזר מסוים קיבל בעלות על התורה? האם “בני המגזר” מחזיקים קושאן על האמת?

אברהם אבינו עזב את בית אביו ואת אליליו וחזר אל האמת. מנשה חזר בתשובה. רבי עקיבא, שממנו נמשכה תורתם של גדולי התנאים, החל את דרכו רחוק מן התורה. ומנגד, עשיו גדל בבית יצחק ורבקה ויצא רשע; אמנון גדל בבית דוד מלך ישראל ונפל לשפלות איומה. ייחוס אינו ערובה לאמת, ולידה בתוך בית דתי אינה תעודת חסינות מפני סכלות, מינות ועבודה זרה.

אתה זורק לאוויר סיסמאות על “גדולי ישראל” ושואל בזעזוע: “מה, כולם טעו?” והתשובה פשוטה: כן, ודאי שייתכן שטעו. כל אדם הוא בעל בחירה. כל אדם מועד לטעות עד יום מותו. זה ההבדל בין בשר ודם לבין הבורא יתברך: האדם מוגבל, מושפע, נכשל וטועה; הבורא לבדו אמת מוחלטת.

אדם הראשון טעה. יעקב אבינו נתבע על שלא שב בזמן לבית אביו. יוסף הצדיק פעל באופן שעורר את קנאת אחיו. אחיו טעו טעות מרה בהתאכזרותם אליו. דוד המלך נכשל ונענש. שלמה המלך, החכם מכל אדם, נכשל בנשים נוכריות שהטו את לבבו. ואם אבות עולם, נביאים, מלכים וצדיקים לא היו חסינים מן הטעות — מי הם רבני הדורות האחרונים שתהפוך אותם לבלתי־טועים?

ואתה שואל: “וכי אתה גדול מן הבבא סאלי? מן האור החיים?” ממתי היהדות הפכה לתחרות של “מי גדול ממי”? האם משה רבנו קם והרג את זמרי בן סלוא? לא. פנחס קם. האם התורה פסלה את מעשהו מפני שלא היה גדול ממשה? ודאי שלא. האם חור, שסירב לשתף פעולה עם העגל ושילם בחייו, היה צריך לשתוק מפני שאהרן הכהן הגדול עשה את העגל? ודאי שלא. האמת אינה נקבעת לפי תואר, שם, מעמד, ייחוס או הערצת המון. האמת נקבעת לפי תורה, ראיה, שכל ישר ונאמנות ליחוד השם.

הבבא סאלי, עם כל הכבוד למעמדו בעיני רבים, נולד לתוך עולם שבו הזוהר כבר הועלה למדרגת קדושה, וכך חונך כל ימיו. לא היה בידיו בהכרח כל המידע ההיסטורי, המחקרי והביקורתי הפרוש לפנינו היום. ועטר, עם כל הערכת הציבור אליו, אינו הופך ספר מאוחר ומלא הגשמה לספר קדמון ואמיתי רק מפני שקיבל אותו. הערצת אדם אינה הופכת שקר לאמת.

וכן, גם יוסף קארו טעה. כאשר אדם משלב בפסיקה ספרי קבלה מאוחרים, מייחס משקל הלכתי לדברי “מגיד”, ומכניס לתוך ההלכה יסודות מיסטיים שלא נולדו בבית מדרשם של חז”ל — חובה לומר זאת ביושר: כאן נעשה נזק חמור. אין אדם בעולם שיש לו מונופול על האמת. אין פוסק, גדול ככל שיהיה, שמותר להעמידו מעל התלמוד, מעל הרמב”ם, מעל יסודות האמונה, ומעל חובת הבירור.

אתה טוען שביטלתי את “גדולי ישראל”? להפך. אתם הם שביטלתם את גדולי ישראל האמיתיים: את חכמי המשנה והתלמוד, את הגאונים, את רבנו הרמב”ם, את חכמי ספרד הטהורים, את מסורת יחוד השם הנקייה מכל הגשמה וריבוי. אתם המרתם את דרך חכמי האמת בספרי אופל, בסיפורי מופתים, במגידים, בספירות, בפרצופים ובדמיונות.

ובסוף ההקלטה אתה עוד מתגאה בכך שמנעת מאנשים, שכבר התחילו לשמוע אמת ולחשוב ביושר, להמשיך להקשיב לי. אינך מבין איזו אחריות חמורה אתה נוטל על עצמך. אם אנשים שמעו דברים, התחילו להתעורר, התחילו להבין שיש כאן מלחמה על יחוד השם — ואתה בא וחוסם אותם בשם פחד, סמכות והרגל — הרי אינך מציל אותם מכפירה; אתה משאיר אותם בחושך.

לכן אני אומר לך בפשטות: חדל מפולחן האדם. חדל מהפחד מפני שמות ותארים. חדל מלצעוק “כפירה” בכל פעם שמעמידים מולך ראיות. פתח את המקורות. קרא את המאמרים. התמודד טענה מול טענה. אל תדקלם את מה שגדלת עליו. אל תסתתר מאחורי רבנים מאוחרים. אל תשתיק את מי שמבקש לעקור עבודה זרה מישראל.

כי בסופו של דבר, השאלה פשוטה מאוד: האם אתה עובד את הבורא יתעלה, האחד הפשוט, שאין בו גוף, לא דמות הגוף, לא ריבוי, לא חלוקה, לא פרצופים ולא ספירות — או שאתה עובד מערכת של דמיונות שקיבלת בירושה מבלי לבדוק?

.

“האמת אינה מפחדת מחקירה”:

.

האמת אינה מפחדת מחקירה. רק השקר מפחד ממנה. אתה טוען שאני מדבר “דברי כפירה” ו”ארס”, אך האמת הפשוטה היא הפוכה לגמרי: אתה הוא זה שנאחז בעיוורון בספר שמלא בהגשמה, ריבוי, עבודה זרה ומינות. אתה מטיח סיסמאות, מפזר שמות, ונמלט מן הדיון הענייני — אך אינך מתמודד עם שורש הטענות, לא עם העובדות ההיסטוריות, לא עם הסתירות התורניות, ולא עם החורבן האמוני שהספר הזה הכניס לישראל.

ה”ראיות” שאתה מביא אינן ראיות כלל. הן אינן אלא זריקת שמות של סמכויות מאוחרות, כאילו עצם העובדה שרב פלוני העריץ את הזוהר הופכת זיוף לאמת, ומינות לקדושה. ובכן, לא. האמת של תורת ישראל אינה נקבעת לפי רשימת רבנים מאוחרים, ואינה נמדדת לפי מי התפעל ממה. תורת ישראל עומדת על תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד, וגאוני האמת שהעמידו את אמונת היחוד על טהרתה — ובראשם רבנו הרמב”ם.

הערצה עיוורת לסמכויות אינה הוכחה. זה שאתה מנפנף בשמות כמו “אור החיים” או “הבבא סאלי”, אינו משנה את המציאות. אדם יכול להיות גדול בעיני הציבור, ובכל זאת לטעות טעות חמורה כאשר הוא מאמץ ספר זר ומזויף. אין חסינות לאיש מפני ביקורת אמת. ואם רבנים מאוחרים נפלו בפח והכניסו לתוך בית המדרש ספר מלא הגשמה, ספירות, פרצופים, זיווגים ודמיונות — אין בכך כדי לטהר את הספר, אלא כדי ללמד עד כמה עמוק חדר החושך.

ספר הזוהר הפרו-נוצרי אינו מסורת נאמנה מסיני. הוא אינו תנאי, אינו חז”לי, ואינו המשך ישר של התורה שבעל פה. הוא חיבור מאוחר, מלא סתירות, לשונות זרות, אנכרוניזמים, הגשמות, והשקפות שאין להן מקום באמונת ישראל הטהורה. לבער את השפעתו מן היהדות אינו “כפירה”, אלא להפך: זהו שירוש עבודה זרה, החזרת הדעת למקומה, והשבת התורה אל יסודותיה הנאמנים.

ואתה מזדעזע מן האפשרות שיוסף קארו טעה. אתה שואל בתימהון: “אז הוא טעה?” והתשובה ברורה: כן, טעה. כמו שהוכחנו באריכות כאן. ובמקומות שבהם שילב מיסטיקה, מגידים, קבלה חדשה ודברי זוהר בתוך עולם הפסיקה — טעותו הייתה חמורה מאוד. אין לאדם מונופול על האמת מפני שספרו התקבל בציבור. אין שום פוסק, גדול ככל שיהיה, רשאי להעמיד ספרי סוד פגאנים מאוחרים מעל התלמוד, מעל הרמב”ם, ומעל יסודות אמונת היחוד.

אדם המתהדר ב“מגיד” הלוחש לו סודות, ומכניס את דמיונות הקבלה אל תוך ההלכה, אינו יכול לדרוש מאיתנו לסגור את העיניים בשם כבודו. כבוד התורה קודם לכבוד כל אדם. האמת קודמת למעמד ציבורי. וההלכה אינה רכושו של מי שאסף חומרות, סמכויות ומקורות מיסטיים, אלא היא נבחנת לפי תלמוד, ראיה, סברה ישרה ונאמנות לדרך חז”ל.

ואתה מדבר על “לשבת וללמוד את הדברים על בוריים”, כאילו אתה הוא איש החקירה ואני הוא איש הסיסמאות. אך בפועל, אתה בולע סיפורי בדים בלי בדיקה, מקבל ייחוסים מאוחרים בלי ראיה, ומגן על ספר שהעובדות עצמן צועקות נגדו. חקירה אמיתית אינה דקלום של מה ששמעת מילדות. חקירה אמיתית פירושה לבדוק מקורות, לבחון לשון, לברר תקופה, להשוות לדברי חז”ל, ולשאול ביושר: האם הדברים מתאימים לתורה שבעל פה, או שהם תוצר מאוחר שהתחפש לקדמות?

המחקר, העיון והראיות ההיסטוריות כבר הראו שוב ושוב שהזוהר אינו ספרו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא מלא דמויות מאוחרות, מושגים מאוחרים, לשון מאוחרת, והשקפות שלא היו ולא נבראו בבית מדרשם של התנאים. מי שממשיך לומר “רשב”י כתב” מול כל הראיות, אינו נאמן למסורת — הוא נאמן לדמיון.

ובמקום להתמודד עם הדברים, אתה בורח למילים כמו “אפיקורסות”, “ארס” ו”כפירה”. זו דרכם של מי שאין להם תשובה: במקום ראיה — צעקה; במקום עיון — הפחדה; במקום בירור — הדבקת תוויות. אבל אינך מפחיד אותנו. אנחנו לא עובדים שמות של רבנים, לא עובדים ספרים מאוחרים, ולא עובדים סמכויות ציבוריות. אנחנו עובדים את ה’ יתעלה, ומבקשים את תורתו כפי שנמסרה באמת.

המסורת הטהורה של עם ישראל אינה זקוקה לקבלה החדשה, הפגאנית והפרו־נוצרית כדי להתקיים. עם ישראל היה עם ה’ לפני הזוהר, לפני הספירות, לפני הפרצופים, לפני המגידים, לפני התיקונים, ולפני כל דמיונות האופל הללו. התורה עמדה על הר סיני בלי הזוהר. המשנה נחתמה בלי הזוהר. התלמוד נחתם בלי הזוהר. גאוני ישראל פסקו בלי הזוהר. והרמב”ם העמיד את אמונת היחוד בלי הזוהר. לכן, במקום להתנשא ולפזר סיסמאות ריקות על “כפירה”, פקח את עיניך. שאל את עצמך שאלה אחת פשוטה: האם אתה נאמן לתורה, לנביאים, לחז”ל וליחוד השם — או שאתה נאמן לספר מאוחר, מלא דמיונות, שהצליח להשתלט על התודעה באמצעות פחד, סמכות והרגל?

כי האמת אינה מפחדת מחקירה. רק השקר מפחד ממנה.

.

“חן שאולוב לא חקר”?

שנית -אתה מעז להטיף לי מוסר על “חקירה”, ולפטור את דבריי באמירה רדודה כאילו “לא חקרתי”? איזו עזות מצח. כיצד אתה מסוגל לומר דבר כזה, כאשר באתר “משפטיו לנגדי” מצויים קרוב לארבע מאות מאמרים, שנכתבו במשך שלוש שנים של לימוד יומיומי, עיון מעמיק, בדיקה שיטתית וחקירה חסרת פשרות?

בזמן שאתה מדקלם באוטומט אמונות טפלות שספגת מן הסביבה, בלי לשאול שאלות ובלי לפתוח את המקורות בעיניים ביקורתיות, אני ישבתי, חקרתי, ביררתי, השוויתי, בדקתי והעליתי על הכתב מאות ראיות. מאמר אחר מאמר נכתב כדי לפרק לגורמים את שקרי “הקבלה החדשה”, את ספרי האפלה, ואת ספר המינות שאתה מגן עליו כאילו היה תורה מסיני.

וכל זה אינו בנוי על סיסמאות, אלא על מקורות, על עיון, על מסורת ישראל האמיתית, על דברי חז”ל, על בירור היסטורי, ועל השקפת רבנו הרמב”ם הטהורה באמונת יחוד השם. לכן, כאשר אתה טוען שאני “זורק מילים באוויר” או שאיני יורד לעומקם של דברים, אינך מגלה עליי דבר — אתה מגלה על עצמך. אתה מגלה שלא קראת, שלא בדקת, שלא התמודדת, ושבמקום להשיב לטענות אתה בורח אל ביטול ריק. זו אינה חקירה. זו פחדנות מחשבתית. קל מאוד להסתתר מאחורי שמות של רבנים מאוחרים; קל מאוד לצעוק “אפיקורסות”; קל מאוד לפזר סיסמאות על “מסורת”; וקל מאוד לבטל במחי יד כל מי שמעז לנפץ את אלילי השקר שעליהם חונכתם. אבל קלות אינה אמת. צעקה אינה ראיה. והערצה עיוורת אינה מסורת.

אם יש בך טיפת יושרה אינטלקטואלית, חדל מן ההשמצות הזולות וההתנשאות החלולה. היכנס לאתר. קרא את המאמרים. עבור טענה אחר טענה. נסה להתמודד באמת עם החומרים, עם המקורות, עם הראיות, ועם הבירור העצום שהושקע בו ימים ולילות. אל תעמוד מבחוץ ותזרוק אבנים על בניין שלא טרחת אפילו להיכנס אליו.

עד שלא תעשה זאת, כל ההטפות שלך על “חוסר חקירה” אינן אלא בדיחה עצובה. הן אינן מוכיחות שאני לא חקרתי; הן מוכיחות שאתה מפחד לחקור. הן אינן מעידות על חולשת דבריי; הן מעידות על העיוורון שלך. כי מי שבטוח באמת שלו — נכנס אל הטענות ומתמודד. ומי שמפחד מן האמת — מסתפק בסיסמאות, בהשמצות ובכינויים.

.

ואחד מתלמידי ששמע את דבריך הוסיף בטוב טעם ודעת וכתב:

.

מעבר לכך, הגיע הזמן לנפץ אחת לאחת את טענות הקש השטחיות שאתה ממחזר בפומבי, כאילו היו הלכה למשה מסיני. אין כאן ראיות, אין כאן עיון, אין כאן חקירה, ואין כאן מחשבה. יש כאן סיסמאות שחוקות, פולחן אישיות, והתחמקות פחדנית מן האמת.

.

א. “מה, הוא יותר גדול מ…?”

ממתי הפכה היהדות לתחרות אגו של “מי גדול ממי”? ממתי האמת נמדדת לפי טבלאות דירוג של רבנים, מקובלים, בעלי שמות ותארים? התורה אינה עובדת כך. האמת אינה כפופה לטייטלים, והבורא יתעלה אינו מחלק את האמת לפי מעמד חברתי.

וכי משה רבנו, גדול הנביאים, הוא זה שקם והרג את זמרי בן סלוא? לא. היה זה פנחס, שלא היה גדול ממשה, ולא עמד במדרגתו, ואף על פי כן הוא קם בשעת מבחן ועשה את המעשה הנכון מול עיני כל ישראל. האם משום שפנחס לא היה גדול ממשה, היה עליו לשתוק? וכי התורה באה ללמדנו שאסור לקטן לעמוד בפרץ כאשר הגדולים שותקים?

ומה נאמר על חור, שסירב לשתף פעולה עם עשיית העגל ושילם בחייו, לעומת אהרן הכהן הגדול, אשר בפועל עשה את העגל? האם נאמר שחור לא היה רשאי להתנגד מפני שאהרן גדול ממנו? ברור שלא. האמת אינה נקבעת לפי גודל האישיות, אלא לפי נאמנותה לתורה ולבורא.

לכן כל הטענה “וכי אתה גדול מפלוני” אינה אלא התחמקות עלובה. אינני צריך להיות גדול מאיש כדי לשאול שאלה אמיתית, להצביע על סתירה, לחשוף זיוף, או להראות שמקור מסוים מלא הגשמה, מינות ועבודה זרה. האמת אינה זקוקה לתעודת רבנות ממך.

.

ב. “לא יכול להיות שכולם טעו!”

בוודאי שיכול להיות. ולא רק שיכול להיות — ההיסטוריה כולה זועקת שזה קרה שוב ושוב. כל אדם הוא בעל בחירה. כל אדם עלול לטעות. כל אדם, גדול ככל שיהיה, עומד בניסיון עד יום מותו. זה ההבדל בין בשר ודם לבין הבורא יתעלה: האדם מוגבל, חסר, מושפע, טועה, נכשל ומתעה; הבורא לבדו אמת מוחלטת.

אדם הראשון, יציר כפיו של הקב”ה, טעה. יעקב אבינו נענש על שלא שב בזמן לבית אביו. יוסף הצדיק טעה בעניינים שהביאו לקנאת אחיו, ואחיו טעו טעות נוראה בהתאכזרותם אליו. דוד המלך נכשל ונענש. שלמה המלך, החכם מכל אדם, נכשל בנשים נוכריות שהיטו את לבבו. ואם אבות עולם, נביאים, מלכים וצדיקים יכלו לטעות — מי הם רבנים ומקובלים מחמש מאות השנים האחרונות שתעשה מהם מלאכים שאינם נכשלים?

המחשבה שרבנים אינם יכולים לטעות היא עצמה שורש של עבודה זרה. זו הפיכת בני אדם לסמכויות אלוהיות. זו סגידה לדמויות במקום דבקות באמת. אין אדם חסין מטעות, ואין ספר חסין מביקורת, ואין פוסק חסין מבירור. רק הבורא יתעלה אינו טועה.

.

ג. “אבל הוא חוזר בתשובה“

הניסיון לבטל אדם בטענה שהוא “חוזר בתשובה” אינו אלא בורות עטופה בהתנשאות. וכי חזרה בתשובה היא מילת גנאי? וכי מי שנולד בבית דתי קיבל בעלות על התורה? וכי “בני האלוהים” שנולדו בתוך מערכת דתית רשאים לדבר, ואילו מי שחזר לאמת צריך לשתוק?

רבי עקיבא, שכל התורה שבעל פה עברה דרך תלמידי תלמידיו, התחיל את דרכו כאדם רחוק מן התורה. אברהם אבינו עזב את בית אביו ואת אליליו וחזר אל האמת. מנשה מלך יהודה, שחטא חטאים נוראים, שב בתשובה. האם נלעג להם? האם נפסול אותם מפני שלא נולדו במקום הנכון לפי מדדי הגאווה שלך?

ומנגד, עשיו גדל בבית יצחק ורבקה ויצא רשע. אמנון גדל בבית דוד המלך ונפל לשפלות נוראה. ייחוס אינו תעודת ביטוח. בית טוב אינו מבטיח אמת. לבוש דתי אינו מבטיח דעת. מי שנולד בתוך מערכת מסוימת יכול להיות עבד להרגליו, ומי שבא מבחוץ יכול לחפש אמת במסירות גדולה יותר ממנו.

לכן הזלזול שלך בחוזרי תשובה אינו מלמד עליהם מאומה. הוא מלמד עליך. הוא חושף גאווה, ריקנות, ופולחן של ייחוס במקום פולחן של אמת.

.

ד. “לא יכול להיות שהבבא סאלי או השולחן ערוך טעו!”

יכול. ועוד איך יכול. הבבא סאלי יכול לטעות. הרב עובדיה יכול לטעות. מחבר השולחן ערוך יכול לטעות. הבן איש חי יכול לטעות. כל אדם יכול לטעות. כל מי שנולד, חי, למד, פסק, כתב, הנהיג והשפיע — יכול גם לשגות. אין אדם בעולם הזה שהוא מקור אמת מוחלט. אין אדם בעולם הזה שדבריו אינם צריכים בדיקה. אין אדם בעולם הזה שמותר להפוך אותו לאליל.

וברגע שאדם, גדול ככל שיהיה, אימץ את ספר הזוהר והכניס את השפעתו אל תוך ההלכה, האמונה והתודעה של עם ישראל — הוא טעה טעות קשה. אם הוא נשען על ספר מלא הגשמה, ריבוי, ספירות, פרצופים, זיווגים, יניקות ודמיונות — אין קדושתו האישית, מעמדו הציבורי או הערצת ההמון כלפיו יכולים לטהר את השגיאה.

במקום לעסוק בפולחן אישיות, תפתח ספרים. במקום לנפנף בשמות, תביא ראיות. במקום לצעוק “גדולים ממך”, תתמודד עם הטענות. במקום להעמיד רבנים כבני־אלים שאינם טועים, תחזור אל התורה, אל חז”ל, אל התלמוד, אל דרך רבנו הרמב”ם ואל אמונת יחוד השם הטהורה.

כי האמת אינה נקבעת לפי כמות המעריצים של אדם מסוים. האמת אינה נקבעת לפי סיפורי מופתים. האמת אינה נקבעת לפי פחד חברתי. האמת נקבעת לפי ראיות, לפי תורה, לפי שכל ישר, לפי נאמנות לחז”ל, ולפי יחוד השם הנקי מכל הגשמה וריבוי.

ומי שמסרב לבדוק, ומסתפק בשמות, בסיסמאות ובפולחן אישיות — אינו מגן על התורה. הוא מגן על האלילים שבנה בלבו.

.

“תגובה שניה”:

ולאחר ששלחתי לו את תגובתי, טען שאין לו זמן לקרוא והשתלח בדברים אחרים, ואלו תשובותי הנוספות לדבריו:

אתה מתחמק מאחורי סיסמאות ריקות, וטוען שאין לך זמן לקרוא את הראיות שאני שולח לך. זו אינה תשובה — זו בריחה. זו פחדנות מחשבתית פשוטה. אדם שמפחד לקרוא, מפחד לבדוק, מפחד להתמודד, ומסתתר מאחורי משפטים כמו “אין לי זמן”, אינו מחפש אמת; הוא מחפש דרך להמשיך לישון בתוך השקר שנוח לו.

אבל תדע לך: במוקדם או במאוחר, השקר הזה יעמוד מולך. אי אפשר לברוח לנצח. אפשר לדחות, אפשר לזלזל, אפשר לגחך, אפשר להסתתר מאחורי שמות של רבנים מאוחרים — אבל האמת אינה נעלמת מפני שסוגרים את העיניים.

אתה מזדעזע כשמדברים על יוסף קארו. אבל צריך לשאול בפשטות: מי זה קארו מול התלמוד? מי זה קארו מול חז”ל? מי זה קארו מול יסודות אמונת ישראל? האם זה אותו קארו שהכניס לתוך ההלכה עניינים מיסטיים ומקורות זוהריים? האם זה אותו קארו שנתן משקל לספר האופל בענייני פסיקה? האם זה אותו קארו שכתב להחמיר בבשר אחר גבינה מפני דברי הזוהר? ואם כן — מדוע אתה מתפלא כאשר בוחנים את דבריו בביקורת?

הרי יש לנו כלל מפורש בתורה ובדברי חז”ל, שאפילו בית דין גדול יכול לטעות. אפילו סנהדרין יכולה לשגות. ואם כן, מי הוא קארו שתעשה אותו חסין מביקורת? מי הם כל “גדולי ישראל” המאוחרים שאתה מנפנף בהם, עד שאתה הופך אותם לבלתי־טועים? זו עצמה שורש העבודה הזרה: הפיכת בני אדם לסמכויות מוחלטות, כאילו דבריהם אינם צריכים בדיקה, עיון ועמידה מול מקורות האמת.

אתה מדבר איתי על חקירה? אם כן, בוא נחקור באמת. תסביר לי כיצד רבי שמעון בר יוחאי, שלפי טענתכם חיבר את ספר הזוהר, מדבר שם עם אמוראים שחיו דורות רבים לאחר פטירתו. תסביר לי כיצד ספר המיוחס לתנא קדום מלא במושגים, דמויות, לשונות ותכנים מאוחרים. תסביר לי כיצד חיבור שכביכול יצא מבית מדרשו של רשב”י מלא בהגשמות, פרצופים, ספירות, זיווגים, יניקות ודמיונות שלא נודעו לתנאים ולא לאמוראים.

וכבר הוכחתי לך שהתחמקותכם הקבועה — “זה משל ונמשל” — אינה עומדת במבחן. אין כאן משל נקי שנועד לחנך את האדם, אלא מערכת שלמה של תיאולוגיה מעוותת, שבה המצוות אינן באות לתקן את האדם אלא לפעול בעולמות, לזווג פרצופים, למנוע יניקה, לתקן ספירות ולהשפיע שפע. זו אינה דרשה אגדית. זו דת חדשה, שנבנתה על גבי פסוקים וחז”ל שעוקמו בכוח.

ויתרה מזו: חז”ל עצמם קבעו בתלמוד הירושלמי שאין למדין מן האגדות. והנה אתם עוזבים את התלמוד, שעליו נשענו כל הראשונים הנאמנים, ורצים אחר ספר שיצא אל האור בלא מסורת נאמנה, בלא שרשרת מסירה, בלא עמידה במבחן ההיסטוריה, ובלא התאמה ליסודות אמונת היחוד. אתם עוזבים מקור ברור לטובת ערפל. עוזבים הלכה לטובת סודנות. עוזבים את חז”ל לטובת ספר שהופיע לפתע ודרש מישראל להשתחוות לו כאילו ירד מסיני.

וצריך לומר זאת בחדות: מי שמוציא את המצוות מפשוטן והופך אותן למנגנונים מטפיזיים של תיקון בעליונים, מי שמחליף את תכלית המצוות מתיקון האדם להפעלת מערכות שמימיות, ומי שמעמיד פירושים מאגיים במקום פשט התורה וחז”ל — הרי הוא מסלף את התורה. וכבר כתב רבנו הרמב”ם בהלכות מלכים שאין לשנות מפשט המצוות, ואין להוסיף או לגרוע מן התורה. כל המשנה את התורה ומוציא אותה ממסלולה הישר, אינו מעמיק בה — הוא משחית אותה.

ואתה מבטל את דבריי ביהירות, כאילו אני עומד לבדי. אבל האמת היא שמאחורי הדרך הזו עומדת מסורת אדירה של גאונים וראשונים: רב האי גאון, רב נטרונאי גאון, הרי”ף, הרמב”ם, המאירי, הרד”ק, וחכמי האמת שעמדו על טהרת האמונה, על שלילת ההגשמה, ועל יחוד השם הנקי מכל ריבוי ודמיון. זו אינה המצאה חדשה. זו חזרה אל דרך ישראל הקדומה.

ומולם, מה אתה מציב? את האר”י, את בעל התניא, ואת שאר בוני המערכות המיסטיות שהוליכו את ישראל אחר ספירות, פרצופים, אצילויות, תיקונים, כוונות, קברים, סגולות ודמיונות. הם לא החזירו את ישראל אל דרך חז”ל; הם הקימו בפועל עולם דתי חדש, מלא מושגים שלא היו בבית מדרשם של התנאים, האמוראים והגאונים.

ואתה אף נאחז בשם הגאון מוילנא, כאילו בזה הסתיים הדיון. אך גם כאן צריך לבדוק ולא לדקלם. ישנן עדויות רבות, ויש צורך בבירור זהיר, מה באמת אמר הגאון ומה ייחסו לו תלמידים ומאוחרים. לא כל דבר שנאמר בשם אדם גדול אכן יצא מפיו, ולא כל מסורת מאוחרת ראויה להתקבל ללא בדיקה. וגם אם אדם גדול קיבל דבר מסוים — אין זה הופך את הדבר לאמת אם הראיות עצמן סותרות אותו.

וכן, גם אותם מן הראשונים שקיבלו את הזוהר עשו זאת מתוך הנחה מוטעית שהוא ספרו של רבי שמעון בר יוחאי. אילו היו יודעים את מה שנגלה לנו מתוך הבירור ההיסטורי, הלשוני והתוכני — שספר זה מלא סימנים מאוחרים, שיבושי זמנים, דמויות בלתי־אפשריות והשקפות זרות — ודאי שהיו הדברים נבחנים אחרת. קבלת ספר מתוך טעות בזיהוי מחברו אינה הופכת את הספר לקדוש. היא רק מלמדת עד כמה זיוף המתחפש לקדמות יכול להטעות גם אנשים חכמים.

ואם תשאל: כיצד ייתכן שאנשים גדולים וחכמים נפלו בפח הזה? רבנו הרמב”ם כבר השיב על כך ביסוד גדול. בפירוש המשנה לסנהדרין הוא מבאר שמלכים מסוימים, כגון אחז וירבעם, נזכרו כמי שאין להם חלק לעולם הבא דווקא מפני שהיו חכמים גדולים ובעלי שכל, ואף על פי כן, כאשר יסודות האמונה נתקלקלו אצלם — חכמתם לא הצילה אותם. אדרבה, ככל שהאדם גדול יותר, כך שגיאתו בענייני האמונה חמורה יותר.

וזה בדיוק היסוד שצריך להבין: גדולה בתורה אינה תעודת ביטוח כאשר יסודות האמונה משתבשים. אדם יכול להיות בקי, חריף, למדן, בעל הנהגה, בעל השפעה, ואף על פי כן אם קלקל את אמונת היחוד, אם הכניס ריבוי באלוהות, אם עבד אמצעים, אם ייחס לבורא הרכבה, שינוי, צורך, זיווג או פגם — הוא איבד את הדרך.

זו התשובה הניצחת לטענתך. אין שום קושי בכך שגדולים טעו. הקושי האמיתי הוא בהפיכת הטעות שלהם לקדושה, ובהפיכת הביקורת עליהם לכפירה. זו כבר איננה נאמנות לתורה, אלא פולחן אישיות. זו אינה יראת שמים, אלא פחד מבני אדם.

לכן חדל להסתתר מאחורי שמות. חדל לדקלם “גדולים ממך”. חדל לברוח מן הראיות. אם יש לך תשובה — השב. אם יש לך מקור — הבא אותו. אם יש לך פירכה — הצג אותה. אבל אל תספר לי שאין לך זמן לקרוא, ואז תעמוד מעל במה ותטיף מוסר על “חקירה”.

כי מי שאינו מוכן לקרוא, אינו רשאי לדבר בשם האמת. מי שאינו מוכן לבדוק, אינו רשאי להאשים אחרים בכפירה. ומי שמגן על ספר מלא עבודה זרה, הגשמה וריבוי — שלא יתפלא כאשר קמים מולו ואומרים לו בפה מלא: אינך מגן על התורה; אתה מגן על החושך.

.

ע”כ תגובה ראשונה לכסיל הנ”ל. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.