.

***

“שתי מנות של אוכל – משלוח מנות – האם אפשר לתת יין?”

הנה במאמר הקודם, עמדנו על שתי נקודות מתוך מה שכתב רבינו בהלכה הנזכרת (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו). וכעת נעמוד על מה שכתב שם בהמשך: ” … וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין לחבירו, שנאמר (אסתר ט’): “ומשלוח מנות [=לא כתוב “מנה“, אלא “מנות“] איש לרעהו”, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו [מה לשלוח לאחרים, אלא יש לו את סעודתו בלבד, מה יעשה?] מחליף עם חברו [את סעודתו], זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים, “ומשלוח מנות איש לרעהו“. ע”כ.

והנה מבואר מדבריו של רבינו כי יש ענין לשלוח דווקא מיני, “אוכלין“, שכן שילש את דבריו בהלכה זו וכתב, “בשר” – שזה מין אוכל ולא משקה! ושוב כתב, “תבשיל“, שזהו מין אוכל ולא משקה! ושוב כתב, “אוכלין” – שזה מין אוכל לכאורה, ולא משקה! ורצונו של רבינו בהבאת זה הענין ושלל הדוגמאות הללו ואריכות לשונו, הוא לבאר לקורא לכאורה, שבכדי לצאת ידי חובת משלוח מנות, אין לשלוח סוגי משקין, כגון יין וכיוצא בו, אלא דווקא שתי מנות של אוכלין, או שתי מנות של בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין!

ולי קשה על דיוקו זה של רבינו, שמשמע ממנו שאם שלח יין לחבירו בתוספת מנת אוכל, לא יצא ידי חובה “משלוח מנות”. ומדוע קשה לי על דבריו של רבינו? מפאת ב’ סיבות:

.

א) במאמר הקודם למדנו כי חובה להשתכר ביום פורים, ואם כן נמצא שמכלל שמחת וחובת הסעודה הוא היין או השכר, ומדוע זה השולח לחבירו משלוח מנות שיש בו גם יין ומנת אוכל, לא יצא ידי חובה? הרי זה המצוה בחג פורים!

.

ב) מכיון שאמרו במשנה (משנה מסכת מגילה פרק א משנה ד): ” … אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים“. ע”כ. ובתלמוד ביארו (בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד א): “[נאמר במשנה] “ומתנות לאביונים“. תני רב יוסף: [=רב יוסף מדקדק בדברי המשנה ואומר, שלא רק מתנות לאביונים וקריאת מגילה חובה ביום פורים, אלא גם צריך לקיים את הכתוב] “ומשלוח מנות איש לרעהו”! [וכמה?], שתי מנות לאיש אחד. [ומדעו שתי מנות? מכיון שנאמר, “מנות” והוא לשון רבים, ואין רבים אלא שנים. ומדוע לאיש אחד? שנאמר, “איש לרעהו“, ולא נאמר לרעים! אלא נאמר, “לרעהו“]. ומתנות לאביונים [כיצד?], שתי מתנות לשני בני אדם. [=ומהיכן דיוקו? מזה שנאמר במגילה, “ומתנות“, שהוא לשון ריבוי, וגם נאמר, “לאביונים“, ולא אמר “לאביון“, ולכן חובה לתת לשתי בני אדם לכל אחד מהם מתנה אחת, וזה הנקרא, “מתנות לאביונים”.

כעת אחר הוראה זו של רב יוסף, התלמוד מביא מעשה] רבי יהודה נשיאה [=היה נכדו של רבי יהודה הנשיא כותב וחותם המשנה], שדר ליה לרבי אושעיא [=שלח רבי יהודה נשיאה ביום פורים, לחבירו רבי אושעיא], אטמא דעיגלא תלתא [=שליש מירך של עגל. ואין לפרש שלושה חלקים של ירך העגל. שכן אם זו היתה הכוונה היה לתלמוד לומר, “תלתא אטמא דעיגלא”, ואז היה מובן ששלח לו שלושה חלקים של ירך העגל. אבל זה אינו, אלא שלח לו משקל שליש מירך של עגל. ובנוסף לכך שלח לו], וגרבא דחמרא [=חבית יין, כלומר שיעור משובח של יין]. שלח ליה [=לאחר שקיבל רבי אושעיא את המשלוח מנות מרבי יהודה נשיאה, שלח ואמר לו] קיימת בנו רבינו, “ומשלוח מנות איש לרעהו” – ו[גם קיימת] מתנות לאביונים [=שהיה רבי אושעיא איש עני, לכן במשלוח זה קיים גם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים]. ע”כ.

והנה מן התלמוד הזה למדים אנו, שהחכמים היו שולחים אחד לשני מין אחד של בשר וחבית יין, והיו יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות! ויותר מזה מבואר בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה פרק א הלכה ד): “ר’ יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רבה, חדא עטם, וחד לגין דחמר, שלח ואמר לו, קיימת בנו “ומתנות לאביונים”, חזר ושלח ליה, חד עיגל וחד גרב דחמר, שלח וא”ל קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו”. ע”כ. ומבואר שרבי יהודה נשיאה שלח פעמיים לרבי הושעיא, פעם אחת שלח לו חתיכת בשר וכמה רביעיות של יין. ובזה יצא ידי חובה מתנות לאביונים! ולאחר מכן שוב שלח לו עגלה, ושלח לו חבית יין, אמר לו רבי הושעיא, כעת יצאת ידי חובת ומשלוח מנות איש לרעהו!

ונמצא שלדעת שתי התלמודים, נתינת יין ביום פורים עם מנת אוכל או מנת תבשיל או מנת בשר, בזה יוצאים ידי חובת משלוח מנות! ואם נותן לעני כיוצא בזה, בזה יוצא ידי חובה גם מתנות לאביונים! ואם כן נמצא שהיין הוא בכלל מנה אחת, וכיצד רבינו הרמב”ם לא הדגיש זאת? וכיצד לא מנה את היין בדבריו בכלל מנה? ומדוע לא כתב שהשולח מנת אוכל ומנת משקה יצא ידי חובת משלוח מנות?

ואפילו בענין מתנות לאביונים כתב רבינו (הלכות פורים ספר משנה תורה פרק ב’ הלכה טז-יז): “וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות, או מיני תבשיל, או מיני אוכלין, שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים, ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. מוטב לאדם להרבות ב-“מתנות אביונים”, מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נ”ז): “להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”. ע”כ. וגם כאן רבינו כותב, “מיני תבשיל“, “מיני אוכלין“. ומדוע לא כתב, “משקין“?

אלא, שאולי יתכן לפתור קושיה זו, כאשר נדקדק בדברי רבינו בשלושת הדוגמאות שהביא. שכמובן מה שכתב, “בשר“, בוודאי לא ידבר על סוג משקה. ומה שכתב, “תבשיל“, בוודאי גם זה לא ידבר על משקה. אמנם, במה שכתב, “אוכלין“, יש לנו לחקור, האם “משקין” לדעתו של רבינו נכללים בתוך המילה, “אוכלין“. ויש להדגיש, שגם אם יוכח שהמשקין נכללין בכלל “אוכלין”, יהיה קשה לומר שהשולח שתי חביות יין לחבירו יוצא ידי חובה! שכתב רבינו, “או שני מיני אוכלין“! שכן אין כאן אכילה כלל אלא רק משקה בלבד! וכיצד יצא אדם ידי חובה כאשר ישלח לחבירו שתי מיני משקין בלבד?

.

דוגמה א’

כתב רבינו (רמב”ם הלכות טומאת אוכלין פרק א הלכה א-ב): “כל אוכל המיוחד למאכל אדם כגון לחם ובשר וענבים וזיתים וכיוצא בהן מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם ה”ז טהור ואינו מקבל טומאה אא”כ חישב עליו וייחדו למאכל אדם, וזה וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין וזהו הנקרא הכשר שנאמר וכי יותן מים על זרע, ואלו הן השבעה משקין שמכשירין את האוכלין לטומאה: המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש, ואינן מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים, ולא יהיו סרוחין שהמשקה הסרוח אינו מכשיר וכיון שהוכשר האוכל אף על פי שיבש והרי הוא נגוב הרי זה מקבל טומאה. “. ע”כ. ומתוך הלכה זו למדנו שיש הפרש בין משקין לבין אוכלין.

.

דוגמה ב’

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק ג הלכה יב): ” … במה דברים אמורים שאכל מכזית ולמעלה אבל אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין, מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל”. ע”כ. ורבינו קורא ליין בכלל “משקין”! ואם דעתו היתה שיוצאים במשלוח מנת יין ידי חובה, היה לו להדגיש בהלכות פורים, שהשולח משקין יצא ידי חובתו במשלוח מנות.

.

דוגמה ג’

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק ז הלכה ט): “אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהן נמאסין, ומותר למשוך את היין בצינורות בבתי חתנים וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסין, ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך בזוי ובעיטה”. ע”כ.

.

דוגמה ד’

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק ח הלכה ז): “הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן בורא פרי האדמה, אבל יבשין אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שהן תבלין ואינו אוכל, וכן אוכלין שאין ראויין לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתייה אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן”. עכ”ל. ושוב נוכחנו לדעת כי אוכלין הם אינן “משקין”!

.

דוגמה ה’

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות שבת פרק כא הלכה כא – כב): “כיצד? לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים כגון אזוביון ופואה, ולא דברים המשלשלים כגון לענה וכיוצא בה, וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון מים שבשלו בהן סממנין ועשבים. אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלן ולשתותן כגון”. ואם מילת, “אוכלין” הם בכלל המשקים, היה לו לומר, “אוכל אדם אוכלין שדרך הבריאים לאכלן ולשתותן”, ומתוך זה שאמר, “ומשקין”, הרי שאוכלין בכל מקום הם לא משקין!

.

דוגמה ו’

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה טז): “וכן אוכלין [=כל סוגי המאכלים], ומשקין [כל סוגי המשקין], שתולין בסוכה כדי לנאותה אסור להסתפק מהן כל שמונה”. ע”כ. וגם כאן רבינו לא כלל את המשקין בתוך סוגי האוכלין.

.

דוגמה ז’

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יב): ” … כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים, שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם היו משקין [=שהם לא בכלל אוכלין], בולען ומברך עליהן בסוף, ואם היו פירות שאם זרקן ימאסו כגון תותים וענבים מסלקן לצד אחד ומברך ואחר כך בולען, ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואחר כך אוכל”. ע”כ.

וגם מהלכה זו אנו למדין כי משקין לא בכלל אוכלין, כי אם “משקין” היו בכלל “אוכלין” לדעתו של רבינו, היה לרבינו לומר, “שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם היה “משקה” וכו'”, אבל מתוך שאמר, “אם היו משקין“, בכך סייג בין אוכלין לבין “משקין“, ושוב אנו רואים כי “משקין” הם לא בכלל “אוכלין“.

.

הלכה למעשה:

ולכן הדבר קשה, אמנם מוכח וברור, כי לדעת רבינו אי אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות, במשלוח יין! ואם אכן אני צודק בדעתו של רבינו, הנה קשה מאוד הדבר, שכן שתי תלמודים לפנינו ערוכים וברורים, שכאשר חכמים שלחו מנת בשר וחבית יין, יצאו ידי חובה במשלוח מנות. ואין לי איך לתרץ את דעתו של רבינו בהבנת התלמוד, אלא שלדעתו חייב לשלוח שתי מיני אוכל ממש, ואין יוצאין ידי חובה במשלוח יין.

.

***

“מתנות לאביונים – כמה שיעורו”

והנה על פי האמור, מתנות לאביונים, הוא בגדר כל דבר “המשמח” את העניים ואת האנשים הצריכים לכך, וכמו שכתב רבינו, “וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות, או מיני תבשיל, או מיני אוכלין, שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים, ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת“. וההבדל בין מתנות לאביונים לבין משלוח מנות, שהשולח כסף לחבירו, אינו יכול לצאת ידי חובת משלוח מנות, אמנם יכול לצאת ידי חובת מתנות לאביונים בכסף. ושיעור הכסף בדורינו אנו, זה סכום שהמקבל יוכל לקנות לעצמו סעודה שישבע ממנה, ולפי דעתי הוא סך 40 ש”ח לכל אביון. כך שצריך לתת 80 ש”ח לשתי אביונים.

ומצד שני, יוצא לפי דברי רבינו, שהשולח מיני תבשיל, או מיני אוכלין, יוצא ידי חובה גם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים, אלא שאי אפשר לצאת ידי חובה במשלוח מנות וגם במתנות לאביונים, וכמו שמבואר בתלמוד ירושלמי, שצריך לחלק את שניהם ולעשות אותם מצוות נפרדות.

ע”כ כתבתי מאמר זה וסליק הלכות פורים על פי דעתו של רבינו הטהור הרמב”ם. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.