.

***

“השם אלהיכם אמת – האם צריך לכופלו באמת”

במאמר זה אנחנו נעמוד על השטות הידועה שבה יש צורך “להשלים” – “רמח'” תיבות בקריאת שמע בשחרית ובערבית, כנגד “רמח'” איבריו של האדם”. ההזיה הקשה הזו, והמרה כלענה, יצאה מבית מדרשם של אלו אשר למדו ממדרשים שאינם מהימנים, ויתירה מכך, לא רק שלמדו ממדרשים שאינם מהימנים, אלא שגם ביחס לאותם המדרשים, לא נחתו לאמת הברורה. ולא רק שלא הבינום, אלא נשאו ונתנו בהבל הבלים, והעלו את אותם ה-“מדרשים” המפוקפקים לפסק הלכה! מה שאסור לעשות אפילו היה זה מדרש מהימן! ומי שהוא מורה הוראות לרבים, שגגתו ופסיקתו זו, עולה לו זדון ללא כל ספק. שכן בפסק הלכה שיפסוק כל פוסק ממדרש או שיאסור/יתיר דבר שלא אסרוהו חז”ל ברשות בית הדין, לא רק שהוא סכל ושכח כללי התלמוד הברורים, אלא יש בכך תוספת על הדברים של חז”ל.

.

ולפני שנבוא לענין עלינו לבאר וללבן כמה ענינים בנושאים שהזכרנו:

א) הראשון – הרחקת מדרשי מינות או מדרשים שהומצאו/שורבטו לאחר חתימת התלמוד.

ב) שנית – האיסור החמור והשגגה הגדולה ללמוד הלכה למעשה ממדרשי אגדות.

ג) שלישי – האסון שהנחית על עמינו מכה גדולה = הבנת אגדות/מדרשים כפשוטם.

ד) רביעי – האיסור להוסיף/להורות על דברי חז”ל או לגרוע מדבריהם כהוא זה.

.

“הרחקת מדרשים שאינם מוסמכים או כל מיני מדרשים שיש בהם חשש מינות”:

בראש ובראשונה אני רואה להתחיל דווקא בהרחקה הנחוצה מלקרוא באותם מדרשים שאינם מהימנים ואף ברובם מצוי סממן של מינות. ולא משנה באיזה מדרש מדובר, אפילו היה זה מדרש מהימן, ואפילו עבר תחת ידי האמוראים הטהורים, בכל אופן שלא יהיה, אין למדין מן המדרשות, כפי שנבאר בפסקה ב’ לקמן. וכאשר אני מדבר על הרחקה ממדרשים שאינם מהימנים, כוונתי בראש ובראשונה, שעלינו להתרחק מכל לימוד בהם, ואף שיש באותם מדרשים ראיה וזיק של תקווה לטובת האמת, לדעתי אין להביאם בחשבון כלל, מכיון שכל מה שלא יצא תחת ידי חכמים מוסמכים וראתה עיניהם וסמכו על אותם דברים, אין להביאם ולא להשען עליהם כלל.

וכתב הרא”ש (מסכת חולין פרק ב סימן ו): “ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש”ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש”ס’ הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש”ס מסכים עליה.  ע”כ. והנה דבריו של הרא”ש מפורסמים וגלויים לכל! וטעמו ונימוקו עמו, שכתב ונימק, שהסיבה שאנו לא מקבלים כל ענין ותוספת שנכתבו לאחר תקופת המשנה והתלמוד, ואפילו, “תוספתא“! כל שכן בדבר המוחק יסודות דת, וכל שכן כאשר מדובר במדרש מפוקפק שאין למדין מן המדרשות כלל! הסיבה מסביר הרא”ש, הוא משום שכאשר חכמי ישראל בעלי התלמוד ושאר אותם חכמים בעלי החיבורים, “ספרא”, “ספרי” וכו’, שחברו את חיבוריהם, הלכו בדקו חקרו וחזרו לידע כל הספרים שהיו, וביררו מה אמת ומה לא! מה הם דעות נכונות, ומה הם דעות כוזבות!

ולכן, איך שלא יהיה, עלינו להרחיק עצמינו ממדרשים שאינם מהימנים ולא להביאם בתור ראיה כלל. שהרי דרך האמת היא זו שמביאה את עם ישראל לייעודו האמיתי, וכל החפץ ודבק בדרך האמת, ירחיק מעליו כל סממן שיכול להוביל לריחוק מן האמת. וזו הדרך הבטוחה והמסילה הטובה שבה נזכה לטוב הצפון. ויש לשים לב שדברי הרא”ש אמורים כלפי “תוספתא” שנוחתת להלכה ולהוראה, כל שכן כאשר מדובר במדרשים, כיצד יעלה על הדעת ללמוד מהם להלכה? ועל אחת כמה וכמה שמדובר במדרשים שאינם מהימנים!

.

“אין למדין מן המדרשות/אגדות”:

מעבר לזה שאין לנו לסמוך על מדרשים שאינם מהימנים, השגגה הגדולה והטעות החמורה, הוא הלימוד למעשה והפקת ענינים מעשיים/הלכתיים מאותם מדרשים, אפילו היו אלו מדרשים מהימנים, ואפילו היו אגדות הכתובות בחז”ל. כל זמן שמדובר במדרש/אגדה, אסור לעולם ללמוד ממנו להלכה, לא להחמיר ולא להקל, לא להוסיף ולא לגרוע אפילו בדבר אחד. ואמרו בתלמוד ירושלמי (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק א דף עו טור ד /ה”ח): “רבי זעורה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד“. וכן כתב רבינו הטהור בתשובה (סימן תנח) ” … ולענין יוצאי תיבה [שנזכרו בתלמוד בהגדה], כל אותן הדברים [הן] דברי הגדה, ואין מקשין בהגדה. וכי דברי קבלה הן? או מילי דסברא? אלא כל אחד ואחד מעיין בפירושן כפי מה שיראה לו בו. ואין בזה לא דברי קבלה ולא אסור ולא מותר ולא דין מן הדינין ולפיכך אין מקשין בהן. ושמא תאמר לי כמו שיאמרו רבים וכי דברים שבתלמוד אתה קורא הגדה? כן! כל אלו הדברים וכיוצא בהן הגדה הן בעניינם, בין שהיו כתובין בתלמוד בין שהיו כתובין בספרי דרשות, בין שהיו כתובין בספרי הגדה“. ע”כ.

והנה דבר ברור הוא לכל חכמי ישראל האמיתיים, שלעולם אין למדין מן האגדות/מדרשות הלכה למעשה. ומי שהורה הלכה למעשה וציוה לעשות מעשה מסויים בעקבות אגדה/מדרש, הרי הוא סכל מן הסכלים, ואפילו היה מדרש זה, מדרש מהימן כפי שכתבנו, מעבר לזה שמדובר בעבירה של ממרא את בית הדין הגדול, כפי שנבאר בהמשך. ולא לחינם הרי”ף הגאון הגדול הוציא את ספרו, ועשה זאת על מנת להוציא את המדרשים/אגדות מגדרי ההלכה וההוראה שלא יטעו בזה, ורצה להביא סולת מבוררת וטובה לעם ישראל, שידעו את מעשה המצוות ואת המעשה אשר יעשון.

.

“הבנת מדרשי חז”ל כפשוטן”:

כתב רבינו הטהור (פירוש המשנה סנהדרין י’ א’): “וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות. [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעות וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם.

ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך!

וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]”. ע”כ.

.

כמה דבריו של רבינו צדקו, כמה הם מכוונים לאמת הצרופה, שהרי עם ישראל כבר מאות שנים הולך אחר ההבל, מסתופף וחוסה תחת קברי מתים, מאמין בסגולות מאגיות, מאמין בקיומם של השדים, מאמינים בספר הנוצרי הארור הזוהר הפגאני הטמא, והולכים אחר ההבל ויהבלו! מי גרם להם לכל זה? הכת שהחשיכה את היהדות האמיתית, הכת הארורה שהרסה את עם ישראל, הלא היא הכת הראשונה, הם הדרשנים, ומי שנחשבו לגדולי ישראל, ולאמיתו של דבר אין בהם מן החכמה ולא מן השלימות, וטועים היו מן הבהמות!

וכמו שכתב עליהם רבינו הטהור (אגרות – מאמר תחיית המתים): “… וכאשר ידעתי באלו האובדים לגמרי שהם מוקצים, וחושבים שהם חכמי ישראל, והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה. וכבר נתמלא מוחם משיגעונות הנשים הזקנות, ודמיונם הנפסדות כעיוורים וכנשים, ראינו שצריך לנו לבאר בחיבורינו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הסיפור לא על צד הביא ראיה. כי הבאת הראיה על השורשים ההם צריך למהירות בחכמות רבות, לא ידעו התלמודיים דבר מהם, כמו שבארנו במורה הנבוכים. ובחרנו להיות האמיתות מקובלות אצל ההמון לפחות”. ע”כ.

.

“האיסור להוסיף או לגרוע דבר מדברי חז”ל”:

כתב רבינו (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כב – כג): “שמן של עכו”ם מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שממרה על פי בית דין שהתירוהו, ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר לא מפני בישולי עכו”ם מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי עכו”ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו [=ובוודאי לא יבואו לבשלו] … וכן דבש של עכו”ם שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר מטעם זה”. ע”כ. וישאל השואל, יבוא אדם וירצה להחמיר ולאסור, ויאמר שלדעתו יש להחמיר בדבר זה, מדוע שיהיה לו עוון בכך? הרי רצה להציל? מסביר רבינו הרמב”ם, שמי שעושה כן, אין שום תירוץ בעולם שינקה ממנו את החטא, שהרי ממרא הוא את בית הדין הגדול! ואוסר מה שלא אסרו חכמים! ומי התיר לאדם אפילו היה חכם, ואפילו היה נסמך בעיני אלף בני אדם או אלף חכמים, להוסיף, לגרוע, להתיר דבר שלא ברשות בית הדין הגדול? שהרי כל אותם הדברים שנפסקו במשנה, בספרי, בספרא, בתלמוד ירושלמי והבבלי, לא נפסקו אלא ברשות בית הדין הגדול! ומי שיחמיר, יאסור, יתיר, או יפסוק בניגוד לדבריהם, הרי דינו כמי שממרא את בית הדין הגדול, ועומד בחטא גדול! אפילו כוונתו היתה לטובה, יש לו דין של ממרא!

ובמקום אחר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ממרים פרק א הלכה א – ב): “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר [=לא אחרים! לא התוספות, לא היתירות, לא החסרות, לא הראב”ד וגם לא הרמב”ם עצמו! אלא בית דין הגדול הם עיקר] תורה שבעל פה, ו[רק] הם עמודי ההוראה, ו[רק] מהם חוק ומשפט [=אסור או מותר] יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר, “על פי התורה אשר יורוך”, זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן [=כל מי שמתיר מה שאסרו הם, או כל מי שאוסר מה שהתירו הם], עובר בלא תעשה! שנאמר, “לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” [=בדיוק כמו שספר שולחן ערוך עשה ופסק, וסר מדרכם!] … שכל חכם שמורה על דבריהם [=כמו שעשה בספר שולחן ערוך], מיתתו בחנק, שנאמר, “והאיש אשר יעשה בזדון” וגו’.

אחד [החולק על] דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה. ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו, אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, “מכל הדבר אשר יגידו לך”, זו הקבלה [למשה מסיני] שקבלו איש מפי איש“. ע”כ.

.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה א – ב): “מי שאינו מודה בתורה שבעל פה [=ביחס לכל האמור שכתב למעלה], אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול“. ע”כ.

.

והניף רבינו ידו וחיזק ענין זה ללא פחד, וכתב בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות.

לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע ומוליד חורבן! שכאן כאשר התיר מה שאסור, הרי הוא עוקר הלכה. וכאן כאשר אסר מה שמותר, הרי הוא עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה, שהרי כל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר [=כמו שנהג השולחן ערוך], מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות האחרונים, מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה בסדר, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

ומצאתי לרבינו הטהור (הקדמת הרמב”ם למשנה): “… וכאשר מתו כל החכמים ע”ה שהאחרונים מהם רבינא ורב אשי וכבר נשלם התלמוד, הרי כל מי שעמד אחריו אין מטרתו אלא הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע“. ע”כ. אין להוסיף ואין לגרוע! מדוע? מכיון שדבריהם נתקנו כולל כולם ברשות בית הדין הגדול. נמצא שכל מי שהוסיף דבר על דבריהם, בין בהלכה, בין בחומרא מסויימת, בין בברכה מסויימת שלא תקנו לברך עליה, או גרע מדבריהם, או שינה מדבריהם, הרי הוא מרים יד בתורת משה! שאין הפרש בין זה המוסיף על גזירות חז”ל ותקנתם, לבין זה המוסיף על התורה עצמה! שהרי ה’ יתברך אמר בעצמו בתורתו, לא תוסיף ולא תגרע, והוספה זו וגריעה זו אמורה גם על אותם דברים שנתקנו בבית הדין הגדול שהיה קיים עד כמה שנים לפני סיום כתיבת התלמוד! ומטעם זה נחתם התלמוד בבלי!

ומי שרוצה לקיים את תורת ה’ האמיתית ובעצם לקיים את יעודו בעולם, חייב ללכת בכל ההלכות כפי שפסק רבינו הטהור הרמב”ם, שהיה הנאמן לתורת משה ולכל מה שנפסק ברשות סנהדרין גדולה שהיתה קיימת עד ימות רבינא ורב אשי!

.

ודע, כי מי שהיה מורה הוראה לעם ישראל, אין שגגה זו עולה לו כשגגה, אלא עולה לו זדון! שכל מה שנאמר בהלכות שגגות כלפי בית הדין הגדול, זה דווקא בדבר שנשכח מהם, וזה דווקא בדבר שנפסק על ידי בית הדין! שרק להם שייך ענין “שגגה“. אבל מורי הוראות שאחר חתימת התלמוד שכבר אין בית דין גדול, כל מי שהיה מורה הוראות ופסק שלא כדברי התלמוד הבבלי/ירושלמי, או גרע מדבריהם, או הוסיף על דבריהם אפילו בדבר אחד, הרי שגגתו עולה לו זדון!

כמו שכתב רבינו (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מא): “… אבל ב”ד הגדול יש להם להורות כפי ראות עיניהם, ואם טעו נעשו שוגגים כמו שאמר ית’ ואם כל עדת ישראל ישגו וגו’, ומפני זה העקר אמרו רבותינו ז”ל שגגת תלמוד עולה זדון, ר”ל כי המקצר בחכמה ויורה ויעשה כפי קצורו אמנם הוא כמזיד, שאין דין מי שאכל חתיכת חלב הכליות והוא חושב שהוא חלב האליה, כמי שאכל חלב הכליות והוא יודע שחלב הכליות הוא אלא שאינו יודע שחלב הכליות הוא מן החלב האסור, שזה אף על פי שמקריב קרבן הוא קרוב למזיד, זה אם הוא עושה מעשה לבד [=לעצמו], אבל המורה הלכה לפי השתכלותו הוא מזיד בלי ספק, שלא נצל הכתוב בחטא ההוראה בטענת שגגה אלא לב”ד הגדול לבד, אבל המזיד יתחייב הדין הכתוב, או מיתת ב”ד, או מלקות, או מכת מרדות על לאוין שאין לוקין עליהם, או חיוב ממון”. ע”כ. והרי לך, שכל מי שכתב ספר הוראה, ופסק לרבים לפי שכלו, והוסיף וגרע על דבריהם של חכמים, והחמיר על עמינו בכל מיני ענינים, או היקל להם בהוראה למעשה, הרי אין דינו כשוגג אלא מזיד הוא!

.

ואחר כללים ברורים אלו נבוא לענין שאליו אנו מכוונים.

.

כתבו חז”ל במשנה (משנה מסכת ברכות פרק ה משנה ג): “האומר על [מצות] קן צפור, יגיעו רחמיך, ועל טוב, יזכר שמך. [=האומר] מודים מודים, משתקין אותו וכו'”. ע”כ. וכן אמרו (משנה מסכת מגילה פרק ד משנה ט): “האומר יברכוך טובים, הרי זו דרך המינות. על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו וכו’“. ע”כ. והסביר רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת ברכות פרק ה משנה ג): “ענין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר, “כשם שחסת על קן צפור, ואמרת, לא תקח האם על הבנים, כך חוס עלינו“, שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו, בגלל רחמי הקדוש ברוך הוא על העוף, ואינו כן! לפי שאלו [=טעם המצוה] היה דרך רחמים, לא היה מתיר השחיטה כלל! אלא [=מצות קן ציפור] היא מצוה שמעית שאין לה טעם [=ידוע לנו]. וכן אם אמר על טוב יזכר שמך, יוצא מכך שעל רע לא יזכר, וזה היפך הדין, לפי שחובה להודות לה’ על טוב ועל רע. וענין סרבן. מיאון, כלומר שלא ימאן ויתעכב הרבה. והעובר לפני התיבה, הוא שליח צבור”. ע”כ.

ואמרו חז”ל בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב): “בשלמא [=מובן לנו מתי שאמר] “מודים מודים” משתקין אותו, משום דמיחזי [=שנראה בכך כאילו מודה] כשתי [=שיש שתי] רשויות. ו[גם מה שאמרו שמשתקין מי שאומר] על טוב יזכר שמך – נמי [=מובן ונכון! ש]-משמע על הטובה [מודה] ולא על הרעה. ותנן: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. [=ולכן מובן כאשר משתקין אותו].

אלא, [=האומר] על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? – פליגי בה תרי אמוראי במערבא [=נחלקו בטעם הדבר שתי אמוראים בארץ ישראל]. רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. [=כלומר, הבעיה שבדעה זו נעוצה בכך שהיא מייחדת השגחה פרטית לבעלי-חיים, ולא רק לבני אדם. לפי הבנתו של אחד האמוראים, כבר נאמר בפסוק כמעין תרעומת כלפי תפיסה זו (חבקוק פרק א פסוק יד): “וַתַּעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם כִּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם כְּרֶ֖מֶשׂ לֹא־מֹשֵׁ֥ל בּֽוֹ”. כלומר, אם נאמר שיש השגחה פרטית גם על בעלי-חיים, נמצא שהאדם מושווה לדגים שבים, שאין עליהם השגחה אישית אלא הנהגה כללית בלבד. מכאן הוא מסיק שלפי שיטתו אין השגחה פרטית על בעלי-חיים כפרטים, אלא קיימת לגביהם השגחה מינית בלבד – השגחה על המין בכללותו (קיום, התרבות, איזון טבעי), ולא על כל פרט ופרט. ולפיכך ה“קנאה” הזו מתבטלת רק כאשר כל נברא מושגח כפי מדרגתו הראויה – האדם בהשגחה פרטית אישית, והחיות בהשגחה כללית על מינן בלבד.כך נשמר הסדר ההיררכי של הבריאה, וכל דבר מקבל את ההנהגה המתאימה לו].

וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות. [שהרי אם היה זה מפני רחמים, מפני מה התיר לשחוט הבהמה? אלא בוודאי שנעלם מאתנו הטעם השכלי של מעשה המצוה בנוגע לקן צפור. ומה שמשתקין אותו, מפני שנראה כי ה’ יתעלה שמו נמשך אחר רגשותיו, כלומר אחר רצונו, ויש כאן חשש למינות! מפני שאין אצלו יתברך מאורע ממאורעות בני אדם, ולא רגש ולא עצב!].

ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר: [=התלמוד מספר על שליח ציבור שירד לפני התיבה בפני רבה ואמר בתפילתו] “אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו”. [=כשם שהקב״ה מרחם אפילו על ציפור ובניה (מצוות שילוח הקן), כך שירחם גם עלינו].  אמר רבה: כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה! [=כמה יודע תלמיד חכם זה לרצות ולפייס את קונו] – אמר ליה אביי: והא משתקין אותו תנן! ורבה נמי – לחדודי לאביי הוא דבעי. [=חלילה לומר שרבה הסכים מה שעשה. אלא אמר לו את הדברים בדרך רמז! כלומר, גם רבה עצמו לא באמת סבר שהנוסח ראוי, אלא אמר את דברי השבח כדי לחדד את אביי, לעורר אותו לחשיבה ולעיון, כדרך לימוד תלמודית של אתגר והעמקה

התלמוד ממשיך וכותב, האומר] מודים מודים – משתקין אותו. אמר רבי זירא, כל האומר שמע שמע – כאומר מודים מודים דמי. מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה – הרי זה מגונה. מגונה הוא דהוי, שתוקי לא משתקינן ליה! [=ומוכח לכאורה, שהכופל את שמע זה רק מגונה אבל משתקין אותו]. לא קשיא: הא – דאמר מילתא מילתא ותני לה, והא – דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה.

אמר ליה רב פפא לאביי: ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה? – אמר ליה: חברותא כלפי שמיא מי איכא? אי לא כוון דעתיה מעיקרא – מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה”. ע”כ.

ונסביר, הגמרא פותחת את ההבנה של הקושיא מן הברייתא, ב־“לא קשיא”, כלומר אין כאן סתירה בין המקורות, אלא הבחנה בין שני מצבים שונים:

מי שאומר מילה וכופל אותה, ועוצר אחרי כל מילה ושוב כופל, כלומר שניכר שחוזר על מנת לחזור ולשנן. צורת אמירה כזו נחשבת למגונה. כלומר כל כפל כלשהו של מילה, אפילו לצורך, הרי זה מגונה!! אבל כאשר מדובר במי שאומר פסוק שלם או חצי פסוק, ואז חוזר עליו. משתקין אותו מיד!

.

קושיית רב פפא – רב פפא מקשה על אביי קושיה הגיונית מאוד: “ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה?” כלומר, אולי בתחילת האמירה האדם לא היה מרוכז, אבל בהמשך כן התרכז – ואם כך, למה לפסול אותו או להענישו? אע”פ שרב פפא מודה שהדבר מגונה! במילים אחרות, רב פפא טוען לטעות אנושית הנובעת מחוסר ריכוז, ונכון שמגונה הדבר, אבל למה להענישו ולהעביר אותו מיד? אביי משיב בחריפות: “חברותא כלפי שמיא מי איכא?” כלומר: האם אפשר להתנהג כלפי הקב״ה כאילו הוא חבר לספסל הלימודים, שמתחילים לידו ברשלנות ואחר כך “מתחממים”? התשובה ברורה: לא. ולכן: “אי לא כוון דעתיה מעיקרא – מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה” – אם לא כיוון דעתו מההתחלה – מאלצים אותו לעצור ולהתרכז עד שיאמר כראוי. כי עמידה לפני שמים מחייבת כוונה מלאה מהרגע הראשון“. ע”כ ביאור הדברים.

.

ומבואר יוצא, שכל כפל בקריאת שמע, כל כפל מיותר בסדר התפילה, אפילו היה זה לצורך כוונה של האדם, כלומר ששיער שבאותם מילים לא כיון טוב וחזר עליהם, גם רב פפא מודה שזה מגונה. אלא שבתחילה שאל רב פפא את אביי, מדוע מיד להעבירו אפילו כאשר מדובר בחזן. ורב פפא ענה לו הסיבה הברורה. ומבואר מדבריהם, שבכל ענין לכפול את המילים בסדר התפילה הדבר מגונה. וכאשר הדבר נובע שלא לצורך, או לצורך דמיוני הנובע מלימוד להלכה מאיזה מדרש מסויים, כאן על אחת כמה וכמה שהדבר יהיה בגדר עבירה.

ושים ליבך אתה הקורא הנעים, לדברי רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם (ספר חובות הלבבות שער ח – שער חשבון הנפש פרק ג): “וכן המתפלל, כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפלה, לא יקבל האל ממנו תפלת אבריו ותנועת לשונו. הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו’. וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם במותר או באסור, ואח”כ יחתם תפלתו ויאמר: והגיון לבי לפניך, הלא זה גנאי גדול, שיטען שדבר עם אלהיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו, ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו. ודומה הוא למי שנאמר בו: כגוי אשר צדקה עשה, ואחז”ל: ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל.

ואמר רבי אליעזר בשעת פטירתו בכלל מה שצוה בו לתלמידיו: וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם מתפללים, ואמר הכתוב: הכון לקראת אלהיך ישראל, וארז”ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, ואמר: בהתעטף עלי נפשי, ואמר: נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו. ולפי שהיה כבד על הנפש לזכר כל זה בלי חבור וסדר, סדרו רבותינו ז”ל הענינים שצריכים להם רוב כתות בני אדם, הנראה חסרונם בהם אל האלהים וכניעתם בעבורם, והם עניני התפלה על סדר ותקון, שתקבל בה הנפש פני בוראה ולא תבוש בהתנפלה, ויראה ממנה בסדרה עניני התפלה בלבה הכניעה והשפלות לאלהים. ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה ואין לה קימה למהירות עבר ההרהורים על הנפש, היה קשה עליה לסדר עניני התפלה מעצמה, תקנו אותם רז”ל במלים מתוקנות, יסדרם האדם בלשונו, מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור. והיתה התפלה מלות וענינים והמלות צריכות אל הענין והענין אינו צריך אל הדבור, כשאפשר לסדרו בלב, כי הוא עיקר כוונתנו ועליו משען מגמתנו“. ע”כ.

.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ד): “וכל האומר מודים מודים משתקין אותו [=מעבירין אותו מיד שלא ירד לפני התיבה] … מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום”. ע”כ. ומבואר מדברי רבינו, שהוא פסק שכל כפל בתפילה הוא אסור, ולא רק שהוא אסור, אלא אם היה חזן, מעבירין אותו מיד, מפני שחוששים למינות, ואם לא למינות, חוששים שהוא לא מכוין דעתו היטב בתפילה.

.

כתב המאירי בספר בית הבחירה (מסכת ברכות דף לג עמוד ב): “… האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו. העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה … אמר המאירי האומר יברכוך טובים וכו’ כוונת המשנה לבאר שצריך האדם לדקדק בדברי פיו ולהשמר מחטוא בלשונו ואמר על האומר יברכוך טובים ר”ל השלוים והשקטים נקיים מכל צער כאמרו ונשבע לחם ונהיה טובים [=וראה לא ראינו], ונראה מדבריו שכל השרוים בצער ושכל עניניהם בצער אין להם במה לברך זהו דרך המינות … וכן אם אמר על טוב יזכר שמך כלומר שעל הרעה אין כאן ברכה משתקין אותו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכן אם אמר מודים מודים משתקין אותו הואיל וכפל הדבר במקום שאין לומר בו שמתוך היאוש הוא עושה שהרי כל אדם מוחזק לכוין כשהוא מגיע למודים יש לפקפק בו שהוא נמשך אחר שתי רשויות משתקין אותו ובגמ’ אמרו שהאומר שמע שמע משתקין אותו אם אמר פסוק שלם וכפל אותו לאלתר, אבל אם הוא כופל מלה מלה אין משתקין אותו אלא שהדבר מגונה. ויש מפרשים בהפך. ובתלמוד המערב פירשו דוקא בצבור אבל יחיד תחנונים הם ואם לא כיון חוזר וכופלו ומכאן סמכו לומר שאף בתוארים כן כמו שנבאר בסמוך.

… משה רבינו אמר בתורה האל הגדול הגבור והנורא ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו תיבות אלו בתפלה ואין אדם רשאי להוסיף דבר מעתה ומי שהרבה לתארו בתארים כמו שיאמר האדיר החזק והאמיץ וכו’ וכיוצא בהם אינו אלא טועה ואינו מוסיף אלא גורע וזהו אצלי מה שאמרו נורא תהלות כלומר שאף להללו אנו יראים כמו שבארנו בפתיחת החבור והוא שאמרו בההוא דנחית קמיה דר’ חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק והאמיץ וגער בו ואמר סיימתינהו לשבחיה דמרך עד שהמשילו הענין למלך שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והפלגת המשל ותוכן ענינו מבואר בספרי חכמינו הגדולים נ”ע וראשוני הגאונים כתבו דוקא בתפלה אבל בבקשות ותחנונים כל שאינו טועה ירבה בשבחיו כמה שירצה וכן המנהג”. ע”כ.

וביחס למה שכתב, בבקשות ותחנונים כל שאינו טועה ירבה בשבחיו, נעלמו ממנו דברי רבינו הרמב”ם במורה, שהרחיב הדיבור בזה הענין, וביאר שאין לעשות כן, אלא ירבה האדם בתפילה וההכנעה, ולא ירבה ולא ידבר כלפי ה’ יתעלה שמו בתוארים, שהרי כל תואר אפילו של שבח כלפי ה’, פחיתות הוא! כפי שביארנו במאמרים הקודמים.

ומה שהביא ראיה מדברי התלמוד ירושלמי שהמתפלל ביחיד מותר לו לכפול את המילים אם לא כיון דעתו, זו אינה ראיה כלל, שהרי שם מדובר שכופל בתנאי שלא כיון, וכופל רק מה שהתקינו לומר בלבד. ושוב שגה המאירי שנמשך אחר הגאונים שהמון מכתביהם זוייפו וסולפו. בכל אופן שלא יהיה, לכפול את מילות התפילה בלא סיבה, בוודאי שהדבר מגונה. ולהורות מראש לכפול את מילות התפילה, לא רק שהדבר מגונה, לא רק שהדבר גובל בסכלות, אלא מדובר בהוראה אסורה, ונכלל בגדר ממרא את בית הדין הגדול, שהרי פוסק לעשות דבר שלא ציוו ולא אמרו בית הדין הגדול!

.

וכבר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ז): “ברכה ראשונה שלפניה בין ביום בין בלילה פותח בה בברוך וחותם בה בברוך, ושאר ברכותיה חותם בכל אחת מהן בברוך ואין להם פתיחה בברוך, ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו“. ע”כ.

.

והנה, במאות השנים האחרונות, מזמן פסיקתו של ספר שולחן ערוך, נולד מנהג רע ומהובל, מנהג אשר מקיימים אותו ברוב ישראל, מנהג אשר שינה ממטבע שטבעו חכמים בספר התפילה, פסיקה אשר הרימה יד בבית הדין הגדול, ועל ידי כך שינו עם ישראל מסדר התפילה, וכפלו פסוקי תורה במקום אשר לא צוו לעשות, ולא רק שכפלו פסוקי תורה במקום שלא צוו, אלא כפלו את המילה, “אמת” שלא לצורך כלל! וכל זה בעקבות נטייתם אחר ההבל ויהבלו. ומה יש לצפות ממי שפסק מספר הזוהר הטמא והעלה על שולחנו לעבוד אלהים אחרים? מה יש לצפות ממי שציווה שאין שום בעיה להתפרנס מן התורה והפך את התורה לקורדום חוצבים?

.

המנהג הנכון והפשוט שהתקינו חז”ל:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ה – ו): “הקורא קריאת שמע מברך לפניה ולאחריה, ביום מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. ברכה ראשונה שלפניה ביום יוצר אור ובורא חשך וכו’ וברכה שנייה אהבת עולם אהבתנו, ושל אחריה [=מתחילה במילים] “אמת ויציב“, וברכה ראשונה שלפניה בלילה מעריב ערבים וכו’ שנייה לה אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת כו’, וברכה ראשונה של אחריה [=מתחילה מיד במילים] “אמת ואמונה“, שנייה לה השכיבנו”. ע”כ. ובמקום אחר כתב רבינו (רמב”ם סדר תפילות כל השנה): “… ברכה אחרונה שלאחר קריאת שמע זו היא נוסחה: אמת ויציב וכו’ עד ברוך אתה יי’ גאל ישראל, ובערבית ברכה ראשונה ברוך אתה יי’ אלהינו מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים עד ברוך אתה יי’ המעריב ערבים, ברכה שנייה אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת וכו’ עד ברוך אתה יי’ אוהב עמו ישראל, ברכה ראשונה שלאחר קריאת שמע של ערבית זו היא נוסחה: “אמת ואמונה” כל זאת קיים עלינו כו’ עד ברוך אתה יי’ גאל ישראל”. ע”כ.

נמצאנו למדים, כי מיד לאחר שאומרים את פרשת ציצית הזו (במדבר פרק טו פסוק לז – מא פרשת שלח): “וַיֹּ֥אמֶר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְיָ֔ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: אֲנִ֞י יְיָ֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹהֵיכֶֽם“. מיד צריך לומר ללא הפסק, “אמת ואמונה” בשחרית. ובערבית מיד צריך לומר, “אמת ויציב”.

ונראה שחז”ל תיקנו לומר אמת ויציב, ואמת ואמונה מיד לאחר פרשת ציצית, על פי שאמר (ירמיהו פרק י פסוק י): “וַֽייָ֤ אֱלֹהִים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא־אֱלֹהִ֥ים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹֽא־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ”.

.

המנהג שפסק בשולחן ערוך ויש בו חשש מינות:

ברוב סידורי בית ישראל לצערינו הרב, נוהגים וכך הנהיגו האורתודוקסים, שמיד לאחר פרשת ציצית אומרים כך: ” אֲנִ֞י יְיָ֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹהֵיכֶֽם [=כאן מסתיימת פרשת ציצית מסדר התפילה, ובמקום שיאמרו מיד, “אמת ויציב”. הוסיפו לומר מיד] … אמת. יי אלהיכם אמת. ויציב ונכון וכו'”. ע”כ.

.

ואציב כאן את הבעיות החמורות הנובעות מתוספת מהובלת וארורה זו:

.

א) שינוי מובהק מסדר התפילה וממטבע שטבעו חכמים – שזו עבירה לכשעצמה.

.

ב) אי אמירת “אמת ויציב” או “אמת ואמונה” מיד לאחר פרשת ציצית.

.

ג) אין כאן אמירה של צמד המילים יחדיו הנאמרות מיד פרשת ציצית, “אמת ויציב” או “אמת ואמונה”. אלא הם אומרים מיד אחר פרשת ציצית רק את המילה, “אמת”. וכבר כתב רבינו הטהור, שמי שאינו אומר את צמד המילים יחדיו, “אמת ויציב“, או “אמת ואמונה” ברצף, לא יצא ידי חובתו! ואמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כא עמוד א): “… [=סדר] קריאת שמע דרבנן, [=אמירת צמד המילים יחדיו] אמת ויציב דאורייתא”. וכן אמרו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד א): “אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית – לא יצא ידי חובתו”. ואמירה זו של אמת ויציב, צריכה להיות כתקנה, וצריכה להיות ביחד מחוברת!

.

ד) כפל דברים במילות התפילה ללא שום תועלת, לא בשביל כוונה יתירה, ולא בשביל סיבה נכונה. ולאחר המחשבה, לא רק שאין כאן כפל, אלא יש כאן שיבוש, שהרי כופלים פסוקי תורה שלא צוו! ולא פסוקי תורה, אלא שליש פסוק מן התורה, והחליטו מדעתם, שעליהם להוסיף ולומר, “יי אלהיכם”. ומי התיר להם זאת? מי התיר להם לשנות את סדר התפילה ולשבש את התפילה של עם ישראל? מי ציוה עליהם זאת? ועליהם נאמר (ישעיהו פרק א פסוק יא – יג): “לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְיָ֔ שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי: כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי: לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה”. ואמר (תהלים פרק נ פסוק טז – יז): “וְלָ֤רָשָׁ֨ע׀ אָ֮מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים מַה־לְּ֭ךָ לְסַפֵּ֣ר חֻקָּ֑י וַתִּשָּׂ֖א בְרִיתִ֣י עֲלֵי־פִֽיךָ: וְ֭אַתָּה שָׂנֵ֣אתָ מוּסָ֑ר וַתַּשְׁלֵ֖ךְ דְּבָרַ֣י אַחֲרֶֽיךָ”.

.

ה) עוד עבירה חמורה יש כאן והיא לדעתי החמורה ביותר, הענין שיש כאן חשש לשתי רשויות, בדיוק החשש של זה שאנו שומעים ממנו אומר, “מודים מודים”, וכמו זה שאומר, “שמע שמע”. גם כאן יש חשש למינות. שהרי הם אומרים כך:

“אני יי אלהיכם – אמת” – ושוב חוזרים לומר מיד, “יי אלהיכם – אמת”. ונשמע מתוך כך כאילו יש כאן שתי רשויות! שהרי לא נאמר בפעם השניה, “אני”. ולא אתפלא אם המינים מכשפי האופל מכוונים כאן לכמה פרצופים ימחה שמם! נמצא כי ללא ספק, יש כאן עבירה עצומה ושיבוש גדול בסדר התפילה!

.

עוד ראיה יש לי להביא שמדובר כאן בעבירה עצומה, ממה שאמרו חז”ל (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד א): על המשנה בברכות (משנה מסכת ברכות פרק ב משנה ב): “אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר בין [=פרשת] ויאמר ל[פרשת] אמת ויציב לא יפסיק“. ע”כ. והנה משנה מפורשת היא, שלא מפסיקים בשום ענין פרשת ויאמר לצמד המילים “אמת ויציב”, או “אמת ואמונה”! ואמרו בתלמוד הנזכר, “אלו הן בין הפרקים וכו’. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה דאמר, בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מאי טעמיה דרבי יהודה, דכתיב: [=משום שנאמר] וה’ אלהים אמת. [=מכאן למדים שאסור להפסיק בין סיום פרשת ציצית לאמירת “אמת ויציב” כלל! בשום דבר שיהיה אסור להפסיק. כל שכן שלא להוסיף נוסחים מיותרים בתפילה!

כעת שואל התלמוד, מי שהפסיק בדיבור ולא סמך את סיום פרשת ציצית לאמת ויציב, האם] חוזר ואומר אמת [=ויציב], או אינו חוזר ואומר אמת [=ויציב]? אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: חוזר ואומר אמת [=ויציב]. רבה אמר: אינו חוזר ואומר אמת [=ויציב]. ההוא דנחית קמיה דרבה [=חזן שירד לפני התיבה], שמעיה רבה [=שמע אותו רבה] דאמר, “אמת אמת” תרי זימני; אמר רבה: כל אמת אמת תפסיה להאי”. ע”כ.

ונסביר: הסיפור שהובא מיד לאחר דעתו של רבה, שהמפסיק בדיבור אינו חוזר לומר אמת ויציב, הוא סיפור שמחדד היטב את דעתו של רבה. כי מסופר שרבה אמר לו כך: “כל אמת אמת – תפסיה להאי!” וכוונתו לומר, שכל מי שאומר “אמת אמת” – כאילו נלכד בזה, ולכן זה כבר מחשיד אותו. במילים אחרות, האמת אינה צריכה חיזוק כפול, ומי שמדגיש יותר מדי “אמת אמת” – נשמע כאילו הוא מנסה להוכיח אמת, וזה כבר מעורר חשד. בדומה לביטוי המודרני: “מי שמדגיש שהוא דובר אמת – אולי דווקא לא”. רבה לא רק פוסק הלכה טכנית, אלא מעביר מסר עקרוני: אמת אמיתית נאמרת בפשטות. ריבוי הדגשות פוגע בניקיון הכוונה. הסיפור מדגים שלדעתו, חזרה כפולה על “אמת” אינה מעלה – אלא חיסרון.

ולכן הדבר פשוט וברור, שאלו שהנהיגו לומר את ההבל הבלים הלזה, מלבד כל אותם טעמים שכתבנו שהדבר עבירה מוחלטת בתכלית. הרי שיש עוד סעיף כעת לכך, שרבה בעצמו חשד במי שאומר אמת אמת פעמיים. וכאמור, בנוסח המהובל של הדורות האחרונים, הם מדגישים אמת אמת פעמיים!

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יז): “ואלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין הפרקים האלו שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, אבל בין ויאמר לאמת ויציב הרי זה כאמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד“. ע”כ.

.

לאחר שביארנו היטב וסקרנו את המנהג המהובל, צריך להבין מה גרם לאותם טפשים לעשות כן ולהחריב את עמינו הטהור. יש להזכיר, שיש מקומות, שנוהגים לומר לפני פסוק ראשון של קריאת שמע, “אל מלך נאמן”, ומנהג טפשי ועילג זה, הוא על אותו עיקרון של “יי אלהיכם אמת”. ונבוא לטעמם המהובל.

.

כתב הטור (טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא): “יש נוהגין [=צריך לומר, יש ממרים שמוסיפין] לומר תחלה [=לפני קריאת פסוק ראשון של שמע ישראל] “אל מלך נאמן”. [=והוסיפו שלוש תיבות שאינן קשורות לסדר התפילה]. ויש [=טפשים אחרים ש]אומרים שמוסיפין,  “אמן – אל מלך נאמן“. ונותנין טעם לדבריהם, שקריאת שמע, יש בה רמ”ח תיבות כמנין איבריו של אדם, אלא שחסר ד’ [=תיבות] ומכוונים [=הטפשים] להשלים באלו ד’. [=כאילו אם לא יהיה רמח תיבות הגוף שלהם יתמוטט ו-4 איברים יקרסו ויתמוטטו! כמה טפשים ותועים מן הבהמות אפשר להיות?].

והרמ”ה [=אבולעפיה שנחשב למקובל, והיה מתנגד גדול לרבינו הרמב”ם ולספרו הגדול מורה הנבוכים. ואחד מחכמי ספרד אמר עליו, “שְׁאָלוּנִי יְדִידַי: אֵיךְ יְכֻנֶּה בְּשֵׁם מֵאִיר, וְהוּא הוֹלֵךְ חֲשֵׁכִים? הֲשִׁיבוֹתִים: כְּבָר קָרְאוּ חֲכָמִים לְלַיְלָה אוֹר – וְהוּא מִן הַהֲפָכִים”.] השיב על זה בתשובה … ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ”ח תיבות הוי ליה תוספת בק”ש והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו! וא”כ אנן היכי אמרינן ליה … ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא לימא ליה עיקר ומאן דיכיל לסלוקא שלא ע”י מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם ש”ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה. ע”כ. ומבואר מדברי הטור, שראה לנכון להביא תשובה זו של מאיר המקובל, שלא היה נוח לו להוסיף תיבות בנוסח התפילה!

ושימו לב לדבר חשוב, גם מה שהוסיפו, היה “אל מלך נאמן”, אמנם לכפול ולומר, “יי אלהיכם אמת”, מקורו מאוחר ורק מספר המשחית הטמא הזוהר הארור! ונקודה זו היא חשובה ביותר להבנה!

.

אמנם כתב קארו בספרו בית יוסף (אורח חיים סימן סא): “[=כתב הטור] יש נוהגים לומר תחלה, “אל מלך נאמן” ויש שמוסיפין אמן אל מלך נאמן ונותנים טעם לדבריהם שק”ש יש בה רמ”ח תיבות וכו’ אלא שחסר ארבע וכו’. [=מכאן לשונו של קארו], זה אינו מדוקדק שהרי אינם חסרים אלא שלוש תיבות … נמצא שלא חסרו אלא ג’ תיבות, ו-“באל מלך נאמן” סגי … וכן כתוב במנהיג (סי’ לג) וכן כתב האגור (סי’ קז) בשם הרוקח (סי’ שכ) וכתב האגור באשכנז וצרפת נוהגים לומר, “אל מלך נאמן” ולא אמן. וגם מהר”י קולון כתב בשורש מ”ב שכן היה הוא נוהג. וכתב עוד האגור שבספר הפרדס לרש”י (חלק הלקוטים עמ’ צ) ובטעמי ה”ר יהודה החסיד כתוב שאומרים אל מלך נאמן. והגהות מיימוניות כתבו בפרק ראשון מהלכות ברכות (אות ח) שאין לאומרו. [ע”ד כאן בעצם קארו הביא ראיות לענין אמירת אל מלך נאמן. ובעצם דחה את מה שהיו אומרים, “אמן אל מלך נאמן”. והביא את שיטת הגהות מיימוניות שאין לומר אותו בכלל. ומשמע שעקר את המנהג הזה לגמרי ולא קיים גם מנהג אחר].

ונראה לי [וכעת קארו צריך להתמודד עם ראש המקובלים הולכי החושך, שטען שאסור להוסיף שום נוסח שלא תיקנו חז”ל, וכותב קארו], שאע”פ שהרמ”ה סתר מנהג זה משום דליתא במתניתין ולא בגמרא. [=שימו לב כיצד עובר הבית יוסף להמציא ולשרבט עלילות דברים, והכל על מנת שיותאם המנהג הטיפשי הזה לספר האופל הטמא], מכל מקום נראה שמנהג קדמון היה [=שהרי לדעת האופל הטמא חייב לעשות הכל על מנת להשלים רמ”ח איברים לא? אז בהכרח שעשו הכל על מנת לקרוא רמ”ח איברים בקריאת שמע, שחלילה לא יעלמו ג’ איברים מגופו של האדם], אלא שאח”כ בטלוהו, כדי שלא יפסיק בין הבוחר בעמו ישראל לשמע. [=אם היה מנהג קדמון, זה שתיקן אותו לא ידע מכך שהדבר מהווה הפסק? ואם מנהג זה קדמון מי הוא זה ואיזה הוא אשר יכול לבטלו ולהרים יד בבית דין שתיקנוהו? אלא בוודאי כי אין שום שחר למנהג זה, וקארו שהלך בעיוורון אחר ספר האופל והבנת מדרשים כפשוטן, אינו שם לב בכלל למה שכתב. ובוודאי כי מדובר בהמצאה אלילית ופרו-נוצרית הגובלת בטמטום וסכלות.

וטוען קארו שלאחר ש-“ביטלו” את אל מלך נאמן], תיקנו במקומו [=מי תיקן? מה זה שכתב, “תיקנו במקומו“, היש בית דין לכך? היש ראיות לכך? יש תלמוד? יש משנה? יש ראיות מדברי רבותינו הקדמונים לכך? ויתירה מזו, קארו שכח שבאחד המקומות בספר האופל שהוא בעצמו מביא את המקור, כותב הטמא הארור שהיחידים עדיין ממשיכים לומר אל מלך נאמן, אז איך בדיוק ביטלו את אל מלך נאמן?

ומעליל קארו וכותב שתיקנו] שיחזור שליח ציבור [לכפול ולומר] ה’ אלהיכם אמת. [ומה המקור לקארו]? דהכי איתא בספר התיקונים תיקון (י”א) [י’] (כה:) ואיהי כלילא מד’ פרשיין דקריאת שמע דאינון רמ”ח עם אל מלך נאמן ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו לאחזרא שליחא דצבורא ה’ אלהיכם אמת ע”כ. [=ומה מבואר שם בספר האופל שהציג כאן קארו?

מבואר בספר הטינופת (תיקוני הזוהר תיקון יא.): ובשל כך, מי שאינו שומר את ברית הקודש – נדון לייסורי חיבוט הקבר באותו עפר. ואלו הם בני אדם שגופם נעשה להם כקבר כבר בחייהם, מפני שדוחקים אותם ייסורים בכל יום, ובעבודתם נשפך דם מציפורניהם. ומשום כך תיקנו [=מי תיקן?] להסתכל בציפורניים בהבדלה – שכן אדם הראשון היה מלובש ב״כתנות של ציפורניים״, שהיו מאירים כענני כבוד … ולכן, מי ששומר את ברית האש (ברית איבר המין), נקרא איש צדיק תמים. והאות י’ של שם שד״י היא כחוליה (טבעת) על צווארו של שֵׁד יצר הרע – חוליה של שלשלת. וכאשר יצר הרע – שהוא שֵׁד – נתפס באדם, נוטל האדם חרב, שנאמר עליה: “רוממות א־ל בגרונם”. הי’ היא ראש החרב, הו’ הוא גוף החרב, ושתי הה״א הן שני פיותיה. ובכך שוחט הוא את יצר הרע. ועל כך נאמר: “הבא להרגך – השכם להורגו” – בתפילה, כמו שנאמר: “וישכם אברהם בבוקר”. ועוד: קריאת שמע היא רומח [=כלי מלחמה מוט נשק], כלולה משש מילות הייחוד, ומ־רמ״ח תיבות עם “ה’ אלוהיכם אמת” – והיא קלע. וחמש אבנים (האות ה’) נעשות אבן אחת באות י’, ובה הורגים את יצר הרע”. ע”כ דברי הטינוף.

מלבד ההזיות הרבות שכתב המכשף הנוצרי הזוהרי, אנו למדים מדבריו, שקריאת שמע לדעתו של הכסיל, היא בכלל יציאה לקרב רוחני ענק שצריך לעבור האדם. במילים אחרות, התפילה הופכת לפנטזיה קרבית ולשדה קרב מפחיד מאוד. ובאמת שאיני יודע כיצד המקובלים לא מתמוטטים בתפילתם. וטוען הבהמי, שללא השלמת רמ”ח תיבות בקריאת שמע, האדם לא יכול לתפוס כלי להלחם מול ה”שדים”!! ובאמת שאיני יודע כבר אם לצחוק או לבכות או שניהם יחד! האם זו יהדות? האם דבר טינופת כזו ראוי להעלות ולהכתב בשם קארו? בטוחני שאם הרמב”ם היה חי בדורו של קארו, היה מצוה להשמיד ולכלות את ספרו העקוש!

בכל אופן מבואר במקור הזה שהביא קארו מספר האופל שקריאת שמע הופכת לכלי מלחמה: רומח, קלע, קשת. ולכן התוספת “ה’ אלהיכם אמת” הופכת את הקריאה מ־הצהרה אמונית ל־פעולה אקטיבית של הכרעת יצר הרע. היש שטות יתירה מזו?

ממשיך קארו וכותב בעקבות מה שמובא בתיקוני האופל] וכן נהגו בני ספרד שלא לומר אל מלך נאמן, ולהשלים הג’ תיבות, חוזר שליח ציבור [=ואומר] “ה’ אלהיכם אמת”, שבתחלה מסיים פרשת ציצית, ואומר, “אמת” [=ללא יציב], וחוזר ואומר בקול רם, “ה’ אלהיכם אמת”. [=כלומר, בשום פעם לא אומר, “אמת ויציב” באופן אחיד ורצוף! היש מחיקת מסורת יתירה מזו?]. וכן כתוב בספר הזוהר בסוף פרשת וירא אליו ה’ דבק”ש אית רמ”ח תיבין עם ה’ אלהיכם אמת. [מה? כיצד הבית יוסף אומר שנהגו בני ספרד שלא לומר אל מלך נאמן, שהרי ספר האופל הטמא כותב מפורש, שהיחיד שאינו מתפלל עם הציבור עדיין אומר “אל מלך נאמן”. והבית יוסף מציג את זה כאן, כאילו לדעתו הטמאה אין אומרים כלל “אל מלך נאמן”.

ודע קורא נעים, כי מתוך דיונו של ספר האופל בענינים אלו, ניכר איחורו בזמן, וכמה ספר זה הוא מאוחר בשנים. והנה מקור דברי האופל שהזכיר כאן (פירוש הסולם לזוהר – במדבר פרשת פנחס מאמר קול ודבור אות רפ): “וקול – זה שמע ישראל, דהיינו האיחוד [=הזיווג] דשש תיבות של שמע ישראל שהוא (א)יחוד [=אלהים] קצר אפים הנקרא קול. שבו ואשמע את קול כנפיהם, והויה זה, דהיינו ז”א, שהוא קול, כשיוצא לקבל השכינה בתפלה בלחש, שהיא דבור, דהיינו המלכות הנקראת דבור. שבו נאמר אדני שפתי תפתח, כל האברים, דהיינו כל רמ”ח אורות דחסד של [אלהים] קצר אפים הנקרא רמ”ח אברים [=כלומר, יש לבורא קצר אפים רמח איברים, ועל ידי שאדם אומר קריאת שמע כמו שצריך לדעתו, אז איבריו של אלהים קצר אפים יכולים לפעול כמו שצריך אצל אלהים נוקבא] … כי פרשה ראשונה … ופרשה שניה … ופרשה ג’ היא והיה אם שמוע … ופרשה ד’ היא פרשת ציצית … שהן ביחד רמ”ה תיבות, ועם ג’ תיבות ה’ אלקיכם אמת, שאומר החזן בקול רם, הן רמ”ח תיבות. והיחיד, צריך משום כך להוסיף ג’ תיבות, אל מלך נאמן, כדי להשלים רמ”ח”. ע”כ.

ומבואר מדברי השרץ, שקריאת שמע היא השפעה ישירות על עצמות האל וגרימת איחוד בינו לבין האלילה הקבלית אלהים נוקבא. ולכן בדה הטמא מליבו, שחייב להשלים רמח’ תיבות בקריאת שמע, על מנת שהתקיים איבריו של הבורא.וכל זה מהדיר ופוסק הבית יוסף בשולחנו כפי שנראה בהמשך.

ממשיך קארו בבית יוסף] וכן כתוב במדרש הנעלם (זהר חדש רות צה.) פתח רבי יהודה ואמר רפאות תהי לשרך וכו’ (משלי ג ח) התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק”ש רמ”ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק”ש כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו  … וכל האומר ק”ש כהאי גוונא בידוע שאינו נזוק כל אותו היום וכל האומר ק”ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחסרו השלשה תיבות ששליח ציבור חוזר. מאי תקנתיה יכוין בט”ו ווי”ן דבאמת ויציב. ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם שלשה תיבות דקריאת שמע ששליח ציבור חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ”ח כשאר הציבור עכ”ל. [=הטינופת הזוהרית. ושימו לב, כיצד ספר האופל סותר את עצמו, שבמקום אחד הוא אומר שהיחיד אומר, “אל מלך נאמן“, ובמקום אחר הוא טוען שמי שאינו מתפלל עם הציבור, עליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון, כלומר אין לו תקנה.

ואיני מבין כיצד אדם כמו קארו אינו שם לב לסתירה זו, ועיוורון העבודה זרה והנטייה אחר ספר המינות שבשה את מחשבתו. ויתירה מכך, מכאן הדבר פשוט וברור, כי היו כמה כותבים לספר האופל. וזה שכתב שצריך שהיחיד יאמר אל מלך נאמן, לא רצה לשנות לגמרי מארצות אשכנז. וזה שאמר שמעוות לא יוכל לתקון, כבר שינה לגמרי ממנהג האשכנזים! ולכן בוודאי כי ספר זה הוא ריקבון מתמשך של כמה שנים ומקובלים טפשים שהוסיפו כל פעם הבל אחר הבל!

ולא רק זו בלבד, אלא שימו לב למה טוען הארור הזוהרי, “התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה”, כלומר, לדעתו של המכשף, עצם דברי התורה הם גורם לרפא את הגוף! במילים אחרות, אפשר להשתמש בדברי תורה או לעשות דברי תורה רפואות הגוף! וזה כמובן נחשב לסעיף ממיני עבודה זרה!

וכמו שכתב רבינו בנושא המזוזה, שחשבו הטפשים מבני אדם, כי המזוזה היא סוג של קמיע לשמירת הגוף, ולא הבינו ולא השכילו בחשיכה התהלכו, שמלבד שעניני ה-“קמיעות” הם שטות ועבודה זרה, עוד הפכו את דברי התורה והמצוות להנאת הגוף, ואינן אלא זיכוך הדעת ורוח האדם. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה ד): “… אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם“. ע”כ.

ושימו לב ללשונו הטהורה של רבינו, “עשו מצוה גדולה שהיא יחוד ה’ … ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל, שזהו [=כלומר המזוזה, הוא] דבר המהנה [=שומר] בהבלי העולם“. והנה רבינו במילים אלו מבאר, שעיקר מצות המזוזה באה לזכך את השכל וליחד המחשבות כלפי הבורא, ושנדע כל הזמן ונשים בדעתינו, כי הוא אחד ויחיד ואין בלתו. אמנם, הטפשים, חשבו שהמזוזה עצמה נועדה על מנת לשמור את החפצים, את הגוף, ושאר הבלי העולם ההכלים! ולכן, רק במחשבה זו ומעשה מכוער זה, אין להם חלק לעולם הבא, שהרי גילו פנים בתורה שלא כהלכה, והפכו את מצות ה’ להנאות ושמירת הגוף! וזה עיוות כל מטרת המצוות והתורה.

למה הדבר דומה? לאשה אשר כתבה לבעלה מכתבי ניחומין ואהבה ביוצאו לדרך ארוכה, וביקשה ממנו תמיד לזכור אותה, ושלא יעלה על ליבו מחשבה לחטוא תחתיה חלילה. והדגישה לו במכתב את אהבתה הגדולה ושלעולם תהיה עמו בכל אשר תלך. אבל אם יסטה מן הדרך, וימרה את רצונה, ויחטא עם אחרות, לא תקבלו בחזרה. והיה בכל עת הדרך מסתכל ומביט במכתב, וכל פעם שרצה לחטוא היה נשמר מן הטעות וקורא במכתב ומעריך את ה’ אשר זיכה אותו באשה נפלאה כדוגמתה.

והנמשל מובן, עצם המכתב לא מסוגל לשמור על האדם, עצם השמת המכתב בכיס בלא זכרון הכתוב בו ויראתו והערכתו למה שכתוב שם, אינו מסוגל לשמור מן החטא ולא מן הפגעים! והוא הדין במזוזה, אשר ניתנה לבני ישראל לאות וזכרון, למען יזכרו את האותות והמופתים אשר עשה ה’ יתברך לעמו ישראל!

והוא הדין במצות הציצית, שכל המשים על ליבו שהציצית שומרת על גופו הפיזי, או מעלה על דעתו שכאשר יסיר את הציצית מגופו, כעת הוא פחות שמור מבחינה פיזית, לא מספיק שהוא בכלל החברים והמנחשים, אלא הוא נכלל בכלל הכופרים שאין להם חלק לעולם הבא!

וכמו שכתב רבינו מפורש (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יב): “הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא [=פסוק מסויים מן התנ”ך] על התינוק שלא יבעת [=יצעק ויבכה], והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל [=שמעלה על דעתו שבעקבות כך] שיישן. לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים [=כלומר, לא די שהם בכלל עובדי עבודה זרה ובוודאי איבדו את חיי העולם הבא], אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות [=יראה ורוממות] קריאתן, וינצל מצרות ומנזקים [=על ידי שמכניע את ליבו ומתחזק מקריאת ספר תהלים], הרי זה מותר”. ע”כ. ולמדים אנו ללא כל ספק, כי עצם הפיכת דברי תורה לרפואות הגוף, עצם הפיכת המצוות להנאות הגוף, עצם זו המחשבה הכעורה, גובלת היא בכפירה גמורה בתורה! ולכן המתפרנס מן התורה, הפך את דברי התורה בכלל הנאת הגוף, ובכך הרים יד בתורת משה וחירף וגידף כלפי שמים!

והמשיך וכתב קארו] … ויש מקשים על מנהג זה שהשליח ציבור חוזר ואומר ה’ אלהיכם אמת מדאיפליגו רבי יוחנן ורבא בפרק היה קורא (שם) אם חוזר ואומר אמת והלכה כרבא שאינו חוזר ואומר אמת ואמרינן נמי התם ההוא דנחית קמיה דרבא שמעיה רבא דאמר אמת אמת תרי זימני אמר כל אמת אמת תפסיה להאי. ופירש רש”י ריהטא של אמת תפסתו לזה משמע דאין לומר תרי זימני אמת אפילו לשליח ציבור.

וי”ל [=שוב נדחק הבית יוסף ומשרבט תירוצי הבל] דשאני התם שהיה מזכיר אמת תרי זימני בלא הפסק, אבל הכא שחוזר ואומר, “ה’ אלהיכם אמת” שפיר דמי. [=שימו לב מה עושה קארו, הוא מהפך היוצרות בכל דרך, והכל על מנת להצדיק את הזוהר הטמא ואת המנהג של המקובלים הארורים! אוי לבושה זו מה עושה!] ותדע דהא ההוא דנחית קמיה דרבא דשמעיה דאמר אמת אמת בלא הפסק הוא מדמייתי לה אפלוגתא דחוזר ואומר אמת או אינו חוזר וההיא פירש בה ה”ר יונה (ח. ד”ה חוזר) שאמר ה’ אלהיכם אמת וממתין שיסיים החזן ק”ש וקאמר דכשיגיע החזן לאמת אינו חוזר ואומר אמת, הרי דכשאינו מפסיק בין אמת לאמת היא.

וגם למה שפירש דכשאמר ה’ אלקיכם אמת ופסק מפני היראה או מפני הכבוד וקאמר דאינו חוזר ואומר אמת אף על פי שהפסיק ביניהם בדברים אחרים. איכא למימר דמפסיק מפני היראה או מפני הכבוד לא שכיח בשליח ציבור אלא ביחיד ויחיד ודאי אינו חוזר שלשה תיבות הללו, וכמו שנתבאר לעיל.

וא”ת סוף סוף מההוא דנחית משמע שלא היו נוהגים לחזור ה’ אלהיכם אמת [=שהרי אמר “אמת אמת”, ואם היה נהוג בזמנם לומר, ה’ אלהיכם אמת, כיצד אמר “אמת אמת”], וגם מדאמר רבא “כל אמת אמת תפסיה להאי”, ולא אמר ליה אמאי לא אהדרת ה’ אלהיכם אמת. [=מוכח מכאן שלא תיקן אותו רבה כמו מנהג המקובלים הטפשים. שימו לב לתירוצו של הבית יוסף]. יש לומר דההוא דנחית טועה הוה [=כלומר, קארו טוען, שהחזן טעה עד כדי כך שהחסיר מילים של ממש!! אתם שומעים את התירוץ הקלוש הזה?]

ורבא הכי קאמר, “כל אמת אמת תפסיה להאי”, כלומר דלא הוה ליה לאהדורי אמת לחוד אלא ה’ אלהיכם אמת. [=מה? רבא בא ללעוג לו, שמי שחוזר ואומר אמת פעמיים הוא לא באמת מהדיר את האמת והוא חשוד! ולכן קארו מבין את חולשת דבריו, ומיד כותב], ואם תימצי לומר דרבא לא הוה אמר דליהדר מידי, איכא למימר שרבא היה נוהג לומר, “אל מלך נאמן” כמנהג הקדמונים וא”כ אינו צריך לחזור שום תיבה [מה?? הבית יוסף מתרץ שהסיבה שלא העיר רבא לאותו חזן על זה שלא אמר “ה’ אלהיכם אמת”, הוא משום שהיו נוהגים לומר, “אל מלך נאמן”. במילים אחרות, הבית יוסף אומר שרבא לא התייחס לספר הזוהר הטמא! שהרי לשיטתו של קארו מדובר ברבי שמעון בר יוחאי. וכבר אמר בספר הזוהר הארור, שכל מי שלא אומר ה’ אלהיכם אמת בתפילתו, על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון. והאם רבא נכלל בגדר זה? ואם בזמנו של רבא הקפיד לומר אל מלך נאמן, מי הוא זה ואיזה הוא אשר ישנה מנוסח התפילה?

ממשיך וכותב] אבל מאן דלא נהיג למימר אל מלך נאמן מודה רבא שצריך לחזור ה’ אלהיכם אמת הילכך אנן דלא אמרינן אל מלך נאמן אפילו לרבא צריך לחזור ה’ אלהיכם אמת. [מה?? מי אמר לו את הדברים האלו? מה זה הממצאות הקלושות האלו בדברי רבותינו האמוראים הטהורים?].

ונמצא כתוב בספר הפליאה (ח”א לא:) ששליח ציבור חוזר אני ה’ אלהיכם, והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו וגערו בו הנגיד הגדול כמהר”ר יצחק הכהן ז”ל ומורי הרב הגדול מהר”ר יעקב בי רב ז”ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא וגם בקוסטאנטינא גער הרב הגדול מהר”ר אליה מזרחי ז”ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן ואח”כ ראיתי מי שהיה אומר שכספר הפליאה יש לנהוג שבספרים מדוייקים מהזוהר נמצא כדבריו. וזה טעות גמור שבשלושה מקומות שכתבתי, שהביאו שלש תיבות הללו בכולן כתוב בסיגנון אחד, “ה’ אלהיכם אמת”, וכן הוא בכל הנסחאות שראינו וששמענו וכן כתב ג”כ הרב רבי דוד אבודרהם (עמ’ שז) והביא מאמר זה שבמדרש רות (שם) וכתוב בו שחוזר ה’ אלהיכם אמת.

וכן נוהגין העולם לכן כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו שהוא על פי ספר הזוהר והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב“. ע”כ.

.

ואני חייב לציין בסיום קריאת ההבל הזה שכתב קארו, שהוא בהחלט וללא ספק היה אחד מהנדחקים להכחיש האמת ולייפות השקר, הכי גדולים שאי פעם נתקלתי בהם. ובאשר למה שאיים קארו ואמר, “כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו ומבטלין את דבריו, ומקיימין מנהג אבותינו שהוא על פי ספר הזוהר, והם שקבעו מנהג זה”. הנה לא שם לב קארו, כי הוא גוער ברס”ג, הוא גוער ברי”ף, הוא גוער בבעלי המשנה והתלמוד, והוא גוער בסדר התפילות שהביא הרמב”ם לעם ישראל.

שהרי גם בסידור המזוייף שיוחס לרב עמרם שנכתב בתקופת אחד הזייפנים הראשונים, כתוב שם כך (סדר רב עמרם גאון מוסד קוק קריאת שמע אות כח’): “ואסור להפסיק בין ויאמר לאמת ויציב, אלא כשיאמר “אני ה’ אלהיכם”, חייב לאמר אמת [ויציב] מיד. שנאמר, “וה’ אלהים אמת”. ע”כ. ואם זה כדברי קארו, שגוערין בו, הרי שהוא גוער בסידורו של רב עמרם גאון וכל מי שהלך אחריו, שהרי מבואר בסידור זה, שצריך לומר מיד אחר, “אני ה’ אלהיכם”, תכף ומיד “אמת ויציב”, ובמה שציוה קארו לעשות, לא רק שלא אומרים “אמת ויציב”, אלא מחסירים אות שלימה מפסוק בתורה, ואומרים, “יי אלהיכם” בלבד, ואומרים לאחר מכן רק את המילה, “אמת”, ומחסירים “יציב”, וכבר אמר התלמוד, שכל שלא אמר מיד, “אמת ויציב”, לא יצא ידי חובתו.

גם בסידורו של רב סעדיה גאון כתב (תש”א ירושלים עמוד טו סדר תפילת שחרית יחיד) “אני יי אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני יי אלהיכם אמת יציב ונכון וכו'”. וגם קודם לכן כתב, לפני פסוק ראשון לא נזכר לומר את ההבל שאמרו בארצות אשכנז, “אל מלך נאמן”.

גם בסידורו של הרמב”ם בסדר התפילות (מהדורת הרב קאפח סדר אהבה עמוד תשטו) כתב כך: “ברכה אחרונה שלאחר קרית שמע … זה נוסחה, “אמת ויציב”. ע”כ.

ומה יאמר קארו, שצריך לגעור בסידורו של רב עמרם? האם צריך לשיטתו לגעור בסידורו של רב סעדיה גאון? האם צריך לגעור ברי”ף שלא כתב להתפלל בנוסח מהובל שהביא בשם הזוהר? מה יאמר קארו, שצריך לגעור בסדר התפילות שהביא הרמב”ם?

ולכן ראוי לומר לקארו, “אתה המשנה, ידך על התחתונה, גוערין בך ובספריך, חובה לבטלה את דבריך, ולנתוץ את מנהג אבותיך, שהלכו בעקבות הספר הארור הזוהר הטמא והארור, ומנהג זה מקורו בנצרות ובאלילות ספרי הגוים הערלים, ומאלו שהיו תועים מן הבהמות“! נמכר יוסף קארו לעבודה זרה, נמכר יוסף קארו לספר המשחית הזוהר הטמא, ובכך גער באבותינו שלא כפלו ולא העזו לשנות ממטבע שטבעו חכמים בסדר התפילה.

.

והנה פסיקתו של קארו בספרו העקוש (שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף ג): “בקריאת שמע יש רמ”ה תיבות וכדי להשלים רמ”ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה’ אלהיכם אמת, וחוזר ואומר בקול רם ה’ אלהיכם אמת“. ע”כ. והנה קארו מלמד בשולחנו, שדברי תורה נועדו לרפא את הגוף! כן כן, לדעתו אם חלילה לא יושלם רמ”ח תיבות של קריאת שמע, גופו של האדם עלול להתמוטט תחתיו, ו-ג’ מאיבריו אף עלולים להשבר! היעלה על הדעת כדבר הזה? היעלה על הדעת לפסוק פסק הלכה שלא על דעת בית הדין הגדול? היעלה על הדעת לומר שרבותינו חכמי תור הזהב היו מטומטמים וחסרים וראויין לגערה מצד שולחנו?

.

שוב הוכחנו שחלילה וחס ללכת אחר ספר האופל שאין לו טעם וריח בתורתינו הקדושה.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.