סדר פדיון הבן

פדיון הבן מצות עשה מן התורה:

מצות עשה מן התורה לפדות את הבן הבכור לאמו הישראלית, שנאמר (במדבר פרק יח פסוק טו פרשת קרח): “כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽייָ֛ בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה”. כלומר, בן, שהוא “פטר רחם”, הראשון שיצא מרחם אמו, חייב בפדיון לכהן.

טעם המצוה:

· מצות פדיון הבן נועדה לקבוע בלב ישראל זיכרון חי ונצחי ליציאת מצרים, ובפרט למכת בכורות. כאשר ה’ הכה את בכורי מצרים — מבכור אדם ועד בכור בהמה — הוא הבדיל והציל את בכורי ישראל. לכן נצטווינו שכל בכור בישראל יוקדש לה’, ובבכור אדם — ייפדה. כלומר, פדיון הבן אינו טקס חיצוני בלבד, אלא עדות מעשית לדורות: ה’ הוא שהוציאנו ממצרים, הוא שהציל את ישראל, והוא שהראה לעולם את השגחתו ואת בחירתו בישראל.

· פדיון הבן הוא הכרזה אמונית! כל המקיים מצות פדיון הבן, הרי הוא כאילו מכריז במעשהו: ניסי יציאת מצרים אמת. ה’ משגיח בעולם. ישראל אינם מופקרים ביד שונאיהם. כאשר ישראל קוראים אל ה’ באמת — הוא מושיעם ומצילם. אין מושיע ומציל אלא הבורא יתברך לבדו.

· ביטול המאגיה והאלילות – מתוך מצוה זו נלמד גם ביטול כל ענייני הכישוף, המאגיה, הקוסמות והטקסים האליליים של עובדי עבודה זרה. ישראל היו שקועים בטומאת מצרים ובהבליהם, וכל זה לא הועיל להם מאומה. רק כאשר זעקו אל הבורא — ה’ הוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה. נמצא שהמסר חד מאוד: לא כוחות, לא קמעות, לא מאגיה, לא מתווכים, ולא דמיונות — אלא ה’ לבדו גואל ומציל.

· לפיכך מצות פדיון הבן היא זיכרון חי למכת בכורות וליציאת מצרים. היא מלמדת שה’ לבדו גאל את ישראל, בלי אמצעי עצמאי, בלי כוח נברא, בלי מלאך בעל ממשלה, ובלי שום דמיון אלילי. מכאן נלמד יסוד האמונה הטהורה: אין מושיע אלא ה’, אין גואל אלא ה’, ואין תקווה אלא בבורא יתברך לבדו. גם הגלות הארוכה אינה הפקר, אלא בירור וצירוף, עד שתישאר שארית אמתית, ענייה ודלה, החוסה בשם ה’.

החיוב הוא בזכרים בלבד:

פדיון הבן שייך דווקא בבן זכר, ולא ב-בת. הדבר נלמד מן הפסוקים ומדברי המכילתא והרמב”ם, שהמצוה היא בבכור זכר בלבד.

מי חייב לפדות:

האב חייב לפדות את בנו. אבל האשה אינה חייבת לפדות את בנה. אם האב לא פדה את בנו כשהיה קטן — כאשר הבן גדל, הוא חייב לפדות את עצמו.

האב קודם לבנו בפדיון:

אם אדם צריך לפדות גם את עצמו וגם את בנו — פודה את עצמו תחילה, ואחר כך את בנו. ואם אין לו כסף אלא לפדיון אחד בלבד — פודה את עצמו.

שיעור הפדיון:

הפדיון הוא בחמשה סלעים. נותנים את כסף הפדיון לכהן מיד אחר ברכת המצוה. אפשר לפדות בכסף ממש, או בשווה כסף מן המטלטלין שגופם ממון. ובאתר משפטיו לנגדי במאמרים בנושא “פדיון הבן” ביארנו, ששיעור משקל הסלע על פי ממוצע של גרגירי שעורה 0.045 לגרגיר אחד, שזה יוצא 17.28 גרם. כך שחמש סלעים של פדיון הבן — 5 × 17.28 = 86.4 גרם כסף – שווים: 86.4 × 7.6 = 656.64 ₪. וזה הוא שקורא אותו הרמב”ם, “גרגיר שעורה בינוני”. ושם כתבתי עוד, שמי שמעוניין לקחת את שיעור השעורה המירבי שהוא 0.05 גרם, יוצא החשבון כך: סלע = 19.2 גרם = 145.92 ₪. חמש סלעים פדיון הבן = 96 גרם = 729.60 ₪. בהתאם לשער הכסף בכל זמן ובכל מקום כפי יום הפדיון.

במה לא פודים:

רבינו הרמב”ם מעלה להלכה, שאין פודין את הבן בקרקעות, בעבדים, ובשטרות. והטעם: קרקעות ועבדים אינם בכלל מטלטלין, ושטרות אין גופן ממון. ואם פדה בהם — אינו פדוי. כלומר, לפי דברי רבינו — אין לפדות בצ’קים. הטעם פשוט: הרמב”ם כתב שפודים בכסף, או שווה כסף מן המטלטלין שגופן ממון. ומנגד הוא כתב במפורש: “ואין פודין… לא בשטרות, לפי שאין גופן ממון, ואם פדהו בהן אינו פדוי”. וצ’ק דינו כשטר חוב: הנייר עצמו אינו כסף, אלא הוא רק הוראה/התחייבות לקבל כסף מן הבנק. לכן אין גופו ממון, וממילא אינו ראוי לפדיון הבן לפי יסוד דברי הרמב”ם. לפיכך חובה למעשה, לפי הדרך הזו, לפדות דווקא במטבעות של כסף ממש, או כסף מזומן, או שווה כסף ממשי שהוא מטלטלין וגופו ממון. אבל צ’ק רגיל — לא, מפני שהוא בכלל שטרות, ואין פודים בשטרות.

זמן המצוה – חובה שיעבור שלושים יום מן הלידה:

זמן מצות חיוב פדיון הבן, מתחיל רק לאחר שהבן השלים שלושים יום שלמים, שנאמר: “ופדויו מבן חודש תפדה”. לכן זמן הפדיון הוא בתחילת יום שלושים ואחד ללידתו, ולא ביום השלושים עצמו. פדיון הבן אינו תלוי בבית המקדש ואינו תלוי בארץ ישראל. המצוה נוהגת בכל מקום ובכל זמן. וראוי לעשות את הפדיון בערב מיד בתחילת היום החדש.

הכסף שניתן לכהן יינתן במתנה גמורה:

הכסף שניתן לכהן יינתן לכהן במתנה גמורה. לכן צריך שהאב יתן את הפדיון לכהן כנתינה אמיתית וגמורה, לא כהצגה חיצונית ולא כהערמה. אם הכהן קיבל את הכסף כשלו, ואחר כך מרצונו רוצה להחזיר — רשאי להחזיר, והבן פדוי.

אסור לתת את הכסף מתוך מחשבה שהכהן יחזיר:

אסור לתת את הכסף מתוך מחשבה שהכהן יחזיר, שכן אין זו מתנה במחשבה זו! לכן אם האב נותן את הכסף כאשר בדעתו מתחילה שהכהן יחזיר לו, ואין כאן נתינה גמורה — אין בנו פדוי, עד שיגמור בלבו לתת לכהן מתנה גמורה. ועדיף לתת ולא לקבל בחזרה את הכסף.

מתנה בפירוש בפה על מנת להחזיר שמה מתנה:

אבל אם מתנה האב על מנת שהכהן ישיב לו לאחר מכן הכסף, הבן פדוי, מפני שמתנה על מנת להחזיר, נחשבת מתנה על פי דין.

סיכום:

מצות פדיון הבן היא מצות עשה על האב לפדות את בנו הבכור לאמו הישראלית, דווקא זכר, בחמשה סלעים הניתנים לכהן. המצוה חלה רק לאחר השלמת שלושים יום, ולכן זמנה ביום השלושים ואחד. הפדיון צריך להיות בנתינה ממשית לכהן, בכסף או בשווה כסף הראוי לכך, ולא בהערמה. ואם האב לא פדה — הבן עצמו חייב לפדות את עצמו כשיגדל.

כל המצוות מברך עליהן “עובר לעשייתן”:

חז”ל מלמדים אותנו, שכל המצוות, מברך עליהם, “עובר לעשייה”, ולכן, כתב רבינו הטהור הרמב”ם, שלפני שהאב פודה את בנו, או לפני שהאדם פודה את עצמו, צריך הוא לברך את ברכות הפדיון! לפני נתינת הממון והעברתו לכהן, ולא כמו שנהגו במקצת המקומות שבשעת הנתינה מברכים את הברכות הללו, שאין זה עובר לעשייתן.

כאשר האב פודה את בנו – מברך שתי ברכות בלשון הזו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

מיד לאחר הברכות הללו, האב מעביר לכהן את הכסף, ובנו פדוי.

כאשר הבכור פודה את עצמו – מברך שתי ברכות בלשון הזו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

אחר הברכות הללו, הבכור מעביר לכהן את הכסף, ופדוי הוא.