סדר הנהגת הבוקר
בשעה שייקץ אדם בסוף שנתו, מברך והוא על מטתו כך:
אֱלֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּה בִּי, טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ, וְאַתָּה יְצַרְתָּהּ, וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עֲתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וְאַתָּה עֲתִיד לְהַחְזִירָהּ לִי לָעֲתִיד לָבוֹא. וְכׇל זְמָן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי, מוֹדָה/מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:
לאחר מכן יסדר שמונה עשרה ברכות, רק אם נתחייב בהן:
“שמונה עשרה ברכות אלו, אין להן סדר, אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו … וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה, אינו מברך אותה. כיצד? לן בכסותו, אינו מברך כשעומד [=משנתו], מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים. הלך [=לדרכו] יחף, אינו מברך, שֶׁעָשָׂה לִי כָל צְרָכָי. ביום הכפורים ותשעה באב שאין שם רחיצה, אינו מברך עַל נְטִילַת יָדָיִם, ולא הַמַּעֲבִיר שִׁינָה. אם לא נכנס לבית הכסא, אינו מברך אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם. וכן שאר ברכות אלו. נהגו העם [=מנהג טעות] ברוב ערינו, לברך ברכות אלו כולן זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן, וטעות היא, ואין ראוי לעשות כן. ולא יברך אדם ברכה, אלא אם כן נתחייב בה”. (ע”פ רבינו הרמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ח).
כששומע קול התרנגול, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה, לְהָבִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה:
אם לא שמע קול תרנגול אסור לברך. גם לנשים יש לברך ברכה זו.
כשמעביר ידיו על עיניו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, פּוֹקֵחַ עִוְרִים:
אם לא העביר ידיו על עיניו מפני איזו שהיא סיבה, לא מברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו.
כשלובש בגדיו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים:
אם היה ישן עם בגדיו, כלומר, שלא היה ישן ערום, אסור לו לברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו, ואם ישנה האשה עם בגדים, אינה מברכת ברכה זו.
כשישב על מטתו לאחר קומו משנתו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מַתִּיר אֲסוּרִים:
ברכה זו יאמר אותה מיד כאשר יושב על מטתו, ואם מפני סיבה מסויימת נבצר ממנו לשבת על מטתו, אינו מברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו.
כשמוריד רגליו מן המטה, ומניחם על הארץ, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם:
ברכה זו יאמר אותה מיד כאשר מניח רגליו על כל קרקע שמניח בה את רגליו. ואם מפני סיבה מסויימת נבצר ממנו ענין זה, לא מברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו.
כשעומד על עומדו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹקֵף כְּפוּפִים:
ואם מפני חולי מסויים חלילה, לא עמד על עומדו במשך היום, אינו מברך ברכה זו, אלא רק כאשר יעמוד על רגליו יברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו.
כשמניח סדינו [=כיפה/מצנפת] על ראשו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בַּתִּפְאָרָה:
ואם היה ישן עם כובע או מצנפת, או שהיה ישן עם כיפה על ראשו, ואותם הכיסויים הללו נשארו במשך השינה על ראשו, אינו יכול לברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו כאשר שמות כיסוי על ראשן.
וכל זמן שיכנס אדם לבית הכסא, אומר נוסח זה קודם שיכנס:
הִתְכַּבְּדוּ מְכוּבָּדִים קְדוֹשִׁים, מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן. שִׁמְרוּנִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא, כִּי זֶה דַּרְכָּן שֶׁלִּבְנֵי אָדָם:
“מכובדים קדושים, משרתי עליון” – הכוונה לכוחות השכל, שצריך לשומרם בבית הכסא וכו’.
ואחר שיצא מבית הכסא, או לאחר שעשה צרכיו שלא בבית הכסא, מברך ברכה זו:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחׇכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, וַחֲלוּלִים חֲלוּלִים, מֵהֶן פְּתוּחִים, וּמֵהֶן סְתוּמִים. שְׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶן, אוֹ יִפָּתֵחַ, אֵינו יָכוֹל לְהִתְקַיֵּים אַפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר, וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:
כל הבא ליטול את הידים, חובה לברך לפני שנוטל את ידיו:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֺתָיו, וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם:
גם לנשים יש לברך ברכה זו, שהרי בהמשך מברכות הן ברכות התורה וקוראות בתורה, וכל המברך ברכות התורה חייב בנטילת ידיים קודם לכן. ורוחץ ידיו במים עד הפרק, ונוטל כל יד, פעם אחת, ואין צריך יותר, ונוהג כך בכל הנטילות כולן. וחייב לברך ברכה זו לפני שנוטל את ידיו, וכל המברך לאחר הנטילה, ברכתו לבטלה. ביום הכיפורים, אין נוטלין ידים, ולכן אין לברך ברכה זו ביום הכיפורים.
כשרוחץ את פניו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּעֲבִיר שֵׁינָה מֵעֵינַי, וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפַּי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּרְגִילֵנִי לִדְבַר מִצְוָה, וְאַל תַּרְגִילֵנִי לִדְבַר עֲבֵירָה. וְתַשְׁלֵט בִּי יֵצֶר טוֹב, וְאַל תַּשְׁלֵט בִּי יֵצֶר רָע. וּתְחַזְּקֵנִי בְּמִצְוֺתֶיךָ, וְתִתֵּן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶיךָ. וְתִתְּנֵנִי לְחֵן, לְחֶסֶד, וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ, וּבְעֵינֵי כׇל רוֹאַי, וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים מִלְּפָנֶיךָ, בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים.
ואם אין לו מים לרחוץ את פניו, או שאינו יכול לרחוץ פניו מכל סיבה שהיא, אינו מברך ברכה זו. והוא הדין ליום הכיפורים, שאין מברכים ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו.
כשחוגר חגורו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:
ואם אינו חוגר חגורה, אינו מברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו כאשר חוגרת חגורתה.
כשלובש נעליים, כפכפים, סנדלים וכו’, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה לִי כׇל צְרָכָי:
ואם אינו נועל מנעליו ויוצא יחף, אינו מברך ברכה זו. גם לנשים יש לברך ברכה זו.
כשיוצא מביתו, מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר:
ואם אינו יוצא מן הבית באותו היום, אינו מברך ברכה זו. ויש לברך ברכה זו רק כאשר יוצא מביתו לדרכו, וגם אשה יש לה לברך ברכה זו.
סדר ברכות התורה
כל איש ואשה, הבאים לקרות בתורה מברכים ג’ ברכות:
“המשכים לקרות בתורה, קודם שיקרא קרית שמע, בין קרא [=הרוצה לקרוא] בתורה שבכתב, בין [כשרוצה לקרות] בתורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה, ו[לאחר מכן] מברך שלוש ברכות, ו[רק] אחר כך קורא … בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו, ואחר כך קורא מעט מדברי תורה”. (ע”פ רבינו הרמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה י). ולכן הקדמנו בסידור זה ברכת, “על נטילת ידים”, לאלו הברכות אשר מברכים על דברי התורה, כי מבואר מדברי רבינו, שאין לברך ברכות התורה אלא אם כן נטל את ידיו. ואלו הם הברכות:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֺתָיו, וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה:
הַעֲרֵב נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ, וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּֽנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְנָתַן לָֽנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, נוֹתֵן הַתּוֹרָה:
לאחר שברך ברכות התורה, צריך להסמיך אליהם מיד דברי תורה:
“ונהגו [=כל] העם לקרוא ברכת כהנים [לאחר ברכות התורה, על מנת לסמוך דברי תורה לברכות התורה]”. (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יא).
וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר, כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל, אָמ֖וֹר לָהֶֽם: יְבָרֶכְךָ֥ יְיָ וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְיָ ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: יִשָּׂ֨א יְיָ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ, וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל, וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם:
יש נוהגים לומר רק “צו את בני”, ולא אומרים ברכת כהנים, ויש נוהגים לומר את שניהם:
” … ויש מקומות שקורין, “צו את בני ישראל” [=בלבד. ואין הם קורין ברכת כהנים הנזכרת לעיל. ומסמיכין את ברכות התורה ל-“צו את בני ישראל”]. ויש מקומות שקורין [את] שתיהן [=כלומר, לאחר ברכות התורה, מסמיכים את הברכות ואומרים, גם ברכת כהנים, וגם אומרים, “צו את בני ישראל וכו'”. (ע”פ רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יא).
וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל, וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם, אֶת־קׇרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בּמוֹעֲדֽוֹ: וְאָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם, זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔ה, אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַייָ֑, כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם, שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד: אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר, וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י, תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם: וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת למִנְחָ֑ה בְּלוּלָ֛ה בְּשֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י, לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽייָֽ: וְנִסְכּוֹ֙ רְבִיעִ֣ת הַהִ֔ין, לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗דֶשׁ, הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַייָֽ: וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י, תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם, כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַייָֽ:
בנוסף לברכת כהנים, ולפרשת “צו את”, קורין פרקים או הלכות מן המשנה ומן הברייתות:
“… וקורין פרקים או הלכות, מן המשנה, ו-[גם קורין פרקים או הלכות] מן הברייתות”. (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יא). וכן כתב רבינו במקום אחר (רמב”ם סדר תפילות כל השנה): “סדר תפלות כל השנה. נהגו העם לקרות בכל יום בשחר אחר שקורין פרשת צו וברכת כהנים, משנה זו וכו””. ע”כ. ולכן מה שכתב רבינו, “וקורין פרקים או הלכות”, אין זה חוזר על “נהגו” שכתב קודם לכן בקשר ל – “צו את בני ישראל”, וברכת כהנים. אלא מה שכתב רבינו, “וקורין פרקים”, הכוונה שזה מה שצריך לקרוא בכל יום אחר ברכת כהנים.
אֵלּוּ דְּבָרִים שְׁאֵין לָהֶם שֵׁיעוּר: הַפֵּיאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵיאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:
אָמַר רִבִּי זֵירָא, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, הֶן הִחְמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאַפִילּוּ רוֹאוֹת דָּם טִפָּה כַּחַרְדָּל, יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ, שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים. תַּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ. כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, מוּבְטָח לוֹ שְׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמָר, הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ: אַל תִּקְרָא הֲלִיכוֹת, אֵלָא הֲלָכוֹת:
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רִבִּי חֲנִינָה, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמָר, וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ:
לְעוֹלָם יְהֶא אָדָם יָרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. יַשְׁכִּים וְיֹאמַר: רִבּוֹן כׇּל הָעוֹלָמִים, לֹא עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים:
מַה אָֽנוּ, מַה חַיֵּינוּ, מַה חַסְדֵּינוּ, מַה צִּדְקֵינוּ, מַה מַּעֲשֵׂינוּ. מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ. הֲלֹא הַגִּבּוֹרִים, כְּאַיִן לְפָנֶיךָ. וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם, כְּלֹא הָיוּ. וַחֲכָמִים, כִּבְלִי מַדָּע. וּנְבוֹנִים, כִּבְלִי הַשְׂכֵּל. כִּי כׇל מַעֲשֵׂינוּ, תֹּהוּ. וִימֵי חַיֵּינוּ, הֶבֶל לְפָנֶיךָ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ, “וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל”:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, עַמָּךְ בְּנֵי בְרִיתָךְ, בְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהֲבָךְ, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה: זֶרַע יִצְחָק עֲקִידָךְ, שֶׁנֶּעֱקָד עַל גַּבֵּי מִזְבָּחָךְ, עֲדַת יַעֲקֹב בְּנָךְ בְּכוֹרָךְ, שֶׁמֵּאַהֲבָתָךְ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ, וְשִׂמְחָתָךְ שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ, קָרָאתָ אוֹתוֹ, יִשְׂרָאֵל, וִישׁוּרוּן:
לְפִיכָּךְ, אָֽנוּ חַיָּיבִין לְהוֹדוֹת לָךְ, וּלְשַׁבְּחָךְ, וּלְפַאֲרָךְ, וְלִתֶּן הוֹדָיָה וּשְׁבָח לִשְׁמָךְ. חַיָּיבִין אָֽנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ בְּכָל יוֹם, עֶרֶב וָבֹקֶר:
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל, יְיָ אֱלֹהֵ֖ינוּ, יְיָ ׀ אֶחָֽד:
אַשְׁרֵינוּ, מַה טּוֹב חֶלְקֵינוּ, מַה נָּעִים גּוֹרָלֵינוּ, מַה יָּפָה מְאֹד יְרוּשָּׁתֵינוּ. אַשְׁרֵינוּ שֶׁאָֽנוּ מַשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין וְאוֹמְרִין:
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל, יְיָ אֱלֹהֵ֖ינוּ, יְיָ ׀ אֶחָֽד:
אַתָּה הוּא קוֹדֵם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אַחַר שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן, וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן. קַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ, וּבִישׁוּעָתָךְ תָּרִים וְתַגְבִּיהַּ קַרְנֵינוּ. בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָּרַבִּים:
אַתָּה ה֣וּא יְיָ֘ לְבַדֶּךָ֒, אַתָּ֣ה עָשִׂ֡יתָ אֶֽת־הַשָּׁמַיִם֩, שְׁמֵ֨י הַשָּׁמַ֜יִם וְכָל־צְבָאָ֗ם, הָאָ֜רֶץ וְכָל־אֲשֶׁ֤ר עָלֶ֙יהָ֙. הַיַּמִּים֙, וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּהֶ֔ם.
וְאַתָּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶת־כֻּלָּ֑ם, וּצְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם לְךָ֥ מִשְׁתַּחֲוִֽים: אַתָּה־הוּא֙ יְיָ֣ הָאֱלֹהִ֔ים, אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם, וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים, וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם:
וְאַתָּה ה֑וּא, וּ֝שְׁנוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א יִתָּֽמּוּ: יְיָ מָלָךְ. יְיָ מֶלֶךְ. יְ֥יָ ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם, אָמֵן וְאָמֵן:
ג' ברכות נוספות
מלבד הברכות שתיקנו חכמים לברך על פעולות הגוף. עוד תיקנו לאדם לברך ג’ ברכות אלו בכל יום:
ג’ ברכות אלו, יש רק לאיש לברך ולא לאשה, שכן רק האיש מצווה להשלים מאה ברכות בכל יום, ומכיון שג’ ברכות אלו נזכרו בתלמוד (בבלי מנחות מג:) בהקשר של מאה הברכות, הרי שעיקר חיוב זה על האיש ולא על האשה. מה שאין כן לגבי כל סדר הנהגת הבוקר, ששם הדבר נתקן בתלמוד ברכות, ובאו ברכות אלו על מנת להודות לבורא על עצם פעולות הגוף המהוות בסיס לכל התנהלות החיים. אבל שלושת הברכות הללו, הם נתקנו לאיש בלבד, על מנת שיתבונן ויבין על ידי ברכות אלו, ההבדל המהותי בינו לבין הגוי, ההבדל המהותי בינו לבין העבד, וההבדל המהותי בינו לבין האשה. ולכן רק על האיש לברך ברכה זו. ומסיבה זו שמנו ברכות אלו, בסוף סדר כל הברכות הללו.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גוֹי:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי עָבֶד:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי אִשָּׁה: