.

בתאריך 20/01 – נתפרסם סרטון של הרב בנימין בערוצו החשוב שברי לוחות תחת הקישור הזה: ובתגובות שם נכתב בשם: “yosefco3” – תגובה די צורמת לכל מבקש אמת. ולפני שנציג את תגובתו ניתן קצת רקע על הכסיל. מתוך תגובותיו החוזרות והעקביות, מדובר במין אורתודוקסי חסידי הקרוץ מהבלי הבליו של שבתאי צבי שר”י מפתח את הבסיס לרעיון תנועת החסידות. הכסיל האמור טמוע כל כך בטומאת מפלצת הזוהר הפרו-נוצרי, עד שהוצרך להעליל על האמוראים שכתבו וערכו את התלמוד הירושלמי והבבלי, שבזמנם לא היה סנהדרין/סנהדרין גדולה. כלומר שעשו מה שעשו שלא ברשות סנהדרין גדולה.

וזו כמובן האשמה חמורה, משום שהאשמה מסוג זה גובלת בחירוף וגידוף כלפי האמוראים, כלומר שמי שיטען טענה כזו, במילים אחרות יאמר, שרבינא ורב אשי ושאר האמוראים שהוסיפו ברכות נוספות ומנהגים נוספים, עשו כל זה שלא ברשות סנהדרין גדולה. וידוע מה עונשו של מי שמוסיף מצוה אחת על התורה שלא ברשות סנהדרין גדולה. ולא רק מצוה אחת אסור להוסיף, אלא הוספה על דבריהם של חכמים היא לכשעצמה חירוף וגידוף כלפי תורת ה’ יתעלה שמו. ובמילים יותר אחרות, לפי הכסיל המין הלזה, חיבור התלמוד הבבלי והירושלמי נעשה כנגד תורת ה’ הטהורה, וחייב לגונזו לשיטתו העילגת של הבהמי!

.

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ממרים פרק א הלכה א – ב): “בית דין הגדול שבירושלים [=סנהדרין גדולה] הם עיקר [=לא אחרים! לא התוספות, לא היתירות, לא החסרות, לא הראב”ד וגם לא הרמב”ם עצמו! אלא בית דין הגדול הם עיקר] תורה שבעל פה, ו[רק] הם עמודי ההוראה, ו[רק] מהם חוק ומשפט [=אסור או מותר] יוצא לכל ישראל.

ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר, “על פי התורה אשר יורוך”, זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן [=כל מי שמתיר מה שאסרו הם, או כל מי שאוסר מה שהתירו הם כפי שעשה השולחן ערוך ומורו המכשף הפגאני ספר הזוהר הטמא], עובר בלא תעשה! שנאמר, “לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” [=בדיוק כמו שספר הזוהר עשה ושאר הגדויילים שסרו מדרך ה’] … שכל חכם שמורה על דבריהם [=כמו שעשה המכשף הזוהרי וכמו שפסק בספר שולחן ערוך והורה על דבריהם של חז”ל], מיתתו בחנק, שנאמר, “והאיש אשר יעשה בזדון” וגו’.

אחד [החולק על] דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה. ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו, אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, “מכל הדבר אשר יגידו לך”, זו הקבלה [למשה מסיני] שקבלו איש מפי איש“. ע”כ.

.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה א – ב): “מי שאינו מודה בתורה שבעל פה [=ביחס לכל האמור שכתב למעלה], אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול“. ע”כ.

.

והניף רבינו ידו וחיזק ענין זה ללא פחד, וכתב בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות.

לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע ומוליד חורבן! שכאן כאשר התיר מה שאסור, הרי הוא עוקר הלכה. וכאן כאשר אסר מה שמותר, הרי הוא עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה, שהרי כל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר [=כמו שנהג השולחן ערוך], מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות האחרונים, מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה בסדר, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

.

והנה, פשוט וברור, שאם רבינא ורב אשי יפסקו הלכה אחת שלא ברשות בית הדין הגדול, כלומר שלא ברשות סנהדרין גדולה, הרי דינם כממרים גמורים שעברו על חוקות התורה. ומה מטרתו של הכסיל באמרה זו? הוא רוצה לתת טענה ולהגן על המקובלים ועל הזוהר ימחה שמו! כיצד? אם הוא מוכיח שרבינא ורב אשי והאמוראים הטהורים כתבו את התלמוד הבבלי והירושלמי, ואף הוסיפו על דבריהם של קודמיהם במנהגים ובגזירות, הרי שקיבלנו גם אנו תורה שהיא ללא מסורת וללא הסמכה של הסנהדרין! ואם כן, מדוע שלא נקבל את כישופיו של המפלצת הזוהרית לטענתו?

.

וכעת לתגובתו של הכסיל הבהמי: “התלמוד נכתב ונחתם עשרות או מאות שנים אחרי שלא היתה יותר סנהדרין. [=מה? אינך יודע שסנהדרין היה קיים ושריר עד חתימת התלמוד?] כך שלומר ש”ועשית ככל אשר יורוך” מתייחס לתלמוד , זוהי הרחבה. מבחינת הרמב”ם סמכות התלמוד היא כי קיבלוהו כלל ישראל. בכל אופן, ברור לכל מי שקורא תנ”ך ותלמוד ברצינות שהמדובר בשתי דתות שונות לחלוטין. [=מה? וכי התלמוד אינו תואם את התנ”ך לשיטת הכסיל? ומסביר העילג], בתנ”ך למשל לא כתוב מאומה על הלכות שחיטה, אך כתוב המון על לאומיות. לעומת זאת, בתלמוד לא כתוב כלום על לאומיות אך כתוב המון על הלכות שחיטה. בתנ”ך אין המון פלפולים על כל מצווה, בתלמוד יש. בתנך יש נביאים, לוחמים, מלכים. בתלמוד אין. בתלמוד יש פלפלנים ופלפולי הלכות בתנך אין (חוץ מדוגמה בודדת בספר חגי). בקיצור, המדובר בספרים שונים לגמרי. דתות שונות לגמרי.  אבל מה אתה תגיד לי? “התלמוד הוא התפתחות של התנ”ך לתקופת הגלות בה אין מקדש” אז גם אני אומר לך שהזוהר הוא התפתחות של תורה שבעל פה. ואם אתה רוצה להיות “מקוריסט” ואתה נגד התפתחויות כאלו, לך עד הסוף! לך עד התנך! למה להסתפק בזוהר?”. ע”כ תגובתו של הכסיל הלזה.

.

והנה באמת התת רמה של התגובה הזו מבחינתי הרקיע שחקים לרמות עצומות של בורות וחוסר ידיעה. ואיני מתכוין לעמוד על החירופים הנוספים של הכסיל הזה, שבאו בעקבות הליכתו אחר העבודה זרה הזוהרית. מה שכן הפריע לי, זה שהוא מנבל את פיו הטמא והארור על רבותינו ז”ל, וטוב שנהפכה שלייתו על פניו ולא ידבר מילה אחת על הטהורים הללו הנקראים, “חז”ל” אשר מסרו נפשם וחייהם על מנת להעמיד ולהציב תורת אמת!

.

ונעלם מהכסיל הלזה, דברי רבינו הטהור (הקדמה ליד החזקה לרמב”ם): “… נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן: א) רב אשי מרבא. ב) ורבא מרבה. ג) ורבה מרב הונא. … כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות. מהם ראשי ישיבות ומהם ראשי גליות ומהם סנהדרי גדולה. ועמהם בכל דור ודור אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם. רבינא ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא. ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר’ יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה. וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי, מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני.

גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש. שנאמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור במדות שהתורה נדרשת בהן. ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא.

הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו. וחברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי התורה. רבי הושעיא תלמידו של רבינו הקדוש חיבר ביאור ספר בראשית. ורבי ישמעאל פירש מאלה שמות עד סוף התורה והוא הנקרא מכילתא. וכן ר’ עקיבא חיבר מכילתא. וחכמים אחרים אחריהם חיברו מדרשות. והכל חובר קודם הגמרא הבבלית …. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא [=ולכן נחתם התלמוד ולא נמשך עוד, כי בזמן האמוראים היה קיים סנהדרין גדולה עוד] … כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין [=שהרי נעשה ברשות סנהדרין גדולה] כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום“. ע”כ.

.

ושימו לב למילותיו של רבינו הטהור:

א) “שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא”. – כלומר, עד חיבור הגמרא וסיום עריכתה, היה עדיין סנהדרין גדולה, ועשו ברשות בית הדין הגדול. ולא כמו שטען הכסיל הבהמי עליהם.

ב) “וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור במדות שהתורה נדרשת בהן. ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא” – שוב רבינו מדגיש שכל מה שחובר בתלמודי הירושלמי והבבלי הכל נעשה ברשות בית דין גדול!

ג) הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו. וחברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי התורה … והכל חובר קודם הגמרא הבבלית …. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם [=סיום] חיבור הגמרא [=הבבלית, לכן נחתם התלמוד ולא נמשך עוד, כי בזמן האמוראים היה קיים סנהדרין גדולה עוד] … כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין [=שהרי נעשה ברשות סנהדרין גדולה] כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום“. ע”כ. נמצא פשוט וברור לכל קורא, שהדברים לא עולים בקנה אחד כמו שכתב העילג עבד הזוהר הפרו-נוצרי בתגובתו!

.

וכן מצאתי לרבינו הטהור (הקדמת הרמב”ם למשנה): “וכאשר מתו כל החכמים ע”ה שהאחרונים מהם רבינא ורב אשי וכבר נשלם התלמוד, הרי כל מי שעמד אחריו אין מטרתו אלא הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע“. ע”כ. אין להוסיף ואין לגרוע! מדוע? מכיון שדבריהם נתקנו כולל כולם ברשות בית הדין הגדול. נמצא שכל מי שהוסיף דבר על דבריהם, בין בהלכה, בין בחומרא מסויימת, או גרע מדבריהם, או שינה מדבריהם, הרי הוא מרים יד בתורת משה! שאין הפרש בין זה המוסיף על גזירות חז”ל ותקנתם, לבין זה המוסיף על התורה עצמה! שהרי ה’ יתברך אמר בעצמו, לא תוסיף ולא תגרע, והוספה זו וגריעה זו אמורה גם על אותם דברים שנתקנו בבית הדין הגדול שהיה קיים עד כמה שנים לפני סיום כתיבת התלמוד! ומטעם זה נחתם התלמוד בבלי!

ומי שרוצה לקיים את תורת ה’ האמיתית ובעצם לקיים את יעודו בעולם, חייב ללכת בכל ההלכות כפי שפסק רבינו הטהור הרמב”ם, שהיה הנאמן לתורת משה ולכל מה שנפסק ברשות סנהדרין גדולה שהיתה קיימת עד ימות רבינא ורב אשי!

.

ורק מטעם זה, כלומר רק מטעם המסורת בלבד, עלינו להשמיד ולנתץ את ספר הזוהר הפגאני הפרו-נוצרי. וכמו שכתב הרא”ש (מסכת חולין פרק ב סימן ו): “ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש”ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש”ס’ הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש”ס מסכים עליה.  ע”כ. והנה דבריו של הרא”ש מפורסמיים וגלויים לכל! וטעמו ונימוקו עמו, שכתב ונימק, שהסיבה שאנו לא מקבלים כל ענין ותוספת שנכתבו לאחר תקופת המשנה והתלמוד, ואפילו, “תוספתא“! כל שכן בדבר המוחק יסודות דת! הסיבה היא מסביר הרא”ש, הוא משום שכאשר חכמי ישראל בעלי התלמוד ושאר החיבורים, “ספרא”, “ספרי” וכו’, שחברו את חיבוריהם, הלכו בדקו חקרו וחזרו לידע כל הספרים שהיו, וביררו מה אמת ומה לא! מה הם דעות נכונות, ומה הם דעות כוזבות!

ואם חכמי ישראל חקרו וחזרו לדעת כל הספרים שנכתבו וכל הדעות שנאמרו בזמנם ולפני כן, איך לא מצאו את הזוהר הפרו-נוצרי הטמא? איך לא ידעו כי קיים תנא חשוב כרשב”י שאוסר להניח תפילין בחולו של מועד? איך לא ידעו ולא שמעו ממי שהיה ל-“רבו” של מחבר המשנה רבי יהודה הנשיא, שאוסר לנשואה ללכת עם שערות גלויות בבית? אלא ודאי כי גם אם “ידעו”, לא התייחסו לדברים המהובלים ולדעות הרקובות שרחוקות מכל תוכן!

.

ולכן, פשוט וברור שספר הזוהר הוא ספר עבודה זרה שאין עליו מסורת. ובקרוב אכתוב מאמר ואוכיח, שעד יוסף קארו בעל השולחן שהרס את עם ישראל ואת מחשבתו, ספר הזוהר היה מונח בקרן זוית רק למקובלים הטפשים!

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.