.

***

“בל יראה ובל ימצא – אסור להחזיק חמץ בבית”

במאמר שלישי זה נדבר נישא וניתן, בכמה ענינים חשובים בעניני חמץ ומצה שלא דברנו בהם כל כך קודם לכן. והנה מלבד האיסור הפשוט הידוע לכל איש ואשה בענין אכילת חמץ. ישנו עוד איסור מן התורה, והוא, שאסור לאדם בין איש ובין אשה, להחזיק חמץ בביתם, או בגבולם, או בכל סוג של נכס אשר יש להם. ואם הם משאירים אותו בחזקתם במזיד, בשוגג, או אפילו באונס, עוברים על איסור מן התורה, של בל יראה ובל ימצא!

ובהמשך נבאר, שאע”פ שמן התורה, כאשר אדם מבטל החמץ בליבו וחושב אותו כעפר הארץ, הנה אם מחזיק חמץ במזיד בידיעה שיש לו חמץ על מנת להשתמש עמו לאחר הפסח, לא יתכן לו לבטל את החמץ מליבו, שהרי עצם מחשבתו בליבו שישאר החמץ לשימוש לאחר הפסח, סותר לגמרי את ביטול החמץ אשר “מעיד” כי מבטל אותו בליבו, ו”מעיד” כי נחשב הוא בשבילו לעפר הארץ!

וזה אחד מן המכשולות הגדולים של “מכירת” החמץ הנעשית בזמנינו, כלומר, לא רק שמכירה זו אינה מכירה כדת וכדין, אלא מכירה זו גורמת לאדם לא לבטל את החמץ שהשאיר בביתו ו-“מכר” אותו לגוי. והעושה מכירה של ממסד רבנות הכמורה בדורינו, מסכן עצמו בלעבור על בל יראה ובל ימצא, שהרי בשעה שמבטל את החמץ, לא מתכוין לבטל את החמץ שהשאיר במכירה!! מה שאין כן אדם שנשאר לו חמץ בביתו שאינו יודע עליו, כאשר מבטל הוא את החמץ מליבו וחושב אותו לעפר, הנה ניצל בזה מלעבור על שתי לאוין, של בל יראה ובל ימצא.

.

ולכן, מלבד איסור אכילת חמץ, ישנו עוד איסור, והוא, שאסור לאדם להשאיר אצלו חמץ בכל גבולו בכל דרך שהיא. כמו שנאמר (שמות פרק יג פסוק ג – ז פרשת בא): “וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְיָ֛ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב: וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְיָ֡ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַייָֽ: מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ“. ע”כ.

.

וכן אמר (שמות פרק יב פסוק טו – כ פרשת בא): “שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת”.

.

מה הוא חמץ הנזכר בתורה?

הנה מה שנאמר בתורה – “חמץ”, הוא העיסה\גרעינים של חמשת מיני דגן שנתחמצו. כלומר, שה-“חמץ” כפי שלמדנו בשתי המאמרים הקודמים, הוא רק מחמשת מיני דגן שנתערבו עם מים בשיעור כלשהו, ובאו לידי חימוץ, בין כשהוא בתור עיסה, כלומר שנעשה קמח לאחר טחינת חמשת מיני דגן ובא עם מים, בין כשהוא גרעין בפני עצמו ובא עם מים. כמו שכתבנו במאמר הקודם וביארנו.

וכן מבואר מדברי רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה ח – ט): “תבשיל שנתבשל, ונמצאו בו שעורים [בעין], או חטים [שנמצאו בו בעין], אם נתבקעו [=שחמץ גמור הם], הרי כל התבשיל אסור, שהרי נתערב בו החמץ. ואם לא נתבקעו [=שאם לא נתבקעו הרי שלא החמיצו], מוציאין אותן [=מתוך התבשיל], ושורפין אותן [=משום החשש שמא יחמיצו. שיש כאן ספק תורה להחמיר. ומה שמותר התבשיל אם לא נתבקעו, הוא משום שנתבטלו אותם הגרעינין העומדים בספק חמץ בתבשיל, ועל ספק חמץ לא החמירו חז”ל לאסור התערובת. לכן פוסק רבינו], ואוכלין שאר התבשיל. [ומדוע מותר לאכול שאר התבשיל]? שאין הדגן שנבלל, או נתבשל, ולא נתבקע, חמץ גמור של תורה. ואינו אלא [=חומרה] מדברי סופרים, משום שנאמר (שמות י”ב): “ושמרתם את המצות“, כלומר [=דרשו חכמים ואמרו] הזהרו במצה, ושמרו אותה מכל צד [שיכול להביא לידי] חימוץ. [אבל אם לא נשמר הדגן ואפילו בא עליו מים! אמנם אנו רואים כי לא בא לידי חימוץ, ונטחן ונעשה ממנו קמח, ואפו מאותו הקמח מצות, הרי זה כשר מן התורה, והאוכל ממנו יוצא ידי חובה אף בסעודה ראשונה של פסח]”. ע”כ.

ומבואר, שגרעיני חיטה שבאו במים חמים, או נבללו במים, ולא נתבקעו, אינם אסורים מן התורה, ואף אם נתבשלו בפסח עצמו בתערובת מרק וכיוצא בהם, אם לא נתבקעו, והוציאו אותם מן התבשיל עצמו, התבשיל אינו אסור, ואף מותר לאכילה.

ומה שצריך לעשות, הוא לשרוף הגרעינים של חמשת מיני דגן שנמצאו בתוך התבשיל אע”פ שלא החמיצו, וזה, הוא משום שחז”ל החמירו, ולמדו להחמיר ממה שנאמר, “ושמרתם את המצות”, כלומר, חז”ל דורשים כן, ממה שאמרה התורה, שצריך לדעתם, שלא יבואו מים באותם גרעיני חמשת מיני דגן, על מנת שלא יגיעו לידי חשש חימוץ. ומכיון שאותם גרעינים באו במים, או שבאו במים חמים ולא נתבקעו, ואין לפנינו חמץ כלל, בכל זאת, מכיון שלא נשמרו ממים לגמרי, חז”ל החמירו לשורפן, וחייב לשורפן לעשות כדבריהם!

ולכן כל הענין הזה של “מצה שמורה“, זה לא דבר חובה מן התורה, אלא לימוד של חכמים ורמז לשמור את החמץ מכל מים. ומן התורה אינו אסור אלא דווקא חמץ! ואפילו אם באו חמשת מיני דגן במים, ולא נתבקעו, אינם חמץ הם, אלא שחייבים לשורפם בפסח, או קודם הפסח, שכן זו מצות חכמים שציוו על כך!

.

הגדרה של “מצה שמורה” – לא שמורה מן העין! אלא שמורה מן המים!

וכתב רבינו (שם הלכה ט): “לפיכך אמרו חכמים, צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום חימוץ. דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים, כשם שאסור לאכלו, כך אסור לקיימו, אלא מוכרו לישראל, ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח. ואם מכרו לגוים קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח [מן הגוי], שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל [=קודם הפסח. ונמצא שיכול הישראל לעבור על איסור בלא ידיעה]”. ע”כ.

ומבואר מדבריו של רבינו, שאותם הגרעינים של חמשת מיני דגן, אף שלא נעשה מהם קמח, יכולים לבוא לידי חימוץ אם יבוא עליהם מים, ואסור לאוכלם, וכשם שאסור לאוכלם, כך אסור לקיים אותם משום החשש שמא יעבור על, “בל יראה ובל ימצא”.

עוד מבואר מדבריו, שכל הענין הזה של מה שנקרא, “מצה שמורה“, הוא לא כמו שחושבים היום בני אדם, שצריך שגרעיני חמשת מיני דגן לא התעלמו מן העין! אלא כוונת חכמים בחומרה זו שדרשו מן דברי התורה, הוא שהאדם ישמור את חמשת מיני הדגן שלא יבואו במים, וכל זה שמא יחמיצו. כלומר, אם גרעיני חמשת מיני דגן נתעלמו מן העין, אמנם נמצאים במקום שאין חשש שיבואו עליהם מים, בכל זאת נקראת מצה זו, מצה שהיא שמורה ללא כל ספק. וכל מה שאמרו חכמים ולמדו, הוא לדאוג ולשער שלא יבואו על גרעיני חמשת מיני הדגן שום מים. ולא שצריך שתהיה שמורה בעינינו עד אשר טוחנין אותם. ודבר פשוט הוא.

.

ונמצא כי הגדרה הנכונה של “מצה שמורה”, היא: “מצה שלא בא על גרעיניה מים, ואפילו לא נתבקעו”.

.

ואם תשאל, כיצד אם לא שמרנו בעינינו על הגרעינים, נוכל לסמוך על זה שלא באו על חמשת מיני הדגן מים? ונענה ונאמר, שכלל בידינו, שהעיקר אצלנו (תלמוד בבלי חולין נו:) “אחזוקי איסור לא מחזקינן“. כלומר, כל שהדבר עומד על כשרותו, אנו לא מחזיקין אותו בחינם ואומרים שהוא אסור, עד אשר נראה בעינינו, או עד אשר יש עדות שנפל על החמץ מים. אבל אם לפנינו יש חמשת מיני דגן שלא נתבקעו, ונשארו בתצורתם השלימה, כל שאנו לא יודעים שבא עליהם מים, נחשבים הם לשמורים, והעושה מהם קמח ואופה אותם לשם מצות, נחשב שאוכל מצה שמורה.

.

ולכן מבואר יוצא:

א) מצה שמורה = חמשת מיני דגן שלא באו עליהם מים.

.

ב) מצה שאינה שמורה = חמשת מיני דגן שבאו עליהם מים, אמנם לא נתבקעו. החמירו חז”ל לא לאכול מהם ולא לקיימם.

.

כל סוגי הקמחים המיוצרים בארץ ישראל מותר להשהות אותם בבית:

ונזכיר כאן ונאמר, שכל סוגי הקמחים המיוצרים בארץ ישראל, בתהליך הייצור שלהם בארץ ישראל, אינם עוברים תהליך של, “כביסה רטובה”, כמו שהיו נוהגים לעשות בזמנים עברו. ולכן מותר להשהות כל סוגי הקמחים המיוצרים בארץ ישראל, וגם הקמח הלבן מותר.

.

מה הוא “שאור” הנזכר בתורה?

הנה ה-“שאור” הנזכר בתורה, הוא זה הגורם לעיסת חמשת מיני דגן לתפוח ומחמיצם מהר. והודיע בתורה ואמר, שבין החמץ ובין השאור, אע”פ שהשאור לא ראוי לאכילה בפני עצמו, אסור להשהותם בכל גבולו! שהרי השאור, אע”פ שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו, בכל זאת חמץ גמור הוא. כמו שכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עדויות פרק ד משנה א): “ושאור – הוא השאור עצמו אשר בו לשין את העיסה ונעשית חמץ“. ע”כ. ומבואר מדבריו, שהשאור הוא הדרך להביא את העיסה לידי חימוץ מהיר, שכן משביח השאור את העיסה ומתפיח אותה. ונראה שהוא ה-“מחמצת“, או מה שנקרא היום, “שמרים“, בין כשהיו יבשים בין נעשים בצורה אחרת. וכל זה הוא חמץ גמור.

כמובן יש לחדד הענין לגבי השמרים, שרק השמרים הנעשים מחמשת מיני דגן הם אסורים. אבל אחר בירור מקיף, רוב השמרים הנעשים בדורינו, עשויים מחומרים כימיים, או שעשויים מקטניות, ולכן מותר להשהות אותם בחג, וגם להשתמש בהם. אלא שלפי דעתי לא ישתמש בשמרים של קטניות עם חמשת מיני דגן, שיתכן שהשמרים גורמים לחימוץ מהיר, כמו שאסור ללוש תחת השמש, כך לא ילוש עיסה בחמשת מיני דגן עם שמרים מקטניות.

.

ולכן, אסור להשהות החמץ והשאור בביתו או בגבולו בשום אופן שיהיה, אלא מוציא הכל ומבער הכל קודם הפסח.

.

ומה שכתבנו, “בכל גבולו“. כך כתב רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה א – ב): “כתוב בתורה (שמות י”ג): “לא יראה לך חמץ”. יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים, לא יהיה עובר? תלמוד לומר, “שאור לא ימצא בבתיכם”! [כלומר] אפילו הטמינו או הפקידו [ביד גוים, עובר על שתי לאוין]. יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת לא יהיה עובר? תלמוד לומר, “בכל גבולך“, [כלומר] בכל רשותך [בכל מקום שהוא]. יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש? תלמוד לומר (שמות י”ב): “לא יראה לך”. שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הא למדת, שחמץ של ישראל, אם הניחו ברשותו, אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד גוים, הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא“. ע”כ.

.

וכן אמר בתורה במקום אחר (דברים פרק טז פסוק ב – ד פרשת ראה): “וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַייָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְיָ֔ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ, שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר”. ע”כ.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה א): “כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן, [אם אכל] במזיד, חייב כרת, שנאמר (שמות י”ב): “כי כל אוכל חמץ ונכרתה“. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. אחד האוכל [ונוגס את החמץ בשיניו], ואחד הממחה [הופך את החמץ עצמו לנוזלי] ושותה. [בשתי המקרים הללו, כל האוכל במזיד או שותה במזיד חמץ, חייב כרת!]”. ע”כ.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.