.

***

“דין ברכה שאינה צריכה – אמן שאינו צריך”

הנה ישנה הלכה חשובה ביותר החונה וסובבת סביב, “לא תשא את שם ה’ לשוא“. והענין הוא כזה: האם כאשר מברכים את ה’ יתעלה שמו ומודים לו בברכותינו, יכולים אנו לברך כמה שרוצים? כלומר, כאשר ברכנו על פי תקנת עזרא הסופר, ברכת שהכל נהיה בדברו. האם נוכל לברך שוב או כמה פעמים את אותה הברכה?

התלמוד מבאר ומחדש (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א): “ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום: לא תשא“. ע”כ. והנה לא רק שאסור לברך ברכה שאינה צריכה, אלא כאשר מברך ברכה שאינה צריכה, עובר ממש על מה שנאמר בתורה (שמות פרק כ פסוק ז פרשת יתרו): “לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְיָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא”. ולמה קשה? כי היה מקום לומר, שנשיאת שם ה’ לשווא, הוא סתם לומר, “השם”. אמנם כאשר מברך את ה’ יתעלה שמו, אפילו ברכו כמה פעמים, הנה מכיון שסוף סוף ברכו, מדוע יתחייב בכך משום, “לא תשא”? אלא התלמוד מחדש ואומר, שכאשר אדם יצא ידי חובתו וברך, כל תוספת כזו שתהיה בענין ברכה והוצאת שם ה’, אע”פ שזה בתור ברכה, יהיה זה בכלל, “לא תשא”, ואיסור חמור זה גובל ב – “כי לא ינקה ה'”.

.

“אבן עזרא = חומרת נשיאת שם ה'”:

וכתב האבן עזרא, שמילת, “שם” הוא כמו זכר [=מלשון זכרון], והוא מושך להיות סימן לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקודש, פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה, וכן מצאנו שאמר דוד, “ובל אשא את שמותם על שפתי” (תה’ טז, ד). והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו, כאילו מכחיש את השם.

ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. א”כ למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא. והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה, ושם היה פנחס הכהן, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט, טו). וכאשר נהרגו בית הדמים, אז ויעתר ה’ לארץ (ש”ב כא, יג – יד).

ושלמה אמר לשמעי, “הלא השבעתיך בה'” (מ”א ב, מב). והכלל, לא מצאנו בעשרת הדברים, שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא.

ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילתו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו”. ע”כ.

וכעת מובן, מדוע נביא השקר מיתתו בחנק! שהרי המדבר בשם ה’, אם לא יתקיים דברו נמצא מכחיש את ה’, שהרי המון העם סומכים על מילתו ועל נבואתו, ולכן מיתתו בחנק! שהרי מתוך דבריו יצא חילול ה’ נורא. וכן בדורינו אנו, קמים להם כל מיני שוטים שלא ברשות התורה, ומבטיחים ישועות, ברכות, הצלות, ודימו עצמם לאלהים ממש! ואין חילול ה’ יותר מכך!

.

“רבי אברהם בן הרמב”ם”:

וכתב בנו של הרמב”ם (רבי אברהם בן הרמב”ם שמות פרק כ פסוק ז פרשת יתרו): “לא תשא – פשוטו של הביטוי, שלא יהיה שמו יתעלה נישא על הלשון ונזכר דרך שחוק בקלות ראש, גם אם אין כאן שבועה. ועל אחת כמה וכמה שלא ישבע בו לבטלה או לשקר. ובאה הקבלה [=למשה מסיני], בפירושו, שהוא האזהרה על השבועה. והמשך המקראות מסייע למאמר זה, אמר ה’ יתעלה, “אשר נשאתי את ידי”, רמז למאמרו אל אברהם ע”ה בעקידה בי נשבעתי וג’ ואמר כי אשא אל שמים ידי … [ומה שאמר] “כי לא ינקה”, הודעה שאין מפלט מן העונש והפורענות למי שנשבע לבטלה, שבכללו לדעת אונקלוס (הנשבע) לשקר, והוא יתעלה לא יסלח לזה. ולפי פשט זה אף השב (בתשובה) ייענש עונש קצת, ומאמר החכמים ז”ל בזה שהוא לא ינקה, אבל יום הכפורים מכפר ובתנאי התשובה עמו”. ע”כ.

וכתב הספורנו, “כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא – להבל ובלתי צורך, כי אף על פי שישבע על האמת לא ינקה ה’ אותו מאלת השבועה, כל שכן כשישבע לשקר, כי אין כבודו שישא האדם את שמו, זולתי לקיים איזה אמת אשר לא יקויים בלעדיו. אמנם השבועה בשמו כשתהיה לשקר, שאומר הנשבע זה אמת, כמו שהאל יתברך אמת, הנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין האל יתברך אמת, כאמרו ולא תשבעו בשמי לשקר, וחללת את שם אלקיך (ויקרא יט, יב)”. ע”כ.

והנה, חז”ל מלמדים, שכל האיסורים הללו החמורים שאדם עובר בנשיאת שם ה’, חלים גם על מי שמברך ברכה, כלומר שמברך את ה’ יתברך אבל אינו צריך לכך! וכל כך חמור ענין זה, עד כדי כך, שאפילו המברך את ה’ ומודה לו כאשר אינו חייב ואינו צריך בענין הברכה, לא ינקה!

וכן כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו): “כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן! התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן [=כלומר, שנושאים את שם ה’ ממש, ואין צורך לומר בלשון סגיא נאור], ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד, הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו”. ע”כ.

והנה מתוך שחזר ואמר רבינו, “ואע”פ שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד“, משמע מכאן, שזה המלמד את התינוקות, לא ישא הוא את שם ה’ לשווא! ולכן מה שכתב רבינו, “התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן“, אין הכוונה שאנו נלמד אותם איך לברך ונישא את שם השם לשווא בעבור כך. שכן אם זו היתה כוונת רבינו, היה לו לומר, “ואע”פ שאנו מברכים לבטלה בשעת הלימוד“. ולא כתב כן! אלא כתב, “ואע”פ שהן מברכין לבטלה, כלומר הילדים מברכים לבטלה בשעת לימוד“. אמנם אנו שמלמדים את התינוקות לא נאמר את שמו יתברך לחינם חלילה. וכל שבא רבינו ללמד, הוא שאין חשש שהם ישאו את שם ה’ לשווא, כי לצורך חינוך מותר, ומכיון שאינן חייבים במצוות, הותר להם לומר על דרך הלימוד.

.

“האם רק שם “יהוה” הוא בכלל נשיאת שם ה’ לשווא”:

והנה נראה לכאורה, כי כל חומרת ענין זה שאמרו חז”ל בענין ברכה שאינה צריכה, הוא רק במי שנושא את שם העצם, “יהוה” בלבד. כלומר, מה שאמר ה’ בתורה (שמות פרק כ פסוק ז פרשת יתרו): “לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְיָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא”. נראה לעניות דעתי שלא דיבר אלא בשם “העצם” בלבד, שהוא שם, “יהוה”. שהרי אמר, “את שם יהוה אלהיך לשווא”, ואם היה דעתו יתברך בענין זה שכל שמותיו אמורים באיסור זה, היה צריך לומר, “לא תשא את שם אלהיך לשווא“, והיה מתפרש מזה שכל נשיאת שמות משמותיו, בין שמות התואר, ובין שם העצם, גובלים באיסור זה של נשיאת שם ה’ לשווא. אבל מתוך שאמר, “לא תשא את שם יהוה אלהיך”, משמע שרק אם פירש את שם העצם ממש, אז עובר על איסור זה לכאורה.

.

“שם המפורש – שמות תואר”:

והנה יש הבדל בין שם המפורש לבין שמות תואר. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה א – ב): “כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים, “ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה’ אלהיכם”. ושבעה שמות הם, השם הנכתב, יו”ד ה”א וא”ו ה”א, והוא השם המפורש או הנכתב אדני. [=שניהם נחשבים לענין זה, שם אחד, שהרי שניהם שם המפורש]. ו-“אל”, “אלוה”, ו-“אלהים”, ו-“אלהי”, ו-“שדי”, ו-“צבאות”, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה”. ע”כ. ולכאורה, מתוך שלימד שהמוחק אחד משמותיו, אפילו לא היה זה שם העצם או שם המפורש, לוקה, לכאורה הוא הדין לנושא את שמו יתברך לשווא! ואם אמר, “ברוך אתה אלהים אלהינו מלך העולם וכו'”, גם בענין זה עובר על לא תשא את שם ה’. וכל שכן אם מזכיר סתם את שמו של הבורא יתעלה שמו. וכן נראה גם אולי להיפך, שהמברך ואומר, “ברוך אתה אלהים אלהינו מלך העולם”, יצא ידי חובה אע”פ ששינה ממטבע שטבעו חכמים.

.

ציץ – אזכרה אחת:

והנה כתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה טו): “הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים או שלשה שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב“. ע”כ. ולמדים אנו, שכל מי שכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה, צריך שבשעת הכתיבה, תהיה לו כוונה בתוך ליבו שכותב את שמותיו יתברך לשמו, כלומר כאשר הוא כותב, שידע בדעתו שזה ה’ קודש הוא ולא שם חול. ומתוך שאמר, “היה כותב שנים או שלושה שמות”, משמע שבכל שם קודש אפילו בשמות התואר, צריך שתהיה לו כוונה שכותב לשמו. כי לא מצינו כתיבת שלושה שמות עצם או שם המפורש במקום אחד. והיכן מצינו כתיבת שלושה שמות רצופים? אמר בתורה (דברים פרק ו פסוק ד פרשת ואתחנן): “שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְיָ֥ אֱלֹהֵ֖ינוּ יְ֥יָ׀ אֶחָֽד”. והרי שלדעתו של רבינו, שלושת השמות הללו קרואים, “אזכרות”, כלומר גם שם תואר, “אלהינו”, שהוא תיאור כלפי השומעים שהוא האל שלנו, ואינו שם העצם, עליו אומר רבינו, “אזכרה”.

אלא שאמר בתורה (שמות פרק כח פסוק לה – לו פרשת תצוה): “וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְיָ֛ וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת: ס וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽייָֽ”. ומבואר, שצריך לכתוב על הציץ האמור, “קדש ל-יהוה”. כלומר, שתהיה הוראה, שזה הכהן משרת לפני ה’ יתעלה שמו. ובוודאי שכהן הכותב, “קדש לאלהים“, או כותב, “קדש ל-שדי” וכן על זו הדרך, יראה לי שחייב מיתה, שכן שינה ממעשה שצריך לעשות בענין בית הבחירה, שכן השם היחיד שמתאר את ה’ יתעלה שמו, הוא שם, “יהוה” בלבד! כי שאר השמות הקדושים של ה’, הם כינוי ותואר, ואם יכתוב הכהן, “קודש לאלהים”, יהיה אפשר לפרשו, “קודש לדיינים”, שכן גם הם נקראו, “אלהים”, כי אלהים זה שם תואר לשליטה ורוממות.

.

“מדין המגדף – מצאנו תשובה לשאלה”:

מסופר בתורה (ויקרא פרק כד פסוק י – טז פרשת אמור): “וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל, וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן: וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְיָֽ: וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה: וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְיָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת”. ע”כ.

ומבואר בספרא (אמור פרשה יד סוף פרק יח): “ויצא בן אשה ישראלית – מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו, מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן? אמר להן מבנות דן אני, אמרו לו הכתוב אומר, “איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל”, נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב. ועמד וגידף [=קילל את ה’. ומה שנאמר] “והוא בן איש מצרי”, אעפ”י שלא היו ממזרים, באותה השעה הוא היה כממזר, בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר, וינצו במחנה, על עיסקי מחנה, בן הישראלית, ואיש הישראלי, זה שכנגדו.

ויקוב בן האשה הישראלית את השם – זה שם המפורש ששמע מסיני. “ויקלל” אינו אומר “ויברך”, כענין שנאמר (מלכים א פרק כא פסוק יג): “וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הָאֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֘ וַיֵּשְׁב֣וּ נֶגְדּוֹ֒ וַיְעִדֻהוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַבְּלִיַּ֜עַל אֶת־נָב֗וֹת נֶ֤גֶד הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥ךְ נָב֛וֹת אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וַיֹּצִאֻ֙הוּ֙ מִח֣וּץ לָעִ֔יר וַיִּסְקְלֻ֥הוּ בָאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹֽת”. [=וכתב התרגום יונתן, “וַאֲתוֹ תְּרֵין גַבְרִין בְּנֵי רִשְׁעָא וִיתִיבוּ לְקִבְלֵיהּ וְאַסְהִידוּ גַבְרֵי רִשְׁעָא יַת נָבוֹת קֳדָם עַמָא לְמֵימַר גַדִיף נָבוֹת קָדָם יְיָ וּמַלְכָּא לָט וְאַפְקוּהִי מִבָּרָא לְקַרְתָּא וְרַגְמוֹהִי בְּאַבְנַיָא וּמִית”.], אלא “ויקלל”, מלמד שאינן הורגים בכינוי”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’, שנאמר, “והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף”. לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ז-י): “ואלו הן דיני המגדף, אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש [=בפיו בקללתו] את השם המיוחד של ארבע אותיות, שהוא אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. ויברך [=ויקלל] אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים, שנאמר, “ונוקב שם ה’“, על השם המיוחד חייב סקילה, ועל שאר הכינוים באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב [=סקילה], אלא [רק] על שם יו”ד ה”א וא”ו ה”א. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל”. כלומר, לדעתו של רבינו, כל המקלל ומגדף את ה’, אפילו לא בשם העצם, אלא באחד משבע שמות הקדושים, הרי זה חייב סקילה.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ח והלאה): “אזהרה של מגדף מנין?, שנאמר, “אלהים לא תקלל” … מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים בו והורגים אותו ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית דין אינו נסקל עד שיברך [=שיקלל] בשם מן השמות המיוחדים … כל השומע ברכת השם חייב לקרוע, ואפילו על ברכת הכינויין חייב לקרוע, והוא שישמענה מישראל, אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע”. ע”כ.

.

ומבואר מדברי רבינו הטהור:

א) כל המקלל את ה’, אפילו קיללו באחד מן השמות המיוחדים, כגון שקיללו בשם, “יה”, או בשם, “אלהים”, חייב סקילה.

ב) אם קילל את ה’ באחד משמות הכינויים, מתחייב באזהרה. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ה): “שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא כגון, חנון, ורחום, הגדול, הגבור, והנורא, הנאמן, קנא, וחזק, וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן“. וכן כתב במקום אחר (רמב”ם הלכות שבועות פרק ב הלכה ב): “אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין, כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה’, או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות”. ולמדים אנו כי “שמות כינוים”, הם לא השמות המיוחדים.

.

ומתוך שלדעתו של רבינו, המגדף בשמות המיוחדים הוא בכלל מגדף ונסקל, נראה לעניות דעתי, כי הנושא שם, “אלהים“, או שם, “יה” לחינם, הוא בכלל, “נושא שם שמים לשווא”. ולכן צריך להזהר גם בשמות המיוחדים אליו יתברך, שלא לישא אותם לשווא.

.

וכעת נזכרתי שכתבתי במקום אחר ושם הבאתי את דבריו של רבינו, וזה תוכן הדברים: וכתב רבינו (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה סב): “והמצוה הס”ב היא שהזהירנו שלא לישבע שבועת שוא והוא אמרו ית’ (עשה”ד) לא תשא את שם י”י אל”יך לשוא. והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא בחלוף מה שהוא בו נמצא. או על דבר מן הנמנעות שהם נמצאות. או ישבע לבטל דבר מצוה. וכן אם נשבע על דבר ידוע ולא יכחישהו ולא יחלוק עליו שום אדם מן העולם, כגון שישבע בי”י כי כל מי שיישחט ימות, כגון זה גם כן נשא שם י”י לשוא. ולשון המשנה (שבועו’ כט א) אי זה הוא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו’. והעובר על לאו זה במזיד לוקה ובשגגה פטור כשאר חייבי לאוין כמו שביארנו (מ’ סא). ושם אמור כלומר בשבועות (כט א) זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור. ושם התבארו משפטי מצוה זו”. ע”כ.

ואין הבדל בין מזכיר את שם ה’ יתברך בשבועה לשוא, לבין המברך ברכה שאינה צריכה, דינם שווה. כמו שכתב רבינו בספרו הגדול משנה תורה (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו): “כל המברך ברכה שאינה צריכה [=שלא נתחייב בה], הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן וכו’“. ע”כ. ורבינו משווה את את מי שמברך את הבורא לשמו יתברך, ומכוין ליבו רק לבורא יתברך, אלא שמברך ברכה שאין צריך לברך אותה, רבינו משווה אותו למי שנושא שם שמים לבטלה בשבועה! כלומר, עובר על לאו חמור מאוד של, “לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא”, והעונש על זה, “לא ינקה ה'”. ה’ יצילנו מאיסורים חמורים אלו.

שוב ראיתי לדבריו של רבינו (רמב”ם הלכות שבועות פרק יב הלכה ט – יא) שכתב: “השומע הזכרת השם [לבטלה] מפי חבירו, [שנושא שמו של ה’] לשוא, או [שומע מחבירו] שנשבע לפניו לשקר, או [ששמע] שבירך ברכה שאינה צריכה, ש[הרי כאשר הוא מברך ברכה שאינה צריכה ולא נתחייב בה], הוא עובר משום, “נושא שם ה’ לשוא”, כמו שבארנו בהלכות ברכות. [במקרים כאלו] הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי, וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים, שהרי אינו יודע שנדוהו. ואם תאמר יודיעו [=שהוא בנידוי אחר שנידה אותו, ולא יתיר את נידויו], נמצאו כל העולם בנידוי, שהרי למדו לשונם מעוה ושבועה תמיד.

במה דברים אמורים? בשהיה הנשבע הזה, או המברך לבטלה, [=עושה] מזיד, אבל אם היה שוגג, ולא ידע שזה אסור [=הגדרה של “שוגג”, שאינו יודע שהדבר אסור, במקרה כזה] אינו חייב לנדותו. [=ואם רצה מנדה אותו. אלא שמסייג רבינו ואומר בלשונו], ואני אומר [=לדעתו של רבינו, אע”פ שמותר לנדות הנושא שם ה’ אפילו בשוגג, דעתו של רבינו] שאסור לנדותו! שלא ענש הכתוב שוגג [=אלא המזיד! ומה יעשה?] אלא, מזהירו, ומתרה בו שלא יחזור.

ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה, אסור. ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר, “ליראה את השם הנכבד והנורא”, ובכלל יראתו, שלא יזכירו לבטלה. לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד? אמר ה’ [=יי – לבטלה], אומר [מיד], “ברוך הוא לעולם ועד”, או [אומר], “גדול הוא ומהולל מאד”, וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה”. ע”כ. ומכאן אתה למד, כמה חמור עוון נשיאת שם שמים לבטלה!

ואחר דברים אלו, מי יערב ליבו להכנס ולברך ברכות השחר וסדר הנהגת הבוקר על פעולות שכבר עשה אותם, או על פעולות שלא עשה אותם, או על פעולות שלא נתחייב בהם? שהרי רבינו כתב במפורשות, טעות גדולה היא! ואסור לאדם לברך ברכה שלא נתחייב בה!”. ע”כ מן האמור.

והרי מפורש כתב רבינו, שאפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים אסור להזכיר סתם לבטלה, וכל העובר על כך במזיד חייב נידוי.

.

“לא יענה אחר ברכותיו אמן – ומתי יאמר אמן אחר ברכותיו”?:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז): “כל העונה אמן אחר ברכותיו, הרי זה מגונה. והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, הרי זה משובח. כגון, [שעונה אמן], אחר [ברכת] בונה ירושלים בברכת המזון, ו[כן שעונה אמן] אחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, עונה בה אמן אחר עצמו”. ע”כ.

והנה מתוך שדייק רבינו וכתב, “אחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית”. וכן חיזק את דיבורו וכתב, “וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות”, משמע, כי אחר ברכות ראשונות של קריאת שמע של ערבית ושחרית, לא יענה אמן. כלומר, אחר שברך ואמר, “בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה” שלפני קריאת שמע, לא יענה אחר ברכה זו “אמן”, שאע”פ שהיא סוף ברכה שניה, הנה היא לא בגדר, “סוף ברכות אחרונות”.

וכן במפורש הדגיש רבינו זאת בהלכה הבאה (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה יז): “ולמה יענה אמן אחר בונה ירושלים?, והרי אחריה [מיד אומרים] ברכת הטוב והמטיב! [=והסיבה היא], מפני שברכה זו [=הטוב והמטיב], בימי חכמי משנה תקנוה, וכאילו היא תוספת. אבל סוף עיקר הברכות של ברכת המזון [=מן התורה, ומה שקבע עזרא הסופר במטבע הברכות], היא [עד] בונה ירושלים. [ולכן שם צריכים לומר “אמן“, והרי זה משובח]. ולמה לא יענה אמן אחר [ברכת] “אהבת עולם” [בשחרית או בערבית?], מפני שהיא [רק] סוף ברכות ראשונות של קריאת שמע. [ואע”פ שסיים שתי ברכות רצופות, הנה יש לו לברך ברכה אחרונה של קריאת שמע לפני תפילת העמידה, ושם יענה אמן], וכן כל כיוצא בה מברכות שמברכין אותן תחלה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת מגילה והדלקת נר חנוכה, למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עליו“. ע”כ.

.

ומבואר מדברי רבינו:

א) כל העונה אחר ברכותיו, הרי זה מגונה.

ב) העונה אחר ברכה שהיא סוף הברכות האחרונות הרי זה משובח.

ג) כל מה שיש שבח לענות אמן בסוף ברכות אחרונות, הוא דווקא בברכות שאין הברכה אמורה על מעשה העתיד הקשור לברכה. כלומר, כאשר אדם מברך ג’ ברכות של ברכת המזון. מיד בסיום אותם הברכות, הוא קיים את ברכת המזון מן התורה. ובמילים אחרות, כל שאין הברכות חלות על העתיד, ואמורות על העבר, לאחר סיום כל אותם הברכות עונים אמן בסופם.

ולכן, כאשר אדם מברך לפני קריאת המגילה כמה ברכות, אע”פ שהברכה האחרונה שתהיה, זה הוא סיום כל הברכות כולם, מכיון שהברכות הללו לא באו אלא על מעשה מצוה שצריך לעשות לאחר הברכה, כלומר שהברכה עצמה לא תתקיים אלא אם כן יעשה את אותו הדבר, לכן אם אדם מברך ברכות שלפני הדלקת נר חנוכה או לפני קריאת מגילה, אע”פ שסוף הברכות הוא סיום כל הברכות כולם, לא עונה אמן אחר ברכותיו, משום שהוא מפסיק באמן בין ברכתו לבין המעשה שקשור בקשר ישיר לברכות עצמן.

.

ד) ואם ישאל אדם, מדוע לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה שעל הפירות? שהרי היא ברכה שחוזרת על שעבר! על זה כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה יח): “ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה? מפני שהיא ברכה אחת! ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת, או ברכות כגון, ברכות המלך, וברכות כהן גדול, וכיוצא בהן, להודיע שכבר השלים כל ברכותיו, ולפיכך עונה אמן”. ע”כ.

.

“האם יענה אמן לאחר ברכת, “גאל ישראל” בשחרית?:

וכעת נשאר לנו לחקור, האם לאחר שסיים לומר את ברכות קריאת שמע, כאשר חותם ואומר, “גאל ישראל“, האם יכול לומר שם, “אמן“? ומתוך שכתב רבינו לעיל, “והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, הרי זה משובח. כגון, [שעונה אמן], אחר [ברכת] בונה ירושלים בברכת המזון, ו[כן שעונה אמן] אחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, עונה בה אמן אחר עצמו”. מבואר מדבריו שיש לענות אחר חתימה זו, “אמן”! בין בסוף ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, ובין בסוף ברכה אחרונה של קריאת שמע שחרית.

וכן מתבאר ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יז – יח): ” … וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה ומתפלל מעומד כמו שאמרנו. ובתפלת המנחה מתחיל לקרוא תהלה לדוד מיושב, ואחר כך עומד ומתפלל תפלת המנחה. וכשמשלים נופל על פניו ומתחנן, ומגביה ראשו, ויתחנן כפי כחו, ויפטר למעשיו. ובתפילת הערב קורא קריאת שמע, ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפלה, ומתפלל מעומד, וכשישלים ישב מעט ויפטר. והמתחנן אחר תפלת ערבית הרי זה משובח. ואף על פי שמברך, “השכיבנו”, אחר [ברכת] גאל ישראל, אינה הפסק בין גאולה לתפלה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה”. ע”כ.

ומתוך שכתב רבינו בתפילת שחרית, “וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה“, וחזר על אותו הלשון בתפילת ערבית, שכתב, “ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפילה“, והמשיך וכתב, שברכת השכיבנו אינה הפסק בין גאולה לתפילה, ולמעלה הודיע לנו שהעונה אמן אחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית הרי זה משובח, הרי שבוודאי לנו, כי גם בתפילת שחרית, בסוף ברכות קריאת שמע, יש לו לענות אמן. ואין “אמן” זו מהווה הפסק בין גאולה לתפילה. ואם לדעתו של רבינו, לומר “אמן” לאחר ברכה אחרונה של קריאת שמע בערבית, היה הפסק בין גאולה לתפילה, כיצד היה כותב לנו “הרי זה משובח”!? והרי אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב): “אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? – זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית“. וכן הבין בפשטות המאירי, אף שכתב שיש חולקים בדבר. והנה לשונו (בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף ד עמוד ב): “אף על פי שיש לו לסמוך גאולה לתפלה, אומר הוא אמן אחר גאל ישראל שבשחרית, ואחר חתימת השכיבנו בערבית, כדין כל סוף ברכה אחרונה שעונה אחריה אמן. ויש בדעת חולקים כמו שיתבאר”. ע”כ. והרי שהמובן הפשוט הוא, שצריך לומר, “אמן” אחר סוף ברכות קריאת שמע, בין בתפילת ערבית ובין בתפילת שחרית.

וכן הניף ידו שנית וכתב (בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף כא עמוד א): “… מכל מקום יש לומר שאף כשיהיו שתיהן דאורייתא או שתיהן דרבנן אומר אמן, שלא הוצרכנו בברכת המזון לבא בה מטעם שהג’ מן התורה והרביעית [אינה] מן התורה אלא מפני שארבעתן מכלל ברכת המזון. אבל בזו, הרי גאל ישראל סוף לברכות ק”ש, וק”ש ותפלה ענינים חלוקים הם, ומשום הפסק לסמיכת גאולה אין כאן, שאין [אמירת] “אמן” [מהווה] הפסק, כמו שביארנו בקונדרס מיוחד בפני עצמו בענין אל מלך נאמן”. ע”כ. ואע”פ שהמאירי היה מושפע רבות מספרות הגאונים שחלקם נטו מן המסורת והמסורה, בכל זאת לא נמנע לכתוב האמת הברורה לכל המעיין היטב בדבריו.

.

ובוודאי וברור לכל, שאחר סוף ברכות קריאת שמע בין של שחרית, ובין של ערבית, יש לענות אמן אחר שברך.

.

שגיאתו החמורה של ר’ קארו:

כתב הטור (טור אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטו): “כתב רב יהודאי ורב האי שאחר ברכת אכילת פירות וכיוצא בהם דבר שצריך לברך אחר אכילתו, צריך לענות אמן אחר ברכתו האחרונה, דכיון שהוא סוף הענין, צריך לענות אמן, כמו אחר בונה ירושלים. והרמב”ם ז”ל כתב, שאין לענות אמן אלא כשאומר ב’ ברכות או יותר זה אחר זה, אבל ברכה אחת אין לענות אמן אחריה, אפילו בסוף. וא”א ז”ל היה נוהג כהרמב”ם ז”ל“. ומשמע מדבריו, שגם בענין “גאל ישראל“, יש לענות “אמן” אחר סיום הברכה.

וכתב בספר בית יוסף (אורח חיים סימן נא): “אבל אחר גאל ישראל [משמע, בין בערבית ובין בשחרית], נהגו שלא לענות אמן על פי הזוהר (ח”א קלב:)”. ע”כ. וכתוצאה מדעתו של ספר האופל המאגי, ר’ קארו השמיט ענין, “אמן” בסוף ברכת גאל ישראל. ואע”פ שכך היה נהוג בכל ישראל! שוב נטה ר’ קארו אחר הספר הרע הזה!

ונדהמתי שראיתי בדעתו של הטור במפורשות (טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סו): “וחותם בא”י גאל ישראל ואומר אמן אפילו יחיד אחר ברכותיו כיון שהוא סיום של סדר ברכות ומתחיל להתפלל מיד”. ע”כ. וכתב על זה ר’ קארו בבית יוסף, “כן כתב הרא”ש בריש פרק שלשה שאכלו (סי’ י) גבי הא דתני (מה:) העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח. דאוקימנא דהיינו בבונה ירושלים שר”ח וה”ג (י ע”ד) פירשו דלאו דוקא נקט בונה ירושלים, אלא הוא הדין כל סיום ברכה כעין ישתבח וכן יהללוך וסוף י”ח ברכות, וכן אמן אחר גאל ישראל ואין בזה הפסק כיון דצריך הוא לאומרו.

וכן פירש רש”י (ד”ה הא בבונה) בבונה ירושלים שהיא סוף הברכות הרי זה משובח, וכן בסוף ברכות דק”ש שחרית וערבית. [=כלומר, רש”י כותב מפורשות שצריך לענות אמן אחר גאל ישראל בין בשחרית ובין בערבית!!]. וכן דעת ה”ר יונה ז”ל (לג: ד”ה הא).

אבל הרמב”ם כתב בפרק א’ מהלכות ברכות (הי”ח) שאין עונה אמן אלא אחר שאומר שתי ברכות או יותר בסוף, וא”כ אחר גאל ישראל דשחרית אינו עונה אמן, לפי שאין שם אחר ק”ש אלא ברכה אחת בלבד, וכן כתב ה”ר יונה ז”ל בשמו … ויש לתמוה על רבינו שכתב בסימן רט”ו שהרא”ש היה נוהג כהרמב”ם וכיון שהרמב”ם סובר שאינו עונה אמן אחר עצמו אלא אחר שתי ברכות דלבסוף, היאך כתב הרא”ש עונה אמן אחר גאל ישראל דשחרית שאינה אלא ברכה אחת דלבסוף? וכן אחר ישתבח ויהללוך. ובמה שכתבתי בסימן נ”א (ד”ה ואחר) נתיישב זה.

ועכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ולאו משום דסברי כהרמב”ם דאם כן לא היה להם לענות אמן אחר ישתבח ולא אחר יהללוך, אלא טעמא משום דחשבי ליה הפסק בין גאולה לתפלה, וכבר כתבתי בסימן נ”א שעל פי הזוהר נהגו שלא לומר אמן אחר גאל ישראל ואין להביא ראיה לדברי האומרים שצריך לענות אמן אחר גאל ישראל ולא הוי הפסק, ממאי דאמרו רבנן, אומר שליח ציבור גאל ישראל, והן עונין אמן. וכמו שכתב רבינו בסימן קכ”ד (קז:) בשם רב עמרם דהתם בברכת גואל ישראל שבתפלה קאמר שהרי הזכיר שם קודם לכן ברכת מחיה המתים, ואח”כ ברכת גאל ישראל, ואח”כ בונה ירושלים וזהו סדר ברכות שבתפלה”. ע”כ.

.

והנה, איני מאמין כיצד ר’ קארו עיוות את דבריו של רבינו הטהור! וערבב דברים בדבריו של רבינו שאינם קשורים כלל! ולא נחת לדבריו של רבינו כלל וכלל. ויתירה מזו, אחר שר’ קארו ראה, שרש”י, והרא”ש, והטור, היו עונים “אמן” אחר גאל ישראל, בין בתפילת שחרית ובין בתפילת ערבית. כיצד לא חש לדבריהם? והשולחן ערוך נטה בזה רק בגלל ספר הזוהר הפגאני! שפסק שצריך לענות אמן אחר ברכת “ישתבח”, שכן כתב מפורש (שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נא סעיף ב): “אם סיים ברוך שאמר, קודם שסיים החזן, עונה אחריו: אמן“. והרי שאינו “חש” להרמב”ם בענין זה לדעתו. וכל טעמו שהשמיט ענית אמן אחר גאל ישראל, הכל הוא בגלל הספר המשחית זוהר, וזה הספר גרם לו לא להבין את דברי רבינו הברורים! וכן גילה דעתו ביתר שאת על מה שכתב הטור (אורח חיים הלכות תפילה סימן קיא): “אבל אמן אחר גאל ישראל לא הוי הפסק ומצוה לענותו כיון שהוא אחר סיום ברכות של ק”ש”. ועל זה כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן קיא): “אבל אמן אחר גאל ישראל לא הוי הפסק ומצוה לענותו וכו’. נתבאר בסימן ס”ו (סוד”ה וגומר) שפשט המנהג על פי הזוהר שלא לענות אמן בין גאולה לתפילה ,ושם נתבאר גם כן אם יכול להפסיק כדי להניח טלית ותפילין”. והרי שר’ קארו שוב גילה דעתו, כי נטה מדרך האמת והמנהג בישראל רק בעבור הספר המשחית זוהר! ואף דעתו של רש”י, הרא”ש, הטור לא היתה לנגד עיניו!

וחרץ הדין בשולחנו (שולחן ערוך או”מ הלכות קריאת שמע סימן סו סעיף ז): “אינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק”. כלומר, לדעתו של ר’ קארו, הרא”ש, רש”י, הטור, כולם עברו עבירה, ולא התקיים עליהם מה שנאמר, “הסומך גאולה לתפילה”, וחרץ את דינם שעשו הפסק!! אוי לעם ה’! ככה זה שנוטים אחר ספר עבודה זרה, עבודה זרה מכה את עובדיה!! ושוב חתם (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קיא סעיף א): “צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם, אפי’ באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק, חוץ מה’ שפתי תפתח”. ע”כ. ואתה הקורא תראה כיצד שולחנו של ר’ קארו האדיר הנציח, שיבח, והעלה את ספר האופל הטמא לרמה של פסיקת הלכה והוראה. אוי לעם ה’ יתברך.

.

והשגיאה החמורה ביותר, זה עלילות הדברים על רבינו הטהור הרמב”ם, שכתב עליו ר’ קארו: “אבל הרמב”ם כתב בפרק א’ מהלכות ברכות (הי”ח) שאין עונה אמן אלא אחר שאומר שתי ברכות או יותר בסוף, וא”כ אחר גאל ישראל דשחרית אינו עונה אמן, לפי שאין שם אחר ק”ש אלא ברכה אחת בלבד, וכן כתב ה”ר יונה ז”ל בשמו … ויש לתמוה על רבינו שכתב בסימן רט”ו שהרא”ש היה נוהג כהרמב”ם וכיון שהרמב”ם סובר שאינו עונה אמן אחר עצמו אלא אחר שתי ברכות דלבסוף, היאך כתב הרא”ש עונה אמן אחר גאל ישראל דשחרית שאינה אלא ברכה אחת דלבסוף? וכן אחר ישתבח ויהללוך. ובמה שכתבתי בסימן נ”א (ד”ה ואחר) נתיישב זה”. ע”כ.

ויש לתמוה על תמיהתו של ר’ קארו. כי הטור צדק בענין זה, והבין הבנה נכונה מאוד בדברי הרמב”ם, וכמו שכתב שכך היה נוהג אביו! ונעלם מעיני ר’ קארו האמת. שכתב רבינו מפורשות (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טז): “כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח, כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו”. ע”כ. ומפורש מדברי רבינו הרמב”ם, שצריך לענות “אמן” אחר ברכה אחרונה של קריאת שמע!

והרי גם אם יאמר הבית יוסף שמדובר רק בתפילת ערבית, שיש שתי ברכות רצופות אחרי קריאת שמע. מה יענה על ענין, שצריך לסמוך גאולה לתפילה? הרי מתבאר מכך, כי הרמב”ם לא חשש לכך כלל! וכבר כתבנו בשם המאירי וספר הטור והרא”ש, ואף רש”י מסכים לכך, שאין בזה משום הפסק, לא בתפילת ערבית ולא בתפילת שחרית.

.

שוב ראיתי שכתב ר’ קארו בכסף משנה (כסף משנה הלכות ברכות פרק א הלכה טז): “כל העונה אמן וכו’. ר”פ שלשה שאכלו (ברכות מ”ה:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה”ז מגונה ל”ק הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים והטעם דאמירת אמן מורה שכבר גמר ברכותיו ואין לו לומר יותר וכשעונה אחר כל ברכה וברכה ה”ז מגונה שמראה בכל פעם שמסיים ואח”כ חוזר ומברך. וכתב רש”י שאחר סיום כל ברכות עונה אמן ואפילו אחר גאל ישראל דשחרית וערבית ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שצריך לאומרו.

וכתב ה”ר יונה ז”ל שהגאונים ז”ל כתבו עוד שאחר אכילת פירות צריך לברך, ומ”ש בתוספתא, אחר המצות ואחר הפירות, ועונה בסוף אמן, ה”ז דרך בורות. לא אמרו אלא בברכה שלפניו, שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק, וכן בברכת הנהנין, אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת, וצריך לענות אמן. [ע”כ דברי רבי יונה].

ואין כן דעת רבינו [=הרמב”ם], אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים:

האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו, וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות, שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. [=מכיון שעובר לעשיה].

והתנאי השני, שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות [=לא דייק כל כך בלשון רבינו הרמב”ם כפי שנראה בהמשך], ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם.

אבל אם היתה ברכה אחת לבד, אף על פי שהיא אחרונה, לא יענה אחריה אמן, וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות. וסתמא קתני ל”ש ברכה שבתחלה ול”ש ברכה שבסוף ולמדנו כן רבינו במ”ש, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות שבאומרו סוף ברכות, משמע שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר. ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן, אבל לא בברכות ראשונות. [=לאו דווקא! אלא כוונת רבינו באומרו, “אחרונות“, אינו לאפוקי ראשונות, אלא כוונתו לומר, שאין אחר ברכה זו המשך! כלומר שנגמר לה השייכות למה שיבוא לאחר מכן!].

ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק”ש של ערבית, נתכוון לומר דדווקא של ערבית, שהוא מברך אחריה שתי ברכות, אבל אחר ברכה אחרונה של ק”ש של שחרית, שאין שם אלא ברכה אחת, אינו עונה אחריה אמן. וכ”כ ה”ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית“. ע”כ דבריו.

.

וכעת נעמוד על העיוות הגדול שבהבנת דברי רבינו:

הכסף משנה מכריח, שלדעת רבינו, צריך שיהיו שתי ברכות תכופות אחת אחרי השניה. ולדעתו, מכיון שבתפילת שחרית יש רק ברכה אחת לאחר קריאת שמע, אין לענות אמן, וכך לדעתו יתפרשו דברי רבינו. וכעת, נניח שהנחה זו נכונה. מפני מה לא התחשב, ולא הביא את דעתו של רבינו בשולחנו לגבי תפילת ערבית? שהרי יוצא, לפי הכלל שקבע בתחילת דרכו, שאם הרא”ש והרמב”ם יפסקו כדבר אחד, יחשוש להם. וכאן מוכח, שדעת הרמב”ם, הרא”ש, רש”י, ר’ יונה, מאירי, לומר אמן אחר ברכת גאל ישראל של ערבית! אבל ר’ קארו, הציג בבית יוסף, שדעת רבינו שבכל מקום בין בתפילת שחרית ובין בתפילת ערבית, אין לומר אחר גאל ישראל, “אמן”! ומדוע העלים ר’ קארו ענין זה מעיני הציבור באותו המקום? ועוד, מדוע לא טען שלדעת רבינו הרמב”ם, אי ענית “אמן” אינה נובעת מחשש ההפסק בין גאולה לתפילה? שהרי הרמב”ם אינו חושש להפסק זה כלל! שכן מתוך שכתב, שאחר ברכות ק”ש שבתפילת ערבית אומרים אמן, אחר גאל ישראל, הרי שלדעתו אין הפסק בענית אמן בין גאולה לתפילה, וכמו שכתבנו בשם המאירי. והתשובה לכל זה ברורה לכל, ר’ קארו השתדל להעמיד את הדברים בשולחנו היכן שהוא יכל, שיהיו קרובים לדעת ספר האופל הפרו-נוצרי שהיה הוא ממוקסם ממנו. ולכן פסק, שבכל ענין, אין לומר אמן אחר גאל ישראל, בין בתפילת ערבית בין בתפילת שחרית.

.

ואמרו חז”ל במשנה (משנה מסכת ברכות פרק א משנה ד): “בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה, ושתים לאחריה, אחת ארוכה, ואחת קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך, לחתום אינו רשאי שלא לחתום, ושלא לחתום אינו רשאי לחתום”. ע”כ. ומבואר מן המשנה, שכל הברכות הללו לא באו אלא בעבור “קריאת שמע”. ובסך הכל, בשחרית אנו מברכים שלוש ברכות על אותה קריאת שמע, ובערבית אנו מברכים, ארבעה ברכות. וכל החילוק שחילקו חז”ל, הוא על מנת שנדע כמה ברכות יש בשחרית והיכן הם אמורות, וכמה יש בערבית והיכן הם אמורות.

אמנם כל הברכות הללו נחשבות הם כענין שלם. ואם אדם ברך שתי ברכות ראשונות בשחרית, ולא סיים לברך ברכה אחרונה, יש כאן חשש גדול לכאורה להפסד אותם ברכות ראשונות. מה שאין כן לזה המברך על פירות, ולבסוף מברך ברכה אחרונה, שאע”פ שיש כאן שתי ברכות, הנה אין שום דבר שמאחד ביניהם לבנתיים. כלומר, יתכן לברך ברכה ראשונה, ללא שיצטרך לברך ברכה אחרונה, באופן שאם אכל שיעור מועט מן הפירות, ולא נתחייב בברכה אחרונה, במצב כזה לא מברך ברכה אחרונה. ובמילים אחרות, היכן שהברכה האחרונה לא קבועה ולא תבוא לעולם לאחר הברכה ראשונה בוודאי, כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה.

אבל, בקריאת שמע שחרית, הברכה האחרונה לא באה, אלא בגלל שתי הברכות הראשונות שהתחיל בהם, ואם אדם קרא קריאת שמע ללא הברכות הראשונה, אין לו שום היתר לברך ברכה אחרונה של גאל ישראל! כי הברכה אחרונה קשורה בקשר ישיר לאותם השתי ברכות ראשונה של ברכות קריאת שמע, כפי שתיקן עזרא הסופר ובית דינו.

ולכן מה שכתב הכסף משנה בדעתו של רבינו, “אבל אם היתה ברכה אחת לבד, אף על פי שהיא אחרונה, לא יענה אחריה אמן”. ענין זה לא חוזר על ברכות קריאת שמע שחרית! שכן, ברכה זו אינה נחשבת לבדה! שכן היא תלויה ועומדת בגלל השתי ברכות ראשונות. ולכן, לפי עניות דעתי, רבינו יפסוק שאפשר לענות אמן גם אחר ברכת ישתבח, שאע”פ שיש הפסק בנתיים בזמירות, הנה ברכת ישתבח תלויה ועומדת בגלל ברכת “ברוך שאמר” שתיקנו חז”ל לברך בתחילה.

.

ומה שכתב ר’ קארו בדעתו של רבינו את אותם התנאים. הנה מלשונו של רבינו אינו משתמע כך. שכתב: “… והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח, כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו”. והנה לא כתב רבינו, “שהיא סוף שתי ברכות”, כמו שכתב הבית יוסף והכסף משנה בדעתו! אלא כתב, “בסוף כל ברכה, שהיא סוף ברכות אחרונות“, כלומר התנאי לענות אמן, שתהיה הברכה סוף לברכות שהיו מקודם לכן. וכן חזר וכתב רבינו, “וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות“. ובוודאי שברכת גאל ישראל, היא הסוף של הברכות שהיו קודם לכן בתחילה אע”פ שהיה הפסק קריאת שמע ביניהם, והכל ענין שלם הוא!

ויש לומר עוד יותר, שמכיון שלא עונים אמן אחר ברכת “אהבת עולם”, כמו שכתב רבינו: “… ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם? מפני שהיא סוף ברכות ראשונות של קריאת שמע וכן כל כיוצא בה מברכות שמברכין אותן תחלה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת מגילה והדלקת נר חנוכה, למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עליו”. ע”כ. ושוב מבואר, שברכת אהבת עולם, היא לא “סוף ברכות אחרונות“, כי רבינו קורא להם, “סוף ברכות ראשונות של קריאת שמע“.

ונראה לי, שלדעתו של רבינו התנאים לומר אמן אחר סוף הברכות הם:

.

א) שהברכה תהיה סוף ברכות אחרונות.

ב) שהברכה חלה על שעבר, ואין לה שייכות למה שעתיד לבוא, בשונה מברכת המצוות, שהברכה שמברך ולאחר מכן באה העשיה עצמה.

ג) בשום מקום רבינו לא כתב את התנאי שכתב הבית יוסף והכסף משנה, שצריך שיהיו שתי ברכות. אלא רבינו כתב (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה יח): “ולמה לא יענה אמן אחר ברכת [אחרונה של] הפירות וכיוצא בה? מפני שהיא ברכה אחת, ואין עונין אמן, אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת או ברכות [אחרות], כגון ברכות המלך, וברכות כהן גדול, וכיוצא בהן, להודיע שכבר השלים כל ברכותיו, ולפיכך עונה אמן”. ע”כ. והנה מתוך שכתב רבינו, “להודיע שכבר השלים כל ברכותיו”, אתה למד כי אין שום הפרש בין אמירת אמן לאחר גאל ישראל שחרית או ערבית! כי אמירת האמן באה על מנת להודיע שהשלים ברכותיו! ומכיון שברכה שלישית שבקריאת שמע שחרית היא קשורה בקשר הדוק וישיר לשתי הברכות הראשונות, לכן לפי עניות דעתי האומר שם, “אמן” הרי זה משובח ואינו מגונה.

.

וכעת, נניח שהבית יוסף והכסף משנה צודק בדעתו של רבינו, ואין צריך לומר “אמן” לאחר גאל ישראל בשחרית. נשאלת השאלה, כיצד נטש ר’ קארו את מסורת אבותינו, ופסיקתו של רבינו הטהור הרמב”ם, הרא”ש, רש”י, מאירי, ר’ יונה, ונטש דבר מפורש זה בדבריהם, ואפילו בתפילת ערבית הלך ודרך בדרכו של ספר האופל המאגי והפגאני? ומדוע לא השיג בכסף משנה עצמו על הרמב”ם מתוך דברי ספר הזוהר הטמא? ובאמת שאין לי מילים לתאר את הצער העמוק שהנני מרגיש כאשר אני רואה שהשולחן ערוך נטש את דרך האבות והלך בדרכו של המכשף הזוהרי. ארורים מכשפי האופל.

.

“טעמו של ספר האופל הפגאני”:

וכעת נעבור לבחון ולסרוק את טעמו של ספר האופל הפגאני הארור שסמך עליו הבית יוסף בכל כוחו. כתב המכשף הזוהרי (פירוש הסולם לזוהר – בראשית פרשת חיי שרה מאמר תפלה שועה דמעה אות רלד): ” … בוא וראה, תפלתו של האדם הוא מעומד, כי שני מיני תפלות הן, אחת היא מיושב ואחת היא מעומד, והם אחד, להיותם כנגד שתי מדרגות שהן תפלה של יד ותפלה של ראש, או יום ולילה, והם אחד.

[עכשיו מתחיל הסרט של המכשף], היינו [שעומדים בתפילה מהטעם, שהעמידה היא] כנגד מדרגת [אלהים] קצר אפים. [=ואלהים קצר אפים הוא גם זה] המכונה “תפילה של ראש” או יום. וכנגד מדרגת [=אלהים] נוקבא המכונה תפלה של יד או לילה, והם אחד בזווג [=של תשמיש ומשגל כמו בני אדם השפלים בארץ, כלומר, תכלית מטרת התפילה, היא לעזור לשני אלהים להזדווג אחד עם השני, קצר אפים ואשתו נוקבא פילגש הסטרא אחרא. ומסביר הטומאה]. אף כאן, תפלה מיושב, דהיינו התפלה דיוצר [=ברכות קריאת שמע שנאמרות מיושב] שלפני השמונה עשרה, הוא אל [=מתפללים אותה בשביל] התפלה של יד, דהיינו אל הנוקבא, [=כלומר, אנו מתפללים תפילת יוצר לאלהים נוקבא.

ובאה תפילת יוצר על מנת] לתקן אותה [=כלומר להכין אותה למעשה התשמיש!! אתם שומעים?!! מבינים את המוח הזימתי של המכשף הטמא הזה בכלל? וממשיך הטומאה ואומר], כמו שמתקנים את הכלה ומקשטים אותה להכניסה לחופה, כן מקשטים את הנוקבא בסוד המרכבות והמחנות המרומזים בהמלות יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים וכו’, והאופנים וחיות הקדש וכו’ [=מה?? קישוט כלה? יש לבורא יתברך אשה? והיא נעשית כלה בכל בוקר על ידי ברכות קריאת שמע של יוצר??? ועוד בני אדם עוזרים לאשתו של הבורא להתקשט? ומי שאינו מאמין לי, זה לשון ספר האופל בשפה הארמית המזוייפת: “לְאַתְקֵין לָהּ כְּמָה דְאַתְקֵין לְכַלָּה, וְקָשִׁיט לָהּ לַאֲעָלָא לְחוּפָּה, הָכֵי נָמֵי מְקַשְׁטִין לָהּ, בְּרָזָא דִּרְתִיכָאָה וּמַשִּׁירְיָיהָא”. מכשפים ארורים ומנובלים!! ביזו את ה’ יתברך בזיון שאין כמוהו!!

ממשיך הטמא ואומר], ששבחים אלו הם לקשט את הנוקבא, ולהביאה לזווג בשמונה עשרה. [=כלומר, מעבר לכך שהשבחים הנאמרים הם בשביל לעזור לבורא! עוד הם מקשטים את אשתו נוקבא אלהים הנקבה!! לא יאומן כמה שפלות וטומאה!

ממשיך הטיפש ואומר] ועל כן תפלה דמיושב, שהיא הנוקבא בקישוטיה, כנ”ל, כיון שנכנסה אל מלך העליון, שהוא קצר אפים, דהיינו בת[חילת ת]פלת שמנה עשרה, והוא בא לקבל אותה, [=שמעתם? המלך הבורא יתברך בא לקבל את אשתו בזכות מעשה התפילה של השפלים בארץ? ומסביר השיקוץ], אז אנחנו עומדים לפני מלך העליון. [ואם ישאל השואל, מדוע עומדים, כלומר מדוע חז”ל תיקנו לעמוד בתפילת שמונה עשרה? ואולי נחשוב, כי העומד לפני מלך צריך לעמוד בכבוד ויראה ולא לשבת, לא? מסביר הטומאה הרקובה והארורה, לא מפני הטעם הזה אנו עומדים, אלא מפני טעם אחר, טעם “שכלי” ממש! והטעם הוא], כי אז [אלהים] קצר אפים, מתחבר ב[אשתו] הנוקבא [=כלומר, מיד בסיום ברכות קריאת שמע, באותה נקודה, לאחר שקישטנו, איפרנו, טיפחנו, הלבשנו, חיממנו את אשתו של הבורא, אלהים נוקבא, אז באותו הרגע שעומדים בתפילה העמידה ומתחילים להתפלל, מיד באותו הרגע, אלהים קצר אפים מקבל לחיקו את אשתו נוקבא.

ולכן מסביר הטומאה הרקובה], ומשום זה [=רק משום הטעם הזה], לא יפסיק בין גאולה ותפלה. כי תפלה דמיושב ותפלה דמעומד צריכים להיות מחוברות … וע”כ אסור להפסיק, אלא [צריך להזהר] לחברה עם החסדים של קצר אפים“. ע”כ.

אוי!!!!!!!! אוי!!!!! ה’ ירחם על עמו ישראל!! כמה רחמים וכמה ארך אפים יש מלפני האל הזה!! לא נשמע חירוף שכזה מבריאת העולם!! מעולם אבל מעולם, גם עובדי עבודה זרה הכי חמורים שהיו, ואפילו עבודה זרה של פעור, לא חירפה כלפי שמים כמו ספר האופל המשחית הזה, שחייב למות ולא להודות בו!!

.

וכעת מובן לי מה שכתוב בצוואת הבעל שם רע (צוואת הריב”ש): “התפלה היא זיווג עם השכינה וכמו שבתחלת הזיווג ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתחלה, ואח”כ יכול לעמוד כך בלא ניענוע ויהיה דבוק להשכינה בדביקות גדול ומכח מה שמנענע עצמו יכול לבא להתעורר’ גדול שיחשוב למה אני מתנענע א”ע כי מסתמא השכינה בוודאי עומדת לנגדי ומכח זה יבא להתלהבות גדול”. ע”כ. כלומר לפי הסכלות הכתובה כאן, אדם צריך לזוז בתפילה כמו שמשמש עם אשתו בתחילת הזיווג, ולכן המקובלים מנענעים את עצמם, כי הם בטוחים שבמעשה זה הם או שוכבים עם אלהים נוקבא והם כדוגמת קצר אפים, או שהם מעוררים את הבורא לשכב עם אשתו נוקבא!!! אין שפלות כזו וחירוף כזה!!

.

ולהזכיר לכם, ר’ קארו פוסק לפי הספר הזה ולפי טעמו, ולכן משמיט מעם ישראל את ענין “אמן” לאחר ברכת גאל ישראל. היש חרפה גדולה מזו? היש בושה גדולה מזו?

.

וסתרנו עוד אחד מפסקיו של ר’ קארו שהובאו בשולחנו על פי ספר הנצרות אופל. ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.