.

***

“ברכה בבוקר על כיסוי הראש”

אמרו רבותינו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד ב): “כי פריס סודרא על רישיה, לימא: “ברוך עוטר ישראל בתפארה“. והנה, חלק מברכות השבח שתקנו חז”ל לברך בסדר הנהגת הבוקר, בתוך דבריהם אמרו שנשאו ונתנו על מה לברך, היתה הוראתם, שכאשר אדם שם כיסוי על ראשו בשחר, בין אצל האיש ובין אצל האשה, שיברך, “עוטר ישראל בתפארה”, כלומר עצם תקנת הברכה, על מנת שישבח את הבורא יתברך, על הכיסוי שנתן לו על מנת לכסות את ראשו.

ובוודאי ופשוט הדבר, שאין חובה לשום איש לשים כיסוי על ראשו, וכמו שאין חובה לאדם להשים נעליים, כך בוודאי אין חובה לאיש להשים כיסוי על ראשו. מה שאין כן אצל האשה הנשואה, שחייבת להשים כיסוי ראש שמכסה את ראשה, על מנת שידעו שהיא אשת איש היא. וכמו שהארכתי בסדרת מאמרים כאן.

ומהיכן ראייתי שאין חובה כלל להשים כיסוי ראש? מתוך שתי תלמודים שמהם רצו כמה ללמוד שדווקא משם יש חובה לכל אדם להשים כיסוי הראש. אלא, שכל המעיין בשתי התלמודים הללו שנציג, יראה ויבחן היטב, שאותם הדברים המובאים בתלמודים שנגיש לפניכם, הם אינם הוראה כלל, אלא שבח ששבחו חכמים את מי שנוהג בכך. וזו ההבחנה רבת החשיבות היא. כלומר, יש המון דברים/הנהגות שבעלי התלמוד מספרים, ואף מעודדים ומשבחים, שחלקם כלל אינם חובה מן הדין! או, שאותם דברים, הם הדברים שצריך לעשות, ואם לא עשה לא עבר עבירה בכך, אלא שמנע מעצמו דבר שהנהיגו לעשות. כמו, שלוש סעודות בשבת, שחובה על האדם לעשות. וכמו קריאת פסוקי דזמרא בברכה לפני ואחרי כל יום.

.

וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות שבת פרק ל הלכה ט): “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים”. ע”כ. וכמובן מי שקשה לו הדבר, ונעשה תשוש, עייף, ומעיק עליו הדבר, פטור מדבר זה. ומדוע? מכיון שמדובר בהנהגה שהיא מעין חובה משום כבוד השבת. והבחנה זו היא חשובה מאוד לכל מורה הוראה, ובזה רבינו הרמב”ם היה מעולה ומדוקדק מאוד בכך. וכעת נעבור למקור הדברים כנ”ל.

.

“מקור ראשון – מסכת שבת”:

אמרו רבותינו בתלמוד (בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב): “אמר רבי יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת. אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף! – כי קאמרינן – בפסוקי דזמרא”. ע”כ. ולפני שנתקדם בתלמוד ונבוא לענין שאנו מדברים עליו, יש להתעכב כאן ולהסביר את כוונת רבי יוסי:

.

התלמוד מסביר, שמה שאמר רבי יוסי, “מגומרי הלל בכל יום“, אין הכוונה שבכל יום יאמר אדם נוסח “הלל” בברכה. שאז בוודאי נמצא מחרף ומגדף. וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קיח עמוד ב): “הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול מן התפלה. [ומדוע?], שהלל לא ניתן אלא להודאה על מה שעבר באיזה נס או באיזה גאולה. וכל שקובעו בכל יום, דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא, ועל דבר זה הוא קוראו מחרף.

ויש מפרשים הטעם, שמתוך שאומרו תמיד, ושלא בטעם, אינו מרגיש להתעורר עליו בימים שנקבע בו להודאה על הנסים שארעו בהם, ויבוא מזה להכחיש בהם. ובירושלמי פירשו, שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו, והרי הוא קורא י”י עשה עצביהם, ונמצא מחרף. אבל פסוקי דזמרה, והוא מתהלה לדוד עד סוף תהלים, מצוה לאומרם בכל יום”. ע”כ.

ואני נראה לי, שהוא מחרף ומגדף משתי סיבות אחרות:

.

א) האחת, שנוהג ומנהיג תקנה שלא נהגו בה חכמים, ועושה מנהגים ומברך ברכות ללא שגזרו על כך חכמים ולא התקינו בבית הדין, והרי זה עוקר תורה שבעל פה! שכן הזהיר ה’ יתברך ואמר, לא תוסיף ולא תגרע! וכאשר חכמים התקינו תקנה, לא התקינו תקנה אלא ברשות בית הדין הגדול! וכאשר אדם מוסיף אפילו באמירת נוסח הלל בכל יום, הרי זה עוקר את מסורת התורה שבעל פה!

.

ב) והשנית, שמברך ברכות לבטלה בכל יום! וכל ברכה שאינה צריכה, הרי ברכה לבטלה, ונושא שם שמים לשווא!! וכה דברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו): “כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו”. ע”כ.

וכתב רבינו והוסיף (רמב”ם הלכות שבועות פרק יב הלכה ט – י): “השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה’ לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנדוי, וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו יודע שנדוהו, ואם תאמר יודיעו נמצאו כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד … במה דברים אמורים? בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד, אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו [=אמנם יכול! אע”פ שהיה שוגג! אלא שרבינו מוסיף ואומר], ואני אומר, שאסור לנדותו [=כאשר ברך בשוגג], שלא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור“. ע”כ.

ואם לא נעמיד את הדברים בענין ברכות לבטלה, כיצד יאמרו רבותינו, “מחרף ומגדף” על מי שרוצה להודות על שעבר כל יום?! ומה שכתב המאירי, שבכך נראה כאילו אינו רוצה לבקש על העתיד, הדבר קשה! שכן כל התפילה עצמה היא בקשה על העתיד! וגם בטעם השני שכתב, ניתן לומר זאת גם על פסוקי דזמרא! ומה שהביא בשם הירושלמי לא מצאתי לו מקור כעת.

בכל אופן, כאשר חז”ל אמרו מחרף ומגדף, לי נראה שהיתה כוונתם לשתי הסיבות אשר כתבתי.

.

ולכן מבאר התלמוד, שבוודאי מה שאמר רבי יוסי, הכוונה שלו שיהיה חלקו עם אלו שזוכים לומר פסוקי דזמרא בכל יום. ולא רק זו בלבד, אלא שמדבריו אתה למד, כי צריך גם לברך על פסוקי דזמרא הללו! שכן אמר, “יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום“, ומה פירוש, “מגומרי“? אלא פשוט שכוונתו לענין ברכה! כלומר, שיתחיל את אותם פסוקים בברכה ושבח, ויגמור בברכה ושבח!

וכאילו במילים אחרות, רבי יוסי אמר כך: “יהא חלקי מגומרי פסוקי דזמרא שנאמר בהם לשון הילול לבורא, בכל יום“. ומה הוא מילת, “גומרי“? פשוט הדבר שהכוונה לענין, “ברכה“! כמו שאמרו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד א): “… שהיחיד גומר בהן את ההלל”. ומה פירוש, “גומר“? הכוונה ש-“מברך“. וכן מצאנו להרי”ף שכתב (רי”ף מסכת ברכות דף כג עמוד א): “וגרסינן בפרק קמא (דף ד’ ע”ב) אמר רבי אלעזר בר אבינא, כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש (שבת קי”ח ע”ב), אמר ר’ יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר, הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קא אמרינן בפסוקי דזמרה, אמרינן מאי ניהו? מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה. ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח. הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים [ליה] לשמונה עשרה”. ע”כ. ומסיים הרי”ף ומזהיר, מכיון שפסוקי דזמרא פותחות בברכה ומסיימות בברכה, ראוי שאדם לא ישהה בהפסק בכל תחום פסוקי דזמרא!

ומכאן אתה למד, שמקור ברכת פסוקי דזמרא הם מן התלמוד, וכל מה שנהגו בו בזמן התלמוד היה על פי בית דין הגדול. ועוד דבר חשוב מדברי הרי”ף אתה למד, שיש הבדל עצום בין הפסק בברכה עצמה, כגון שאמר, “ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם [ובאמצע הפסיק ואמר דברי חול כגון] תביאו לי משהו מהמטבח, שהכל נהיה בדברו”. שזו ברכה לבטלה וחובה לחזור. לבין זה המפסיק באמצע הענין. כלומר, מי שברך ברכה ראשונה של ברכת המזון, ודיבר בין ברכה ראשונה לברכה שניה, אע”פ שהוא אסור, הנה בוודאי שאם המשיך וסיים ברכת המזון, יצא ידי חובה בכך. ולכן הרי”ף נוקט בלשון עדינה ואומר, “שלא יפסיק אדם באמצע פסוקי דזמרא”. ולא אמר “אסור”. אלא לסברתו, מכיון שברכה אחרונה של ישתבח, חוזרת על פסוקי דזמרא, הדבר אינו ראוי שיפסיק האדם לדברים אחרים.

.

“סנהדרין נהגו עד ימות רבינא ורב אשי”:

והנה, המון תמהו והשיגו על הרמב”ם, שהרי רבינו הטהור היה דבק מאוד בתלמוד, וקנאי לשיטתו! והוא, שלעולם לא יתכן לברך ולתקן ברכה לכל עם ישראל, אלא דווקא עד תקופת חתימת התלמוד, שכן עד תקופת חתימת התלמוד היה סנהדרין.

.

כמו שכתב רבינו בעצמו (הקדמה לספר משנה תורה): “… נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן: א) רב אשי מרבא. ב) ורבא מרבה. ג) ורבה מרב הונא. ד) ורב הונא מר’ יוחנן ורב ושמואל. ה) ורבי יוחנן ורב ושמואל מרבינו הקדוש. ו) ורבינו הקדוש מרבי שמעון אביו. ז) ורבי שמעון [מרבן גמליאל אביו. ח) ורבן גמליאל מרבן שמעון אביו ט) ורבן שמעון] מרבן גמליאל הזקן אביו. י) ורבן גמליאל הזקן מרבן שמעון אביו. יא) ור’ שמעון מהלל אביו ושמאי. יב) והלל ושמאי משמעיה ואבטליון. יג) ושמעיה ואבטליון מיהודה ושמעון. יד) ויהודה ושמעון מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי. טו) ויהושע ונתאי מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן. טז) ויוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן מאנטיגנוס. יז) ואנטיגנוס משמעון הצדיק. יח) ושמעון הצדיק מעזרא. יט) ועזרא מברוך. כ) וברוך מירמיה. כא) וירמיה מצפניה. כב) וצפניה מחבקוק. כג) וחבקוק מנחום. כד) ונחום מיואל. כה) ויואל ממיכה. כו) ומיכה מישעיה. כז) וישעיה מעמוס. כח) ועמוס מהושע. כט) והושע מזכריה. ל) וזכריה מיהוידע. לא) ויהוידע מאלישע. לב) ואלישע מאליהו. לג) ואליהו מאחיה. לד) ואחיה מדוד. לה) ודוד משמואל. לו) ושמואל מעלי. לז) ועלי מפנחס. לח) ופנחס מיהושע. לט) ויהושע ממשה רבינו. מ) ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם מה’ אלהי ישראל.

.

כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות. מהם ראשי ישיבות ומהם ראשי גליות ומהם סנהדרי גדולה. ועמהם בכל דור ודור אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם. רבינא ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא. ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר’ יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה. וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי’ מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני.

גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש. שנאמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור במדות שהתורה נדרשת בהן. ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא. הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו. וחברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי התורה. רבי הושעיא תלמידו של רבינו הקדוש חיבר ביאור ספר בראשית. ורבי ישמעאל פירש מאלה שמות עד סוף התורה והוא הנקרא מכילתא. וכן ר’ עקיבא חיבר מכילתא. וחכמים אחרים אחריהם חיברו מדרשות. והכל חובר קודם הגמרא הבבלית.

.

נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה’ קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.

וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון:

ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום וכו'”. ע”כ.

נמצא מדבריו הטהורים, שלאחר חתימת הגמרא, אסור לתקן שום ברכה לעם ישראל, שכן בטלה סנהדרין ואין בית דין לעם ישראל.

.

וכעת נמשיך בדברי התלמוד הנזכר, לאחר שהובאו בתלמוד אותם השבחים שאמר רבי יוסי, עוד הביאו מדבריו כמה דברים: “אמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. אמר רבי זירא: מאי קרא – ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתי בחולי מעיים. דאמר מר: רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתי בדרך מצוה. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממושיבי בית המדרש, ולא ממעמידי בית המדרש. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי מגבאי צדקה, ולא ממחלקי צדקה. ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו.

… אמר רב נחמן: תיתי לי [יבוא לי שכר] דקיימית שלש סעודות בשבת. אמר רב יהודה: תיתי לי [יבוא לי שכר] דקיימית עיון תפלה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי [יבוא לי שכר] דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב ששת: תיתי לי דקיימית מצות תפילין. ואמר רב נחמן: תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכו'”. ע”כ.

.

והנה הדבר פשוט וברור כי מה שנאמר, “תייתי לי”, בשם החכמים, באו לומר, שעל זה שנהגו הם מדת חסידות, יבוא להם שכר יותר מן אחרים שלא נהגו בכך. במילים אחרות, כאשר רב הונא בנו של רב יהושע אומר, יבוא לי שכר שלא הלכתי מחוץ לביתי ארבע אמות בגילוי ראש, יבוא לי על כך שכר יותר מאחרים שלא קיימו זאת. כלומר, הדבר פשוט וברור, כי לדעת התורה, ולדעת חכמים, אין חובה לאיש ללכת עם כיסוי הראש. במילים אחרות, יש המון מדברי שבח שחכמים שיבחו מעשיהם, וחלקם הם בגדר חובה, וחלקם הם בגדר רשות. לכן, לענין כיסוי הראש, אף שראוי לכל אדם ללכת בכיסוי הראש, הנה בוודאי מי שאינו הולך בכיסוי הראש, אינו עובר עבירה חלילה.

ולכן רב הונא בנו של רב יהושע, מבקש שיקבל שכר על מה שלא נהגו שאר העם בכך. וכן מה שאמר רב ששת, מה שבחו בזה שהניח תפילין לכאורה? הרי דבר זה חובה הוא!! וכנראה בזמנו של רב ששת, קיום מצות תפילין היה בגדר, “סכנה” מפני העמים, ולכן מפאת זו הסכנה, שיבח עצמו שקיים מצוות תפילין ולא נמנע מלהניחם בשום אופן. ורצה ללמד מוסר את האחרים! כלומר, עצם האמירה, “תייתי לי”, הם דברים מובדלים שנהגו חכמים לעשותם, מה שאחרים לא עשו. ויש מהם דברים שהם חובה, ויש מהם דברים שאינם חובה. ויש מהם דברים שהם חובה, אמנם מפני הסכנה נעשים כלא חובה. ולכן כל שבח כזה, בא ללמד אותנו מוסר וחשיבות של חכמים לאותם הדברים.

ורצוני לומר, שלעולם לא יתכן ללמוד רק מכאן, שיש חובה לקיים שלוש סעודות בשבת. במילים אחרות, אם לא היתה משנה, או תלמודים אחרים, שמעידים בצורה ברורה, על החובה לקיים שלוש סעודות בשבת, רבינו הרמב”ם לא יכל לפסוק מלשונות אלו של השבח, שיש חובה לעשות שלוש סעודות בשבת!

.

ומהיכן למד רבינו שיש חובה לעשות שלוש סעודות בשבת? מזה שנאמר במשנה (מסכת שבת פרק טז משנה ב): “מצילין [מפני הדליקה] מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. כיצד נפלה דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות. במנחה, מזון סעודה אחת. ר’ יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות”. ע”כ. ומן המשנה הזו הינך למד, כי חובה לקיים שלוש סעודות בשבת! שכן מצילין מן הדליקה בשביל אותם סעודות! וכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שבת פרק טז משנה ב): “האדם חייב בשלש סעודות בשבת. אחת בליל שבת ושניה ביום השבת בשחרית, ושלישית במנחה“. ע”כ.

.

וכן לענין כיסוי הראש, רבינו כותב כך (רמב”ם הלכות דעות פרק ה הלכה ו): “צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן, לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן, ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהא צנוע ולא יגלה בגדיו עד שישב, ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, ויכנס חדר לפנים מחדר מערה לפנים מן המערה ונפנה, ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פירועו, ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה, ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק”. ע”כ.

והנה רבינו הטהור ידע להבדיל היטב בין הוראה והלכה, לבין “צניעות גדולה”, שנוהגים בה דווקא תלמידי חכמים! ובתוך אלו הדברים, רבינו מקבץ את כל מה ששבחו חכמים בעצמם והמעשים שעשו. אמנם רבינו מדגיש ואומר שתי פרטים חשובים:

.

• צניעות גדולה. כלומר אינה חובה.
• תלמידי חכמים בעצמם. ולא מחמירים לאחרים.

.

ואחד מן הדברים הללו הוא, “ולא יתגלה ראשן“, כלומר רבינו מעיד ומגיד, שרק תלמידי חכמים הם אלו שנוהגים שלא יתגלה ראשן! והכל הוא משום, “והצנע לכת עם ה’ אלהיך”. ולכן מי שהולך ללא כיסוי ראש, או ללא כיפה, בוודאי שלא ניתן לומר עליו חלילה וחס שהוא חוטא! ומהיכן ראייתי? אם רבינו היה מבין, שחובה ללכת עם כיסוי ראש, אלא שרב הונא החמיר על עצמו רק בענין ד’ אמות לא ללכת ללא כיסוי ראש, אז היה ההבדל בינו לבין החכמים, ששאר החכמים הלכו עם כיסוי ראש תמיד, והוא דבר שחובה. אלא שרב הונא התעלה על כולם, ולא הלך ארבע אמות ללא כיסוי הראש. הנה אם זו היתה ההנחה, היה לרבינו לומר, “ולא יתגלו ראשן ד’ אמות”. אמנם רבינו לא כתב זאת, אלא כתב, “ולא יתגלו ראשן”! משמע, גילוי הראש אינו חובה, אלא משום מידת צניעות! ולכן תלמידי חכמים נוהגים בכך!

וכמובן, איני אומר שאדם צריך ללכת בלי כיפה, אלא להיפך, בפרט בדורינו אנו, שיציאה לרשות הרבים ללא כיפה, מעידה היום על מין פריקת עול מסויימת, שכן כאשר אדם שם כיפה, הדבר מעיד ומגיד שהינו נמנה בין האנשים ששומרים תורה ומצוות, ולכן טוב וראוי ללכת עם כיפה על ראשו, ולא יוריד אותה אלא אם כן יש צורך בכך.

.

מקור שני ל-“כיסוי הראש”:

אמרו רבותינו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א): “אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנא’: מלא כל הארץ כבודו. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי“. ע”כ.

והנה מכאן ראיה חזקה וברורה עוד יותר שאין איסור ללכת בגילוי הראש כלל!! שכן לגבי הליכה בקומה זקופה, אמר רבי יהושע בן לוי “אסור לאדם“… אמנם לגבי כיסוי ראש לגבר, אין הוראה כלל בדבר!! כלומר אין שמץ ולכלוך של איסור לילך ללא כיסוי ראש לגבר! אלא התלמוד שוב מביא, שהבן של רב יהושע הוא רב הונא, לא היה הולך ארבע אמות בגילוי ראש. ומשמע יתירה מכך, שמידה זו רק הוא נהג בכך, ויתכן שלימד הוא את חכמי ישראל שיזהרו בכך. אמנם, בוודאי שאין בדבר איסור!

.

והנה אם התורה שבכתב והתורה שבעל פה לא אסרה על כל כיסוי ראש לאיש, כיצד יעלה על הדעת לומר שכל בני האדם שלא הולכים עם כיפה עוברים איסור? ואם תשאל, מי אמר זאת? ומי כתב זאת?

נענה ונאמר, שלא אחר מספר האופל הפגאני הארור מפי הטומאה כתב זאת. והובאו דבריו בבית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן מו): “כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה. כתב ה”ר דוד אבודרהם (שם) שלא נהגו לאמרה באותן הארצות שאינם מניחים מצנפת לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת ועכשיו נהגו כל העולם לאמרה אף על פי שאינם עוטרים מצנפת וכן דעת התוספות (ס: ד”ה כי פריס) שכתבו כי פריס סודרא על רישיה והוא הדין לכל כובע ולכל כיסוי ונראה לי שטעם ברכה זו לפי שאסור להלך בגילוי הראש כדמשמע בפרק כל כתבי (שבת קיח:) ואפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש מכל מקום מודה דמדת חסידות היא שלא לילך בגילוי הראש כמו שיתבאר בסימן צ”א (ד”ה ומ”ש רבינו ויכסה) בסייעתא דשמיא. ובספר הזוהר ברעיא מהימנא בנשא (קכב:) בר נש אסור למיזל ד’ אמות בגלויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה. ולפי שישראל הם המצווין בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכים עוטר ישראל ונקט לשון עיטור כלומר דרך מעלה צונו בכך ומשום דכתיב (ישעיה סב ג) והיית עטרת תפארת ביד ה’ סיים בתפארה”. ע”כ.

והנני סבור שמילים אלו שנכתבו בבית יוסף בשם ספר האופל, הם לא יצאו מתחת רבי יוסף קארו. ומדוע הנני סבור כך? משתי טעמים:

.

א) מכיון שסדר וכתיבת הלשון לא מתאים כלל עם הזיוף שהביאו כאילו בשמו של ר’ יוסף קארו. שהרי מילים, “ולפי שישראל“, צריכים להיות נסמכים למה שכתב למעלה, “מכל מקום מודה דמדת חסידות היא שלא לילך בגילוי הראש“. ואז שייך לכתוב ולומר, “ולפי שישראל” וכו’. והדבר ניכר היטב, כי ידיים זרות נגעו בספר בית יוסף בקטע הזה, והוכנס זה הקטע בזיוף של המינים הארורים. אמנם, מכיון שר’ יוסף קארו בעצמו לא נשמר מהספר הפרו נוצרי הזה, לכן היה יכולת ביד המזייפים לעשות מה שרוצים, ומפאת זה הענין אינו ניכר זיופו בעין לא ביקורתית.

.

ב) מכיון שבמקום בו מדבר רבי יוסף קארו ועוסק בענינים אלו, כותב בבית יוסף כך (בית יוסף אורח חיים סימן ב אות ו ד”ה ויקום וילך): “ויקום וילך בכפיפת קומה – כדאיתא בפרק קמא דקידושין (לא.) אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו”. ע”כ. והמקום הראוי להביא את דברי השיקוץ המת הזוהרי היה כאן, והדבר מוכיח שרבי יוסף קארו כלל לא הביא מקור זה היכן שהיה צריך וראוי, והרי הדבר מעיד על זיופו!

ועל מה שכתב הטור (טור אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן ב): “ויכסה ראשו, כדאיתא נמי התם רב הונא לא אזיל ד’ אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי”. כתב על זה הבית יוסף שם, “ויכסה ראשו כדאיתא נמי התם. בפרק קמא דקידושין”. ע”כ. כלומר, אם הבית יוסף היה דעתו לסבור כדעת ספר האופל בדבר זה, היה לו המקום הנכון להביאו כאן. ואיני אומר שבוודאי הוא לא הביא דבר זה בבית יוסף בסימן מו, אלא הנני סבור כך מפני שזה לא דרך המקום ולא דרך הלשון.

.

“ספר האופל הפרו-נוצרי – טמטום זימה ועילגות”:

בכל אופן, הבה נבחן את מקור ספר האופל הפרו-נוצרי. ונקדים לו ענין במקום אחר (פירוש הסולם לזוהר – במדבר פרשת בלק מאמר הינוקא אות לח): “פתח ואמר אברכה וגו’, “אברכה את ה’ בכל עת וגו’. שואל [=הטמא], וכי מה ראה דוד לומר, “אברכה את ה'”. ומשיב, אלא ראה דוד שצריכים הזמנה [=כלומר, הטמא מעליל, שדוד המלך אמר, “אברכה את ה'”, כלומר את שם י-ה-ו-ה, ולא משום שדוד המלך רצה לפתוח בברכתו יתברך ולשבח את בוראו. אלא אם כי הבורא יתעלה שמו לפי הטמטום הזוהרי, צריך הזמנה! ומי צריך הזמנה, חלק מחלקיו, ומדוע אמר דווקא, “יהוה“? מכיון ששם זה לפי המכשף הטמא והארור, הוא שם שמתאר פעולה, והרי האות ה’ האחרונה היא הבת האלילית והטמאה, והאות וא”ו הוא כנגד זעיר אנפין הטמא, לכן המכשף מעליל שדוד המלך הטהור, כאשר פתח במילים אלו, כלומר בברכה, הזמין את חלקיו של הבורא. ואת מי הוא מזמין, את הנקבה!! אשתו של זעיר אנפין, שבה מתקנא תמיד הסטרא אחרא, כלומר סמאל הפגאני מתאווה לשמש עמה!!].

ו[לכן] אמר [דוד המלך] “אברכה“. משום שבשעה שאדם יושב על שולחנו, השכינה [=הנקבה!! שהיא] עומדת שם [=לפי דברי הטמא השכינה עומדת שם ומחכה לבשר ודם!! אתם שומעים?!!! חלק מחלקי הבורא מחכה לבשר ודם!!! כלומר חלק מחלקי הבורא זקוק לבשר ודם על מנת לעשות פעולה מסויימת!!!

.

וכעת מסביר הטמא, שגם] הסטרא אחרא עומדת שם. [=כלומר לפי הטמא, לא מספיק שהבת של הבורא ואשתו של הבורא הקבלי זעיר אנפין מחכה לבני אדם בשולחן שאכלו!! אלא לפי הטמא הפרו-נוצרי, יש מלחמה בין חלק מחלקיו של הבורא, לבין ישות מאגית שהיא עבודה זרה לפי המכשף, כלומר לדעתו של המכשף יש אלהים אחרים קיימים, וכל המטרה של בני אדם, הוא לשמור את חלקיו של הבורא מן הסטרא אחרא!!!

ומסביר הטמא], כשאדם מזמין [עושה ברכת זימון] לברך את הקדוש ברוך הוא, השכינה [=חלק מחלקיו שהיא הבת אשתו של זעיר אנפין], מתתקנת כלפי מעלה, [=עולה לבעלה] לזעיר אנפין [=האליל הקבלי הטמא], לקבל ברכות [=כלומר לשמש עמו. ואז] הסטרא אחרא נכנעת. [=ואז הסטרא אחרא, שהוא אלהים אחרים בפני עצמו!! רק אז הוא נכנע, כלומר רק אז הוא יודע שאין לו סיכוי להצליח למלאות את תאוותו ולשמש עם נוקבא אשתו של הבורא!!! והכל למה? כי האדם מזמן על שולחנו ומברך ברכת המזון!! ובפעולה זו שעושה האדם הוא גורם לחלק מחלקי הבורא להזדווג!! אתם שומעים איזו שפלות ארורה נפלו עם ישראל בגלל הטמא הזוהרי??!!!

.

מסביר הטמא ואומר], ואם האדם אינו מזמין לברך להקב”ה [=אם האדם לא עוזר לבורא הנחות, כלומר לא עוזר לנקבה לשמש עם בעלה!!] הסטרא אחרא שומע, ושמח, שיהיה לו חלק בברכה זו. [=יהיה לו חלק בתשמיש עמה!! ומה הוא עושה?] מכשכשא פירושו מנדנד את עצמו מחמת שמחה. [=וכוונת המכשף הזוהרי לומר, שהסטרא אחרא מכין עצמו על התפתלות זו, לתשמיש וזימה עם אשתו של הבורא!!!!], כמו, “כשכשה באזניה” (חולין לז א). [כלומר יוצא לפי הטמא, שזימון בברכת המזון, לא נועד להודיע שהבורא יתעלה שמו זימן לפני בני אדם את סעודתם!!! אלא הבורא יתברך זקוק לברכות השפלים בארץ על מנת להתענג עם חלק מחלקיו, ובמקרה דנן מדובר בקצר אפים הטמא עם אשתו הנקבה נוקבא!!! כמה טמטום!! והחמור ביותר הוא, שאם לא יברך האדם ברכת זימון, מי יבעל את אשתו של הבורא? סמאל הפגאני!!!].

ואי תימא בשאר וכו’: ואם תאמר, בשאר ברכות למה אין הזמנה. [=כלומר אם תאמר, בשאר הברכות, למה לא עושים הזמנה לפני כל ברכה, מדוע רק בברכת המזון עושים הזמנה לנקבה אשתו של הבורא?] ומשיב, אלא דבר הזה של הברכה שמברכים עליו הוא ההזמנה. [=כלומר, בכל הברכות כולם, הטעם שמברכים מסביר הטמא, הוא בכדי שהנוקבא תזדווג עם בעלה הקצר אפים. מה שאין כן בברכת המזון, ההזמנה זו לא הברכה עצמה, אלא ההזמנה היא הבאת הזיווג!!. ממשיך הטמא ואומר] ובוא וראה שכך הוא, שהמברך על פרי, פרי ההוא, הוא הזמנה, ומברכים עליו. ואין בו חלק לסטרא אחרא. [=כלומר, כל הטעם שמברכים על פרי, הכל הוא על מנת לתת מקום לזיווגים עליונים!! ואם אדם לא יברך על פרי, יש חלק לאלהים אחרים לשלוט!!!

.

ממשיך הטמא ואומר] אבל מקודם לכן, שפרי ההוא היה ברשות הסטרא אחרא [שהוא היה ערלה, מעליל הטמא שערלה הטעם שלו בגלל שהוא אצל הסטרא אחרא!! שמעתם איזה חירוף וגידוף??!!] אין מברכין עליו, שכתוב, “ערלים לא יאכל”, שהוא ברשות הסטרא אחרא, משום שאין מברכים על פרי ההוא, כדי שלא יתברך הסטרא אחרא. כיון שיצא מרשותו, דס”א, אחר שני ערלה, יאכל ומברכים עליו. והפרי הוא הזמנה לברכה. וכן כל הדברים שבעולם שמברכים עליהם כולם הם הזמנה לברכה, ואין בהם חלק לסטרא אחרא. [=כלומר, בברכה שמברכים על הפרי, גורמים לשכינה שהיא אשתו של הבורא שתהיה עם הבורא!!! ואם לא מברכים על הפירות, הסטרא אחרא משמש הוא עם אשתו של הבורא!! ונמצא לפי הטמא, כי כיום כמעט כמה מיליונים של יהודים, לא מברכים על פירות כאשר אוכלים אותם, נמצא כי בגללם אשתו של הבורא נבגדת!!! נו תאמרו לי שומעים יקרים, היש טמטום מאגי כזה? היש סכלות כזו נוראה? כיצד יעלה על הדעת לתפוס מספר זה קדוש?!].

.

“אשתו של הבורא על ראש האדם”:

… פתח ואמר החכם וגו’: פו”א, החכם עיניו בראשו וגו’. שואל, אומר, אלא בראשו, וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם, אולי הן בגופו או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם. אלא המקרא כך הוא ודאי. שלמדנו, לא ילך אדם ד’ אמות בגילוי ראש. מהו הטעם. הוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו, דהיינו באותה השורה ועומדת על ראשו, שהיא השכינה”. ע”כ דברי הטמטום.

ונעמוד על סוף דבריו במה שכתב העילג ופירש את דברי שלמה המלך. אמר החכם באדם (קהלת פרק ב פסוק יג – יד): “וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ: הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם“. הטמא הזוהרי מסביר את דברי שלמה המלך ואומר, כי לא היה ראוי לשלמה המלך לומר, “החכם עיניו בראשו”, שהרי הדבר פשוט הוא! וכי היכן העיניים נמצאות? ולכן מעליל הטמא ואומר, שכוונת שלמה המלך היתה לומר, שהחכם, עיניו בראשו, באופן פיזי! כלומר, מי שהוא חכם, עיניו נותן על ראשו, משום שהבת האלילית אשתו של הבורא הקבלי האלילי זעיר אנפין, אשתו היא נוקבא, היא זו שנמצאת על ראשו! שהרי בכל מקום אצל הטמא השכינה זו אשתו של הבורא נוקבא! ולכן לפי דבריו, בכדי שהנקבה תהיה על ראש האדם, הוא אמור להיות חכם ולדאוג תמיד שיהיה לו כיסוי על ראשו, שאם לא כן, אינו חכם הוא! שגורם בכך שהבורא הנקבה הקבלית, תסתלק מעל לראשו”. ע”כ הסבר השיקוץ המתועב הטמא הארור. ומדבריו אלו ניכר, כי היועץ הארור הזה שקם על ישראל, היה עילג גמור! שהרי לא הבין אפילו את דברי שלמה המלך ומשלו! ולא נחת להבין שכל דבריו הם משל ונמשל!

.

וכעת נסביר את דברי החכם באדם. שלמה המלך הטהור, בא להסביר ולומר, שיתרון החכמה והתבונה הוא יותר גדול מן הסכלות והבערות, הפתיות והטפשות! ואמר והמחיש את הדברים בצורה הכי ברורה, “כיתרון האור מן החושך”. ואין ספק שהאור לא רק שחשוב הוא מן החושך, אלא שכל אור הכי קטן, דוחה המון מן החושך. ובדיוק כך מי שמשתמש בחכמה, כל השתמשות ונצילות מן חכמת האמת, היא אור, וכל השתמשות כזו בוודאי תדחה הרבה מן החושך! ולכן המשיך ואמר, שלא יטעה האדם לחשוב, כי החכמה באה מן הרגשות, כלומר מן הלב! זה בוודאי שאינו! אלא לימד שלמה המלך, שרק כאשר אדם ישתמש עם מה שיש בראשו, והוא המח! רק אז הוא יקרא חכם! מה שאין כן “הכסיל בחושך הולך”, כלומר, הכסיל שאינו משתמש עם תבונתו וכושר הבחנתו! אחד כזה לעולם הולך בחושך. במילים אחרות, שלמה המלך טוען על המכשף הזוהרי שהוא כסיל גמור! ולכן המכשף הזוהרי בתוך ליבו היה שונא את התנ”ך שכולו שכל ישר!! והוצרך לעוות את דברי החכם באדם!!

.

והנה, אם כוונת שלמה המלך היה לענין כיסוי הראש מציאותית, היה לו לומר, “החכם עיניו בראשו, והכסיל ערום הולך”, או היה לו לומר, “והכסיך בגילוי הראש הולך”! ולא רק זו בלבד, אלא יתירה מכך, לא ראינו שחז”ל למדו מדברי השלמה המלך לענין כיסוי הראש מדבריו אלו!! שכן אמרו בתלמוד (תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ח הלכה י): “אמר ר’ מאיר, כתיב, “החכם עיניו בראשו”. הכסיל במה? ברגליו! אמר רבי אבא מרי החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו“. ע”כ. והרי לך קורא נעים, כי הזיות המכשף הזוהרי נדחות ללא מאמץ! אמנם לא ידחו דבריו אלא למי שמבין את ערמתו הנכלולית!!

.

“תשובה עוזרת לבורא להתעדן ולהתענג עם אשתו הקבלית”:

וכעת אומר המכשף הטמא (פירוש הסולם לזוהר – במדבר פרשת נשא מאמר התשובה אות כח): “… מצוה זו היא מצות תשובה. וזה הוא בינה. [=כלומר, לפי הטמא, מצות תשובה הוא כנגד החלק האלהי שנקרא “בינה” בעץ מוות הספירות!! כלומר, התשובה היא מתקנת את הספירה השניה בחלק מחלקי הבורא הנקרא, “בינה”. וממשיך הטמא ואומר], ובעונותינו [=ממש מעניין אותו עוונות!! כל הספר שלו עוון!!], כשחרב בית המקדש, לא נשאר לנו אלא ודוי דברים בלבד, שזה הוא [כנגד ספירת] מלכות [=אשתו של זעיר אנפין הטמא], שנקראת ודוי דברים. [=כלומר, לפי הטמא, לא ניתן כבר לתקן בתשובה גמורה את חלק מחלקיו של הבורא שהוא הספירה השניה היא ספירת בינה!! ומדוע? מפני שלאחר חורבן בית המקדש, מה שנשאר זה רק וידוי דברים!! כלומר, לפי הטמא אין תשובה שמסוגלת להועיל באלילים הקבליים ישירות!! אלא רק וידוי דברים בלבד!! אבל, כיצד לדעתו כן נעשית תשובה? ובכלל, בשביל מה התשובה באה לפי שיטתו הטמאה? מסביר הטמא ואומר, שעל ידי וידוי שאדם עושה, נעשה תיקון כנגד ספירת מלכות העשירית והטמאה, שהיא בעצם אשתו של האליל הקבלי זעיר אנפין, והיא זו הנקראת שכינה!!

ושואל הטמא], ומה היא בינה? היא אותיות בן י”ה. [=שימו לב, לא “בין” אותיות “יה”, אלא אומר הטמא, “בן “יה”, כלומר, ספירת הבינה, היא הבן של אותיות, “יה”, כלומר, לפי הטמא, שם ה’ יתעלה שמו, הוא שם מתאר את פעולת חלוקת חלק מחלקיו של הבורא. ואינו שם העצם כפי שקבלנו במסורת תורה שבעל פה!!!

.

כלומר, לפי הטמא:

אות י’ – זה אבא – החלק האלהי הנברא הנקרא “אבא“.

אות ה‘ – אמא – החלק האלהי הנברא, הנקראת “אמא“. אלהים נקבה!!

ומי זה הבן שלהם?

אות ו’ – הבן – הוא זעיר אנפין הטמא!!

אות ה’ –הבת של הקבלים האלילים – נוקבא! אשתו של הבורא זעיר אנפין!!

.

ומסביר  הטמא] ובן הזה [=הבן של הבוראים האלהיים אבא ואמא], הוא ו’ ודאי, שרומז [אות ו’ שבשמו יתברך, רומזת על האליל הקבלי שאותו אנו מצווין לעבוד על פי הטמא, כמו שאומר, רומז] על זעיר אנפין, הנקרא בן, הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די”ה. וכל מי שחוזר בתשובה, הוא כאילו השיב אות ה’ [האחרונה כנגד הנקבה אשתו של הבורא] שהיא המלכות, [מי שחוזר בתשובה, השיב את המלכות, השיב את אשתו של הבורא] אל אות ו’ שהוא זעיר אנפין, שהוא [ה]בן [של] י”ה, ו[נמצא על ידי תשובת האדם] נשלם בו הויה. [והנה לפי הטמא המתועב הגמור, מפורש ללא ספק, כי הבורא אינו שלם!!! זה שחור על גבי לבן ללא עוררין בדבר!!] … כי בן ה”ס ו’ ועם י”ה הוא יה”ו, ועם המלכות, שהוא ה’ שחזרה אליו נשלם כל השם. וזו היא תשובה, ודאי, שהיא אותיות, תשוב ה’ [תשוב ה’, כלומר על ידי התשובה מעליל הטמא, תשוב וישוב שמו של הבורא להיות שלם, כלומר שישובו אבא ואמא להיות דבוקים לילדים שלהם זעיר אנפין ונוקבא שרומזים] אל [אותיות] הו’. [=ונמצא שכעת הבורא חסר!!! מינות לכל דבר!!].

… ותשובה זו, שהיא מלכות וה’ דהויה, נקראת חיים, שכתוב, “כי ממנו תוצאות חיים”, שהן נשמות ישראל שהן תוצאות של המלכות, הנקראת חיים. [מה?? נשמות ישראל יצאו מן המלכות??!!! אתם שומעים מה טוען המטונף הבהמי? שכל נשמות ישראל יוצאים ומתהווים על ידי זיווג זעיר אנפין ומלכות!! כלומר, הבורא יתברך הוא גשמי ואף מוליד ממש מגופו!!! וזו הגשמה גועלית ביותר כלפיו, יתברך ויתעלה שמו מן הסכלות הנוראה הזו שייחסו אליו.

ומסביר הטמא ואומר], והיא, המלכות [זו שנקראת חיים, וזו שמולידה את נשמות ישראל], היא הבל היוצא ונכנס בפיו של האדם בלא עמל ובלא יגיעה, שה”ס ה’ דהבראם, כי אות ה’ מתבטאת מן הפה, בקלות, יותר מכל האותיות [=לא נכון!! אות ה’ היא קשה לביטוי, והיא האות היחידה שצריך לעשות תנועה של הוצאת אוויר עב מן הגרון על מנת לבטאות אותה!!], ועליה נאמר, “כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”. כי המלכות, נקראת מוצא פי ה’. [=מה?? הנה לפניכם הגשמה לא נורמלית בעליל!! הטמא אומר מפורש ללא ספק, כי הבורא מחולק בוודאי לשיטת המכשף, שהרי המלכות לשיטתו, שהיא הבת הקבלית, היא נקראת “פי ה'”, שהרי ממנה מתאווים הנשמות, והיא הבל היוצא ונכנס בפיו של האדם!! כלומר הבורא יתברך הוא חלק מחלקי האדם ממש!! ומסביר הטמא ואומר], והיא [אשתו של הבורא זעיר אנפין האלילי הקבלי, נוקבא נמצאת] על ראשו של האדם. דהיינו, “ועל ראשי שכינת אל”. ועליה נאמר, “ותמונת ה’ יביט”. כי המלכות נקראת תמונת ה’. וכן, “אך בצלם יתהלך איש”.

ומשום שהיא [החלק הנקבי שבבורא, נמצאת] על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד’ אמות בגילוי ראש. כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו“. ע”כ לשון הטינוף.

והנה נלמד מדברי המכשף הארור האלו, כי כל אדם ואדם שהולך ללא כיסוי ראש, הסיבה לזה שהוא ימות בהקדם, הוא רק מפאת העובדה שהאלילה הקבלית נוקבא, אין לה יכולת להיות על אדם ללא כיפה וכיסוי!! נו… מי פתי יאמין לשטויות הללו הכתובים כאן? מי לא ימחה בטינוף הזוהרי הטמא הזה? ומעניין מדוע בעלי המשנה והתלמוד לא לימדו אותנו ענין כה חשוב זה?! שהרי מדובר כאן בחיים של האדם!! מדוע לא מסר רשב”י התנא הטהור לחכמי דורו שיזהירו מדבר נורא ואיום זה! ואפילו ללא שילמדם את “הסוד” שבדבר, אלא רק יאמר דבר זה? אלא, פשוט ומוכח כי ספר זה הוא מלכודת לכל עם ישראל הטהור שהיה בגלות, ונטמא בטומאת שיקוץ הזוהר הטמא והארור!!! והנה לפניכם, עוד התקדמות גדולה בסתירת ההלכות שהובאו בש”ע ובספר בית יוסף של רבי יוסף קארו. שלצערי הרב, נפל רבי יוסף קארו להזיותיו של המכשף הזוהרי, וכמובן איני שופטו.

ואם תשאלו, מדוע המכשף הזוהרי השתמש דווקא במילים, “ד’ אמות”? אלא, המכשף הזוהרי היה בקיא בלשונות התלמוד, ורצה שיחשבו הקוראים, שבעלי התלמוד כיונו לשיטתו של המכשף, ואז יחשבו כי מה שאמרו בתלמוד מדובר בסוד כמוס ולא רצו לגלותו, ויחשבו כי זה הוא הסוד שכתוב בספר העבודה זרה זוהר!! וכמובן כל זה עשה בערמה כמו עמלק!!

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.