.

***

הנה לאחר שהוכחנו במאמר הקודם בפשטות, שמכשפי האופל אגרו, למדו, נטמעו, וטמאו את עם ישראל בדיעות מהובלות ומצחינות שנלקחו מספרים חיצוניים, כגון חנוך החבשי, אמונת הצאביים שכנגדם נלחם אבינו הראשון, הלא הוא אברהם אבינו. וכן ראינו כיצד מכשפי האופל מעודדים את האמנה במאגיה ומיסטיקה ועוד ועוד מהבליהם הקשים הארורים שמרהיבים עוז כנגד תורתינו הקדושה.

כעת אבקש להציג לפני הקוראים את נחיתות ועילגות הזיות ספר האופל הטמא, שהוכנס וחדר לעם ישראל בעורמה ובנוכלות גדולה, עד שבני אדם חושבים שזה הספר המתועב ניתן במעמד הר סיני.

באתר “אשובה” [“אמותה”], תרגמו את הספר הטמא לשפה העברית, והזהירו בלשון זו: “אזהרה – אדם שלא מילא כרסו ש”ס ופוסקים אסור בלימוד לעומק של ספר הזוהר ומותר רק בגירסא (קריאה ללא ניסיון הבנה), כל תיאור של הקדוש ברוך, אינו אלא כוונה לסודות שמדברים בעולמות העליונים והשם יתברך אין לו גוף או דמות הגוף, לא גשמי ולא רוחני חס ושלום. התרגום איננו בא להסביר את הסודות שנמצאים בספר הזוהר“. ע”כ.

והנה חלק מן ערמתם של המכשפים, הוא להיות בגדר חזירים ממש, אמנם יודעים לצעוק ולומר, “כשרים אנו”, שלאחר שתיארוהו במושגים נבזיים, חילקו אותו לגורמים, דימו אותו יתברך למשכבי אשה בעילות ומשגלים, רחם וביצים, שפיכות זרע וכיוצא, הנה חושבים הם שבכמה מילים שיכתבו על הטומאה הרצוצה שלהם, בזה ינקו את ערמתם ונכלותם וסכלותם. אבל לא היא, עם ישראל מתעורר, ובקרוב יתעורר, וכל זה על מנת לשרש את הטמא הזוהרי מקרבו, ולשים את הספר הזה עמוק באדמה שממנה הוא בא.

ולא רק ממשיכי דרכם של המינים החזירים הנרצעים והמשומדים, ניסו לצעוק, “כשרים אנו“, אלא אף המכשף הפגאני עצמו כותב הזוהר הטמא, בתוך דבריו מביא “דברי אמת“, וכל זה על מנת שהפתאים יוכלו לצעוק ולומר, “הנה תראה מה הוא כתב, אם זה היה שקר כיצד כתב אמת”? והם לא יבינו בחשיכה יתהלכו, שכך היא ערמתם של המכשפים הארורים, משתמשים באמת על מנת להחדיר את השקר הגס והנורא!

ושימו לב את הביזוי שנאמר באתר “אשובה“, “אדם שלא מילא כריסו ש”ס ופוסקים אסור בלימוד וכו’“, כלומר לימוד ש”ס ופוסקים, אינו מתקרב כלל לידיעת הזיווגים של המכשף הטמא, לימוד ש”ס ופוסקים מצריך פחות עיון ופחות שכל חריף מאשר דבריו של הטמא הזוהרי. ובעצם במילים אלו, אנו מוצאים כפירה עצומה והכחשת דת האמת, היא מסורת חז”ל התלמוד והמשנה, והפכו את את ספר האופל לספר עמוק וקשה להבנה, בזמן שהנחיתות של זה הספר צועקת ומרקיעה עד לשמים!

ועוד זאת החציפו בגסות הרוח ואמרו, “מותר רק בגירסא“, כלומר יש סגולה מאגית ופגאנית לגרוס בספר עבודה זרה כי זה מטהר את הנפש ומרחיק את המזיקים המדומיינים של המכשפים הטמאים הזוהרים. וכמו שהמשחית הגדול חושך אליהו “הגאון” הפוחז הגדול, מעליל עלילות בתורת ה’, ומשדל בני אדם לזבוח ל-לילית הטמאה, ומורה לכל זוג לשים מים אחרונים לכבוד הפגאנית לילית. וכבר הארכתי והבאתי חלק מהבליהם והביזוי של המקובלים כלפי חז”ל כאן: “הרשב”ש – כזבי הקבלה החדשה והבליהם | “ספירות” – שיבוש וכפירה באל יתברך – החירוף כלפי חז”ל | חלק א’”.

כמו כן הארכתי על שיקוץ מאיר אליהו כבר בחמשה מאמרים, כפי שניתן לראות כאן: “מאיר אליהו – מכשף פגאני שחצן”. ועוד היד נטויה, ובימים אלו אני כותב על דברי הבל פיו הטמא עוד כמה מאמרים חשובים אשר יגרמו להמון אנשים לזרוק את השיקוץ הזה מהם למרחק גדול מאוד.

וכעת מצאתי בספר של קורדובירו (אור נערב עמוד לד) שכתב בזה”ל: ” … כי שבח שמשבחים מלאכי השרת להקב”ה, אינו על שאר חלקי התורה כלל ועיקר, אלא על סוד השם לבד. ועוד אין ספק, כי העוסק בסוד השם [בקבלה הטמאה הארורה מפי הגבורה] גורם שבח הקב”ה מפי מלאכיו, מה שאינו גורם העוסק בשאר חלקי התורה. ונתבאר בתיקונים [קלקולים של הזוהר הטמא] פעמים אין מספר, כי מעלת בעלי קבלה [הטמאה] גדולה על בעלי מקרא ובעלי משנה חלק רב [כלומר מי שלומד את ספר הזוהר ולומד את הקבלה הטמאה, חלקו רב יותר ממי שעמל במשנה ובתלמוד]. ומתבאר במקומות מחולפים, כי מארי מקרא, להם מדרגה בסוד העשיה, ומארי משנה בסוד היצירה, ומארי קבלה בסוד הבריאה“. עכ”ל.

והנה די לכל חכם להבין כמה דבריו הם דברי כפירה עצומה והחשכת דת האמת היא מסורת חז”ל בעלי המשנה ובעלי התלמוד. וכבר בראש דבריו אפשר לקבל זעזוע עמוק וקשה על ביזוי דברי רבותינו מחברי המשנה והתלמוד ועל נתינת הדופי בהם, כי המובן מתוך דבריו של קורדובירו, כי המלאכים לא משבחים את הבורא יתברך כאשר בני אדם לומדים משנה ותלמוד ומפלפלים בהלכה. ואפילו בני אדם שמתבוננים במעשה בראשית, המלאכים עומדים דוממים, עצובים, נפולים, עצבנים, ולא שמחים. אלא רק בדבר אחד משבחים הם את הבורא. במה? כאשר עוסקים בספר הטמא זוהר, וכאשר גורמים ליחודים בשמים, לזיווגים טמאים וארורים, ומיץ של זבל פגאני וארור, רק אז המלאכים משבחים את הבורא על בורים ועמי ארצות שחרפו והכעיסו כלפי שמיא!

ולא רק שדבריו כפירה עצומה ונוראה הצריכים קריעה בשם מלכות, אלא בדבריו אלו העליל דופי במסורת משה רבינו במשנה ובתלמוד, וכל הקורא דברים אלו ומאמין להם, הרי בעיניו מעלת המשנה והתלמוד פחותה היא מאוד. ועוד הוא כותב זאת במפורש: “מה שאינו גורם העוסק בשאר חלקי התורה“.

כלומר, כל רבותינו הגאונים, הרס”ג, הרמב”ם, הרי”ף, רב האי גאון, רב שרירא גאון, כל האמוראים, כל אלו אינם גורמים שבח להקב”ה על ידי מלאכיו! ואיני יודע את נפשי מרוב צער אשר בדבריו, וצערי עמוק וקשה לא רק על דברי הכפירה שכתב, אלא על הולכת שולל את עמינו הטהור, בחושבם כי הקבלה המזוהמת והאלילית היא לימוד גבוה וחשוב! ולא ידעו ולא יבינו כי מדובר בעבודה זרה ומינות!

אלא שכל זה מהיכן הגיע לו? מהטמא המכשף הזוהרי שאמר כמה פעמים בקלקולים (תיקונים) “כי מעלת בעלי הקבלה גדולה על בעלי מקרא ובעלי משנה חלק רב”. ואלו המילים בלבד מספיקים על מנת לחתום כי ספר הזוהר הוא שרץ ושקץ פגאני שמקומו עמוק באדמה שממנה הוא בא.

בכל אופן אנו נחל בסקירה של ספר האופל, נביא דוגמאות מתוך דברי הטמאים ששיקרו על עם ישראל באחד מן השקרים הכי גדולים שהיו אי פעם בהיסטוריה של העם הטהור הזה, ובעזרת ה’ נצליח לבער עבודה זרה מקרבנו.

.

“פתיחת ספר האופל – כשושנה בין החוחים – שיבושי זמן בספר האופל”

דוגמה א:

אמר הטמא ופתח (זוהר הקדמה א.): “רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כָּתוּב (שיר השירים ב) “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים”. מִי הַשּׁוֹשַׁנָּה? זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, משום שיש “שושנה” ויש “שושנה“. מָה הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁהִיא בֵּין הַחוֹחִים יֵשׁ בָּהּ אָדֹם וְלָבָן, אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהּ דִּין וְרַחֲמִים. מַה שּׁוֹשַׁנָּה יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עָלִים – אַף בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁמַּקִּיפוֹת אוֹתָהּ מִכָּל צְדָדֶיהָ. אַף אֱלֹהִים שֶׁל כָּאן, מִשָּׁעָה שֶׁנִּזְכַּר, הוֹצִיא שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵבוֹת לְהַקִּיף אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ”. ע”כ.

והנה ראשית כל, רבי חזקיה הנזכר כאן, הוא אמורא! או אמורא ארץ ישראל שהיה מראשוני הדור הראשון. או שמא מדובר ברבי חזקיה, שהיה אמורא בבלי בדור השני – השלישי. בן בתו של רב. מובא בבבלי (סוכה מ”ד ע”ב), שהוא ואחיו אייבו הביאו ערבה לפני רב. אבל בשום אופן לא היה זה תנא שהיה חי בדורו של רשב”י.

אז כיצד יעלה על הדעת שרבי שמעון בר יוחאי התנא הטהור, שעל פי המכשפים הטמאים כתב את ספר האופל, כיצד הוא למד דרש ונשא עם מי שעוד לא היה חי? אלא ודאי הוא וברור הדבר, כי מכשפי האופל כלל לא היו בקיאים ולא מבדילים מי הוא נחשב לאמורא ומי נחשב לתנא.

וכבר כתבתי באחד מן המאמרים על הכלב הפגאני “אורי חנניה” שר”י יש”ו, והוכחתי ללא כל ספק שספר האופל אינו שייך לרשב”י ולא לבנו חלילה להם. לחץ כאן להכנס למאמר: “כלב נובח לא נושך – אורי חנניה שר”י – ספר זוהר = מינות ועבודה זרה. (חלק ב’)“.

.

וזה חלק מן הדברים שהובאו שם:

ברם פשוט ומוכח, שספר האופל לא נכתב על ידי רשב”י ולא על ידי בנו, ולא על ידי מישהו מן התנאים ולא מן האמוראים. זאת מכמה טעמים פשוטים:

.

א) רשב”י אומר מפורש בתלמוד (בבלי סנהדרין סג.) “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה’ לבדו!”. ע”כ. ואם רשב”י תנא דידן אמר את אלו הדברים, האם יעלה על הדעת כי יאמר על האל יתברך “קצר אפים“, ויאמר שהבורא יתברך הוא, “אבא” – “אמא” – “בן” – “בת”. אלא ודאי מדובר בספר פרו נוצרי – ושמו החדש הצריך להיות שגור בפי כל, הוא “ספר החושך והאופל“.

.

ב) חרף העובדה ש-1100 שנה מזמן רשב”י אף אחד ואפילו לא פוסק אחד, הזכיר ספר זה במשך אלף השנים, מעידה על תוכנית זדונים של נוכלים מכשפים ארורים, שייחסו לרשב”י הטהור תועבה וניאוץ כלפי שמים. ומה שאומרים, שספר זה היה נסתר, וידעו חכמי ישראל מספר זה ולא רצו לפרסם וכו’. הנה הכסילים הללו מייחסים לגדולי ישראל מגרעת והחטאת הרבים, שכן המונע תורה מישראל מחטיא אותו חטא גדול! ואם ידעו אותם הגאונים, וראשוני הראשונים מספר המינות הלזה? מדוע חסכו לשונם מלדבר? מדוע מנעו מעם ישראל כזו תורה? ושלא נדבר על השטות שמייחסים להרמב”ם אגרת מזוייפת בשם, “מגילת סתרים”. וכל המכיר והיודע בלשונו של הרמב”ם מזהה את זיופו ואת מינותו של אגרת זו.

.

ג) בספר האופל מובא שרשב”י מדבר עם אמוראים, הכיצד זה יתכן? רשב”י היה קודם להם ב- 150 שנה? ואף חיים ויטאל מודה לזה. ותירץ ענין זה בספרו (ע”ח עמוד יד’ הקדמה טור שמאלי): שרשב”י היה רואה ברוח הקודש וכל דבריו ברוח הקודש, והיה רואה בעיניו כל נשמות החכמים, וגם אותם העתידים להיבראות. כלומר לפי דעתו, רשב”י דיבר עם נשמות אמוראים לפני שנולדו לעולם! ומי פתי יאמין לדברי השטות הזו? מי פתי יסור לדברי ההבל הללו? אדם ידבר עם נשמה שעוד לא נולדה? מה זה השטות הזו?! וכבר הארכנו הוכחנו וכתבנו על דבריו של חיים ויטאל במה שכתב שבחים על האר”י, שבוודאי דבריו הם כפירה ביסודות הדת. וכל מה שסופר על האר”י וכל מה שנבנה על דמותו, לא היה ולא נברא. והנה המאמרים לפניכם: “הנסתרות לה’ אלקינו – מי יודע מחשבות הלב”.

וכן הובאו דבריו בשער ההקדמות (עמוד ד’ טור ימיני): וז”ל, “… והנה יש מוציאי דיבה על ספר הזוהר באומרם, כי הנה באיש הקדמת התיקונים … כתב …  מאמר של אותו אמורא … ומי פתי יסור הנה ישגיח ויראה, כי כל דברי רשב”י הם ברוח הקדוש, והיה רואה בעיניו כל נשמות החכמים, אף אותם העתידים להבראות“. ע”כ. ובאמת שאיני יודע את נפשי מרוב השקר הגס אשר יש כאן, וכיצד עם חכם מקבל תירוץ כזה קלוש ורדוד? כיצד ניתן להעלות על לב הגיוני, שרשב”י דיבר עם נשמה שעתידה להיוולד? מה הוא אלהים? כתוב רק על הבורא יתברך שדווקא לפניו הכל צפוי! וגם כאשר אמרו הכל צפוי לפניו יתברך, אמרו, “הרשות נתונה”!

כמו שאמרו במשנה (משנה מסכת אבות פרק ג משנה טו): “הכל צפוי! והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה”. עכ”ל. והרי שרק לפניו יתברך הכל צפוי! ורבי הקדוש היה צריך להוסיף, “הכל צפוי לבורא ולרשב”י וכו’. ואין צריך להאריך בראיות על מנת לסתור גיבובי שטויות! ברם מתוך תשובתו של ויטאל ניכר, כי היו לו הרבה מאוד מתנגדים בדורו שהקשו לפניו הדברים, אולם השעה שיחקה להם. והגיע הזמן לפתוח את התיבה שהיתה נעולה זה מאות בשנים.

.

ד) בספר האופל מובא ענין ה-“נצרות“. כמו שאמר המכשף (זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף לב עמוד א): “ועל דא כתיב [ישעי’ י”ד] כי משורש נחש יצא צפע. ועל דא אם אמר לך יצר הרע חטא ושכב עם הבהמה אל תאמן בו. וע”ד אית שדין יהודאין וישמעאלים ונוצרים והגדולה לבני עשו וישמעאלים. ומאיזה מקום היא מן הגופות שלהם שהם אחים עמנו מן הגוף ולא מנשמה ולא מן רוח ולא מנפש ולא מנשמתא לנשמתא”. ע”כ דברי המכשף. וכיצד יתכן שרשב”י או חבריו מזכירים את המילה, “נצרות”? הרי הנצרות עוד לא היתה קיימת בזמן רשב”י!

כל אלו הסתירות, הם רק על קצה המזלג מהשיבושים הנוראים שבספר האופל. לכן התשובה בקצרה לכלב הפאגני אורי שר”י: “ספר האופל לא נכתב בידי רשב”י!”. וכל זמן שהכסיל הזה קיים בעולם הינו מכעיס לפניו יתברך, ומעליל על רשב”י עלילות ודברי תוהו! ובאבוד רשעים רינה!

.

ה) מבואר במדרש קללת רשב”י (בראשית רבה פרשה כו סימן ה): “ויראו בני האלהים, רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא. רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא”. ובספר האופל מבואר שמלאכים ממש נפלו עם בנות האדם. והאם רשב”י יקלל את עצמו? אלא וודאי כי מכשפי האופל נעלם מעיניהם שרשב”י האמיתי הטהור, בעצמו מקלל דיעות אלו שהובאו בספר חנוך, ולכן נחשב הוא לספר חיצוני, שהקורא בו אין לו חלק לעולם הבא, וכך מי שקורא ולומד בספר האופל, וחושב שמדובר בספר “קדוש”, ולאמיתו של דבר מדובר בספר פרו נוצרי אלילי ומתועב.

ולפני שנמשיך לסקור ולסרוק את דברי המכשפים הטמאים, יש להקדיש מאמר זה ולדבר ענין שיבושי הזמן יותר בהרחבה. יש להודות לאחד מן החברים שעשה מחקר בנושא והעלה את הדברים על הכתב:

.

שיבושי זמן – דוגמה א’:

בספר האופל אנו מוצאים את הסיפור הבא: “רַבִּי חִיָּיא הָיָה הוֹלֵךְ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לִטְבֶרְיָה, וְהָיוּ עִמּוֹ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי יֵיסָא הַקָּטָן. עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, אָמַר רַבִּי יֵיסָא לְרַבִּי חִיָּיא, תָּמוּהַּ מַה שֶּׁכָּתוּב (מלכים א ב) וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךְ וְגוֹ’. אִם כָּךְ, כָּל טוֹב וֶאֱמֶת לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ וְלֹא יוֹתֵר, מִשֶּׁאָמַר כָּאן וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךְ. וְעוֹד, לֹא כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ הוּא שֶׁיֹּאכַל אִישׁ אַחֵר עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ, וְלֹא צָרִיךְ זֶה אֶלָּא הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, וְכָל הַגְּדוֹלִים שֶׁלּוֹ סְבִיבוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ…” (ספר הזוהר. פרשת תרומה).

לפי סיפור זה, רבי חייא הלך יחד עם רבי יעקב בר אידי ורבי ייסא הקטן לבקר את רבי שמעון בר יוחאי בטבריה. הבעיה בסיפור זה היא, שרבי יעקב בר אידי היה אמורא מהדור השני לחכמי ארץ ישראל, תלמידו של רבי יוחנן ולא חי בימיו של רשב”י, אשר נפטר עשרות שנים קודם לכן. על-כן, לא ייתכן שרבי יעקב בר אידי הלך לבקר את רשב”י. שמו של רבי יעקב בר אידי, אשר כאמור חי עשרות שנים אחר מותו של רשב”י, מופיע עוד כמה פעמים בזוהר ולכן לא ייתכן שחלקים אלו בזוהר נכתבו ע”י רשב”י או תלמידיו.

.

שיבושי זמן – דוגמה ב’:

בסיפור הבא המופיע בספר הזוהר מסופר כי רבי שמעון בר-יוחאי הלך פעם עם רב ספרא בדרך ובירך אותו שיהיה לו בן אריה בתורה והבן הזה חי בימיו של רשב”י: “כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הֵרִים עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם. אָמַר, מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בָכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְרָאִיתִי אֶתְכֶם שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה שֶׁהֱיִיתֶם בְּמִשְׁכָּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ נַעַר מְטַטְרוֹן, וְאוֹתוֹ נַעַר הָיָה מְלַמֵּד אֶתְכֶם סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה. אַשְׁרֵי חֶלְקְכֶם בָּנַי! סִדְּרוּ כֻלָּם אֶת הַדְּבָרִים לְפָנָיו, וְסָחוּ לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לָהֶם, אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי חֶלְקִי, שֶׁהֲרֵינִי נִזְכָּר יוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ עִמִּי בַּדֶּרֶךְ רַב סַפְרָא אָבִיו, וּבֵרַכְתִּי אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר נִפְרַד מִמֶּנִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן אַרְיֵה בַּתּוֹרָה, וְלֹא בֵרַכְתִּי אוֹתוֹ שֶׁהוּא יִזְכֶּה בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקְכֶם בָּנַי, עֲלֵיכֶם כָּתוּב (ישעיה נד) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’..” (ספר הזוהר. פרשת תרומה דף קסט עמוד ב). כמובן שהסיפור שקרי. רב ספרא, היה אמורא בבלי מהדור הרביעי ונולד כמאה שנים ואולי אף יותר אחר מותו של רבי שמעון בר יוחאי, לכן לא ייתכן שרשב”י פגש אותו ובטח לא את הבן שלו.

.

שיבושי זמן – דוגמה ג’:

דמות מוכרת מספר הזוהר היא דמותו של רבי פנחס בן יאיר. לפי ספר הזוהר רבי פנחס בן יאיר היה החם של רשב”י, כלומר אבי אשתו של רבי שמעון בר יוחאי. הנה כאן על-פי דברי הזוהר: “אשריך רבי שמעון ואשרי חלקך וחלקם של אלו החברים שיושבים לפניך, כמה דרגות התקנו לכם לעולם הבא, כמה נרות של אורות עתידים להאיר לכם. ובוא וראה יום זה בגללך התעטרו חמישים כתרים לרבי פנחס חמך..” (זוהר – האדרא רבא כרך ג במדבר פרשת נשא דף קמד עמוד ב). כלומר, על-פי ספר הזוהר רבי פנחס חמו של רבי שמעון היה.

הנה כאן עוד דוגמא לפיה כותב ספר הזוהר חשב שרבי פנחס בן יאיר היה חמו של רשב”י: “רַבִּי פִּנְחָס הָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת בִּתּוֹ, אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְהָיוּ הוֹלְכִים אִתּוֹ הַחֲבֵרִים, וְהוּא רָכַב עַל חֲמוֹרוֹ. עַד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בִּשְׁנֵי עַרְבִים. אָמַר לָהֶם, בְּשָׂדֶה זֶה הִתְעוֹרֵר קוֹל מִימֵי הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ, מִימֵי הָעוֹלָם אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, מִיָּמֵינוּ אָנוּ יוֹדְעִים. שֶׁהֲרֵי יוֹם אֶחָד הָיוּ אוֹתָם לִסְטִים מְקַפְּחִים דְּרָכִים שֶׁל אֲנָשִׁים בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה, וּפָגְעוּ בְּאוֹתָם יְהוּדִים וְרָצוּ לְקַפְּחָם, וְנִשְׁמַע מֵרָחוֹק בַּשָּׂדֶה הַזֶּה קוֹל הַחֲמוֹר הַזֶּה שֶׁנָּעַר פַּעֲמַיִם, וּבָאָה שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ בְּאוֹתוֹ קוֹל {{באותו שדה}} וְשָׂרַף אוֹתָם, וְנִצְּלוּ אוֹתָם יְהוּדִים. אָמַר לָהֶם, עַרְבִים, בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲמַרְתֶּם לִי, תִּנָּצְלוּ יוֹם זֶה מִלִּסְטִים אֲחֵרִים שֶׁמְּחַכִּים לָכֶם בַּדֶּרֶךְ..” (זוהר כרך ג במדבר פרשת בלק דף ר עמוד ב). כלומר, על-פי סיפור זה, המופיע בספר הזוהר, בתו של רבי פנחס בן יאיר היתה אשתו של רבי שמעון בר יוחאי.

וכן דוגמה נוספת: “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בָּרוּךְ בְּנִי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָלֶיךְ נֶאֱמַר (משלי כג, כה) יִשְׂמַח אָבִיךְ וְאִמֶּךְ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךְ. יִשְׂמַח אָבִיךְ – שֶׁלְּמַעְלָה. וְאִמֶּךְ – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךְ – זוֹ בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בן יָאִיר הֶחָסִיד..” (זוהר כרך ג במדבר פרשת פנחס דף רמ עמוד ב). גם לפי מאמר זה מספר הזוהר ביתו של רבי פנחס בן יאיר הייתה אם בנו של רבי שמעון בר יוחאי.

אלא, שרבי פנחס בו יאיר לא היה החם של רשב”י, אלא החתן שלו. רבי פנחס בן יאיר היה בעל בתו של רשב”י ולא אבי אשת רשב”י. איך אנחנו יודעים? כי זה כתוב במפורש בתלמוד בסיפור רשב”י והמערה: “..יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר – הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? – אמר להו: לכבוד שבת. – ותיסגי לך בחד? – חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. – אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו. שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה.” (תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב).

מכאן שפנחס בן יאיר היה חתנו של רשב”י. וכן, לפי המתואר בחז”ל רבי פנחס בן יאיר היה בן דורו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, כך שלא ייתכן לומר שהסבא, רבי פנחס, יהיה באותו הגיל כמו הנכד רבי אלעזר. הנה דוגמא: “מעשה בר’ ור’ ישמעאל בר’ יוסי ור’ אליעזר הקפר ששבתו בחנות של פזי בלוד, והיה ר’ פנחס בן יאיר יושב לפניהן, אמרו לו אשקלון מה אתם בה..” (תוספתא מסכת אהלות פרק יח).

על פי מקור זה רבי פנחס בן יאיר ישב לפני רבי יהודה הנשיא, רבי ישמעאל ורבי אליעזר הקפר, כלומר היה תלמידם. ומכוון ששלושת החכמים הללו: רבי יהודה הנשיא, רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אליעזר הקפר חיו בדור שאחרי רשב”י, הרי לא ניתן לומר שהחם של רשב”י, רבי פנחס בן יאיר, יהיה תלמידם.

.

שיבושי זמן – דוגמה ד’:

במאמר המוצג כאן ומופיע בספר הזוהר, מתואר, כי רבי שמעון בר-יוחאי אומר דברים בשם רב ייבא סבא: “וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ (עי’ בסי’ ט) כְּצַלְמוֹ מַשְׁמַע דִּבְנִין אָחֳרָנִין לָא הֲווּ (בדמותו כצלמו ומלה דא הוא) בְּדִיוּקְנָא דִילֵיהּ. וְדָא בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ בְּתִיקוּנָא דְגוּפָא וּבְתִיקוּנָא דְּנַפְשָׁא בְּאֹרַח מֵישָׁר. (נ”א ומלה דא הוא כמה דאתמר. ואמר רבי אבא משמיה דרבי ייסא) כְּמָה דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשְׁמֵיהּ דְּרַב יֵיבָא סָבָא בְּנִין אָחֳרָנִין בְּאִתְדַבְּקוּתָא דְּזוּהֲמָא דְּנָחָשׁ וְהַהוּא דְּרָכִיב בֵּיהּ דְּאִיהוּ סמאל הֲווּ. וּבְגִינֵי כָךְ לָא הֲוָה בְּדִיוּקְנָא דְּאָדָם. וְאִי תֵימָא הָא אֲמַרְתְּ דְּהֶבֶל מִסִּטְרָא אָחֳרָא הֲוָה. הָכִי הוּא. אֲבָל תַּרְוַויְיהוּ לָא הֲווּ בְּדִיוּקְנָא דִּלְתַתָּא..” (זוהר כרך א בראשית פרשת בראשית דף נה עמוד א).

רב ייבא סבא היה אמורא בדור השלישי והרביעי לאמוראי בבל וחי עשרות שנים אחר מותו של רבי שמעון בר-יוחאי ולכן לא ייתכן שרשב”י אמר מאמר בשמו. לגבי תקופתו של רב ייבא סבא אנו למדים ממספר מקורות בתלמוד. בדוגמה הבאה מסופר שרב ייבא סבא חי בימיהם של רב ברונא ורב חננאל ואף שימש אותם, כלומר היה צעיר מהם והשתייך לדור החכמים שאחריהם: “דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא. אמרו ליה: הב לן וניבריך..” (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קג עמוד א).

כמו-כן למדים ממאמר זה, כי רב ברונא ורב חננאל היו תלמידיו של האמורא רב. וידוע, כי האמורא רב היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי ולכן לא ייתכן שרבי שמעון בר יוחאי יצטט מאמר בשם מישהו שחי בתקופת תלמידי תלמידיו של תלמידי תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי. גם במקרה זה הטעות חוזרת בספר הזוהר במקומות נוספים.

.

שיבושי זמן – דוגמה ה’:

שיבוש דומה אנו מוצאים גם ביחס לרב המנונא סבא. בספר הזוהר מסופר כאילו רבי שמעון בר יוחאי מצטט מספרו של רב המנונא סבא: “שָׁתַק רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁעָה. אָמַר, בְּכָל מָקוֹם צָרִיךְ שְׁתִיקָה, חוּץ מִשְּׁתִיקָה שֶׁל הַתּוֹרָה. גְּנִיזָה אַחַת יֵשׁ לִי גְּנוּזָה, וְאֵינִי רוֹצֶה שֶׁתֹּאבַד מִכֶּם, וְהִיא דָּבָר עֶלְיוֹן, וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סבא..” (זוהר כרך א בראשית פרשת ויחי דף רמה עמוד א).

אלא, שרב המנונא סבא חי כמה דורות אחר רבי שמעון בר יוחאי וניתן ללמוד זאת בכמה מקומות בתלמוד. הנה דוגמא: “..א”ר זירא אמר רבה בר שילא אמר רב המנונא סבא א”ר אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כר’ אלעזר” (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מ עמוד א). ממאמר זה ניתן להסיק כי רב המנונא סבא, היה תלמידו של רב אדא בר אהבה שהיה תלמידו של רב. ומכיוון שרב היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ורבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי הרי שלא ייתכן שרבי שמעון בר יוחאי יביא מאמר מספר שכתב מי שהיה תלמיד תלמידו של תלמיד תלמידו. ולכן הסיפור הזה בספר הזוהר הוא שקר.

וזו אינה טעות אחת באשר לרב המנונא סבא. ציטוטים מרב המנונא סבא מופיעים בספר הזוהר כמה פעמים ומעידים, שוב, כי כותב הזוהר הבדאי הרמאי האלילי, השאיר הרבה ראיות המוכיחות שמדובר בספר מומצא וחולני. הנה דוגמא נוספת: “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, רָאִיתִי שֶׁלִּפְעָמִים הַמַּטֶּה הַזֶּה נִקְרָא מַטֵּה הָאֱלֹהִים, וְלִפְעָמִים נִקְרָא מַטֵּה מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן [שנים היו, וכך בארנו] בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא, יָפֶה אָמַר, שֶׁכֻּלָּם אֶחָד, בֵּין שֶׁתֹּאמַר שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֵּין שֶׁתֹּאמַר שֶׁל מֹשֶׁה. וְהַמַּטֶּה הַזֶּה, לְעוֹרֵר צַד הַגְּבוּרָה. וְעַל זֶה וּנְטֵה אֶת יָדְךְ, יַד שְׂמֹאל, שֶׁהִיא מִצַּד הַגְּבוּרָה” (זוהר כרך ב שמות פרשת בשלח דף מח עמוד א).

.

שיבושי זמן – דוגמה ו’:

בספר הזוהר אנו מוצאים את המאמר הבא: “רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (משלי ל) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגוֹ’, תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. שֶׁשָּׁנִינוּ, אֵין לְךְ אֻמָּה שְׁפָלָה וְנִקְלֵית וּבְזוּיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ הַמִּצְרִים, וְנָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלִיטָה מִשּׁוּם יִשְּׁרָאֵל. וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ – זוֹ הָגָר שֶׁהוֹלִידָה אֶת יִשְׁמָעֵאל, שֶׁעָשָׂה כַּמָּה רָעוֹת לְיִשְׂרָאֵל, וְשָׁלַט בָּהֶם, וְעִנָּה אוֹתָם בְּכָל מִינֵי עִנּוּיִים, וְגָזַר עֲלֵיהֶם כַּמָּה שְׁמָדוֹת, וְעַד הַיּוֹם הֵם שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם, וְאֵינָם מַנִּיחִים לָהֶם לַעֲמֹד בְּדָתָם. וְאֵין לְךְ גָּלוּת קָשָׁה לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ גָּלוּת יִשְׁמָעֵאל..” (זוהר כרך ב שמות פרשת שמות דף יז עמוד א).

כלומר, ספר הזוהר מעיד שהישמעאלים עשו רעות לישראל ושלטו בהם ועינו אותם וגזרו עליהם שמדות, ועד היום, שבו נכתב המאמר בזוהר, הישמעאלים שולטים על ישראל ואין גלות קשה כמו גלות ישמעאל.

כמובן שהמאמר הזה שקרי ומזויף, מכיוון שבתקופת התנאים, אליה מייחסים את זמן כתיבת ספר הזוהר, הישמעאלים כלל לא היו מאוחדים כאומה ובטח לא שלטו על ישראל. תקומתם של הישמעאלים החלה במאה השביעית למניינם על-ידי מוחמד, בערך חמש מאות שנה אחר תקופתו של רבי שמעון בר יוחאי. לכן, כשהבדאי כותב ספר הזוהר מדבר על הסבל שגרמו הישמעאלים לישראל הוא מתייחס לסיפורים שהוא מכיר מגלויות היהודים בספרד וצפון אפריקה אשר סבלו מרדיפות האיסלאם בתקופות מאוחרות מאוד ובטח לא מתקופת המשנה והתלמוד.

“גלות ישמעאל” הזאת, אשר אינה מוזכרת בחז”ל, מופיעה בספר הזוהר עוד מספר פעמים. הנה דוגמא נוספת: “בְּעַרְבִית הוּא בִּרְכַּת הַשְׁכִּיבֵנוּ, שֶׁשּׁוֹכֶבֶת בֵּין זְרוֹעֵי הַמֶּלֶךְ בַּגָּלוּת. כַּאֲשֶׁר יָבֹא הַבֹּקֶר, פֶּסַח אָחוּז בּוֹ בְּיָמִין. אֲבָל בִּזְרוֹעַ שְׂמֹאל שֶׁל יִצְחָק – חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי. (בראשית כד, טו) וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת, מִן הַגָּלוּת. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא יוֹצֵאת מִצַּד הַדִּין, יַעֲקֹב שִׂכֵּל אֶת יָדָיו, וְשָׁם שׁוֹר בְּיָמִין, אַרְיֵה בִּשְׂמֹאל. וּמִשּׁוּם זֶה (תהילים קי, א) נְאֻם ה’ לַאדוֹנִי שֵׁב לִימִינִי – זֶה צַדִּיק, כְּנֶגְדּוֹ מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. וְאָמַר לוֹ שֵׁב לִימִינִי, זְרוֹעַ שֶׁל אַבְרָהָם, בַּגָּלוּת שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךְ הֲדוֹם לְרַגְלֶיךְ” (זוהר – רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת פנחס דף רמב עמוד ב).

ועוד אחת: “וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא מִצַּד הַיָּמִין – אֶבֶן. וּמִצַּד הַשְּׂמֹאל – גַּחֶלֶת. בָּהּ לוֹקֵחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקָמָה מִיִּשְׁמָעֵאל וֶאֱדוֹם, שֶׁהֵם אִשִּׁים נָכְרִיִּים וּמַיִם הַזֵּידוֹנִים. וְהַמְמֻנִּים שֶׁלָּהֶם – סָמָאֵל וְנָחָשׁ. סָמָאֵל אֵשׁ הַגֵּיהִנָּם, מְמֻנֶּה עַל הָאֻמָּה שֶׁל עֵשָׂו. נָחָשׁ מְמֻנֶּה עַל הָאֻמָּה שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, וְהוּא רַהַב הַמְמֻנֶּה עַל הַמַּיִם. בִּימִין אַבְרָהָם, שֶׁדַּרְגָּתוֹ חֶסֶד, נוֹטֵל נְקָמָה מִיִּשְׁמָעֵאל וּמֵהַמְמֻנֶּה שֶׁלּוֹ. וּבִשְׂמֹאל יִצְחָק, שֶׁדַּרְגָּתוֹ פַּחַד, נוֹטֵל נְקָמָה מֵעֵשָׂו וּמֵהַמְמֻנֶּה שֶׁלּוֹ. בִּשְׁנֵי מְשִׁיחִים, שֶׁהֵם אֶחָד מִיָּמִין – מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל – מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. וּבְדַרְגָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁהִיא כְּנֶגְדּוֹ, בְּסוֹד שֶׁל (בראשית מח, יד) שִׂכֵּל אֶת יָדָיו {{כי מנשה הבכור}}. אַרְיֵה לִשְׂמֹאל. שׁוֹר לְיָמִין, שֶׁל יִשְׁמָעֵאל. בִּגְלַל שֶׁיְּהוּדָה גָּלָה בְּעֵשָׂו, נִמְצָא יְמִין הַקְּדֻשָּׁה עִם הַשְּׂמֹאל שֶׁל עֵשָׂו. וּשְׂמֹאל הַקְּדֻשָּׁה עִם יָמִין טְמֵאָה שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, {{שם מט}} עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, רוֹעֶה נֶאֱמָן, בְּדַרְגָּה שֶׁל תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, נוֹטֵל נְקָמָה מֵעֵרֶב רַב. בְּשָׁלֹש דְּרָגוֹת אֵלּוּ יִפְקֹד {{יצאו}} כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מִן הַגָּלוּת, וּבָהֶן יִקַּח נְקָמָה מֵעֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל וְעֵרֶב רַב. כְּדֻגְמָא שֶׁל עֵרֶב רַב מְעֹרָבִים בְּעֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, כָּךְ יַעֲקֹב מְעֹרָב בְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק, עֵרוּב שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וְכָךְ מִתְעָרֵב שִׁילֹה עִם מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, וּתְהֵא שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל שְׁנֵיהֶם כְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁרָאָה בִּלְעָם בִּנְבוּאָתוֹ, שֶׁכָּךְ מִתְקַשְּׁרִים שְׁנֵי מְשִׁיחִים בָּרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן בִּשְׁלֹשָׁה אָבוֹת בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה..” (זוהר – רעיא מהימנא כרך ג במדבר פרשת פנחס דף רמו עמוד ב). מכאן ניתן להסיק בפשטות, שספר האופל הוא ספר מזוייף ארור ומשומד.

.

שיבושי זמן – דוגמה ז’:

ולא רק עם הישמעאלים התבלבלו כותבי ומעתיקי הזוהר. הנה כאן מאמר נוסף הלקוח מספר הזוהר: “וְעַל זֶה יֵשׁ שֵׁדִים יְהוּדִים וְיִשְׁמְעֵאלִים וְנוֹצְרִים, וְהַגְּדוֹלָה לִבְנֵי עֵשָׂו וְיִשְׁמְעֵאלִים. וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם הִיא? מִן הַגּוּפוֹת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהֵם אַחִים עִמָּנוּ מִן הַגּוּף, וְלֹא מִנְּשָׁמָה, וְלֹא מִן רוּחַ, וְלֹא מִנֶּפֶשׁ, וְלֹא מִנְּשָׁמָה לִנְשָׁמָה” (זוהר חדש. רות דף לב עמוד א).

שדים נוצרים?! נוצרים?! והרי בתקופת רבי שמעון בר יוחאי מאמיני ישו היו כת יהודית קטנה והדת הנוצרית עוד לא נולדה. והרי זה ברור שמדובר במאמר מאוחר שנכתב בתקופה שבה האיסלאם והנצרות שלטו בעולם ולא בתקופת חז”ל אשר בזמנם הדתות הללו כלל לא היו קיימות. מאמר זה, בנוסף להיותו שיקרי הנו גם טיפשי ואווילי בהיותו מייחס לשדים השתייכות לדת.

.

שיבושי זמן – דוגמה ח’:

כידוע, נהוג לכנות את חכמי כל תקופה במונח מייצג. לדוגמא, חכמי המשנה נקראים תנאים. חכמים אלו חיו מסוף ימות בית שני ועד ימות רבי יהודה הנשיא אשר על פי המסורת אסף וקיבץ את דבריהם ויצר את המשנה.

לאחר מכן הגיעה תקופת חכמי התלמוד, הנקראים אמוראים. תקופה זו נמשכה החל מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא ועד ימות רבינא ורב אשי אשר על פי המסורת חתמו את התלמוד הבבלי. הכינוי “תנאים” לחכמי המשנה ניתן על ידי האמוראים. כלומר, חכמי המשנה לא התייחסו לעצמם כתקופה, אלא בעקבות חתימת המשנה על-ידי רבי יהודה הנשיא כונו החכמים המוזכרים במשנה על-ידי הדורות הבאים “תנאים”.

ברור אם כן שבתקופת רבי שמעון בר-יוחאי, המוזכר במשנה ואשר היה אחד מרבותיו של רבי יהודה הנשיא חותם המשנה, הכינוי “תנאים” לא היה קיים כלל וכלל!! ובטח לא הכינוי “אמוראים”, אשר חיו עשרות ומאות שנים אחר תקופת רבי שמעון בר יוחאי!

והנה לפנינו ספר הזוהר, אשר במאמריו נמצאים הכינויים: ‘תנאים’, ‘אמוראים’, ‘תלמוד ירושלמי‘ ו’תלמוד בבלי‘, וזו ראיה ברורה, לכך שדברים אלו בוודאי לא נכתבו על-ידי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו, אלא על-ידי נוכלים ורמאים בדורות מאוחרים, מכשפים ארורים ופגאנים.

והנה כאן מאמר מספר הזוהר המזכיר את התנאים והאמוראים: “וְתַנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, נֶפֶשׁ יְתֵרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל כְּאֶחָד – אַחַת הִיא, אֲבָל לְכָל אָדָם הוּא כְּפִי מַעֲשָׂיו. וְלָמַדְנוּ מִקַּל וָחֹמֶר שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל כְּאֶחָד, בְּכָל זְמַן שֶׁחוֹזְרִים כֻּלָּם – מִתְקַבְּלִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים ד, ז) כַּה’ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. שֶׁשֵּׁם ה’ מֻכְתָּר עֲלֵיהֶם בְּכִתְרוֹ, שֶׁהוּא כֶּתֶר עֶלְיוֹן. וְזוֹהִי נְשָׁמָה יְתֵרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת וְיָמִים טוֹבִים. וּמִשּׁוּם זֶה תִּקְּנוּ בְּכָל יוֹם לַחְתֹּם בְּשֵׁם ה’ שֶׁהוּא חוֹתָם שֶׁל כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁל הַתְּפִלּוֹת, וְלֹא אוֹמְרִים מוּסָף בְּלִי כֶּתֶר. וּבְשַׁבָּת תִּקְּנוּ לוֹמַר בְּמוּסָף, כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ ה’ אֱלֹהֵינוּ..” (זוהר – רעיא מהימנא כרך ג פרשת פנחס דף רמב עמוד ב).

גם כאן, לא מדובר במעידה מקומית יחידה, אלא שטות החוזרת על עצמה.

בדוגמה הבאה, הבדאי כותב הזוהר ייחס את השימוש במונחים “תנאים ואמוראים” למשה רבנו בתקופת רבי שמעון בר יוחאי עצמו: “פָּתַח וְאָמַר, תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה קוֹרֵא לְכֻלָּם, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּכְלַל עִמָּהֶם בְּכָל זְמַן, אֱמֹר לָהֶם, אֲנִי מְשַׁבֵּחַ לָכֶם כְּפִי נְדִיבוּת שֶׁלָּכֶם, שֶׁאַתֶּם בְּנֵי נְדִיבִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לְשַׁבֵּחַ לָכֶם אֶלָּא אֲדוֹן הָעוֹלָם, שֶׁאֲפִלּוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד אֵין סוֹף בָּכֶם הִיא תְּלוּיָה, כְּמוֹ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה, (איוב יא, ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם. כָּךְ הַשֶּׁבַח שֶׁלָּכֶם. אֲבָל יִתְקַיֵּם בָּכֶם מַה שֶּׁהִתְקַיֵּם בִּי, שֶׁשָּׂמַחְתִּי בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן אָחִי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ, הַלֵּב שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו, יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים..” (זוהר – רעיא מהימנא כרך ג פרשת פנחס דף רמג עמוד א).

במאמר הבא מוזכרת גם המשנה (מתניתין) אשר לא הייתה קיימת בימות רבי שמעון בר-יוחאי: “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זֶה הוֹד שֶׁלְּךְ, רוֹעֶה נֶאֱמָן, שֶׁבּוֹ אַתָּה חָרֵב מִנְּבוּאָתְךְ מִשְּׂמֹאל, וּמִשּׁוּם שֶׁאַתָּה (ישעיה סג, יב) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה, שֶׁהוּא נֵצַח, רֹאשׁ שֶׁל הַשַּׁחַר, וְנֶאֱמַר (משלי ה, יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים, לָכֵן פָּתַח דָּוִד וְאָמַר לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, שֶׁבּוֹ יָבֹא בַּעַל נוֹצֵחַ הַקְּרָב. וּמִשּׁוּם שֶׁנֵּצַח וְהוֹד הֵם שְׁנֵי מִינֵי שַׁחַר, בֵּאֲרוּ בַּמִּשְׁנָה (מתניתין) מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִין, וְלֹא אָמַר בַּשַּׁחַר, אֶלָּא בְּשַׁחֲרִין – לְשׁוֹן רַבִּים, שְׁנַיִם..” (זוהר – רעיא מהימנא כרך ג פרשת פנחס דף רמג עמוד א)

גם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, אשר נכתבו מאות שנים אחר רבי שמעון בר יוחאי מוזכרים בספר הזוהר: “על התעודה זו תלמוד ירושלמי דכתיב צור תעודה חתום תורה בלימודי. בא”י שם נקראו למודי ה’ ושם היו ולא בח”ל. וכתיב לתורה ולתעודה. ועל התמורה. זו תלמוד בבלי שפלפלו בלשון יהדת והכל היה לפני הקדוש ברוך הוא קודם שברא העולם” (זוהר חדש כרך ב מגילות מגילת רות דף מט עמוד ב)

.

שיבושי זמן – דוגמה ט’:

ספר הזוהר הארור מפי הגבורה, משתמש כראיה למאמריו, בתרגומו לארמית של “התנא יהונתן בן עוזיאל” על התורה ועל הכתובים. בהמשך נביא את הדוגמאות. אלא, שלפי חז”ל תרגום יהונתן בן עוזיאל הוא על ספרי הנביאים בלבד. לא על התורה ולא על הכתובים. הנה כאן דבריהם במסכת מגילה: “ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא – משום דאית ביה קץ משיח” (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א). כלומר, אונקלוס הגר תרגם את התורה לארמית. יהונתן בן עוזיאל תרגם את הנביאים לארמית ונאסר עליו לתרגם לארמית את הכתובים.

והנה מצאנו, כי ספר הזוהר מצטט, על-פי דבריו, מתרגום יונתן בן עוזיאל על הכתובים. תרגום שעל פי עדות חז”ל כלל לא קיים: “מִצְוָה אַחַת עֶשְׂרֵה הִיא נִקְרֵאת תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית, מִנְחָה וְעַרְבִית, מִצַּד שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת, וְהִיא תְּפִלַּת כָּ”ל פֶּ”ה. אֵין כֹּל אֶלָּא צַדִּיק, שֶׁכָּתוּב (דברי הימים א כט) כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁאוֹחֵז בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. פֶּ”ה כְּחֶשְׁבּוֹן מִילָה. וּמַה בְּרִית בָּהּ מִתְיַחֲדִים זָכָר וּנְקֵבָה שֶׁלְּמַטָּה – אַף בַּיְסוֹד מִתְיַחֵד חָתָן וְכַלָּה שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא חַי הָעוֹלָמִים כּוֹלֵל חַ”י בְּרָכוֹת, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי י) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק” (ספר הזוהר פנחס רנ”ז עמוד א).

כמו-כן מצאנו בדברי ספר הזוהר ציטוט, על-פי דבריו, מתרגום יונתן בן עוזיאל על התורה. גם הוא ספר שלא קיים: “וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וְגוֹ’, פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: מַה זֶּה מִקֵּץ יָמִים? אֶלָּא מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁעָתִיד לוֹמַר בּוֹ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ, וְתִרְגֵּם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל, קֵץ כָּל בָּשָׂר – הַמְחַבֵּל שֶׁל כָּל בָּשָׂר, מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. רָאָה שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ מְחַבְּלִים כְּרָמִים, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם כִּי כֶרֶם יהו”ה צְבָאוֹ”ת בֵּית יִשְׂרָאֵל, בִּגְלַל כָּךְ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וְרָאָה שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מֵהֶבֶל כַּמָּה צַדִּיקִים, בִּגְלַל זֶה וַיִּשַׁע יהו”ה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ” (זוהר. תיקון ששים ותשע. דף קי”ג עמוד ב).

הבדאי הנוכל המכשף הארור פשוט טעה. לא מדובר בתרגום יונתן בן עוזיאל אלא ככל הנראה בתרגום מאוחר יותר המכונה “תרגום ירושלמי” הנכתב בראשי תיבות ת”י כמות תרגום יונתן (ת”י), ואשר כלל לא היה מצוי בידי רבי שמעון וחכמים בני דורו.

.

שיבושי זמן – דוגמה י’:

בספר הזוהר מובא המאמר הבא: “וּבַת מֶלֶךְ אֲסוּרָה בִסְרָכוֹת, בְּבֵית הַסֹּהַר, בְּגָלוּתָהּ. וְהִיא קֵן שֶׁל סָמָאֵל בֵּין הַכּוֹכָבִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִשְׁבַּע, (עובדיה א) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךְ מִשָּׁם אוֹרִידְךְ נְאֻם ה’. וּשְׁכִינָה נֹגַהּ, וְנֹגַהּ לָאֵשׁ (יחזקאל א), וּמִכָּאן קָרְאוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵשׁ נֹגַהּ..” (זוהר – רעיא מהימנא כרך ג פרשת כי תצא דף רפב עמוד א).

כלומר כותב ספר הזוהר מסביר במאמר מדוע נקרא בית כנסת “אש נוגה“. אלא שהכינוי “אש נוגה” לבית כנסת, לא מופיע כלל בשום מקור בחז”ל. אין מילה כזאת. המילה “אס-נוגה” מוכרת מ-“הלדינו” שמקורה ספרדית קדומה, שם משמעותה אכן בית כנסת. כלומר כותב הזוהר התבלבל בתקופה והשתמש במילה שמקורה בספרדית. שפה שכלל לא הייתה קיימת בתקופת חז”ל וסבר כי מקור המילה קדום.

.

שיבושי זמן – דוגמה יא’:

בספר הזוהר מובא המאמר הבא: “אר”ש אמר רבי יוסי אמר רב כל צבאותיו של אותו עבד נוטלים אור ונהנין מזיו הנשמה דתאנא אור הנשמה לעולם הבא גדול מאור הכסא והא מהכסא נטלה הנשמה אלא זה לפי הראוי לו וזה לפי הראוי לו” (זוהר – מדרש הנעלם כרך א פרשת חיי שרה דף קכו עמוד ב). רבי יוסי המוזכר במאמר היה תנא בדורו של רבי שמעון בר-יוחאי. לפי המדרש רבי יוסי ציטט מאמר בשם האמורא רב. האמורא רב היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ורבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רבי יוסי. לכן, לא ייתכן שרבי יוסי יצטט דברים בשם תלמיד תלמידו וודאי שלא לאור המציאות בה, כנראה רבי יוסי נפטר עוד לפני שהאמורא רב נולד.

.

שיבושי זמן – דוגמה יב’:

בספר הזוהר מובא המאמר הבא: “ר’ אלעזר הוה יתיב קמיה דר”ש אבוי והוי עמיה ר’ יהודה ורבי יצחק ורבי חזקיה, א”ר אלעזר לרבי שמעון אבוי האי דכתיב לך לך מארצך וממולדתך..” (זוהר כרך א פרשת לך לך דף עח עמוד ב). לפי מאמר זה רבי אלעזר היה יושב לפני רבי שמעון בר-יוחאי אביו והיו עמו רבי יהודה ורבי יצחק ורבי חזקיה. כמובן שזה לא ייתכן. תחת השם רבי חזקיה ידועים שני חכמים אמוראים: רבי חזקיה בנו של רבי חייא ורבי חזקיה תלמידו של רבי ירמיה. שניהם נולדו עשרות שנים אחר מות רבי שמעון בר-יוחאי. השיבושים אודות רבי חזקיה מופיעים בעוד הרבה מקומות בספר הזוהר כמו הסיפור הבא: “ר’ יהודה ורבי חזקיה הוו אזלי מקפוטקיא ללוד והוה רבי יהודה רכיב ורבי חזקיה על רגלוי..” (זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קס עמוד א). על-פי סיפור זה רבי יהודה ורבי חזקיה היו הולכים יחד בדרך. כמובן שזה שקר משום שמדובר בשני חכמים מתקופות שונות. רבי יהודה הוא בן תקופתו של רבי שמעון בר-יוחאי ורבי חזקיה, כאמור, לא חי בימיו. מאמרים רבים בשמו של רבי חזקיה וסיפורים של מפגש שלו עם חכמים שאינם בני דורות מעידים כי הבדאי כותב ספר הזוהר התבלבל וחשב את רבי חזקיה כתנא.

ע”כ כתבתי הנראה לעניות דעתי. במאמר הזה נסביר על עילגות דברי הטמא והסברו על מאמר שלמה המלך, “כשושנה בין החוחים”. חן שאולוב ספרדי טהור.