.

***

“ביקורת הרמב”ם על רש”י היא ברורה”

את המאמר הזה ראיתי לנכון לכתוב, בעקבות העובדה שמצאתי שתי מקומות שבהם לעניות דעתי, הרמב”ם לא ראה בעין טובה את פירושיו של רש”י ואף השיג עליו קשות. יש לציין שכבר כתבתי ואמרתי את דעתי ברבים לא אחת, שאין ללמוד כלל מפירושי רש”י, ואף סכנה עצומה לדרך האמת ללמוד מפירושו. וזאת מהסיבות הבאות:

.

א) כי אין חובה. מדובר בסך הכל בפירוש ולא בהלכה למשה מסיני. ובכל ספק הכי קטן שיש לנו על פירוש מסויים עלינו להרחיקו מעלינו.

.

ב) רש”י למד ממדרשים מאוחרים והביאם בפירושו בחיבורו בבואו לפרש תורת אמת. כלומר, יש כאן ערבוב של מדרשי הבל ושקר עם תורת אמת. אמנם, זו לא סיבה מספיק טובה על מנת לומר שאין ללמוד מפירושיו, שכן גם רבינו הרמב”ם הביא פעמים בודדות בספרו מורה הנבוכים את ספר פרקי דשקרי דרבי אליעזר. אמנם באחד המקומות כבר השיג עליו רבינו באופן חריף.

.

ג) רש”י מעבד/משנה מלשון המדרשים, ואף מחסיר מהלשון שממנו הוא מעתיק. וכמובן מדובר ברשלנות עצומה אף שאפשר לתלות הדבר בשוגג, אולם ביחס ללימוד בפירוש כזה, אין לנו בו צורך כל זמן שיכול להטעותינו ולהחדיר בנו שגגת פירוש כזה או אחר. כי ידוע שההשקפות הרעות ביותר נולדו בעקבות הבנה מוטעית ושגויה בעצם הבנת ענין הכתוב.

דוגמה לכך ניתן למצוא במה שכבר השגתי על פירושו, ואלו הם הדברים: “בשבת למדתי את פרשת יתרו, ונדהמתי מאיך שהציג רש”י את הדברים בפירושו. כתוב בתורה (שמות פרק יח פסוק ז פרשת יתרו): “וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה”. והנה, מתוך שהדיבור של, “וישתחו” – “וישק לו”, שניהם מוסבים וסמוכים למה שאמר, “ויצא משה לקראת חותנו”, הרי פשוט הדבר כי השתחויה זו ונשיקת כבוד זו חוזרת למשה, כלומר שמשה רבינו הוא זה שעשה כבוד לחמיו, והוא זה שהשתחווה ונישק לו לאות כבוד!

.

אמנם רש”י כתב כך, “וישתחו וישק לו – איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה”. ע”כ. והנה, מראש הדברים של רש”י אנו למדים שהדבר נשאר בגדר, “איני יודע”, כלומר, שאין אנו יודעים מי השתחוה למי. ויש מקום לומר שהיה זה משה רבינו, מכיון שנאמר, “והאיש משה”, לכאורה יש מקום לומר שכל זה אמור על משה רבינו. אלא, הדרך שבה הציג רש”י את הדברים, מלמדת שיש מקום להשאיר הדבר בתיקו, כלומר ב-“איני יודע”, כמו שפתח את הדיבור. שהרי אם היה סבור וסמוך ובטוח בדעתו שמשה רבינו היה זה שאליו הדיבור אמור, היה לו לומר בראש הדברים, שמשה רבינו היה זה שהשתחווה ונישק. שהרי גם על יתרו נאמר, “האיש“, כמו שכתוב (שמות פרק ב פסוק כא פרשת שמות): “וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה”.

והנה רש”י שלא כתב מקורות לדבריו, בעיני רבים נחשב בעבור זה לגאון עצום שמרשה לעצמו לומר, “איני יודע”, ואף יש דרשה בקרב האורתודוקסים שרש”י יודע הכל ולא נעלם ממנו דבר, חוץ מאותם מקומות שכתב, “איני יודע”, ששם אלו המקומות היחידים שהוא לא יודע לפרש דבר בתנ”ך. אמנם צר לי לאכזב אתכם, לא רק שרש”י הציג הדברים בצורה מסורבלת וקשה, לא רק שרש”י הציג את הדברים כאילו יש כאן קושיה עצומה ולא הסבר אמיתי. אלא רש”י לא העתיק דבר ברור שממנו דלה את דבריו.

כי מקורו של רש”י הוא מתוך דברי המכילתא ששם נאמר (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה א’): “וישתחו וישק לו – [היה מקום לומר לקורא] איני יודע, מי השתחוה למי, או מי נשק למי, כשהוא אומר: וישאלו איש לרעהו לשלום. [=מכאן היה מקום לומר שאיני יודע מי השתחווה למי, שנאמר בלשון רבים, “איש לרעהו”]. מי קרוי איש, הלא משה, שנאמר (במדבר יב ג): “והאיש משה עניו מאד”. הוי אומר, לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו, מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו“. ע”כ. ושימו לב לכמה נקודות חשובות:

.

מה שכתב רש”י איני יודע, אלו אינם דברי עצמו, אלא דברי המכילתא.

מה שנאמר “איני יודע“, לא שאין הדברים ברורים, אלא המדרש מסביר שהיה מקום לומר. ולכן בהעתקה של רש”י יש כאן רשלנות עצומה.

מדוע רש”י לא העתיק את סוף הדברים הברורים? שהמדרש חורץ הדברים ואומר, “הוי אומר, לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו, מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו“. ע”כ. את התשובה לשאלה השלישית לעת עתה השאיר אותה לעצמי.

.

וכתב האבן עזרא, “ולפי הסברה כי היוצא הוא המשתחוה זה לזה“. ע”כ. כמה זה פשוט! וכתב הספורנו, “ויצא משה – לא חדל בשביל מעלתו לקדם פני מי ששלם לו טובה בעת צר לו, כענין ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כו’ (אסתר ב, כ), וכענין יוסף עם אחיו במלכו. וההיפך ולא זכר שר המשקים את יוסף (בראשית מ, כג)”. ע”כ.

ואחד מן החברים כתב על זה הענין: “לאחר מכן עלתה לי המחשבה שאולי הדברים טוייחו בכוונה כדי שלא לומר שמשה רבנו השתחווה וכו’, כי זה מתנגש ישירות עם השקפת הערצת הקדושים של האשכנזים, שהרי אם הגדולים הם כאלהים, איך יכול להיות שמשה רבנו השתחווה ונישק מישהו בענווה? זה לא מסתדר להם עם ההתנהגות השחצנית של הגדולים שלהם. ולכן הדברים טוייחו כדי שלא תהיה תמיהה עצומה על התנהגות הגדולים השחצנית שהחדירו לצאן מרעיתם שהם כאלהים ולכן חייבים להעריץ ולפטם אותם”. ע”כ.

.

ד) כבר כתבתי במאמר שלם והסברתי, שרש”י בפירושו לתלמוד, מנע מעם ישראל את ייעודו האמיתי ואת הקמת בנין בית המקדש, בזה שפירש שבית המקדש יירד כולו מן השמים. ומדובר בלא פחות מחירוף וגידוף כלפי תורת ה’ יתעלה שמו. להרחבה בנושא עיין כאן.

.

ה) ייחסו של רש”י לא ברור לגבי העתקת מדרשים בפירושו. ושאלה קמה וניצבה, האם רש”י היה ממאמיני הנמנעות? כלומר, שהבין את המדרשים כפשוטם? רוב מפרשי התורה ורוב ככל הדורות מזמן פירושו של רש”י הבינו כי רוב המדרשים שהעתיק/עיבד או שינה מלשונם והביאם בפירושו, הבין אותם רש”י כפשוטו, כלומר שככה באמת הדברים היו. ולכן בעקבות העתקתו מדברי המדרשים, אפילו המובאים בדברי חז”ל, מכיון שהעתיקם כמו שהם, וחסר סיוג טוב בדבריו והסבר ברור מה דעתו וכיצד להבין את העתקותיו, קמו במשך השנים הוזי הזיות, אנשים שלמדו תורה שנים על גבי שנים ועמלו בה, עד שחושבים הם כי אבנים מסוגלות לדבר, להתחבר וכן על זו הדרך, ואין כמעט דבר נמנע ויוצא מגדרי הטבע שלא הפכו בני התורה של היום למציאות טבעית בעקבות פירושו של רש”י!

ואחד התלמידים אצלי חקר מעט את פירושו וסבר, שרש”י לא היה ממאמיני הנמנעות, וכל מה שנמצא מדרש בלשונו, כוונתו להשאיר זאת על לשון דרש ולא להבינו כפשוטו. יש לציין שהדבר לקח לנ”ל לחקור זאת לא מעט זמן. וכבר אמרתי לו והסברתי, שאף אם דבריו נכונים, עצם הזמן שלקח לו להבין את זה הענין, מדובר ברשלנות בפירוש בפני עצמו. ולכן עלינו להתרחק ולהרחיק מפירוש רש”י. ואין לדמות ולומר, שאם אנו אומרים דבר כזה על פירוש רש”י, ניתן לומר זאת גם על חז”ל, שהרי גם הם לא ביארו את יחסם לאותם מדרשים ואגדות שאמרו.

וזו כמובן אינה קושיה, שלא דומה הדבר כאשר הדבר מושתת בספר התלמוד הבבלי או הירושלמי, ששם בספר אחד שלם מובאים האמונות והדעות הנכונות, מובאים בספר אחד שלם אי הנמנעות ולכן אין לטעות בו. ויתירה מכך, נאמנים עלינו חז”ל שנכתב חיבוריהם בצוותא וברשות בית הדין הגדול שלא היו הוזי הזיות ומאמיני הנמנעות. ולכן בשום פנים ואופן לא ניתן להשליך את הקושיא שיש על פירושו המסורבל של רש”י, כלפי חז”ל. וחלילה לעשות כן אפילו רק ברמז. והדברים ברורים.

בכל אופן שלא יהיה, אם האמת אינה כהנ”ל, ורש”י הבין את מדרשי חז”ל כפשוטן, הרי שהוא נכלל בזה בכת השניה שעליהם דיבר רבינו הטהור הרמב”ם והזהיר מפני הארס וההרס הרב שהם גרמו וגורמים עד היום, כמו שכתב (סנהדרין י’ א’ בפירוש המשנה): “וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות, [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעותם וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם. ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך! וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]. עכ”ל.

.

ו) הביקורת הששית – ביחס לדימויים שכתב רש”י בהמון מקומות כלפי ה’ יתעלה שמו. ואזכיר אומר ואקדים לפני שאכתוב את הסיבה הששית, שלא אתפס בלשוני: “אני סבור כמעט ללא ספק שרש”י לא הגשים את ה’, ולא סבר שבאמת יש לו יתעלה יד או רגל, ולכן לדעתי רש”י אינו מין. ואף שלא רחוק הדבר לסבור כן, משום שכתב הרב שאבד שאוהב לתת מכות אש [=כי כך איים הוא על רבינו הרמב”ם שהוא יתן לו מכת אש, ולכן זה הכינוי הראוי לו], בזו הלשון על דבריו של רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין”. ע”כ.

והשיג המכת אש הנזכר: “… אני אומר [=הוא אומר? אתם מבינים? הוא אומר!!], ולמה קרא לזה מין [=למה לא? הסובר שיש לבורא יד או רגל הוא מין גמור וארור שדינו יותר גרוע מעובד עבודה זרה! שימו לב לקושייתו העקושה], וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות“. ע”כ.

והנה, יתכן ודבריו של הרב שאבד אמורים כלפי רש”י, שכן רש”י נפטר עשרים שנה לפני שנולד המכת אש. ומת כמעט מאה שנה אחר פטירתו של רש”י. ולכן, אם דבריו של המכת אש אמורים על רש”י, היש עדות גמורה ויתירה מכך שרש”י הגשים את ה’? אמנם בכל זאת מכיון שבכמה מקומות בפירושו של רש”י מובא שדימויים אלו באו לשבר את האוזן, לכן לדעתי רש”י לא היה מין ולא הגשים את הבורא חלילה. אמנם יש מי שסובר מהחברים, שהדברים נכתבו על ידי תלמיד שלא רצה שרש”י יצטייר כמין, ורחוק בעיני הדבר.

בכל אופן גם אם לא מדובר ברש”י בכוונת הרב שאבד, הרי שהוא גילה לנו את בורותם של אותם שהוא מחשיב לגדולים ועצומים, כלומר אותם אלו גדולי דור בעיניהם של העם, ששגגו בדבר כה פשוט ונבזה כלפי ה’! שהרי לומר עליו יתעלה שיש לו גוף והינו גשמי צריך להיות סכל מן הסכלים!

ואחר העיון בדברי הרב שאבד, שימו לב כיצד הוא מכנה את רבותיו המינים, “טובים ממנו“, כלומר המינים הארורים הללו יותר טובים מרבינו הטהור והנאמן הרמב”ם, שהרחיק הגשמות ממנו יתעלה שמו!! לא יאומן כי יסופר! ועל הרב שאבד כבר אמר (משלי פרק כח פסוק ד): “עֹזְבֵ֣י ת֭וֹרָה יְהַֽלְל֣וּ רָשָׁ֑ע וְשֹׁמְרֵ֥י ת֝וֹרָ֗ה יִתְגָּ֥רוּ בָֽם“. ואמר (ישעיהו פרק נו פסוק י – יא): “צפו צֹפָ֞יו עִוְרִ֤ים כֻּלָּם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ כֻּלָּם֙ כְּלָבִ֣ים אִלְּמִ֔ים לֹ֥א יוּכְל֖וּ לִנְבֹּ֑חַ הֹזִים֙ שֹֽׁכְבִ֔ים אֹהֲבֵ֖י לָנֽוּם: וְהַכְּלָבִ֣ים עַזֵּי־נֶ֗פֶשׁ לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ שָׂבְעָ֔ה וְהֵ֣מָּה רֹעִ֔ים לֹ֥א יָדְע֖וּ הָבִ֑ין כֻּלָּם֙ לְדַרְכָּ֣ם פָּנ֔וּ אִ֥ישׁ לְבִצְע֖וֹ מִקָּצֵֽהוּ”. ולא אתפלא אם הרב שאבד היה הוא בעצמו הסובר כך, רק שלא רצה להתפס בעיני העם כאחד כזה סכל, אמנם בליבו היה סובר כן, שהרי הוא ראשית תחילת הקבלה הארורה והמאוסה, נוכלי מקובלי צפת הם ההמשך של הרב שאבד הלזה!

.

וכעת לביקורת הששית אחר ההקדמה הזו. רש”י כתב בלשון הזו (רש”י בראשית פרק א פסוק כז פרשת בראשית): “ויברא אלהים את האדם בצלמו – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי”ן בלע”ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד) תתהפך כחומר חותם. “בצלם אלהים ברא אותו – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא“. ע”כ.

ומדבריו אנו למדים בפשטות, שיש לבורא ידיים, בין שהם גשמיים בין שהם רוחניים. וכן למדים אנו שדיוקן של אדם הראשון הוא דיוקנו של הבורא יתעלה שמו. כך נראה בהבנה ראשונה. אמנם איני סובר שבאמת רש”י נפל לעמקי התהומות וזו דעתו, שהרי אם זו דעתו צריך להיות סכל מן הסכלים לדמות את האדם השפל שישוב לעפר הארץ, לדמות אותו לבוראו! ולא רק סכל, אלא צריך להיות מאוד מתועב וארור לכתוב דברים כאלו ולחשוב באמיתתם כך.

וכאן בעצם הביקורת הקשה כלפי פירושים אלו, שבכל חידוש לשון כזה, בכל הלשונות הללו שרש”י כתב מעצמו, היה צריך לכתוב מיד ולסייג, וכל אלו הדברים באו לשבר את האוזן. וזה שהוא כתב שלוש-ארבע פעמים בכל פירושו בתנ”ך במקומות בודדים מאוד, שכל הדימויים האלו באו לשבר את האוזן, לא מוציא מידי הספק כל כך. ואף אם תאמר שזה מוציא מידי הספק, מדוע צריך ללמוד פירושים קשים אלו? האם צריך ללמוד פירוש שיש בו חשש מינות נוראית ועצומה?

.

ולא אכחד מלומר, שנראה מדברי רבינו הרמב”ם שהוא ראה את פירושו זה של רש”י, והבין שרש”י היה ממגשימי ה’ יתעלה שמו, שכתב (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק א): “… כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=כמו שביאר רש”י], והביא הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וחשבו כי ה’ כצורת אדם, ר”ל תבניתו ותארו. ו[בעקבות מחשבה טפשית זו] חייבו הגשמה מוחלטת, והאמינו בכך. ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה [=הוא יתעלה] גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר. אלא ש[=לדעתם הטפשית] הוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה’. אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמתית אשר אין לה אמתות כי אם בהרחקת הגשמות תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה ואין ההערה כאן בפרק זה”. ע”כ.

היש דבר יותר ברור מכך? רבינו מביא אחד לאחד את פירושו של רש”י לתורה ומשיג עליו בהשגה קשה ביותר, ואף טוען שרש”י האמין בדיעה זו והלך ודרך בה!

.

ז) עוד ביקורת מצאתי של רבינו הרמב”ם על רש”י ועל דעותיו, על מה שאמרו חז”ל במשנה (מסכת פסחים פרק ד משנה ט): “ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו כיתת נחש הנחשת והודו לו גנז ספר רפואות והודו לו על שלשה לא הודו לו קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו“. ע”כ.

והסביר רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת פסחים פרק ד משנה י): “הלכה זו היא תוספתא, אבל ראיתי לפרשה ג”כ לפי שיש בה תועליות. ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין [=במה שאי אפשר לאמיתו של דבר] להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי “הטלסמאת” [=בעלי הקמיעות המהובלים כמו בדורינו ובדורות עברו. שחושבים בדעתם] שאם עושין “טלסם” [קמיע] בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה, מדברים האסורים [=לעשותם, שהרי יש בכך בורות, הזיה, וגם שיתוף הגובל בעבודה זרה, כי חושב שקמיע או דבר מסויים יכול להועיל לו חוץ מהבורא].

ו[דע כי] מחברו לא חיברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות, לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו [=כלומר, המחבר חיברו רק על מנת שבני אדם ידעו את ההזיות של בעלי הקמיעות], וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה’ מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה’ אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות. [=כמו שאנו קוראים היום בספר הזוהר הנוצרי ובספרי הקבלה הארורה על מנת להורות לאחרים שמדובר בעבודה זרה!]. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו [=לא שהדברים ההזויים שם גרמו לרפואה, אלא שהם השתמשו בו], גנזו. [=ע”כ שיטה ראשונה בדברי רבינו].

ואפשר [=שיטה שניה, אפשר לומר] שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו.

ולא הארכתי לדבר בענין זה [=כעת רבינו מסביר מדוע הוא מאריך לבאר ענין זה וחשוב לו להעמיד האמת בדבר שאין בו כל כך צורה, ומסביר רבינו בלשונו], אלא מפני ששמעתי [=ממי שכתב], וגם פירשו לי [=הוזי הזיות] ששלמה חיבר ספר רפואות [=כלומר ספר רפואות מועיל] שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא. וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה’ במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. [=ע”כ השיטה המהובלת].

[כעת רבינו עובר להשגתו הקשה], ומלבד אפסות [=טפשות רק להעלות] דבר זה [במחשבה ובדיבור] ומה שיש בו [=בוודאות ומעיד] מן ההזיות [=כאשר הדבר מיוחס אפילו לאנשים פשוטים]. הנה [כעת הדבר חמור בהרבה ב]ייחסו [=בייחוס ההבל הזה] לחזקיה ולסיעתו שהודו לו [=שהרי לפי דברי המפרש הזה שכך פירש, הוא אומר שחזקיהו וכל חכמי הדור היו כל כך סכלים עד שמנעו רפואות מעם ישראל!!, וזו המחשבה] סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה’, והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה’ בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו”. ע”כ.

.

ושימו לב ללשונו הקשה והטהורה של רבינו וסיכום הענין:

א) לא האריך רבינו לסתור פירוש זה, כי אם פרסומו בעם.

ב) מי שסובר שחזקיהו וחכמי ישראל מנעו רפואות מבני אדם בכדי להעלות להם את מידת הבטחון, הוא טוען שחזקיהו וחכמי ישראל היו שופכי דמים, שהרי מנעו רפואה לחולה שנוטה למות.

ג) ייחוס דבר זה לחזקיהו מעיד על טמטום והזיה קשה!

ד) פירוש כזה שייך לגרועים שבעם.

ה) מי שמפרש דבר כזה הוא משובש ומטופש, והפירוש הזה הוא בין הגרועים שיכול להיות בפירושים!

.

האם אתם מנחשים במי מדובר? נתבונן בפירושו של רש”י שכתב (מסכת ברכות דף י עמוד ב ד”ה שגנז ספר): “שגנז ספר רפואות – כדי שיבקשו רחמים“. ע”כ. וברור ופשוט שכוונתו של רש”י בביאור הדברים, הוא בכדי שיבקשו רחמים ולא ישתמשו בספר המבאר את משפטי הריפוי ממחלה. שכן אם תסבור שלדעתו של רש”י מדובר בספר רפואות שיש בו הזיות של קמיעות, הרי שתעמיד שלדעתו של רש”י קמיעות הם מרפאים, ובכך רש”י האמין בכח אחר מלבד הבורא. אלא שחייב לומר, שלדעתו של רש”י ספר הרפואות האמור היה ספר שיש בו משפטי הריפוי הטבעיים. וכן הבין בדעתו עובדיה מברטנורא (מסכת פסחים פרק ד משנה ט): “וגנז ספר רפואות. לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד“. וכן מצאתי שוב בדברי רש”י (מסכת פסחים דף נו עמוד א ד”ה וגנז ספר): “… ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות, לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאין מיד“. וכן הבין בפשטות בספר דבר יעקב. וכן הבין בתוספות יום טוב בדעתו של רש”י. והדבר פשוט וברור שזו דעתו של רש”י.

.

ותעשו היקשים קוראים נעימים והשכילו בהשגותיו של הרמב”ם על רש”י והביקורת החמורה שהביא בשתי המקומות. ואני הצבתי כאן שבעה טעמים ברורים מדוע עלינו להתרחק מפירושו של רש”י.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.