.

***

הערה חשובה מאת חן שאולוב:

“הנה מזה כחצי שנה שיש לי ספק על פירושי רש”י, כוונותיו והשקפותיו. ובלא נדר, אקדיש לכך סדרת מאמרים שמצד אחד תהיה בעלת ביקורת לכוין לאמת התורה ללא עיגול פינות. ושם אציג הסיבות שלפי דעתי יש על פירושיו והשקפותיו ספק מה היא כוונתו האמיתית. כלומר, האם רש”י הפך ואף הבין את אגדות חז”ל כפשוטן, והיה נמנה כאותה כת הראשונה שמזכיר אותה רבינו הטהור כאן, או לא.

והנה, אמת אומר ולא אכחיש, כי יש כמה מתלמידי שביקשו ממני שלא אביא ולא אציג את פירושיו של רש”י, מכיון שלפי דעתם, רש”י היה מאותה כת הראשונה שרבינו הטהור דיבר עליהם בחריפות. ואם נענה ונשיב להם שיש ספק בדבר, הם טוענים שאין ראוי להביא את רש”י גם משום הספק. ולא רק זו בלבד, אלא אני מודע לביקורת החריפה של ידידי הרב אדיר דחוח הלוי באתר החשוב שמאיר עיני הבריות, “אור הרמב”ם” בסדרת מאמרים ארוכה שביקר את רש”י בחריפות ואת פירושיו.

.

אלא שמנגד, במאמרים שאכתוב, אני אציג את טענותיו של ידיד נפשי אליאל פיניש הי”ו, שסובר ומסיק, שרש”י אמנם נראה לקוראים אותו ללא עיון, כפרשן שהבין אגדות חז”ל כפשוטן, ונראה שהיה מאלו שהפשיטו מדרשי חז”ל כפי שגידלו אותנו, ואף נראה כמגשים חלילה. אמנם, כל המעיין היטב לשיטתו בדברי רש”י, יראה שרש”י אינו מגשים כלל חלילה, ואף הוא אינו מבין את אגדות חז”ל כפשוטן, אלא דרכו היא דרך קצרה בהבאת הדברים, ולעיתים דבריו מתבארים במקומות אחרים שפירש. ושיטתו בחלק ניכר מפירושיו כאשר הוא עצמו מחלק בין פשט לדרש או לדברי אגדה, היא שיטה אשר מעידה ומוכיחה שאינו חשב או סבר כי הפשט הוא דרש או אגדה. ולטענתו של אליאל, יש לו ראיות לכך, שהיכן שמזכיר רש”י דברי אגדה, הוא מתכוין להשאיר את הדברים על דברי אגדה בלבד כפי שמובא במדרשים ובתלמודים. והיכן שהוא כותב הדבר מדעתו, או שהביא דברי חכמים שאינם דברי מדרש או אגדה, הרי בוודאי שהם כפשוטם לשיטתו!

.

ולכן, מפאת העובדה שרש”י היה לפני תקופת ספר הפרו-נוצרי זוהר, ומפאת העובדה, שגם אני לא יכול לומר שרש”י בוודאי סבר והאמין בנמנעות וכל כיוצא בזה. וכן מכיון שידיד נפשי ר’ אליאל פיניש נותן טעם לדבריו ומנסה ליישב שפירושיו של רש”י הם ישרים לאחר העיון, ומכיון שמאמרים אלו נכתבו בשיתוף עם אליאל, ומכיון שבכל הפירושים שהבאנו של רש”י במאמרים אלו, אין עליהם ספק בכוונתם ובפירושם, ראיתי לנכון שדברי רש”י יעלו כאן בסדרת המאמרים הזו, מפני שאני מעריך ומתחשב בדעתו של אליאל ששותף עמי במאמרים אלו. ושמעתי המון מהסבריו של אליאל, על פירושי רש”י שנראו כזרים, אמנם לאחר ששמעתי את הסברו של אליאל, אף שהוא בין הבודדים שמבינים את רש”י כך, הבנתי שניתן להבין גם את רש”י אחרת. ואין אני חפץ אלא באמת ולא בשקר.

.

הנה שאלונו בענין אחד שתוהים בו בני אדם, “האם ישנו מי שיודע מחשבות לב האדם, מלבד ה’ יתברך”? כי ראו ושמעו במשך השנים, מכמה שלכאורה ידעו מחשבות לב האדם. ובמאמר זה נעסוק בהשקפת התורה, בקבלת הנביאים והכתובים, ובדעת המשנה, התלמוד הירושלמי והבבלי שאנו הולכים בדרכיהם. ומאלה ילמוד האדם ויקיש לסיפורים שסופרו, האם הם אמת או שקר דברו, על מנת לייפות ולהדר את דבריהם, כי ליסודות התורה אין תחליף, ולשם אנו חותרים. בשם ה’ אל עולם.

.

***

“הנסתרות לה’ אלקינו”

א) נאמר בתורה (דברים פרק כט פסוק כח פרשת נצבים): “הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת”. ויש לשאול בראיה עיונית על מאמר זה, מפני מה הודיע משה רבינו זה הדבר? וכי אין זה דבר פשוט ש-לה’ יתברך שמו, לו כל הנסתרות? ועוד יש לשאול, וכי רק הנסתרות לה’ יתברך? כלומר רק אליהם הוא מתייחס? כי כאשר אמר, “הנגלות“, לא אמר שהם שייכות לה’ יתברך, אלא אמר, “לנו ולבנינו“! והרי נאמר (זכריה פרק ד פסוק י): “כִּ֣י מִ֣י בַז֘ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל־הָאָֽרֶץ“.

והרי כתובים מפורשים שה’ יתברך עיניו משוטטות בכל הארץ, בין על הנגלה ובין על הנסתר, וכמו שנאמר מפורש (דברי הימים ב פרק טז פסוק ט): “כִּי יְהֹוָה עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת”. ופשוט הוא. וראתה עינינו, במה שכתב התרגום ירושלמי [ואינו תרגום יונתן כמו שרבים נוטים לחשוב. שכן מבואר בתלמוד בבלי (מגילה ג.) שיונתן כתב תרגום רק על נביאים בלבד. אמנם תרגום ירושלמי נכתב כמה מאות שנים אחר חתימת התלמוד.], “הנִסתרות גלויות לפני יי אלהינו והוא יפרע מִהם, והגלויות תִמסרנה לנו ולבנינו עד עולם, לעשׂות להם מִשׁפט בִשׁביל לקיים את כל דִברי התורה הזאת”. והנה התרגום ירושלמי מסדר הדברים ומפרק את כל הקושיות כמו שנבאר עתה.

התרגום ירושלמי בעצם מסביר, שאין כוונת משה רבינו להודיע שה’ יתברך מתבונן ויודע בכל מעשי בני האדם בסתר בלבד. כי זה דבר ידוע הוא, לכל מכיר ריבונו. אלא כוונת משה רבינו במאמר זה, להודיע לדיינים ולרבנים, שכל מה שעם ישראל עושים בסתר, לא עליהם הדבר ולא עליהם הדין. ומדוע? מפני שאין מהם ולא ימצא בהם, מי שיכול לדעת מה בני אדם עושים בסתר, כי מידה זו שייכת רק לבורא יתברך ולא לבני אדם. ולכן התביעה לא עליהם, כאשר בני אדם חוטאים בסתר חלילה. וזה לא רק במחשבה בסתר ליבם, שזה כל שכן. אלא אפילו במעשה ממש, כלומר שעשו עבירה מעשית בסתר, כל זמן שהוא נעשה בסתר, אין הדיינים יודעים ממנו מאומה, ולכן לא עליהם התביעה.

אולם כאשר חוטאים עם ישראל בענינים הגלויים והנראים, ציוה עליהם ה’ יתברך במאמר זה, לקחת מהחוטאים את הדין, ולעשות בהם משפט התורה. וכתב רש”י, “הנסתרת לה’ אלהינו – [מפני מה הודיע משה רבינו דבר זה?] ואם תאמרו מה בידינו לעשות, [הרי] אתה [הודעת בתורתך שאתה] מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (דברים פרק כט פסוק יז פרשת נצבים): “פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם, פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה”. [והרי שאמרת בתורתך, “אשר לבבו”. ומשמע מכאן שעם ישראל נתפס על מחשבות ליבו של חבירו], ואחר כך [נאמר] (שם שם פסוק כא): “וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה יְהֹוָ֖ה בָּֽהּ”. והלא [קשה לנו על זה, הרי] אין אדם יודע טמונותיו של חבירו! [לכן הודיע ואמר לעם ישראל, “הנסתרות לה’ יתברך, בכדי להורות ש] אין אני מעניש אתכם על הנסתרות [של בני אדם], שהן [גלויות רק] לה’ אלהינו [בלבד] והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות [מסורים בידינו], לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם, יענשו את הרבים.

נקוד, “על לנו ולבנינו”, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה”. עכת”ל. והרי לך קורא נעים, שדבר פשוט הוא שאין שום אדם אשר יודע מעשי חבירו, ואפילו גדול ככל שיהיה. ולכן פשוט לרש”י, שאין אדם הקרוץ מחומר שיודע נסתרות של איש אחר, שזו המידה שייכת לה’ יתברך בלבד, אשר מלא כל הארץ כבודו, ומתוך סיבה זו אין הקב”ה מעניש את בני האדם על עבירות שעשו חבריהם בסתר, וכל שכן על מחשבות ליבם. ואף אם תקשה ותאמר, שמא פסוק זה מדבר על בני אדם הפשוטים שבעם, ולא על אדם אשר הגיע לדרגת נבואה? נענה ונאמר, שגם נביאי ישראל שהיו, ומשה רבינו בכללם, לא יכלו לדעת את הנסתר אשר יש בלב האדם ומחשבות ליבו אשר חושב, וכמו שנבאר כל זה בהמשך באופן ברור.

והנה יש לשאול כבר בשלב זה ולעמוד על כמה ענינים לפני שנמשיך, ומהם, שכאשר עשיו הבין שיעקב אחיו לקח ממנו הברכות, אמר בליבו מחשבה זו, שנאמר (בראשית פרק כז פסוק מא – מב): “וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי: וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ”.

והנה לכאורה מפסוק זה אפשר לטעות, ולחשוב שרבקה ידעה את מחשבת ליבו של עשיו בנה, שהרי הוגד לה דברי עשיו, ובזכות כך הזהירה היא את יעקב. ומדבר זה ניתן לטעות ולחשוב חלילה שנביא כן יכול לדעת מחשבות ליבו של אדם, שהרי אמותינו נביאות היו. אלא שודאי זה אינו. ולכן נאמר דווקא, “ויוגד“, שלא תחשוב אתה הקורא שידעה רבקה מחשבת לב עשיו בנה, אלא הוגד לה ברוח הקודש את תכנונו ורצונו של עשיו.

ולכן תמצא כיצד תרגם התרגום ירושלמי מאמר זה בזהירות מרובה, וז”ל: “והתגלה לרבקה ברוח הקודש את דברי עשו בנה הגדול שחשב בלִבו להרוג את יעקב ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר לו הנה עשו אחיך אורב לך מארב ונועץ עליך להרגך”. ומה ראה התרגום לדרוש הדברים כך, שכתב, “והתגלה“, ולא כתב, “וראתה“, או לא כתב, “וידעה“? אלא ללמדך, שגם אמותינו הנביאות לא ידעו מחשבות ליבו של אדם. אלא ה’ יתברך הגיד לה את רצונו הרע של עשיו.  ולכן לא פירש, “חזיא“, אלא פירש, “וְאִתְחַוָה לְרִבְקָה בְּרוּחַ קוֹדֶשׁ”, דווקא, “והתגלה“, כלומר התגלה רצונו על ידי ה’ יתברך ברוח הקודש, שהודיע לה הוא יתברך, בנבואה.

ועוד חובה עלינו לומר כבר כעת ולחזק ענין זה, שכל מה שהוגד לרבקה בנבואה, כל זה היה דווקא גילוי של רצונו ותכנונו של עשיו, ולא חלילה גילוי מחשבת ליבו!  ועלינו לדייק ולומר, כשהבורא יתברך גילה לרבקה זה העניין ברוח הקודש, היה מפני חשיבותו הרבה, שהרי דברים מעין אלו, מתגלים רק ברוח הקודש לנביא לצורך גדול וחשוב כגון זה, על מנת שתדע רבקה את תכנונו הרע של עשיו להרוג את יעקב בנה, ותוכל בזאת לעשות השתדלות טבעית להציל את בנה יעקב. 

ולכן עליך ללמוד מכאן, שהקב”ה כאשר מגלה דברים מעין אלו לנביא או לנביאה במקרים חריגים מאוד, וגם שם תראה כמה הפליג ה’ בזה בתורה, ואמר ענין זה לרוב דקותו ומיעוטו, וקל וחומר ובן בנו של קל וחומר, שלעולם ועד, אין אדם יכול לדעת מחשבות ליבו של האחר, אלא ה’ יתברך לעיתים מגלה לנביאים ברוח הקודש דברים שעלולים לקרות, וזאת לצורך גדול, על מנת שיוכלו להחזיר בתשובה את העם לפני שיבוא עליהם אסון, כפי שמצינו ברוב דברי הנביאים בתנ”ך, וכגון להציל נפשות מישראל כמקרה זה שרצה ותכנן עשיו הרשע להרוג את יעקב אבינו, ואין כאן כל קשר לידיעת או גילוי מחשבה כלל, וכפי שנוכיח בהמשך דברינו שיכולת זו נתונה ומיוחדת לה’ יתברך בלבד!

ואמרו חז”ל במדרש (בראשית רבה סז, ח-ט) וז”ל: “וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו (בראשית כז, מא), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי סֶנַטֵּרוֹ, וְנַעֲשָׂה לוֹ שׂוֹנֵא וְנוֹקֵם וְנוֹטֵר עַד כַּדֵּין קָרְיָן סֶנַטְרֵיה דְּרוֹמִי. (בראשית כז, מא): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, הָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּן (תהלים יד, א): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, (מלכים א יב, כו): וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, (אסתר ו, ו): וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, (שמואל א כז, א): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ, (דניאל א, ח): וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, דּוֹמִין לְבוֹרְאָן (בראשית ח, כא): וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ. (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בָּא לוֹ עֵשָׂו בִּמְתִינָה, אָמַר מָה אֲנִי מַכְרִיעַ אֶת אַבָּא, אֶלָּא יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגֵּהוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר בַּת קוֹל אוֹמֶרֶת הַרְבֵּה סְיָחִים מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶם עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. רַבָּנָן אָמְרֵי אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי, יֵשׁ שֵׁם וָעֵבֶר יוֹשְׁבִין עָלַי בַּדִּין וְאוֹמְרִים לִי לָמָּה הָרַגְתָּ אֶת אָחִיךָ, אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמִתְחַתֵּן לְיִשְׁמָעֵאל וְהוּא בָּא וְעוֹרֵר עִמּוֹ עַל הַבְּכוֹרָה וְהוֹרְגוֹ, וַאֲנִי עוֹמֵד עָלָיו כְּגוֹאֵל הַדָּם וְהוֹרְגוֹ, וְיוֹרֵשׁ אֲנִי שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לה, י): יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה’ שָׁם הָיָה, מַאן אֲמַר דַּאֲמַר כֵּן, אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַה’ שָׁם הָיָה. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כָּפַר עֵשָׂו וְאָמַר לֹא אָמַרְתִּי הֲדָא מִלְּתָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵית אַתְּ יָדַע דַּאֲנָא הוּא בּוֹדְקֵיהוֹן דִּלְבָבַיָא (ירמיה יז, י): אֲנִי ה’ חֹקֵר לֵב.

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה וגו’ (בראשית כז, מב), מִי הִגִּיד לָהּ, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, אִמָּהוֹת נְבִיאוֹת הָיוּ וְרִבְקָה הָיְתָה מִן הָאִמָּהוֹת. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ [תלם] הֶדְיוֹט אֵינוֹ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם בְּתוֹךְ תֶּלֶם, וּנְבִיאִים חוֹרְשִׁים תֶּלֶם בְּתוֹךְ תֶּלֶם, וְאַתְּ אָמַר (תהלים קה, טו): אַל תִּגְעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ. וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, אָמְרָה לוֹ הָרָשָׁע הַזֶּה כַּמָּה הוּא תּוֹהֶא עָלֶיךָ, כַּמָּה הוּא מִתְנַחֵם עָלֶיךָ וּכְבָר שָׁתָה עָלֶיךָ כּוֹס תַּנְחוּמִין. עכ”ל המדרש.

וכמה מחזק זה הענין לראות את רבותינו השלמים, שהרחיקו אותנו ממחשבות רעות כאלו, לייחס כוחותיו יתברך לבשר ודם חלילה. וגם רש”י הרגיש בזה ודייק בלשונו, “ויגד לרבקה – ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו”. ולא כתב, “ראתה“, אלא “הוגד“, שהוגד לה על ידי הקב”ה את רצון עשיו. וכתב הרד”ק, “ויגד לרבקה – והיאך הוגד לה? והוא לא אמר אלא בליבו? אפשר כי בנבואה נאמר לה, כי נביאה היתה, כדברי הקבלה, או אפשר, כי כמו שחשב בליבו, כן אמר בלא מתכוין [לאחרים], והוגד לרבקה”. ע”כ. ורק מן התמיהה של הרד”ק, הינך מבין כמה שכלם היה ישר וזך להבין ולדעת, שאין מציאות בעולם ואפילו לנביא, לדעת מה האחר חושב בליבו.

ועל אותו הענין מה שנאמר (מלכים א פרק יב פסוק כו): “וַיֹּ֥אמֶר יָרָבְעָ֖ם בְּלִבּ֑וֹ עַתָּ֛ה תָּשׁ֥וּב הַמַּמְלָכָ֖ה לְבֵ֥ית דָּוִֽד”. וכן אמר (אסתר פרק ו פסוק ו): “וַיָּבוֹא֘ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי”. וכתב האבן עזרא, “ויאמר המן בלבו – יש בדברי יחיד כי מזה הכתוב נלמוד כי בנבואה נכתבה זאת המגילה, כי מי יודע תעלומות לב?! כי אם ה’ שיגלה סודו אל עבדיו הנביאים. ואחרים אמרו כי היה דרך סברא, או המן גילה סודו אחר כן [לאחרים], או ביום עצמו. וכמוהו ויאמר עשו בלבו. והאמת כי זאת המגלה ברוח הקדש [=בנבואה על ידי ה’] נכתבה“. עכ”ל.

והרי לך קורא נעים, הקושי שעלה לרבותינו, והוצרכו לחזק את יסודי התורה ולהעמיד בכל מצב עמודיה, שאף אסתר עם כל צדקותה לא ידעה מחשבות ליבו של המן. אלא דייקו חכמים ואמרו שהמגילה נכתבה ברוח הקודש, ולא שהיא ידעה מחשבות ליבו של המן חלילה, אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו אמר וגילה רצון זה של המן במגילה, כי זו מידה ראויה רק לבורא יתברך שמו. ואחר דברים אלו הקצרים, מי הוא זה ואיזה הוא שיפצה פיו ולשונו לומר, “הרב שלי יודע מחשבות הלב”? פשוט הדבר שזו איוולת גמורה לחשוב כן וכל שכן לומר בפה דבר זה!

.

***

“ה’ יראה ללבב”

ב) והנה כמו שידוע, שמואל הנביא הגדול, שכבר אמרו והעידו עליו חז”ל בתלמוד, שהוא נמנה משלושה גדולי עולם שהיו בכל הדורות (בבלי מסכת ראש השנה דף כה עמוד א): וז”ל: “שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו – כמשה בדורו, בדן בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו”. ע”כ. ועיין עוד בשבח שמואל במה שאמרו עליו בתלמוד. (בבלי מסכת תענית דף ה עמוד ב). והנה, כאשר בא שמואל הנביא הנזכר, למשוח את בן ישי, חשב שמדובר באליאב, אולם שמואל לא ראה אלא לעיניים, ולא ידע את מעשיו של אליאב בסתר. וכמו שנאמר (שמואל א פרק טז פסוק ו-ז): “וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֔ם וַיַּ֖רְא אֶת־אֱלִיאָ֑ב וַיֹּ֕אמֶר אַ֛ךְ נֶ֥גֶד יְהֹוָ֖ה מְשִׁיחֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם, כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב”.

והנה מבואר מכאן, כי ה’ יתברך הביט אל לבבו של שמואל הנביא, וראהו חושב ואומר בליבו על אליאב, שהוא המלך שצוהו האל למשוח, כי אע”פ שאמר לו ה’ יתברך למשוח מלך, עדיין לא ידע מי יהיה המלך המשוח. ומדוע חשב כן? לפי שהיה בכור בבני ישי. ועוד, כי ראהו יפה צורה וקומה כשאול, וחשב כי הקב”ה בוחר באנשים יפי קומה וצורה, למלכות, בכדי שיהא על ידי צורה זו מורא ממנו על העם. וכן אמר בשאול (שמואל א פרק י פסוק כד): “וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־כָּל־הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ יְהֹוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל־הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל־הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ”. וכן הוא כאן בענין אליאב, כמו שחשב שמואל, כי בעל קומה וצורה יפה בוחר בו האל למלוכה כדי שייראו ממנו העם, ובלבד שיהיה לבו טוב וישר.אבל אמר לו ה’ יתברך, “אל תבט אל מראהו“, כלומר בוחן לבות וכליות בני אדם, יודע לבב אליאב כי איננו ישר הוא, לפיכך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו, כי אעפ”י שהוא יפה מראה בעיניך, והגון למלכות לפי מראהו, אני יודע לבבו, ומאסתיהו למלכות, כי איננו הגון לפי לבבו”. (ע”פ הרד”ק). והנה יש לשאול, אם נביא גדול כשמואל הנביא, לא ידע מחשבות הלב ומעשיו הרעים של אליאב אשר עושה בסתר, מי הוא זה, ואיזה הוא, שיוכל לומר כן על רבו? ובפרט שהעידו עליו חז”ל, שנחשב ונמנה בין שלושה חמורי עולם כנזכר.

וכתב המלבי”ם, “והטעם לזה, כי האדם יראה לעינים, ר”ל האדם שופט על הנאֶה ויפה מצד ראות החושים, שהם לא יחושו רק חיצוניות הדבר הנראה, לא פנימיותו, ולכן יגדירו היופי לפי המראה החיצונית אם יהיה הגוף גבוה הקומה, יפה התואר והמראה וכדומה, הגם שתהיה צורתו הפנימית הנפשיית מלאה מומים ותכונות רעות. לא כן ה’, כי הוא יראה ללבב, כלומר שהוא לא יביט רק ללבב, על צורתו הפנימית, אם היא יפה בתכונותיה ונאה במדותיה, זה האיש היפה אצלו, הגם שחיצונית האיש שפל הקומה ומכוער המראה“. עכ”ל. ומבואר שלעולם נטו המפרשים אחר השכל הישר והברור, שאין מי שיודע מחשבות לב האדם אלא רק ה’ יתברך בלבד. והדבר החשוב ביותר בשביל ה’ יתברך זו הצורה הפנימית ולא החיצונית דווקא.

וכן תראה מה שנאמר (מלכים ב פרק כג פסוק כז – כט): “וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה גַּ֤ם אֶת־יְהוּדָה֙ אָסִיר֙ מֵעַ֣ל פָּנַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וּ֠מָאַסְתִּי אֶת־ הָעִ֨יר הַזֹּ֤את אֲשֶׁר־בָּחַ֙רְתִּי֙ אֶת־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְאֶת־הַבַּ֔יִת אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתִּי יִהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָֽׁם: וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יֹאשִׁיָּ֖הוּ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה: בְּיָמָ֡יו עָלָה֩ פַרְעֹ֨ה נְכֹ֧ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֛יִם עַל־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר עַל־נְהַר־פְּרָ֑ת וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיְמִיתֵ֙הוּ֙ בִּמְגִדּ֔וֹ כִּרְאֹת֖וֹ אֹתֽוֹ”.

וכתב הרד”ק, “וילך המלך יאשיהו לקראתו – להלחם אתו. לפי שהיה עובר פרעה בגבולו בכרכמיש על פרת, והוא היה הולך להלחם על מלך אשור שכבש כרכמיש ממלך ארם. ושלח לו פרעה, מה לי ולך מלך ישראל? לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי, כמו שכתוב בדברי הימים. ולא שמע אל דברי פרעה נכה. ואמרו רבותינו ז”ל מאי דרש יאשיהו? כלומר, מפני מה יצא להלחם במלחמה שאינה שלו? דרש ואמר, מכיון שנאמר בתורה, “וחרב לא תעבור בארצכם“, אפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם. וסבר שהוא ינצח את פרעה ויכניעהו, מכיון שהיו עושין רצונו של מקום.

אמנם הוא לא היה יודע שכל דורו עובדי גילולים היו. ואם תשאל כיצד לא ידע מכך? אלא שהיו עושין מעשיהם בסתר! שהרי בימי יאשיהו היה ירמיהו מוכיח ואומר (ירמיהו פרק יא פסוק יג): “כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָ֑ה וּמִסְפַּ֞ר חֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֗ם שַׂמְתֶּ֤ם מִזְבְּחוֹת֙ לַבֹּ֔שֶׁת מִזְבְּח֖וֹת לְקַטֵּ֥ר לַבָּֽעַל”. ובוודאי שאם יאשיהו היה יודע על כך, כמו שנודע מאת ה’ יתברך לירמיה, היה יאשיהו מוכיחם.

והרי למדים אנו מכאן ב’ דברים: א) שמכיון שחטאו בסתר היה דבר זה נסתר מיאשיהו עם כל גדולתו. ולא רק שחשבו בסתר מחשבה בליבם, אלא היה כאן מעשה ממש בסתר. והוא חשב שהיו צדיקים, אמנם לא ידע מעשיהם הרעים שעשו. ב) הדבר השני שלמדים אנו מכאן, הוא, שאם העם חוטא כולו בסתר, אע”פ שהמלך פטור מתוכחה, מכיון שאינו יודע על מעשיהם. מכל מקום בעבור כך, כלומר בעבור מעשיהם, תוסר ההשגחה האלהית ממי שנלחם בשביל העם. וכמו שהיה אצל יהושע בן נון, בענין עכן שמעל בחרם. ולמדים אנו מדברים אלו עוד דוגמה נפלאה ליסוד זה שאנו מבארים במאמר זה.

.

***

“האבות הקדושים לא ידעו מחשבות הלב”

והנה אחר מחשבה ניתן להביא ראיה חזקה לכך, שאפילו האבות הקדושים לא ידעו מחשבות הלב. שכן נאמר (בראשית פרק כה פסוק כז – כח פרשת תולדות): “וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים: וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב”. וכתב התרגום ירושלמי, “ויאהב יצחק את עשיו כי מלא רמאות בפיו ורבקה אוהבת את יעקב”. ע”כ. ופרש”י, “בפיו – כתרגומו – בפיו של יצחק. ומדרשו – בפיו של עשיו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו”. ומבואר מדבריו שעשיו היה גונב דעתו של אביו, ומראה עצמו כצדיק לפניו. ולכן נאמר עליו, “יודע ציד“, כלומר, יודע לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו, “אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן”, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות”. ולא היו פיו וליבו שוין.

ואם יצחק לרוב גדולתו היה יודע מחשבות הלב של עשיו, כיצד לא הבין כן? אלא ודאי כי מחשבות הלב נתונות לבורא יתברך בלבד. וכן נאמר ביעקב אבינו (בראשית פרק לז פסוק לא – לד): “וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם: וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא: וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף: וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים”. ולמדים אנו מן הפסוקים הללו, שבניו של יעקב גנבו דעתו, וגרמו לו לחשוב שיוסף מת, והרי אם ידע מחשבות ליבם, היה יודע כי מרמה בפיהם.

וכתב התרגום ירושלמי, “ויכירה ויאמר כתונת של בני היא לא חיית שדה אכלתו, ולא על ידי בני אדם נהרג, אלא רואה אנוכי ברוח הקודש שׁאִשׁה רעה עומדת לנגדו”. ולכן אין זו קושיה כלל, מפני שיעקב אבינו גם מה שהיה יודע, לא היה יודע כי אם בנבואה, כמו אמו רבקה שגילה לה הקב”ה את רצון עשיו.

ונאמר באברהם אבינו (בראשית פרק יח פסוק יב – יד פרשת וירא): “וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי: הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהֹוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן”. ואמרו במדרש רבה (שם פרשה מח סימן יח): “ויאמר ה’ אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר – בר קפרא אמר, גדול השלום, שאף הכתובים דברו “בדאית” בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה, ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן. לאברהם אינו אומר כן, אלא, “למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי”, לא דיבר הכתוב כמו שאמרה שרה, “ואדוני זקן”, אלא, “ואני זקנתי”.

ואמרו בתלמוד (בבלי מסכת בבא מציעא דף פז עמוד א): “תנא דבי רבי ישמעאל: גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, שנאמר, “ותצחק שרה בקרבה וגו’ ואדני זקן“, וכתיב “ויאמר ה’ אל אברהם וגו’ ואני זקנתי“.

ותאמר, מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה – כמה בנים הניקה שרה? – אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו, עשה סעודה גדולה, היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק, ואומרים: בנינו הוא, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם!

מה עשה אברהם אבינו – הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם, וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה, ונעשה נס בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן. ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם. פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק”.

והנה הראת לדעת, כי הקב”ה שידע מחשבות ליבה של שרה, אשר חשבה בליבה, אם יעשו הניסים הללו והמעיים יטענו ולד, והשדים הללו ימשכו חלב, אמרה, בכל זאת אברהם לא יוכל, מפני שזקן הוא, שנאמר, “וַאדוֹנִי זָקֵן”. והוצרך הקב”ה לשנות דיבורה על מנת שלא ישנא חלילה אברהם את שרה אם ידע דיבורה זה שאמרה. ולכן, למדים אנו ממאמר זה, שאפילו אברהם אבינו, לא ידע כלל את מחשבת ליבה של שרה אשתו, אלא רק הקב”ה בלבד הוא זה אשר יודע.

עוד ראינו שכתב האבן עזרא, “וטעם, “בקרבה בנפשה“, רוצה לומר, שה’ גילה סודה למלאך”. ומתבאר יותר מכך, שלא רק בני אדם לא יודעים מחשבות בני אדם, אלא אף המלאכים, עושי רצונו, נטולי כל בחירה, אינם יודעים מחשבות לב האדם. ולכן הוצרך האבן עזרא לפרש שהקב”ה גילה למלאך מחשבת שרה. שכל ישר! נמצאת למד מכל האמור לעיל, שגם האבות הקדושים אשר היו במדרגה כה גבוהה, והיו קרובים לה’ יתברך מאוד, ורוח הקודש היתה בקרבם, והיה הוא יתברך מגלה להם דברים הנסתרים משאר בני אדם, דברים שקרו ובני אדם אחרים לא ידעו מה היה בגורלם, ודברים שעתידים להיות שזוהי הנבואה וכן על זו הדרך. אך לידע מחשבות בני אדם מה נסתר בליבם, זה אין אדם ואין נביא ואין אחד מהאבות אשר ידע! וקל וחומר לדורות הבאים.

ע”כ מאמר ראשון זה. חן שאולוב ספרדי טהור. אליאל פיניש הי”ו.