.

***

“איסור בישול בשר וחלב – הטעות בענין התנור”

הנה שאלונו בענין תנור חשמלי שמצוי היום ברוב הבתים וכנראה בכולם, האם מותר לאכול תבשיל פרווה שנעשה בו במגש או בתבנית חד פעמי, ולאחר שהוכן, האם מותר לאוכלו עם בשר. כלומר, בתנור הנ”ל נוהגים לאפות ולבשל מאכלי חלב באופן תדיר. וכעת אפו שם לחם וכיוצא בו שאין בו שום חשש חלב, באופן כזה, האם יהיה מותר לאכול עם הלחם הזה לאחר שנאפה בתנור, האם יהיה מותר לאכול עמו בשר? ועיקר שאלתם וחששם הוא, האם יש חשש שהלחם שנאפה בתנור יהפוך להיות חלבי בגלל ריח החלב המצוי שם, או בגלל שאופים או מבשלים בו חלב באופן קבוע?

.

“איסור בישול – איסור אכילה – איסור הנאה”:

תשובה: רבים אינם מודעים לעובדה הפשוטה והברורה, שעצם ה -“תנור” אין לו דין של, “מחבת” או תבניות וכל כיוצא. מכיון שפעולת הבישול בתנור, נעשית על ידי, “חימום האויר“, ובניגוד למחבת, שהבישול נעשה רק על ידי חימום הבא מתחתית התבשיל כלפי מעלה ונוגע התבשיל במחבת עצמו. כאן, בפעולת התנור, הבישול עצמו נעשה על ידי החום העצום שיש בתוך התנור, ועל ידי כן התבשיל עצמו מתבשל או נאפה.

והנה, בוודאי ופשוט, ואפילו אין צריך לכתוב זאת אם לא לחדד הענין היטב, שכאשר אנו משתמשים ב-“מחבת” בתוך התנור, או שמשתמשים בכלי המגש עצמו [=התבנית] של התנור, ומבשלים עליהם ממש בתנור, המחבת ומגש הבישול נעשים בדין, “בשרי” או “חלבי” כאשר אופים עליהם או מבשלים בהם ממש, ובשום ענין אסור לבשל עליהם שוב פעם תבשיל חלבי וכן להיפך. ולא על זה אנו דנים כאן כלל.

[במאמר מוסגר אציין ואומר דבר חשוב לא להלכה בעת הזו אלא רק רעיון בלבד ואין ללמוד ממנו שום דבר למעשה: תבשיל שנתבשל במחבת ונעשה המחבת “בשרי“. כאשר ניקיתי אותו מכל לכלוך על ידי שטיפה, יש לשאול, מדוע אסור להשתמש עמו מיד בתבשיל חלבי? נענה ונאמר, כי חז”ל גזרו שהכלי מפריש טעם חלב בתוך 24 שעות, זה נקרא, “פולט טעם לשבח מתוך הכלי עצמו בתוך 24 שעות ראשונות”. והמבשל בכלי כזה בתוך 24 שעות, נאסר התבשיל, אם אין כנגדו פי ששים בתבשיל. אמנם המבשל בכלי זה לאחר 24 שעות, התבשיל מותר, מכיון שמה שנפלט מתוך הכלי, אין טעמו לשבח, וכאילו אינו קיים.

אבל ואבל גדול – בעבר, השתמשו בעיקר במחבתות עשויות חרס, ונדיר יותר מברזל. כיום, חומרים נפוצים הם אלומיניום, נירוסטה ופלדה. – מי שיחקור ויבדוק היטב, החומרים הללו הם לא בולעים כלל כמו שבולעים הברזל או החרס. וידוע, שמכיון שהחרס והברזל בולעים ממש, בצורה שכאשר מבשלים עליהם בתוך 24 שעות, ראו חז”ל לנכון לגזור שבתוך 24 שעות מזמן הבישול, המבשל עליהם תבשיל חלבי והכלי הוא בשרי, אפילו היה שטוף, בכל זאת לטעמם, מה שבלוע בתוך הכלי בתוך 24 שעות נקרא בגדר, “פולט טעם לשבח“. ובעיקר בכלי חרס, ולכן כלי חרס אין לו תקנה כי אם שבירתו היא תקנתו. שכל כך בליעתו חזקה ששוב אינו מועיל לו הגעלה.

ולכן במאמר מוסגר, יתכן לומר בזהירות רבה, שגזירת חז”ל לא תקיפה לגבי החומרים, “אלומיניום נירוסטה ופלדה”, ולא בגלל שתצורת חומרים אלו לא היו בזמנם, אלא מכיון שהם כלל לא בולעים כדוגמת הברזל או הרחס, ולכן הם לא פולטים טעם לשבח, וכמו הזכוכית בדיוק לכאורה. כמובן מה שכתבתי במוסגר כאן, זו השערה שלי בלבד אני הכותב, ואין ללמוד מזה להלכה, ובלא נדר אכתוב על כך ואחקור זאת היטב ושם נכריע הענין אם ירצה ה’ יתעלה שמו].

.

כי כל מה שאנו דנים עליו, הוא שמבשלים בתנור עצמו, כלומר בחום התנור, בתבניות חד פעמי, או בתבניות או במחבתות שקבועות לבשר או לחלב. ועיקר הנידון הוא כך:

.

א) האם מותר לבשל תבשיל בשרי בחום התנור שבישלו בו תבשיל חלבי?

ב) האם תבשיל פרווה שנתבשל בחום תנור “חלבי“, האם התבשיל הפרווה יהיה בגדר תבשיל חלבי?

.

והנה הבלבול בענין זה בקרב הציבור הוא גדול מאוד, וכל זה מפאת חומרות והזיות של אלו שהחמירו על עם ישראל בחומרות עקושות ורעות, ובכך גרמו לדת ה’ להראות ולהיות חשוכה ביותר בעיני הבריות! ומדוע כל כך החמירו בהזיות וחומרות שאין להם מקום בעם ישראל? בראש ובראשונה קרה להם זה, שחשבו הם את עצמם לטובים מן הראשונים, וכוונתי במילת “ראשונים“, הם חז”ל בעלי המשנה והתלמוד הטהורים. ובגלל שלא נצמדו ונדבקו אל הטהורים הללו, והחלו לסור מן דרך האמת ללא שימת לב, הביאו עצמם אל הסברות הרעות, הבנת אגדות חז”ל כפשוטן, אשר רק ענין זה בלבד, מוביל אל התוהו ועזיבת דרכי האמת, ומביא אל שגעונות המקובלים הטפשים שר”י. ועיין במה שכתבנו כאן.

והנה לפי מה שנאמר בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א): “אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון“. ע”כ. ויש לשאול, אם ענין זה כפשוטו כשיטת אנשי החושך והאפילה הכת הראשונה הארורה שהרסה את היהדות [=כמו שהסביר רבינו הטהור בפירוש המשנה סנהדרין י’ א’ בהקדמה], מדוע ה-דרים בארץ ישראל עושים מנהג סליחות שלא היה נהוג בעם ישראל קודם לכן? מדוע בכלל הם מתוודים על עוונם? הרי שמי שדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון!! ובכלל אם נפרשהו כפשוטו, אפשר לעשות את כל התועבות והעבירות שבעולם בארץ ישראל ולהיות שראוי בלא עוון!! אלא בוודאי כי רוב אגדות חז”ל הם בגדר משל ומליצה, ולא באו אגדות אלו לעולם ללמד הלכה. ולכן אמרו חז”ל והצילו עצמם מן המבוכה (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק א הלכה ח): “ר’ זעירה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד”. ע”כ.

.

סיבה שניה שהביאה אותם להחמיר חומרות, מכיון שכאשר הם מחמירים יותר, כך הם נזכרים יותר, ועל מנת לרומם את שמם בדרך אגב או להאדיר את ספרי הקבלה הארורה ולהציב אותה בעם ישראל, הלכו ונשתבשו יותר ויותר עם השנים, וכל ענין שהובא בספר הזוהר הטמא החמירו והביאו אותו להלכה. וכל ענין אשר ראו להחמיר, כתבוהו על ספר והחמירו במקום אשר לא היה צריך בכלל! ואם היו חיים עמנו בעלי המשנה והתלמוד, היו מנדים אותם. והיו צועקים עליהם ואומרים, “דיינו מה שאסרה תורה“! וכל שכן דיינו מה שאסרו לנו חז”ל על פי בית דין הגדול.

.

ולכן יש שחושבים שצריך לייחד תנור מיוחד לצורך בישול חלב, וכן תנור מיוחד לצורך תבשיל בשר. וטעות גדולה וחומרא לא רק שיתירה היא, אלא שטות גמורה! והאמת היא, שתנור כזה אינו צריך הכשרה כלל וכלל, ולא שהייה של שום זמן בין לבין, ואפילו לא בחג הפסח! כן כן! תנור זה אינו צריך הכשרה אפילו לקראת חג הפסח. מכיון ש-“אוויר” אין בו כלום! שהרי הסברנו לעיל, כי התנור משמש למאגר אוויר חם, שעל ידו נעשה הבישול במה שמבשלים בו! וכאשר משתמשים במחבת חד פעמי או בתבניות חד פעמי, או שמשתמשים בכלים מיוחדים לבשר ולחלב, או כלים מיוחדים לפסח, לא רק שמותר לבשל תבשיל בשר מיד לאחר שבישלו תבשיל חלב בתוך התנור, אלא מותר אף לבשל בתנור אחד תבשיל בשרי בתבנית בפני עצמה, ותבשיל חלב בפני עצמו באותו זמן בתנור אחד!

ואני אחריף עוד יותר את הטון על מנת שיהיה מובן: “מותר לאפות תבשיל חמץ באותו תנור ביחד עם תבשיל לפסח שאסור שיהיה בו שום חשש חמץ – בתנאי שאחד מהתבשילים הוא סגור ועטוף“. והמון בני אדם כעת ירימו גבה ויאמרו, “היאך”, אבל האמת צריכה להאמר כמו תמיד! שלא רק שאין בזה חשש, אלא אפילו החומרא כאן היא שטות גמורה. מכיון ש-“אוויר” אין בו ממש, כלומר, אוויר ואדים הנפלטים מתבשיל בשרי, אין בהם ממש לומר שהאוויר והריח המגיע לתבשיל חלבי יהיו אסורים משום בשר וחלב, או משום חשש בשר וחלב, ואפילו לא מגזירת חכמים.

.

במילים אחרות יותר: “מי שיאמר לי שצריך לייחד תנור מיוחד לצורך תבשילי בשר ולצורך תבשילי חלב, וטוען שאוויר התנור יכול להפוך לבשרי. אני אטען ואומר לו, שאם בישל תבשילי חלב בביתו, שיקנה עוד בית ויבשל בו תבשילי בשר בפני עצמם, שהרי לשיטתו אוויר הבית הוא חלבי…”.

.

וכבר כתב רבינו הנאמן הטהור (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע! שכאן עוקר הלכה וכאן עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה שכל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ. ולכן גם כאן, אסור לנו להשאיר בני אדם אנשים ונשים במחשבה שהדבר הזה הוא אסור, ולאמיתו של דבר הוא מותר גמור.

.

“איסור בישול בשר בחלב – מקורות”:

כתבו חז”ל ורבינו (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט והלאה): “בשר בחלב אסור לבשלו, ואסור לאכלו מן התורה, ואסור בהנאה, וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומי שיבשל משניהם כזית [=17 גרם בערך] כאחד, לוקה. שנאמר, “לא תבשל גדי בחלב אמו“, וכן האוכל כזית משניהם, מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואף על פי שלא [=הוא זה ש]-בשל … לא שתק הכתוב מלאסור האכילה, אלא מפני שאסר הבשול, כלומר ואפילו בשולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת”. ע”כ.

.

ויש לשים לב לכמה פרטים חשובים העולים מן ההלכה הזו:

.

א) אסור לבשל בשר וחלב בשום אופן! כלומר, אם אדם רוצה לעבוד במסעדה של גוים, ומבשל הוא לגוים בלבד, אסור לו בשום אופן לבשל בשר וחלב. ובאיזה אופן מדובר? כתב רבינו (שם הלכה ג): “אין אסור [=לבשל] מן התורה, אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר, “לא תבשל גדי בחלב אמו“. וגדי, הוא כולל ולד השור, ולד השה, ולד העז, עד שיפרוט ויאמר, “גדי עזים”, ולא נאמר גדי בחלב אמו, אלא שדיבר הכתוב בהווה. אבל [לבשל] בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה, מותר לבשל, ומותרת בהנייה, ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב“. ע”כ. ומבואר, שהמבשל בשר חזיר בחלב פרה או חלב עזים וכל המינים הטהורים עם בשר טמאה, מותר לו לבשל, ומותר לו גם למכור לאחרים, ואין בזה משום איסור בישול בשר וחלב.

.

ב) יש לשים לב היטב למה שכתב רבינו, “וכן האוכל כזית משניהם, מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד ,לוקה, ואף על פי שלא בשל“. ומדברי רבינו עולה, שרק בשר וחלב שנתבשלו ביחד באותו מחבת, רק אז האוכל ממנו יעבור על איסור מן התורה. אמנם, בשר שנתבשל בפני עצמו, ותבשיל חלב שנתבשל בפני עצמו, אפילו לאחר מכן ערבו אותם ביחד, באופן שכבר שניהם בושלו מקודם לכן, האוכל אותם יחדיו, אינו עובר איסור מן התורה! וזה כמובן בתנאי שאינם חמים מספיק בכדי להתבשל.

ומה שסיים וכתב רבינו, “ואף על פי שלא בשל“, כוונתו לומר, שאע”פ שמישהו אחר בישל בשר וחלב יחד, אין היתר מן התורה לאכול תבשיל חלב ובשר שנתבשל ביחד על ידי אחרים. ומדוע כתב זאת? משום שהיה האומר טוען, שכל מה שאסר ה’ יתעלה שמו לאכול בשר וחלב, זה דווקא אם זה האוכל הוא גם המבשל, אבל באופן שמישהו אחר בישל אותם, יהיה לאוכל מותר לאכול מכיון שהוא לא בשל. ולכן כתב רבינו, “ואע”פ שלא בשל”, בכל זאת יהיה אסור מן התורה לאכול מן התבשיל שנתבשל הבשר והחלב יחדיו על ידי מישהו אחר. ולכן הדגיש רבינו בלשונו, “שנתבשלו כאחד“.

אמנם, תבשיל של בשר שנתבשל באופן גמור בפני עצמו, ותבשיל של חלב או גבינה, או גבינה צהובה, שנתבשלה בפני עצמה, ולאחר מכן ערבו אותם יחדיו, אין בזה איסור מן התורה כלל, כל זמן שאין הם חמים. אלא נראה לכאורה לומר יותר מכך, מכיון שאין בישול אחר בישול לא בלח ולא ביבש, וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות שבת פרק ט הלכה ג): “המבשל [=בשבת] על האור [=האש], דבר שהיה מבושל כל צרכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל, פטור”. ע”כ. והוא הדין למי שמערב בשר וחלב לאחר שנתבשלו לגמרי, שמכיון שאין בישול אחר בישול, ואין אפיה אחר אפיה, לכן כתב רבינו וחרץ, “שנתבשלו כאחד”, ולא כתב, “התערבו כאחד”, או “הוחמו כאחד”, אלא דווקא, “נתבשלו כאחד”. אמנם, חכמים אסרו לעשות כן, ופורץ גדר ישכנו נחש.

אלא, שממה שכתב רבינו (הלכה יז): “הבשר לבדו מותר, והחלב לבדו מותר, ובהתערב שניהן על ידי בישול, יאסרו שניהם, במה דברים אמורים? [דווקא] שנתבשלו שניהם ביחד, או שנפל חם לתוך חם, או צונן לתוך חם. אבל אם נפל אחד משניהם, והוא חם, לתוך השני והוא צונן, קולף הבשר כולו שנגע בו החלב, ואוכל השאר. ואם נפל צונן לתוך צונן, מדיח החתיכה ואוכלה, לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת, והוא שלא יגעו זה בזה ואם נגעו מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל”. ע”כ.

ומבואר מדברי רבינו, שכל שנתבשלו אחד עם השני, אפילו היה הראשון כבר מבושל, כל זמן שהשני אינו מבושל, עבר על איסור מן התורה. ולא רק אם השני אינו מבושל, אלא אפילו שניהם מבושלים גמורים וערבו אותם, עובר איסור מן התורה. כמו שהדגיש רבינו וכתב, “או שנפל חם לתוך חם”. ופשוט שמדבר כאשר שניהם מבושלים! ולכן כתב, “ובהתערב שניהן על ידי בישול, יאסרו שניהם“. ושוב חזר וכתב, “דווקא שנתבשלו שניהם ביחד“. ולכן, אחר העיון נראה לומר, שאסור לערב בשר וחלב בחום בשום אופן, אפילו לאחר שכל אחד מהם בושל בפני עצמו, שכל שמערב אותם בחום, נחשב הדבר שמבשל אותם יחדיו לענין איסור בשר וחלב. ואפילו שאין בישול אחר בישול ואין אפיה אחר אפיה, לענין בישול בשר וחלב, כל שמעורבים הם בחום יחדיו, אפילו שניהם נתבשלו הדבר אסור מן התורה.

ולפיכך, אלו שמניחים גבינה צהובה על המבורגר בעודו על הגריל, עוברים על איסור תורה ולוקין מן התורה, מכיון שמערבים בחום רב את הבשר והחלב יחדיו. ואם היו חלילה שמים את הגבינה צהובה, לאחר שההמבורגר ירד מן הגריל, ורק לאחר מכן היו שמים את הגבינה על הבשר, לא היו עוברים בכך על איסור מן התורה. וכמו שכתב רבינו, “… ואם נפל צונן לתוך צונן, מדיח החתיכה ואוכלה, לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת, והוא שלא יגעו זה בזה ואם נגעו מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל”. ומבואר שבמקרה כזה אינו אסור מן התורה, אלא רק מחכמים, ולכן קולף ומותר לאכול כל אחד בפני עצמו.

וכמובן, העובר על גזירת חכמים ישכנו נחש, וחייב מיתה בידי שמים. וכל מסעדה ומסעדה שמבשלת בשר וחלב, או משימה גבינה צהובה וכל כיוצא על בשר אפילו היה צונן, אסור הדבר בתכלית האיסור.

ואם ישאל השואל, מהיכן נלמד כי לשים גבינה צהובה צונן, על המבורגר צונן ולאכול אותם יחדיו יש בזה איסור מחכמים? שהרי אם לא נאסר בבישול מן התורה במצב כזה, מדוע יהיה אסור? ואם זה אסור מהיכן לנו לומר? שהרי מה שגזרו חז”ל גזרו ותו לא!

ומהטעם שאציג לפניכם, ידוע נדע כי פירוש הרמב”ם וביאורו בענין גזירת חז”ל בהפסקת אכילת חלב לאחר אכילת מאכלי בשר היא העיקר! וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט הלכה כח): “מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח”. ע”כ. והנה, ומה אדם שאכל בשר נאסר עליו לאכול חלב מפני בשר התקוע בין השיניים, כל שכן שיאסר לאכול בשר וחלב קר מחכמים! ולכן אין להקל בזה בשום אופן!

וכן יש ראיה ממה שכתב רבינו (במקום הנזכר לעיל הלכה כג): “פת שאפאה עם הצלי, ודגים שצלאן עם הבשר, אסור לאכלן בחלב. קערה שאכלו בה בשר, ובשלו בה דגים, אותן הדגים מותר לאכלן בכותח”. ע”כ. ואפילו שהפת עצמה רק קיבלה טעם הבשר שעפו ניצוצות לתוך הפת, אסור לאוכלו עם החלב, וכל שכן עצמו של חלב ובשר שיהיה אסור.

.

“עוף בחלב מותר לבשל לכתחילה – אסור לאכול”:

עוד כתב רבינו (הלכה ד): “וכן בשר חיה, ועוף, בין בחלב חיה, בין בחלב בהמה, אינו אסור באכילה מן התורה, לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהנייה. ואסור באכילה מדברי סופרים [=בלבד], כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. שהרי אין משמע הכתוב אלא, “גדי בחלב אמו ממש”, לפיכך אסרו כל בשר בחלב”. ומבואר מדבריו של רבינו, שאדם שעובד במסעדות בחוץ לארץ ומבשל לגוים, מותר לו לבשל חיה ועוף עם חלב לצורך פרנסתו. וכל גזירת חז”ל הוא דווקא על האכילה של עוף בחלב.

.

והנה כל מה שתקף איסור התורה לגבי איסורים אלו, כל זה הוא בבישול גמור יחדיו! כלומר, או בתבנית שמבושל בו בשר וחלב יחדיו, או במחבת שמבושל בו בשר וחלב יחדיו. וכל זה בחום שנובע מתוצאה של חום “אש“, כמו התנור, או המחבת וכל כיוצא. אמנם כתב רבינו (הלכה ו): “המעושן [=בשר וחלב שנתבשלו על ידי “עישון“‘ כלומר שנתבשלו על ידי בישול כתוצאה מעשן ולא כתוצאה מן החום], והמבושל בחמי טבריא, וכיוצא בהן אין לוקין עליו, וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבשל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב”. ע”כ.

והלכה זו צריכה הסבר, מכיון שמבואר יוצא לכאורה, שהמבשל על ידי, “עשן“, הבשר והחלב מותרים הן בבישול והן באכילה מן התורה ואסורים מחכמים כפי שלמדנו למעלה. שהרי אם אין לוקין עליו, אין עוברים גם על איסור מן התורה. והקורא הלכה זו יכול לדמות את דין ה-“תנור” לדין “עישון”, וכמובן רב ההבדל ביניהם. מכיון שבישול בעישון שרבינו מתכוין, הוא שהבשר והחלב תלויים\מונחים ומתבשלים על ידי העשן בלבד ולא על ידי חום האש באופן ישיר. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות קידוש החודש פרק יח הלכה ב): “וכן בימות הגשמים אם יהיה יום צח יראה הירח יותר ממה שיראה בימות החמה, לפי שבימות הגשמים אם יהיה יום צח יהיה האויר זך הרבה, ויראה הרקיע בטוהר יתר, מפני שאין שם אבק שיתערב באויר, אבל בימות החמה יהיה האויר כאילו הוא מעושן מפני האבק, ולא יראה הירח הקטן”. ע”כ.

ומן הלכה זו מתבאר, כי “מעושן“, הכוונה לבשר וחלב שבושלו לא על ידי אש חיה כמו התנור והמחבת, אלא על ידי פעולת העשן החם, כלומר על ידי שהעשן עצמו שיוצא מן הגחלים מגיע לתוך הבשר והוא מתבשל, זו פעולת העישון, כמו כח כוחו. ולכן רב ההבדל ביניהם, מכיון שבישול על ידי, “עישון” נעשה על ידי העשן בלבד, ולא אסר ה’ יתברך בישול בשר וחלב, אלא על ידי חום אש חיה, כדוגמת התנור והמחבת וכל כיוצא. ולכן דין המבושל בחמי טבריא והמעושן הוא שווה, והוא הדין ליום השבת. במילים אחרות, ה’ יתעלה שמו, לא אסר בישול בשר וחלב על ידי, “עישון“, אפילו היה החום המגיע לשם גדול מאוד.

ועל מנת להבין זאת, צריך להבין הטעם של האיסור. איסור בשר וחלב, טעמו, הוא משום שהגוים כאשר היו עובדים עבודה זרה והבל הבליהם, היו מבשלים גדי בחלב אמו, והיו בטוחים שעל ידי הקרבה זו של בישול הגדי בחלב אמו, יבוא להם השפע והטוב. ולכן, לענין איסור תורה, ה’ יתברך לא אסר בישול בשר וחלב על ידי, “עישון“, מכיון שלא היה דרך לעשות את הפעולה הזו על ידי, “עישון“, ואפילו היה החום שלו גדול. וכן ביום השבת, מכיון שלא היה בישול בדרך “עישון” במקדש, לא נאסר פעולת, “עישון” בישול מן התורה ביום השבת. במילים אחרות, “עישון” לא נחשב כלל לבישול על פי התורה. וגם לגבי עישון ביום השבת, המעשן בשבת בשר או כל תבשיל אחר, ונתבשל על ידי, “עישון“, מן התורה פטור.

ואע”פ שתבשיל שנתבשל על ידי, “עישון“, יש לו דין של תבשיל גמור לענינים אחרים. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה ד): “תבשיל שאמרו לענין עירוב זה אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן אפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן היא בשולן לאכילה הרי זה סומך עליהן”. ע”כ. אמנם מכיון שעשיית בישולו על ידי פעולת, “עישון“, שמתחמם התבשיל ומתבשל על ידי, “עשן“, לכן מן התורה מותר לבשל בשר וחלב יחדיו בעישון. מה שאין כן בתנור חם. כמו שאמר (ויקרא פרק ב פסוק ד – ה פרשת ויקרא): “וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן: וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה”. ופעולת התנור שווה לפעולת המחבת.

.

בישול תבשיל בשר ותבשיל חלב בתנור אחד:

והנה, למעלה למדנו, כי אפילו ה-“מעושן“, כלומר בשר וחלב המעורבבים במחבת אחד, ונוגעים אחד בשני, ומתבשלים אחד עם השני, אמנם לא נעשה בישול זה אלא על ידי, “עישון“, כלומר על ידי חום העשן, אין אסור מן התורה בבישול זה. כלומר, לא רק שריח אין בו ממש, אלא אפילו פעולת בישול על ידי עישון שחומו רב, אין אסור מן התורה.

.

וכל שכן צריכים אנו לומר, כאשר אנו מבשלים תבשיל של חלב בפני עצמו ותבשיל של בשר בפני עצמו שלא נוגעים אחד בשני כלל, שבוודאי יהיה מותר. אלא, שלפי דעתי גם בזה יש מגבלה, ומגבלה זו היא תנאי חשוב, והוא, שאחד מן התבשילים חייב להיות מכוסה, שאם שתיהם יהיו פתוחים, יש כאן חשש, “טעם איסור מעורבב”, כלומר, טעם איסור אסור. ולכן כתב רבינו (במקום הנזכר לעיל הלכה כג): “פת שאפאה עם הצלי, ודגים שצלאן עם הבשר, אסור לאכלן בחלב. קערה שאכלו בה בשר, ובשלו בה דגים, אותן הדגים מותר לאכלן בכותח”. ע”כ.

ומה כוונתו של רבינו? לחם שאפה אותו באותו תנור עם הצלי, מכיון שכל אחד היה מגולה, אנו חוששים שניצוצות מן הצלי עפו ונגעו בלחם, לכן אסור לאוכלו עם החלב. מכיון שטעם ממש אוסר. והוא הדין לתבשיל של דגים שצלו אותו עם הבשר בתנור אחד או קרוב אחד ליד השני, שאסור לאכלן בחלב, שיש כאן חשש טעם איסור. אמנם אם היה אחד מהם מכוסה, כלומר, אם אפו פת בתנור בשרי ללא הבשר, או אפו פת כאשר בשר הצלי היה מכוסה, בוודאי שמותר לאכול את הפת עם חלב. שאין הפת נחשבת לבשרית. שאפילו צלה בשר מגולה עם פת אין הפת בשרית, אלא רק אסור לאוכלו עם חלב מחכמים, שטעם המורגש של הבשר כאשר יהיה ביחד עם מאכל החלב, יביא את האדם להקל ראש ולאכול לאחר מכן חלב ובשר מבושל!

וכן מבואר מדברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה לג): “אין צולין בשר שחוטה, עם בשר נבלה, או בהמה טמאה, בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלאן ה”ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה, והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר, ואינו אוסר אלא טעמו של איסור“. ע”כ.

.

מדברי רבינו למדים כאן כמה דברים:

.

א) ריח הבישול אינו אוסר לעולם בשום מצב! והלכה כדברי רבא (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סו עמוד ב) כמו שאמרו: “רבא אמר מותר, ריחא לאו מילתא היא“. וכן כתב הרי”ף (רי”ף מסכת עבודה זרה דף לב עמוד א): “ורבא אמר מותר, ריחא לאו מילתא היא. והילכתא בכולהו כרבא דקי”ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא“. ע”כ. ומבואר שבכל עניני בישול, מעולם לא חוששים לערבוב התבשילים על ידי “טעם ריח“, כי טעם ריח אין בו ממש. ואפילו חכמים לא גזרו בכך. ומתוך שכתב רבינו לעיל, “ואם צלאן מותר”, בוודאי שתנור עצמו לא הופך להיות בשרי ולא חלבי חלילה. וכל מה שאין צולין לכתחילה, הוא בשניהם מגולים, והכל הוא מטעם חשש טעם עצמו של האיסור!

.

ב) אפילו אם בישלו באותו תנור בשר נבילה עם בשר שחוטה, אפילו שניהם היו מגולים, לא חוששים לאחר מעשה, והבשר השחוט מותר. אלא שלכתחילה אין עושין כן. והוא הדין לתבשיל של בשר ותבשיל של חלב, שלכתחילה אין מכניסין אותם לתנור כאשר הם גלויות כל אחד מהם, שחוששים שינתז ויעוף מן החלב על הבשר. ואם בישל ושניהם היו גלויים, שני התבשילים מותרים, שהרי הכל היתר הוא כל אחד בפני עצמו!

.

ג) אבל אם היה אחד מהם מכוסה בתנור, הדבר לכתחילה מותר ואין שום חשש להכניס תבשיל חלבי ותבשיל בשרי לתנור אחד, אפילו היה קטן מאוד!

.

ד) אין לתנור המצוי בבתים בימינו, לא דין חלבי ולא דין בשרי, וכאשר מבשלים ואופים בכלים חד פעמיים, או בכלים שכל אחד מוכשר הן לבשר והן לחלב, ומבשלים בהם כל אחד לפי מה שהוא, יכולים לאפות ולבשל אפילו התבשילים ביחד באותו תנור, אלא שכאשר שניהם ביחד, צריך שאחד מהם יהיה מכוסה, שלא יעופו ניצוצות מתבשיל אחד לשני ויתערבב בשר וחלב.

.

ה) כל מה שכתבתי כאן לגבי בשר וחלב, הוא הדין לחג הפסח, שדין חלל התנור לעולם הוא בגדר פרווה, ואין צריך להכשיר את חלל התנור ואת חומו שיהיה כשר לפסח, אלא התנור לעולם בגדר פרווה.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.