.

***

“נטילת ידיים = טעם הענין”

הנה במאמר זה והבאים אחריו, נדבר על “ענין נטילת ידיים“, מתי נוטלים את הידיים, מדוע בכלל נוטלים את הידיים, ומה השכל הישר שבזה הענין! כלומר, מדוע ציוה ה’ יתעלה שמו לכהנים ליטול את ידיהם ורגליהם בבואם אל הקודש.

.

“טהרה תמיד תלויה במים – אות כבוד”:

הנה בראש ובראשונה, לפני שנכנס לדיון ההלכתי הכולל את המקורות הברורים לענין “נטילת ידים“, ראיתי להקדים כאן הקדמה אשר תשמש אותנו לפתיחה והבנה חשובה, והוא, שלעולם רחיצה ב-“מים“, “נטילת ידים“, “טבילה במקוה טהרה” וכו’, כל הדברים הללו, על הקורא לזכור תמיד ולחקוק זאת בשכלו, שהם אות ל-“נקיות“, “כבוד“, “טהרה“, הכשרה למעשה שצריך לעשות וכו’. כלומר, הכל הוא על פי השכל הישר, ולא ענין מאגי חלילה, אלא פינה מחשבתית והכשרה למצוות.

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה ג): “… וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה”. ע”כ.

.

ומלבד שרחיצה במים הוא אות לנקיות, הנה הוא גם שער גדול להרחקה מן הזוהמה והמיאוס. ויש במים גם בצד מה, לתת עירנות לאדם. כלומר, כאשר אדם מגיע להתפלל לפני בוראו, ובא מעט עייף מן הדרך, אם ירחץ ידיו ויערה עליהם מים, הדבר קצת יעוררו מעייפותו. מכיון שהמים הם מורגשים בעורו של האדם על ידי העצבים שבגופו, ודבר זה גורם לפעולה טבעית, המעוררת אותו להתעוררות פיזית לצורך התפילה. ודבר זה מורגש, כאשר אדם יכנס לבריכה קרה עם כל עייפותו, כאשר יצא מן הבריכה הזו, יהיה עירני למשך רבע שעה עד עשרים דקות לפחות. ומדוע? כי יש ביכולת המים לעורר את האדם בצורה פיזית טבעית.

ודבר זה ניכר היטב אצל בני אדם, ללא שום קשר לענין מחשבת התורה וההלכה, כאשר הם קמים בבוקר, שוטפים ידיהם במים, רוחצים פניהם, ויש כאלה מרחיקים לכת, וטובלים כל ראשם למשך כמה שניות במים קרים, וכל זה על מנת שיתעוררו משנתם. וחז”ל בתלמוד תיקנו על כך ברכה מיוחדת, כלומר תיקנו על הטובה שהאל יתברך נתן בעולמו, ואחד מהם, הוא ענין רחיצת העינים במים. כמו שאמרו (תלמוד בבלי ברכות ס:) “כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. כי משי אפיה, לימא: ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי”. ע”כ. כלומר, חז”ל בחכמתם ובתבונתם, תיקנו לברך ולשבח את הבורא יתברך, כאשר האדם עושה פעולות המעוררות אותו לצורך מצוותיו ופעולותיו בעולם. בין שהדבר בא לצורך טהרה, ובין שהדבר בא לצורך התעוררות נפשית ופיזית על מנת שיהיה עירני בתחילת יומו, ולכן תיקנו חז”ל לברך, “המעביר חבלי שינה מעיני ותמונה מעפעפי”, כלומר, שעל ידי מעשה הרחיצה במים, אנו מתעוררים ומודים לבורא יתעלה שמו שהביא לנו המים שעל ידם אנו מתעוררים ועושים צרכינו.

ונמצא, שברכת המעביר חבלי שינה, הוא הודאה על העירנות הניתנת בעבור המים שהבורא הביא לזה העולם. ומעשה וברכת נטילת ידים, הוא ענין מחשבתי ואות כבוד, על מנת שהאדם יבוא להתפלל לפני הבורא בידיים נקיות, וזו הכשרה של כבוד לפני הבורא יתעלה שמו, על מנת שיכניס האדם רוממות האל בליבו.

.

“אברהם אבינו מבקש – ורחצו רגליכם”:

ידוע שכל המעשה של אברהם אבינו והמלאכים, היה בנבואה. ובנבואה זו נאמר (בראשית פרק יח פסוק א – ד פרשת וירא)” וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה: וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ: יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ“. ואמר (בראשית פרק יט פסוק ב פרשת וירא): “וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין”. ובשתי המקרים הללו המים באו על מנת לנקות את הרגלים, וגם לעורר בוודאי מן עייפות הדרך כפי מחשבתו של אברהם אבינו.

.

“המקורות ליטול את הידיים”:

ונאמר בתורה (שמות פרק ל פסוק יז – כא פרשת כי תשא): “וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם: וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם: בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽייָֽ: וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם”.

והנה אנו רואים, כי ה’ יתעלה אמר למשה רבינו, שיעשה כיור מיוחד יהיה מוכן לרחיצת ידיים ורגליים לעובדי עבודתו, במקום המקודש ביותר! ובמה ירחצו? כמו שאמר, “ונתת שם מים”! ובשביל מה באה רחיצה זו? על מנת שירחצו אהרן ובניו את ידיהם, וישכילו לפני מי הם משרתים, ויכשירו את עצמם למעשה העבודה, שהרי עוסקים הם בעבודת הקודש! וכמו שבתרבויות בין בני אדם נוהגים להתקלח, להתרחץ, לנקות את ידיהם לפני האכילה, כך בדיוק ציוה ה’ יתברך לאהרן ובניו, שירחצו את ידיהם ורגליהם קודם בואם לאוהל מועד לעבוד עם ידיהם ורגליהם.

ולכן הזהיר באזהרה חמורה ואמר, “בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו“, כלומר, אי נטילת הידיים, תסב עונש חמור לכל מי שיבוא לאוהל מועד, ללא שרחץ את רגליו וידיו. ומפני מה החמיר בזה ה’ יתעלה? מפני שהרחיצה כמו שכתבנו, הוא ענין, “אות כבוד”! וכמו שאף שף [=טבח] גדול ככל שיהיה לא יבשל בידיים מלוכלכות, אלא ידאג שידיו יהיו נקיות. וכן כמו שאף עבד לא יביא מתנה למלכו בידיו, אלא אם כן הוא יראה מצוחצח וטוב עם ידיים נקיות ורגליים שאינן מזוהמות. כך אמר ה’ יתעלה שמו, ולא למענו חלילה, כי הוא יתברך בלתי זקוק לבני אדם, אלא על מנת שבני אדם יכשירו את עצמם ויסגלו מעשיהם לכבוד ה’ יתעלה שמו, ואז תפילתם תהיה יותר נקיה מתוך הבנה שאין עוד מלבדו. ויש בנטילת ידיים וברחיצת הרגליים מן התחדשות לקראת המעשה, שלא ירגילו את עצמם למעשה עבודת ה’.

.

וכן כתב הספורנו ודייק יפה, “ועשית כיור – גם זה הכלי לא הוזכר למעלה עם שאר הכלים, כי לא היתה הכונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכונה באותם הכלים כמבואר למעלה, אבל היתה הכוונה [=של הרחיצה, רק על מנת] להכין את הכהנים לעבודתם”. ע”כ. ויפה דקדק הספורנו והשכיל להבין, כי רחיצה זו היא הכשרה שכלית ותבונית לקראת מעשה העבודה, שלא באו נטילות ורחיצות אלו, אלא על מנת לעורר את כח השכל!

והסביר האבן עזרא, “בבאם – ירחצו מים הטעם רחיצת מים כי ידיהם ורגליהם הם הפועלים, וכמוהו רבים”. ומי שמבין את כוונת דבריו יראה כמה שכלו היה ישר. ולא כמו שפירשו הוזי ההזיות, שמשום שנדבק הסטרא אחרא על הידיים והרגליים אנו נוטלים את הידים, וכיוצא מההבלים האלו שהוליד ספר הטומאה והנצרות זוהר. אלא מסביר האבן עזרא, שהרחיצה היא כלפי הידיים והרגליים, משום שהם הפועלים במעשה המצוה, שכן עבודת בית המקדש נעשית באמצעות הרגליים והידיים, כמו מעשה השחיטה, עליה בכבש, וכן על זו הדרך. ולכן אותם הידיים והרגליים אשר עושות את הפעולות לכבוד ה’ יתעלה שמו, הם אלו שצריך לרחוץ ולהכשיר מחשבתית לפעולה הראויה.

וכ”כ גם הרש”ר הירש בשכלו הישר, “חק – עולם לו וגו’: חובה היא, שעל הכהנים למלא כלפי המקדש לנצח נצחים. על – ידי קידוש ידים ורגלים מודים הכהנים בעליונותו האידיאלית של המקדש, לא בשל מעשיהם ותכונותיהם האישיים זכו לשרת במקדש, אלא בשל הייצוג הסימבולי שהם מייצגים את דרישות המקדש“. ע”כ. והדברים ברורים.

.

שוב ראיתי אליו שהסביר, שכל חלקי הגוף של הכהנים פרט לידיים ולרגליים, כולם מתקדשים בתכונה הסמלית של הכהונה על ידי לבישת בגדי הכהונה. אמנם רק הידיים והרגליים שבהן מבצע האדם את עיקר מעשיו ושאיפותיו, אינן מכוסות בגדים, ובמקום זה ירחצו אותן מים מתוך הכיור.

והסביר עוד, שמפרטי דיני רחיצה זו מתחוור, כי אין לפרש את טעמה בהקשר של נקיון ממשי. למשל: הרחיצה עלתה לו לכהן – רק אם נעשתה “בכלי שרת בפנים”. [=כלומר שיראה ממעשה זה שעושה זאת לכבוד עבודת ה’ ולא שסתם אוהב ניקיון הוא], אולם “קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים או שטבל במי מערה ועבד – עבודתו פסולה“, וכן לינה והיסח הדעת פוסלין בקידוש ידים ורגלים, ועוד דינים כיוצא באלה (זבחים כ ע”ב).

אולם יחד עם זאת מתחוור מדינים אלה, כי רחיצה סמלית זו אין לה המשמעות של הטבילה הסמלית, דהיינו שקיעה במים, שאין בה אלא משום שיבה שלילית אל מצב ראשוני, שהטומאה [=לכלוך וזוהמה] אינה יכולה להגיע אליו (עי’ פי’ לעיל כט, ד). בניגוד גמור לטבילה, הרחיצה חייבת להיעשות בכלי, דהיינו בכלי שרת שהמים מתקדשים בו ונפסלים בלינה – ככל דבר שנתקבל בכלי שרת. הכיור לא היה מעכב, ואפשר היה לקדש ידים ורגלים בכל כלי שרת אחר, אבל המים היו צריכים להיות מעצם המקדש, ולא “בו” – אלא ממנו ירחצו את ידיהם ואת רגליהם במי המקדש, והמים ילבישו אותן בקדושת המקדש, כדרך שבגדי הקודש קידשו את שאר חלקי הגוף. לפיכך כהן “שלא רחוץ ידים ורגלים” – דינו ככהן “מחוסר בגדים” (עי’ זבחים יט ע”ב, וראה פי’ לעיל כח, מג)”. ע”כ.

והנה אנו רואים, כי המקור הראשון בתורה, לחיוב נטילת ידיים ורגליים, הוא ממעשה הכהנים בגשתם אל אוהל מועד.

.

.

“ידיים מזוהמות – מעכבות לכל”:

אמרו במשנה (משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה ה): “נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. ולקודש מטבילין, ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו [=וצריך טבילה בכל גופו במקווה טהרה]”. והנה חז”ל מלמדים, שאפילו לצורך “חולין” נוטלים ידים, ולא רק לתרומה שהיא צורך גבוה. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת חגיגה פרק ב משנה ה): “אמר שאסור לאדם לאכול פת, ואפילו [=פת] חולין, עד שיטול ידיו [=בכלי, ברביעית מים לכל יד, וינקה אותם מן הלכלוך]”. ע”כ.

ובתלמוד אמרו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נג עמוד ב): “תנו רבנן: שמן מעכב את הברכה, דברי רבי זילאי. רבי זיואי אומר אינו מעכב. רבי אחא אומר: שמן טוב מעכב. רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא לא זילאי, ולא זיואי, ולא זוהמאי ידענא. [רב נחמן בר יצחק מקשה ואומר, שהוא לא מכיר לא את חכם זילאי, ולא את חכם זיואי, ולא את חכם זוהמאי. מה כן הוא מכיר וסומך עליו? רב נחמן בר יצחק עליו השלום מודיע ואומר, שהוא סומך רק על דברי קבלה ומסורת איש מפי איש, ולכן הוא אומר מיד], אלא מתניתא ידענא; דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדשים – אלו מים אחרונים, כי קדוש – זה שמן, אני ה’ אלהיכם – זו ברכה”. ע”כ.

ומבואר יוצא, שמתוך שנאמר (ויקרא פרק יא פסוק מד פרשת שמיני): “כִּ֣י אֲנִ֣י יְיָ֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ”. סמכו חז”ל וקיבלו, שעל סמך הפסוק הזה, יש ליטול ידים, כלומר שידים מזוהמות פסולות לברכה ועבודת בית המקדש, אף שבמקומות אחרים למדו מזה שנאמר, “והתקדשתם והייתם קדושים“, לדברים אחרים, כפי שניתן לראות בשאר המקומות בתלמוד. וכמובן אע”פ שהענין הזה לא מדבר במפורשות על נטילת ידיים, סמכו לו חז”ל מקור זה, שכן קבלה בידיהם שמה שנאמר, “והתקדשתם והייתם קדושים”, ידבר על נטילת ידיים שנקראים, “מים ראשונים”.

.

ואמרו בתלמוד בבלי (מסכת סוטה דף ד עמוד ב): “א”ר זריקא אמר ר”א: כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מים ראשונים – צריך שיגביה ידיו למעלה, מים אחרונים – צריך שישפיל ידיו למטה. תניא נמי הכי: הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה, שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים”. ע”כ. וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת סוטה דף ד עמוד ב): “כבר ביארנו בסדר מועד הדברים שנטילת ידים צריכה בהם ושאחת מהם נטילה לסעודה, והוא שאמרו כאן כל האוכל לחם בלא נטילת ידים, כאילו בא על אשה זונה, כלומר שהוא ממלא תאותו במה שאינו ראוי לו … וכן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם כלומר שהוא עובר על דברי חכמים, וכתוב, “ופורץ גדר ישכנו נחש”, וכשם שצריך ליטול את ידיו, כך צריך לנגבם קודם אכילה, ושלא לאכול בטומאת זוהמת [=לכלוך] לחות המים שבידיו, דרך רמז אמרו, “ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא”, כלומר לח מים”. ע”כ.

ומבואר מדברי המאירי, שכל מה שאמרו, שהאוכל את הפת בלא ניגוב הידיים, לא שניגוב הידיים קשור לעצם הנטילה! לא! אלא שאזהרת ניגוב הידים לא באה אלא על מנת לומר לאדם, שהאוכל לחם עם לחות הוא מאוס, ויש בזה שיקוץ הנפש ומיאוס גדול, ולכן דימו אותו לאכול לחם טמא. ומה היא “טומאה”? לכלוך.

וכמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד עמוד ב): “אמר רבי אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים – כאילו אוכל לחם טמא [=למה הוא כאילו אוכל לחם טמא? ואין טומאה אלא דבר שנגע בו מיאוס! והנוגע בפת עם ידים רטובות ולחות הורס את הפת וממאיס אותה מאכילה, גם בעיניו וגם בעיני אחרים, ולכן אמרו, “כאילו” ולא ממש, מכיון שמדובר במיאוס גדול, אבל מיאוס כזה שנחשב בגדר, “טומאה”!], שנאמר: ויאמר ה’ ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'”. ע”כ.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה כ): “צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל, וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא, וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח”כ מברך, ותכף לנטילת ידים ברכת המזון, לא יפסיק ביניהם בדבר אחר, אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה אסור, עד שיברך ברכת המזון”. ע”כ. ומבואר מדברי רבינו, כי ניגוב הידים אינו קשור למעשה ומצוות הנטילה כלל! כי ניגוב הידיים לא בא אלא על מנת שאדם ישמור על דרך ארץ ולא יאכל חלילה לחם רטוב ומאוס! ולא מצאנו בדבריו של רבינו שום פעולה נוספת של נטילת ידיים חוץ משפיכת רביעית מים בלבד, אין צורך לשפשף וגם לא לנגבם, אלא באכילת פת בלבד על מנת שלא ימאס הלחם. אמנם הנוטל ידיו לתפילה ולקריאת שמע, אינו חייב לנגבם ולא לשפשפם, ונעמוד על כך בהמשך במאמרים הבאים, ונוכיח שכל המברך לאחר נטילת ידיים, אפילו אם מברך לפני הניגוב, ברכתו לבטלה ונושא שם שמים לשווא ואף חייב נידוי לפי רבינו הטהור הרמב”ם.

.

“כל עניני הטהרה במים – הכל על פי השכל הישר והתבונה המחשבתית”:

ודעו קוראים נעימים, כי כל עניני “טבילה לטהרה” , וכן “טבילת כלים”, וכן, “נטילת ידים” האמורים כאן, אינו משום מאגיה או כח רוחני שולט על הידיים, אלא הכל הוא ענין “מיאוס”, וכל לשון, “טומאה” הוא ענין, “מיאוס”, ויש מיאוסים שקבע ה’ שצריך להם פעולות יותר חזקות לטיהור הדעת והכשרה לדבר, כגון טומאת מת וכל כיוצא בזה שצריך טבילה במקוה טהרה. ויש טומאות שההכשרה שלהם היא פחות חמורה, וכל זה כמובן על פי שכל ישר והגון, ולרוב המיאוס רוב הרחיצה.

ולפיכך, אדם יכול ליטול את שתי ידיו ברביעית אחת, אע”פ שהמים יורדים מן היד העליונה ליד התחתונה, כי אין כאן ענין, “מאגי” או “מסטי” חלילה וחס ממה שסוברים מכשפי האופל ושאר הכתות שהחריבו את דתנו. וכל מה שצריך רביעית לכל יד, הוא דווקא למי שנוטל ידיו לבדו, שאז לא יכול לשפוך על שתי ידיו רביעית אחת, וכאשר מישהו אחר נוטל על ידיו רביעית, נמצא שכל יד קיבלה רביעית כאשר ידיו זה על גב זה.

וכן אמרו חז”ל (משנה מסכת ידים פרק ב משנה ג): “… נוטלין ד’ וה’ [=בני אדם] זה בצד זה או זה על גבי זה ובלבד שירפו שיבואו בהם המים“. ע”כ. ואם היה הדבר משום רוח רעה מאגית או מסטית, כיצד יטלו זה על גבי זה? שהרי הידיים הראשונים טימאו את המים שבאים? אלא ודאי ופשוט, כי נטילות אלו הם נטילות של נקיות והרחקה מחשבתית ותבונית ממיאוסים, ובכדי שאדם לא יטמע במיאוסים ויגיע מדחי אל דחי אל דברים קשים שבמיאוסים, ציוה ה’ יתעלה שמו, שלכל התקרבות ותקרובת של מיאוס, מיד יטהר עצמו האדם במים, על מנת שידע להיות נקי ולא מזוהם, וכך ירחיק עצמו מן הדברים הרעים וכל כיוצא בהם.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת ידים פרק ב משנה ג): “והתיר שיטלו בני אדם רבים את ידיהם זה על גבי זה ואף על פי ש[ידיהן] הן טמאות [=מזוהמות ומלוכלכות], ולא אמרנו שהמים היורדין מידי העליון הן משקין טמאין, מפני שהן מים ראשונים [=הבאים לנקות מלמולי זיעה ולכלוך], ואין הידים שתחתיהן מתטהרין באותן המים מחמת שהוא טמא, מפני שכולן כמו יד אחת אנו חושבין אותן, ובתנאי שלא ידחקו את ידיהן אלא יחלחלו בהן המים כדי שלא תהא שם חציצה”. ע”כ.

.

וכל הלשונות האמורים בחז”ל, כמו, “רוח רעה” וכל כיוצא, אינם ענינים מיסטיים או מאגים! אלא “רוח רעה“, הכוונה, “מצב רוח רע“. כמו שמבואר (משנה מסכת שבת פרק ב משנה ה): “המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שיישן פטור”. וכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שבת פרק ב משנה ה) : “רוח רעה, קורין לכל מיני “אלמאלנכ’וליאת“, ויש מהן מין [=סוג], שהחולה בורח, ויוצא מגדרו כשרואה אור או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממין, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה [=בעלי העצבות מה שנקרא, “דכאון נפשי”]”. ע”כ. כלומר, חז”ל לעולם דברו בענינים טבעיים ולא מאגים חלילה. ומכשפי האופל פירשו, “רוח רעה”, שנכנסו בו שדים ולילית וכל דמיונות הטומאה שלהם ימחה שמם מן העולם.

.

“כללים בדיני נטילת ידים וטבילת ידים”:

וכתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (רמב”ם מסכת ידים הקדמה): “נקדים למסכתא זו הקדמה, והיא שנטילת ידים זולת [=מלבד] טבילת ידים. נטילת ידים הרי היא חובה לאוכל פת, ואפילו היתה [=פת] של חולין כמו שבארנו בשני דחגיגה, [=חייב ליטול את ידיו על מנת לאכול ממנו]. וכן לאוכל כל דבר נוזל, ואפילו היה חולין [=חייב ליטול את ידיו בברכה!], אמרו כל שטיבולו במשקין, צריך נטילת ידים. אבל פירות של חולין אין צריך להן נטילת ידים, אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.

ובין שהיו ידיו טמאות באחת הטומאות המטמאות את הידים, או שהיו סתם ידים שאינו יודע להן טומאה, הרי זה חייב נטילת ידים לחולין כמו שאמרנו.

אלא שיש בכך חלוק, והוא, שאם אינו יודע לידיו לטומאה [=כלומר ששמר על ידיו נקיות מטומאה], ונגע בחולין [=בפת או] אפילו במשקה חולין, הרי זה טהור. ואם היו ידיו טמאות ונגע באכלין של חולין אינו מטמא אותן, כי ידים טמאין הן שניות לעולם כמו שיתבאר, והשלישי בחולין טהור. ואם נגעו במשקה חולין טמאהו ונעשו משקין טמאין כמו שנתבאר בשני טבול יום.

אבל התרומה [=תרומה גדולה מן התבואה], אפילו אינו יודע טומאה לידיו, הרי אם נגע באכלין של תרומה [=ללא נטילת ידים], פסלן, כמו שנתבאר בסוף זבים. ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואפילו לפירות [=תרומה], ובין שהיו ידיו טמאות ודאי או סתם ידים, הרי הוא צריך נטילת ידים לתרומה.

אבל לקודש [=בשר קרבנות או מתנות המקדש שנאכלים בקדושה], אינה מספיקה נטילת ידים! אלא [=חובה לקיים] “טבילת ידים”, בין שהיו ידיו טמאות או סתם ידים, הרי זה מטביל.

… וההבדל בין הטבילה לנטילה, שנטילת ידים תהיה במים שאובין, אלא שמתנאיה, שיתננו מכלי דוקא על הידים, אבל אם היו מים שאובין נקוין במקום אחד [=שאינן זורמים], אין רחיצת הידים מותרת בהן. ושלא יהו מים שנשתנו מראיהן, ושיהא רביעית או יותר לכל אחד [=מן הידים], והוא אמרם על דרך השאלה, “קפדיתו אחזותא קפדיתו אמנא קפדיתו אשעורא”, אמר ליה, אין.

אבל טבילת ידים אינה מותרת במים שאובין אלא במי מקוה [=כשרים בלבד], ככל שאר המקוות, והוא שיהא בו ארבעים סאה, כמו שנתבאר בתחלת מקוות. וטבילת ידים ונטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק. והוי זכור להקדמה זו“. ע”כ. וחשוב לעמוד על מה שסיים רבינו וכתב, “וטבילת ידים ונטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק“. ונעמוד על כך, כאשר נבאר בענין שיעור מקום הנטילה והטבילה של הידיים, האם הוא “עד הפרק“, הכוונה, “עד הפרק השני שבאצבעות“, או, “עד מקום חיבור כף היד לזרוע“.

.

נמצאנו למדים לפי דברי רבינו הטהור:

א) כאשר מדובר בחולין ומעשר, כגון אכילת פת והפרשת מעשרות, לכאורה היה לנו לומר, שאין צריך נטילה כלל, אלא אם כן יודע שידיו מזוהמות וטמאות, אז צריך נטילת ידיים. אמנם זה אינו, וכמו שכתב רבינו, “אלא שיש בכך חלוק, והוא, שאם אינו יודע לידיו לטומאה [=שמר על ידיו נקיות], ונגע בחולין [=בפת או] אפילו במשקה חולין, הרי זה טהור. [=ואין צריך נטילת ידים]”. ע”כ. ומשמע מלשונו שלכתחילה צריך נטילת ידים. אמנם נראה לי בזהירות לומר, שאם אדם בוודאי יודע שידיו נקיות, כגון, אדם שנטל ידיו בבוקר לתפילה, ושמר על ידיו נקיות והקפיד על שמירה זו, כאשר יבוא לברך על הפת, אין צריך הוא שוב ליטול את ידיו. וכן מצאתי מפורש לרבינו הטהור כפי שאבאר בהמשך.

.

ב) לתרומה, כלומר כאשר מפריש תרומה מן התבואה, אפילו שהיו ידיו נקיות וטהורות, חייב נטילת ידים שוב כאשר בא להפריש תרומה.

בשתי המקרים הללו, “נטילת ידיים מספיקה“, ואין צריך מקווה טהרה להטביל בו את ידיו. אלא שגם בנטילת ידים, לא כל “נטילה” למים תהיה מותרת וכשירה. ואלו הם התנאים: מים שאובים מותר, כלומר מים מן הברז או שנלקחו מן הנהר, אמנם צריך שהמים לנטילה זו יבואו מן הכלי לידיו. צריך שיהיו מים שהם בגדר, “זורמים”, וצריך שהמים הללו לא ישתנה המראה שלהם ממראהו הטבעי של המים, וצריך שיהיה רביעית או יותר לכל יד, כלומר, שיהיה הכלי מחזיק רביעית לפחות על מנת שיהיה אפשר לשפוך ממנו רביעית לכל יד, או רביעית לשתי הידים אם מישהו אחר נוטל לו את ידיו.

.

ג) כאשר מדובר ב-“קודש”, כלומר, בשר קרבנות או מתנות המקדש שנאכלים בקדושה, כאן חייב טבילת ידיים במקוה טהרה כשר ככל המקוואות הכשירים לטבילת הזב והזבה.

.

עוד כתב רבינו הטהור הקדמה אחרת בקשר לנטילה הבאה לצורך, “תרומה”, וז”ל: “והקדמה אחרת, והיא, שאם היו ידי האדם טמאות [=מזוהמות], ויצק עליהן מים לטהרן, ושיעורו לא יהא פחות מרביעית, כמו שבארנו [=מתנאי הנטילה הכשירה], הרי ידיו טהורות [=בכך]. אלא, שצריך לרחצן אחר כך [=שוב] במים אחרים, ואז יאכל בהן תרומה, לפי שהמים שנטל בהן ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחלה כמו שבארנו, לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו.

ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה, נקראין, “מים ראשונים“, והמים שרוחצין בהן אחר כך, נקראין, מים שניים. וכבר נתבאר בתוספתא שהנוטל ידיו [=לצורך תרומה בלבד], צריך לשפשף, כלומר לשפשפן זו בזו. ושם אמרו שפשפה בחברתה טמאה, בראש או בכותל טהורה. וזכור הקדמות אלו שהן סכום מסכתא זו”. ע”כ. וכמובן שלענין שאנו עוסקים בו, והוא עניני חולין, כאשר אין ידיו נקיות, צריך רק נטילה אחת בלבד לכל יד. כלומר, צריך לשפוך רביעית על יד ימין, ורביעית על יד שמאל בלבד. ומותר לו לאכול כל אוכל ומשקה חולין בכך, וכל מה שהזכיר רבינו את ענין השפשוף, מדובר רק לענין תרומה בלבד.

.

הלכה למעשה – לצורך מה נוטלים ידים בברכה?:

והנה בפתח ביאתנו לענין, “הלכה למעשה“, וההסבר הברור, להיכן מתי ואיפה צריכים ליטול את הידים, נקדים הקדמה חשובה ונאמר באופן ברור ללא כל ספק:

.

א) כל נטילות ידיים שפסק רבינו הטהור שהם בגדר חובה, בכולם, חובה לברך על נטילה זו.

.

ב) כל הנטילות כולם, חובה לברך על הנטילה לפני מעשה הנטילה, שכל ברכת המצוות, מברך עליהם, “עובר לעשייתן“. ומי שמברך לאחר שנטל את ידיו, ברכתו לבטלה ללא ספק. וכבר כתבנו מאמר שלם וארוך בנוגע למי שמברך ברכות שאינן צריכות, או שמברך חלילה לבטלה, שבאיסור זה נאמר, “לא ינקה”.

.

ג) ההזיה הרעה שלפיה צריך ליטול ג’ פעמים את הידיים לחולין, צריך להפסיק זאת לאלתר לכל מי שנוהג בזה! שכן משנה ערוכה לפנינו, שנטילת ידים ברביעית לכל יד! ואם אדם רוצה לשפוך על ידיו יותר מרביעית, ישפוך בנטילה אחת על יד ימין חצי דלי אם רוצה בכך, ועל יד שמאל חצי דלי, ולא ינהג כמנהגם של מכשפי האופל הארורים שמצריכים ג’ נטילות לכל יד, ויש כאלה הוזי הזיות שמצריכים אף יותר. כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר יראה עצמו יותר חכם מחז”ל בעלי המשנה והתלמוד, שאמרו שלצורך חולין נוטלים רביעית לכל יד? ואף מבואר מדברי רבינו, שאם נוטל את שתי ידיו בבת אחת, רביעית אחת לשתי הידיים מספיקה. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה ד): ” … וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידים“. ע”כ. וכל זה כשנוטל שתי ידיו בבת אחת. אבל אם נוטל כל יד בנפרד, צריך שעל כל יד יבואו רביעית מים. ובגדר השיעור, “עד היכן” צריך ליטול את הידיים, על כך נדבר במאמרים הבאים כמו שכתבנו.

.

“נטילת ידיים לצורך אכילה ושתיה”:

עוד כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה א): “כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא, צריך נטילת ידים תחלה וסוף [=מים אחרונים]. ואף על פי שהיא פת חולין, ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שיטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין, צריך נטילת ידים תחילה”. ע”כ. ומן ההלכה הזו עולה בבירור, כי אע”פ שידיו של האדם לא מזוהמות ולא נגע בשום טומאה, בכל זאת לא יאכל עד שיטול ידיו בברכה. ולא רק פת שמברכים עליה המוציא, אלא גם כל דבר הטבול במשקין מלבד הפירות, חובה ליטול את הידיים בברכה על מנת לאכול אותם.

.

אמנם, אם יודע בוודאות ששמר על ידיו נקיות מנטילה קודמת שעשה, נראה שאין צריך נטילה חוזרת. לצורך הדוגמה: אדם התפלל תפילת מנחה, ולפני תפילתו נטל את ידיו בברכה כמו שנראה שכך צריך לעשות. נראה לי שכאשר יבוא לאכול הפת לאחר תפילה זו, אין צריך ליטול שוב את ידיו, כי כאן בוודאות הוא יודע שידיו נקיות. וכן הדין לאדם שמתפלל תפילת מנחה ולאחר מכן מיד מתפלל תפילת ערבית, שאם נטל ידיו לתפילת מנחה, שוב אין צריך שיטול ידיו לתפילת ערבית אם שמר על ידיו נקיות! והכל הוא על פי השכל הישר והתבונה! וכן מצאתי מפורש בדברי רבינו הטהור, שכתב (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה יז): “נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן. אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה”. ע”כ. והוא הדין לתפילות, אם נטל ידיו לצורך תפילת מנחה, ושמר על ידיו נקיות, אינו צריך ליטול את ידיו לכל תפילה ותפילה.

.

“חובה ליטול ידיים לצורך אכילה, קריאת שמע, לתפילה”:

והנה, בהלכה הבאה, רבינו הטהור מגלה לנו באופן ברור, מה הם נטילות החובה, שבעבורם נוטלים ידיים בברכה (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה א – ב): “כל הנוטל ידיו בין לאכילה [=פת שמברכים עליה המוציא, אוכל שטיבולן במשקה], בין לקריאת שמע, בין לתפילה, מברך תחלה, “אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים”. [=והיכן נצטוינו בתורה בנטילה זו? הרי לא ציוה אותנו ה’ יתעלה בכך! אלא], שזו מצות חכמים [=ליטול את הידים], שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר, “על פי התורה אשר יורוך”. ומים אחרונים, אין מברכין עליהן, שאינם אלא [=רק] מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר [=אבל לא לברך עליהן]”. ע”כ.

.

מן ההלכה הזו עולה בבירור כמה דברים חשובים:

.

א) חובה לברך על נטילת ידים לפני מעשה הנטילה, וכמו שכתב רבינו, “מברך תחילה“. ועוד נעמוד על כך בהמשך ונוכיח שכך הוא הדין בפשטות, וכל המברך לאחר הנטילה מברך ברכה לבטלה, ונושא שם שמים לשווא, ואם עושה כן במזיד חייב נידוי.

.

ב) החובה ליטול את הידיים הוא רק לצורך אכילת פת, או לצורך אוכלין שטיבולן במשקה. וכן אדם שאין לו זמן להתפלל, והגיע זמן קריאת שמע של ערבית, אם רוצה לקרוא ואחר כך להתפלל, חובה ליטול את ידיו בברכה לצורך קריאה זו, שכן אסור לו לקרוא את קריאת שמע של הערב או של השחר, ללא נטילת ידיים, כי אין זה כבוד לפני המלך שאדם יאמר קריאת שמע, או יתפלל, בשעה שלא נטל את ידיו בברכה.

וכן חובה ליטול ידיים בסוף הסעודה לפני ברכת המזון ללא ברכה, והם נקראים, “מים אחרונים”, ועושים כן, משום חשש מלח סדומית כפי שנבאר במאמרים הבאים.

.

ג) מבואר מכאן, שהיוצא מבית הכסא, או אדם שקם בבוקר, אם לא מתפלל חלילה, ולא קורא קריאת שמע, נראה מכאן כי אסור לו ליטול את הידיים בברכה! ולכן מה שתיקנו חז”ל לברך בשחרית על נטילת ידיים, לא תיקנו לברך אלא לצורך תפילה וקריאת שמע. ולכן מה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה א – ד): “… כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים, כשישב על מטתו מברך מתיר אסורים, כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על גבי קרקע מברך רוקע הארץ על המים, כשעומד מברך זוקף כפופים, כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, כשרוחץ פניו מברך ברוך אתה יי’ אלהינו מלך העולם המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי וגו'”. כל זה לא מברכים לחינם! אלא גם נטילת ידיים של שחרית זו, לא באה אלא אם אדם מתפלל תפילה או קורא קריאת שמע!

אבל אם אדם יוצא לעבודתו, ונבצר ממנו להתפלל או לקרוא קריאת שמע חלילה, נראה שאסור לו לברך על נטילת ידיים! וכך משמע מדברי רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ז – ט): “שמונה עשר ברכות אלו, אין להם סדר, אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו. כיצד? הרי שחגר חגורו והוא על מטתו מברך אוזר ישראל בגבורה, שמע קול התרנגול מברך הנותן לשכוי בינה, וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה. כיצד? לן בכסותו, אינו מברך כשעומד מלביש ערומים. הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי. ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה“. ע”כ. ומשמע שגם ברכת על נטילת ידיים צריכה לבוא על מעשה שהולך לעשות. ובמאמר הבא שנכתוב בלא נדר, נוכיח, שכל אדם שמברך ברכות השחר לאחר המעשה, ברכותיו לבטלה גמורה ונושא שם שמים לשווא.

.

אלא, שמתוך מה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה יז): “נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה, והוא שלא יסיח דעתו מהן. אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה”. ע”כ. משמע מכאן, שאדם יכול לברך בבוקר על נטילת ידים, ובהמשך הזמן יכול לקיים את מה שנעשה עבורה. אלא, שנראה שהדין הזה חוזר דווקא על מי שמתפלל בשחרית, שאז נטילה זו באה על מנת לעשות דבר באופן מיידי שלבעבורו באה הנטילה.

אמנם אם אדם סתם נוטל את ידיו ומתנה עליהם בחינם ללא צורך באופן מיידי שהוא, “אכילה“, תפילה, קריאת שמע, כלומר שלא קורא קריאת שמע, ולא מתפלל ולא אוכל, יש כאן חשש ברכה לבטלה, שמא ידיו יהיו מזוהמות בהמשך הזמן. וזו הדוגמה יכולה להיות אצל “נשים“, שפעמים אינן מתפללות ולא קוראות קריאת שמע, וכיצד יברכו על נטילת ידיים בבוקר? שכן החובה ליטול את הידיים זה רק בשביל אכילה, תפילה, קריאת שמע!

.

ד) חובה שיהיה שיעור רביעית לכל נטילות החובה. וכ”כ רבינו הטהור בפירוש המשנה (רמב”ם מסכת ידים פרק א משנה א): “… כבר ידעת שהלוג ארבע רביעיות. ורחיצה זו שהתיר בפחות מרביעית לכל אחד אינה אלא במים שניים, אבל מים ראשונים לא תהא אלא רביעית לכל אחד. וטעם אי הקפדתינו במים שניים ושהם מותרים בפחות מרביעית מפני שהידים כבר טהרו במים ראשונים, והוא אמרם בטעם הדבר שאני התם דקאתו משירי טהרה, ולכן אין אנו צריכין אלא כדי ללחלח כל היד בלבד. ור’ יוסי אומר אף על פי שאין מים שניים צריכין רביעית לכל אחד אלא מה שמרטיב כל היד בלבד אבל צריך שיהא במים שהוא יוצק מהן אותו השעור המועט רביעית, והוא ענין אמרו ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית כלומר שיהא בכלי בשעה שיוצק ממנו על האחרון רביעית“. ע”כ. וכן כתב רבינו בספרו משנה תורה (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה ו): “כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים: במים עצמן שלא יהיו פסולין לנטילת ידים, ובשיעור שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידים, ובכלי שיהיו המים שנוטלין בהן בכלי, ובנוטל שיהיו המים באין מכח נותן”. ע”כ. ומה שכתב, “שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידים”, כל זה הוא בתנאי שנוטל שתי ידיו בבת אחת, אבל אם לא, צריך שיהיה רביעית לכל יד.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה, ממני חן שאולוב ספרדי טהור. המשך במאמר הבא.