.

***

“הטענה המכעיסה ביותר – רבינו הטהור הרמב”ם למד בספר האופל”?

הנה במאמר זה, המינים הארורים רוצים להעליל על רבינו הטהור הרמב”ם, שהיה נאמן לתורת משה, נאמן למסורת תורה שבעל פה, ונשאר איתן יציב וחזק כל ימי חייו והאמין בשלוש עשרה יסוד דת האמת. כפי שאפשר לראות כאן במכתב ששלח לתלמידו, באגרת של הרמב”ם לתלמידו יוסף (אגרות הרמב”ם עמוד קכה מהדורת קאפח אות ז’): “… ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שם יותר [=במקום ששנאו את רבינו הטהור], מביאו דוחק הנסיבות הוא והנוהים אחריו, וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות [כלומר, כל מי שרוצה שהבריות יאהבו אותו יצטרך רק] להמעיט את חיבורי, ולהראות לבני אדם שהם יותר שלימים מכדי להזקק לעיין בו. ואף חולקים עליו, ו[ואומרים אותם השפלים, ש]אילו רצה אחד מהם לחבר [ספר משנה תורה], היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר. ואם יביאם הכרח הדברים [על ידי שיתפרסם שמי עוד יותר, לא יחדלו משום פעולה, ואל תחשוב שלא יחלו] לפקפק בדתיותי ומעשי, [כי] יעשו זאת [בהחלט].

ו[דע כי] כל זה, חי ה’ בני, אינו מצער אותי, ואפילו ראיתיו ונעשה בנוכחותי, אלא הייתי מדבר בנימוס ושותק או עונה לפי המצב. כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה. ואין אני דואג לנצחון עצמי, כי כבודי העצמי ומדותי לדעתי הוא להתעלם מן הסכלים, לא לנצח אותם במילים”. ע”כ. והנה אתה רואה, כי בעקבות דבריו הברורים של רבינו, ומלחמתו במאגיה ומינות, והצבת יסודות דת האמת, וכתיבתו, שכל מי שמפקפק באחד מן יסודות הדת הרי הוא מין ואפיקורוס, דבר זה הרים גבות להמון “למדים”, ולהמון אנשים שנחשבו ל- “גדולים”, עד כדי כך, שהיו אומרים על הרמב”ם שהוא כלל אינו יהודי! ימחה זכר זכרם של הרשעים הללו.

ויתירה מכך נלמד אנו, שמה שנעלם האמת מבני אדם, הוא יותר חמור מכל בזיון והשמצות אשר אומרים עליו או עלינו! כמו שכתב בלשונו, “כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה”.

 .

ולכן, רבים הם המינים הטוענים, שאכן הרמב”ם היה מתנגד בכל כוחו לספר הזוהר הטמא ולקבלה המזוהמת והארורה, ומאשימים את הרמב”ם שהיה נחות בחכמה זו, או שנמשך אחר דעות הגוים וכו’ וכו’ מכל ההבלים שאומרים עליו המינים הכעורים. וכבר השבתי להם ואמרתי, שאם לדעתם הרמב”ם דרך ניתץ ושבר את הקבלה הארורה, הרי שלדעתם הוא החטיא את הרבים!! ואם כן אסור להם ללמוד בספרו כלל! שהרי אם הרמב”ם היה כל כך נחות בחכמה זו, כיצד ניתן לסמוך עליו בענין הלכות! שכן ענינים אלו הם מעשי מרכבה, כלומר שניסה ספר האופל לדעת עניני המרכבה והחטיא את הרבים ושיבש את המוחות. ואם הרמב”ם היה טיפש בחכמה זו, ואף דיבר נגד הענינים הכתובים בה, מה זה אומר על כל פסיקותיו של רבינו?

.

אמנם, ישנם עילגים שחירפו יותר, והעלילו על רבינו הטהור הרמב”ם, שהוא כתב הלכות ופסקי דינים ממש מתוך ספר האופל הטמא! כן כן, זו טענתם! ודבר זה נבע אצלם, מפאת חשיבותו של הרמב”ם בעיניהם! כלומר, דווקא אלו שהחשיבו את הרמב”ם לאיש הגדול ביותר עם המפעל הגדול ביותר, לאחר שהוריד לנו משה רבינו את התורה מן השמים, כלומר בהשגת המחשבה. בעקבות כך, הם הוצרכו להעליל על רבינו הטהור הרמב”ם לרוב חשיבותו אצלם, שגם הוא העתיק ופסק מספר שמדבר כלפי הבורא בצורה של זיווגים, משגלים, תשמיש, זרע, משכב וכן על זו הדרך.

.

ולפני שנסקור את טענותיו של אחאב שונא ציון, ניתן כאן כמה הנחות יסוד, המוכיחות ומבהירות שלעולם ועד, לא רק שרבינו לא העתיק מספר האופל הטמא, אלא אם היה רואהו בשלימותו, היה שורף את הספר הזה ברחובה של עיר, והיה מזהיר ממנו מאוד.

.

טענה א’ – ספר שיעור קומה הנתעב והטמא:

בספר שיעור קומה, שהיה בין הראשונים שהחלו ידי המינים להכניס את הארס לעם ישראל, וייחסוהו הבל זה לרבי ישמעאל כהן גדול. נאמר בו כך, “אמר רבי ישמעאל, אני ראיתי את מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונשא וחיילותיו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו, אמר לי מלאך שר הפנים ששמו מטטרון רוח פסקונית פסקי”ן אטמו”ן היגרו”ן סיגרו”ן סרטו”ן סניגרו”ן מיקו”ן הסכו”ם סתי”ם השכ”ם חקירי”ן נ”א דוקירי”ן זינ”א רב”א ננטו”ש זנטו”ף הכיק”ם. רבי ישמעאל אומר, כמה שיעור של הקב״ה שהוא מכוסה מכל הבריות, פרסיו (נ״א כף רגליו) מלא כל העולם כלו, שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי, גובה פרסותיו (נ״א גבוה כל כף) שלש רבבות אלפים פרסאות“. ע”כ.

והנה כבר מאופן דיבורו ושרבוט השמות אשר המציא, אנו מוצאים סממן קבלי מובהק, המשאיר חותם וטביעת אצבע על אופיין קבלי המאפיין את ספרי הקבלה הארורה והמזוהמת של אותה תקופת הזייפנים! ויתירה מכך, מה שנאמר בזה הספר הארור: “אני ראיתי את מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם”. מה? וכי האל יתברך יושב או עומד? ויש לפניו יתברך ישיבה? והלא כבר אמר הנביא (ישעיהו פרק מ פסוק יח): “וְאֶל־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ”? ואמר (ישעיהו פרק מ פסוק כה): “וְאֶל־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ”. וזה הספר הטמא שיעור קומה, לא רק שכותב שהוא ראה את הבורא, ובכך הגשים את ה’ יתברך ועבר על יסודות דת האמת, וארור זה הספר. אלא הוא מחריף את דיבורו ומוכיח את מינותו, בזה שהמשיך ואמר, “כמה שיעור של הקב”ה”? … גובה פרסותיו, “שלוש רבבות אלפים וכו'”. מה?! לבורא יתברך יש פרסות? כלומר כף רגל? מה זה השטות הזו?

וכתב רבינו הטהור (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל.

וכבר כתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה], או [שתחשוב בדעתך שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: לידה, קושי, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.

ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך, או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. והנה הדבר ברור שכל מכשפי האופל היו בטוחים שיש לבורא יתברך מאורע ממאורעות הגופות. ודבר זה כדברי רבינו, יותר חמור מעבודה זרה בהרבה! וכתבו מין ישרף!

.

וכבר כתב רבינו על ספר שיעור קומה הנ”ל (תשובה קיז) וזה לשונו: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ. כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק”. ע”כ.

כמו כן, בשריד גניזה עתיק שנתגלה בגניזה הקאהירית נמצא ספר זה, וכך נאמר שם (מובא בכתבים א, עמ’ 477–478): “ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] ‘שיעור קומה’ הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב”ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [ובו מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר הרע הזה].

כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה’ אלהים אמת, אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: ‘וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ’ (ישעיהו מ, יח)], ‘וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה’ (שם, כה), יתעלה וישתבח ויתרומם… לעילא…”. ע”כ.

והנה הדבר פשוט וברור, כי ספר הזוהר, תפיסתו, מחשבתו, ודיבורו כלפי הבורא יתעלה שמו, הוא בהרבה יותר חמור ממה שנאמר בספר שיעור קומה! שכן בספר שיעור קומה מתאר העילג את מידות הקב”ה! אבל בספר האופל הזימתי, מתואר הבורא כאל נצרך ונזקק, כאל הצריך לבריות השפלים בארץ, כאל ששוכב עם אשתו נוקבא, כאל שמזריע ומוליד ובעל רגשות גדולים רצונות וחשקים! ולכן כל שכן הדבר, שאם הרמב”ם היה רואה את ספר האופל בשלימות, היא שורף אותו ברחובה של עיר!

.

והנה יש בידינו כתבים של הרב יוסף קאפח שהביאו אותם לדפוס תלמידיו, ושם הביא הרב יוסף קאפח ממצא נדיר בשם רס”ג (כתבים א’ עמוד 475). וכתב הרב יוסף קאפח לפני הבאת הדברים: ” … שני העמודים [כתבי יד] שנוסחם יבוא להלן הם שריד של חיבור תימני שאיני יודע לא שמו ולא שם מחברו, ולא באיזה זמן נתחבר, אף לא תאריך כתיבת העמודים הללו. אך לפי צורת הכתב והנייר, נראה לי שנכתבו במאה השניה לאלף הששי”. ע”כ הקדמת הרב קאפח לפני שמביא את הכתבי יד שמצא. ולפני שנבוא לכתבי יד, דע קורא נעים, כי מתוך כתבי היד הללו, אנו רואים כמה אנשים נתפתו ללכת אחר ספר “שיעור קומה” הנתעב, וכנראה שזה האיש שכתב את המכתב, כתב את דעת רבינו הטהור הרמב”ם והביא גם את דעת הרס”ג לגבי יחסו לספר שיעור קומה. וז”ל הכתבי יד: ” … וכך אמר רב סעדיה ז”ל באחד מחבוריו, “ספר שיעור קומה, אין עליו מסורת באומתנו! [ומדוע?] לפי שאינו [נזכר] במשנה ולא בתלמוד, ואין ראיה שנלמד בה [אפילו] אם אמרו רבי ישמעאל באמת! או זולתו אמרו וייחסו אליו, כפי שמייחסים הרבה מן הספרים המזוייפים אל אחד החכמים המפורסמים“. ע”כ.

ואם ביחס לספר שיעור קומה הרע והנתעב דיברו כך, על אף שהיה מיוחס בשקר לרבי ישמעאל, כל שכן ועל אחת כמה וכמה ספר האופל המאגי והפגאני!

מה שאין עליו מסורת – אסור לנו לקבל!:

ברם, מה שאין עליו מסורת בעם ישראל, אסור לנו לקבל, כמו שכתב הרלב”ג (דברים פרק לד פסוק י פרשת וזאת הברכה): “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – ידוע כי מדברי התורה שלא קם נביא תורה ולא יקום זולת משה, כי שום נביא לא יאמן לחדש בה או לגרוע באופן שישימהו תורה נוהגת לדורות. כ”ש שלא יאמן לשנותה ולהמירה באחרת. וזה כולו מבואר ממה שקדם. ולזה לא זכר כאן זה ההבדל נפלא שיש בין נבוא’ משה ובין נבואת זולתו אבל זכר מה שהובדל בו משה מכל נביא שיקום להתנבא בישראל”. ע”כ. והנה כאשר נמצא ספר 700 שנה לאחר תקופת התלמוד, ומחדש ומדבר דברים הזויים, דברים מאגיים ופגאנים, כיצד נקבל את דבריו? ועוד שמעליל עלילות דברים על מי שאינו עושה כדבריו, שלא יזכה לשום עידון רוחני! ואם בעלי התלמוד והמשנה לא הודיעו לנו דברים אלו, וכי הכשילונו? וכי דורות שעברו כשלו בדברים? ואין לך הוצאת לעז חמורה מזו!

.

טענה ב’ – ספר בן סירא = חיצוני:

הנה כבר הוכחנו בלא מעט מאמרים, רבות מן הזיות כת ה-“מקוללים” (“מקובלים” אשר כל דבריהם “קללה” מרה וארס רב שהביאו הם לעולם), שטעו, הטעו, לעו, שגו, החטיאו את הרבים אחר המאגיה, הפרצופים והאלילות הכעורה! וכעת יש לעמוד על עוד אחת מן הזיות הכת הזו, והוא, שחושבים בדעתם הטפשית, שיש דבר כזה הנקרא, “חכמת הפרצוף“, או “חכמת שרטוטי כף היד“. כלומר שחושבים בדעתם, שניתן להבחין במעשיו של בני אדם שעשו בסתר, על ידי ראיית הפנים או על ידי ראיית שרטוטי כף היד! ולא רק זו בלבד, אלא עוד דברים שחושבים בדעתם שאפשר לקשר בין ראיית הפנים, גבות, שפתיים וכו’, לבין מעשיו של האדם וכושר אבחון האדם במסתרי ליבו.

ומקור דבריהם של הכת הארורה הזו, הוא מדברי מכשפי האופל הפרו-נוצרי מחבר הזוהר הארור מפי הגבורה, שהטעה את הרבים, וגרם לבני אדם לחשוב שיש ממש בשטות קדומה זו שהיו מאמינים בה הגוים הערלים אשר זרמת סוסים זרמתם, והם המקור לדבריו של המכשף הזוהרי כפי שנראה בהמשך!

ותחילה יש לנו להתבונן במה שנאמר על האר”י על ידי תלמידו חיים ויטאל, שכבר הארכנו בו לא מעט, והראנו מעשיו, דרישתו אל המתים, הליכתו אחר המאגיה, האמנתו בכח כישוף, עשיית הבל קמיעות והאמנה בכוחם, ועוד ועוד מדברי המינות והעבודה זרה אשר עסק וכתב לאחרים לעשותם! כפי שניתן לראות במאמר זה: “קמיעות” – הבל ובדיה | מי זה היה חיים ויטאל ראש הקבלה האלילית והטמאה? הזיותיו – דרכיו – מהלכיו – דרישתו אל המתים – אמונתו בהבלי הגוים | חלק ג'”. וכפי שניתן לראות גם במאמר הזה: “הבורא שברא בורא, והבורא שברא עוד בוראים” | “בצלם אלהים” – כפירותיו של חיים ויטאל בספר “עץ מוות” – מי זה ה-“אדם הקדמון”?! והתירוצים המופרכים שלא מתקבלים על שום דעת!”.

והנה מי לא אחר מ-חיים ויטאל מעיד ומגיד על רבו האר”י (בתחילת ספר עץ חיים בשער ההקדמות) “והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים [בלה בלה בלה, סיפורי בדים כל מה שכתוב כאן והלאה], כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה’ ויאר לנו ע”י השרידים אשר ה’ קורא בכל דור ודור, כנזכר וגם בדורינו זה אלוהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד, מורי ורבי, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרו לחיי העולם הבא, מלא תורה כרמון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות. במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר, כרשב”י [הכוונה לספר הזוהר הטמא שייחסו אותו רשעי כותבי הספר לרשב”י], בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות. יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל. יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ וכו'”. ע”כ.

ועיין שם עוד בכל ההבלים, הדמיונות, ההזיות, הכפירות, שנאמרו על האר”י, שבעצם לא היה בו שום דבר מכל מה שנאמר שם עליו! וכלל לא אתפלא אם חיים ויטאל השתמש בו לצרכי עצמו, כלומר, שלקח אדם ששמו “יצחק“, שהיה אדם פשוט, עובד למלאכתו, ועשה ממנו “אלהים בדמות אדם“, ועל גבו המציא ועשה תורה חדשה ואלילית הנקרא ועולה על שם, “קבלה“! כמו שעשה “אהרן פץ” שר”י הארור מפי הגבורה, והשתמש באדם שנקרא, “ישראל דב בער אודסר“, על מנת לעשות כסף וממון רב על חשבון הציבור התמים, ומכר להם במשך שנים קמיעות אשר לא מועילות, אלא רק מזיקות בלבד לשכל הישר. וקמיעות אלו המציאו את המושג הרע, “נ נח נחמ נחמן מאומן”, ה’ ירחם יושיע ויגן מן העבודה זרה שעם ישראל טמוע בה.

והנה יש לתמוה על דבריו של חיים ויטאל על רבו האר”י, מה הוא המושג הזה החדש הנולד בעם ישראל העולה על שם, “חכמת הפרצוף“? יש לציין שדבר זה לא נזכר בתור “חכמה”, לא בתלמוד, לא במשנה, ולא בתנ”ך. ולא צווינו מאת הבורא יתברך לבדוק בני אדם על ידי ראיית פניהם חלילה וחס.

והנה לצערנו הרב, רבים מן מחשבות הגוים הערלים, הוכנסו לתוך דתינו הטהורה במסווה של יהדות. ובכדי להבין את הנזק העצום שנעשה כאן, תחילה יש להבהיר לקורא, את השיטה הרעה של ענין מסטי זה שנקרא, “חכמת הפרצוף” או “חכמת כף היד“. ולפני שנביא הדברים, נרצה לומר ולהעיר, שכבר ממושג זה שנקרא, “חכמת הפרצוף”, אנו מוצאים גזענות, המקנה לאדם מידות תרומיות או פחיתות על פי חיצוניותו בלבד. ובכך יוצא, שעל פי ענין זה, בני אדם נבחרים על פי חיצוניותם, שהרי כל מה שחשוב לפי חכמה זו, הוא תווי פניו של האדם על מנת למדוד את מהותו הפנימית. ובכך אחשוד אני שמחשבה רעה זו נכנסה גם מהיוונים הערלים, אשר אצלם רדיפת הגוף והתחרות הוא למקום ראשון.

ומה הוא בעצם, “חכמת הפרצוף“? או “תורת הפנים“? או בשפה האנגלית, “פרסו-נולוגיה” – “Personology”?. שיטה זו, היא סוג אבחון של תכונות אופי, אשר “נמצאות” באדם, ואבחון זה מתבצע ומתבסס על התבוננות בתווי הפנים של האדם לדעת פרשנות הגוים. כלומר, שעל פי שיטה זו, מקור המידות של האדם וטבעיו נרשמים ונחקקים בתווי פניו. שיטה זו מבוססת על “פיזיו-נומיה“, או, “פיזיו-גנומיה”, ביוונית: “physis” – פירושו, “טבע“, “gnomon“, פירושו, “שיפוט“. כלומר, “טבע שיפוט“. יש לציין ששיטה זו היא תאוריה המבוססת על הרעיון, לפיו, הערכת מראהו החיצוני של אדם, בעיקר פניו, יכולה לספק תובנות על אופיו, ואישיותו של האדם המדובר.

והנה יש לציין ולהעיר כאן, שאין כל ספק, שכאשר אדם מכיר מישהו היטב, יכול לזהות מתי הוא עצב או שמח על פי הסתכלותו בהבעות פניו, מכיון שהשמחה והעצב, היגון והכעס ניכרות בפנים של האדם. ולאו דווקא אם מכיר אדם מסויים, אלא אפשר לראות על הפנים של האדם את מצב רוחו בלבד.

אבל לקרוא את מחשבות הלב, ולדעת מעשים בסתר אשר עשה האדם, או לדעת איזה מידות יש באדם שטמועות בו, או לדעת תאוותיו של האדם, ולאיזה דברים הינו נמשך, ומה יעשה בעתיד על ידי חכמת הפרצוף וכו’. כל זה מחשבה רעה וחיצונית, וזרה ליהדות.

במהלך ההיסטוריה האנושית היו מספר רב של ניסיונות לקשר בין תכונות אנטומיות לבין תכונות אישיות. ניסיונות קישור אלו התמקדו במקרים רבים בתווי פניו של האדם. במצרים העתיקה ובסין [=על פי מחקרים שבדקו זאת. כך המצרים היו חושבים, אמנם לא נתנו נימוק לדבריהם כיצד ואיך הדבר מתבצע, כלומר, כיצד מעשיו של האדם, נחקקים בתווי פניו. אמנם הסינים, נתנו טעם לדבריהם, והיוונים כפי שנראה בהמשך, נימקו דבריהם כפי שיטתם. ומבואר יוצא שאין לענין זה שום קשר ליהדות ולמסורת היהודית איש מפי איש, אלא דבר זה היה בראשם ובמוחם של הגוים], בלי קשר בין שתי התרבויות, התפתחו תאוריות המייחסות קשר בין מראה הפנים וההתנהגות האנושית, הסינים הציעו רעיון שהפנים משקפים את האנרגיות, הבריאות והמזל של האדם. היוונים פיתחו את הפיזיונומיה, תאוריה המבוססת על הרעיון לפיו הערכת מראהו החיצוני של אדם, בעיקר פניו, יכולה לספק תובנות על אופיו ואישיותו.

על פי “תורת הפנים“, אבחון כזה “יסייע” להבין את אופיו של האדם, שכן אישיותו משתקפת ונחקקת באיברי פניו, אשר מעבירים מסרים חזקים יותר מכל איבר אחר בגוף. החלקים המאובחנים משתרעים בין המצח לסנטר (עור, שיער, מצח, גבות, עיניים, אף, לחיים, אוזניים, פה, שפתיים, שיניים וסנטר). צורת האיברים אינה משתנה באופן תדיר במהלך השנים, ולכן מתייחסים אליהם כאל נתונים בסיסיים או כתכונות מולדות גנטיות.

והנה דבר רע זה, חדר קשות מאוד לדת משה וישראל, ואף נכתבו ספרים על כך. ומדוע דבר זה רע כל כך? מכיון שהוא מחלק את בני האדם לפי תבניתם החיצונית! וה’ יתברך אמר ב-תור הערה לאדם והזהירו, “האדם יראה לעינים, וה’ יראה ללבב”, כלומר, שאסור לאדם לבחון את האחר על פי צורת מראהו חלילה, מכיון שהבורא יתברך הוא היחיד אשר יודע מה בתוך ליבו של האדם! וכאשר אדם בוחן את האחר על ידי החיצוניות, אז כביכול מודיע ואומר, שגם לו יש יכולת להביט בסתר האדם, או במעשים אשר עשה בסתר.

ומכיון שאין לזה בסיס ביהדות ובמסורת חז”ל, אלא בדיוק ההיפך, כי כבר ראינו עד עתה, שהתנ”ך כולו סותר וחולק על שיטה זו, כפי שראינו מפורש בשמואל הנביא שאמר לו ה’ יתברך: “וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב”. (שמואל א טז, ז).

.

“ואתה תחזה – שקר האופל הטמא – החולק שוב על תלמוד מפורש!:

והנה אע”פ כן, כלומר, אע”פ שישנם פסוקים מפורשים המעידים ומגידים על אמיתות דברינו שחכמת הפרצוף היא הבל הבלים ללא מועיל. הנה בכל זאת הצליחו כמה אנשים לגנוב דעתם של עם ישראל בדבר זה, וכיצד עשו זאת? על ידי פסוק מן התורה, שכביכול מתאים לשיטתם, וזה כמובן מתאים דווקא לאותם אלה שלא מעיינים היטב, כפי שנראה בהמשך.

ואמרו, כי יש לכך שורש מן הפסוק (שמות פרק יח פסוק כא פרשת יתרו): “וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת”. ואמרו, שמה שנאמר, “ואתה תחזה” – ציוה עליו יתרו למשה רבינו, שיבדוק את אלו האנשים החשובים, במצחיהם, בשערותיהם, ויקח את כף ידם ויביט בהם, ועל ידי כן יבחר מי שישפוט את עם ישראל.

כלומר, אלו שפירשו באופן כזה, הם בעצם גורמים להוצאת לעז על האיש משה רבינו, אשר היה הגדול מכל בני האדם שהיו בעבר, ושיהיו לעתיד. וכפי שכבר הוכחנו לעיל מתוך פסוקי התורה שמעידה במפורש, שמשה רבינו הוא אדון הנביאים והגדול מכל הנביאים שהיו ושיהיו. ובעצם אותם הטוענים דעה זו ואומרים שמשה רבנו, יעשה מעשה כזה רע, ויבחר אנשים על פי מראה הפנים, בדיקת שערותיהם, שרטוטי כף ידם, בלא לבדוק את ענינם ולברר עליהם היטב היטב כמו שצריך, אלא יעשה בדיקה, מאגית, ומסטית? ואע”פ שאומרים שכך יעץ יתרו למשה, ומשה לא צריך לזה. בכל אופן אמרו בתוך ספרם את העובדה שאפשר לבחון בני אדם על פי חיצוניותם. ובזה השרישו ענין רע מאוד בעם ישראל והולידו מחשבה שלא קשורה לעם ישראל כלל, ואף נחשבת לזרה מאוד.

והנה מי המקור הרע לכך? מי לא אחר מספר הזוהר הפרו-נוצרי הבלול ואגור מתרבות הנוצרים, היוונים, המצרים ועוד ועוד שבלבל והרס את עם ישראל הטהור, שקיבל תורה מסודרת וברורה, ובא הטמא המכשף הזה והרס לעם ישראל את המוחות הטהורים. וכתב מכשף האופל כך (זוהר שמות פרשת יתרו מאמר ואתה תחזה ברזא דשרטוטי ידין אות קעא): “פתח ואמר, ואתה תחזה וגו’: שואל [הטמא], אבל כתוב, “ואתה תחזה” [=מפרש הטמא, מילת, “תחזה” – מלשון ראיה בעינים, ואומר הטמא], ולא כתוב, “[ואתה] תבחר“. ומשיב [הטמא ואומר, מדוע נאמר “תחזה“?], אלא [נאמר דווקא] “תחזה“, [ש]-הוא [משה רבינו, יבדוק דווקא] לפי ראות עינים. במה [צווה משה רבינו לבדוק]? בצורה [החיצונית] של האדם! [=כלומר הטמא מעליל, שמשה רבינו קיבל ציווי נחות הסותר כל יסוד דת, מיתרו חמיו, שאמר לו, שעליו לבחון שש מאות אלף איש בראיה חיצונית, וכך יבחר בני אדם הראויים לדון את ישראל!

כלומר, הטמא הזוהרי מעליל שמשה רבינו צווה לבדוק בני אדם כלפי חוץ!! ללא בדיקת יראת השמים שלהם, ללא בדיקת מידות, אלא רק בראיה חיצונית בלבד שיסתכל עליהם, אז ידע משה מי ראוי ומי לא!, ואומר הטמא שצווה משה רבינו שיעשה זאת], באלו שש בחינות שאמרתם”. ע”כ דברי המכשף. והנה מה שכתב, “באלו שש בחינות שאמרתם”, כוונתו לאותם שנזכרו כמה אותיות לפני זה המאמר של “ואתה תחזה”. ששם מבאר הטמא את כל האיוולת הזו לפרטי פרטים, וכה מעט מדבריו הטמאים (שמות פרשת יתרו מאמר זה ספר אות סח): “זה ספר תולדות אדם: הוא לצורות, בסוד הצורות של בני אדם, להכיר באלו תולדות אדם, את הצורה שבסודות האדם: בשער, במצח, בעינים, בפנים, בשפתים, וברשמי היד, ובאזנים. בשבע אלו ניכרים בני אדם. [=ההיפך מכל יסודות דת הטהורים! שבני אדם לא ניכרים במראה החיצוני! ממשיך הטמא ואומר, שהבדיקה הראשונה נעשית בשיער באופן כזה] כי כל מי ששערותיו קמוטות, דהיינו שמסולסלות, ועולות על ראשו כלפי מעלה, כלומר, שאינן תלויות למטה מראשו: הוא בעל כעס. לבו קמוט כמו סחבה, דהיינו, שלבו מלא פחד. מעשיו אינם טובים. [ואם שערותיו] בשותפות [שמאוחדים יחד], צריכים להתרחק ממנו.

אם שערותיו חלקות ביותר ותלויות למטה: טוב להשתתף עמו, ריוח נמצא בו, כלומר שישתכר וירויח עמו. [כלומר, לפי הטמא, אין ההצלחה תלויה בסיעתא דשמיא המגיעה בעקבות המעשים הטובים של בני אדם, אלא כל מי ששערותיו חלקות אומר הטמא, שטוב להשתתף עמו, כי ריווח נמצא בו! והכל בעבור ששערותיו חלקות! ולפי הטמא, אם אדם יחמם שערות בכל מיני מכשירים וישים חומרים שיגרמו לו לעשות את שערותיו חלקות, יוכל לשקר לבני אדם שהוא אדם מוצלח! ואז כולם השתתפו עמו במסחר שאינו ראוי ובאדם שאינו ראוי ומוצלח! ובכך נמצא חורבן בא לעולם!

ולא רק זו בלבד, אלא כל אדם שאין לו שערות חלקות, כאשר יקרא את מאמרו של הטמא הזה, ילך במחשבה רעה כל ימי חייו, שהוא נולד באופן כזה שאין לו שום הצלחה בעסקים! והכל בגלל שהוא נולד ללא שיער חלק! כמה רע ומר הספר החשוך הזה שנקרא זוהר! ספר שראוי לפח האשפה של ההיסטוריה העולמית! והנה ממשיך הטמא ואומר, שזה שיש לו שערות חלקות] והוא כשלעצמו, דהיינו בלי שותף, אינו כן. שאין לו הצלחה. הוא בעל סוד באלו סודות העליונים, בסודות קטנים, אינו עומד בהם. מעשיו, לפעמים טובים ולפעמים אינם טובים”. ע”כ. ועיין שם בכל ההבלים שכתב באותו מקום והלאה, ושביאר כל ענין הפנים לפרטי פרטים ושקע ולעה בטומאת הגוים!

וכעת נביא את המשך הדברים של הטמא במאמר “ואתה תחזה“. ממשיך הטמא ואומר, שאותם כל הדוגמאות אשר הביא בספרו הטמא שבלול מטומאת מצרים ומן הגוים הערלים, מעליל הטמא ואומר בזה”ל: “והכל הוא במקרא הזה, [שנאמר בו] “ואתה תחזה“. [כיצד “תחזה” ותבדוק אותם]? [בדיקה ראשונה שתעשה, תבדקם] בשיער [שלהם]. [מה שנאמר] “מכל העם” [זו בדיקה שניה שצריך לעשות ולהתבונן בשרטוטים אשר נמצאים] במצח [שלהם]. [ומה שנאמר] “אנשי חיל“, [בדיקה זו היא בדיקה שלישית, שצריך משה להסתכל בתווים אשר] בפנים [שלהם. ומה שנאמר] “יראי אלקים” [זו בדיקה רביעית שצריך לעשות משה, הווא לבדוק אותם היטב] בעינים [אשר להם. ומה שנאמר] “אנשי אמת”, [זו בדיקה חמישית הנבחנת על ידי צורת השפתים, כלומר שתצטרך אתה משה רבינו להתבונן] בשפתים [שלהם, ועל ידי כך לבחור אותם! ומה שנאמר בפסוק] “שונאי בצע”, [זו בדיקה ששית ואחרונה שצריך היה משה רבינו לעשות, והוא לבדוק אותם] בידים, [כלומר] בקוים שלהם [שרטוטי כף ידם]!”. ע”כ.

והנה לפי דברי המחבר הטמא הזה, יתרו שנזכר לטובה בתורה, ציוה על משה רבינו חותנו, שיבחר אנשים על פי ראיית הפנים! ועל פי שרטוטי כף היד אשר להם, כלומר, יתרו לפי מכשפי האופל, היה כל כך נחות בדעתו, ומשה רבינו אף לא מיחה בו כאשר אמר לו דברים זרים וחיצונים ארורים כאלו! כל זה מעליל הטמא על שני גדולי עולם! ואע”פ שהטמא הסיק שבסופו של דבר, משה רבינו לא הוזקק לכך כי יש לו נבואה ואין הוא צריך לבדיקת ראיית הפנים! אלא שהטמא השמיע וכך נשמע בכל זאת מדבריו, שמי שאין לו רוח הקודש כדוגמת משה רבינו וכיוצא, אז יכול הוא לבחון בני אדם על פי “חכמה” זו! ובכך החדיר בכוונת תחילה השקפה רעה זו, ופעל המחבר הזה בערמה גדולה, כי אע”פ שהאמין בענין זה הנקרא “חכמת הפרצוף”, בכל זאת ידע, כי אם יאמר שמשה בחר אנשים על פי ענין זה, זו היא סתירה מפורשת מפשט התורה ומקבלת תורה שבעל פה כפי שנראה בהמשך! ולכן מה עשה? אמר ואימת שיש דבר כזה, ואף ניתן לבחון בני אדם על ידי דבר זה! אלא שמשה לא הזדקק לכך!

ולאחר שכתבנו כן, כך מצאנו מפורש בתלמוד (בבלי סנהדרין ק:) שאחת מן הסיבות שאסור לקרוא בספר בן סירא ונחשב הוא לספר חיצוני לכל דבריו על פי רבותינו הטהורים. הוא משום שנאמר בו כך: “מי שזקנו דק וקלוש, תדע שהוא חכם וחריף ביותר. מי שזקנו עב תדע ששוטה הוא. ומי שיש לו מעברים בזקנו, שזקנו מפוצל, אף אחד לא יכול לנצחו בערמימותו”. והנה התלמוד מגנה מאוד את הדברים הללו שהביא בן סירא, שכן ביסודם של דברים אלו מצאנו גזענות גדולה, המודדת את האדם על פי חיצוניותו, וכאילו אין בחירה לאדם מה לעשות. ואין יכולת בידו לשנות את מידותיו, וכי חלילה יש בני אדם שהגיעו לדרגת ה’ יתברך, ויכולים לידע נסתרות מעשי בני אדם שעשו בסתר. ולכן ספר זה נחשב לחיצוני הוא!

ולכן אם לדעת חז”ל ספר בן סירא נחשב לחיצוני שאסור לקרוא בו בגלל שטען שבני אדם נמדדים על פי חיצוניותם, אז מבואר יוצא שלפי דברי חז”ל, רק מפאת מה שכתוב באופל בלבד, בענין “ואתה תחזה”, שהאדיר את הבל חכמת הפרצוף, נמצא שספר הזוהר הטמא הוא חיצוני גמור ומקומו בפח האשפה של ההיסטוריה! ובוודאי וללא ספק לא כתבו רשב”י הטהור לעולם! וכל אותם שייחסו את דבריהם לרשב”י, אין להם חלק לעולם הבא!

שכן, אם נאמר שכאשר אדם הלך וזנה עם אשה נשואה חלילה, נרשם רושם זה בתווי פניו כפי דבריהם, ומעשה זה שעשה היה בסתר, נמצא אם כן, שיש יכולת ביד בני אדם, לדעת את מעשיו של האדם שעשה בסתר! ואם כן מוכרח שיוצא מכאן לעז על כל הנביאים, שהרי המון נביאים לא הוכיחו את בני דורם על המעשים שעשו בסתר כי לא ידעו מכך כלל וכלל! שכן אם ניתן לראות ברושם האדם את מעשיו שעשה בסתר, אם כן מוכרח לומר, שהנביאים היו יודעים את מעשיהם של כל בני דורם שראום, והמעשים אשר עשו בסתר, ואם כיצד לא הוכיחום? והיו לא מעט מקרים, שבני אדם היו עובדים עבודה זרה, ולא ידעו הנביאים על כך כפי שמבואר בספרי הנביאים. בוודאי שלענין זה אין שום בסיס ושום ענין ליהדות הטהורה.

ומכאן תלמד כמה חז”ל גינו את הענין הזה, עד כדי כך שספר בן סירא נחשב חיצוני. ואסור לקרוא בספרים חיצוניים. וכפי שנראה כדלקמן מה דינו של האדם, אשר עוסק בספרים הללו. ולכן כל ספר שעסק בחכמת הפרצוף ושרטוטי כף היד, ואפילו רק האמין בהם, כלומר, אין צריך שילך לעשות מעשה, אלא כתב ודרש באותם דברים, וחשב שהם אמת ויש בהם דבר מסויים, אסור לקרוא בשום ספר מספריו, והוא הדין לכל ספריהם של מכשפי האופל הטמאים והארורים מפי הגבורה!

אוי לעם ה’ יתברך, יותר חמור מכל שמד אלו הדעות הזרות של תרבויות שונות שחדרו לתוך עמנו הטהור בגלות המרה. ולפי שיטת חכמת הפרצוף, משה רבינו אמור היה לבדוק שש מאות אלף איש אחד אחד, את שערותיהם, את פרצופיהם, את שרטוטי כף ידיהם, ולאחר מכן לבחור באנשים הראויים, וחס ושלום לעם החכם והנבון לחשוב מחשבה רעה כזו!

ואתה הקורא אל תחשוב שמה שאמר שלמה החכם באדם, שכוונתו לשיטתם חלילה, אלא כך אמר (קהלת פרק ח פסוק א): “מִ֚י־כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא”. ומה הוא, “חכמת אדם תאיר פניו“? הוא ההיפך מן הכעס, כי אדם חכם תמיד יחייך וישמח מכל הבא עליו. וכ”כ האבן עזרא, “וענין חכמת אדם תאיר פניו, כלומר – תשים אור בפניו, והענין [שהחכמה] תסיר כעס, כענין [שנאמר], “באור פני מלך חיים”, וענין, “ועז פניו ישונא”, [זה הוא] סור עזות פנים ממנו, כי החכמה תוליד הענוה, כי בהתגבר הנשמה על הרוח, יסור הכעס ועזות המצח”. ע”כ. והנה פשוט כי כוונת שלמה המלך ללמד את האדם מוסר השכל, שהתורה והחכמה היא זו שתוליד הענווה ותעלה השמחה וירבה השלום. ולא שיש ביד החכמה או ביד מעשיו של האדם להפוך את תווי פניו לרושם אחר חלילה וחס.

והנה אמרו רבותינו במשנה (משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס’) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה, ואומר (שמות ט”ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רפאך אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו“. ע”כ.

.

וכתב רבינו הטהור הרמב”ם (שם בפירוש המשנה כתבי יד גרסא א’) “וספרים החיצונים – אמרו ספרי מינין. וכן ספרי בן סירא, שהיה איש, חיבר ספרים בהזיות, מעניני “אלפראסה“, שאין בהם חכמה ולא תועלת, אלא אבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצוים אצל הערבים מספרי הדורות, ומנהגי המלכים ויחוסי שבטי הערבים, וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בלבד”. וכתב הרב יוסף קאפח (עמוד קמ’ הערה 11): “טענת הכרת תכונותיו של אדם על ידי סימנים חיצוניים בגופו או בשערו, כעין אותם שהזכירו בתלמוד בדף ק’ עמוד ב‘”. ע”כ.

ובכתבי יד נוספים של הרמב”ם בפירושו למשנה, נמצא כתוב כך: “וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים וכן (בסוגיא דסנהדרין ק:) ספר בן סירא, והוא היה איש שחיבר ספרים, יש בהם התולים מעניני הכרת פנים, אין בהם טעם ולא תועלת, אלא איבוד הזמן בהבל, כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב [=ערבים] מספור דברי הימים, והנהגת המלכים ויחוסי הערבים, וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני, אלא איבוד הזמן בלבד”. ע”כ. והרי לך קורא נעים שלא רק שהרמב”ם ידע מחכמה זו, אלא אף גינה אותה מאוד, ולספרים חיצונים דברים אלו יחשבו.

והוא הדין לשיטת “חכמת כף היד“, או “חכמת שרטוטי כף היד“. קריאה בכף היד או “כירו-לוגיה”, היא שיטה המתיימרת לגלות פרטים על אופיו או עתידו של אדם, על-פי התעמקות במאפייני כף ידו. לפי שיטה זו, מחולקת כף היד לאזורים שונים, בהתבסס על קווים אופייניים. ככל שהקווים בולטים יותר, כך חזקים יותר ההיבטים שהם מייצגים, כביכול, בתכונותיו של האדם.

יש לציין שהאזכור הכתוב הראשון לכירולוגיה נמצא בהודו, בכתבים ה-“אנגה וידיה” בסנסקריט, שהאגדה מייחסת ל-“אלת הים” ששמה “סמודרה“. ההודים האמינו כי הבודהה זוהה על ידי החכמים, לפי סימנים מיוחדים בידיו וברגליו. היוונים והרומאים כינו את התורה בשם “כירו-מנטיה” – כלומר “ניחוש לפי היד”, כשהכוונה – “לכל היד“. אך הידע העתיק והמקיף אבד עם השנים. ניתן למצוא התייחסות אל השיטה בכתבי “דמוקריטוס” – ו-“אריסטו“. גם “היפוקרטס“, ו-“פיתגורס” עסקו בה. אנטוניוס קיסר העסיק כירומנט אישי בשם ארטמידור, שהובא מארץ לוד (באסיה הקטנה). חסיד נלהב לשיטה זו היה יוליוס קיסר שנהג לבדוק את ידי הקרובים לו ואת ידי מתחריו. כוהני מקדש אוגורוס ברומא למדו את תורת היד כעניין שבחובה.

מהמאה הרביעית אסרה הכנסייה כל שימוש בתורה זו, והעובר על האיסור נחשב לכופר באל, שדינו ברוב המקרים – מוות. [=כלומר, אף הנוצרים שר”י, גינו דבר זה עם השנים], בימי הביניים הובאה התורה לאירופה על ידי הצוענים. תקופת הרנסאנס החזירה עטרה ליושנה כאשר חיזוי העתיד הפך למשני ביחס לאבחון אופיו וכישוריו של הנבדק. אצל הסינים קימים עד היום ההקשרים הפילוסופיים שבין הכירומנטיקה לאי צ’ינג, כאשר כף היד מחולקת לשמונה אזורים, כל אחד מהם מקושר לאחת משמונה הטריגרמות של האי צ’ינג”. ע”כ.

ולמדים אנו מכל זה, שכל ענין חכמת הפרצוף, או חכמת שרטוט כף היד, אלו היו דמיונות, אשר דמיינו לעצמם כל מיני תועים שהטעו אחרים. וכל זה חדר לדת היהודית ביתר שאת וביתר עוז ב-750 שנה האחרונות על ידי מכשפי האופל הארורים! והנה פסוק מפורש הנוגד את השיטה הזו, שנאמר (שמואל א פרק טז פסוק ז): “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב”. והרי לך שה’ יתברך הוצרך להזהיר את שמואל הנביא מיד בבואו לבחור מלך, וכל זה מפני מה? שלא יחשוב לבחור באליאב בגלל צורתו החיצונית. והורה לו מיד ה’ יתברך, כי מה שהאדם רואה ושופט מי האיש על פי מראהו, ועל ידי זה רוצה להכריע, האם הוא ראוי או לא, דבר זה סותר את האמת!

והטעם לזה, כי האדם יראה לעינים, ר”ל האדם שופט על הנאה ויפה מצד ראות החושים, שהם לא יחושו רק חיצוניות הדבר הנראה, לא פנימיותו, ולכן יגדרו היופי לפי המראה החיצונית, הגם שתהיה צורתו הפנימית הנפשיית מלאה מומים ותכונות רעות. לא כן ה’, [שהוא] יראה ללבב, הוא [יתברך] לא יביט רק ללבב, על צורתו הפנימית, אם היא יפה בתכונותיה ונאה במדותיה זה האיש היפה אצלו, הגם שחיצונית האיש שפל הקומה ומכוער המראה. (ע”פ המלבי”ם).

ויותר מזה יש לומר, אם יש אפשרות לראות בחכמת הפרצוף את העבירות של בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם, או בשרטוטי כף ידם, מדוע לא ראה זה שמואל על אליאב בהיותו עמוס בעבירות? וכיצד לא ידע חכמה זו הנביא הגדול? ואם ה’ יתברך לא היה עוזרו, למדים אנו בפשטות, היה נכשל לבחור מלך רשע על עם ישראל.

וגם לא מצינו וראינו בשום מקום בתנ”ך שאמר ה’ יתברך לנביאיו, לבדוק בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם או על ידי שרטוטי כף היד שבדו כמה אנשים מליבם. ולהיפך הגמור מוכח מכאן, שהרי אחת הסיבות ששמואל הנביא רצה לבחור באליאב, הוא דווקא משום שהיה נראה ראוי כלפי חוץ וגבוה קומה, ופניו היו מאירות וטובות. כמו שהסביר המצודת דוד, “כי לא – רוצה לומר, איני רואה לתלות בדבר אשר רואה האדם [בעיניו, כי בן אדם] יראה לעינים, [כלומר, האדם יראה], אם הנראה הוא יפה עינים, שהוא הדבר אשר יראה האדם [ויתמקסם לו], ואין לתלות המלוכה בדבר זה”. ע”כ.

והנה לך, עוד אחת מן הראיות הפשוטות והברורות, מדוע ספר הזוהר הפרו-נוצרי מקומו בפח האשפה הקרוב ביותר אליך! כל זמן שעם ישראל אוחזים מהספר הפגאני הזה, דינם יהיה רע ומר לצערינו הרב! ודע כי ספר האופל צועק וזועק: “אסור לקרוא בי” – “אני ספר חיצוני”, ועוד צועק זועק ואומר, “רשב”י לא כתב מעולם את ספר הזוהר”. והדבר הזה פשוט לכל מבין!

.

ואלו ב’ טענות פשוטות וברורות מדברי רבינו. ואני יכול להציב כאן עוד עשרות אם לא מאות טענות מכתביו של רבינו, שהזוהר הטמא הוא ספר מינות ועבודה זרה לדעתו של רבינו, ואף רבים מן המקובלים המינים מודים בכך, ולכן לדעתם הרמב”ם בא מפיאה שמאלית של אדם הראשון!! כלומר מלבד שלדעתם קיים דבר כזה גלגול, עוד הם מעלילים שהרמב”ם חטא ודיבר נגד הקבלה, בגלל שבא מצד פיאה שמאלית שבראש אדם הראשון!! משוגעים משומדים!! וביחס לאמונת הגלגול העילגת, עיין במה שכתבנו כאן:

.

“ראיותיו של אחאב שונא ציון שהרמב”ם למד מהזוהר”:

וכעת נעבור לדבריו של הבהמי שונא ציון בכנסיית המינים: “… עכשיו אם הרמב”ם ראה את ספר הזוהר או לא, זה לא אומר, שעכשיו, אתה תופס את הרמב”ם שהוא לא האמין במיסטיקות… בסדר… כבר הגאון מוילנא כתב באיזה מקום שהפילוסופיא הטעתה את הרמב”ם, אבל יש דברים ברמב”ם שאין להם מקור, רק בזוהר זה מובא… לא נבזבז את הזמן… נביא דוגמה אחת… אבל צריך לדעת להוקיע את האנשים האלו מן המחנה. שלא יכנסו הרוחות הזרות האלה, אפילו לתוך האוזניים ויצאו, שלא יכנסו אפילו, לא שיכנסו ויצאו, שלא יכנסו, מה? החברי כנסת יותר טובים ממנו, לפחות החברי כנסת לא מדברים על רשב”י, הם באים לרשב”י מאמינים ברשב”י, קם אדם ומתחיל לדבר על רשב”י, ושום גדול בישראל לא ראינו שמוחים בו. אז לפעמים יש גדולי ישראל שמעתי שאומרים לי שהייתי אצל הרבה רבנים גדולי ישראל, אומרים לי אל תמחה בבן אדם כי אתה מפרסם אותו. ותוקף את אלמוני, פה כבר הבן אדם מנסה להכנס ולהכנס, לכן צריכים למחות למען כבוד הרשב”י, לא מעניין אותנו אם הוא יתפרסם או לא“. ע”כ.

.

ושוב, איני מאמין שדברים אלו יוצאים מפי אדם שלומד תורה, אמנם אין מה להתפלאות, מכיון ששונא ציון הוא מין גמור, ותורתו תורת מינות פרו-נוצרית. וכבר כתב רבינו בחיי בן פקודה וכיון דבריו בדיוק על אנשים כדוגמת אחאב שונא ציון. ואלו דבריו של החכם השלם (ספר חובות הלבבות שער ה – שער יחוד המעשה פרק ה): “… ונאמר, כי החכמה, כשמנהיגים אותה על דרכה, תהיה רפואה לכל מדוה. [=כלומר, כאשר לומדים תורת אמת, ולא נוטים אחר המאגיה והאלילות, והשוטות שבדברי ספר האופל ושאר המקובלים הטפשים, אז התורה הזו, כלומר התועלת שייצא מלימוד זך כזה, יביא את האדם לכל הרפואות בעולם! כלומר, לרפואת הדעת ואור השכל! ואור השכל יביא את האדם להשקפה נכונה ביחס לבורא.

אבל], כשנוטים בה מנתיבתה, [=אותה תורה! כלומר אותו אופן לימוד אבל עם השקפות מינות ודעות רעות כמו של אחאב שונא ציון], תהיה מדוה [=צער וסבל] כולל, שאין לו רפואה ולא ארוכה [=מזור], ועל כן נמשלה התורה באש, כמ”ש: “הלא כה דברי כאש” וגו’, מפני שמאירה העינים באורה, כמו שאמר: “מצות ה’ ברה מאירת עינים”, ואמר: “נר לרגלי דברך וגו’. ושורפת ביקודה מי שנוטה מנתיבתה, כמו שנאמר: “כי באש ה’ נשפט”, ואמר: “ימטר על רשעים פחים”.

ואמר: ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת וגו’. על כן הזהר [=הזהר אוהב מוות!! הזהר על נפשך!!], שלא תטה אשורך מדרך האבות [=אברהם יצחק ויעקב], ונתיב הראשונים [=רבותינו בעלי המנשה והתלמוד! שלא תזוז מהם חלילה] אל הבדיאות. ותסמך על שכלך [=כמו שנהג ספר האופל הטמא], ותתיחד בעצתך ותתבודד בסברתך, ואל תחשד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך. ואל תסתר עצתם במה שהורו אותך, כי אין עצה שתעלה בדעתך, שלא קדמוך לדעתה, ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע”. ע”כ. ואחר הקדמה זו נשיב לשונא ציון על דבריו.

.

“האם ר’ אליהו מוילנא דיבר נגד הרמב”ם”:

שונא ציון הכלב האילם, הוא כל כך נחות מחשבה וכל כך טיפש, שהוא אפילו לא שומע מה הוא מוציא מפיו! הוא מביא את הגר”א לעדות שהרמב”ם היה חוטא ומחטיא! ומדוע? כי נטה אחר הפילוסופי! לטענת ביאור הגר”א. כלומר, לדעת הביאור העקוש, הרמב”ם לא הבין את התלמודים, הרמב”ם לא הבין שיש כח למאגיה, והרמב”ם היה בור ועם הארץ לפי שיטת הגר”א ששונא ציון מצטט!

ובתוך דיבור זה שונא ציון טוען, שהרמב”ם ראה את ספר האופל ואף הביא ממנו פסקים הלכה למעשה לדורות עולם!! אתם שומעים??!! עכשיו לא מובן, אם הגר”א המצוטט צודק, אז כיצד הגר”א מעליל על רבינו הטהור שנטה אחר הפילוסופיה, שהרי לטענת שונא ציון הרמב”ם למד בספר האופל והגה בו, ואף הביא הלכות למעשה ממנו!! וזה בדיוק דרכם של הכסילים, שכאשר הם לא מוצאים דרך להימלט ממינותם, הם כבר מאבדים את המחשבה, ולא אכפת להם מה לומר ואיזה מילים לזרוק, על מנת להצדיק את מינותם. ואם יביאם הצורך, יאמרו דברים הסותרים לגמרי את דיבורם באותו משפט! ואין איש שם על לב את עומק עורמתם הרעה. וארור שונא ציון, ארור הוא וארורים מכשפי האופל הטמאים!

.

וכעת נעבור למקור ביאור הגר”א. בספר ש”ע של ר’ קארו כתב (שולחן ערוך יורה דעה הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ו): “מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו”. ע”כ. והנה כאן פסק ר’ קארו כדעת רבינו הטהור הרמב”ם, שהלחישה לא מועלת כלום, והכל הוא מטעם פסיכולוגי, כלומר רגשי, שכאשר ילחשו על הנשיכה, החולה יחשוב שיש בזה רפואה ועל ידי זה ירגע מוחו ותשוב מחשבתו. ומכיון שמדובר בפיקוח נפש, מותר.

.

והובא בשקר גס בשם ר’ אליהו מוילנא, ואוי לשקרן ואוי לנשמתו, שכתב דברים אלו בשם ר’ אליהו מוילנא. וזה לשון הדברים (באור הגר”א יורה דעה סימן קעט ס”ק יג): “ואף על פי כו’. הרמב”ם. וכ”כ בפי’ המשנה לפ”ד דעבודת כוכבים. אבל כל הבאים אחריו [=המינים הארורים], חלקו עליו [=שהיו בהמות הולכות על שתים], שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא [=כלומר לפי הביאור העקוש הזה, רבותינו הטהורים, היו מלחשים ומכשפים ועוברים על חוקות הדת והתורה, וכל זה לפי הטמטום שכתוב כאן!! אתם שומעים?]. והוא [=הרמב”ם] נמשך אחר הפלוסופיא הארורה [=כלומר הרמב”ם היה ארור ומחטיא לשיטתו!!], ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו [=כל מי שהיכהו על קדקדו כבר קיבל עשרות מכות בראש! חולאים וייסורים. מי ימלא ליבו לדבר על רבינו הטהור הרמב”ם בצורה נילוזה שכזו!! ארור האיש וארור משפחתו!] … והתורה העידה ויהיו תנינים וע’ זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן. וח”ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן. אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חצוניות אלא של בעלי האמת”. ע”כ.

.

והנה לא משנה מי כתב את הדברים הללו, נסכם אותם בקצרה:

.

א) רשע ארור הוא! ולא רק שהוא רשע ארור! אלא אין לו חלק לעולם הבא. מכיון שהכותב כאן האמין בכח כישוף! כלומר, שהיה בטוח שכישוף הוא דבר פועל בעולם, ויש ביכולת הכישוף לשנות ולשדד את מערכות הטבע, או להשפיע על האל במידה כזו או אחרת. וכל המאמין בעבודה זרה, אפילו לא עבדה, כפר בכל התורה כולה.

וכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): וז”ל: “המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים … ודברים האלו [=כל עניני העבודה זרה], כולן [=כולל כולן], דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. שנאמר, “כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל”, ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן וגו’ … כל המאמין [=רק המאמין בלבד ב]-בדברים האלו, וכיוצא בהן [=כל עניני עבודה זרה למיניהם], ומחשב בלבו שהן אמת, ודבר חכמה [הם], אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת [=ביאור הגר”א שראינו כעת, סכל וחסר דעת על פי רבינו הטהור!], ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, “תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. ע”כ.

כלומר, הרמב”ם בעצם מסביר, לא רק שאסור לעשות כישופים, אלא “כישופים” זה דבר שקר גמור, ואינם פועלים מאומה! ויוצא, שכישופים זה מין ממיני עבודה זרה, וכל מי שעושה, “הסרת כישופים”, הרי הוא כופר בכל התורה כולה. ומדוע? מפני שרק המאמין בכחה של עבודה זרה, נחשב לו שעבד עבודה זרה וכפר בכל התורה. ודע כי כל עניני עבודה זרה שנאסרו בתורה, הם הבל הבלים! כלומר, לא אסרה התורה אותם מפני שיש בהם כח חלילה, אלא כמו שהזהירה מן השקר בהרבה מן הדברים, כך אותם עניני עבודה זרה שקר גמור והבל מהובל.

ונאמר (ויקרא פרק יט פסוק ד פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. וכן נאמר (ויקרא פרק יט פסוק לא פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. וכתב התרגום ירושלמי, “לא תִסטו אחרי שואלי בידין [משביעים, מכשפים, נביאי שקר] ומעלה זכורו [דורש למתים] ומבקשי עצם ידוע, ולא תבקשו להִטמא בהם אני יי אלהיכם”.

פירש האבן עזרא, “האבת מגזרת, הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽע”. (איוב לב, יט), כי הם עיקר זאת האומנות. והידענים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות. וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת, גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב [כלומר שאומרים בדעתם הריקה, שהבורא לא היה אוסר דבר שלא פועל כלום, ובוודאי הכישוף יש בו ממש, וכן המעלה אוב]. ואני אומר היפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת, רק השקר, והעד [=האמת לדברינו, הם] האלילים והפסילים [והם בוודאי שקר גמור, כי אין אלהים אחרים, וכך בדיוק הכישופים!]. ולולי שאין רצוני להאריך, הייתי מבאר דבר בעלת אוב [=אצל שאול המלך] בראיות גמורות [=שהכל היה שם על דרך השקר ולא על דרך האמת]. וטעם אני ה’ אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בשם”. ע”כ.

והנה דע קורא נעים, כי כל המאמין בכח עבודה זרה, כלומר, אפילו המאמין בלבד, ועוד לא עושה מעשה, נחשב לו ככופר בכל התורה כולה. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ד): “מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא, שנאמר, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות” וגו’, ומפי השמועה למדו, שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר. הא למדת שכל המודה [=המודה בלבד בכח עבודה זרה! אפילו לא עבד!], בעבודת כוכבים, כופר [=ממש] בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם. שנאמר, “מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדורותיכם”. וכל הכופר בעבודת כוכבים, מודה בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא [=כפירה בעניני העבודה זרה, הם] עיקר כל המצות כולן“. ע”כ.

וכן כתב רבינו במפורש כמה הלכות לאחר מכן (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת [=כגון זה האומר ומודה שיש כח לכישוף ושאר עניני עבודה זרה וכיוצא בזה], אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’!, שנאמר, “והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה’ הוא מגדף”. לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים, כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים, ששניהם כופרים בעיקר הם”. עכ”ל.

ואמרו בספרי (ספרי דברים פרשת עקב): “וסרתם, מדרך חיים לדרך מות. ועבדתם אלהים אחרים, וכי אלהים הם? והלא כבר נאמר (ישעיה לז יט): “ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה”! ולמה נקרא שמם “אלהים אחרים”? שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם. עוד סיבה שנאמר על הבל הבלים זה, “אלהים אחרים“, שעושים את עובדיהם אחרים ומשונים. עוד סיבה שנקרא שמם, “אלהים אחרים“, על שם שאחרים קורים אותם אלוהות ולא הבורא יתברך. דבר אחר, “אלהים אחרים” – שאחרים הם לעובדיהם, וכן הוא אומר (ישעיה מו ז): “אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו”.

וכן כתב רבינו המאירי בבית הבחירה על התלמוד (בבלי סנהדרין צ.): “והלוחש על המכה, ר”ל שמרפא בלחישות ומיני כשפים, ואף על פי שהם דברים המוניים [דברים של עמי ארצות, ובוודאי] אין קפידא כל כך בהם [כלומר שלא פועלים מאומה], פירשוה בגמ’ ברוקק ואומר על רקיקתו דברי תורה, כגון, “כל המחלה אשר שמתי במצרים”, וזהו בזיון התורה בכללה וכו’, שאלו היו הלחישות נעשות בכשפים, כבר הם ממיני ע”ז ולא הוצרכו לשנותה, והתבאר במקום אחר שהקורא על התינוק שלא יבעת או שמניח עליו ספר תורה או תפילין בשביל שיישן או שיתרפא, לא דיו שהוא בכלל חברים ומלחשים ומכחשים, אלא שהם בכלל כופרים בתורה שאין התורה רפואה לגוף אלא לנפש, אבל הבריא שאומר פסוקים להגן על עצמו בזכות קריאתם ולהנצל בכך מן הפגעים, הרי זה כדרך תפלה ומותר“. ע”כ. ויותר ברור מזה אין! ולהרחבה בנושא עיין במורה נבוכים חלק ג’ פרק כט’.

וגם מדברי המאירי מתבאר, שמי שכתב את ביאור הגר”א וההעיר על דברי רבינו ועל דברי ר’ קארו, היה רשע ארור ומין שאין לו חלק לעולם הבא! שכן האמין בלחשים! ולא רק שהוא טען שהרמב”ם טעה, אלא גם הש”ע טעה! ואם השולחן ערוך נטה אחר דברים אלו של הרמב”ם, הרי שגם הש”ע לדעתו הוא פסול ורשע, שהרי נפל בים הסכלות כמו שהרמב”ם נפל!!!

.

ב) מי שכתב את ביאור הגר”א הנורא הזה, מלבד שנזכר ויזכר לדראון עולם. עוד עולה ממנו, כי הוא נמנה מהכת הראשונה שהרסה והחריבה את היהדות, שהם מבינים כל דבר כפשוטו אף אם הוא נמנע מן המציאות המושכלת. והוא מתעקש לומר ולשכנע את עצמו הכותב הארור, שהרמב”ם טעה והחטיא אחרים בהשקפתו, ביחס להשקפת אגדות חז”ל. וכבר השיב עליהם רבינו והסביר את מהותם וקלקולם הנורא. עיין כאן. ולא רק שם השיב עליהם, אלא כתב עליהם בהקדמתו למורה הנבוכים, “ואני יודע כי כל מתחיל מבני אדם שאין לו מאומה מן העיון, יקבל תועלת בקצת [לימוד] פרקי זה המאמר. אמנם השלם מן האנשים, בעל הדת הנבוך [אמנם חפץ באמת ובשכל הישר] כמו שזכרתי, הוא יקבל תועלת בכל פרקיו, מה מאוד ישמח בהם, ויערבו לו לשומעם.

ואמנם המבולבלים [כמו מי שכתב את ההערה הזו בביאור הגר”א], שמוחם מזוהם בדעות שאינם אמיתיות, ובדרכים המטעים, ויחשבום חכמות אמיתיות, ויחשבו שהם בעלי עיון, ואין ידיעה להם כלל בדבר שיקרא חכמה על דרך האמת, הם יברחו מפרקים רבים ממנו. ומה מאוד יקשו עליהם [אין ספור קושיות, אף מתוך דברי התלמוד, ומתוך המדרשים עצמם], מפני שאינם משיגים להם ענין. [כלומר, כאשר משבשים הם את הפירושים, והופכים הדרש לפשט, ועושים מהתורה הזיה והוללות, מתמקסם להם התורה ונהית אהובה, כי שוגים בה בדמיונות הנוחות להם. אבל אם יקראו בפרקים במורה נבוכים, ישבית להם את כל הדמיונות, ואז איזה ענין ימצאו בתורה? שהרי התמכרו כבר לפירושים עקומים]. ובעבור [ובגלל] שמתבאר מהם [כלומר מספר מורה נבוכים מתבאר] גם כן פסלות דברים מזוייפים אשר בידיהם, אשר הם סגולתם וממונם המוכן לצרותיהם“. עכת”ל.

כלומר, הרמב”ם מלמדינו, שמוחו המזוהם של הארור הנזכר, כל כך מזוהם, שדברים פשוטים ונכוחים לכל שכל, בעיניו הם זרים וקרובים לכפירה. וזאת מחמת שהוא שקע והתעמק בהזיות מקטנותו. ועוד סיבה שמזכיר רבינו ומסיים בה. הוא משום שדבריו הטהורים מגלים את הפסולת הרקובה שבמוחו.

.

“עדות של תלמיד הגר”א – הגר”א מעולם לא כתב מילים אלו”:

בספר קריה נאמנה (עמוד 160) העיר תלמידו של הגר”א וכתב: “אמרתי אבוא עם הספר שני דברים בבקשה לקובעם בתולדות הגר”א … ולדעתי ראוים המה להסתפח אל ספרו, ומעיד אני עלי שמים וארץ שכנים הם הדברים.

הראשון: “כאשר יצקתי מים על ידי הרב הגאון מוהר”ר שאול … שמעתי מפיו ששמע מהגאון רבי אליהו ז”ל בזה הלשון: “הלוואי וזכיתי ויתנוני אחר מותי בעולם הנשמות במחיצת הרמב”ם, ולכל הפחות במחיצת הרלב”ג“.

השני: “שמעתי מפי הרב הגאון מוהר”ר מנשה אליעזר זלה”ה שמה שכתב הגר”א בהלכות כישוף [=דברי ביאור הגר”א הארורים שדברו בגנות הרמב”ם] … שאינם דברי הגר”א! ומעולם לא יצאו מעטו ומפיו דברים כאלה ואיש אחד [=רשע ארור] הציג כל זה בביאור הגר”א בשעת הדפסה, והוא היה מכיר את האיש ואת שיחו, והדברים האלו יפיצו אור נוגה על הגר”א, וכי רק האמת היה נר לרגליו”. ע”כ.

.

והנה עדות נאמנה מתלמידיו, ומתלמידי תלמידיו, שמילים אלו מעולם לא נכתבו בידי הגר”א, אלא ביד מכשף אחד שהיה חולה בגסות הדעת, והרהיב עוז לדבר נגד רבינו הטהור הרמב”ם.

.

הרב אפרים דיינארד בספר “עם תועי לבב”:

בספרו של הרב אפרים דיינארד “עם תועי לבב”, כתב כך (פרק י’ – הגר”א איננו מקובל): “ישנם בנו טפשים במספר לא קטן, בחפצם להרבות בכבוד איזה רב, יוסיפו לו עוד תואר “מקובל” בחשבם באולתם כי מלבד ידיעתו בתורה הנגלית, יגדל כבודו בידיעתו את הנסתר, מבלי דעת בעצמם מה הוא נסתר בתורה.

ואם ישנם איזה עיונים דקים הנסתרים בעמקי השפה, טעמיה ונקודותיה. הנה אין אלה הבלי המקובלים עובדי אלהים אחרים. בין הטפשים, המחברים אשר כבר היו לחרפה ולשנינה בין כל יודעי תורה, הוא בלי ספק הפתי המהלל האדון לעווין, בעל ספר “עליות אליהו” אשר חשב לכתוב תולדות גאון ישראל זה, ובאולתו חשב כי בספרו עליו הוללות קדושי החסידים יגדיל בזה את כבודו. ולא ידע ולא הבין עד כמה השפיל את כבודו בספרו עליו ספורי נפלאות אשר מקומם היה בשבחי הבעש“ט, שבחי רח”ו¹², לקוטי מהר“ן.

הטיפש בעל עליות אליהו לא הבין לתת לנו שיטת הגר”א בלמודו, הליכותיו עם אלהים ואדם. מעוף שכלו הנעלה אשר לא קם כמהו מימי הרמב“ם עד היום. תם דרכיו כי לא נתן לאיש להדפיס אף מלה אחת מחידושיו בחייו, יען לא חפץ ליהנות מכבוד התורה פן ימצא נחת בראותו חדושיו נדפסים לעיניו. בעל התולדות לא ידע ולא הבין עד כמה נחוץ היה לאסוף אל כל כתבי יד הגר”א ולהניח עליהם חותם צר מפני המזייפים, כי אמנם דברים וענינים שונים, וגם ספרים אלמים נדפסו על שם הגר“א בשקר. כאשר יעשו כל המזייפים לתלות את דבריהם באילן גדול, ומהם אחד משני סדורי התפלה שנדפס בירושלם. וכן הפירוש על רעיא מהימנא המזויף. והגאון לא ידע מזה דבר, יען מעולם לא שלח ידו אל הקבלה.

כי עוד בימי חרפו כבר קרא את כל ספרי הגאון יעב”ץ, ואת כל אשר כתב נגד הזהר והקבלה. והגר“א לא התערב בריב יעב”ץ עם הר“י אייבשיץ, יען דבר לא היה לו עם הבלי המקובלים. כי לולי זאת, הלא טבע הענין מחייב, כי בהיותו ראש הגאונים בתבל, הלא על המריבים היה לפנות אליו לשמוע את דעתו. אין זאת רק, יען כלם ידעו כי כל גדולתו בתורה, היא דעת התורה הטהורה בלי סייגי אלילים. בעל התולדות לא ידע איך נפלו הגהות הגר”א על הש“ס ביד המדפיס הנוצרי בוויען, ואיזה רוח הביא את הפירוש על ס’ רעיא מהימנא, בעוד אשר הספר עצמו הוא מזויף ככל ספרי הזהר, זהר חדש, תקונים, אדרות, היכלות, מדרש הנעלם, רות וכו’.

והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי נקל היה לאיש בעל עינים פקוחות להכיר את כ”י הגר“א במבט עין הראשון, כתב יד הגר”א הצטיין באותיות קטנות, עגולות, נקי, הקל מאד לקריאה. מאד נחוץ היה לדעת באיזה אופן נפזרו כל כ“י הגר”א בידי זרים. או כי באמת אינם כ“י הגר”א עצמו, וכל איש חכם לב ברוח בקרת חדה יכל לברר את האכל מתוך הפסולת. אם רק ידע שיטת הגר“א בלמודו.

ולפי הנראה לי, הנה גם עתה עוד לא ידעו לומדי תורה ערך הגהותיו בש”ס, אשר כהנה יש עוד למצוא אוצר יקר של בקרת נפלאה במינה. ולומדי התלמוד לא שמו לב לאלה מפני קצורם, ולא ראו רוחב בינת הגר“א מבין חרכי ההגהות הקצרות שנאמרו בשתים שלש מלות הדורשות בקיאות גדולה בתלמוד ובכל חדרי התורה.

אבל חלילה לנו ליחס לגאון ישראל זה הבלי מקובלים מכזבים ומזייפים, עינו החדה חדרה לכל פנות התורה, ולא הניח דבר קטן או גדול מכל התורה הכתובה והמסורה אשר העלים עינו מאיזה פנה. ולוא חשב את הקבלה לענין שיש בו ממש, אז היה הוא הראשון בלי ספק לכתוב פירוש על הזהר, והגר”א, לא לבד שלא כתב מאומה אודותיו, אף לא זכר בשמו, כמו שלא היה בעולם.

והבל הוא מה שיחסו להגר“א דברים אשר אמר, כי לא כל אשר כתב רח”ו המה להאר“י באמת. כי מאין יכל לדעת זאת, בעוד אשר כל אשר כתב רח”ו, הלא לרח“ו המה, אחרי אשר מהאר”י לא נשאר שום כ“י בעולם. וגם מהגאונים אשר ישבו אז בצפת, אשר לא שמו לב להאר”י, כמו לא ידעוהו. ובאמת, במה נחשב איש צעיר לימים לא נודע לגדול בתורה, מתהלל בחזיונות הבל, שדים רוחות קליפות, בעיר מלאה חכמים וסופרים, תלמידי חכמים גדולים בישראל. איש לא שם לב להאר“י, ועוד פחות ממנו לרח”ו התועה והמתעה, והגר“א עוד לא ראה אף את שבחי רח”ו ושבחי האר“י שלא נדפסו עוד בימיו, ואם נדפסו לא באו לידו אחרי מותו, בימי הגר”א עוד לא היה דפוס בווילנא (הספר הראשון נדפס בווילנא, בשנת תקנ“ט, שנה אחת אחרי מות הגר”א) וכל ספרי חיים ויטאל נדפסו על ידי החסידים בעריהם, בקארעץ, פאריצק, מעזיבוז ומאהליוו פאדאלסק. ולליטא מעולם לא הוראו הספרים ההם, ספרים אשר כל יודעי תורה לא חפצו אף להביט עליהם.

ועד כמה אהב הגר“א את הקבלה והחסידות נראה ברור מתוך מכתבו נגד החסידים, באמרו בראשית דבריו לאמר: אלה אלהיך ישראל עץ ואבן (ראה מחברת “זמרת עם הארץ”), ובאופן זה הלא חשב אותם לעובדי אלילים. ושקר העיד בעל “מצרף העבודה” כי ר”ז מלאדי בא אל הגר“א להתוכח עמו. ככל השקרים אשר בדו החסידים על הגר”א, עד כי לא בשו לשלוח מלאכים לכל ערי ישראל, להשמיע כי הגר“א חזר מדעתו נגד החסידים השקר כי בא ר”ז מלאדי לווילנא, רק לא נתנו לו להתראות עם הגר“א, יען הגר”א אמר כי אסור להסתכל בפני אדם רשע, אבל ר’ זלמן הוא יכל לדבר את דבריו למצער באזני הרבנים הגדולים בווילנא, ומה גם באזני תלמידי הגר“א. אפס בדברי ימי תולדות ווילנא אין זכר לביאת קדוש החסידים או ליציאתו מן העיר. ואספוק מאד אם שמע הגר”א אף שם ר“ז מלאדי, יען בשלחו את מחאתו לכל ערי ישראל בשנת תקל”ב, ובשנת ההיא כבר נדפס הספר “זמיר עריצים” הראשון באלעקסניץ (עיין שו“ת “זכרון אפרים” בהקדמתו, פיורדא תקל”ג) ואם היה הר“ז מלאדי צעיר לימים, אולי כבן עשרים, ועוד לא יצא לו שם, אף גם בין החסידים אשר עיני כל החסידים היו תלויות לקדושי וואהלין ופולין, ור”ז מלאדי עוד לא הדפיס אף את ספרו התניא בעת ההיא. וצעיר לימים, חסיד מעיר קטנה מפלך מאהליוו יעוז לגשת לפני גאון כל הדורות הישיש הגר”א, אשר כל התבל כלה כבר מלאה תפארתו.

.

את כל הדברים האלה כתבתי, יען כמה פעמים שאלוני אנשים שונים אשר שמעו מפי חרפת הקבלה באמרם אלי, ומה תענה על הגר“א שהיה מקובל? ובכל פעם עלי היה להוכיח כי שקר בדו על הגר”א כי היה מקובל למען יציגוהו בשורה אחת עם ההוללים קדושי החסידים. וחלילה לנו להשכין לעפר כבוד גאון כל הדורות זצ“ל. לא נופל מהשקר אשר בדו על הגר”א, הוא השקר אשר בדו אוהבי “חכמת האמת” על הרמב“ם ז”ל, אף כי חפשתי בכל חדרי ספרתנו ולא מצאתי אף ספר אחד בקבלה כתוב בידי הרמב“ן בטעם קבלת הזהר והמקובלים אשר הוליד בעל הזהר, כקבלת הרמ”ק, האר“י, רח”ו תלמידי שבתי צבי והבעש“ט. כי כן דרך החסידים להתלות על אילן גדול, רק אם יוכלו לחנק אחרים. ושני גדולי ישראל אלה, הרמב”ן ןהגר“א אינם היחידים, כי גם על איזה רבנים בדור האחרון בדו שקר זה, כהרב בעל הפלאה¹³ וכו’. אחרי אשר מעולם לא היו רבנים גדולי תורה אף אחד בין החסידים. וע”כ אמרו לטבול בבצת הקבלה למצער איזה רב נכבד אשר ישב קרוב אל הבצה”. ע”כ.

.

והא לך קורא נעים, כי לפי שתי המקורות מאירים העינים שהצגנו לך כעת, הגר”א מעולם לא כתב את הדברים שהציג שונא מוות ציון. ולא רק שלא כתב את האמור, אלא גם חיבורו על הזוהר הטמא אינו שלו. וכמובן, מחוייב אני לציין, שגם אם נניח והיה מדובר בגר”א, את מי זה מעניין? לא אותי ולא את חפצי האמת בכל אופן, אנו נאמנים בכל לב למסורת חז”ל, למשנה ולתלמוד, ואפילו יהיו מיליון כמו הגר”א, לא יזיזו אותנו כהוא זה ממסורת חז”ל, וכל שכן שלא יוליכו אותנו אחר ספר התופת זוהר הפרו-נוצרי.

.

“אחאב שונא ציון עושה אותי מאושר”:

ונחזור על דברי הבהמי לעיל: “אבל צריך לדעת להוקיע את האנשים האלו מן המחנה. שלא יכנסו הרוחות הזרות האלה, אפילו לתוך האוזניים ויצאו, שלא יכנסו אפילו, לא שיכנסו ויצאו, שלא יכנסו”. ע”כ. וכמה אני שמח ומאושר מדבריו של הכסיל הזה הארור. וישאל השואל מדוע? מכיון שדברי כל כך מתיישבים על לב, כל כך נאמנים לכל שכל ישר! עד כדי כך שהכסיל הבהמי אינו מוכן שהקהל ישמע ויחליט היכן הצדק והאמת. שהרי כל חוקר אמיתי, וכן כל מי שקיללני בעבר והבין את האמת, חקר את דברי ובדקם היטב, והגיע למסקנה שהנני צודק במלוא מובן המילה. ולא רק בטענותי, אלא בהשמצותי וחירופי נגד העבודה זרה ומשמשיה! בכל דיבורי ובכל עקירה ועקירה אשר מסמא את עיניהם העיוורות של המקובלים המינים, בכל דיבור ודיבור כזה, הנני צודק במלחמתי, שכן זו מלחמת ה’ אשר ציוני לכך.

.

וכבר כתב רבינו הטהור במורה (מורה הנבוכים חלק ג פרק כט): “ידוע שאברהם אבינו ע”ה גדל באמונת הצאב”ה [=כלומר שבתחילה היה דעתו כפי דעתם], ודעתם, שאין אלוה [לעולם], רק הכוכבים, וכשאודיעך בפרק הזה ספריהם הנמצאים עתה בידינו, אשר נעתקו ללשון הערב, ודברי הימים שלהם הקדומים, ואגלה לך דעתם מהם וענייניהם, יתבאר לך אמרם בביאור, שהכוכבים הם האלהיות [לפי דעתם], ושהשמש הוא האלוה הגדול, וכן אמרו עוד ששאר הכוכבים החמשה, אלהות, אבל שני המאורים הם יותר גדולים, ותמצאם אומרים בביאור שהשמש הוא אשר ינהיג העולם העליון והשפל, בזה הלשון אמרוהו.

ותמצאם שזכרו בספרים ההם ודברי הימים שלהם, ענין אברהם אבינו, אמרו בזה הלשון, “ואמנם אברהם שגדל בכותא, כשחלק עם ההמון [על דעתם המשובשת], ואמר [והודיע להם] שיש שם עושה בלתי השמש. טענו עליו בכך וכך, וזכרו בטענותיהם מה שהוא מבואר נגלה מפעולות השמש במציאות. ואמר להם, ר”ל אברהם, “צדקתם“, הוא כגרזן ביד החוצב בו.

ואחר כן זכרו קצת מטענותיו עליהם, וסוף הענין ההוא זכרו, שהמלך שם אותו בבית הכלא [בעבור שלא יכלו להתמודד עם טענותיו], ושהוא התמיד לטעון עליהם ימים רבים [אף על פי שהיה בבית הכלא], והוא בבית כלאו.

ואחר כן פחד המלך שיפסיד עליו ממלכתו וישיב בני אדם מאמונתם [הזרה], וגרשו המלך לקצה המזרח אחר שלקח כל אשר לו, תמצא זה הענין מבואר כן בספר הנקרא העבודה “הנבטי”ה”.

ולא זכרו [הם], מה שבא בספרינו הצודקים, ולא מה שבא אליו מן הנבואה, מפני שהם מכזיבים אותו, לחלקו על [=בעבור זה שחולק על] דעתם הרע.

ואין ספק אצלי שהוא [אברהם אבינו] עליו השלום, כאשר חלק על דעת בני אדם כולם [והוכיח אותם על טעותם, בוודאי] שהיו מקללים, ומגנים, ומבזים אותו התועים ההם, וכאשר סבל הכל בעבור ה’, וכן הדין לעשות לכבודו, [רק אז] נאמר לו (בראשית פרק יב פסוק ג): “וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה”. והיה אחרית עניינו, מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדילו ולהתברך בו, עד שיתייחס אליו מי שאינו מזרעו, ואין חולק עליו, ולא מי שיסכל מעלתו, אלא שארית האומה ההיא השפלה אשר נשארו בקצוות הארץ ככופרי התורך בקצת הצפון וההודיים בקצה הדרום, כי אלו הם שארית אומת הצאב”ה כי היא היתה אומה שמלאה כל הארץ.

ותכלית מי שהגיע אליו עיון, מי שהתפלסף בזמנים ההם, שידמה שה’ רוח הגלגל [=רקיע], ושהגלגל והכוכבים הם גוף, וה’ יתעלה רוחם … ולזה האמינו הצאב”ה כולם קדמות העולם, שהשמים אצלם הם האלוה, וחשבו שאדם הראשון איש נולד מזכר ונקבה כשאר בני אדם [=כמו ספר האופל הפגאני], אלא שהם מגדילים אותו ואומרים, שהוא [אדם הראשון] נביא שליח הלבנה, ושהוא קרא לעבודת הלבנה, ושיש לו חבורים בעבודת האדמה.

וכן אמרו הצאב”ה, שנח עובד אדמה היה, ושלא היה רוצה בעבודת הצלמים, ולזה תמצא הצאב”ה כולם מגנים [את] נח, ויאמרו שלא עבד צלם כלל, וכן דברו בספריהם, שהוכח והושם בבית הסוהר מפני שהיה עובד ה’, וספרו מעניינו מה שספרו, וחשבו ששת חלק על דעת אדם אביו בעבודתו הירח, ויכזבו כזבים מביאים לשחוק, מורים על חסרון דעת גדול ועל היותם רחוקים מן הפילוסופית מאד ושהיו בתכלית הסכלות.

אמרו על אדם כי כאשר יצא מאקלים תשא”ם הקרוב להודו ונכנס באקלים בבל, הביא עמו פליאות, מהן אילן של זהב צומח בעל עלים ושעיפים, ואילן של אבן כך, והביא עלה של אילן לח שלא ישרפהו האש, והגיד על אילן שמסך על עשרת אלפים איש ארכו כקומת אדם, והביא עמו שני עלים כל עלה היו מתכסים בו שני אנשים, ויגידו מאלו ההבלים פלאות.

ואני תמיה על אנשים שיחשבו שהעולם קדמון [=אינו מחודש], ויאמינו [=לסיפורים הזוים היוצאים מכל מושכל], עם זה מציאות אלו הנמנעות בטבע, למי שידע העיון הטבעי.

וכונתם בזכרון אדם וכל מה שמיחסים אליו, היא, לחזק דעתם בקדמות העולם, עד שימשך אחר זה שהכוכבים והגלגלים הם האלוה. וכאשר יצא עמודו של עולם [אברהם אבינו], והתבאר לו שיש אלוה נפרד, לא גוף ולא כח בגוף, ושכל אלו הגלגלים והכוכבים [הם] מעשיו, והבין שיקרות ההבלים ההם אשר גדל עליהם, התחיל לסתור אמונתם ולזייף דעותם, ופרסם כנגדם, וקרא, “בשם ה’ אל עולם”, קריאה שכוללת מציאות האלוה והתחדש העולם מאתו!

ולפי הדעות ההם הצבאיות, העמידו הצלמים לכוכבים, צלמי הזהב – לשמש, וצלמי הכסף – לירח, וחלקו המוצאים והאקלמים – לכוכבים, ואמרו שהאקלים הפלוני אלהיו הכוכב הפלוני, ובנו ההיכלות, ושמו בהם הצלמים, וחשבו שכוחות הכוכבים שופעות על הצלמים ההם, ויבינו וישכילו וישימו בני אדם להנבא ויודיעו לבני אדם תועלותם, וכן אמר באילנות אשר הם מחלק הכוכבים ההם, כשיתיחד האילן ההוא לכוכב ויטעוהו לשמו ויעשה לו ובו כך וכך, תשפע רוחניות הכוכב שהוא על האילן ההוא וידבר עם בני אדם על דרך נבואה וינבאו וידבר עמם בעת השינה, תמצא זה כלו כתוב בספריהם אשר אעירך עליהם.

ואלו היו נביאי הבעל ונביאי האשרה הנזכרים אצלנו, אשר התחזקו בלבם אלו הדעות עד שעזבו את ה’ וקראו הבעל עננו, כל זה לפרסום הדעות ההם והתפשט הסכלות והרבה השגעון בעולם או בזה המין מן הדמיונות, ונולדו בהם דעות, והיה מהם, “מעונן”, ו-“מנחש”, ו-“מכשף”, ו-“חובר חבר”, ו-“שואל אוב וידעוני”, ו-“דורש אל המתים”.

וכבר בארנו בחבורנו הגדול משנה תורה, שאברהם אבינו ע”ה התחיל לסתור אלו הדעות בטענות וקריאה חלושה, ובפיוס בני אדם, ומשך לבבם לעבודת ה’ בהטיבו להם, עד שבא אדון הנביאים [הוא משה רבינו], והשלים הכוונה, וציוה להרוג הכופרים ההם, ולמחות זכרם ולשרשם מארץ החיים, מזבחותיהם תתצון וגו’.

ומנע [אחרים] מהמשך אחר דרכיהם, ואמר, “ולא תלכו בחקות הגוים” וגו’ וכבר ידעת שלשון התורה במקומות רבים, שהכונה הראשונה מן התורה כולה, היתה להסיר עבודה זרה ולמחות זכרה, וכל הנתלה בה, וגם לזכרה, וכל מה שמביא לדבר ממעשים כ-“אוב” ו-“ידעוני”, והעברה באש, וקוסם, ומעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר ודורש אל המתים, ולהזהיר מהדמות במעשיהם אלו, וכל שכן להמשך אחריהם.

ואמר בתורה בפירוש שכל מה שחשבוהו עבודה לאלהיהם והתקרבות אליו, הוא הדבר המתועב הנמאס אל ה’, והוא אמרו בו, “כי כל תועבת ה’ אשר שנא עשו לאלהיהם”, ואתה תמצאם זוכרים בספריהם, אשר אני עתיד להודיעך אותם, שהם היו מקריבים לשמש אלהיהם הגדול, שבעה עטלפים, ושבעה עכברים, ושבעה שרצים אחרים בקצת העניינים, ויספיק באלו תועבה לטבעים האנושיים. [=לא שונה מפרצופי האופל הכסיל הבהמי הארור].

א”כ כל המצות שבאו באזהרה מעבודה זרה, וכל הנתלה בה, וכל המביא אליה, או המיוחס לה, הם מבוארות התועלת, מפני שהם כולם להציל מן הדעות הרעות המטרידות, מכל מה שיועיל בשני השלמיות בענייני השגעון ההם אשר גדלו עליהם אבותינו וזקנינו, כמו שנאמר, “ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה’ בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים”, והם אשר אמרו הנביאים הצודקים בהם, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו, ומה גדלה תועלת כל מצוה שתצילנו מזאת הטעות הגדולה, ותשיבנו אל האמונה האמתי!

והוא שיש לעולם אלוה בורא כל אלו, והוא שצריך שיעבד ויאהב ויורא, לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמתי, לא יצטרך בקרוב אליו ולהגיע אל רצונו לדבר שיש בו טורח כלל, רק אהבתו ויראתו לא דבר אחר, והם התכלית בעבודה, כמו שאני עתיד לבאר, ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ וגו’, והנה אשלים זה הענין אחר זה, ואשוב אל כוונתי עתה.

ואומר, שהרבה מן התורות, התבאר לי עניינם והודיעני סבתם, עמדי על אמונת הצאב”ה ומעשיהם ועבודתם, כמו שתשמע כשאבאר עלת המצות ההם, אשר יחשב בהן שאין סבה להן, ואני אזכור לך ספורים אשר יתבאר לך מהם כל מה שידעתיו אני מאמונת הצאב”ה ודעותם, עד שתדע באמת אמתת מה שאומר אותו, בנתינת סיבת אלו התורות, הספר הגדול בזה ספר העבודה הנבטיי”ה העתקת אבן וחשיי”ה, ואני עתיד להודיעך בפרק יבא למה שמו הצאב”ה אמונותיהם כתובות עם עבודת האדמה, וזה הספר מלא שגעונות עובדי עבודה זרה, וממה שנפשות ההמון נוטות אליו ונקשרות בו, ר”ל עשיית הטלסמאות [קמיעות], והורדת הרוחניות [כלומר ההזיה שלפיה אדם יכול למשוך שפע באמצעים מסויימים], והכשוף, והשדים, והמזיקים, והשוכנים במדברות.

וגילגל ג”כ בספר ההוא שגעונות עצומות, ישחקו מהן אנשי השכל, חשבו בהן לדקדק ולטעון במופתים המבוארים, אשר ידעו בהם כל אנשי העולם שיש אלוה שופט על כל בני העולם, כמו שאמר למען תדע כי לה’ הארץ, ואמר כי אני ה’ בקרב הארץ, יספר על אדם הראשון שהוא זכר בספרו שבהודו אילן אחד כשילקחו סעיפיו וישליכו הסעיף בארץ יהיה רומש מתנועע כרמישת הנחשים, ושיש אילן שרשו בצורת אדם ישמע לו קול גדול ויצא ממנו הדבור דבר או דברים, ושעשב שתארו כך כשיקח אדם מעליו וישימהו בבית הצואר שלו יעלם מבני אדם ולא יראו אנה יכנס ומאנה יצא [כן מובא בכמה ספרים בספריה היהודית בר מינן. ומכאן ראיה מפורשת שלמדו מדעות הצאבה].

וכשיקטירו ממנו תחת השמים ישמעו בני אדם באויר הסמוך לנו צליל וקולות נוראות כל עוד שהעשן ההוא עולה, וכיוצא באלו ההבלים הרבה יביאם בענין ספור בנפלאות הצמחים וסגולות עבודת הקרקע עד שיטעון במופתים ויביא לחשוב שהם ישלמו בתחבולות, ומהבלי הספר ההוא שאילן האמלוי מן האשרות ההם אשר היו עושים אותם כמו שהודעתיך, זכר שעמד האילן בנינוה י”ב אלף שנה ושהיה לו ריב עם היברוח, פי’ הוא מנדרגולא, כי רצה לקחת מקומו ושהאיש שהיה מתנבא מכח אילן האמלוי נפסקה ממנו נבואתו זמן וכאשר שמהו להנבא אחר הזמן ההוא הגיד לו שהיה טרוד בדין עם היברוח וצוהו שיכתוב לכל הדיינים שישפטו ביניהם ויאמרו אי זה מהם הוא הטוב בכשופיהם ויותר פעולה אם האמלוי או היברוח, וההבל ההוא הארוך אשר תבין ממנו כשתעמוד עליו דעות אנשי הזמן ההוא וחכמתם מה היו.

ואלה היו חכימי בבל הרמוז אליהם בימים ההם החשוכים כי אלו היו אמונתם אשר גדלו עליהם, ולולא זה השעור אשר התפרסם עתה באומות מאמונת מציאות השם, היו ימותינו באלו הזמנים יותר חשוכים מן הימים ההם אלא בעניינים אחרים.

ואשוב אל כונתי, ובספר ההוא סיפר על איש מנביאי ע”ז שהיה שמו, “תמוז”, קרא מלך לעבוד השבעה כוכבים, והי”ב מזלות, והרגו המלך ההוא הרג משונה, וזכר שליל מותו התקבצו הצלמים מקצות הארץ אל ההיכל אשר בבבל, אשר לצלם הזהב הגדול, אשר הוא צלם השמש, והיה הצלם ההוא נתלה בין השמים והארץ, ונפל באמצע ההיכל והצלמים כלם סביבו והתחיל לאנות על התמוז, ולהגיד מה שקרהו, והצלמים כולם בוכים ומקוננים כל הלילה, וכעלות השחר עפו הצלמים ושבו להיכליהם בכנפות הארץ.

והיה זה מנהג מתמיד בתחלת יום מחודש תמוז יקוננו ויבכו על תמוז ויספדו עליו ויאנו בני אדם, והתבונן וראה איך היו דעות בני אדם בזמנים ההם, וענין “תמוז” זה, קדמון מאד בצאב”ה, ומזה הספר תעמוד על רוב שגעון הצאב”ה ומעשיהם וחגיהם.

ואמנם הענין ההוא אשר ספרוהו מענין אדם והנחש ועץ הדעת טוב ורע והרמז ללבוש שלא היה דרך ללובשו, הזהר מאד שלא תטרף דעתך ויעלה בלבבך שמה שאמרוהו היה כלל ענין שאירע לאדם ולא לזולתו, ולא היה ענין נמצא כלל, ובמעט התבוננות יתבאר לך שקרותם בכל מה שזכרוהו בהבל ההוא, ויתבאר לך שהוא ענין שבדוהו אחר התורה כאשר התפרסמה באומות ושמעו פשוטו של מעשה בראשית ולקחוהו כלו לפי פשוטו,

ועשו הענין ההוא כדי שישמעהו הפתי ויפותה ויחשוב שהעולם קדמון, ושהענין ההוא המסופר בתורה כן אירע כמו שגזרו, אף על פי שכיוצא בך אין צריך הערה על זה כי כבר עלו בידך מן החכמות מה שימנע שכלך מהתלות בו שגעונות הכשדיים והכלדיים והצאב”ה הערומים מכל חכמה שהיא חכמה באמת.

אלא שאני הזהרתי מזה לשמור זולתך, כי הרבה יטה ההמון להאמין ההבלים, ומן הספרים ההם ספר האסטמכוס המיוחס לאריסט”ו וחלילה לו מעשותו וחס, וכן ספר הטלסמאות אשר מהם ספר טמטם וספר השרב וספר מעלות הגלגל והצורות העולות בכל מעלה מהם, וספר מיוחס ג”כ לאריסט”ו בטלסמאות, וספר מיוחס לחרמס וספר יצחק הצאבי בטעון בעבור דת הצאב”ה, וספרו הגדול בנימוסי הצאבה ופרטי דתם וחגיהם וקרבניהם ותפלותיהם וזולתו מענייני אמונתם, אלו כלם אשר זכרתי לך הם ספרי עבודה זרה אשר נעתקו ללשון הערבי, אין ספק שהם חלק קטן מאד ממה שלא נעתק ולא נמצא גם כן אך אבד ברוב השנים, ואלו אשר הם נמצאים אצלנו היום יכללו רוב דעות הצאב”ה ומעשיהם המפורסם קצתם היום בעולם.

ר”ל בנין ההיכלות, ועשות הצורות מן המתכות והאבנים בהן, ובנין המזבחות והקריב עליהם זבחים או מיני מאכל, ולחוג חגים ולהתקבץ לתפלות ולמיני עבודות בהיכלות ההם, וישימו בהם מקומות מכובדים מאד יקראו אותם היכל הצורות השכליות, ולעשות הצורות על ההרים הרמים וגו’, ולהגדיל האשרות ההם ולהקים המצבות וזולתם ממה שתעמוד עליו מאלו הספרים אשר עוררתיך עליהם.

וידיעת הדעות ההם והמעשים ההם הוא שער גדול מאוד בנתינת עילת המצות, כי תורתנו כולה שרשה וקוטבה אשר עליו תסוב, הוא למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות, ולמחותם מן הלבבות אמר פן יפתה לבבכם וגו’ אשר לבבו פונה היום וגו’, ולמחותם מן המציאות אמר כי את מזבחותם תתוצון ואשריהם תשרפון באש ואבדתם את שמם וגו’, ונכפלו שני העניינים האלה במקומות רבים, והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כלה, כמו שהודיעו אותנו ז”ל בפירושם המקובל לאמרו ית’ את כל אשר צוה ה’ אליכם ביד משה, אמרו הא למדת שכל המודה בע”ז ככופר בכל התורה כלה וכל הכופר בע”ז כמודה בכל התורה כולה, והבן זה“. ע”כ דבריו.

והנה הדברים אשר למדנו מתוך דברי רבינו, הוא שכל ענינים אלו כאשר יכתוב אותם מישהו שנחשב בן תורה, או שנחשב שקשור לדת משה, נדע כי בכל דבריו הלך כאמונות עובדי עבודה זרה. וכל ההבלים הללו שנלחם בהם אברהם אבינו, נטו כל אנשי הקבלה הארורה, ובראשם הספר הרע והמר, זוהר הטמא. אוהב ציון, חזור על כך 100 פעמים אולי תבין מה שכתוב כאן, כי זה דינך וזה סופך, בהמה הינך עבד פרצופים!

ולכן, אחאב שונא ציון, אינו מוכן שאפילו ישמעו דברי, מכיון שהוא יודע את כח ההשפעה שהבורא נתן לי, שכן איני רק מדבר, אלא כותב מאמרים, הוגה ולומד בתורה יום וליל, על מנת להעיר ולהאיר את עם ישראל.

.

“כבודו של רשב”י מעניין את אחאב שונא ציון”:

והנה הבהמה הטמאה אחאב שונא ציון, עוד מגלה לנו את ליבו ואת טמטומו. ונחזור על מילותיו: “מה? החברי כנסת יותר טובים ממנו, לפחות החברי כנסת לא מדברים על רשב”י, הם באים לרשב”י מאמינים ברשב”י, קם אדם ומתחיל לדבר על רשב”י, ושום גדול בישראל לא ראינו שמוחים בו. אז לפעמים יש גדולי ישראל שמעתי שאומרים לי שהייתי אצל הרבה רבנים גדולי ישראל, אומרים לי אל תמחה בבן אדם כי אתה מפרסם אותו. ותוקף את אלמוני, פה כבר הבן אדם מנסה להכנס ולהכנס, לכן צריכים למחות למען כבוד הרשב”י, לא מעניין אותנו אם הוא יתפרסם או לא“. ע”כ.

.

שימו לב לדברים שאפילו רבותיו של המין הזה היו מתביישים כיצד יצא מהם עגלון כזה! ממש שיא הבהמיות והסכלות. אבל ככה זה כאשר לומדים המון טינוף, נהיה חשכת השכל. שימו לב ודקדקו במילים שלו ומה ליבו חושב: הבהמי מסביר, מדוע חברי הכנסת טובים יותר ממני? כי הם באים לרשב”י!! אתם שומעים? וכבר ביארנו את השפלות הנוראה ללכת לקברי מתים ולבקש ישועות במאמר זה.

אבל שימו לב היטב, אצלו מעמד האנשים יותר מרומם על אף שהם מחללים שבתות ואוכלים נבילות וטריפות, מעמדם יותר טוב משל חן שאולוב, לא כי הם מכבדים את הבורא יתעלה שמו! אלא כי הם באים לרשב”י!!! ועוד מוסיף ואומר, “לכן צריכים למחות למען כבוד הרשב”י“. ושוב הוא לא מזכיר את הבורא יתעלה שמו! שהרי הבורא יתעלה שמו הוא זה שציוה לכבד חכמים אמיתיים כדוגמת רשב”י התנא הטהור! ואותם חברי כנסת שרובם מחללי שבתות ובועלי נידות, אוכלי שקצים נבילות וטריפות, כיצד יתרומם מצב וירום רוחם רק מפאת זה שרוחשים כבוד לרשב”י? אלא, הכסיל הבהמי הזה ושאר הינוקות הכסילים, כל הזמן מרוממים את ה”צדיקים”, וזאת על מנת שהשומע ישמע, שכאשר הוא יכבד צדיקים, בזה יתמלא יעודו בעולם, ומכוונים כל זה, על מנת שגם אותם יכבדו, ועל מנת שגם אותם ימלאו בשלמונים!

.

“מכשפי ספר הזוהר הפרו-נוצרי דאגו להפוך את רשב”י לאלהים”:

ומפני מה נפל אחאב הבהמי בדבר זה? מכיון שאחאב שונא ציון, בטוח שרשב”י הוא אלהים וכן להיפך חלילה וחס. ואם תשאל אותי מהיכן אני יודע זאת? אענה ואומר, שזה כתוב מפורש בספר הפרו-נצרות זוהר. שהנה אחד החירופים הגדולים ביותר שנאמרו בספר האופל הפגאני הפרו-נוצרי, הוא שמכשפי האופל דאגו לעשות את דמותו של רשב”י אלהים ממש. ולא “כאלהים”! אלא עשאוהו “אלהים ממש“. נאמר בתורה (שמות פרק כג פסוק יז פרשת משפטים): “שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה“. וכן אמר (שמות פרק לד פסוק כג פרשת כי תשא): “שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל“. ופעם שלישית נאמר (דברים פרק טז פסוק טז פרשת ראה): “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה רֵיקָם”.

וכתב רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה נג): “והמצוה הנ”ג, היא שצונו להראות ברגלים [=בבית המקדש], והוא אמרו ית’ (תשא לד) “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון י”י אלהי ישראל“. וענין מצוה זו, [הוא] שיעלה האדם למקדש עם כל בן זכר שיהיה לו שיוכל ללכת ברגליו, ויקריב קרבן עולה בעלותו [לשם] וכו'”. ע”כ.

אמנם, הנה הטמא הפגאני כותב כך (זוהר – שמות פרשת בא לח.): “… ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות [=העליונים? כאילו הענינים בשמים זקוקים לשיפוצים מסויימים! אז שואל הטמא, מי יכול לתקן את השמים? עונה הטמא ואומר] זהו ר’ שמעון בן יוחאי, שהוא פותח השערים של סודות החכמה [=משמע עד עכשיו הכל היה סגור, ונמצא תורתו לא במסורת]!, והוא מתקן את מדרגות העליונות. וכתוב [בתורה], “יראה כל זכורך את פני האדון ה'”. [ושואל השיקוץ] מי הוא פני האדון ה’? [=וכי זה לא מובן מי זה אדון ה’? פשוט וידוע שמדובר על הבורא יתעלה שמו! כלומר, שיבואו בני אדם למקום אשר נקרא שמו עליו! והטמא שואל שאלה, כאילו יש קושי על זה בכלל או שהדבר אינו מובן! וכותב המכשף שר”י, שפני אדון ה’], זהו רשב”י [=מה??!! אומר המכשף, שאדון ה’ יתברך, זה לא הבורא יתעלה שמו!! אלא ה’ יתברך הוא רשב”י! כלומר שרשב”י הוא ה’ יתברך בכבודו ובעצמו. נצרות לכל דבר! כל מי שקורא את זה אמור לקבל התקף זעם וקנאה גמורה לכבוד הבורא יתברך. ממשיך הטמא ואומר], שמי שהוא זכר מן הזכרונות … צריך להראות לפניו“. ע”כ.

והנה כל הקורא את מה שכתוב כאן בשיקוץ הטמא הזוהרי הארור, צריך לקרוע את החולצה ממש, רק אם היה בנו קנאת ה’ כמו שצריך!! ויותר מזה, כל אחד מבין כעת, כי מדובר בספר שכולו זבל פגאני, עבודה זרה, מינות, ופרו-נצרות.

לא יאומן! הטמא שר”י מעליל, שרבי שמעון בר יוחאי התנא החשוב, בחיי חיותו הודיע ואמר לכל עם ישראל על ידי “ספרו”, ומשמע שאמר כן גם לחכמים שהיו בזמנו, שכל מי שרוצה לקיים את מה שכתוב בתורה, “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'”, צריך לבוא אליו, ולראות את פני רשב”י, ולא אמר שיראה גם את ה’ יתברך וגם את רשב”י! אלא הודיע ואמר, שרשב”י הוא הבורא, והבורא הוא רשב”י! כלומר, הבורא יתברך ויתעלה שמו הוא גשמי!! והוא אף התעבר בדמותו של רשב”י! ולא רק שהבורא הוא גשמי, אלא הבורא בעצמו זהו רשב”י, ורשב”י הוא הבורא, כלומר, רשב”י ברא את העולם, לרשב”י משתחווים, ולרשב”י באים להביא קרבנות!

בקיצור ולענין, כמו בתורת הנצרות הארורה, שייחסו ואמרו שהבורא יתעבר בנשמתו של יש”ו! שהרי תורת הנצרות בנויה כך: “אבא, ובן, ורוח הקודש”. וזה מחייב שני הקדמות: אבא ואמא וזיווג, וכן גשמות הבורא. ואכן זה בדיוק מה שהטמא הזוהרי בא ללמד.

ונראה שמכאן קצת חיזוק לסיבה שבעבורה נבחר רשב”י על ידי מכשפי האופל להיות “אלהים שתים”, וזאת מכיון שבית המקדש נחרב בשנת 70 לספירה. ורבי שמעון בר יוחאי נולד לאחר כמה שנים. עצם העובדה שרשב”י נולד בזמן חורבן הבית, שירתה את מכשפי האופל לעשות את רשב”י לאליל, שמתאר תאריכי גאולה וכיוצא בזה. שכן לא שייך להביא חכם, תנא, שהיה בזמן בית המקדש. ולכן כאשר מכשפי האופל אומרים, “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני אדון יהוה”, והם אומרים, מי זה ה’? מכריזים ואומרים, זה רשב”י! משמע שהיה זה בתקופה שאין בית מקדש, ולכן אין שום בעיה לעשות את רשב”י לאליל, ולומר שלאחר חורבן הבית, הקב”ה יתעבר בגופו של רשב”י, ורשב”י הוא בכלל אלהים ממש, שמשבח את עצמו, ואף טוענים בשמו שהספר שלו יביא את הגאולה. תוסיפו לזה את הסיפור במערה שמובא בתלמוד, והכל מסתדר לכת המשומדים יופי!

ומדוע מכשפי האופל הארורים דאגו לעשות זאת? אלא כמו שכתבנו בהתחלה, שגדולי האסלה הארורים והצאצאים שלהם המשומדים, הפכו את רשב”י המדומיין של מכפשי הזוהר לאלוה ממש! וכל זה על מנת שלא ניתן יהיה להרהר\לערער או לחלוק על דברי הזוהר הלא קדוש! שהרי אם רשב”י הוא אלהים, ואלהים הוא רשב”י, כיצד ניתן לחלוק עליו כשהוא אומר דבר מה? ולא רק זו בלבד, אלא חובה לעשות הכל כדבריו, אם זה בתפילה, אם זה בסעודה, אם זה בקבורה, שהרי רשב”י הוא אלהים! וזה הנרטיב והנוסחא של הארורים הללו, להפוך את רבותיהם לדרגת אלהים, על מנת להטעות את לב הפתאים!

והנה שלחו לי סרטון של אחד מהדרשנים ה-“חשובים והבכירים” של הדור, ובוא נאמר כך: “אי אי אי אי, עכשיו אתם תשמעו הפתעה שיהיה לכם קשה לעכל [=אפילו לדרשן הזה קשה להקל]!, אבל אני לא אשם [=מדוע הוא מצטדק? כי הוא מבין שמדובר בכפירה], אני לא אמרתי [=שוב מצטדק מפחד לומר את הדברים. ואומר, “אני לא אמרתי”. נכון, מכשפי האופל אמרו], אני רק אומר בשם אומרו, וככה מביאים גאולה לעולם. [=יסורים מביאים לעולם על ידי פרסום הכפירה הזו, לא גאולה! מדובר בעבודה זרה ומינות מן החמורות שהיו בעולם]! יש זוהר [=אופל ארור וטמא] שזה נקרא סתם זוהר [=כעת משווים גם את הזוהר לתלמוד ולמשנה!! איזו שפלות], וסתם זוהר זה רבי שמעון, כמו סתם משנה זה רבי מאיר, איפה שכתוב רבי אבא זה רבי אבא, איפה שכתוב רבי אלעזר זה רבי אלעזר, אבל אם לא כתוב מי אמר, זה רבי שמעון, וסתם זוהר מסביר פסוק, [נאמר] שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון יהוה, שואל הזוהר … [=הטמא], מאן פני האדון יהוה? דא רבי שמעון בר יוחאי! שמעתם? [=שואל ועוד רגע קט הדרשן מתעלף מן הנאמר], רבי שמעון אומר על עצמו, שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך, פירושו כל הזכרים בישראל יעלו לרגל לירושלים, אל מי? אל פני האדון יהוה, דא רבי שמעון בר יוחאי, זה רבי שמעון בר יוחאי.

שמעתם דבר כזה? אם מישהו היה אומר כזה דבר היום בימינו, היו אומרים זה ישוע [=הנוצרי! בדיוק! הדרשן כיון לאמת הברורה, ספר הזוהר הוא פרו-נוצרי!! שנכתב על ידי מומרים נוצרים!], רבי שמעון אומר, נחרב בית המקדש, אין להקב”ה איפה לראות ולהראות, אין לך איפה לראות את ה’! מה תעשה? תבוא אלי, תבוא אלי, דא רבי שמעון, איך אפשר? [=כלומר, הדרשן ומכשפי האופל מעלילים שרשב”י ציוה אף לעבוד אותו ולהשתחוות אליו!!], הוא [רשב”י, שהרי הוא אלהים ממש], הוריד אפילו את ה[מילה] “את”, את לרבות תלמידי חכמים, הוא הוריד אפילו את ה-“את”, לא כתוב בפסוק את, כתוב אל פני האדון יהוה, מי זה? דא רבי שמעון בר יוחאי, לא לרבות, [לא אמר ש]אתה יכול ללכת גם לבית המקדש, ואתה יכול גם לבוא אלי, לא! [=תבוא רק אלי! תעבוד רק את רבי שמעון]“. ע”כ דבריו.

לא יאומן כי יסופר! עבודה זרה ומינות חמורה נכנסו בתוך היהדות, ואין מי שזועק על החירוף הנורא והאיום הזה! ואף מחשיבים את הזוהר הטמא לקדוש ומרומם!! וכספר שיביא את הגאולה!

יתכן ואני מסכים עמהם, הספר הזה כאשר יגלו שהינו ארור מפי הגבורה, ויזרקו אותו לפח הזבל של ההיסטוריה, אולי אז תבוא גאולה! וכבר כתבתי מאמר בפני עצמו, כיצד מכשפי האופל דאגו לרומם את עצמם ואת רבותיהם, ולהפוך אותם לדרגת אלהים ממש. להרחבה עיין כאן: “יחסם של המקובלים (מקוללים) לבשר ודם – רשב”י (לדעת מכשפי האופל) הוא אלהים – האר”י יודע מה שאלהים לא! טמטום ועילגות שעוד לא נראתה!”

.

ובאשר לטענה שהנני מדבר על רשב”י תנא דידן. כבר הארכתי לסתור טענה קלושה זו, כפי שניתן לראות במאמר השני על הבהמי הכסיל.

.

ראיותיו של אחאב הבהמי – הרמב”ם פסק מספר הזוהר?:

נמשיך את דבריו האחרונים של הכסיל הבהמי, ואני מקווה מאוד שהוא יטרח לענות לי כל המאמרים, בכדי שאוכל שוב לשבת ללמוד וללמד ולהשיב לו נכוחה, ולקיים את מצוות בוראי, שירוש עבודה זרה מן הארץ. ואלו דבריו של הכסיל: ” … עכשיו אני יגיד לכם דוגמה. כתוב שהאשה חולצת את המנעל, יש יבום ויש חליצה, אז אם הבעל הוא אחי האב מת בלי בנים … כתוב [ברמב”ם] לאחר שהיא חולצת את המנעל, היא לוקחת את המנעל וזורקתו, אין שום מקור לדבר הזה, חוץ מהזוהר.

עוד דוגמה שניה ואחרי זה אני מתחיל … כתוב ברמב”ם שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. בתלמוד שלפנינו אין מימרא כזו. איפה זה כתוב? בזוהר”. ע”כ.

.

והנה, שוב, חייב אני לומר לקהל שומעי וקוראי דברי, שאין מאושר ממני, ואין שמח ממני, כאשר אני שומע את ההבלים הללו מפיהם של מכשפי האופל! ומדוע? מכיון שעל ידי דיבורים אלו מתגלה עוד יותר ועוד יותר סכלותם ובורותם, ובכך דרך האמת ניכרת ונבחנת ביתר שאת וביתר עוז. במילים אחרות, כל ראיה שלהם להכשיר את ספר האופל, באה לרעתם! והבור שהם יקברו בו נהיה עמוק ועמוק יותר.

.

“הקדמה חשובה להפרכת הטענות”:

נקדים ונאמר, לפני שנבוא למה שכתב רבינו הטהור ונעמוד על טענתו של אחאב שונא ציון. הנה בשנת תשפ”ד, אברך אחד שאיני מכירו, הוציא חיבור בשם, “לאתחדשא על ידו דמשה, בענין חיבור ספר הזוהר זמנו ומחברו”. ניתן להורידו כאן. ובעמוד רצד’ בסיכום הדברים נכתב: “הוכחנו שכל ספר הזוהר על כל רבדיו חוברו בזמן הראשונים. הוכחנו שמשה דיליאון [=שר”י] היה המחבר המרכזי של כל חלקי הזוהר. וכבר בזמנו יצאו עוררין כנגדו על כך שהוא לא מרשב”י, גם בין מקובלי וחכמי דורו. משה דיליאון חיבר מדרש סדר גן עדן, ומסכת אצילות, וכתב [הוא בעצמו] צוואת רבי אליעזר הגדול. [משה די ליאון שר”י זייף] וחידש תשובות בשו”ת הגאונים, ובשו”ת מן השמים, לבד מהמון חיבורים שהביא בזוהר … הוכחנו הרקע לחיבור הזוהר כתגובה לספר “מורה הנבוכים” … הוכחנו שתלה סודותיו בתנאים ואמוראים כדי שיתקבלו דבריו, כי גם בכתביו העבריים שכתבם על דעתו נתלה במדרשים שאינם”. ע”כ.

והנה מחבר הספר הזה, על אף מסקנותיו הברורות, טוען שהתגלו למשה דיליאון שר”י סודות!! ומחשיב את הטומאה הרצוצה הזו שנקראת, “זוהר”, לספר מרומם. כמה אפשר להיות מטומטם? ועל האברך שחיבר את החיבור נאמר (תהלים פרק קטו פסוק ה – ח): “פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ: אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ אַ֥ף לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יְרִיחֽוּן: יְדֵיהֶ֤ם׀ וְלֹ֬א יְמִישׁ֗וּן רַ֭גְלֵיהֶם וְלֹ֣א יְהַלֵּ֑כוּ לֹֽא־יֶ֝הְגּ֗וּ בִּגְרוֹנָֽם: כְּ֭מוֹהֶם יִהְי֣וּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם“.

ומדוע אני טוען זאת? מכיון שהוא כותב מפורש במסקנותיו, שמשה דיליאון שם רשעים ירקב, הוא גם נוכל וגם שקרן. משה דילאון שיקר, ערך תשובות גאונים, זייף כתבים, ורוב ספרות הקבלה הארורה שלפני קבלת נוכלי צפת, ערוכה על ידי משה דיליאון לטענתו. וכיצד ניתן להעלות על לב, שאיש שקרן כסיל וטיפש, יצליח לדבר בסודות אמיתיים, כאשר כל דיבור שני שלו הוא שקר? כיצד יעלה על לב שהבורא יסייע בטוב, למי שמייחס דברים שלא כתבו אמוראים ותנאים? ואיני יודע דינו של מי חמור יותר, של שונא ציון ימחה שמו, או של האברך הכסיל הזה שקיבל עינים לראות אבל השליך את הבורא אחריו! ויתירה מכך, האברך הכסיל הזה שכתב את החיבור הנ”ל, טוען שאפשר להשביע קולמוס, כלומר, שאדם יכול לומר לחשים על עט, והעט יכתוב מעצמו!! אתם שומעים?

וכתב רבינו במורה (“חלק ב’ פרק מו’ קאפח): “כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא“. ע”כ. והרי תראה קורא נעים כמה מכעיסים את הבורא אנשי השווא החשיכה והאפילה, וכמה הם שנואים לפניו. ויראה לי אחר העיון הקל, שכותב החיבור, בוודאי כי דינו בהרבה יותר חמור משנוא ציון, כי שנוא ציון נוטה להאמין שספר האופל נכתב על ידי רשב”י! אמנם זה מחבר החיבור יודע האמת, מכיר ריבונו ומורד בו!

והדבר החשוב ביותר מבחינתי במה שכתב, הוא הנקודה, שספר הזוהר הטמא נכתב על מנת להלחם בהשקפתו הנקיה של רבינו הטהור. ובמילים אחרות, הרמב”ם היה האיש שנלחם בכל דעות האופל שכבר היו כמה מאות שנים קודם חיבורו, וכל דעות האופל הם בעצם הגות דעות של תרבויות שונות, וקיבוצם בספר אחד. כלומר, ספר האופל המטרה שלו, הוא לאחד את כל התרבויות לכדי ספר אחד, יהדות, נצרות, יוונים, מצרים, הכל הכל בספר אחד. ובדיוק כמו לשכת הבונים החופשיים, שבבית תועבתם, משתמשים בשלוש ספרים, תנ”ך, הברית החדשה, קוראן. רבותי היקרים, הכל מתוכנן! “סדר עולמי חדש” = “סדר דתי חדש”. ספר הזוהר הוקם על מנת להחריב את דת משה וישראל.

ולכן, לא הרמב”ם העתיק מספר הזוהר! ספר הזוהר העתיק מן הרמב”ם! ועל ידי יחוס הדברים לרשב”י הטהור. הכסיל הבהמי שונא ציון ורבותיו שלא השתמשו בשכלם, חשבו כי הרמב”ם העתיק מספר האופל!! הבנת כסיל ציון? שב תחזור על הדברים, אולי תקלוט אחר 100 פעם!

.

“הפרכת טענה ראשונה”:

אמר הכסיל: “כתוב שהאשה חולצת את המנעל, יש יבום ויש חליצה, אז אם הבעל הוא אחי האב מת בלי בנים … כתוב [ברמב”ם] לאחר שהיא חולצת את המנעל, היא לוקחת את המנעל וזורקתו, אין שום מקור לדבר הזה, חוץ מהזוהר”. ע”כ.

הבה נבחן את הדברים: נאמר בתורה (דברים פרק כה פסוק ה – י פרשת כי תצא): “כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר, יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ: וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ן יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי: וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֘ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו: וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל”.

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה א – ו): “כיצד מצות חליצה? היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם, ובאה לדיינין, והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה, אם עצה טובה ליבם יועצין אותו ליבם, ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ … והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל, ומצותה בחמשה כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ.

כיצד חולצין? מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן, ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו, ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש מאן יבמי וגו’. ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו, וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ, ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר”. ע”כ.

והנה יש לשאול, שונא ציון לא יודע לקרוא? האם חסר לו ידע בסיסי בהבנת הנקרא? רבינו כותב, “וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ“. ושונא ציון טוען, “לאחר שהיא חולצת את המנעל, היא לוקחת את המנעל וזורקתו“. היכן נאמר, “לוקחת את המנעל וזורקתו“? רבינו הטהור כותב, “משלכת אותו לארץ”, כלומר, משמיטה אותו בסך הכל מידיה, והכל הוא על פי השכל הישר, כלומר, מה שכתב רבינו שתשליך את הנעל מידיה לארץ, הוא בעבור שתהא חליצה זו שלימה וברורה. ולא יראה שלקחה את הנעל לעצמה, אלא השמיטה מידה את הנעל לארץ, להורות שאין לה חלק בנעל, וכל רצונה רק לקיים מצות חליצה.

.

ולאחר מכן מצאתי מפורש בתשובת הגאונים!! כן כן בתשובת הגאונים מצאתי מפורש (מעשה הגאונים סימן ע”ד): “… עד היא שמטה סנדלא בימינה מן רגלא ויקלקל דלא יכבוש ומה חלצת ושלפה סנדלא תטלק יתה קודמוי [=תשליך את הנעל מלפניו] ועוה לא תגיע בה ורקקה קודמוי רוק רב קמיה דיבם מתחמי לדיינא ואם לא מתחמי חזרה ורקקה רב וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישר’ בית חלוץ הנעל”. ע”כ. והנה שונא ציון לא טרח לבדוק שמקורו של הרמב”ם הוא מדברי הגאונים? הרי הכרזת ואמרת בפיך, שאין מקור להרמב”ם!! טמא מטומא הינך!

ומהיכן אני יודע שהמילה, “תטלק” הוא ענין השלכה, כלומר נטישה, ולא זריקה? משום שנאמר (בראשית פרק כא פסוק טו פרשת וירא): “וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם”. ותרגם התרגום הירושלמי (תרגום ירושלמי בראשית פרק כא פסוק טו פרשת וירא): “וּשְׁלִימוּ מַיָא מִן קַרְנַת וְטַלְקַת יַת טַלְיָא“. ולשון התרגום הזה נתחבר בזמן הגאונים, ולכן המושג, “תטלק”, הכוונה “השלכה”, כלומר, “השמטה”, להניח את הדבר. והאם מישהו יעלה על דעתו לומר, שהשליכה אותו, כלומר זרקה אותו כמו שזורקים אבן? בוודאי שלא!

וכך דייק הרד”ק (רד”ק בראשית פרק כא פסוק טו פרשת וירא): “ותשלך את הילד – השליכתו מחיקה שהיתה נושאת אותו, כי היה עייף מהדרך ומהצמא”. ופשוט הדבר וברור לכל מבין. אז בוודאי מבואר יוצא:

.

א) מקור הרמב”ם הוא מן הגאונים.

ב) מכיון שאין מדובר כאן על הלכה או ברכה, אלא רק השמטת הנעל, הרמב”ם ראה להביא זאת בספרו במנהג טוב שנהגו במעשה החליצה.

ג) משליכה = השמטה. כלומר עזיבת הדבר. “זריקה” = לשון חבטה, או זריקה למרחוק.

ד) שונא ציון בור ועם הארץ!

.

ושוב אחרי חיפוש ארוך מצאתי ונדהמתי לראות, שכך כתב רב האי גאון בספר השטרות (עמוד 39) וז”ל: ” … ואומרין לה לאשה לגשת אליו ונגשת אליו, ותתיר רצועות הסנדל שלימין בידיה, ותאחז בעקיבה של סנדל, ותוציא את רגלו ממנה, ותשליך את הסנדל על הארץ“. ע”כ. היש יותר ברור מזה? היש לשון ברורה יותר מזו? מה שהגאונים בעצם רצו לעשות ולומר, שעל מנת שהחליצה הזו תהיה שלימה וברורה, כאשר תוציא את רגלו מן הנעל, הנה אם לא תשמיט את הנעל ממנו לארץ, יכול הוא להחזיר את רגלו לנעל במהירות, או לטעון כי התרת הנעל היתה על ידו.

.

ויתכן כי מקור רב האי גאון לענין זה, הוא ממה שאמרו בתלמוד (ירושלמי מסכת יבמות פרק יב הלכה א): “אמר רבי ינאי חלץ הוא, והחזירה היא, חלצה היא והתירה הוא, חליצתה פסולה. אם רצה להחזיר לא יחזיר. למה משום שאין שתיהן בה. או משום שאינן על סדר. מה נפק מן ביניהון חזרה והתירה. תאמר משום שאין שתיהן בה הרי שתיהן בה. הרי לית טעמא דלא משום שאינן על הסדר. אמר רבי לעזר יש מהן שאמרו חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר. ויש מהן שאמרו חליצתה (כשירה) פסולה. ואם רצה להחזיר לא יחזיר”. ע”כ.

והנה, אולי מה שנהגו הגאונים להשליך את הסנדל על הארץ, הוא להורות שהיא חלצה, והיא גם התירה את הסנדל. כי כאשר השמיטה היא את הנעל לארץ, זו הוראה גמורה שהכל נעשה כאן על ידה!

או שיתכן, שבכלל פעולת החליצה נגמרת בהשמטת הנעל על הארץ. וכמו שנאמר (ויקרא פרק יד פסוק מ פרשת מצורע): “וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא”. ושם תרגם הירושלמי (תרגום המיוחס ליונתן – תורה ויקרא פרק יד פסוק מ פרשת מצורע): “וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִשְׁמְטוּן יַת אַבְנַיָא דִבְהוֹן מַכְתְּשָׁא וִיטַלְקוּן יַתְהוֹן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב”. ואם תשאל מה הקשר בין “וחלצו את האבנים”, לבין חליצת הסנדל? אענה ואומר, שענין חליצת הסנדל נלמד מכאן! כמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קב עמוד ב): “אמר ליה רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי “וחלצה נעלו מעל רגלו” מישלף הוא? [=מהיכן אנו למדים שמה שנאמר, “וחלצה נעלו מעל רגלו” שצריך להוציא את נעלו מרגלו?] דכתיב: “וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע” … א”כ, לכתוב רחמנא “במעל רגלו”, מאי “מעל רגלו”? ש”מ מישלף הוא”. ע”כ. ומכיון שנאמר בפסוק הנ”ל, “והשליכו אתהן”, למדים אנו כי יתכן ומקור הדברים להשמטת הנעל מן הארץ, הוא מכאן, שכל פעולה של חליצה, סופה לבוא לידי השלכה, וזו הוראה על חוסר ההנאה מן הענין.

.

“למה שונא ציון כל כך כועס”?:

והנה עיקר כעסו של הבהמי שונא ציון, ובעיקר אחר שהבאנו והצבנו ציונים לדברי הרמב”ם מתוך דברי הגאונים. הוא משום ששונא ציון בעצמו כתב בענין זה (קובץ דבר אברהם חלק ז’ סימן ט’), שונא מוות שם בתשובתו, מנסה להוכיח שמקור דברי הרמב”ם מדברי הזוהר הפרו-נוצרי. וכל הקורא את תשובתו העילגת צחוק יצחק מרמת הרדידות שבכתיבתו וחוסר בקיאותו, וכל שהוא עושה זה העתק הדבק בלבד! וכך הוא מנסה לעשות בעוד כמה נושאים, מכיון שהכלב הבהמי הזה מבין את המשקל שיש לרבינו הטהור הנאמן עלינו, ולכן הוא מנסה להצליב את דברי הרמב”ם עם ספר הנצרות זוהר, על מנת שיהיה מקום להכשירו מפנים אחרות. וכל דבריו דחויים בוודאי, וחובה לבער ולשרוף את הדברים הכתובים הללו מכל מקום.

.

“שונא ציון אינו בקי בספר המינות זוהר”?

והנה, פתחתי את ספר הפרו-נצרות זוהר, ונדהמתי לגלות, ששונא ציון לא דקדק בדבריו של המכשף הבהמי, שהפך גם מצוה זו למצוה מטאפורית, והרי רק משום כך דינו כמין ואפיקורוס שהרי הוציא מצוות התורה מפשוטן! שכתב (זוהר – במדבר פרשת חקת מאמר שלף איש נעלו אות י): “בוא וראה, כשהמת הזה נסתלק מעולם בלי בנים, בת נדיב הזה, שהיא המלכות, אינה אוספת אותו האדם אליה [=כלומר, אדם שניסה להביא ילדים לעולם, עשה השתדלות, ולא הצליח, כלומר הבורא לא סייע בידו במצוה זו, אלא הביא רק בנות לעולם. ספר האופל מעליל ואומר, שאשתו של הבורא שהיא בעצם חלק מחלקי הבורא שהוא זה שמחליט על מין העובר, נוקם בו, באותה נשמה שנפטרה ללא בנים], והולך נע ונד בעולם שאינו מוצא מקום. והקב”ה [=כלומר ישות נפרדת מנוקבא אשתו של זעיר אנפין האליל הקבלי הטמא, הוא] מרחם עליו [=כלומר ניגוד ענינים בין אלוהות בשמים. הקב”ה מרחם, אשתו נוקמת!!], וצוה לאחיו, שיגאל אותו, שישוב ויתתקן בעפר אחר, דהיינו שיתגלגל כמ”ש ואדם על עפר ישוב. והעמידוהו. [=שוב הזיה ושמה “גלגולים”!!].

ואם גואל הזה אינו רוצה להחיות את אחיו בעולם הזה, דהיינו ליבם את אשתו כדי שיחזור ויתגלגל בבן הנולד, [=כלומר, מצות יבום אינה מצוה שכלית אלא מטאפורית הגורמת לנשמות להתגלגל!! ומסביר הטמא, שאם היבם לא רוצה ליבם את אשתו של אחיו], צריכים לקשור לו נעל אחד ברגלו, ואשה ההיא תחלוץ אותו ותקבל אותו הנעל אצלה. ולמה נעל? אלא משום, שנעל ההוא, הוא בשביל המת, כלומר שנחשב שהוא של המת, ונותן ברגל אחיו החי, והאשה היבמה, מקבלת אצלה נעל ההוא, להראות שמת ההוא חוזר בין החיים ע”י מעשה זה. [=מה? מה זה השטות הזו]?, פי’ שהנעל רומז על היבמה, דהיינו בחינת היבום הקשורה ברגל אחיו החי, כדי להביא אחיו המת בין החיים, דהיינו שיתגלגל בבן הנולד.

והוא בהיפך מאותו הנעל שהמת נוטל מן החיים בחלום, שאמרנו לעיל שע”י לקיחת הנעל מעביר את החי מעולם הזה לעולם האחר של המת (כנ”ל באות ח’) ועתה נעל הזה של חליצה, לוקח החי מן המת, וע”כ בנעל ההוא הולך המת בין החיים, משום שהאשה החיה היתה מעבירה את המת מעולם האחר אל עולם הזה בין החיים, שהיה מתגלגל בבן הנולד מן היבום, ועתה שאינו רוצה ליבם, והאשה לוקחת אותו אצלה, להראות שהאשה עטרת בעלה ההיא, שהיא השכינה, לוקחת אותו ומקבלת אותו אצלה.

וצריכים להשליך נעל ההוא על הארץ [=השלכה ראשונה], להראות שנשקט הגוף של אותו המת, והקב”ה בשעה זו, או לאחר זמן, ירחם עליו ויקבלו לעולם האחר. עוד [=לאחר שהשליכו את הנעל לארץ. לפי הטמא צריכה לשוב לקחת האשה את הנעל מן הארץ, ואז עושה פעולת], הכאת הנעל מיד האשה לארץ. [וזה] בא להראות, שאותו המת יבנה מעפר אחר של עולם הזה, דהיינו שיתגלגל, ועתה ישוב תחילה לעפר שהיה משם, ואז, אשה ההיא מותרת לעשות זרע אחר. והעמידוהו”. עכ”ל לשון הטמטום הפגאני.

והפלא ופלא, שוב שונא ציון לא הבין, שהאופל כותב שצריכה האשה להשליך את הנעל לארץ פעמיים ולא פעם אחת! ואם מקור דברי רבינו הטהור מספר האופל חלילה לו, מדוע לא אמר להשליך את הנעל פעמיים לארץ! וכך הבין רש”ל (ביש”ש מס’ יבמות הנ”ל פי”ב סי’ יט) שכתב שם: “ובתיקון [=ספר האופל] אחר מצאתי וז”ל, ושומטת המנעל מעל עקבו, וגוררת המנעל מעל רגלו, וזורקתו בקושי על הארץ לפני הדיינים ובראייתם, ואחר שזרקה אותו על הארץ אז תגביהנו וזורקתו מרחוק שנית, כך קבלה בידינו וסוד הוא“. ע”כ. והרי שלפי ספר הטמטום זוהר, צריך להשליך הנעל פעמיים. ואין סוף למינים הללו, בכל מקום הוסיפו או גרעו, העיקר לומר, “אנחנו כאן”, אנחנו מבינים יותר וכו’ וכו’.

והרי התברר והתלבן לך קורא נעים, כי מקור דברי הרמב”ם הוא מדברי התנ”ך חז”ל ומן הגאונים. ולא מדברי ספר האופל הטמא והנורא.

.

“הפרכת טענה שניה”:

אמר הכסיל הבהמי: “עוד דוגמה שניה ואחרי זה אני מתחיל … כתוב ברמב”ם שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. בתלמוד שלפנינו אין מימרא כזו. איפה זה כתוב? בזוהר”. ע”כ. שוב פעם אתה משקר? לא נורא לא למדת מספיק טוב ולא עיינת בתלמוד היטב. אגב, אני נהנה להראות את בורותך וכסילותך לעיני הכל. שכן כבר אמרת עלי “נחש”. ובתלמוד אמרו (תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג עמוד א): “אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא – חגריהו על מתניך”. ע”כ. והרי הנחש הזה כעת שאתה אמרת עליו, “נחש”, חן ש… הוא נוקם ונוטר בך כמו שצריך, ומראה את בורותך וטמטומך לעיני כל! וכך אעשה ואמשיך לעשות לכל מי שירים ידו נגד האמת.

.

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות דעות פרק ב הלכה ג): “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה.

וכן הכעס מדה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו [=אין לו לכעוס]. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס.

אמרו חכמים הראשונים כל הכועס, כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו [=אותם החכמים הראשונים], שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”. ע”כ.

.

והנה, מתוך שאמר רבינו, “אמרו חכמים הראשונים“, בוודאי כי מקורו של רבינו הוא מתוך דברי המשנה והתלמוד. שכן כל מקום בספר משנה תורה שנוקט בלשונו ואומר, “חכמים הראשונים”, כוונתו לבעלי המשנה והתלמודים.

.

“מה הוא כעס”?:

ועל מנת להבין את דבריו של רבינו, נקדים ונאמר, כי מילת, “כעס” מתפרשת בעיני הציבור כאיש צועק ומשתולל, וכועס בקולי קולות, וכן על זו הדרך. אמנם, נראה לפי עניות דעתי, כי מילת, “כעס” יהיה על כל ענין שיבטא אצל האדם רצון לצאת מגדר הטבע והמחשבה הישרה. וכמו שאמר (קהלת פרק א פסוק יח): “כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב”. ואיך יתבטא “כעס” של קולי קולות ועצבים ברוב חכמה? והסביר האבן עזרא, “כי – כאשר ביקש לדעת השכלות [=החכמה], ראה כי המשכיל, המכיר דברי העולם ברוב חכמתו, תמיד יהיה לו כעס [=דאגה ושבר בליבו] ומכאוב, ולא ישמח בבנים, יעבור דעתו שאחריתם למות בחייו, או אחריו ולא בעושר, כעוף יעופף, וגם לא יועיל ויושיע ביום האד ויום המות נתון בין שתי עיניו”. ע”כ.

ובעצם מובן לפי דברי האבן עזרא, כי “כעס” הוא ביטוי לעצבות הנובעת מן ההבנה של, “חוסר תקוה“, כלומר, מצב שבו אי אפשר לסדרו או לתקנו. וגם מחשבות כאלו בתוך לב האדם, הם כלולים בכלל, “כעס“. ויוצא שהכעס יכול להתבטאות בלב בלבד!

ונמצא, כי התבטאות “כעס” יכולה להיות בתוך ליבו של האדם בלבד. וכן מבואר מתוך דברי רבינו הטהור שכתב, “… ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס”. והרי הנלמד מכאן, כי אפילו כאשר אדם ביטא פעולת כעס כלפי חוץ, והטיל אימה על בני ביתו, אמנם ליבו רגוע והכל היה מן השפה אל החוץ על מנת להיטיב עם בני ביתו או עם תלמידיו, הדבר משובח, כי הכל הולך אחר הלב.

ומובן, כי “כעס” = הרגשה הנובעת מחוסר הסכמה על הנעשה. וכאשר התבטאות זו נעשית כלפי חוץ, ונראה על פניו של הכועס שאינו מסכים על הנעשה, אמנם בתוך ליבו הוא רגוע ועושה זאת רק על מנת ליישר הענינים, הרי זה משובח. ויוצא שכעס אין הכוונה כלל על האופן החיצוני שבו מתבטא האדם, אלא על ההרגש הפנימי, ועל האמונה הברורה בבורא יתברך.

ונמצא כי מה שכתב רבינו, “כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים” שווה לומר, “כל המתרעם/כל שאינו מסכים עם בוראו, כאילו עובד עבודת כוכבים“. ולכן עיקר המכשול של המפרשים, ושל אחאב שונא ציון בדברי רבינו, הוא שלא השכילו לעמוד על מילת, “כעס“, וחשבו כי מדובר באדם שכועס ומשתולל כלפי חוץ.

ולכן מה שכתב רבינו, “וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו“. אין כוונתו לומר, “וילמד עצמו שלא יצעק או יתעצבן כלפי חוץ, על דבר שראוי לכעוס עליו“, אלא כוונתו לומר, “וילמד עצמו שלא ישפיע עליו דבר שלא נעשה כרצונו, ואפילו על דבר שראוי להתרעם עליו שלא נעשה ברצונו”. ויוצא, כי מילת, “כעס” היא מילת שימוש השווה ל – = “תרעומת” – “אי הסכמה עם הנעשה“. וכל זה כמובן דבר המתבטא בלב האדם!

.

ואמר שלמה המלך (קהלת פרק ז פסוק ח – ט): “ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ: אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ“. והנה גם שלמה המלך לימד, כי כעס יכול להיות רק ברוחו של האדם הפנימית, ובזמן שכועס, כלומר מביא עצמו למצב שהוא אינו מסכים עם דינו של ה’ יתעלה שמו, נמצא כאילו עובד עבודה זרה. ומדוע? שאם הוא מתרעם על מצבו וענינו, כאילו אומר לעצמו, אין ה’ בעולם! ולכן, הכועס, כלומר “המתרעם – כאילו עובד עבודה זרה”, שלפי דעתו מצבו לא נתון ביד ה’ יתעלה שמו!

ולכן אמר (קהלת פרק יא פסוק י): “וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל”. וכאילו אמר, “והסר תרעומת מליבך, ועל ידי כן תעביר רעה מבשרך”, שכן המתרעם והחולק על דינו של ה’, יבואו לו כל הרעות כולם.

וכן מצאתי לרבינו הטהור במורה הנבוכים (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק כט): “עצב, שם משתתף, הוא שם [=יבטא את] הכאב והחיל. [וכמו שנאמר], “בעצב תלדי בנים“, והוא [=”עצב” גם] שם [נרדף ל], “הכעס“, [=כמו שנאמר במלכים א פרק א פסוק ו], “וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙“. ו[וכוונת זה המאמר לומר, “ולא עצבו“, כלומר], “לא הכעיסו” [=וכמו שהסביר הרד”ק, “כשהיה עושה שום דבר רע, לא היה מכלימו ומיסרו לאמר, מדוע ככה עשית, לפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו. כי יודע היה אדוניהו כי דוד אמר להמליך שלמה, אף על פי שלא הודיע דוד המלוכה עדיין, אבל חשב בלבו, אבי אוהב אותי ולא גער בי מימי, אכנס בדבר המלוכה בימיו, ואם לא ירע לו, ידעתי שאני אמלוך”. ונמצא כי ביטוי הכעס, הוא ביטוי של חוסר הסכמה, וחלק מביטוי של חוסר הסכמה, יכול לבוא בשינוי פנים, בגערה וכן על זו הדרך. ומכיון שדוד המלך לא הראה לאדוניהו חוסר הסכמה עם מעשיו הרעים, על זה אמר, “ולא עצבו”, כלומר, “ולא הראה חוסר הסכמתו עם מעשיו”. ונמצא כי “כעס” הוא ביטוי לחוסר הסכמה עם המצב הנתון.

וכן אמר בשמואל א פרק כ פסוק לד] “כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד“. [כלומר] “כעס” בעבורו. והוא שם המרי, מרו ועצבו את רוח קדשו, יעציבוהו בישימון, אם דרך עוצב בי, כל היום דברי יעצבו. ולפי הענין השני או השלישי נאמר, “ויתעצב אל לבו”. אמנם כפי הענין השני, פירושו, כי השם כעס עליהם לרוע מעלליהם וכו'”. ע”כ מדבריו של רבינו בענין זה.

ומבואר יוצא, כי “כעס” = “עצב“, “מרה“, “חוסר הסכמה“, “חוסר קבלת הדברים” וכל זה מוביל למכנה משותף = “חוסר בטחון“. ובמילים אחרות, מי שכועס, כלומר עצב בליבו, ומתרעם על הבורא ואינו מסכים עם דינו, יש בו גם קצת מגסות הרוח, כלומר מן המחשבה שיש בידו להועיל או להזיק בכוחות עצמו.

ואמר שלמה המלך (קהלת פרק ז פסוק ג): “ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב”. והסביר האבן עזרא, “ועתה אפרש אותם בדרך קצרה, אף על פי שהשלוש נפשות נקראות בשם אחד, בעבור התאחדת, כי הנשמה תקרא רוח ונפש, לכן אשים שמות להם, למען לא אאריך בתואר כל אחת. ויהיה השם “הנפש” המתאוה לאכול ולשמוח וחשק המשגל, “נפש”, ויהיה שם נפש בעלת ההרגשה המבקשת שררה וגדולה רוח, ויהיה שם נפש החכמה נשמה, ג”כ חלקם רבינו סעדיה גאון ז”ל, וידוע כי בהתגבר הנפש, תחלש הנשמה, ואין לה כח לעמוד לפניה, בעבור היותה גוף, וכל יצריו עוזרים אותה, על כן המתעסק באכילה ושתיה לא יחכם לעולם.

ובהתחבר הנשמה עם הרוח תנצחנה הנפש, אז תפקחנה מעט עיני הנשמה להבין חכמות הגויות, לכן לא תוכל לדעת החכמות העליונות בעבור כח הרוח המבקשת שררה, והיא המולידה הכעס, והנה זה פירוש טוב כעס משחוק, וענין, “כי ברוע פנים ייטב לב”, היא הדאגה, כמו, “מדוע פניכם רעי'”, וענין לב הוא השכל, ואחר שתתגבר הנשמה על הנפש בעזר’ הרוח צריכה הנשמ’ להתעסק בחכמה שתעזור אותה עד שתנצח הרוח, ותהיה תחת ידיעה וכו'”.

והנה מילותיו של האבן עזרא ברורות, “כח הרוח המבקשת שררה, היא המולידה כעס“. שוב אנו רואים כי יש קשר ישיר בין רום הלב והשררה, לענין הכעס, שהכעס הוא העצבון והתרעומת על מה שלא קיבל האדם“.

.

וכעת למקור דברי רבינו הטהור. הנה לפי עניות דעתי, וכמו שכתבתי, יש קשר ישיר בין “גס הרוח” לבין “הכועס“. כלומר, אדם שיש בו גסות הרוח, כלומר הגאווה הפנימית, מסוגל לבוא לידי כעס. שכן פעולת “כעס” נגזרת מ – “תרעומת“, וכל “תרעומת” כלפי ה’ יתברך נובעת מחוסר אמונה ובטחון בבורא המביעה לידי עצב פנימי. וכמו שלימד החכם באדם (משלי פרק טז פסוק כח): “אִ֣ישׁ תַּ֭הְפֻּכוֹת יְשַׁלַּ֣ח מָד֑וֹן וְ֝נִרְגָּ֗ן מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף“. והנרגן הוא המתרעם. וכל המסוגל להתרעם, יכול לבוא לכלל כעס. שכן פעולת תרעומת גוררת אחריה הכעס שהוא העצב כפי שלמדנו.

.

ומפאת ענין זה, נוכל גם להבין, מדוע נענש משה רבינו עליו השלום בחומרה גדולה, כאשר אמר (במדבר פרק כ פסוק ט – יג פרשת חקת): “וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְיָ֑ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: וַיֹּ֣אמֶר יְיָ֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְיָ֑ וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם”.

.

“לא תשרה על נביא נבואה כאשר הוא כועס אפילו מעט”:

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות – שמונה פרקים פרק ז): “הרבה יימצא במדרשות ובהגדות, ויש מזה בתלמוד, כי מן הנביאים מי שיראה את ה’ מאחורי מחיצות רבות, ומהם מי שיראהו מאחורי מחיצות מעטות, לפי ערך קרבתם אל ה’, ועילוי מדרגתם בנבואה. עד שאמרו, שמשה רבנו ראה את ה’ מאחורי מחיצה אחת מלוטשת, רצוני לומר: שקופה, והוא אומרם: “הסתכל בספקלריא המאירה עינים”. ו’ספקלריא’ שם המראה העשויה מגשם שקוף, כגביש וכזכוכית, כמו שנבאר בסוף כלים.

והכוונה בזה הענין, מה שאומר לך. והוא, שאנו כבר בארנו בפרק השני, כי המעלות – מהן מעלות שכליות ומהן מעלות מידות. וכן הפחיתויות – מהן פחיתויות שכליות, כסכלות, והטפשות, וקשי ההבנה; ומהן פחיתויות מידות, כרוב התאוה, והגאוה, והכעס, והקנאה, והעזות, ואהבת הממון, ומה שדומה להן, והן רבות מאד. וכבר זכרנו החוק בידיעתן בפרק הרביעי. ואלו הפחיתויות בכללן, הן המחיצות המבדילות בין האדם ובין ה’ יתעלה. אמר הנביא, מבאר זה: “כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם“. יאמר, כי חטאינו, והן אלו הרעות, כמו שזכרנו, הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתעלה.

ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן, והוא אומרם: “אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר“. אמנם ‘חכם’ הוא כולל המעלות השכליות בלא ספק. ו’עשיר’ היא ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו ‘עשיר’, והוא אומרם בגדר העשיר: “אי זה הוא עשיר? השמח בחלקו”, כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן ‘גיבור’ היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר, שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומרם: “אי זה הוא גבור? הכובש את יצרו“.

ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן [=כמו במעלת השכל שמחוייב שיקנה לו המעלות כולן], עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה – נביא, כעדות הכתוב: (מלכים א’ ג, ה) “בגבעון נראה ה'” וכו’, ומצאנו לו בפרוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, וזה בריבוי הנשים, וזו מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר, מבואר: “הלא על אלה חטא שלמה” וכו’. וכן דוד, עליו השלום – נביא, אמר: (שמואל ב’ כג, ג) “לי דיבר צור ישראל”, ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה’ לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: (דברי – הימים א’ כב, ח) “לא (אתה) תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת”.

ומצאנו לאליהו, זכור לטוב, מידת הכעס [=חוסר ההסכמה בחטאים], ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים, ועליהם היה כועס [=מתרעם כיצד הם חוטאים! והיה לו לדונם לזכות כאשר דיבר עם האל יתברך ביחידות], אבל בארו החכמים שה’ הרחיקו, ואמר לו: “לא יצלח לבני אדם מי שיש לו קינוי כשיעור שיש לך, שהוא ימיתם”. [=כלומר, אליהו הנביא היה קנאי לה’ ולא היה מסכים שימצאו חוטאים כלל! והיה לו לקוות שיחזרו בתשובה. ואמר לו הבורא, שהוא חייב להיות מתון, ואע”פ שיש חוטאים, צריך להוריד במידה הזו של הקנאה, ולחמול עליהם כאשר אתה מתבודד עם עצמך לבד]. וכן מצאנו ששמואל פחד משאול, ויעקב נתיירא מפגישת עשו. ואלו המידות וכיוצא בהן – הן מחיצות הנביאים, עליהם השלום. ומי שהיו לו מהם שתי מידות או שלוש בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שהוא רואה את ה’ מאחורי שתי מחיצות או שלוש.

.

ואל תרחיק היות חסרון קצת המידות ממעט במדרגת הנבואה, לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי. ככעס, אמרו: “כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו“, והביאו ראיה מאלישע, אשר נסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס, עד שהסיר כעסו, והוא אומרו: (מלכים ב’ ג, טו) “ועתה קחו לי מנגן” וכו’. וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו, כל ימי אבלו על יוסף – נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שבושר בחייו, אמר: (בראשית מה, כז) “ותחי רוח יעקב אביהם”, ואמר התרגום, המפרש העניינים המקובלים ממשה רבנו: “ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון”. ולשון החכמים: “אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה“.

.

וכאשר ידע משה רבנו, שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן – ביקש להשיג ה’ על אמיתת מציאותו, הואיל ולא נשאר מונע, ואמר: (שמות לג, יח) “הראני נא את כבודך”. והודיעו, יתעלה, שאי אפשר לו זה בהיותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר: באשר הוא אדם, והוא אומרו: (שמות לג, כ) “כי לא יראני האדם וחי”. הנה לא נשארה בינו ובין השגת ה’ על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי הבלתי נבדל. והשפיע עליו, יתעלה, ונתן לו מן ההשגה אחר שאלתו יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו כי התכלית לא תתכן לו והוא בעל גשם. וכינה אמיתת ההשגה בראיית פנים, כי האדם, אם יראה פני חברו – תיקנה לו בנפשו צורה שלא יתבלבל בה עם זולתו.

אבל אם יראה אחוריו – אף על פי שיבחינו בזאת הראיה, אבל לפעמים יסופק עליו, ולפעמים יתבלבל לו עם זולתו. כן השגתו יתעלה על האמת, היא, שיקנה מאמיתת מציאותו בנפש מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות, עד שימצא בנפשו את מציאותו חקוקה, נפרדת ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר להשגת האדם זה השיעור מן ההשגה, אבל הוא, עליו השלום, השיג למטה מזה מעט, והוא אשר כינה אותו: +שמות לג, כג+ “וראית את אחורי”. ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה”. ע”כ.

.

וכתב רבינו באותו מקום קודם לכן (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות – שמונה פרקים פרק ד): “… ואתה יודע, כי אדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר לו יתעלה: (במדבר כ, יב) “יען לא האמנתם בי“, (במדבר כ, כד) “על אשר מריתם“, (דברים לב, נא) “על אשר לא קדשתם” – כל זה. וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: (במדבר כ, י): “שמעו נא המורים”. דקדק ה’ עליו שיהיה איש כמוהו, כועס [=מתרעם] בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. [=כי לא היה ראוי להתרעם על קהל ישראל באותו המעמד], וכגון זה בחוק האיש ההוא [=ואצל משה רבינו אדון הנביאים, דבר זה אצלו נחשב בגדר], “חלול השם”. לפי שתנועותיו כולן, ודיבוריו [=שמדבר] נלקחים למופת [=כולם לומדים ממשה רבינו ומפיקים ממנו לקחים והתנהגויות], ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא. ואיך ייראה ממנו הכעס [=התרעומת], והוא [=הכעס, התרעומת ואי ההסכמה, כל זה] מפעולות הרע, כמו שבארנו. ולא יבוא אלא מתכונות רעות מתכונות הנפש!

ואמנם אומרו בזה: (במדבר כז, יד) “מריתם פי” – הרי הוא כמו שנבאר. וזה, שהוא לא היה מדבר עם אנשים המוניים, ולא עם מי שאין להם מעלה, אלא [=היה מדבר] עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה [מעלתה] כמו יחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיעשה או יאמר – יבחנוהו.

וכאשר ראוהו [=בני ישראל] שכעס [=משה רבינו], אמרו שהוא עליו השלום, אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה’ קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה – לא היה כועס. [=ולכן, עיקר העונש של משה רבינו, הוא על שהתרעם עליהם שלא בדין, כלומר שכעס והתרעם עליהם מצד עצמו]. ולא מצאנו בדברי ה’ יתעלה אליו בזה הענין, לא כעס ולא קצף [=על בני ישראל כאשר ביקשו ממנו המים], אלא אמר [ה’ יתעלה]: (במדבר כ, ח) “קח את המטה וכו’ והשקית את העדה ואת בעירם”. [=ולכן לא היה לו להתרעם בחינם על בני ישראל, כי כאשר ראו אותו מתרעם עליהם, חשבו שהאל יתברך כועס עליהם]. וכבר יצאנו מכוונת הפרק, אבל התרנו ספק מספקות התורה, שהרבה נאמר בו, והרבה יישאל: איזה חטא חטא? וערוך מה שאמרנוהו אנחנו אל מה שנאמר בו, והאמת תורה דרכה“. ע”כ.

.

והנה מתוך דברי רבינו הטהור האלו למדים אנו, כי משה רבינו כעס שלא בדין, והתרעם עליהם שלא במשפט. וכעת מובן מדוע הענישו ה’ שלא יכנס לארץ ישראל. מכיון שאדם שהגיע לכלל כעס ותרעומת שלא בדין, לא הגיע למידה זו אלא מפני גסות הרוח. שכן, לא יתכן לעולם לאף אדם להתרעם שלא בדין, אלא אם כן יש בו מעט גסות הרוח. ולכן אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד עמוד ב): “א”ר יוחנן משום ר”ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודת כוכבים, כתי’ הכא: “תועבת ה’ כל גבה לב”, וכתיב התם [=בעניני עבודה זרה]: “ולא תביא תועבה אל ביתך“. ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: ורם לבבך ושכחת את ה’ אלהיך וגו’. ר’ חמא בר חנינא אמר: כאילו בא על כל העריות, כתי’ הכא: תועבת ה’ כל גבה לב, וכתי’ התם: כי את כל התועבות האל וגו’. עולא אמר: כאילו בנה במה, שנאמר: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תיקרי בַמֶה אלא בָמָה”. ע”כ.

והנה כי זה מקורו של רבינו להלכה שכתב. ואם משה רבינו כעס שלא בדין, הרי שמה שכתב רבינו, “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”, נאמר גם על כעסו של משה רבינו עליו השלום. ולכן דקדק עמו האל יתברך ואמר להם, “וַיֹּ֣אמֶר יְיָ֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם”. וכיצד ניתן לשער ולתאר מילים אלו בכלל? ה’ יתעלה שמו אומר למשה ואהרן, לאותם האנשים הנאמנים בכל לב לבורא יתעלה שמו, אומר להם ה’, “לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל“, כלומר נדמיתם בעיניהם באותו הכעס והתרעומת, כאילו אינכם מאמינים בי, ודומה שאתם כאילו עובדים עבודה זרה.

והיה עונשם, “לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ“. ואם ישאל השואל, כיצד מידה כנגד מידה תהיה בעונש זה? נענה ונאמר, משום שנאמר בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב): “אלא לומר לך: כל הדר בחו”ל – כאילו עובד עבודת כוכבים“. ע”כ. ומתחברים הדברים עם, “כל המתרעם כאילו עובד עבודת כוכבים” עם “כל הדר בחו”ל כאילו עובד עבודת כוכבים“, מידה כנגד מידה לא בטלה. ובמי מדובר? בגדול הנביאים משה רבינו עליו השלום! וכמו שכתב רבינו הטהור שדקדק עמו ה’ יתברך ביותר בעבור מעשה זה של התרעומת והכעס.

וכעת מובן מה שאמרו (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כב עמוד ב): “אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס – אפי’ שכינה אינה חשובה כנגדו”. והבן זה. ויתירה מכך, שוב מצאתי תלמוד מפורש שממנו מתברר שאחד מסעיפי הכעס, כלומר הדבר שנגרם בעקבות כעס הוא שבירת חפצים וכלים כפי שידוע. ועל זה אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב): “והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה“. ופשוט וקל להבין.

.

“טעמו של ספר האופל הפגאני והזיותיו”:

כתב אזולאי בספרו עבודת הקודש (עמוד ג’ אות י’): “יזהר מהכעס קטן וגדול, שמחליף נפשו הקדושה בנפש סטרא אחרא [=מה?? אדם יכול להחליף נפשו? מה זה השטות הזו?], ונעשה הוא עצמו [כלומר כל גופו נעשה] עבודה זרה, וטורף נפשו, וכל מה שטרח כל ימיו בהסתלק נפשו חלף הלך. וכה דבר האיש … [=ארי הלא קדוש] כי בעל הכעס אין לו תיקון עד אשר ישתדל מאוד שלא יכעוס כלל, ואז יתחיל לתקן”. ע”כ.

ופשוט הדבר וברור, שכעס אצל ההזויים הללו, מתבטא כלפי חוץ, כלומר ששובר דברים, או צועק בקולי קולות וכן על זו הדרך מה שנקרא מתעצבן. ולדעתם יש כח בכעס האדם, להביא את הישות הדמיונית והמומצאת, “סטרא אחרא“, להתלבש על גופו ממש! כלומר להחליף נפשו! שמעתם? כמה שפלות לעם היהודי! כמה שפלות לבני ישראל! לעלות על לב, שכאשר אדם כועס או מתעצבן, מסתלק ממנו נפשו ונתחלף נפשו בסטרא אחרא, כלומר, עבודה זרה לא רק שהיא קיימת, אלא עבודה זרה יכולה להתפס על האדם, ולהיות טמועה בנפשו וגופו!! כלומר הם מודים המינים הללו שעבודה זרה קיימת בפועל ממש, והרי רק במחשבה זו הרי הם מינים גמורים!

ודע כי כל עניני עבודה זרה שנאסרו בתורה, הם הבל הבלים! כלומר לא אסר הקב”ה את אותם דברים בתורה, מפני שיש בהם כח חלילה, אלא כמו שהזהירה התורה מן השקר בהרבה מן הדברים, כך אותם עניני עבודה זרה, הם שקר גמור והבל מהובל! וכל המאמין בכח עבודה זרה, נחשב ככופר בכל התורה כולה. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ד): “מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו’, ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר, הא למדת שכל המודה [=המודה בלבד! אפילו לא עבד, אלא רק מודה] בעבודת כוכבים, כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר, “מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדורותיכם”, וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצות כולן“. ע”כ. ומי שחולק וכופר בספר הטמא שנקרא, “זוהר”, הרי הוא מודה בכל התורה כולה! שמלבד שלספר זה אין מסורת וכולו מאגיה ואלילות, עוד מרבה הוא באלוהות רבים ומחרף בעצמות ה’!

וכן כתב רבינו במפורש כמה הלכות לאחר מכן (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’ שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם”. עכ”ל. כלומר, כל מי שמודה בפיו שיש כח לקמיעות, כח לכישוף, כח לאיזה שהוא סממן מאגי, ואפילו כל המודה בפיו שיש כח לספר “דברים” להגן או להועיל, או שאומר שיש כח לספר תהלים לשמור, כח לאיזו סגולה פגאנית להציל, אפילו שלא עשה שום מעשה! אלא רק מחשב בליבו שיש בדברים אלו תועלת, הרי זה מחרף ומגדף את ה’ יתברך הנכבד והנורא!

כלומר כל מאמיני ושוחרי המאגיה למיניהם, כל המקובלים למיניהם שמאמינים בהבל הסגולות, הקמיעות, המאגיה, המיסטיקה וכו’, כל אלו עובדי עבודה זרה לכל דבריהם! ונדע אנחנו כי כל מי שנטה אחר דבר מעניני עבודה זרה, או נמשך אחר הדבר המעט ביותר מדברי עבודה זרה, הרי הוא מין ארור, אפיקורוס, מצוה לשנאותו ולהשמידו. ואם יש בידינו ספריו, חייבים לשורפם ולבער אותם מקרבנו!

ואמרו בספרי (ספרי דברים פרשת עקב): “וסרתם – מדרך חיים לדרך מות. [שכן מילת “וסרתם” = סר מות], ועבדתם אלהים אחרים, וכי אלהים הם [ויש להם חשיבות בכלל]? והלא כבר נאמר (ישעיה לז יט): “ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה”. ולמה נקרא שמם “אלהים אחרים”? שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם. עוד סיבה שנאמר על הבל הבלים זה, “אלהים אחרים“, מכיון שעושים את עובדיהם אחרים ומשונים. [כמו עבדי הספירות, וכל מיני כתות שקמו בעם ישראל]. עוד סיבה שנקרא שמם, “אלהים אחרים”, על שם שאחרים קורים אותם אלוהות ולא הבורא יתברך. דבר אחר, “אלהים אחרים” – שאחרים הם לעובדיהם וכן הוא אומר (שם ישעיה מו ז): “אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו”. ע”כ.

.

“רבינו בחיי בן פקודה = אין שום כח מלבדו יתברך”:

והרי מובן ופשוט, כי עבודה זרה כלל אינה קיימת!! ואין בה שום כח!! וכמו שכתב רבינו בחיי בן פקודה (ספר חובות הלבבות שער ה – שער יחוד המעשה פרק ה): “וכבר הזהיר הנביא על זה באמרו: “ולא תלכו בחקת הגויים”, אשר מדרכם לשעות אל חכמת הכוכבים והנחוש והענון והקסום וכל מיני הכשוף והדומה לזה ולדרש אל משפטם, כמו שאמר עליהם הכתוב: “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן“.

ואמר הנביא: “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים“. והסמיך מעביר בנו ובתו באש אל קוסם קסמים לאמר לך: שהקוסם שנוא אצל הקדוש ברוך הוא כמעביר בנו ובתו באש ושקול הוא בעיניו כמוהו לגנות. והנביאים הרבו לתעב זה במקומות שונים ואין לנו צרך להביא דבריהם, מפני שהם מן המפורסמות, והתורה כבר אמרה: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, והנביא אמר: לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא.

וביחוד אחרי אשר יש בזה התרחקות מהבטחון באלהים ומסירות הנפש אליו והרצון במשפטו, כי מי שמיחס המשפט והגזרה בטובות ורעות למשפט הכוכבים והקסמים והדומה להם הוא משתף בלי ספק ויביאו זה לידי כפירה באלהים ולכחש בו לגמרי.

ואם יאמר אדם: והלא מצאנו בגדעון [לכאורה] ש-“נחש”, כנראה מן מובן הכתוב: “ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויהי כשמע גדעון” וגו’. נשיב לו [=לטוען זה], שהאל יתברך צוהו בכך, מפני שידע מעוט בטחונו בעצמו ושהיה קטן בעיניו, מה שמצא חן בעיני ה’. ובכן יצא הענין מכלל נחוש.

ואם יאמר עוד: והלא מצאנו ביהונתן בן שאול, שהלך אחרי הנחוש, כנראה ממאמר הכתוב: ויאמר הנה אנחנו עוברים אל האנשים וגו’ נשיב לו: הלא כבר נאמר קדם, שכיון לבו בתפלה לה’ שיראה ישועתו לישראל על ידו ככתוב: ויאמר יהונתן אל הנער נושא כליו… אולי יעשה ה’ לנו, כי אין מעצור לה’ להושיע ברב או במעט. ואמרו: אולי יעשה ה’ לנו, מראה, שהתחנן אל ה’ ועורר לבו בתפלה שיעודדהו ויחזקהו על אויביו. וכיון שידע הבורא כוונתו הטובה ושמטרתו במעשהו היתה לטובת ישראל והצלתו, נענה לו בבקשתו ויתן שונאיו בידו ויהי הוא המסבב לתשועה השלמה ולנצחון על יתר הפלשתים. ובכן יצא גם זה מכלל נחוש, עקב התפללו לאלהים על התשועה בשבילו ובשביל כל האומה, ככתוב: כי אין מעצור לה’ להושיע.

ואם יאמר: והרי ראינו, שהראשונים ז”ל היו מגנים מי שנמנע מלמוד חכמת הכוכבים והמזלות באמרם: כל היודע לחשב בתקופות ובמזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר: והיה כנור ונבל וגו’ ואמרו: מנין שחייב אדם לחשב [=ללמוד] בתקופות ומזלות שנאמר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם וגו’ איזו היא חכמה שהיא לעיני העמים הוי אומר זו חשוב תקופות ומזלות.

[נענה ו]נאמר לו, שהראשונים אמנם חשבו בזה על פי דברי הנביא: שאו מרום עיניכם וגו’ ודברי דוד: כי אראה שמיך וגו’. אולם [כל מה שאמרו], זהו רק מצד הבחינה בברואים, כדי להוכח, שיש בורא, כל יכל ויודע הכל, שבראם כלם יש מאין ויסדר אותם ויכוננם בסדר היותר משובח ובתקון היותר מחוכם.

וחיוב ההתענינות בהם הוא רק מצד זה, ולא כדי לדון על פיהם ולשפט מהם בענין ההצלחה והרעה, ואתה דע לך. בדברים כאלה וכיוצא בהם יחפץ היצר להביא ספק בלבך, כדי להאבידך ולהכחידך“. ע”כ. כמה דבריו ברורים הם להפליא.

.

וכעת, יתירה מכך, במה שכתבו לענין הכעס וההבל היוצא מדבריהם, מוכח כי הם חולקים על כל יסודות דת האמת, כי ארי הלא קדוש אומר, שמי שכועס אין לו תיקון. ורק מי זה שיכול לתקן? רק מי שלא יכעוס כלל!! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וכיצד אדם יודע לאחר שעשה תשובה אם יעמוד בניסיון הכעס? אלא בוודאי שכאשר אדם הבין את טעותו תשובתו מועילה בכל מצב שיהיה, ואין זה תנאי מתנאי התשובה שיעמוד שוב במה שחטא, אלא מצוה מן המובחר היא.

אמנם, מכיון שהם היו הוזי הזיות, והפכו את כל התורה הטהורה למטאפורית, וכן כל ענין הכעס אצלם הוא ענין שפוגם בנשמתו של האדם ולא בשכלו, רק מפאת ענינים אלו רעים שהיו חקוקים אצלם, כתבו את מה שכתבו! והם לא הבינו בחשיכה התהלכו, כי חומרת הכעס, הוא משום שהכעס מבטא אשמה, ואשמה זו מבטאת אי הסכמה על מצב האדם, ואי הסכמה על מצב האדם, במילים אחרות זה אומר, שהאדם לא מסכים עם מה שעשה לו הבורא, ולכן אמרו חז”ל, “כאילו” עובד עבודה זרה! שבשעת כעסו וגסות רוחו, מראה בכך כאילו הבורא לא מנהל את העולם!

.

וכמובן מקורו של אזולאי הוא מתוך דברי האופל. ובאמת לאחר שאני חוקר את הנושא ובודק אותו קרוב לשנתיים, אפשר לומר בקלות, כי המון מהמקובלים היו בטוחים שהם עושים רצון הבורא במאה אחוז, ולא נכשלו אלא בגלל ספר האופל המאגי והפגאני הרע והמר.

.

עוד הוסיף אזולאי וכתב, “מאוד יזהיר לאשתו של תתכעס, כי אמרו בזוהר … מי שמחובר לאדם רוגז כאילו התחבר לעבודה זרה ממש. ואם כן אם האדם קדוש בהיות אשתו כעסנית, צדיק מה פעל“. ע”כ. ומעניין מאוד הענין הזה. וכי יש אשה שאין בה כעס? ומה אשם בעלה שאשתו כעסנית? ושמעתם מה אומר האופל על בנות ישראל, שהרי האופל יודע היטב שרוב נשים כעסניות!! מכיון שנשים מגדלות ומטפחות את הילדים, צריכות לדאוג לסדר ולנקיון הבית, המטלות שיש לאשה הם פי כמה מהאיש, וכיצד לא יהיו כעסניות וטרודות? ומה גם בדורינו אנו, שבנות ישראל הטהורות יוצאות לעבוד ולעזור לבעליהן!!

אמנם הטמא הזה כיון בדיוק לענין, כי הוא ידע את מצב בנות ישראל ואת מצב עם ישראל, וגרם להם להתרחק אחד מן השני, וכל מטרתו היתה להחטיא את עם ישראל, שכן כאשר לימד שהכעס פוגע בו כי הסטרא אחרא יכנס אליו, אז יהיה מקום לבעל להעליל על אשתו ולומר, הסטרא אחרא שולט בך, וכל מיני מילים כאלו שלימד אותם הטמא הזוהרי.

ובכל אופן, אין כמעט אשה היום שאינה כעסנית, ובכלל מה יזהיר אדם את אשתו, שלא תכעס כי נשמתה תוחלף בסטרא אחרא? מה יאמרו הגוים אם ישמעו הבלים כאלו?

.

ונבוא למקורו של אזולאי. כתב המכשף הזוהרי הטמא (פירוש הסולם לזוהר – שמות פרשת תצוה מאמר למיהב חולקא לסטרא אחרא אות נ): “… בוא וראה, כשיצאו ישראל ממצרים, יצאו מרשות שלהם, מרשות הסטרא אחרא [=כלומר, הסטרא אחרא יש לו רשות בפני עצמו, כלומר ה’ יתברך לא אחד ויחיד, אלא יש עוד רשות בשמים הנקראת סטרא אחרא, ויתירה מכך מעליל הטמא, שעם ישראל היו ברשותו של היצר הרע, כלומר לא היו ברשותו של הבורא יתעלה שמו. ומסביר הטמא, כשיצאו ישראל ממצרים, יצאו] מרשות ההיא שנקרא חמץ, לחם רע, ע”כ נקרא עבודה זרה כך, בשם חמץ. [=שימו לב, המכשף טוען, שהקב”ה בכבודו ובעצמו מודה בתורתו, כי יש עבודה זרה והיא שרירה וקיימת פועלת. ולא קרא ה’ יתברך ללחם חמץ, אלא על מנת להורות שיצאו מן הסטרא אחרא, ולזה קרא לו חמץ. ולא על שם החימוץ של הבצק, אלא הסטרא אחרא נקרא חמץ. שוב כל הטעם גם של אכילת מצה בפסח הופך להיות מטאפורי ולא שכלי. וכבר כתב רבינו בהלכות מלכים (פרק יא’) שמי שהוציא מצוה אחת מפשוטן של דברים הרי הוא אפיקורוס!

ממשיך הטומאה הרקובה ואומר], וזה הוא סוד יצר הרע, שהוא עבודה זרה, שנקרא גם כן שאור. [=כלומר, הטמא מודה בפה מלא ואומר, עבודה זרה זה הסטרא אחרא!! כלומר הוא לא אומר שלא קיים עבודה זרה, אלא הוא אומר שהיא קיימת!! ואין בזה הענין משל ונמשל!! כי זה תפיסתם של המכשפים!! ממשיך הטומאה ואומר], וזה הוא יצר הרע, שכך הוא יצר הרע באדם כמו שאור בעיסה. נכנס לאט לאט במעיו של האדם ואח”כ מתרבה בו, עד שכל הגוף מעורב בו. וזהו עבודה זרה, וע”כ כתוב, “לא יהיה בך אל זר”. אל זר ודאי. [=שימו לב לערמתו של המכשף, לאחר שהוא מביא את הפסוק, ומבין שמה שנאמר, “לא יהיה בך אל זר”, אינו כפשוטו!! הופך אותו הטמא לפשוטו!! ואומר, “אל זר – ודאי“, כלומר הוא מוציא מדעת הקוראים שמדובר בדרש, אלא אומר, שהבורא מתיירא מאל זר ודאי!! כלומר שהבורא שאמר, “לא תעבוד אלהים אחרים”, הוא אל שמפחד שאדם יעבוד אל אחר שהוא קיים באמת ויכנס אף בגופו!!!! כמה טמטום וטפשות!!

ואמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב): “והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה – לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם – הוי אומר זה יצר הרע”. ע”כ. והנה המכשף הזוהרי ושאר ממשיכי דרכיו המקובלים המינים, חשבו שהדברים האמורים כאן הם כפשוטם!

ולא הבינו את כוונת חז”ל, שבמליצה זו התכוונו לומר, שכל אדם ההולך אחר יצרו הרע, כלומר אחר מחשבותיו הרעות, מראה עצמו כאילו עובד את גופו, כלומר את תאוותיו. וכל זה הוא מליצה מוסרית לאדם על יצרו הרע הפנימי המטה אותו אל הרע! והם מכשפי האופל והמקובלים, החשיכו מאור דת האמת, והרסו ושיבשו הדר התורה!! ושינו את כל המושגים בעם ישראל!! וכבר הארכנו עליהם וכיוצא בהם במאמר זה.

ממשיך הטומאה ואומר] ר’ יהודה פתח, “חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא” … ואם אדם ההוא אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה, מחמת שבא לידי כעס, ומשרה במקומה, סטרא אחרא. ודאי זה הוא אדם שמרד באדונו, ואסור לקרב אליו ולהתחבר עמו. [=שמעתם מה הטמא עושה כאן? הוא אומר שכל מי שכועס אסור להתחבר אליו!! כלומר אם יש לאדם אשה כעסנית, שלא יתחבר אליה!! ואם יש לאדם חברים כעסנים, שלא יתחבר אליהם כי הם עבודה זרה!!! פשוט הזיה!! ממשיך הטומאה ואומר], וזהו, טורף נפשו באפו, שטורף ועוקר נפשו מחמת כעסו, ומשרה בעצמו אל זר. [=לא נכון! מה שנאמר טורף נפשו באפו, הכוונה, שעל ידי כעסו הוא כח השכל שלו מתמעט ולא פועל אלא מן הרגשות בלבד! ולכן אי הסכמה לנעשה, מקשה על הנפש להמשיך בדרכה!! ארור מכשף האופל!!], ועליו כתוב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, היינו שטורף נשמה הקדושה ההיא ומטמא אותה בשביל אפו, דהיינו מחמת שבא לידי כעס, אשר החליף נשמתו בכעסו. כי במה נחשב הוא, היינו, שאדם ההוא נחשב לבמה שעובדים עליה עבודה זרה. [=מה?? הכתוב בא ללמד מוסר (ישעיהו פרק ב פסוק כב): “חִדְל֤וּ לָכֶם֙ מִן־הָ֣אָדָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נְשָׁמָ֖ה בְּאַפּ֑וֹ כִּֽי־בַמֶּ֥ה נֶחְשָׁ֖ב הֽוּא”. כלומר, הנביא בא ללמד, שבני יחדלו להם מהחונף לאחרים, כי במה נחשב הוא? כלומר מה זה אדם, היום כאן ומחר בקבר! ומה קשור במה לעבודה זרה?

ממשיך הטומאה ואומר], ומי שמתחבר עמו, ומי שמדבר עמו, הוא כמו שמתחבר בעבודה זרה ממש, [=כלומר, אם יש לאדם אשה כעסנית והוא מחובר אליה, הוא עובד עבודה זרה!! שמעתם בנות ישראל, אם יש לך קצת כעסים, את כל כולך עבודה זרה!! ובעל שקורא את האופל ומאמין בו, מה יחשוב על אשתו כאשר כועסת? יראה אותה כעבודה זרה, ויתרחק ממנה בעבור כעסה!! שהרי הוא עבודה זרה לפי הספר המאגי והפגאני!!]. מהו הטעם? משום שעבודה זרה ממש שורה בתוכו, דהיינו אל זר, ולא עוד אלא שעקר קדושה עליונה ממקומה והשרה במקומה עבודה זרה, אל זר. [=ומי הוא זה קדושה העליונה? זה הוא חלק מן הבורא, כלומר קצר אפים שבתוך האדם!! וכאשר הוא כועס, קצת מקצר אפים מתסלק ממנו ונכנס בו הסטרא אחרא!! שמעתם כמה מינות וטמטום?]. מה אל זר כתוב בו, אל תפנו אל האלילים, כמו זה, אסור להסתכל בפניו של הכועס … הוא משום שבכל החטאים שעושה האדם אינם עבודה זרה ממש כמו הכועס, אסור לקרב אל זה.

ואם תאמר, הרי לשעה הוא עבר וכעס, ואח”כ חזר בתשובה. אינו כן, כי כיון שעקר קדושת נפשו ממנו וממקומה, ואותו אל זר, עשק מקום ההוא, הוא מתחזק בו ואינו עוזב אותו. חוץ כשנטהר האדם מכל וכל, ועקר מתוכו את אל זר לעולם, ואח”כ השתדל להתקדש ולהמשיך קדושה עליו, אז הלואי שיתקדש. א”ל ר’ יוסי הוא מתקדש ממש.

אמר לו, בוא וראה בשעה שהוא עוקר קדושת נפשו, ושורה במקומה אל זר ההוא הנקרא טמא, נטמא האדם, ומטמא את מי שקרב אליו, וקדושה ההיא נעקרה ממנו, וכיון שנעקרה ממנו פעם אחת, כמה שיעשה האדם, לא תשוב עוד למקומה.

אמר לו אם כן, כמה טמאים הם שמטהרים. אמר לו משונה הוא טומאה אחרת, שאינו יכול לעשות יותר מלטמא אותו בחוץ. אבל זה הכועס משונה מכל, שכל גופו טימא מפנים ומחוץ, והנפש והכל מטמא. ושאר טומאות העולם אינו מטמא אלא הגוף מבחוץ בלבד. ומשום זה כתוב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דהיינו, שהחליף קדושת רבונו בשביל כעסו. [=הבנתם מה אומר הטמא? שהבורא יתברך בעצמו מעובר בו, כלומר האדם הוא חלק מבוראו ממש!!! ולכן כאשר אדם כועס, מעליל הטמא ואומר, שעוקר את הקב”ה מתוך גופו!! כלומר פוגם בגופו של הבורא ממש!! ומבואר שהבורא הוא גשמי בצד מה!! ממשיך הטומאה ואומר] שזה הוא טומאה שמטמא לכל. כי “במה נחשב הוא”, [עשה] במה של עבודה זרה, ודאי נחשב הוא. [=כמה שטויות כתוב בספר הטמא הזה].

בוא וראה, הכעס הזה שהוא עבודה זרה, סטרא אחרא, כמו שאמרנו, שצריך האדם להשמר ממנו ולהפרד מעליו, וע”כ כתוב, אלהי מסכה לא תעשה לך. לך פירושו, שלא להרע לעצמך, וכתוב אחריו, את חג המצות תשמר. תשמר, היינו צד הקדושה, שאדם צריך לשמרה ולא יחליף אותה בסטרא אחרא. ואם החליפה בס”א, הרי הוא טמא, ומטמא כל מי שקרב אליו”. ע”כ לשון הטומאה.

ואם מקור דברי רבינו חלילה היו מדברי החושך הכתובים כאן. מדוע לא נתן סדר מיוחד ותיקון מיוחד לתשובה? אלא בוודאי, כי מקור דברי רבינו הוא מדברי התלמוד הזך! וכל מה שחז”ל גינו את הכעס, הוא לא בעבור המעשה החיצוני הנלווה לכעס, כי יש הבדל בין, “עצבים” לבין, “כעס”, כמו שביארנו, שכעס אמיתי הוא כמו עצב, כלומר עצבות ואי הסכמה על הנעשה בחייו, וכביכול אומר אין בורא לעולם, כי לא מסכים עם דינו. וברור הדבר שלרבינו הטהור, אין שום קשר לספר האופל, וכמו שכתבנו במאמר על שונא ציון, שבוודאי אם הרמב”ם כתב על ספר שיעור קומה שהמקיימו יהיה לרימה, כל שכן על ספר האופל המאגי והפגאני!!

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.