הנה לא מזמן התפרסם קטע משיעורי בו דברתי, על אותם בני אדם אשר הפכו את הרב שלהם ל-“אלוה”, ועבדו אלהים אחרים, ולא שמו לב למעשיהם. ומאמינים ברבם שהוא “מלך המשיח”, ומכניסים ארס בליבות האנשים, וגורמים למכשול גדול בעם ישראל. ואין במאמר זה כל דיבור על הרבי חלילה, אלא דווקא מה שעשו בני אדם ממנו. אוי לעינים שכך רואות, אוי לאוזנים שכך שומעות. אין מי שמוחה בדבר הנורא הזו שקורה בעם ישראל, ומושכים אחריהם בני אדם תמימים, ומפילים אותם ברשתם לצעוק ברחובה של עיר, “יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”. ובמילים אלו כיוונו אל הרבי שלהם שכביכול הוא מלך המשיח.

וכאשר דברתי בענין זה, הקשה עלי מאן דהוא, הרי בתורה נאמר, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”? ומיד ששמעתי דבר זה הבנתי שמעולם לא פתחו את המפרשים הקדמונים על זה הפסוק, שהרחיקו ריחוק גדול מלחשוב שצריך להאמין במשה רבינו חלילה. אלא אמונתנו היא באל אחד יחיד. וכבר אמרו בתלמוד (בבלי סנהדרין סג.): “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה’ לבדו”. והרי ודאי שאין פירוש הפסוק שאדם יאמין בבשר ודם, ואפילו הוא משה רבינו גדול הנביאים עליו השלום. וגם אם נאמר שהאמינו במשה. ודאי שאין הכוונה שהאמינו בו לעשותו אלוה או לייחס לו מעשה ניסים חלילה, אלא האמינו בדבריו מכיון שהולך בדרכי ה’ ולא זז מהם. ולפיכך, אם אדם רואה את רבו עובר עבירות, אסור לו להאמין למילה היוצאת מפיו. ואם רואים בני אדם שמהללים את רבם וקוראים לו משיח לאחר פטירתו, איזו אמונה זו? אין בזה שום אמונה אלא דברי מינות ועבודה זרה!

וראיתי שכתב התרגום אונקלוס, “וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא דעבד יי במצרים ודחילו עמא מן קדם יי והימינו במימרא דיי ובנביאות משה עבדיה”. פירוש הדברים, “ראו ישראל את גבורת היד הגדולה שעשה ה’ יתברך במצריים, ובעבור כך החלו ישראל לירא מן ה’ יתברך, והאמינו במאמרי ה’ יתברך. וכן האמינו “בנבואות” משה עבדו של ה'”. ושים לב אתה הקורא, כמה הרחיק אותך תרגום אונקלוס מפירוש משובש, וכתב לך, “ובנביאות משה עבדיה”, כלומר לא האמינו בו חלילה, אלא האמינו בנבואה שביאר מאת ה’. ומבואר יוצא שהאמנה זו במשה רבינו לא היתה מצד עצמותו, אלא האמינו בנבואתו. וכמו שציוה ה’ בתורתו בדיוק. אבל חלילה אם עובר הנביא על דברי תורה, ומחטיא אחרים להאמין באמונות כוזבות, הרי הוא נביא שקר ומצוה לבערו.

וכמאמר התורה (דברים פרק יג פסוק ב – ו פרשת ראה): “כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ”. והרי הודיע משה רבינו בנבואה, שהיחיד שבו אנו צריכים לדבוק הוא ה’ יתברך בלבד. והוא יתברך אחד יחיד אינו מתחלק לשום דבר מן הדברים. וזו היא נקראת אמונת היחוד. ולכן רבינו בחיי בן פקודה פותח את ספרו חובות הלבבות בשער היחוד. כי בלעדי זה, כל מה שילמוד האדם יהיה לימוד ללא בסיס טוב.

חן שאולוב ס”ט.