.

***

“זלזולו המובהק של הראב”ד ברבינו הטהור הרמב”ם”

הנה לאחר שנתפרסם המאמר לגבי – “יסוד הבחירה שסלל רבינו הרמב”ם על פי התנ”ך המשנה והתלמוד“. ולאחר שהוצג זלזולו של הראב”ד ברבינו הרמב”ם במאמר הנזכר. יש שטענו נגדי, שאולי מה שכתב הראב”ד בהשגתו על רבינו, “גדולים וטובים ממנו“, אין דבר זה בא להורות על זלזול, אלא רק אמר שיש מי שיותר גדול ממנו לפי דעתו של הראב”ד.

והנה כבר בפשטות יש להשיב, שיש הבדל בין, “גדולים” לבין, “וטובים ממנו“. ובמילים אלו ניכר היטב זלזולו של הראב”ד ברבינו הטהור הרמב”ם, שהרי, הראב”ד גילה את פנימיות ליבו ביחסו אל רבינו, שכן היינו שותקים, אם היה כותב, “גדולים ממנו” בלבד. אולם כאשר כתב, “וטובים ממנו“, בזה ניכר זלזולו של זה האיש, ברבינו הטהור הרמב”ם. שלפי דעתו של הראב”ד, ניכר כי רבינו לא הלך בדרכים טובות. והמילה, “טובים” ידבר על מעלה מידותית והשקפתית בענין תפיסת התורה והיהדות. והמילה, “גדולים“, ידבר על גדולה בתורה ובחכמה.

ותפיסתו של הראב”ד כלפי רבינו הטהור היתה, שרבינו בין בגדולה בתורה היה פחות במעלה מרבותיו, ובין בדרך השקפה מידותית ביחס לתורה, היה פחות במעלה מרבותיו. ולא רק זו בלבד, אלא השגה זו באה על ענין כה יסודי ופשוט, שאין לבורא יתברך יד או רגל, ועל זה הענין משיג הראב”ד ואומר לרבינו, שכמה טובים ומעולים וגדולים הלכו במחשבה שיש לבורא יתברך יד או רגל! כלומר הראב”ד קורא ל-“מינים” שהם ארורים מפי הגבורה, קורא להם, “גדולים“, ועוד מעז לקרוא להם, “טובים“. ועוד ממי? ממי שהרחיק מהגשמה וכל זיק של הגשמה! הוא רבינו הטהור הרמב”ם. בכל אופן דבר אחד יצא טוב, שהראב”ד שנחשב לאבי ה-“קבלה” הארורה מפי הגבורה, העיד בעדות נאמנה, שרבותיו היו מינים גמורים. וזו עדות נפלאה לעקירת עבודה זרה מן הארץ.

וכבר כתבנו כמה פעמים, שהחושב שיש לבורא יתברך מאורע ממאורעות הגוף, ואפילו החושב בדעתו, שהבורא יתברך בעל רגשות כמו בני אדם, הינו גרוע יותר מעובדי עבודה זרה! והנה לשונו של רבינו הטהור (מורה הנבוכים חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך, יד, או רגל, חלילה], או [שתחשוב בדעתך, שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: תשמיש, פריה, צרכים, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.

ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. ותשובה זו במורה מופנית ישירות לראב”ד, ובה מבאר רבינו שאין התנצלות ואין כף זכות על רבותיו של הראב”ד שהיו מינים גמורים, כי חשבו בדעתם שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה, או מאורע ממאורעות הגופות השפלים. וכתב עליהם שהם גרועים ומכעיסים יותר מעובדי עבודה זרה.

ובוודאי שמעז יצא מתוק, שהרי אם הראב”ד, שנחשב בדורו לאיש “גדול” טורח להשיג על אדם “פחות במעלה ולא גדול כמו רבותיו, ולא טוב כמו רבותיו המינים“, מה זה אומר על חיבור משנה תורה? שהוא כל כך גדול, וכל כך חשוב, שהראב”ד הוצרך לתת לו יחס גדול. ובזה הוצג להיפך הגמור, כי רבינו הטהור על ידי השגת הראב”ד, נתפרסם עוד יותר, והבינו כל העם את מעלתו הגדולה בתורה, ואת מעלתו הטובה בענין השקפה מידותית ושכלית ביחס לתורה והיראה.

.

***

“מדוע הראב”ד מצדד במינים?”

והנה לפני שנענה על הקושיה אשר שאלו השואלים. יש לשאול שאלה, מדוע בכלל הראב”ד כתב ספר “השגות” על דברי רבינו הטהור? מפני מה לא כתב חיבור מקיף כמו שעשה רבינו הטהור הרמב”ם? מדוע אינו טרח לעמול, לקבץ, לאגור, להבין, לחקור, ולכתוב ספר הלכה מקיף כמו שעשה רבינו? ואם רבותיו היו כה “גדולים“, וכה “מעולים וטובים” יותר מאשר רבינו, מדוע לא טרחו לכתוב את כל הלכות התורה כמו שעשה רבינו בספר אחד? מדוע לא ביארו הם ביאור כמו כל ביאור המשנה שעשה רבינו הטהור? וכל זה אף שהיה עובד למלאכתו ועומל ויגע בכל דבר ודבר אשר עושה. ולי יש תשובה, לעת עתה אשאיר אותה לעצמי.

והשאלה הגדולה ביותר שנשאלת, מדוע הראב”ד מצדד ב-“מינים”? כמו שכתב על דברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין”. והשיג הראב”ד, “והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. אני אומר, ולמה קרא לזה “מין” [=כופר ומשומד]? וכמה גדולים וטובים ממנו, הלכו בזו המחשבה“. ע”כ.

והנה, הרי מתוך השגתו, נראה כי הוא מסכים עם דברי רבינו לכאורה, כלומר, מסכים עמו שאין לבורא יתברך יד או רגל, אולם בד בבד מצדד ומגן על מי שחשב מחשבות מינות על הבורא יתברך. ואינני מבין, האם יש משוא פנים בתורה? האם מפני שרבותיו של הראב”ד היו מינים וחרפו בעצמותו של הבורא, וכי בגלל זה הותר לו לצדד ב”מינים”? וכבר כתב רבינו (הקדמה לפרק חלק סנהדרין י’ א’): “… וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא”. ע”כ.

ולא רק שעל פי דברים אלו היה אסור לראב”ד לצדד ברבותיו, אלא היה על הראב”ד למחות ברבותיו, ולכתוב, “ורבים מרבותי שגו בזו במחשבה שהלכו, ויסלח ה’ להם”. ע”כ. שהרי מצוה לשנאותם, ולהשמידם. כי כפרו באחד מן יסודות דת ישראל!

והראב”ד הוא גילוי אמיתי לכך שהם היו מינים. ולי נראה, שהראב”ד היה זהיר לעצמו בתשובה זו, כי מתוך הבנה שטחית יחשוב הקורא, שהראב”ד מסכים עם הרמב”ם, אלא ש-“רק” מצדד הוא ברבותיו, אולם לאמיתו של דבר נראה, כי מתוך צידודו של הראב”ד ברבותיו המינים, נראה כי גם הוא הלך בדרכים אלו, אלא שלא רצה שיהיה ניכר כן. כך נראה לפי עניות דעתי.

.

***

“הרמב”ם לא היה צריך לעשות חשבון ולא עשה”

וכעת, אחר הבנה פשוטה זו, מלבד שטות ההשגה של הראב”ד שאין לה מקום בעצם מהותה. עוד צריך להעיר ולהאיר: וכי רבינו הטהור צריך לעשות חשבון כלפי מי שנקרא, “גדוייל” או “פוייסק“, ולעוות את ההלכה בגלל שיש אדם, “גדול” שחושב מחשבות מינות ומחרף בעצמות ה’? הרי אין אנו נותנים חשיבות למי שכתב אלא למה שנאמר בלבד. ומתי אנו נותנים חשיבות למי שאמר? מתי שנתפרסם שהוא גדול בתורה ודבריו באו בקבלה ומסורת למשה מסיני בלבד! וגם כל זה, רק אם אינו חולק על יסודות התורה הנאמנים והברורים, אינו מעקם הלכה ואינו מעוות הדין. וכי אם יהיה אדם גדול שיפנה וידרוש אל המתים, וכי בגלל שהוא נחשב לאדם גדול, נשתוק ולא נמחה? מה זה השטות הזו?

ולפי דברים אלו של הראב”ד, היינו כולנו אמורים לשתוק ולא לדבר כנגד ספר הזוהר הטמא מפי הגבורה, ובכך היינו מחניפים לכל קודמינו אשר חשבו שמדובר בספר שיצא מתחת ידו של רשב”י התנא הטהור. ולא זו היא! אנו לא עובדים בני אדם, אנו עובדים רק אחד! והוא ה’ יתברך ויתעלה שמו, אשר ציוה אותנו לקדש מלחמה בעובדי עבודה זרה ובמינים ובצאציהם! ואף אם מדובר באדם שנחשב גדול בידיעת התורה!

ומה מקום יש לכל התורה כולה, אם עם ישראל אינו שומר על אמונת היחוד? כלומר האמנה והידיעה שהבורא הוא אחד! מה מקום יש לכל הידיעות הללו וידיעת הספרים, אם לא מודיעים ושוללים את הגשמות ממנו יתברך? ומכשפי האופל ובעלי הקבלה הארורה והמזוהמת במינות ומיץ של זבל פגאני, לא רק שהגשימו את הבורא, לא רק שהלכו אחר ההבל, המאגיה, השטות והתוהו, ולא רק ששיקרו במצח נחושה, ולא רק שכיחשו בסיפורים מהובלים ולא אמיתיים, אלא חילקוה את הבורא יתברך ויתעלה שמו, לגורמים, וקראו לו, “אבא” – “אמא” – “בן” – “בת“. וקראו ואמרו שצריך להתפלל ל-זעיר אנפין הטמא, כלומר קראו לבוראינו האחד והיחיד, “זעיר“, שפירושו קטן, זעיר, יש”ו מהבליהם המצחינים מטומאה. וכבר הארכנו ומאריכים ומוסיפים בכדי להוכיח את שקריהם והבליהם, בסדרת מאמרים כאן: “שקר הזוהר“. וכן כאן: “כזבי הקבלה הארורה“.

והנה לך לשונו של רבינו הטהור הרמב”ם בענין קידוש ה’ והאמנה ביחודו יתברך (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה ט מהדורת קאפח): “והמצוה התשיעית, היא שנצטוינו על קידוש ה’, והוא אמרו, “ונקדשתי בתוך בני ישראל”, וענין מצוה זו, שאנו מצווים לפרסם דת האמת הזו ברבים, ושלא נירא בכך מהיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא לנו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה, לא נשמע לו, אלא נמסור עצמנו למות בהחלט, ולא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שליבנו מאמין בו יתעלה, וזו היא מצות קידוש ה’ שנצטוינו בה כל בני ישראל, כלומר שנמסור עצמנו למיתה בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה באחדותו, כדרך שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע, כאשר הכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו אז כל בני אדם וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים, והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מצוה זו מכולם, ולא היה שם מי שמקיים אותה, אלא הכל פחדו, ואין חובת מצוה זו, אלא לכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם את היחוד ולהכריז עליו באותה העת, וכבר הבטיח ה’ על ידי ישעיהו שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה שלא ירתיעם המוות, ויפקירו דמם, ויפרסמו את האמונה ויקדשו את השם ברבים, כמו שנצטוינו על ידי משה רבינו, והוא אומרו, “לא עתה יבוש יעקב ולא פניו יחורו כי בראתו ילדיו וכו'”. ע”ש.

.

***

“כמה ראיות על זלזולו של הראב”ד ברבינו הרמב”ם”

והנה במאמר זה אני אשתדל להוכיח את זלזולו של הראב”ד ברבינו הטהור הרמב”ם. ואת אחת ההשגות שמראות ומשקפים את דרך ההשקפה שבה הוא נקט:

.

דוגמה א’:

כתב רבינו הטהור הרמב”ם בהקדמתו לספרו משנה תורה (בסוף ההקדמה): “… ובזמן הזה, תקפו הצרות יתירות, ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים, [כבר] נתקשו בימינו, ואין מבין עניניהם כראוי, אלא מעט במספר. ואין צריך לומר הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית, וספרא, וספרי, והתוספתא, שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים, ושאר דיני התורה היאך הוא.

ומפני זה נערתי חצני, אני משה בן מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בענין האסור והמותר, הטמא והטהור, עם שאר דיני התורה, כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק. לא זה אומר בכה וזה בכה. אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו.

עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם“. ע”כ לשון רבינו.

כלומר, רבינו מסביר בבירור מוחלט בלי הרבה מקום לטעויות, שכל מה שהוא כתב את ספרו, היה למען מטרה אחת נעלה: “ספר הלכות ללא חולק, ללא פלפולים” – אלא פסיקה הלכתית שידעו העם מה לעשות בלי לבלבלם בפלפולי הבל וסרק שהיו האירופאים ממוקסמים מהם. שהרי אם היה כותב רבינו “זה אומר בכה, וזה אומר בכה”, מה היה שונה דינו של ספר זה מן התלמוד? והמטרה ש-למענה הוא כתב את ספרו היתה יורדת לטמיון!

וזו אחת מן ה-“מכות” החריפות ביותר שהכו את “אוהבי הפלפולים”, את “אוהבי הלויימדס”! ומדוע? כי כאשר נכתב ספר הלכתי כל כך ברור נקי וזך ללא חולק, מה יעשו אוהבי הפלפול? כיצד יראו את “חריפותם” המלאה בשטות והבל לעם? כיצד יקבצו הממון לישיבות? כיצד יאכלו וילעו מן התורה?

ולכן רבינו הטהור וספריו, הם היו מלח על פצעיהם שלא הגלידו. ובעיקר ליועצי אשכנז, שכן היו רגילים בעיקר לפלפל ולדוש בדברי התלמוד. בזמן שהתלמוד הוא ספר אשר בא לבאר את דברי המשנה שהיא הקבלה האמיתית למשה מסיני.

והנני כמעט בטוח, שכאשר נתפרסם ספר זה של רבינו הטהור בעולם, היו מתכסים הפוחזים עצות בסתר, מה לעשות, וכיצד לגרום שספרו של הרמב”ם לא יקובל בתפוצות ישראל! שהרי אם ספר משנה תורה יקובל בכל קהילות ישראל, יחרב עולמם של הארורים הללו!

.

***

“הראב”ד החדיר השקפה הגרועה ביותר לעולם הדת”

וכעת נראה את “השגת” הראב”ד על דברי רבינו הטהור בהקדמתו למשנה תורה: “אני אומר סבר [הרמב”ם] לתקן [=כלומר לעשות דבר טוב], ולא תיקן [=כלומר שלא עשה דבר טוב אלא קלקל], כי הוא עזב דרך כל המחברים [=בעלי הפלפול] אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם, וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר, וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת, היה חוזר בו. ועתה לא אדע, למה אחזור מקבלתי ומראייתי, בשביל חיבורו של זה המחבר. [=כאילו חיבורו של הרמב”ם כולו חונה סביב דעת יחיד, וכאילו רבינו בדה הדברים מליבו], אם החולק עלי גדול ממני [=בקי ממני] הרי טוב, ואם אני גדול ממנו [=בבקיאות בתורה], למה אבטל דעתי מפני דעתו? ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו? והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה”. ע”כ.

הנה לפני שנסביר מדוע קושיית הראב”ד על רבינו אינה קושיה כלל וכלל. ארצה כאן לומר דבר אחד, והוא, כמה רבינו התענה ועונה על ידי הקנאים שקינאו בהצלחתו הכבירה, כמה רבינו הטהור סבל מהם בעבור הליכתו אחר האמת, כמה הם שנאו אותו בסתר ליבם, וכמה הם השתמשו בשמו על מנת להדר את עצמם. וידוע כבר, כיצד עונו ונשמדו אותם האשכנזים ששרפו את ספריו של רבינו ברחובות העיר פריז, עד שהקב”ה הנחית עליהם מכה ושרפו 3000 בחורי ישיבת, וכל ספרי התלמוד שלהם שרפו ברחובה של עיר, וכל זה בעבור האיש הידוע לשמצה “שלמה מן ההר”, אשר גרם לחרם עצום על דברי רבינו, ובגללו שרפו את ספרי רבינו הטהור הרמב”ם. ועוד נרחיב על כך במאמר אחר.

וכעת להשגתו של הראב”ד על רבינו. באמת שאינני מבין, כי נראה מתוך השגה זו, שהראב”ד “חיפש” להשיג, ולא להבין את ראשו של רבינו. שהרי רבינו כתב מפורש, שכל הספר משנה תורה הוא על ידי עיון במשנה, בשני התלמודים, ובכל ספרות חז”ל שנתחברה עד חתימת התלמוד, ולא כמו שכתב הראב”ד, “ראייתו ממקום אחד”.

ולא זו בלבד, אלא רבינו כתב, שהוא נוקט והולך בדרך שהלכו כל הגאונים בהבנת דברי התלמוד והמשנה! והסביר רבינו בדיוק את הסיבה מדוע אינו מביא מקור לדבריו, ולא שטעה בכך! אלא נהג בחכמה גדולה, כי ידע מי אורב לפתחו. אולם על ידי שסתם את ההלכה ללא מקורות, לא השאיר פתח לפוחזים לפלפל בספרו הטהור. והפלא ופלא, טענתו של הראב”ד על רבינו, הוא בעצמו עבר עליה! שהרי ברוב השגותיו לא הביא מקורות לדבריו! ומדוע רק השיג על רבינו ללא כתיבת מקורות לדבריו?

אולם תפיסתו של הראב”ד העיקרית ביחס לפסיקת הלכה, פשוט משאירה את האדם השלם בתמיהה גדולה! ובאמת יש לשאול, כיצד נכתבו דברים אלו מקולמסו של הראב”ד? ואני מתכוין למה שכתב, “ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת, היה חוזר בו. ועתה לא אדע, למה אחזור מקבלתי ומראייתי, בשביל חיבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב, ואם אני גדול ממנו, למה אבטל דעתי מפני דעתו“.

כלומר, לפי שיטת בעל ההשגות הזה, פוסקים הלכה לפי גדלות ורוממות המחבר ולא לפי ראיותיו ועיונו בחכמה! כלומר, לפי דעתו של הראב”ד, “אין מקבלים את האמת ממי שאמרה“! ואם דברים נכוחים נכתבו על ידי אדם צעיר, אין לקבל ראיותיו, כי יש איזה אוכל מן התורה ונוהג בה קרדום חוצבים, שהוא נחשב לגדוייל הפוסקים, ומה שהוא אומר כן יעשה, אפילו אם הדבר שאמר הוא ללא ראיות, ואף אם מה שאמר מוביל את העם אחר התוהו וההבל! כלומר, לפי הראב”ד יתכן שבגלל שהוא נחשב גדול לדורו, למה שיקבל את ראיותיו של רבינו? הרי הכל הולך לפי מה שנחשב האדם בעיני העם או בעיני עצמו.

וזו ההשקפה, היא היא זו שהמיתה את עמינו הטהור, היא זו שגרמה להרס עצום במחשבה, בתודעה, בתפיסה המחשבתית של עם ישראל. ועד היום רוב בני התורה, כאשר מראים להם האמת, טענה בפיהם, “וכי אתה יותר גדול ממנו”? ובעצם מי אחראי להשקפה כעורה זו? הראב”ד! שלא הלך בעקבות רבותינו בעלי התלמוד, שהיו אנשים ישרים, ומקבלים האמת ממי שאמרה!

.

דוגמה ב’:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ד הלכה ד): “אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנאמר, “באחד שעריך”, ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת, לפי שלא נתחלקה לשבטים, ואין עושין עיר הנדחת בספר [גבול], כדי שלא יכנסו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל, ואין בית דין אחד עושה שלש עיירות הנדחות זו בצד זו, אבל אם היו מרוחקות עושה”. וכתב הראב”ד, “כל זה שיבוש וכו'”. ע”כ. כלומר, הראב”ד אומר על דברי רבינו, “שיבוש”, משובשים דבריו. ומדוע אינו נוהג בדרך כבוד כלפי רבינו? וזה עוד אחת מן הראיות שהראב”ד נהג בצורה מזלזלת כלפי רבינו.

.

דוגמה ג’:

כתב רבינו (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד): “אין מנחשין כעכו”ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה”. ע”כ.

והשיג בעל ההשגות במקום: “וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו’. א”א זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר, ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה, “כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש”, והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא ה”ק, “אינו ראוי לסמוך”, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו. ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה“. ע”כ. שימו לב כיצד הראב”ד מסיים את דבריו, מלבד שדברי רבינו צדקו בענין הנחש וההליכה אחר הניחוש, כמו שהוכחתי במאמר על החבית הנפוחה “ישראל טמא-ייב” במאמר זה: “לא ימצא בך מנחש” – “האם תמאייב מבולבל או שוגג”? רבינו הרמב”ם התיר איסורי תורה?“.

עוד יש להביא את הבושה שנכתבה כלפי רבינו: “שאם היו אותם צדיקים שומעים את הדברים מרבינו היו נותנים לו מכה אחת של אש לפנים”. וזה דיבור של שפת הרחוב שמדברים אותם יושבי מושב הלצים. ואין ראוי לדבר כך לעמי הארץ, כל שכן לרבינו הטהור אשר היה טהור, חכם, משכיל, מבין, מדקדק, ירא ה’, פי כמה וכמה מכל דורו ומכל הקודמים לו. ואני אומר להיפך, אם רבותינו בעלי התלמוד והמשנה היו רואים את רבינו, היו מנשקים אותו ומעודדים אותו על דרכיו הישרים.

ולא רק זו בלבד, אלא הרב-אבד, מאחל לרבינו הטהור בחיי חיותו למות מן העולם, כלומר שיחטוף מכה אחת של אש. ולא סתם השקפותיהם של צאצאיהם וממשיכי דרכיהם נשארו כדוגמת הרב-אבד, ועד היום מדברים בצורה כזו שחצנית, כעורה, נילוזה, ומצחינה מטומאה על כל פרטיה.

אלא, שרבינו הטהור כבר הודיע כמה מרורות הוא סבל מאנשי דורו, ובפרט מיועצי ואנשי אשכנז, שמהם הגיעו רוב הצרות לעם ישראל, ומהם יצא ספר האופל הטמא מה שנקרא זוהר. ואני אוכיח זאת בהמשך הדרך במאמרי על הזוהר החושך הטמא, שכל הדרך של ספר האופל הפגאני הזה, נסללה ונכתבה על ידי הוזי הזיות בסוף תקופת הגאונים של ארצות אשכנז, ובעצם האופל הוא החותם הסופי של הפוחזים הללו.

ואגלה כבר כאן, כי הראשון שבהם הוא מי שלא יודעים מי כותב הספר, כמו שרגילים אנו להבין, שכל ספר שהוא מוזר, מעוקש, ומלא במאגיה, המינים לא נוטים לפרסם את זהות המחבר. וספר זה אשר אזכיר עתה, הוא בין הראשונים שדרך בדרכי המאגיה והחדיר אמונות זרות לעם ישראל. והוא ספר בה”ג = בעל הלכות גדולות שלא ידוע מי מחברו. ולאחר מכן ראבי”ה ממשיך דרכו. רש”י ממשיך דרכם, מחזור ויטרי ממשיך דרכם. ראב”ד היה לגדול ה-“מקובלים”, ומי ממשיך דרכו, חיים ויטאל שעסק בכישופים ובהזיות הקמיעות והנחשים. האר”י רבו של ויטאל שלימד אותו את תורת הזיווגים, הוא צאצא של רש”י. בקיצור, הכל מובן. יועצי אשכנז הם אלו שאחראים על ספר האופל הטמא במלוא מובן המילה.

והנה הודאתו של רבינו על המרורות הקשים אשר ספג מהפוחזים הללו (באגרת של הרמב”ם לתלמידו יוסף, שמתוך האגרת אתה למד שהתווכח הוא עם שני בני אדם שנקראו “ראשי ישיבה”, אשר יצאו חוצץ נגד רבו הרמב”ם. וכותב הרמב”ם לתלמידו יוסף, כך (אגרות הרמב”ם עמוד קכה מהדורת קאפח): “וממה שאתה צריך לדעת בני, באמתת אמונתי [נשבע] בתורת משה רבינו, שאין לי ספק מכל הענינים שהזכרת במכתבך, ואני בטוח שכך אירע [ואין אני חושד אותך שאתה משקר], אלא שאין מדותי כמידותיך בני, כי אני מוחל על כבודי מאוד, [אמנם] ואתה אינך יכול להתאפק. [אבל] אני, חנכוני הגיל והניסיון, נוסף למה שמחייב העיון [שאין להגיב לאנשים המתרעמים והמבזים אותי]. ודע שאני לא חברתי ספר זה כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי, שאז [שאם תהיה כוונתי לגדל את שמי] יצר לי [כאשר מבזים אותי] אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חברתיו. אלא חברתיו [בדעתי] תחילה [בראש ובראשונה] וה’ יודע [שכך היא האמת, שחברתיו בתחילה רק לצורך] לעצמי, כדי להתפנות מן החקירה והחיפוש למה שאזדקק לו, ולעת הזקנה, ולמען ה’ יתעלה. לפי שאני באמת קנא קנאתי לה’ אלהי ישראל בראותי אומה ללא ספר באמת וללא השקפות נכונות ומדוייקות, ולכן עשיתי מה שעשיתי [ופרסמתי זה הספר ברבים] למען ה’ בלבד”. עכ”ל.

עוד כותב הרמב”ם (שם אות ז’): “ומדוע אתה מתפלא על התנהוגותו [של מי שביזנתי] בדומה למדות הללו, אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה והייחוס והעדר בעל ההבחנה באותו האקלים, וזקיקותו לבני אדם להחדיר לליבם אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם בטבע.

והיאך אתה מדה לעצמך בני, שהם יגידו לדאגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקוב כבודו וכבוד ביתצ אביו. זה מה שלא יעשהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו. ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאו דוחק הנסבות הוא והנוהים אחריו, וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות להמעיט את חבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלימים מכדי להזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, [=ואומרים הפוחזים הרשעים] ואילו רצה אחד מהם לחבר היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת.

וכל זה חי ה’ בני, אינו מצער אותי, ואפילו ראיתיו ונעשה בנוכחותי, אלא הייתי מדבר בנימוס ושותק או עונה לפי המצב, כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה. ואין אני דואג לנצחון עצמי, כי כבודי העצמי ומדותי לדעתי הוא להתעלם מן הסכלים, לא לנצח אותם במילים“. ע”כ. וזו דוגמה לאיש שקידש שם שמים, אף שעמדו נגדו פוחזים נלחם בהם בחוזקה והמשיך בדרכו הישרה!

.

דוגמה ד’:

כתב רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ו הלכה ה): “ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו’, זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה’ ומחזירין אותן בתשובה, ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו רז”ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר, והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו”ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו”ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים העתידין להיות”.

והשיג האיש במקום: “והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו’. א”א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות“. ע”כ.

והנה שוב מתברר לך הקורא ומתלבן, שהראב”ד לא רק שזלזל ברבינו הטהור, ולא רק שראה את רבינו כפחות המעלה, ולא רק שראה את רבינו כפחות בענין ההליכה במידות והשקפותיו ביחס לתורה, אלא הראב”ד היה תופס את רבינו כמי שמזלזל בדברי חכמים! וצייר את רבינו כמי שמבזם! ובאמר הבא אני יוכיח בראיות ברורות, שהראב”ד וחבריו שהצרו והציקו לרבינו הטהור, ניסו להפיץ בכל הכח שרבינו היה כופר בתחיית המתים, אף שכתב אין ספור פעמים שהוא לא!

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.