.

***

מעשה מרכבה – מה הוא?

ד) והנה כעת, צריכים אנו לעמוד על השאלה הראשונה שהצבנו לפני הקורא בסוף המאמר הקודם. והשאלה היא, מה הוא, “מעשה מרכבה“, כלומר, מה הם, “עיקרי מעשה מרכבה“? ומה הם עקרונות הלימוד שכלולים בידיעת, “מעשה מרכבה“, ובעצם, באיזה אופן של השגה שהשיג המשיג, המעיין בדעתו, יהיה אסור לו ללמד לאחרים דבר זה שהשיג, אם בכלל השיג בדעתו הזכה, אם זכה לכך.

ועל מנת להבין מה הוא, “מעשה מרכבה“, יש לזכור דבר חשוב אשר יוביל אותנו בהמשך הדרך כמו שהסברנו לעיל, והוא הסיבה, מדוע חז”ל קראו למדע האלהי תחת המילים – “מעשה מרכבה“, כלומר מדוע חז”ל קראו, להנהגת ה’ בעולמו והדרכים אשר הוא מנהיג את הבריאה, קראו לזה, “מעשה מרכבה”, וביארנו לעיל, כי לעולם, אדם שמתעסק בדעתו השכלית במעשה מרכבה, ומנסה להבין את הענינים הללו, אינו מתעסק ומנסה להבין, אלא דווקא את הדרכים שהבורא מנהיג את העולם, אולם בבורא עצמו, כלומר בעצמותו, לכאורה נראה שאין זו השגה אפשרית כלל!.

ורצוני לומר, שכל מה שהשיגו הנביאים, ומהם בחיר הנביאים, הוא משה רבינו עליו השלום, כל ההשגה הגדולה שהיתה לו, לא היתה כלל ולא התעסקה בעצמותו של ה’ יתברך וכיצד הוא יתברך אחד וכו‘, אלא הכל היה בהבנת הדרכים והפעולות אשר הוא יתברך ברא ומנהיג את העולם, וזו הידיעה אצל משה רבינו היתה ההשגה הגדולה ביותר, שהצליח הוא, מכל הנביאים, לדעת בדעתו הזכה יותר מכולם בענינים הללו, וזיכה אותו הבורא יתברך לכך, להשיג ולדעת את דרכיו, וכיצד ברא ומנהיג הוא יתברך את העולם.

ועל זה אמר משה רבינו עליו השלום (שמות פרק לג פסוק יג פרשת כי תשא): “וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה”. ומפשט הכתוב, ביקש משה רבינו לדעת את הדרכים שהבורא מנהיג את עולמו. שכן אמר, “הודיעני נא את דרכיך“, ולא אמר, “הודיעני נא את מציאותך” וכו’. ולכן הוסיף ואמר, “ואדעך“, כלומר, על ידי ידיעת הדרכים שאתה פועל בעולם, אני יכיר ויבין את רחמנותך, פועלך וכו’, וכל זה יוביל אותי לדעת מי אתה יותר ויותר.

וכך תרגם פרשן האמת והצדק, רבינו אונקלוס, “וכען אם כען אשכחית רחמין קדמך, הודעני כען ית אורח טובך ואדע רחמך, בדיל דאשכח רחמין קדמך וגלי קדמך ארי עמך עמא הדין”. עכ”ל. והנה שימו לב אתם הקוראים הנעימים, לתרגום הנפלא של אונקלוס, שכתב על המילה, “ואדעך” – “ואדע רחמך“, ובא אונקלוס לפי עניות דעתינו, להרחיק מן המחשבה של הקוראים שמשה רבינו ביקש לדעת את ה’ ידיעה כמו שאדם מכיר את חבירו ויודע מי הוא בצורתו פנים בפנים, ויותר כיון אונקלוס בכל פירושו זה, שהידיעה של משה רבינו כלפי ה’, היא ידיעת דרכיו והנהגותיו של הבורא בעולם.

ולכן מבואר יוצא, שמשה רבינו ביקש לדעת את דרכי ה’ בעולם, כלומר, ביקש להשיג ולהבין עניני “מעשה מרכבה”!

וכן תרגם הירושלמי, “ועתה אִם נא מצאתי רחמים לפניך, הודיעני עתה את דרך טובך, ואדע רחמיך איך אתה נוהג עִם בני אדם, צדיקים מגיע להם כמו חוטאים ולחוטאים כמו צדיקים, ושוב צדיקים מגיע להם כמו זכויותיהם, וחוטאים מגיע להם כמו חטאיהם מִן בִגלל שאמצא רחמים לפניך, וגלוי לפניך כי עמך העם הזה”. ע”כ.

ולכן לפי דעתינו לכאורה, עיקר הלימוד בעניני מעשה המרכבה, הוא להשיג ולדעת את דרכי הבורא בעולם, וכיצד מנהיג הוא את העולם, ועניני מעשה מרכבה לא חונים סביב ההתעסקות בעצמותו יתברך.

ומדוע אנו סוברים כך? מפני שדבר זה כבר ביקש משה רבינו להשיג, וכנגד בקשתו, השיב לו הקב”ה ואמר, שאין ביכולתו וביכולת אף אדם לדעת ולהשיג מי הוא יתברך בעצמותו, וזה מה שנאמר (שמות לג, יח): “וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ“, והשיב לו האל יתברך (שמות לג, כ): “וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי”. ודייק רש”י ואמר: “ויאמר לא תוכל וגו’. אַף כְּשֶׁאַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ אֵינִי נוֹתֵן לְךָ רְשׁוּת לִרְאוֹת אֶת פָּנַי [=”פני” – השגת עצמותו יתברך]”. עכ”ל.

ורצוני לומר בכל זה, שחשיבות לימוד מעשה מרכבה הוא כל כך גדול, משום שכאשר אדם מבין את פעולותיו של הבורא יתברך, וכיצד מנהיג הוא את העולם, אז אין בליבו שום ספיקות עליו יתברך, ובכך משיג את הבורא ויודע אותו ידיעה גדולה ביותר.

וכמו שאדם מביט בשמש בירח ובכוכבים, על ידי כן מתמלא ליבו אמונה ובטחון מכך שיש בורא שברא את הכל, כל שכן ועל אחת כמה וכמה, כאשר אדם משיג בדעתו כיצד כל דבר ודבר מונהג בשיא השלימות על ידי הבורא יתברך, וכאשר אדם משיג דבר זה, ליבו שלם עם הבורא יתברך באופן הטוב ביותר, ונהיה הוא יציר ובחיר הבריאה.

***

“יסוד היסודות ועמוד החכמות”

ועל מנת להבין יותר טוב מה הוא ענין מעשה מרכבה ומה עיקרו, צריכים אנו לדברי רבינו הטהור, ולמה שכתב בספרו הגדול משנה תורה (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק א והלאה): וז”ל: “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך הוא, אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר, “וה’ אלהים אמת”, [כלומר], הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת, “אין עוד מלבדו”, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל [הגלגל הוא החומר שבו תפוסים הירח השמש והכוכבים וכו’] בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.

וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר, “אנכי ה’ אלהיך“, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה [או כח] אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר, “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, ו[נקרא] “כופר בעיקר“, שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.

אלוה זה אחד הוא ואינו שנים, ולא יתר על שנים, אלא אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין, שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף, שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם [כלומר, כל מי שרק יפרש כיצד הבורא הוא אחד בעצמותו, כפר בעיקר, מכיון שאין יחוד כיחודו יתברך] … הרי מפורש בתורה ובנביאים, שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגוייה, שנאמר, “כי ה’ אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת”, והגוף לא יהיה בשני מקומות, ונאמר, “כי לא ראיתם כל תמונה”, ונאמר, “ואל מי תדמיוני ואשוה”, ואילו היה גוף, היה דומה לשאר גופים.

אם כן מהו זה שכתוב בתורה, “ותחת רגליו“, “כתובים באצבע אלהים”, “יד ה’“, “עיני ה’“, “אזני ה’“, וכיוצא בדברים האלו? [דע ש]הכל לפי דעתן של בני אדם הוא, ש[בני אדם] אינן מכירין אלא הגופות [בלבד, כלומר בני אדם משיגים רק מה שנעשה מחומר וצורה], ודברה תורה כלשון בני אדם, [על מנת שנבין בדעתינו פעולות ה’, ומה עושים אנו במעשינו].

והכל כנויים הן, שנאמר, “אם שנותי ברק חרבי“, וכי חרב יש לו? ובחרב הוא הורג? אלא משל [הוא]! והכל משל!

ראיה לדבר, שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא לבושיה כתלג חיור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה, משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח צבור עטוף, [כל זה] לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה, ואמתת הדבר [הזה, כלומר לדעת מי הוא יתברך בעצמותו], אין דעתו של אדם מבין, ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזה שאמר הכתוב (איוב פרק יא פסוק ז): “הַחֵ֣קֶר אֱל֣וֹהַּ תִּמְצָ֑א אִ֤ם עַד־תַּכְלִ֖ית שַׁדַּ֣י תִּמְצָֽא”. ע”כ.

והנה הרואה יראה שכתב רבינו במפורש, “לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה, ואמתת הדבר [הזה, כלומר לדעת מי הוא יתברך בעצמותו], אין דעתו של אדם מבין, ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזה שאמר הכתוב (איוב פרק יא פסוק ז): “הַחֵ֣קֶר אֱל֣וֹהַּ תִּמְצָ֑א אִ֤ם עַד־תַּכְלִ֖ית שַׁדַּ֣י תִּמְצָֽא”. עכ”ל. והנלמד מדבריו כפי שכתבנו, שעניני מעשה מרכבה שמשיג האדם בדעתו, נראה כי אין הוא מתעסק כלל ב-לנסות לדעת מי הוא הבורא בעצמותו, כי זה אין אדם יכול להשיג ולא לחקור לכאורה.

ולכן ממשיך רבינו ומבאר (הלכה י’ בפרק הנזכר): “[אם כן], מהו זה שביקש משה רבינו להשיג? כשאמר, “הראני נא את כבודך”! ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו [מי זה ה’ יתברך], כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמתת המצאו כאשר היא.

והשיבו ברוך הוא, שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו. והודיעו ברוך הוא [למשה רבינו], מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו, דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים, כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו, והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר, “וראית את אחורי, ופני לא יראו”. ע”כ.

והנה נראה קצת מתוך דברי רבינו הטהור, שמשה רבינו ביקש לדעת מי הוא ה’ יתברך בעצמותו, ולא רק להבין דרכיו והנהגתו בלבד. וענה לו ה’ יתברך ואמר, שדבר זה אין בכח אדם לדעת כלל.

ולכן המשיך הרמב”ם וכתב, “והודיעו ברוך הוא, מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו וכו‘”. כלומר, כוונת הרמב”ם לומר, שגילה לו ה’ יתברך, ונתן כח בשכלו של משה רבינו, להשיג כל הדרכים והידיעות, כיצד הוא יתברך מנהיג את העולם בכללותו, וכיצד הכל מנוהל ומסודר בתכלית הסדר והסידור! עד שבעיני משה רבינו היתה השגת ה’ בענינים הללו, כמי שראה את גבו של חבירו ואת בגדיו אשר הוא לובש, באופן שאי אפשר לומר לו יותר, שמה שהוא ראה לא היה קיים!

ולכן אמר לו ה’ יתברך (שמות פרק לג פסוק כג פרשת כי תשא): “וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י, וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י, וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ“. כלומר, כוונת ה’ יתברך במילים אלו, הוא למשול במשל ולשבר את האוזן, שלעולם לא היה אדם בעבר, ולא יהיה גם בעתיד, ואפילו משה רבינו עליו השלום, שיוכל להשיג ולדעת את ה’ יתברך בעצמותו, ומי הוא ממש. וזה הענין שאמר ה’ לשון זו למשה רבינו, “ופני לא יראו“, ולא חלילה שיש ל-ה’ יתברך פנים או אחור כמו שביארנו כבר.

אלא לשון, “פני“, הכוונה על השגה בשלימות וידיעת עצמותו יתברך. ולשון, “אחור“, הוא אמנם השגה, אבל אינה השגה שלימה שמכיר ויודע ומשיג, מי העומד מולו ממש.

וכוונתי לומר, שהנה, מי שראה את גבו של חבירו, אע”פ שנחקק בליבו ראיית חבירו בצד מה, ויודע מציאותו שהינו קיים, אלא שעדיין ודאי אינו מכיר ויודע את תווי פניו של חבירו, ולא השיגו בתכלית השלימות. ועל זה הדבר ה’ יתברך משל את הדברים הללו במשל, ואמר, שמשה רבינו שהוא בחיר מכל בני האדם שהיו, ושיהיו בעתיד, גם הוא עם כל גדולת מעלתו, לא יכול היה להשיג את ה’ יתברך בעצמותו, כלומר שאינו יכול לדעת כלל מי זה ה’ יתברך בעצמותו ומי הוא ממש.

אמנם גילה לו ה’ יתברך את ההשגה הגדולה ביותר שידע איש מכל בני אדם שהיו מבריאת העולם, ושיהיו לעתיד, הוא משה רבינו, שזכה להשגה כזו גבוהה, שהיה בקי בכל דרכי ה’ יתברך בעולם, כלומר שהיה בקי בשלימות בדרכי הנהגתו בעולם, וזה הוא הנקרא, “מעשה מרכבה“, לדעת את הדרכים והמהלכים שהבורא יתברך מנהיג בהם את העולם, מה שנקרא, “המדע האלהי” כפי שנראה בהמשך.

ודע כי כל האבות הטהורים אברהם יצחק ויעקב, גם הם השיגו השגה גדולה את דרכי ה’ יתברך וכיצד מנהיג הוא את העולם, והיו עוסקים הם ללא ספק במעשה מרכבה, אמנם עם כל גדולתם, לא השיגו את כל דרכי ה’ יתברך בשלימות. אמנם משה רבינו בוודאי כי השיג את כל דרכי ה’ יתברך בשלימות, והיה בקי בכל עניני מעשה מרכבה.

כמו שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים, שקדמו לפניו, והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג [בעבר] וישיג [בעתיד] כל אדם שנמצא, ושימצא [לעתיד].

ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות, עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו, ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים”. ע”כ.

והנה מוכח לך אתה הקורא הנעים, כי משה רבינו הוא היחיד מכל בני אנוש שהיו ושיהיו בעתיד, ששבר כל המסכים כולם, והשיג את הנהגת ה’ יתברך בשלימות, והיה בקי בכל עניני מעשה המרכבה בתכלית השלימות.

ומכיון שכך, לעולם ועד אי אפשר היה לכחש ולומר לו, שה’ יתברך אינו קיים או אינו אחד יחיד ומיוחד, ונחקק הדבר אצלו באופן כזה, שאי אפשר לומר לו, שה’ יתברך אינו קיים או שאינו מנהיג לבדו את העולם. והיה דבר זה אצלו כמי שראה במציאות אדם עם בגדים, וכל מי שיאמר לו שהוא דמיין, הרי זה בשבילו שקר גמור! וכך היה אצל משה רבינו ידיעת ה’ יתברך!

אמנם חשוב לב לשים לנקודה חשובה אשר תוביל אותנו בהמשך, והוא, שעם כל גדולת משה רבינו שהיה בחיר האנושי מכל בני האדם שהיו ושיהיו בעתיד, גם הוא לא זכה לדעת ולא יכל לדעת מי הוא ה’ יתברך בעצמותו. וידיעת ה’ יתברך בעצמותו אינה נחשבת כלל למעשה מרכבה, וכמו שביארנו כבר למעלה, שזו הסיבה שחז”ל הטהורים קראו לידיעת והבנת דרכים אשר ה’ מנהיג את עולמו, בשם העולה על, “מעשה מרכבה”. כי כל מה שניתן להשיג זה את המרכבה עצמה, שהם הדרכים שבהם ה’ מנהיג את העולם, אבל לדעת מי הוא הרוכב בעצמותו, דבר זה אינו נכלל בכלל מעשה מרכבה, ואי אפשר לאף אנוש להשיג דבר זה.

ואף המלאכים לא יודעים מי זה ה’ יתברך בעצמותו בשלימות, ולכן כתוב עליהם, “נושאי כסא הכבוד“, ולא “נושאי הכבוד“, כי גם הם לא יכולים לדעת מי הוא ה’ יתברך בעצמותו.

ודע לך קורא נעים, שאם יבוא מישהו ויאמר שהשיג הוא, יותר ממה שהשיג משה רבינו ולו בדבר אחד, הרי נדע בדעתינו שכל דבריו אינם אמת, ומכחיש הוא נבואתו של משה רבינו. וכבר כתב רבינו על מי שחולק או רק מפקפק במחשבתו באחד מיסודות הדת (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): בזה”ל: “… וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. עכ”ל.

והרי לך שכל מי שכתב, אמר, חשב, שיש מישהו בעולם שהשיג ולו בדבר אחד יותר ממה שהשיג משה רבינו, זו ההוראה והראיה, שכל דבריו הם שקר גמור, וחובה עלינו לשנותו ולהשמידו, ונקרא מין גמור וכופר בעיקר, ונחשב הוא לאפיקורוס גמור!

***

“הסברו של הרמב”ם במורה נבוכים”

והנה בתוך כל הדברים הללו, ראינו כי זיכנו האל יתברך לכוין לדעתו של הרמב”ם בספרו הגדול, “מורה הנבוכים“, וכתב רבינו הטהור (חלק א’ פרק נד’): “דע – כי אדון החכמים ׳משה רבינו׳ ע״ה, ביקש שתי בקשות [מהבורא יתברך]. וּבָאַתְהוּ [=והשיב לו הוא יתברך] התשובה, על שתי הבקשות [אשר ביקש משה רבינו, ממנו יתברך].

הבקשה האחת: היא בקשו ממנו יתברך, שיודיעהו עצמו ואמיתתו. [כלומר, שביקש משה רבינו לדעת להבין ולהשיג בשכלו, מי הוא בדיוק ה’ יתברך, מה שנקרא, “ידיעת עצמותו”].

והבקשה השנית: והיא אשר ביקש [משה רבינו] תחילה [=בראשונה, כלומר הבקשה הראשונה שביקש משה רבינו מן הבורא יתברך, הוא] שיודיעהו תאריו. [=ידיעת “תואר” הכוונה – “כיצד הוא יתברך מנהיג את עולמו”. שכן כל תואר המוזכר כלפיו יתברך, הוא רק בגדר, “דברה תורה בלשון בני אדם”. והבנת משמעות התואר לפרטי פרטים הם הדרכים שבהם ה’ מנהיג את העולם, והיא זו הנקראת ידיעת “מעשה מרכבה”. והסביר רבינו הטהור, שהיא היתה הבקשה הראשונה שביקש משה רבינו לדעת, על מנת לדבק נפשו בבורא יתברך].

והשיבו [הוא] יתברך על שתי השאלות בשייעד לו, בהודיעו אותו תאריו כולם [על מה הם מורים, וכיצד כל תיאור בא לתאר את הנהגתו יתברך באופן המדוייק ביותר], ושהם [התוארים המוזכרים הם הוראה על] פעולותיו [יתברך ויתעלה שמו]. והודיעו [ה’ יתברך לאחר מכן ואמר למשה רבינו, והשיב לו על השאלה השנית ששאל], כי עצמו [=ענין עצמותו יתברך שביקש משה רבינו לדעת, זה בוודאי כי] לא יושג לפי מה שהוא [באמת, ולו אפילו במעט].

אלא שהוא [יתברך ויתעלה שמו], העירו [למשה רבינו] על מקום עיון [=כלומר, הודיע ה’ יתברך למשה רבינו והסביר לו, באלו אופנים ניתן לעיין בענינים הנוגעים אליו יתברך, ובמה לא ניתן לעיין בדברים הנוגעים אליו יתברך. ואמנם הבטיח לו ואמר, שכל מה שאפשר שאדם גשמי ישיג בזה העולם במדע האלהי הנקרא מעשה מרכבה], ישיגו [הוא משה רבינו] ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו, ואשר השיגו הוא [משה רבינו] ע״ה, לא השיגו אדם [שהיה] לפניו, ולא [ישיג השגה כמו שהוא השיג כל מי שיבוא] לאחריו.

אמנם בקשו [=בקשתו של משה רבינו על בירור] ידיעת תאריו [ודרכי הנהגתו של הבורא יתברך], הוא אמרו (שמות פרק לג פסוק יג פרשת כי תשא): “וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ, וְאֵדָ֣עֲךָ֔, לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ, וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה”. והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים.

[הנה] אמרו [=כלומר מה שאמר משה בתחילה]: “הודיעני נא את דרכיך, ואדעך”. [בקשה זו אשר ביקש משה רבינו] מורה [ומלמדת אותנו] על היותו יתברך נודע בתאריו, כי כשידע ׳הדרכים׳ – ידעהו. [כלומר, למדים אנו ממילותיו אלו של משה רבינו, שידיעת “תוארים” והבנתם לכל אדם עד היכן שידו מגעת, והם בעצם ידיעת הדרכים שהבורא יתברך מנהיג את העולם, כלומר ידיעת דרכיו יתברך. היא זו הגורמת לאדם להכיר את הבורא ולהיות דבוק בו. והנה משה רבינו על ידי בקשת ידיעת הדרכים הללו, בוודאי כי יהיה ה’ יתברך נודע יותר באמיתתו מאשר קודם לכן לפני משה רבינו. ולכן הרמב”ם מדגיש, כי תכלית בקשתו של משה רבינו, היתה להדבק בבורא יתברך ולהיות קרוב אליו בתכלית הקירוב, ולא רק לדעת את “דרכיו” בשביל ענינים אחרים והשכלה וכו’, אלא כל זה היה על מנת להכיר אותו יתברך יותר ולהדבק בו יותר].

ואמרו [=ואמנם מה שאמר משה רבינו]: ״למען אמצא חן בעיניך״. [ענין זה] מורה [ומלמד] על, שמי שידע האלוה [יותר ויותר במחשבתו ובליבו], הוא אשר ימצא חן בעיניו [=בעיני ה’ יתברך יותר], [ו]לא [כמו שחושבים המון בני אדם, שהמרוצה יותר לפניו יתברך, הוא דווקא] מי שיצוּם [צומות ארוכים של עינוי נפש וירבה בהם וכו’], ויתפלל לבד [בכוונה מלאה ועצומה, ויתפלל שעות שלימות, וזו טעות!], אבל [=אלא בוודאי], כל מי שידעהו [=כל מי שידע אותו יתברך יותר, וישיג אותו יותר], הוא הנרצה, המקורב [לפניו יתברך].

ומי שסכלו [=כלומר מי שלא משיג את ה’ עד היכן שידו מגעת, ולא מתאמץ להשיגו יותר ממה שהוא מכירו], הוא הנקצף בו, המרוחק [לפניו יתברך].וכפי שיעור החכמה והסכלות [שהגיעו בני אדם אליהם], יהיה הרצון והקצף [לפניו יתברך], והקירוב והריחוק [ממנו יתברך]. וכבר יצאנו מִכַּוָּנַת הפרק, ואשוב אל הענין.

וכאשר ביקש [משה רבינו] ידיעת [=לדעת את] התוארים, וביקש מחילה על האומה, ונענה במחילתם. וביקש אחר כן השגת עצמו יתברך [=כלומר שביקש להשיג גם את עצמותו יתברך ולדעת מי הוא ממש]. והוא אמרו [=ועל זה אמר], ״הראני נא את כבודך״. נענה [תחילה] על המבוקש הראשון [שביקש], והוא [מה שביקש ואמר], “הודיעני נא את דרכיך“, ונאמר לו: ״אני אעביר כל טובי על פניך״.

ו[אמנם] נאמר לו [והושב לו] במענה השאלה השניה [על ידי הבורא באומרו], ״לא תוכל לראות את פני וכו׳״. [כלומר, השגת עצמותו יתברך ומי הוא יתברך שמו, גם משה רבינו לא יכל להשיג דבר זה ואפילו במעט מן המעט].

אמנם אמרו [=אמנם מה שאמר לו ה’ יתברך] ׳אני אעביר כל טובי על פניך׳, [אינו לענין ידיעת עצמותו יתברך, אלא] הוא [יתברך] רמז [אליו], להראות אותו הנמצאות כולם [כלומר רמז לו ה’ יתברך, שילמד אותו ויראה לו את כל עניני מעשה המרכבה, וכיצד בעצם הוא יתברך מנהיג את העולם], הנאמר עליהם, ״וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד״. רצוני לומר, ב-“הראות אותם לו” שישיג טבעיהם והקשרם קצתם בקצתם, וקשריהם זה בזה [על פי מהדורת הרב קאפח עמוד קכט], וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט.

ואל זה הענין רמז באמרו: ״בכל ביתי נאמן הוא״ – כלומר: שהוא [משה רבינו] הבין מציאות עולמי כולו [=ולא חלק ממנו או רובו! אלא היה משה רבינו מבין עניני מעשה המרכבה כולה אחד לא חסר, והיה מבין] הבנה אמיתית קיימת\יציבה [במדע האלהי], כי ההשקפות שהן בלתי נכונות אינן יציבות. נמצא כי השגת אותם המעשים\הפעולות, הם תאריו יתעלה, אשר על ידם הוא [יתברך] נודע.

והראיה [=ההוכחה] על שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם [רק] פעליו יתברך [=כלומר הראיה שאותם הדברים שגילה לו ה’ יתברך למשה רבינו, הם רק הדרכים שבהם מנהיג הוא את העולם], היות הדבר אשר הודיעו – תארי פעולות גמורים: ״רחום וחנון ארך אפים״ – הנה כבר התבאר כי ה׳דרכים׳ אשר ביקש ידיעתם והודיעוהו אותם הם הפעולות הבאות ממנו יתברך.

וה-“חכמים” יקראום ׳מידות׳, ויאמרו: ׳שלוש עשרה מדות׳, וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם, ״ארבעה מידות בנותני צדקה״, ״ארבע מידות בהולכי לבית המדרש״ – וזה הרבה.

והענין, הנה אינו שהוא [יתברך] בעל מידות, אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממידות, רצוני לומר: מתכונות נפשיות, ולא שהוא יתברך בעל תכונות נפשיות.

ואמנם, הספיק לו [למשה רבינו] זכרון [למנות רק] אלו ה-“שלוש עשרה מידות”. ואף על פי שכבר השיג ׳כל טובו׳, רצוני לומר [שהשיג משה רבינו] כל פעולותיו [של הבורא יתברך], כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית׳ בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כונת שאלתו, כי סוף המאמר ״ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה״ – כלומר: אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם.

הנה כבר התבאר לך כי ה׳דרכים׳ וה׳מידות׳ – אחד [לשון משותף הם כלפיו יתברך], והם – הפעולות הבאות מאתו ית׳ בעולם, וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו, תואר הוא ית׳ בתואר אשר יבוא ממנו הפועל ההוא, ונקרא בשם הנגזר מן הפועל ההוא … והכונה כולה – כי התארים המיוחסים לו ית׳ הם תארי פעולותיו, לא שהוא ית׳ בעל איכות“. עכת”ד רבינו הטהור הרמב”ם.

והדברים מובנים. ומוכח מדבריו של רבינו הטהור, שמשה רבינו עליו השלום זכה לדעת את כל הדרכים שמנהיג הבורא יתברך את העולם, וידע מעשה מרכבה בשלימות לא חסר אפילו מעט.

אמנם מה שביקש לדעת מי זה ה’ יתברך בעצמותו, הודיע לו הבורא יתברך שגם הוא, לא יכול לדעת דבר זה, ולא מפני שהחיסרון אצלו, אלא מפני שאדם בעל גוף גשמי אינו יכול לדעת לעולם מי זה ה’ יתברך בעצמותו!

***

“האם אחר המוות יוכל להשיג האדם את עצמותו?”

והנה מה שכתבנו שאין אדם בעל גוף גשמי יכול להשיג את הבורא יתברך בעצמותו, ונשמע מכך שלאחר הפטירה של האדם יוכל הוא להכיר ולדעת את ה’ יתברך בעצמותו. ראינו כי דבר זה שנוי במחלוקת בין התנאים כפי שנביא בהמשך. ונקדים ונאמר, שאין בדברים אלו התעסקות ב-“מעשה מרכבה“, כי אנו לא מתעסקים בפרטים או בענינים הקורים את האדם אחר המוות והמהלכים אשר הוא עובר. אלא אנו רק עומדים על הנקודה העיקרית שדנו בה חכמים, “האם אחר הפטירה של האדם יש באפשרותו לדעת מי זה הבורא יתברך בעצמותו“.

ובתחילה עלה בדעתינו להשמיט הענין הזה מתוך החקירה, אמנם אחר שראינו כי יש תועלת באותם הדברים, נתנו אל ליבנו, לעלות הדברים על הכתב, ומדברים אלו נלמד אנו, כמה ענינים חשובים הנוגעים למה שאנו עוסקים בו.

נאמר בתורה (במדבר פרק ז פסוק פט פרשת נשא): “וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו”. ואמרו חז”ל בתורת כהנים (ספרא ויקרא – דבורא דנדבה פרשה א תחילת פרק ב אות יב): “מאהל מועד, יכול מכל הבית? ת”ל, “מעל הכפרת“, אי מעל הכפרת יכול מעל הכפרת כולה, ת”ל, “מבין שני הכרובים”, דברי רבי עקיבא.

אמר ר’ שמעון בן עזאי, איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו, “הכבוד” שנאמר בו, “הלא את השמים ואת הארץ אני מלא”‘ ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה, כלומר דחק [ה’ יתברך כביכול את עצמו], להיות מדבר מעל הכפורת, מבין שני הכרובים.

רבי דוסא אומר, הרי הוא אומר, “כי לא יראני האדם וחי“, [מה פירוש “וחי”? לומר לך וללמד, ש]-בחייהם אינן רואים [את הכבוד, כלומר כל בני האדם כולל משה רבינו, בחייהם שנמצאים בגוף גשמי, לא יכולים להשיג את הבורא ואת עצמותו יתברך], אבל רואים [=משיגין את הבורא יתברך] במיתתן. וכן הוא אומר (תהלים פרק כב פסוק ל): “אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֨וּ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ, לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כָּל־יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר, וְ֝נַפְשׁ֗וֹ לֹ֣א חִיָּֽה”. [כלומר, מביא התנא החשוב, רבי דוסא, ראיה לדבריו, מתוך שנאמר, “לפניו יכרעו כל יורדי עפר“, וראייתו מזה שנאמר, “לפניו יכרעו“, ומה פירוש, “לפניו“, שמשיגים כל המתים את ה’ יתברך ויודעים אותו יתברך ממש. כך סובר רבי דוסא. ובוודאי ופשוט שמדבר במה שקורה לאדם אחר הפטירה, כלומר במה שישיג לאחר פטירתו מן העולם.

ונראה כי אין כוונתו לחיי העולם הבא, שהעולם הבא הוא התחנה הסופית כמו שביארנו לעיל. שאם כן, היה לו להביא את הפסוק שנאמר על העולם הבא, “עין לא ראתה אלהים זולתך“, בתור ראיה לדבריו. אולם השתמש הוא בפסוק המתאר לאדם, שבחיי חיותו דווקא אין הוא מכיר את ה’ יתברך בשלימות, כלומר שלא יכול לדעת מי זה ה’ יתברך בעצמותו, אבל לאחר המיתה בוודאי כי יכרע “לפני” הבורא בהכרה גמורה, כלומר שידע מי הוא יתברך בעצמותו. כך סובר רבי דוסא. וכמובן שאין בדבריו אלו לימוד או שמץ של לימוד בכלל מעשה מרכבה, כי לא ביאר כלום מעניני המדע האלהי, אלא רק הסביר שלאדם תהיה השגה בבורא יתברך, מה שלא יוכל לקנות בחיי העולם הזה].

רבי עקיבא אומר, “כי לא יראני האדם וחי”, [כוונת הכתוב להודיע, כי] אף “חיות הקודש” הנושאות את “כסא הכבוד” [=”חיות הקודש” הם המלאכים אשר משיגים את ה’ יתברך השגה הגדולה ביותר מן כל המלאכים הנמצאים תחתיהם, ולכן קראם במשל, “נושאות את כסא הכבוד“, לתאר את מעלתן הגדולה, ואף הם] אינן רואות את הכבוד [=כלומר, אף המלאכים הנקראים במשל, “חיות הקודש”, אינן מכירים ויודעים את ה’ יתברך ואת עצמותו.

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ה – ז): “ובמה יפרדו הצורות זו מזו? והרי אינן גופין! לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו, והוא מצוי מכוחו זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו, וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר. זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום, כמו אדם שיושב למעלה מחבירו, אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה, וכמו שאומרין ב-עילה שהיא למעלה מן העלול. שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל … וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד, כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה, אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא, אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה, וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה, והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו”. ע”כ.

וכיצד אנו יודעים שמילת, “כבוד” הוא ידיעת עצמותו יתברך? מכיון שאמר משה רבינו לבורא יתברך הבאנו הדברים למעלה, “הראני נא את כבודך“, ואין כבוד אלא עצמות ה’, ומדוע? מכיון שעל זה השיב לו ה’ יתברך ואמר, שאינו יכול לדעת את עצמותו! וגם המלאכים לא רואים את הכבוד, אלא “נושאות” את כסא הכבוד. כלומר, שהמלאכים יודעים ומכירים את כל הדרכים שה’ יתברך מנהיג את העולם, אולם גם הם אינם יודעים מי הוא יתברך כמו שהוא יודע מי הוא]

אמר רבי שמעון [“התימני” שהיה אחד מתלמידי רבי עקיבא], איני כמשיב על דברי רבי [עקיבא], אלא כמוסיף על דבריו, [מה שנאמר], “כי לא יראני האדם וחי”, אף מלאכים שחיים חיי העולם, אינן רואין את הכבוד [=כלומר אינם יודעים את עצמותו יתברך]”. ע”כ דברי הספרא.

והנה שני עמדות יש לנו בדבר זה:

א) רבי עקיבא חולק על רבי דוסא וסובר, שלאחר הפטירה של האדם אין הוא יכול לדעת את עצמותו יתברך, והראיה לכך, שגם מלאכי השרת הגדולים במעלה אינם יודעים את עצמות הבורא, שהרי אם הטענה של רבי דוסא שבגוף גשמי אין אדם יכול לדעת את עצמות ה’, זו אינה ראיה, כי גם המלאכים שאין להם גוף גשמי אינם יודעים ואינם מכירים את ה’ יתברך כמו שהוא מכיר את עצמו, והם ודאי נפרדים מכל חומר גשמי. ולכן רבי עקיבא חולק ואומר, שגם לאחר פטירת האדם אין הוא יכול לדעת ולהבין את עצמות הבורא.

ויתכן שסובר רבי עקיבא, שרק בחיי העולם הבא שעליו נאמר, “עין לא ראתה אלהים זולתך“, יזכו כל הבריות לדעת את הבורא יתברך בשלימות, שכן גם המלאכים לא ראו ולא יודעים מאותו התענוג והראיה השלימה הזו. ובעצם שרק אז לחיי העולם הבא יזכו כל הבריות שזכו לכך, לראות ולהשיג את ה’ יתברך השגה אמיתית ושלימה בעצמותו.

ב) שיטה שניה, רבי עקיבא כלל לא חולק על רבי דוסא, אלא שניהם סוברים שכל מה שנאמר, “לא יראני האדם וחי”, הכל מדובר לענין העולם הבא, כלומר, שרק בעולם הבא אם זכה האדם לכך, יזכה להשיג את ה’ יתברך בעצמותו. ועל זה מוסיף רבי עקיבא ואומר, שגם המלאכים כעת אינם יודעים את ה’ יתברך בעצמותו, ולעתיד לבוא בעולם הבא ידעו כולם את ה’ יתברך בעצמותו וישיגו אותו יתברך השגה גדולה ביותר, וזה התענוג העילאי ביותר.

וכן משמע קצת ממה שאמרו במדרש (מדרש תנחומא, במדבר י״ז:א׳): “אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת כְּבוֹדִי, הָיוּ כָּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג, כ). אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁאַחְזִיר שְׁכִינָתִי לְצִיּוֹן, אֲנִי נִגְלֶה בִּכְבוֹדִי עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְהֵן רוֹאִין אוֹתִי וְחַיִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן (ישעיה נב, ח). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּרְאִין אוֹתוֹ בָּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת (תהלים מח, טו). וְאוֹמֵר: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ, זֶה ה’ קִוִּינוּ לוֹ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ (ישעיה כה, ט)”. ע”כ.

בכל אופן אין לנו להתעסק בדברים הקורים את האדם אחר פטירתו, כי זה בגדר מעשה מרכבה שאסרה התורה, וקל וחומר שלא ניתן לדעת מה האדם ישיג בחיי העולם הבא, ואף שאין זה בכלל, מעשה מרכבה, בכל זאת הודיע הנביא שאין כל בריה יכולה להשיג דבר זה מלבד ה’ יתברך שנאמר (ישעיהו סד, ג): “וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ”.

ועל כן אנו לא רואים לנכון להאריך בדברים אלו. וכל המטרה שהבאנו את דברי התנאים בספרא הנזכר, הוא על מנת להוכיח ולהראות לקורא, שאין אדם ואפילו המלאכים, שהם משיגים את ה’ השגה הגבוהה ביותר והם הנקראים “חיות הקודש“, גם הם אינם משיגים את עצמותו של הבורא יתברך. וזה מוסכם לכל השיטות. ולכן בוודאי כי ידיעת עצמותו אין זה בכלל – “מעשה מרכבה”, מכיון שמעשה מרכבה זה דבר שניתן להשיג לחכם גדול שמבין מדעתו כדוגמת הנביאים וממשיכי דרכם, והוא ידיעת פעולותיו והדרכים אשר הוא יתברך מנהיג בהם את העולם.

אמנם ידיעת עצמותו, בוודאי שאם משה רבינו לא השיג, וכן מלאכי השרת גם הם לא משיגים דבר זה, ולו מעט ממנו יתברך, כל שכן שלעולם ועד לא יוכל איש מכל בני אדם, שהיו, ושיהיו לעתיד, להשיג דבר זה ולו מעט שבמעט, וקל וחומר שלא יוכל למשול במשל את הדברים על ידיעת עצמותו, כי לא ניתן לדעת דבר זה כלל!

ולכן כבר כאן נוכל לומר ללא מורא וללא פחד:

ספר הזוהר בוודאי שלא נכתב על ידי רשב”י, שכן חלק מן הדברים הכתובים שם נוגעים ועוסקים בעצמותו יתברך ממש! ואף שיאמרו שכל דבריהם במשל ונמשל, אין זה מציל אותם, מכיון שגם אם יאמרו שדבריהם במשל, בכל זאת המשל משול על עצמותו יתברך, ולעולם המשל בא בשביל הנמשל, ויוצא שהנמשל ממשיל את ענין עצמותו, וזה ודאי ניאוץ וחירוף.

ומלבד שבספר זה מתואר מהלכיו יתברך, ומה שקורה אחר המוות ועוד הרבה דברים שהם אסורים לדרוש ולדבר בהם, וכמובן כיחשו בדברים אלו, ועברו על חוקות התורה.

ולכן בוודאי שרשב”י לא כתבו מעולם! ולפיכך מחבר זה הספר כיחש וייחס דברים קשים לתנא הטהור רשב”י, ובוודאי שכל הדברים הכתובים בעניין זה בספר הזוהר הם שקר וכזב, כי אם משה רבנו לא ידע דברים אלו ולא השיגם, ואפילו מלאכי השרת לא יודעים עניין עצמות ה’ יתברך, בוודאי שאין בריה בעולם שיודעת ומשיגה עניין זה, וקל וחומר שלא יוכל להמשיל עניין זה במשלים, כי המושל משל, בוודאי יודע הנמשל.

ולכן יוצא שכל עניין זה שקר וכזב. ויתרה מזאת הוציאו לעז על משה רבנו ומלאכי השרת, על עצם היותם אומרים שהם [מחברי הזוהר] זכו לדעת עצמות ה’ יתברך, והדבר הגדול והנורא ביותר שעשו, מלבד שהם שיקרו, ביזו את כבוד השם יתברך, בהיותם מתארים אותו במשלים נגעלים ומתועבים של זיווגים ופרצופים!

***

“חקיקה בלב וראיה בעינים יותר טובה מאלף שמועות”

והנה עוד רוצים אנו לפרט ולבאר בענין זה האמור גבי השגתו של משה רבינו, על מנת שיהיה מובן לקורא היטב: אדם שסיפרו לו שאיש פלוני חשוד שגנב ממנו דבר מה, הנה בתחילה יעלה ספק בליבו, אבל מכיון שהמ-ספרים לו הם מעטים, לא יחקוק בליבו כי כך היה באמת, אלא ידרוש וישאל. וכאשר ילך לחשוד, ישאל אותו לפשר הדבר אם נכון או לא. והנה כל זמן שיכחש החשוד, האדם שנגנב ממנו הדבר לא יוכל לעשות מאומה! מכיון שהוא לא ראה בעיניו!

ונניח ובאו כל עם ישראל לזה שגנבו ממנו, וסיפרו לו שאיש פלוני חשוד על הגניבה, גם אז, אע”פ שהרושם יהיה יותר חזק על הגנב, הנה הדבר תלוי בגנב עצמו אם יודה לכך או לא. ואם יכחש הגנב, לא ניתן לעשות עמו דבר, מכיון שאין מישהו שראה בעיניו את מעשה הגניבה!

ודומה הענין לאשה שזינתה תחת בעלה, ומאויימת אצל הכהן הגדול ליד כל משפחתה, כל זמן שלא מודה בבגידה, לא ניתן להוציא אותה מתחת ידי בעלה, אלא מחייבים אותה לשתות מן המים המרים אשר בוחנים את צדקותה.

והנה אם היה זה שגנבו ממנו רואה בעיניו את מעשה הגניבה וכיצד אותו גנב גנב ממנו ממש. אף אם היו באים כל ישראל ואומרים לו, “הוא לא גנב ממך“, היה מאמין להם? ודאי שלא! ומדוע? מכיון שאין לאדם אלא מה שעיניו רואות, ומכיון שראה את הגנב שגנב ממנו, מי ישכנעו אחרת?

וכך בעצם המצב של כולנו, אנו שומרים היום תורה ומצוות ומקיימים את רצון הבורא יתברך ומשתדלים מאוד בעשיית רצונו יתברך, אולם לא השגנו את הבורא בדעתינו ולא נחקקה אמיתתו בליבנו כמי שרואה איש את רעהו, ולכן יש סיכוי שגם לאחר שמונים שנה של תורה ומצוות, חלילה האדם יכול לכפור בבורא יתברך, ומדוע? מפני שמעולם לא נחקקה אצלו אמיתת הבורא כמו שנחקקה גניבת הגנב מזה האיש שדברנו עליו למעלה.

וכך בדיוק הדבר עם משה רבינו, הוא אינו צריך למשכנעים על אמיתת הבורא, מכיון שהוא השיג את הבורא באופן כזה שאי אפשר עוד לכחש לו ולומר, אין ה’ בעולם, או שהוא לא אחד, או שהינו מתחלק לכמה גורמים חלילה וחס מתועבות הנוצרים וממשיכי דרכם בעלי הספירות והפרצופים וכו’.

על משה רבינו לא ניתן לכחש ולא לזייף, מכיון שהוא השיג את ה’ באופן הכי גדול שמישהו מבני אדם השיגו. ובדומה לדרגה של השגה זו, אמנם יותר פחותה, היו כל ישראל במעמד התורה, באופן שלא ניתן לשכנעם שאין ה’ בעולם, כי ראו את הקולות ואת הלפידים, והיו משיגים את ה’ במקצת.

***

“השגת משה רבינו – לא היה ולא יהיה כמוהו מי שהשיג וישיג”

והנה אמר ה’ יתברך בתורתו, על מעלתו ודרגתו של משה רבנו, וכך נאמר (במדבר פרק יב פסוק ו – ח פרשת בהעלותך): “וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”.

וכתב התרגום ירושלמי, “ויאמר שִׁמעו נא דברי עד שאדבר אם יהיו כל הנביאים שקמו מִן ימות העולם מדבר עִמהם כמו שמדבר עִם משה, שמאמר של יי במראה אליהם מִתגלה, בחלום מדבר עִמהם, לא כך דרכו של משה עבדי, בכל בית ישׂראל עמי נאמן הוא, דיבור עִם דיבור דִברתי עִמו שיפרוש מִתשׁמישׁ של מִטה, ומראה, ולא בהחבא מִתגלה לו בסנה, ודמות שאחרי שכינתי ראה, ומה זה לא יראתם לספר כאלה מִלים בעבדי במשה”.

ולמדים אנו שדיבורו של משה עם ה’ הוא לא בחזיון ולא במשל, אלא פה אל פה דיבר בו. כלומר היה רואה הכל במראה הנבואה ללא חלום, שהיתה השגתו ודיבורו עם הבורא בעודו ער ממש, ובזה היה כל כך גבוה משאר כל הנביאים.

וכתב הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ד – ו): “כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל, ותוף, וחליל, וכנור, והם מבקשים הנבואה. וזהו שנאמר, “והמה מתנבאים”, כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו. כמו שאתה אומר, “פלוני מתגדל”.

אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואף על פי שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה. כל הדברים שאמרנו, הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים. חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים.

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה! ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר, “ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול”, כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך, שנאמר, “פה אל פה אדבר בו”, ונאמר, “ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים”. ונאמר, “ותמונת ה’ יביט”. כלומר, שאין שם משל! אלא רואה הדבר על בוריו, בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות, שאינו מתנבא בחידה, אלא במראה שרואה הדבר על בוריו.

כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין. ומשה רבינו אינו כן, הוא שהכתוב אומר, “כאשר ידבר איש אל רעהו”, כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו, כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה, והוא עומד על עומדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו.

משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה. שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת. שנאמר, “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”. ובזה הבטיחו האל, שנאמר, “לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי”.

הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם, חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף, כולם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו. ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם, וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים“. ע”כ דברי רבינו הטהור.

וכן מעידה התורה שוב על משה רבנו לאחר פטירתו, שנאמר (בדברים לד, י) “וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים”. ומה פירוש, “לא קם”? העידה התורה שנביא כמו משה לא יקום ולא יהיה.

וכן כתב הרלב”ג: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – ידוע כי מדברי התורה שלא קם נביא [מביא] תורה ולא יקום זולת משה, כי שום נביא לא יאמן לחדש בה או לגרוע באופן שישימהו תורה נוהגת לדורות. כ”ש שלא יאמן לשנותה ולהמירה באחרת. וזה כולו מבואר ממה שקדם. ולזה לא זכר כאן זה ההבדל נפלא שיש בין נבוא’ משה ובין נבואת זולתו אבל זכר מה שהובדל בו משה מכל נביא שיקום להתנבא בישראל”. ע”כ.

וכבר כתב רבי יעקב אנטולי בספר מלמד התלמידים (פרשת ואתחנן): “והכלל הגדול שידיעת כל המצות תלויה בתורה שבעל פה, ועליה סמך משה רבינו ע”ה בקצורו בתורה שבכתב, הלא תראה שהוא היה מאריך מאד בספורי התורה להחזיק באמתתם, ולהראות החבוב בכל דרכי השם.

אבל במצות היה מקצר בתכלית הקצור, מדעתו מעלת הדבר הנאמר פה אל פה על הדבר שנכתב בספר, לפי שדבר הנכתב תפול המחלוקת כפי דעות הקוראים, כמו שאמרו שבעים פנים לתורה, כפי מספר הלשונות. וכבר תעו רבים והתעו אחרים בדברי משה רבינו ובדברי שאר הנביאים. ואל זה הענין היתה הכונה בקצור דברים במצות, עד שבאו קצת מצות בדרך הרמז, כדי שיקבלו האמת איש מפי איש, ולא נספק בדברי הקבלה [למשה מסיני] שהם העיקר במצות.

ועל דרך זה באו ג”כ סודות התורה [האמיתיים, כגון דברי האגדה שבתלמוד שרוב דבריהם הם משל ומליצה. ולא דברים של מינות ודמיונות כפי שראינו שדיברו לצערינו בעצמותו של הבורא וכיחשו ואמרו וייחסו לו הספירות והפרצופים] לקבל באורם מפי היחידים יודעיהם, לא שנסמך במה שנראה מן הכתוב בלבד, כי יש שם דברים נמנעים לפי משמעותם הפשוטה, ולא מסרן הכתוב, אלא לחכמים יהושע ושאר הזקנים והזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שבאה המשנה משה קבל תורה וכו'”. ע”כ.

ולפי דבריו הטהורים, משה רבינו קיבל כבר את כל סודות התורה [=מעשה מרכבה], ולא רק שקיבל את סודות התורה, אלא העבירם ליהושע וכן על זו הדרך. ולכן סודות התורה האמיתיים נמצאים כולם בתנ”ך, במשניות, ובשני התלמודים. וחלילה לומר שמישהו במהלך הדורות קיבל סודות התורה באיזה שהוא מקום ומשה רבינו לא ידעם, או בעלי התלמוד לא ידעום.

וכמו שלימדונו חז”ל, ש-לחכם יחידי אשר מבין מדעתו, מוסרין לו ראשי פרקים, וכן עשה משה רבינו ושאר הנביאים שמלבד שהעבירו את כל התורה והמצוות איש מפי איש, עוד העבירו את מה שידעו והשיגו בעניני המרכבה מאחד לשני. וגם בזה היה צריך שיהיה המקבל, חכם ומבין מדעתו. אבל חלילה מעולם לא דרשו בזה ברבים, וכל שכן שלא הרסו וכתבו זאת על הספר.

וכתב רבינו הטהור בגודל מעלתו של משה רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא.

ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים”. ע”כ.

והתבאר לך אתה הקורא, שמעלת משה רבינו היא המעלה הכי גדולה שהגיע אליה אדם מכל בני האדם שהיו או שיהיו לעתיד. וכל החולק על דבר זה הרי הוא מין, ומצוה לשנאותו ולהשמידו.

והמשיך רבינו הטהור וכתב (הלכות יסודי התורה פרק א’ הלכה יא’ והלאה): “וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה, יתברר [בוודאי], שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות, לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מידה, לא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה, ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים.

ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי, ואין לו, לא מוות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם, לא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם, וכך אמרו חכמים, אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי.

והואיל והדבר כן הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן, שנאמרו בתורה, ובדברי נביאים, הכל [בוודאי] משל ומליצה הן, כמו שנאמר, “יושב בשמים ישחק”, “כעסוני בהבליהם”, “כאשר שש ה'”, וכיוצא בהן, על הכל אמרו חכמים, דברה תורה כלשון בני אדם, וכן הוא אומר, “האותי הם מכעיסים”, הרי הוא אומר, “אני ה’ לא שניתי”, ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח, היה משתנה, וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם, אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה”. ע”כ דבריו של רבינו.

והנה מדברים נפלאים אלו למדים אנו, שמשה רבינו השיג את ההשגה הגבוהה ביותר שהשיג מישהו מבני אדם שהיה ושיהיה לעתיד. ועוד למדים אנו, שמעשה מרכבה, אינו נוגע בעניני עצמותו של הבורא ברוך הוא, וכמו שנלמד בהמשך בהרחבה, מה נכלל בגדר עניני, “מעשה מרכבה”.

ע”כ כתבנו מאמר זה. מאת אליאל פיניש הי”ו. חן שאולוב ספרדי טהור.