.

“אשה אינה שבויה – אבל קארו הצרפתי והאירופאים פחדו מזה”!

כתבו חז”ל ורבינו הטהור (משנה תורה הלכות אישות פרק יד הלכה ז – ח): “אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה, ואם מנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה שבתורה, שנאמר, “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”, ואם חלה או תשש כחו, ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואחר כך או יטול ממנה רשות, או יוציא ויתן כתובה. האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה [=שאינה רוצה לשמש עמו], היא הנקראת מורדת. ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו [=שנמאס בעלה בעיניה וכבר לא אוהבת אותו], ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו [=מכריחין אותו] להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ותצא בלא כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה, ומטפחת שבראשה, שלקחן לה, פושטת ונותנת, וכן כל שנתן לה מתנה, מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא”. ע”כ.

.

והנה פסקו זה של רבינו הרעיד את אמות הסיפים, וטלטל את כל אותה תרבות פסיקה אירופאית שנתקדשה בעיני רבים כאילו היא עמוד ההוראה והאמת. ואולם רבינו הטהור לא חידש דבר מלבו, ולא כתב דברים מדעת עצמו; אלא הלך בדרך התלמוד, ודבק במסקנתו הברורה: אשה אינה שבויה! אשה איננה כלי ביד בעלה, שאפשר לכפותו, ללחוץ עליו ולהכריחו לאהוב בשעה שאין לבה חפץ. אהבה אינה נקנית בכפייה, ורצון אינו נולד באונס. אשה היא נפש יקרה, בעלת דעת, רצון וכבוד; וגם כאשר היא נשואה לבעלה, אין פירוש הדבר שנמסרה בידו כשבוית חרב, חלילה.

ולכן, אם הגיעה האשה למצב שבו בעלה מאוס עליה, אין לדון אותה מיד כפרוצה, ואין להטיל עליה חשדות מכוערים כאילו ודאי נתנה עיניה באחר. ואף אם, למרבה הצער, נתנה עיניה באחר, ומחמת כן נמאס עליה בעלה — עדיין אין בזה כדי להפוך אותה לשבויה בידו. אין כופין אשה לאהוב, אין מכריחים אותה לרצות, ואין מתייחסים אליה כאל מי שנפשה ורצונה בטלים לגמרי בפני בעלה.

זהו עומק דברי רבינו: קשר הנישואין אינו בית אסורים, והאשה אינה אסירת עולם תחת בעלה. התורה אינה מבקשת להעמיד בית בישראל על כפייה, על שנאה ועל מאיסה, אלא על רצון, כבוד, יישוב הדעת ודרך ישרה.

.

מקור הדברים – תלמוד בכתובת:

התלמוד דן בעצם אשה הנקראת, “מורדת“, כלומר, אשה שמסרבת לחיות עם בעלה כדרך אישות — ובשאלה: מתי היא נחשבת מורדת, האם כופים אותה לאהוב או לשמש, והאם היא מפסידה נכסים/בגדים שהכניסה לנישואין. והנה דברי התלמוד (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סג עמוד ב): “היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי – לא כייפינן לה. מר זוטרא אמר: כייפינן לה. הוה עובדא ואכפה מר זוטרא, ונפק מיניה [=יצא מכפיה זו] רבי חנינא מסורא. ולא היא, התם סייעתא דשמיא הוה“. ע”כ.

.

ונבאר הדברים: התלמוד שואל, מהי “מורדת”? איך בדיוק מוגדרת אשה מורדת? אמר אמימר: מדובר באשה שאומרת: “אני רוצה אותו כבעל, אבל אני רוצה לצער אותו.” כלומר, אין לה טענה שהוא מאוס עליה, אלא היא מסרבת לחיי אישות מתוך נקמנות, מריבה או רצון להכאיב לו. אבל אם זו האשה אומרת, “הוא מאוס עלי” — כלומר איני יכולה לחיות איתו, איני מסוגלת להיות עמו — אין כופים אותה להיות עמו בכח, וצריך הוא לגרש אותה, מכיון שאשה אינה חפץ ואינה כלי שכופין אותו בכח לרצות אדם.

מחלוקת מר זוטרא: מר זוטרא חולק ואומר: גם אם היא אומרת “מאיס עלי” — כופים אותה לשמש עם בעלה ולאהוב אותו. ומיד התלמוד מספר, “היה מעשה שמר זוטרא כפה אשה שאמרה “מאיס עלי”, והיא חזרה לבעלה, ומתוך אותו זיווג נולד רבי חנינא מסורא”. כלומר, לכאורה יש ראיה שמר זוטרא צדק, שהרי יצא מזה אדם גדול.

מיד התלמוד דוחה ראיה זו ואומר, “ולא היא, התם סייעתא דשמיא הוה”, כלומר, לא בגלל שמר זוטרא נהג כדין וכהלכה, מתוך כך יצא אדם גדול מהכפיה האמורה, ואין זו ראיה כלל, כי מר זוטרא לא היה צריך לכפות את הזיווג ביניהם בכח. והסיבה שיצא מהם אדם גדול, משום ששם היתה סייעתא דשמיא מיוחדת — עזרה משמים — אבל אין ללמוד משם הלכה כללית שכופים אשה הטוענת “מאיס עלי”. כלומר, עצם זה שיצא מזה אדם גדול אינו מוכיח שזו הדרך ההלכתית הנכונה בכל מקרה. ולכן, הלכה למעשה לא כמר זוטרא, ודבריו נדחו ואין הלכה כמותו.

אלא, אשה שנמאס עליה בעלה מכל מיני סיבות, ואינה מעוניינת לשמש עמו, לא חושדים אותה בדבר, ולא כופין אותה, ולא מעיקים עליה, אלא הבעל מחוייב לכתוב לה גט ולשלוח אותה לדרכה. והכל מטעם הסיבה, “אשה אינה שבויה ולא שפחה של בעלה“!

.

ורבינו הנאמן לדרך חז”ל פוסק במשנה תורה ללא פחד, “האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה [=שאינה רוצה לשמש עמו], היא הנקראת מורדת. ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו [=שנמאס בעלה בעיניה וכבר לא אוהבת אותו], ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו [=מכריחין אותו] להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ותצא בלא כתובה כלל”. ע”כ.

רבינו הטהור, בפסקו זה, מלמד יסודות גדולים ועצומים בדרך התורה והיראה, ובכבוד ההדדי שראוי שישרור בכל בית ובית, ובין כל אדם לחברו. ומתוך דבריו מתברר, שאין דרכה של תורה לחשוד בכל אשה מיד במעשה פריצות, או לומר עליה חלילה שנתנה עיניה באחרים; אלא יש לדון את הדברים בשכל ישר, ביושר, בכבוד ובמידת האמת.

והלכה זו מלמדת גם את האיש יסוד גדול: שאין די בכך שיאמר האדם, “הרי היא אשתי”, ובזה יפטור עצמו מכל אחריות. עליו לשמור על עצמו, על אורח חייו, על נקיותו, על בריאותו ועל מראהו, ולא לזלזל באופן שבו הוא עומד לפני אשתו. שהרי אם אין כופין אשה לאהוב את בעלה, נמצא שהאהבה בבית אינה דבר המונח בכיסו של האיש מכוח הנישואין בלבד; אלא עליו לעמול כל ימיו להיות ראוי לאהבתה — לכבדה, לרצותה, להיטיב עמה, להעניק לה, ולבנות עמה קשר של חיבה, כבוד ורצון.

במילים אחרות, אותם אירופאים שעיקמו את פסק חז”ל וחלקו ביד רמה על תלמוד מפורש, כאשר קבעו שיש לכפות את האשה להישאר עם בעלה, לרצות בו ולשמש עמו אף בשעה שהוא מאוס עליה, פיתחו בזה, לעצמם ולדורות הבאים אחריהם, שיטה מקולקלת, המחלישה את יסודות הבית ואת חובת האיש כלפי אשתו. שהרי ברגע שנאמר כי דעת האשה, רצונה ומאיסותה אינם מעלים ואינם מורידים, נפתחה הדרך לאדם להזניח את עצמו, את מראהו, את גופו, את נקיותו, את פרנסתו ואת דרך חייו. ואף על פי שכל הדברים הללו ממעטים את חשיבותו בעיני אשתו, וממאיסים אותו עליה — אין הדבר מטרידו, שהרי לשיטתו, סוף סוף אפשר לכפות אותה להיות עמו, לרצות בו ולשמשו בעל כורחה.

וזוהי שיטה קשה ומעוותת: במקום לחייב את האיש לתקן את דרכיו, לכבד את אשתו, לפרנס את ביתו, לשמור על גופו ונקיותו, ולהיות ראוי לאהבתה — היא הופכת את רצון האשה לדבר שאין לו משקל. כביכול, אין צורך לבנות אהבה, אין צורך לזכות באמון, ואין צורך לעמול על שלום הבית; די בכוח הכפייה.

ומלבד שדבר זה עומד בניגוד לפסק חז”ל המפורש, הרי שיש בו גם אנוכיות גדולה, ופגיעה ביד רמה בהלכות מפורשות בדיני אישות. שהרי התורה לא מסרה את האשה ביד בעלה כדי שתהיה כבולה תחתיו בלא רצון ובלא כבוד; אלא חייבה את האיש לנהוג בה בכבוד, דרך ארץ, אחריות, פרנסה, חיבה וקירוב הדעת. וכל שיטה ההופכת את האשה לשבויה תחת בעלה — אינה בונה בית בישראל, אלא מעוותת את יסודותיו.

ובזה פיתח רבינו את עומק ההדדיות שבין האיש לאשתו. לפי דרכם של חז”ל ורבינו, וכפי שמורה השכל הישר, ככל שהאיש חי בדרך מתוקנת — שומר על גופו ובריאותו, מתעמל לפי הצורך, נזהר בנקיותו, מופיע לפני אשתו בכבוד ובצורה נאה, עובד לפרנסתו, מתפתח בדעתו, נעשה איש משכיל ונבון, בעל מידה טובה ושכל ישר, ומכבד את אשתו כגופו ואף יותר מגופו — אזי הבית נבנה על יסודות של אהבה ורצון, ולא על כפייה ופחד.

לכן, כאשר רבינו פוסק שאין כופין את האשה במקום שמאיס עליה, אין זו רק הלכה נקודתית בדיני אישות; אלא דרך שלמה בבניין הבית היהודי: בית שבו האיש אינו שולט באשתו כשבויה, אלא משתדל להיות ראוי לה; ובית שבו האשה אינה נדרסת תחת כפייה, אלא עומדת בכבודה, בדעתה וברצונה.

.

וראו דבריו של רבינו הטהור לגבי עבד (משנה תורה הלכות עבדים פרק ט הלכה ח): “מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה.

וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן, “אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד”. ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו”ם עובדי ע”ז. אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך”. ע”כ.

.

ובמקום אחר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות סוטה פרק ד הלכה יח-יט): “מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן שנ’ וקנא את אשתו, וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה … אין ראוי לקפוץ ולקנות בפני עדים תחלה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול, וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהן שלמין מכל חטא ועון, הרי זה חוטא, שנאמר, “וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא”. ע”כ. שימו לב לרכות לשונו הזהב של רבינו: “ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה… אלא בינו לבינה, בנחת, ובדרך טהרה ואזהרה.” כמה עומק, כמה עדינות, כמה דרך ארץ יש במילים הללו. והכל בשביל מה? לא כדי למלא את רצונו האנוכי של הבעל, ולא כדי להגשים את תאוות שליטתו, ולא כדי שהאשה תהיה כפופה אליו מתוך פחד; אלא הכל בשביל מטרה אחת טהורה וישרה: “כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול.” כלומר, אפילו כאשר הבעל חושד את אשתו, ומקנא לה שלא תדבר או תתקרב לאדם מסוים, גם אז אין לו רשות לעשות זאת מתוך כעס, מריבה, השפלה או הטלת אימה. אדרבה, רבינו מדגיש שעליו לדבר עמה בינו לבינה, בנחת, בדרך טהרה, ובאזהרה הבאה מתוך אחריות ולא מתוך התפרצות.

ויתירה מזו, גם מחשבתו הפנימית של הבעל בשעה שהוא מוכיח אותה, צריכה להיות נקייה וטהורה: לא “מה יקרה לי”, ולא “איך היא מעזה לפגוע בכבודי”, אלא כיצד להציל אותה מן המכשול, שלא תחטא לעצמה, ולא תיכשל לפני הבורא יתעלה שמו. נמצא שרבינו מלמדנו, שתפקיד האיש אינו לשלוט באשתו, להפחידה או לרדות בה, אלא להעמידה בדרך ישרה, להסיר מכשול ממנה ומביתו, ולעשות הכל מתוך אחריות, אהבה וטהרת הלב.

וממילות הזהב הללו של רבינו אנו למדים, כי גם הקנאה הראויה אינה נובעת מתוך אנוכיות או אהבה עצמית. אין זו קנאה של אדם החושב רק על עצמו, על כבודו, על כאבו ועל מה שיתרחש בנפשו אם חלילה תבגוד בו אשתו. אלא זו קנאה מסוג אחר לגמרי: קנאה שכל עיקרה להציל את האשה עצמה מן החטא, לשמור עליה שלא תיכשל, שלא תיפגם דרכה, ושלא תהיה שנואה במעשיה לפני הבורא יתעלה שמו.

במילים אחרות, רבינו מלמד כאן יסוד עצום: תוכחת הבעל לאשתו צריכה לנבוע מאהבת אמת, ולא מקנאה עצמית. לא מאהבה של “אני”, אלא מאהבה של “היא”; שיהיה לה טוב, שתלך בדרך ישרה, שיבואו עליה הברכות, ושלא תיפול במכשול שיחריב את נפשה ואת ביתה. וזהו דיוק לשונו של רבינו: “כדי להדריכה בדרך ישרה.” לא כתב “כדי שלא תחטא לו”, ולא כתב “כדי שלא תיאסר עליו”, אלא תלה את הדבר בטובתה שלה — להדריכה בדרך הישר, להסיר ממנה מכשול, ולכוון לטובתה באמת.

ועל אותו אופן ממש יש להבין גם את דינה של אשה שמאסה בבעלה, ואינה יכולה עוד לחיות עמו ולשמש עמו. אם הבעל אוהב אותה באמת, לא כקניין בידו אלא כאדם יקר לפניו, ואם באמת רצונו בטובתה וברצונה — אין ראוי לו לדחוק אותה, להכביד עליה, או להחזיקה תחתיו בכוח כאילו היתה שבויה בידו. שהרי האשה אינה שבויה ביד בעלה. ואם אדם אוהב את אשתו באמת, ורוצה שיהיה לה טוב, כאשר היא אינה רוצה בו ואינה יכולה לחיות עמו, אין זו אהבה לכפות אותה עליו; זו אנוכיות. וחז”ל מלמדים אותנו שאין כופין אשה להיות עם בעלה במקום שמאיס עליה, ואין הופכים את חיי הנישואין לבית כלא של כפייה וצער. ולכן הם דחו את דבריו של מר זוטרא, ואמרו בלשון נחרצת, “ולא היא”! כלומר, אל תביא ראיה ממעשים! לא כופין אשה על בעלה!

וראוי להוסיף בזה יסוד גדול בטבע האדם ובטבע האשה: אהבה שפסקה אינה חוזרת בכוח. אי אפשר לכפות לב לאהוב. אי אפשר להכריח רצון להיוולד. ואם האהבה תחזור אי פעם, היא לא תחזור מתוך לחץ, אימה, כפייה או דחיקה, אלא דווקא מתוך שחרור הלחץ ומתוך נתינת מקום לנפש לבחור מחדש. כי זה טבע האשה: אשה שמעיקים עליה לאהוב — מתרחקת עוד יותר. אשה שכופים עליה לעשות — אולי תעשה כלפי חוץ, אך בפנים הדבר מצטבר, ולאחר זמן עלול להתפרץ בכאב גדול ולהביא חורבן עצום.

ולכן דווקא בפסק רבינו, שאין כופין את האשה כאשר היא מואסת בבעלה, יש עומק נפלא. כאשר הבעל אינו כופה אותה לאהוב, אינו מכריח אותה לשמש, ואינו מחזיק אותה תחתיו בכוח — יש בזה סיכוי שתראה מעצמה את גדלותו. ייתכן שתאמר בלבה: כמה חבל לאבד אדם כזה, שהיה מוכן לשחרר אותי כדי שיהיה לי טוב, ולא להחזיק בי בכפייה כדי שיהיה לו נוח. ומתוך הכרה זו עצמה, ייתכן שתשוב אהבתה להתעורר.

כי כאשר אדם מוכן לשחרר את מי שהוא אוהב, לא מתוך אדישות אלא מתוך אהבה אמיתית ורצון שיהיה לה טוב — דווקא אז מתגלה עומק אהבתו. ואז אפשר שתאמר האשה בדעתה: אם הוא מוכן לשחרר אותי כדי שלא אצטער, הרי שאם אשאר עמו מרצוני, טובתי תהיה אצלו פי כמה וכמה.

.

“טענתם הבזויה של האירופאים”:

כתב בספר טור (אבן העזר הלכות כתובות סימן עז): “… ורשב”ם פירש באומרת מאיס עלי לא כייפינן לה שתהא עמו י”ב חדש, אלא מגרשה מיד בלא כתובה בעל כורחו. וכ”כ הרמב”ם שכופין אותו לגרש שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, וכתב עוד דכשאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימין בין מנכסי מלוג בין מנצ”ב. ור”ת [=רבם תם] פירש, דלעולם אין כופין אותו לגרש, ואין ביניהם כלום, אלא בכל דיניהם שוין, שלעולם אין כופין אותו לגרש וכן היא מסקנת א”א הרא”ש ז”ל”. ע”כ. נמצא, כי רבם תם, ורא”ש, חולקים על תלמוד מפורש! כן כן, רבם תם והרא”ש בניגוד לפסק התלמוד הלא הם חז”ל, אומרים שאין לגרש את האשה שמאסה בבעלה, אלא עליה להיות שבויה אצל בעלה!

.

וקארו בספר חורבן יוסף (בית יוסף אבן העזר סימן עז אות ב – ג ד”ה האשה שמרדה), הביא בשם הגהות מיימוניות והתוספות, “שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא, היינו דוקא בנותנת אמתלאה לדבריה וטענה הנראית למה הוא מאוס עליה, אבל האומרת מאיס עלי בלא טענה, אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה ולא אפילו מה שהכניסה לו, ואפילו איתיה בעיניה אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה ולא מפקינן לה ע”כ וכן כתב המרדכי והרא”ש (סו”ס לה) בשם הר”מ ז”ל וכתבו רבינו בסימן זה לקמן”. ע”כ.

.

ושימו לב לעיוות הדברים:

לפי תפיסת חז”ל, אשה שהגיע למצב שבו היא טוענת, בעלי נמאס עלי, דוחה אותי, איני יכולה לשמש עמו, לא כופין אותה ולא לוחצים עליה! אלא אומרים לבעל שיגרש את אשתו. בלי להעיק, בלי לחקור, בלי להכריח. הרמב”ם בעקבות כך פוסק וטעמו עמו, “אשה אינה שבויה של בעלה, שתהיה עמו בזמן שהוא מאוס עליה”. כלומר, וכי היא נבלה או איזה כלי, שתשכב עם בעלה ותהיה עמו באותו בית כאשר הוא מאוס עליה? לא יקום ולא יהיה! אלא הבעל מחוייב לתת גט לאשתו ולשלוח אותה מביתו!

אמנם, תפיסתם של האירופאים אשר השחיתו את עמינו, הוא לרדות, לכפות, להעיק, ולכן, בתחילה המציאו לעצמם שיטה! כלומר, בתחילה הם לא חולקים על פסק חז”ל ביד רמה, אלא גורמים לאשה לתת “טענות“, ולוחצים עליה בכפית דעת, מדוע אהבתה כבר לא חזקה לבעלה, מדוע הוא מאוס בעיניה, ומדוע היא לא יכולה לשמש עמו. במילים אחרות, “את שבויה – עד שלא תתני תירוצים”. כלומר, הם חושדים את האשה במקום שחז”ל לא חשדו את האשה! הם לא מאמינים לאשה שעומדת מולם ואומרת, “בעלי מאוס עלי“! מי התיר להם בכלל לחקור את האשה בטענה זו? וכי האשה היא כלי שלהם שהם יחקרו אותה? מדוע האשה צריכה לעמוד מולם ולספק להם הסברים כאשר בעלה מאוס בעיניה?

.

ולא רק זה בלבד, אלא בנוסף הם מחרפים וטוענים על בנות ישראל שהם פרוצות! כמו שכתב קארו בחורבן יוסף בשם הרא”ש, “ומ”ש וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא”ש ז”ל. כן נראה מדבריו בפרק הנזכר (סי’ לד) וגם בתשובה (כלל מג סי’ ו) כתב וז”ל, אף על פי שרבינו משה כתב, “דכי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא”. רבינו תם ור”י חולקין עליו, וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין, ולהתיר אשת איש, ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה, ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר, וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל. ועל להבא אני כותב, אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי”. ע”כ.

ושימו לב כיצד הרא”ש מעמיד את הדברים בצורה קשה מאוד ולא ראויה. הוא מעמיד את הדברים כאילו רבינו מדעת עצמו פסק כן, ולכן, הוא מרשה לעצמו לבחור בין פסקו של רבינו, לבין פסקו של רבם תם ור”י שחולקין על רבינו. אבל, רבינו, כמו שכתבנו לעיל, אינו פוסק כן מדעתו, אלא מוכח מדברי התלמוד, שלא כופין את האשה בשום אופן לאהוב את בעלה, ולא כופין אותה להשאר עמו כאשר הוא מאוס עליה. כמו שאמרו, “ולא היא”. ואין כאן שום ענין להכניס ראשנו בן הרים! כי אין הרים כלל, אלא יש הר אחד שממנו הוראה יוצאת לעולם, והם חז”ל. במילים אחרות, הרא”ש חושש לרבם תם ור”י, שחלקו על תלמוד מפורש, בגלל שהיו להם כל מיני שגעונות בראשם. אבל כבר כתבנו, שמכיון שתרבות האירופאים מבוססת על שליטה, סמכות עליונה, וזריקת כל שכל, הגיעו הם למה שהגיעו. ולא לחינם שרפו בצרפת את ספרי רבינו הטהור הנאמן בכל לב לתורת משה רבינו.

.

ולא רק זה, אלא הרא”ש מאשים את רבינו, שזה גט שניתן בכח, וכל מי שכפה את הבעל לתת גט לאשה, גרם להולדת ממזרים! כן כן אתם שומעים נכון. הרא”ש, רבם תם ור”י, טוענים שכל הפוסק כמו חז”ל, יתכן ובגללו יהיו ממזרים בעם ישראל, כי זה גט לא קביל! במילים אחרות, הפסק של חז”ל לא קביל, ומי שיעשה כדבריהם יש כאן ספק אשת איש. ולכן הרא”ש, מסיים וכותב, “ועל להבא אני כותב, אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי”. ע”כ. ובאמת שאיני מבין, מצד אחד הרא”ש טוען שיש כאן ספק אשת איש וממילא ספק הולדת ממזרים. מצד שני, הוא כותב שמי שעשה כדעת חז”ל ורבינו הרמב”ם, מה שעשו עשוי. כלומר, כל מי שהלך כמו הרמב”ם, יצא טמבל, יצא טיפש, ואיפה שהוא יש מקום לומר, שהוא דרך והלך בדרך לא טובים! כלומר, הוא מבטל לחלוטין את פסק רבינו וחז”ל.

.

והחמור בעיני, הוא מה שכתב, “ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה, ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר”. ע”כ. הנה מאז ומתמיד, ולא רק בימי הרא”ש, היו בעם ישראל ניסיונות, חולשות ובעיות של פריצות וזימה, ואין בזה חידוש. בכל דור ודור היו יחידים שנכשלו, ובכל תקופה היו פרצות שצריך היה לגדור ולתקן. אבל מכאן ועד לדבר סרה על בנות ישראל הכשרות והטהורות, ולהטיל בהן דופי מראש כאילו הכלל כולו חשוד, ולכתוב בלשון גורפת: “בנות ישראל פרוצות בזמן הזה” — בעיניי זהו דבר חמור ביותר. שהרי אם כך הם הדברים, ואם אכן בנות ישראל מוחזקות כפרוצות בזמן הזה, מה מקום יש עוד לנישואין? מדוע יישא אדם אשה? מדוע יבנה בית בישראל? הרי לפי סברה זו, האשה עומדת מראש בחזקת חשודה, וכל רצונה ומאיסותה נמדדים מתוך חשד שמא נתנה עיניה באחר.

ולפי דרך זו, היה מקום לומר שלא יינשא אדם כלל, שהרי אם הנשים חשודות בפריצות, כיצד יבטח בהן אדם לבנות עמן בית? ומכאן הדרך קצרה לעקירת יסודות המשפחה בישראל, להטלת חשד תמידי בין איש לאשתו, ולמציאות קשה שבה במקום לבנות בתים של אמון, כבוד וקדושה — בונים בתים על חשד, פחד וכפייה.

ולא עוד, אלא שלשיטה זו עצמה עלולה לצמוח תקלה גדולה יותר: שהרי אם דוחים את דברי האשה, ואוסרים עליה לצאת ממצב שבו היא מואסת בבעלה, מתוך חשד גורף שהיא פרוצה או שנתנה עיניה באחר — אין מתקנים בזה את הדור, אלא דוחקים נפשות למצוקה, ומרבים קלקול במקום תיקון. נמצא שלפי שיטה זו, במקום לשמור על קדושת ישראל, עלולים חלילה להביא לידי פרצות חמורות יותר, ואף לריבוי מכשולות בישראל.

ולכן יש להיזהר מאוד מלדבר בלשון כוללת על בנות ישראל. אין מכחישים שיש פריצות ויש נפילות, כשם שאין דור שאין בו ניסיונות. אבל אין מכאן רשות להוציא לעז על כלל בנות ישראל, ולהעמידן בחזקת פרוצות. דרך התורה היא לדון ביושר, לברר כל מקרה לגופו, ולא להפוך חשש מסוים לכלל מוחלט המטיל כתם על בנות ישראל הכשרות.

.

רק במקרה מסויים פסקו חז”ל ורבינו, שחושדים את אשתו שמא נתנה עיניה במישהו אחר. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק כד הלכה יח): “אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה, אין משגיחין בדבריה, שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודת בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו, עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא”. ע”כ.

וגם כאן, לא תולין הענין ואומרים, “בגלל שבנות ישראל פרוצות בזמן הזה“. חלילה וחס. אלא, חז”ל ורבינו מסבירים, שכאשר אשה באה ואומרת לבעלה, “זיניתי תחתיך”, הגבר לא חייב להאמין לה, אלא תולה את דבריה בכך שנתנה עיניה באחר, ורוצה שבעלה יגרש אותה, ותלך היא לאותו אחד שנתנה בו עיניה. אבל אין זה אומר שהוא לא יכול לגרשה, בפרט אם סומך על דבריה. וכל שההלכה הזו באה ללמד, שהאיש לא חייב להאמין לאשתו שאמרה לו, “בגדתי בך”, ואין בית דין כופים את האיש לגרש את אשתו בעבור הודאה זו של האשה. אלא בכל ענין כזה צריך עדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצונה לדעתה.

.

ולהיפך, מצאנו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק כד הלכה כג): “אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר אינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר, ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה”. ע”כ. והרי אם אכן בנות ישראל פרוצות הן, כפי המשתמע מדברי הרא”ש, מדוע לא נחשוש לדבריהן בכל מקום? מדוע שלא נאמר מיד, שמא עיניה נתנה באחר, ושמא נבעלה לו מרצונה? ואם כך, מדוע תיטול כתובה כלל? אלא ודאי, שאין זו דרכה של תורה להוציא לעז על בנות ישראל הטהורות, ולומר עליהן שהן פרוצות, מזנות, ונותנות עיניהן באחרים. וכל המרגיל את לשונו לדבר כך על בנות ישראל, ולתארן כפרוצות, שחצניות ומזנות — צריך לעשות בדק בית עמוק בהשקפתו, במידותיו ובדרך ההוראה שהוא הולך בה. שהרי כלל גדול בידינו: אשה אינה רגילה ומוחזקת לעבירה, ואין מעמידים את בנות ישראל בחזקת קלקול ופריצות ללא ראיה ברורה.

ואם הרא”ש טוען שבזמנו היו הנשים פרוצות ושחצניות, וכל כך חשש שמא בנות ישראל יעזבו את בעליהן ויתנו עיניהן באחרים, יש לשאול שאלה פשוטה ונוקבת: שמא הבעיה לא היתה בבנות ישראל בלבד? שמא יש כאן צורך בבדק בית גדול גם מצד הבעלים, מצד הנהגת הבית, מצד דרך הנישואין, ומצד היחס שניתן לנשים באותן ארצות ובאותם דורות?

במילים אחרות, בת ישראל שיש בידה בעל טוב, מכבד, נעים, אחראי, נקי בדרכיו, אוהב באמת ודואג לטובתה — אינה משליכה אותו מעליה בקלות כזאת. ואם מעידים על דור שלם שנשותיו אינן נאמנות, אינן מרוצות, ומבקשות לפרוק מעליהן את עול בעליהן, אין למהר ולתלות את כל האשמה בנשים. אדרבה, יש לבחון היטב מה היה טיב הנהגת הבעלים, מה היתה צורת הקמת הבית, כיצד נהגו באשה, האם כיבדו אותה כראוי, האם נתנו לה מקום, האם ראו בה אדם בעל דעת ורצון — או שמא הפכו אותה לכלי כפוי תחת יד בעלה.

ואפשר עוד, שהחומרות היתירות, ההכבדה, הכפייה, והדרך שהעמיסה על נפש האשה ולא נתנה לה כבוד ומנוחה — הן עצמן הולידו מציאות שבה הנשים לא היו שמחות בבעליהן ולא הרגישו נאמנות לבית שנבנה עליהן בכוח. ואם כן, אין זו ראיה על פחיתותן של בנות ישראל, אלא ראיה על שיטה מקולקלת שצריכה תיקון.

לכן אין לקבל בקלות לשון גורפת המטילה דופי בבנות ישראל. אין מתקנים את הדור על ידי הוצאת לעז על הנשים, ואין בונים בית נאמן בישראל על חשד תמידי ועל כפייה. הדרך הישרה היא לברר את האמת, לכבד את האשה, לתקן את דרכי האיש והבית, ולזכור תמיד: בת ישראל אינה חשודה מראש, ואינה עומדת בחזקת פריצות, אלא בחזקת כשרות וטהרה, עד שיוכח אחרת בראיה ברורה.

.

ובספר חורבן יוסף הנזכר (בית יוסף) המשיך לצטט את הרא”ש וכתב, “ובתשובה אחרת (שם סי’ ח) כתב עוד על ענין המורדת אין אדם צריך לימלך כי בהכרחת נתינת הגט ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון בכל מיני הרחקות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה כי נראה להם דברי רבינו תם וראיותיו עיקר וראוי לסמוך עליהם ואף אם היו הדברים מוכרעים, צריך אדם להרחיק עצמו מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל.

ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי התלמוד בימי הגאונים בישיבות של בבל שהיה צורך שעה בימיהם להסיע על רבינו תם ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי כדי שלא תתלה עצמה בגוי ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וסמכו על זה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והסכימה דעתם להפקיע הקידושין כשתמרוד האשה על בעלה אותה, תקנה לא פשטה בכל הארצות ואף אם יש מקומות שנהגו לכוף לא נהגו מנהג זה על פי תקנת הגאונים כגון שבשעה שתקנו הגאונים את התקנה ששלחוה לאותן המקומות וקיבלו אותה עליהם ואם כן היה הדבר ידוע על פי הקבלה דור אחר דור היאך קיבלו עליהם תקנה זו בציווי הגאונים כי תקנה קבועה כזאת אם קיבלוה עליהם לא היתה עומדת לישכח מפי דורות הבאים אלא אני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי הרי”ף ז”ל [ו]לפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות (כז.) נהגו ביש מקומות לדון כן. [=כלומר, הרא”ש מודה בפה מלא, שכך נלמד מדברי התלמוד, כלומר זו ההלכה. וכך נלמד בדיוק מדברי הרי”ף ושאר הגאונים. ובכל זאת הוא חולק על כל אלה ביד רמה. וממשיך וכותב] … ועוד אני אומר שהגאונים שתקנו [ה]תקנה תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל, והאידנא נראה הענין בהיפך בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן [ו]אם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באומרת לא בעינא ליה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהן באחר וימרדו בבעליהן על כן טוב להרחיק הכפייה.

.

ויותר התימה הגדול על הרמב”ם שכתב (פי”ד ה”ח) אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה. ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש, ולהתיר אשת איש לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה? הלא אינה מצווה על פריה ורביה (יבמות סה:) [וכי] בשביל שהיא הולכת אחר שרירות לבה ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאותה ונכוף האיש שהוא אוהב אשת נעוריו שיגרשנה חלילה וחס לשום דיין לדון כן עכ”ל. וכן כתב הרשב”א בתשובה וז”ל מה שכתב הרי”ף מתקנת הגאונים בדיני המורדת אותה תקנה לא פשטה בארצות ואין אנו דנין בה כלל אלא על דין התלמוד ואולי לדורם תקנו עכ”ל. ע”כ. ועיין עוד שם בחורבן יוסף, כיצד כולם הרימו ידיהם בתלמוד מפורש, והרבו בשגעונות ודברים כנערים, ולא דקו היטב ביסוד הדברים, והמיטו על עם ישראל חורבן מחשבתי עצום.

ובאשר לטענה כלפי הגאונים, שטענו אנשי אשכנז (כרבם תם והרא”ש), לצאת בחריפות כה גדולה נגד גישה זו, חשוב להבין את הרקע ההיסטורי שהם התמודדו איתו. בסוגיית “מאיס עלי”, הרמב”ם פוסק שכופים את הבעל לגרש, אך היא מאבדת את תוספת הכתובה. עם זאת, הגאונים (שקדמו לרמב”ם) תיקנו “תקנת מורדת” קיצונית יותר: הם ראו שנשים שמאסו בבעליהן היו פונות לערכאות של גויים כדי שיכפו על הבעל לתת גט. כדי למנוע זאת, תיקנו הגאונים שכופים את הבעל לגרש באופן מיידי ואף נותנים לאישה חלק מכתובתה. טענה זו הביאה אותם לחלוק על פסק חז”ל כולו! כלומר, אע”פ שהרמב”ם לא פסק כהגאונים, הנה הוראת השעה של הגאונים וקיצוניותם, נתנה מקום לדברי האירופאים לדחות מכל וכל את דברי התלמוד. וכמובן ששגו בכך שגגה גדולה מאוד!

.

אבל הפלא הגדול הוא על דברי הרא״ש, שהחריף מאוד בלשונו כלפי הדרך שקיבלו חז״ל, רבינו הטהור הרמב״ם, הגאונים, הרי״ף, וכל גדולי חכמי תור הזהב. ובמקום לעמוד בענווה מול מסורת הפסיקה הקדומה, ולהבין את עומק דבריהם, בחר להצדיק את שיטתו בכפיית האשה, ועל הדרך החריף את לשונו כלפי בנות ישראל הטהורות. אלא שדווקא מתוך לשונו החריפה, נחשף לפנינו דבר אחר לגמרי. לא רשעותן של בנות ישראל נחשפת כאן, אלא מצוקת הדור שבו חי. דברי הרא״ש, שביקשו להציג את הנשים כמי שמבקשות לפרוק מעליהן את עול בעליהן, משמשים בעינינו עדות קשה לסבל שהיו נתונות בו נשים רבות באותם דורות. שהרי אם אכן הגיעה המציאות למצב שבו חשש הרא״ש, שאם רק תינתן לאשה האפשרות לומר “מאיס עלי”, רבות יעמדו ויאמרו זאת — יש לשאול שאלה נוקבת: כיצד נולד מצב כזה? מי יצר מציאות שבה נשים רבות כל כך אינן רוצות את בעליהן?

במילים אחרות, חירופו של הרא״ש כלפי בנות ישראל אינו מוכיח את קלקולן, אלא להפך: הוא מעורר חשד גדול כלפי צורת הנהגת הבעלים, דרך בניין הבית, והתרבות הזוגית שהיתה נהוגה באותם מקומות. שהרי בת ישראל אינה ממהרת להשליך מעליה בעל טוב, מכבד, נקי, אחראי, אוהב, ומיטיב עמה באמת. ואם נטען שבאותו דור נשים רבות היו מבקשות להפקיע עצמן מבעליהן בטענת “לא בעינא ליה” — הדבר מחייב בדק בית עמוק דווקא אצל הגברים, ולא הוצאת לעז גורפת על הנשים.

וזהו שאמר הרא״ש בלשונו: “בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן, ואם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באומרת: לא בעינא ליה…” ע״כ. ואולם דווקא משפט זה צריך לזעזע כל בעל שכל ישר. וכי לא היה ראוי לשאול: מה אירע לדור הזה? כיצד הגיעה מציאות שבה נשים רבות, אילו ניתנה להן האפשרות, היו מבקשות לצאת מתחת בעליהן? האם נכון לתלות הכל בפריצותן ושחצנותן של הנשים, או שמא ראוי לבדוק כיצד התנהגו הבעלים, כיצד נבנו הבתים, ומה היה היחס שניתן לאשה?

עצם טענה זו של הרא״ש מעידה כאלף עדים, שהבעיה אינה בהכרח בבנות ישראל, אלא ייתכן מאוד שהיא נעוצה בשיטה עצמה: בהנהגת הגברים, בכפייה, בהכבדה, ביחס קשה, ובתפיסה הרואה באשה מי שחייבת להישאר תחת בעלה גם כאשר נפשה קצה בו. ואם הנשים בארצות אירופה ואשכנז היו נתונות תחת עול סבלות בעליהן, ואם נהגו בהן ביד קשה ובחוסר הבנת רוח ההלכה — אין פלא שהדבר הביא לריחוק, למיאוס, ולחורבן הבית.

וכאן המקום לומר דבר חריף: מי שעוזב את דרכם הישרה של חז״ל, מי שהופך את התורה לקרדום להתפרנס בו, מי שמעמיד מדרשים כפשוטם ומסיט את ההלכה מיסודותיה הברורים, אל יתפלא אם אותו עיקום ישפיע גם על חיי האישות. שהרי התורה אחת היא. וכאשר האדם מתרחק מרוח חז״ל בענייני אמונה, פרנסה, דרך ארץ והבנת התורה — סוף הדבר שישפיע הדבר גם על יחסו לאשתו, על הנהגת ביתו, ועל דרכו במידת הרחמים והיושר.

ומידה כנגד מידה לא בטלה. הרא״ש עצמו מעיד שבזמן חז״ל היו הנשים טהורות וטובות יותר מאשר בזמנו. ואם כן, השאלה אינה רק מה קרה לנשים; השאלה הגדולה היא מה קרה לגברים, ומה קרה לדור שעזב את רכות לשון חז״ל ואת דרך רבינו, והחליף בית של כבוד, דעת ורצון — בבית של חשד, כפייה והכנעה.

.

לא לחינם זכו בנות ישראל בדורות האחרונים למעמד גבוה וחזק יותר מבעבר; ולא לחינם הניח הבורא יתברך למציאות זו להתפתח, עד שמעמד האשה נעשה בולט ונכבד הן בעיני הבריות, הן במערכות המדינה, והן בסדרי החברה. אין זה דבר מקרי בלבד. כוח האשה בדור הזה גדול פי כמה ממה שהיה בדורות עברו, ויש בזה, לעניות דעתי, בחינה של מידה כנגד מידה.

שהרי במשך מאות שנים היו נשים רבות נתונות לעוגמת נפש, סבל, עוני, כפייה, שליטה ורדייה קשה תחת בעליהן, ולא תמיד קיבלו את היחס הראוי להן על פי רוח התורה וההלכה. ולכן בדור הזה, כביכול, לא מנע הבורא את מהלכי אנשי הממסד והחברה, שהרימו על נס את מעמד האשה, עד שלעיתים נעשה מעמדה עיקרי ומועדף אף יותר ממעמד האיש. ועל גבי זה הוסיפו חטא על פשע מקומות מסוימים בציבור הדתי, שבמקום שהאיש יצא לעבוד ולפרנס את ביתו כדרך התורה והשכל הישר, הוא יושב בבית המדרש, ואשתו יוצאת לשאת על כתפיה את עול הפרנסה. וכך נמצאת בת ישראל הטהורה, שיצאה לעבוד כדי לפרנס את בעלה וביתה, עובדת לא אחת בסביבות מעורבות, בין אנשים ובחורים, ונחשפת למציאות שלא היתה נצרכת לה אילו בעלה היה נושא באחריותו כראוי.

ואף שאין האשה מוחזקת ורגילה לעבירה, מכל מקום טבע האדם הוא טבע האדם: כאשר אשה רואה שבעלה אינו מפרנס, אינו עומד כעמוד כלכלי לביתו, ואינו נושא באחריות הראויה לו — הדבר ממעט את ערכו בעיניה, מחליש את אהבתה אליו, ומדרדר את הבית מדחי אל דחי. אין זו האשמה כלפי האשה, אלא תוצאה טבעית של שיבוש סדרי הבית והיפוך התפקידים הראויים. ולכן, לפי הלך רוחם של חז״ל, רבינו הרמב״ם וחכמי תור הזהב, לא היה מקום לחשוש לאותו חשש גדול שחשש הרא״ש. כי לפי דרכם, האיש היה אמור להיות בעל מעמד נכבד בעיני אשתו: אדם עובד, מפרנס, אחראי, נקי בדרכיו, בעל דעת, בעל הנהגה, מכבד את אשתו, ונוהג עמה בכבוד וביושר. אדם כזה אינו מאוס על אשתו בנקל.

נמצא, שכאשר הבית נבנה על דרך חז״ל ורבינו — האיש עומד במקומו הראוי, האשה עומדת בכבודה הראוי, והאהבה נבנית מתוך אחריות, כבוד, פרנסה, דעת ודרך ארץ. אבל כאשר עוזבים את דרך זו, ומעמידים בית שבו האשה נושאת בעול שהאיש היה צריך לשאת, בעוד האיש מאבד את מעמדו הטבעי והאחראי בעיני ביתו — אין פלא שהאהבה נחלשת, שהכבוד נפגם, ושהבית עלול להיכנס למדרון של מיאוס וריחוק.

.

ובספר שולחן קיא צואה של קארו פסק וחירף כלפי התלמוד (שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עז סעיף ב): “האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, ( ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה) (ב”י בשם תשובת הר”ן וכן פירש”י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מילוג שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנה, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו”. ע”כ.

שימו לב ללשונו של קארו: “אם רצה הבעל”. כלומר, נקודת הכוח וההכרעה נשארת ביד הבעל. ואם הוא אינו רוצה לגרשה, אלא מבקש להחזיקה תחתיו אף שהיא מואסת בו — הרי האשה נותרת במציאות קשה, כבולה ביד בעל שאינו נדרש דיו לתת דין וחשבון על הנהגתו כלפיה. וכאן נשאלת השאלה: מדוע ישתנה הבעל? מדוע יתקן את דרכיו? מדוע יתאמץ להיות ראוי לאשתו, אם סוף סוף הכוח המשפטי והמעשי נשאר בידו? אם רצונה של האשה אינו מכריע, ואם מאיסותה אינה מוציאה אותה מתחת ידו, נמצא שהשיטה עצמה מאפשרת לאיש להמשיך בדרכו, גם אם הוא מזניח את חובותיו, את מידותיו, את מראהו, את פרנסתו ואת יחסו אליה.

ובזה מתברר עומק ההבדל בין דרך רבינו הרמב״ם לבין דרכם של החולקים עליו. לפי רבינו, אף אם נניח שהאשה נתנה עיניה באחר — סוף סוף אין כופין אותה לחיות עם מי שמאוס עליה. בעלה מגרשה, ובכך נמנעת מציאות של כפייה, מרירות, חטא וחורבן. אבל לפי השיטה שמשאירה הכל ביד הבעל, האשה נעשית כמעט חסרת משמעות; רצונה נדחק הצידה, כאבה אינו מכריע, ומאיסותה אינה מוציאה אותה מן המציאות שהיא שרויה בה.

וזוהי סכנה גדולה. שהרי אשה הנמצאת תחת בעל שהיא מואסת בו, והוא מוסיף להחזיקה בכוח ואינו נותן לה לצאת — אין זו דרך הבונה קדושה בישראל, אלא דרך העלולה להביא לידי קלקול גדול יותר. במקום למנוע מכשול, היא עלולה לדחוק את הנפש למקום של מרידה, חטא ונפילה. נמצא, שדווקא השיטה שביקשה כביכול לשמור על הבית, עלולה להרוס אותו מן היסוד. ומכאן מתהפכת הטענה מעיקרה: לא דרכו של רבינו היא המרבה מכשולות בישראל, אלא אדרבה — דרכו של רבינו באה למנוע אותם. כי כאשר אין כופים אשה להישאר במקום שנפשה קצה בו, מונעים חיי כפייה, מונעים שנאה בתוך הבית, ומונעים הידרדרות חמורה יותר. אבל מי שסובר שהוא חכם יותר ממסקנת חז״ל, ומשאיר את האשה כבולה ביד בעלה אף במקום מאיסות גמורה — הוא זה שפתח פתח לתקלות חמורות, למרירות, לפריצות, ולחורבן הבית בישראל.

נמצא אפוא, כי מי שביקש להגן על קדושת ישראל באמצעות כפייה, לא בהכרח שמר עליה, אלא פעמים רבות קלקל אותה. ואילו רבינו, שדבק במסקנת חז״ל, ראה את עומק טבע האדם ואת עומק טבע האשה, והבין שאין בונים בית בישראל בכוח, אלא ברצון, בכבוד, באחריות ובדרך ישרה.

.

ודבר אחד איני מבין, הרי שאצל האיש, הדין הוא, שכאשר מצא אשה יפה מאשתו, מותר לו לקחת אשה אחרת, אבל לא יגרש את אשתו. אלא אם כן היה זה נישואין שניים. כמו שאמרו רבותינו הטהורים (משנה מסכת גיטין פרק ט משנה י): “בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר (דברים כ”ד) כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר (דברים כ”ד) כי מצא בה ערות דבר רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר (שם) והיה אם לא תמצא חן בעיניו“. ע”כ. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת גיטין פרק ט משנה י): “בית שמאי נסמכין במלה ערוה. ובית הלל באמרו דבר. ודברי ר’ עקיבה דחוים, לפי שאם מצא נאה ממנה ישאנה עליה ולא יגרש את זו בעוד שלא חטאה שום חטא והיא מתאימה לדעותיו. והלכה כבית הלל”. ע”כ.

וכך פסק רבינו במשנה תורה (רמב”ם הלכות גירושין פרק י הלכה כ – כא): “לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה, ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר +דברים כ”ד+ כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה“. ע”כ. כלומר, כאשר הדברים אמורים כלפי כוחו של האיש, פתאום אין אותם חכמי אירופה מתרעמים, אינם בוכים, ואינם מעלים טענות של הגנה ועוגן לאשה. שם אין שומעים את קולם יוצא בזעקה על כבודה, על רצונה, על טובתה ועל מעמדה.

וכפי שניתן לראות בדברי קארו בספר חורבן יוסף, אבן העזר סימן קי״ט, בדונו בעניינים אלו — כאשר ההכרעה נותנת ביד האיש כוח ורשות, לא מצאנו את אותם פוסקים עומדים ומסייגים את הדבר, לא מצאנו שהם דוחים את הפסק, ולא מצאנו שהם מעוררים חששות לטובת האשה באותה עוצמה שבה עוררו חששות כאשר ביקשו לשלול ממנה את כוחה לצאת ממי שמאוס עליה.

ודבר זה מגלה את שורש העיוות: כאשר היה הדבר נוגע להגבלת האשה — ידעו להחמיר, לחשוש, לעכב ולכפות; אבל כאשר היה הדבר נוגע לכוחו של האיש — לפתע נשתתקה הדאגה לשלום הבית, נעלמה החרדה לכבוד האשה, ולא נשמע קול גדול הקורא להגן עליה. ומכאן ניכר שאין כאן רק יראת שמים טהורה, אלא נטייה פנימית מעוותת, המעדיפה את כוח האיש ואת שליטתו, יותר משהיא מבקשת את משפט התורה, את דרך חז״ל, ואת הכבוד הראוי לבנות ישראל. כי אילו היתה מגמתם אמת וישרות בלבד, היו דואגים לאשה באותה מידה שבה דאגו לאיש; היו שואלים מה יהא עליה, מה יהא על רצונה, ומה יהא על נפשה כאשר היא נמסרת ביד מי שאינה חפצה בו.

אבל כאשר כל זעקתם נשמעת רק במקום שבו נותנים כוח לאשה, ואילו במקום שבו נותנים כוח לאיש הם שותקים — הרי השתיקה עצמה נעשית עדות. היא מגלה כי אין כאן איזון של תורה, אלא שיטה המעמידה את האיש במרכז, ומותירה את האשה תחת ידו בלא הגנה מספקת.

.