.

***

“ברכות השחר וסדר הנהגת הבוקר – לא על מנהגו של עולם”

הנה אחד מן הכשלים הגדולים בענין, “ברכות השחר“, וכל “סדר הנהגת הבוקר“, הוא עצם המחשבה, שברכות השחר נתקנו, “על מנהגו של עולם”, מחשבת הבל זו, היא טעות וכשל חמור ביותר, אשר הביא את רוב עם ישראל לברך, ברכות שלא לצורך, ולישא שם שמים לשוא לפי דעתו של רבינו הטהור הרמב”ם. מכיון שברכות השחר, לא נתקנו על מנהגו של העולם! אלא נתקנו על מנת לשבח את הבורא על הפעולות שעושה האדם, שהם אלו אשר גורמות לו להכין עצמו ללכת לעשות צרכיו.

במילים אחרות, בעלי התלמוד הירושלמי והבבלי, הוסיפו ותקנו ברכות, על מנת לשבח את הבורא על הפעולות הנצרכות לאדם שבלעדיהם היה כפגר מת! ולכן כאשר אדם יושב על מטתו בקומו מן השינה, מברך “מתיר אסורים“, וכאשר שם רגליו על הקרקע, מברך, “רוקע הארץ על המים“, וכאשר קם על עומדו, מיד צריך לברך, “זוקף כפופים“! וכן על זו הדרך. לצורך הדוגמה, אדם שחלילה הוא “נכה” [=ה’ ירפא במהרה את כל חולי עמו ישראל], אינו יכול לברך, “זוקף כפופים”. מכיון שאדם כזה אינו יכול לזקוף את עצמו ולעמוד!

ובדיוק כמו שאדם במקרים מסויימים פטור מקרבן חגיגה ברגל, כגון שהיה חולה, כמו שאמרו חז”ל (משנה מסכת חגיגה פרק א משנה א): “הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו וכו'”. ע”כ. והוא הדין לאדם “נכה“, שאינו יכול לברך ברכות שאין הוא יכול לעשות את הפעולה שלמענה נתקנה אותה הברכה!

והוא הדין לאדם, “חרש“, שבוודאי אינו יכול לברך, “הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה“. וזאת מפאת העובדה שאינו שומע באוזנו. וכן בדורינו אנו, מי שלא שומע קול תרנגול, כיצד יאמר ברכה על מה שאינו שומע? שהרי כאשר חז”ל תקנו את הברכות, לא תקנו אלא כאשר שומע\עושה את הפעולות.

וכל זה בשביל מטרה אחת, להלל, ולשבח את הבורא יתעלה שמו! וכמובן מה שמהללים ומשבחים את הבורא, הנה ברכות אלו לא בשבילו חלילה, כי הוא לא נצרך ולא נזקק חלילה וחס. כמו שכתב רבינו הטהור (הקדמה לפרק חלק סנהדרין): ” … וממה שראוי שאזכיר כאן, וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה הם שלוש עשרה יסודות. היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, לדעת שיש שם מצוי בשלימות אופני המציאות, והוא המצוי יתברך שמו, עילת ממציא מציאות כל הנמצאים, ובו על ידו קיום מציאותם, וממנו בכל עת נמשך להם הקיום שבזכותו הם חיים. ואילו נתאר סילוק מציאותו, נחשוב בדעתנו כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות בלעדי מציאותו. ולהיפך, אילו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו וישאר הוא יחיד בעולמו, ודאי כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר מאומה.

כי הוא יתעלה בלתי אינו זקוק במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה’ … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. ע”כ.

ולכן כל הברכות הללו והתשבחות לבורא, הכל זה בשביל האדם, למען ישכיל ויסכים בדעתו, שאם לא הבורא יתברך נותן לגופו הכח חלילה, ואם לא הבורא יתברך נותן לגופו היכולת והאמצעים הללו, אינו יכול לזוז מצד עצמו בשום פעולה!

וכמו שאדם לא יכול לברך ברכה ראשונה, “שהכל נהיה בדברו” לחינם, כלומר כאשר אינו שותה שום משקה. וכן שאסור לו לברך לאחר שכבר שתה את המשקה. כך בדיוק נתקנו ברכות השחר וסדר הנהגת הבוקר, שיברך אותם האדם על הפעולות אשר עושה. ואם היה שוכב במטתו ולא קם ממנה מפאת חולי, אינו יכול לברך, עד שלא יעשה את הפעולות אשר מביאות אותו לידי הברכה!

כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז): ” … כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום … שמונה עשר ברכות אלו [=מלבד “אלהי, הנשמה”, שחייב לברך אותה מיד בקומו משנתו, ויש לדקדק בכך. לכן רבינו כתב “שמונה עשרה”, ולא כלל את “אלהי, הנשמה” בכלל אותם אלו, מכיון שמחוייב לברך ברכה זו מיד בקומו משנתו. ולכן שמונה עשר ברכות אלו] אין להם סדר [=לא נתקנו על מנהגו של עולם!], אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו [=רק כשעושה את עצם הפעולה אז מתחייב בברכה]. כיצד? הרי שחגר חגורו והוא על מטתו, מברך “אוזר ישראל בגבורה”. [=לא חגר חגורה, אינו מברך באותו היום “אוזר ישראל בגבורה”!]. שמע קול התרנגול מברך הנותן לשכוי בינה. [=לא שמע קול תרנגול לא מברך הנותן לשכוי בינה]. וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה [=לא עשה את הפעולה המביאה לידי חיוב] אינו מברך אותה.

כיצד? לן בכסותו [=לא היה ישן ערום לגמרי], אינו מברך כשעומד, “מלביש ערומים“. [אם] הלך יחף [=יצא לדרכו יחף מביתו], אינו מברך “שעשה לי כל צרכי“. ביום הכפורים ובתשעה באב, שאין שם רחיצה, אינו מברך, “על נטילת ידים”. ולא [מברך] “המעביר חבלי שינה” [=שהרי אינו רוחץ חלק מפניו כלל]. אם לא נכנס לבית הכסא, אינו מברך, “אשר יצר את האדם”, וכן שאר ברכות אלו [=אם לא עשה את הפעולה, אסור לו לברך אותם]. נהגו העם ברוב ערינו [=מנהג טעות], לברך ברכות אלו, זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן, בין לא נתחייבו בהן, וטעות הוא, ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה“. ע”כ.

ומה שכתבתי במוסגר לגבי ברכת, “אלהי, הנשמה”. כן מוכח מדבריו של רבינו (שם הלכה ג): “בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך: “אלהי, הנשמה שנתת בי טהורה וכו'”. כלומר, זו הברכה היחידה מברכות השחר, שיש לה סדר, כלומר, שצריך לברך אותה על מטתו מיד בקומו משנתו.

ולפיכך מבואר יוצא, כי כל ברכה שלא נתחייב בה האדם, ומברך אותה, נושא שם שמים לשוא, ואע”פ שמשבח את הבורא בכך, הנה לא מפאת שזו ברכת השבח, יהיה מותר לו לישא את שם הבורא כפי העולה על רוחו. ולכן רבינו כותב, “וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה“. ועוד שמוסיף רבינו ומביא את הטעות של מנהגי בני אדם כבר בזמנו, וכותב רבינו, “וטעות הוא [אסור הוא], ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה“. ורבינו שילש את לשונו בסוף דבריו, ואמר שזה מנהג טעות, כלומר, לא הבינו אותם בני אדם, את כוונתם של חז”ל. ולכן אמר, “ואין ראוי לעשות כן”, מפאת שהדבר גובל בנשיאת שם שמים לשוא. ולכן מסכם ואומר, “לא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה”.

וחובה עלינו להפיץ את הדברים הללו כמה שיותר, כי יש מצוה להציל, ובפרט להציל מן הידיעה שבני אדם מקיימים מצוה, ואין הם מקיימים אלא עבירה לשם שמים לצערינו הרב. כמו שכתב רבינו בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע! שכאן עוקר הלכה וכאן עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה שכל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה ואצל כל תלמיד חכמים! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות האחרונים ולהבליהם וכן על זו הדרך. מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה כשורה, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

.

***

“איסור נשיאת שם שמים לשוא – גם כאשר בא לברך ולעשות טוב”

וכבר אמר בתורה (שמות פרק כ פסוק ו – ז פרשת יתרו): “וְעֹ֥שֶׂה חֶ֖סֶד לַאֲלָפִ֑ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: ס לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְיָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא“. ע”כ. וכתב רבינו (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה סב): “והמצוה הס”ב היא שהזהירנו שלא לישבע שבועת שוא והוא אמרו ית’ (עשה”ד) לא תשא את שם י”י אל”יך לשוא. והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא בחלוף מה שהוא בו נמצא. או על דבר מן הנמנעות שהם נמצאות. או ישבע לבטל דבר מצוה. וכן אם נשבע על דבר ידוע ולא יכחישהו ולא יחלוק עליו שום אדם מן העולם, כגון שישבע בי”י כי כל מי שיישחט ימות, כגון זה גם כן נשא שם י”י לשוא. ולשון המשנה (שבועו’ כט א) אי זה הוא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו’. והעובר על לאו זה במזיד לוקה ובשגגה פטור כשאר חייבי לאוין כמו שביארנו (מ’ סא). ושם אמור כלומר בשבועות (כט א) זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור. ושם התבארו משפטי מצוה זו”. ע”כ.

ואין הבדל בין מזכיר את שם ה’ יתברך בשבועה לשוא, לבין המברך ברכה שאינה צריכה, דינם שווה. כמו שכתב רבינו בספרו הגדול משנה תורה (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו): “כל המברך ברכה שאינה צריכה [=שלא נתחייב בה], הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן וכו’“. ע”כ. ורבינו משווה את את מי שמברך את הבורא לשמו יתברך, ומכוין ליבו רק לבורא יתברך, אלא שמברך ברכה שאין צריך לברך אותה, רבינו משווה אותו למי שנושא שם שמים לבטלה בשבועה! כלומר, עובר על לאו חמור מאוד של, “לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא”, והעונש על זה, “לא ינקה ה'”. ה’ יצילנו מאיסורים חמורים אלו.

שוב ראיתי לדבריו של רבינו (רמב”ם הלכות שבועות פרק יב הלכה ט – יא) שכתב: “השומע הזכרת השם [לבטלה] מפי חבירו, [שנושא שמו של ה’] לשוא, או [שומע מחבירו] שנשבע לפניו לשקר, או [ששמע] שבירך ברכה שאינה צריכה, ש[הרי כאשר הוא מברך ברכה שאינה צריכה ולא נתחייב בה], הוא עובר משום, “נושא שם ה’ לשוא”, כמו שבארנו בהלכות ברכות. [במקרים כאלו] הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי, וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים, שהרי אינו יודע שנדוהו. ואם תאמר יודיעו [=שהוא בנידוי אחר שנידה אותו, ולא יתיר את נידויו], נמצאו כל העולם בנידוי, שהרי למדו לשונם מעוה ושבועה תמיד.

במה דברים אמורים? בשהיה הנשבע הזה, או המברך לבטלה, [=עושה] מזיד, אבל אם היה שוגג, ולא ידע שזה אסור [=הגדרה של “שוגג”, שאינו יודע שהדבר אסור, במקרה כזה] אינו חייב לנדותו. [=ואם רצה מנדה אותו. אלא שמסייג רבינו ואומר בלשונו], ואני אומר [=לדעתו של רבינו, אע”פ שמותר לנדות הנושא שם ה’ אפילו בשוגג, דעתו של רבינו] שאסור לנדותו! שלא ענש הכתוב שוגג [=אלא המזיד! ומה יעשה?] אלא, מזהירו, ומתרה בו שלא יחזור.

ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה, אסור. ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר, “ליראה את השם הנכבד והנורא”, ובכלל יראתו, שלא יזכירו לבטלה. לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה, ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד? אמר ה’ [=יי – לבטלה], אומר [מיד], “ברוך הוא לעולם ועד”, או [אומר], “גדול הוא ומהולל מאד”, וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה”. ע”כ. ומכאן אתה למד, כמה חמור עוון נשיאת שם שמים לבטלה!

ואחר דברים אלו, מי יערב ליבו להכנס ולברך ברכות השחר וסדר הנהגת הבוקר על פעולות שכבר עשה אותם, או על פעולות שלא עשה אותם, או על פעולות שלא נתחייב בהם? שהרי רבינו כתב במפורשות, טעות גדולה היא! ואסור לאדם לברך ברכה שלא נתחייב בה!

והנה בימים אלו, אנו עובדים על סידור על פי בעלי המשנה והתלמוד ז”ל, וסידור זה יהיה על פי דרכו והבנתו של רבינו הטהור הרמב”ם, ראש ונאמן למסורת בית ישראל ותורה שבעל פה. ועל פיו ישק דבר. וסיימנו בעזרת החונן לאדם דעת, לערוך את ברכות השחר וכל סדר הנהגת הבוקר עד הנחת תפילין, עם פירוטים כוללים על מה מברכים ומתי, והכל למען ידקדק האדם ולא יוציא ברכות לבטלה חלילה וחס. ונפרסם את החלק הזה של הסידור, ואז יוכל האדם בקומו משנתו, לברך ברכות השחר על כל פעולה שנתחייב בה בלבד, עד שיתרגל לכך, ויהיה אצלו למנהג קבוע!

.

ב’ הערות והארות על שאלות שיבואו:

א) גם אם אדם משוקץ וצריך לעשות קטנים – יכול הוא לברך ברכות אלו עד הילוכו לבית הכסא, כפי שמובא בסידור. במאמר הבא אעמוד על ההבדל בין ברכות, לבין דין תפילה.

ב) כל החובה לברך עם כיסוי שמכסה את הראש, הוא כאשר אדם נמצא תחת כיפת השמים, אמנם כאשר הוא נמצא תחת קורת גג, יכול לברך ברכות אלו ללא כיסוי שמכסה את הראש.

.

ע”כ מאמר ראשון זה בנושא, “ברכות השחר וסדר הנהגת הבוקר”. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.