הנה ברוך ה’ הנותן ליעף כח, לאחר ו’ מאמרים פשוטים וברורים לכל ילד שהגיע לגיל חינוך, זכינו לבאר וללבן היטב את ענין – “מחשבות הלב ומעשים בסתר”. ובו הוכח והוברר, כי אין אדם\צדיק\נביא\קדוש אשר ידע, יודע, וידע לעתיד, את מחשבות הלב של בני האדם. כלומר, שאין ביכולת אף אדם להתחקות ולהדמות למידה זו של הבורא יתברך. והוא, להביט במחשבות ליבו של האדם, או להביט בדברים ובמעשים אשר נעשו בסתר. וכבר ביארנו שכאשר רצה הוא יתברך יתעלה שמו, לגלות דברים לעבדיו הנאמנים לעת הצורך, גילה ואמר, דווקא מה פלוני חשב בתוך הלב. אבל גם באופן כזה, מעולם לא הראה לאף אחד מברואיו את מחשבת הלב של אדם מסויים. וכל מי שכופר ביסוד זה מיסודות הדת, הרי הוא מין ואפיקורוס ארור.

ולאחר כל זה, אחר הבנה ברורה זו, שלח אחד החברים לפלוני הודעה על מנת לעוררו לדרך האמת, ובו מאמר קצר של רבותינו הטהורים בתלמוד הבבלי (פסחים נד:) “תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה”. והרי קבלה ברורה ביד חז”ל כי אין אדם יודע מה בליבו של חבירו. וזו מידה השייכת לבורא יתברך בלבד.

וכאשר קיבל פלוני את מאמר חז”ל, ענה כך: “יש פסוק – צדיק מושל ביראת ה'”. מה שה’ רואה הצדיק שולט בזה, לכן גם הוא רואה. הצדיק עצמו לא רואה, הוא מקבל מהראייה של ה’ יתברך עצמו“. ע”כ התשובה המלאה בטינופת של מינות ארורה בצירוף כסילות רצופה.

הנה, מלבד שכותב התשובה לא התבונן היטב במה ששולחים לו על מנת לעוררו לאמת. ובדרך מתועבת זו הוא מתנהג בדיוק כמו העולם ה-“חרדי” בהתגלמותו וכישופו, ומשקף לנו את המצב הקשה ששורר בקרב האנשים שנחשבים היום, “מאמינים” – “חרדים” – “יראי שמים” – “גאונים“, וכן על זאת הדרך. וכבר צווח עליהם הנביא ואמר (ירמיהו פרק ב פסוק ח – ט): “הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהֹוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא־יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ: לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם־יְהֹוָ֑ה וְאֶת־בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב”. מה? תופשי התורה לא יודעים את הבורא? אומר הנביא, לא! הם לומדים תורה, הם מתפללים שנים על גבי שנים בבתי כנסיות, ואף יכולים להיות גבאים שמנהלים בתי כנסיות, ואין להם מושג עדיין מי זה הבורא יתברך.

עוד מוסיף הכותב, ומנסה כדרכם של הכסילים לשרבט “חידוש” שכולו מלא בזוהמה ומינות ארורה, בתוך פסוק טהור מפסוקי התנ”ך. וכמובן אפילו את הפסוק לא כתב בצורה נכונה, וזה מפאת שני סיבות: או שהוא למד כך מאחד שגם הוא אינו יודע ללמוד וללמד, או שהוא שינה את הפסוק כפי רצונו. וכמובן שאם שינה את הפסוק והוסיף בה דברים כפי רצונו וגרם למשמעות להיות שונה, הרי דינו חמור ביותר. כי בכך נמצא שדינו מסית ומדיח.

והנה נפרק אחד לאחד את פירושו הפאגני והטמא שהנחית בתוך פסוק מפסוקי התנ”ך. וכל זה אני כותב למען יהיה לבני אדם תשובות לתת לכסילים הללו שמדמים עצמם חכמים ונבונים ושלמים בדרכי ה’ יתברך. וגם שילמדו הקוראים לא לסמוך על אף פאגני שעונה תשובות בבורות וכסילות, ומחדיר הזיות קשות בליבות בני אדם. וכמובן אציין, שאין לקורא לסמוך גם עלי כאשר שומעים ממני דברים, אלא לפתוח את מקורותי ומה שאני מביא.

פלוני כותב כך: “יש פסוק – “צדיק מושל ביראת ה'”. היכן הפסוק? איפה הוא נמצא? האם אני בתור מקבל התשובה, שלא יודע היכן המקור לדברים, כיצד אני אמור להאמין לדבריו? אמנם כאן הבעיה מתחילה, כאשר שומעים מאדם כזה אשר נמצא “שנים” בדת ישראל, אז נוטים בני אדם להאמין לו, ולאחר מכן הדברים נכנסים ללב האדם, ונמצא הזיות קשות חדרו לעם ישראל בחינם!

והנה, גם אם היה פסוק כזה כפי דבריו אחת לאחת. הרי לפי בורותו ובערותו, סבר הוא שיש לבורא יתברך “יראה”! כאילו הקב”ה “ירא” או “מפחד” חלילה, ובזה הגשים הוא את הבורא יתברך, וזז מן יסודות הדת, והכשיל את עם ישראל, והרי הוא מין גמור עד אשר ישנה מחשבתו.

כמו שכתב רבינו (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל. וכתב ר’ אברהם בן דוד מפושקירה בהשגותיו על הרמב”ם, “ולמה קרא לזה מין? וכמה [מרבותינו שהיו] גדולים וטובים ממנו, הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות“. עכ”ל. ובעצם בהשגה זו, מלבד זלזולו של הראב”ד במעלת הרמב”ם, עוד מגלה לנו הראב”ד, שרבותיו חשבו מחשבת מינות כלפי הבורא יתברך. שהרי כתב רבינו, שכל מי שסובר שיש לבורא יתברך יד או רגל וכיוצא בזה, עם כל גדולתו בתורה, הרי הוא מין גמור.

וכבר כתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה], או [שתחשוב בדעתך שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: לידה, קושי, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.

ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך, או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. ותשובה זו במורה מופנית ישירות לראב”ד, ובה מבאר רבינו שאין התנצלות ואין כף זכות על רבותיו של הראב”ד, שחשבו בדעתם שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה. וכך פלוני נהג בדיוק, כאשר הבין את הפסוק כפשוטו! שלאמיתו של דבר לא נכתב בכלל כמו שכתב, כאשר נביא בהמשך.

ונמשיך בדבריו של פלוני: “יש פסוק – צדיק מושל ביראת ה'”. מה שה’ רואה הצדיק שולט בזה, לכן גם הוא רואה”. ע”כ. אוי לעם ה’, אוי למילים הללו שנכתבו, נאמרו, כמה בזיון וקצף כלפי מעלה, כמה דברי כפירה ומינות בתוך המילים הללו של זה האיש שחירף את ה’. ומדוע דבריו כה חמורים בעיני? מדוע דבריו כה מלאים בטינופת מינות בעיני?

מכיון שפלוני טוען, שהאדם החלוש, הנחות, הנצרך, אשר נוצר מטיפת זרע, והינו הבריאה הכי חלשה מכל הבריאות שיש בעולם, יכול לשלוט בבורא יתברך, בראייתו, בהשגתו, בהבנתו, בחכמתו. כלומר לפי הכסיל, יש ביד אדם חלוש וקרוץ מחומר, להגיע למדרגה בה הוא דורש מן ה’ ומצוה עליו לסור למרותו, ויש בו יכולת להדמות לבוראו, מכיון שהצדיק “מנהל” את הבורא. (לפי שיטת הכסיל. חלילה לנו מלחשוב דברים נתעבים כאלו). שהרי נאמר לפי שיטתו, “צדיק מושל ב-יראת ה‘”. וזהו אסון נורא וחותמת ברזל לכסילות אשר יש בעמנו, וכל זה מטומאת מחשבות מינות, אכילת נבילות וטריפות, ראיית סרטים רעים, ועידוד קבוצות כדור-עגל וכל כיוצא בזה.

ואלו בדיוק אותם הבערים המתקתקים במכשיריהם, ומגיבים לי תגובות נאצה, אלו אותם הכסילים המשיגים עלי שנותנים דופי בפסוקי התנ”ך.

ונסיים בדבריו הנתעבים: “הצדיק עצמו לא רואה, הוא מקבל מהראייה של ה’ יתברך עצמו”. ע”כ. כעת, לאחר שכתב דברים קשים כלפי מעלה וחירף וגידף, עכשיו הוא כותב, “הצדיק עצמו לא רואה, הוא מקבל מהראייה של ה’ יתברך עצמו”. ע”כ. ואיני יודע מה יותר חמור, ההתחלה של דבריו, או הסוף של דבריו. בכל אופן, לפי דבריו של הכסיל, הצדיק יש בכוחו לקבל את ראייתו והשגתו של ה’ יתברך ממש. כלומר, יש ביכולת אנוש, להשיג את השגתו של ה’ יתברך בצד מה.

הבה נתבונן במשה רבינו אשר הוא בחיר האדם בוודאי. ופעם אחת התבוננתי בפסוק שנאמר על משה רבינו כך (במדבר פרק יב פסוק ג פרשת בהעלותך): “וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה”. ויצא לי לשאול, מפני נאמר על משה רבינו המילה, “מאוד”, היה מספיק לומר, “והאיש משה עניו”. ובשביל מה באה המילה “מאוד”? ובאמת לאחר חקירה ודרישה קטנה, לא מצאנו על אף אדם בכל התורה נביאים וכתובים שנאמר על איזה שהוא אדם שהיה ענוותן. ובוודאי לא נוכל לחשוד אותם שלא היו ענוים, כי הענוה היא היפך הגאווה. אלא חייבים אנו לומר, שאע”פ שהיו הרבה ענוים, בכל זאת לא יקרא אדם לעולם עניו, אלא אם כן הוא יהיה “עניו מאוד”. ומכיון שלא היה אדם כמו משה רבינו שהיה בענווה כה גדולה, הוא היחיד שנכתב עליו שהיה ענוותן.

ודע כי משה רבינו שבר כל המסכים המבדילים כולם. כמו שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים”. ע”כ. והרי שאחד מיסודות הדת הוא להאמין ולדעת שמשה רבינו היה היחיד שהגיע לדרגה זו.

וכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה, היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה [ניתנה] מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה’, הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה, “דיבור“, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום, אשר הגיעה אליו, ושהוא [משה רבינו היה] במעלת לבלר שקורין לפניו, והוא כותב כולה, תאריכיה וספוריה, ומצותיה, וכך נקרא “מחוקק“. ע”כ.

והנה אותו משה רבינו כאשר מבקש רק לקבל ולהבין את דרכיו של ה’ יתברך האמיתיים, ולהבין מהלכיו. עונה לו ה’ יתברך ואומר (שמות פרק לג פסוק יח – כג פרשת כי תשא): “וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ: וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כָּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהֹוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם”. אבל אמר לו ה’ יתברך, “וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי: וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר: וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי: וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ”. וכי לבורא יתברך יש פנים חלילה?! ודאי שלא. אלא אמר ה’ יתברך למשה, לא תוכל להכיר אותי באמת מי אני ואת המהלכים שלי, ולהשאר בחיים! ומה פירוש לא תוכל? וכי הבורא הוא חסר יכולות להשאיר אדם בגוף חי ולהכירו? אלא השגת ה’ בידיעה שלימה כזו, לא תוכל להמצאות בגוף גשמי! זה מה שנקרא מדעי הרוח. ולכן מעשה מרכבה האמיתי, זה לא פרצופים, זיווגים, בירור ניצוצות והדומים מן ההזיות הללו. ה’ ירחם. אלא מעשה מרכבה, זו הבנה במהלכי ה’ יתברך בעולמו, מי הוא ומה יכולתו האמיתית.

והנה כאשר נתבונן בבקשתו של משה, נראה כמה דברי הכסיל נתעבים מאוד כלפי הבורא. ומה משה שהיה בחיר האדם מכל המין האנושי, כאשר ביקש לדעת רק את מהלכיו של ה’ יתברך ואת מדעי הרוח לאמיתם של דברים, אמר לו הבורא יתברך, שלא ניתן לעשות כן. כל שכן לדברי הנעצה של הכסיל הנזכר, שכתב שיש בכח הצדיק לקבל את חושיו, ואת עצמותו של ה’. סוג כזה של גידוף ונאצה עוד לא פגשתי. מה גם שגובל הדבר בטמטום גדול.

ואחר שפירקנו את דבריו של האיש שחירף וגידף כלפי הבורא יתברך, כעת נביא את הפסוק האמיתי והלא משורבט. נאמר בשמואל (ב פרק כג פסוק א-ג): “וְאֵ֛לֶּה דִּבְרֵ֥י דָוִ֖ד הָאַֽחֲרֹנִ֑ים נְאֻ֧ם דָּוִ֣ד בֶּן־יִשַׁ֗י וּנְאֻ֤ם הַגֶּ֙בֶר֙ הֻ֣קַם עָ֔ל מְשִׁ֙יחַ֙ אֱלֹהֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּנְעִ֖ים זְמִר֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל: ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה דִּבֶּר־בִּ֑י וּמִלָּת֖וֹ עַל־לְשׁוֹנִֽי: אָמַר֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִ֥י דִבֶּ֖ר צ֣וּר יִשְׂרָאֵ֑ל מוֹשֵׁל֙ בָּאָדָ֔ם צַדִּ֕יק מוֹשֵׁ֖ל יִרְאַ֥ת אֱלֹהִֽים“. והנה הנביא שמואל מתאר את דבריו האחרונים של דוד מלך ישראל. ובהם דוד המלך מסביר, שהקורא את מזמוריו ואת שיריו לבורא יתברך, לא יחשוב שהם דברים של מה בכך, אלא יש בהם דברים שהבורא שם לו בפיו לומר, על מנת ללמד אחרים. ולזה אמר, “רוח ה’ דבר בי ומילתו על לשוני”, שמכיון שרצה הוא יתברך להלל ולשבח את הבורא, הביא לו הבורא יתברך דיבורים נכוחים וטובים על לשונו. ויונתן תרגם שאמר דוד המלך דברים אלו בנבואה. (ע”פ הרד”ק).

והמשיך ואמר שמואל הנביא את דבריו של דוד המלך. שאמר דוד המלך, “אלהי ישראל לי דיבר צור ישראל”, כלומר, אלו הדברים שאני הולך לומר, מאת ה’ בנבואה הם. ומה הם? “מושל באדם צדיק” – “מושל יראת אלהים“. כלומר, פלוני הנזכר, הוסיף בפסוק אות מיותרת, שכתב, “צדיק מושל ביראת אלהים”, והוסיף את האות “בי”ת“, ובכך עיוות בצורה נוראית את ההבנה, והכריח בכך לפי בורותו, שיש לבורא יתברך “יראה”, כאילו הוא יתברך מפחד ממשהו חלילה.

וכתב בפירוש המשנה לרבינו הטהור הרמב”ם (מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “היסוד הראשון – מציאות הבורא ישתבח. והוא, ש[נדע בדעתינו ונחתום בליבנו, כי] יש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואילו [חלילה] נתאר סילוק מציאותו, [נדע בהחלט] כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ו[אמנם], אלו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז [ודאי] לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר.

כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו [לאף אחד], וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון, הוא אשר מורה עליו דיבור [שאמר] (שמות פרק כ פסוק ב פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי”. ע”כ.

והנה מכאן ראיה חותכת וברורה, שחלילה לנו לומר שבמצוותינו אנו פועלים פעולות ומבטלים כוחות טומאה מדומיינים ולא קיימים. כי ה’ אחד ושמו אחד. ואין הוא זקוק לנו על מנת “להלחם” או “להשבית” איזה כח מסויים. שהרי כולם ניזונים מכוחו, ואין הוא ניזון ומופעל משום דבר שבעולם.

וכבר כתב רבינו הרמב”ם (בפירוש המשנה הנזכרת) ” … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘”.

וכעת נסביר הדברים, דוד המלך מודיע ואומר, שהקב”ה מעמיד אדם מושל ואחראי על אחרים, באופן שיעורר את כולם ליראת ה’. ומה היא? שילמד לפחד מן הבורא ולירא ממנו! וכמו שכתב התרגום יונתן, “אֲמַר דָוִד אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל עֲלֵי מַלֵיל תַּקִיפָא דְיִשְׂרָאֵל דְשַׁלִיט בִּבְנֵי אֱנָיָא קוּשְׁטָא דָאִין אֲמַר לְמַנָאָה לִי מַלְכָּא דְהוּא מְשִׁיחָא דַעֲתִיד דִיקוּם וְיִשְׁלוֹט בִּדְחַלְתָּא דַיָי“. וביאר יונתן, שאמר דוד שהמשיח שיקום על ישראל אשר יצא ממנו, יהיה שולט ביראת ה’. ומה היא? שיחדיר בצדקותו את יראת ה’ בכל לבבות ישראל! (ע”פ הרד”ק).

וכתב המצודת דוד והסביר, שכאשר עומד הצדיק למשול בבני אדם, אז תמשול יראת אלהים על העם, כי כל עיקר ממשלתו ודיבורו הוא לעשות רצון הבורא, ובכך בוודאי שעל ידי הצדיק האמיתי, תהיה בלב ישראל יראה ממנו יתברך.

ובכך נתגלה הכסילות של עונה התשובה, שבעצם בתשובה אשר כתב ושרבט, חבויה כפירה אמיתית באלהי ישראל, שיבוש פאגני וארור, וריח של מינות וזוהמה קשה.

ואף תלמוד מפורש לא הבינו. שדרשו רבותינו משל על הנאמר לעיל. ואמרו בתלמוד (בבלי מועד קטן טז:) “אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על – נאם דוד בן ישי, שהקים עולה של תשובה. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים, מאי קאמר? אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי – צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה“. ע”כ ובוודאי שכל המבין דבר זה כפשוטו, הרס והחשיך את כל התורה כולה.

כמו שכתב הרמב”ם (סנהדרין י’ א’ בפירוש המשנה): “וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות, [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעותם וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם. ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך! וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]. עכ”ל.

כל מי שמעכל את מה שכתוב כאן מסיק וזוכה לכמה מסקנות:

א) החרבת היהדות באה בעקבות אי הבנת חז”ל וחוסר עיון בהם, במליצתם ומשליהם.

כמובן וברור שכל זה הגיע מן החשק העז לחבר ספרים, להיות פוסק, להיות עוד אחד ששומעים עליו, עד שלא שמו ליבם לאמת של חז”ל. ולהרחבה עיין במה שכתבתי כבר – השקפת התורה לאורו של הרמב”ם

וכעת האם נוכל לעלות על דעתינו, שיש אדם צדיק ככל שיהיה, שיכול למשול בבורא יתברך?! בוודאי שלא. אלא באים רבותינו השלימים, לומר לנו, שהבורא יתברך כאשר צריך לקחת את הדין מבני אדם חוטאים, אם עומד צדיק ומחזיר את עם ישראל בתשובה ומעמיד אותם על יראת ה’, ממילא גזירת ה’ נעלמת כלא היתה.

כמו שנאמר (ישעיהו פרק ו פסוק י): “הַשְׁמֵן֙ לֵב־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן־יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ”. והרי עיקר הרפואה וביטול הגזירות באים בעקבות התשובה. וכאשר הצדיק מושל בעם, ומחדיר לעם יראת ה’. בזה הוא זוכה למשול על הגזירות, כלומר, לגרום לבורא יתברך לבטל את גזירותיו, שהרי לא באו אלא בעבור מעשי בני אדם. ואם מתקנים מעשיהם, אין צורך בגזירות!

ועל זה אמר (תהלים פרק יג פסוק א): “לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד”. ואמרו רבותינו בתלמוד (פסחים קיט.): “אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב למנצח מזמור לדוד. זמרו למי שנוצחין אותו ושמח. בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מנצחין אותו – ועצב. אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו. אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם – ידו כתיב, זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין”. ע”כ. וכי יעלה על הדעת שאפשר לנצח את הבורא יתברך? בוודאי שלא! אלא הכל הוא על דרך המשל, לומר ולהודיע, שה’ יתברך שמח אם אדם חוזר בתשובה על מעשיו, ובכך מסיר את הגזירות מעצמו!

ולכן הצדיק, הוא “מושל” בגזירת ה’. כלומר, יש ביד הצדיק לבטל גזירה רק באופן שהוא מחזיר את העם בתשובה. וכדוגמת מרדכי ואסתר, וכדוגמת משה רבינו, וכן על זאת הדרך.

ובזה יתבאר בערותו וכסילותו של עונה התשובה, אשר חוסר הבנתו ומהירות תשובתו הכשילו כשלון גדול. מקוה אני שיחזור בתשובה שלימה על כך שחירף וגידף כלפי שמים.

ממני חן שאולוב ספרדי טהור.