שקר ה-“זוהר” (אופל) חלק ה’ | סתירת הלכות שנלמדו מהעילג מחבר ספר הפרו-נצרות “זוהר” – נטילת ידיים משום “ישויות מאגיות”? מה היא “רוח רעה”?

מאמר זה הוא המשך למאמר הקודם: קישור לחלק ד’ – לחץ כאן

מעט מן המאמר:והנה, אם תשאלני, כיצד אני יודע שאין זו כוונתו של ר’ קארו לזה ה-שכל הישר שהבאנו לעיל? הנה אענה ואומר, מכיון שמקורו של ר’ קארו הנזכרים, מקורו הוא מדברי המכשף הזוהרי הפרו-נוצרי שייחס דבריו בשקר לתנא הטהור רשב”י. אמנם, לפני שאציג את לשון המכשף, אציין שהמכשף מביא פסוק משיר השירים, ובו נאמר כך (שיר השירים פרק ח פסוק א): “מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י, יוֹנֵ֖ק שְׁדֵ֣י אִמִּ֑י, אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָּׁ֣קְךָ֔, גַּ֖ם לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי“. והנה במשל זה שלמה המלך מדבר ומתפלל אל הבורא יתברך ואומר, הלוואי והבורא יתברך יתנהג עמי ועם עמו הנבחר במידת חסד ורחמים, ויהיה חומל עלי כמו שיוסף חמל על אחיו. וזה שאמר, “מי יתנך כאח לי“, שהיתה זו תפילתו של שלמה המלך לפני הבורא יתברך, שיתנהג הבורא עם עם ישראל לפנים משורת הדין“.

מאת: חן שאולוב

תאריך פרסום: ה' בטבת תשפ"ה - 05 בינואר 2025

זמן קריאה: 26 דקות

.

***

“שקר הזוהר – סתירת הלכות – חלק ב’ של סתירת הלכות”

כתב ר’ קארו בשולחנו (שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן ד סעיף ב): “ידקדק לערות עליהן [=על ידיו] מים ג’ פעמים, [על כל יד, בכדי] להעביר רוח רעה ששורה עליהן“. ע”כ. והנה מבואר מדבריו חידוש שעוד לא נראה לפני כן בתורת הגאונים, ולא נראה כן בתורת ראשוני הראשונים, אשר היו דבקים בתלמוד ובמשנה. והוא, שצריך להעביר, “רוח רעהמאגית, ששורה על הידיים, משום ענין רוחני השייך לטומאה כלשהי, כפי שנראה בהמשך.

כלומר לפי ר’ קארו בהלכה הנזכרת, עצם מהות הנטילה, היא בכדי להעביר ישות רוחנית רעה ומאגית מן הידיים, בקומו מן השינה. ופשוט שאין הכוונה כאן, בשולחן ערוך, לענין – “שם משותף“, כלומר, אין הכוונה בדבריו של ר’ קארו, ש”-רוח רעה” הכוונה לזוהמה, או לכלוך טבעי! שלאמיתו של דבר, כך הוא הפירוש האמיתי! כי “רוח רעה” הכוונה לזוהמה ולכלוך, או לדכאון נפשי וכדומה מן הדברים הטבעיים הרעים, שקורים אצל האדם ואצל מצבי “רוחו“. וכמו שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עירובין פרק ד משנה א): “רוח רעה – קורין [חכמים] לכל לקיון בכח ההבחנה של אדם, ותהיה סבתו אשר תהיה”. עכ”ל. וכן כתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שבת פרק ב משנה ה): “רוח רעה – קורין לכל מיני “אלמאלנכ’וליאת”, ויש מהן מין שהחולה בורח ויוצא מגדרו כשרואה אור, או כשהוא נמצא בין בני אדם, וימצא נחת רוח ותשקוט נפשו בחושך ובבדידות ובמקומות השוממין, וזה מצוי הרבה בבעלי המרה”. ע”כ. והרי שהפירוש האמיתי, של צמד המילים, “רוח רעה”, אינו דבר מסטי או מאגי חלילה, אלא הם הרגשים טבעיים שנמצאים באדם, והכל הוא על ענין ה-“שכל ישר”, עם תבונה מחשבתית לעשיית הפעולה.

וכן מבואר בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פב עמוד א): “הנצרך לפנות ואינו נפנה, רב חסדא ורבינא; חד אמר: רוח רעה שולטת בו, וחד אמר: רוח זוהמא שולטת בו. תניא, כמאן דאמר רוח זוהמא שולטת בו, דתניא: הנצרך לנקביו ואוכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו, וזו היא תחלת רוח זוהמא”. ע”כ. והנה כוונת רב חסדא ורבינא היא פשוטה מאוד. כי “רוח“, היא שם המורה על הגדרת האדם ועל מצבו, כלומר על הרגשתו ומצבו לטוב או לרע. וכאשר אחד מהם אמר, שמי שצריך להתפנות ואינו נפנה בזמן, אחד מהם אמר, “רוח רעה שולטת בו”, כלומר אינו דבר מאגי או מסטי, שאם לא נפנה האדם, באים ישויות מאגיות כעורות ושולטות בו בגופו חלילה! שהרי מי שמפרש “רוח רעה” – רוח מאגית וקליפות וכו’, יצטרך לומר, שמי שצריך להתפנות ולא נפנה, מתלבשים עליו קליפות וישויות, וזו הזיה קשה ורעה עד מאוד!

אלא בוודאי, כי “רוח רעה“, הכוונה הפשוטה, שעל ידי שאינו נפנה ומפנה עצמו בזמן הראוי, שולט בזה האדם חוסר ריכוז, המגיע בעקבות זה שלא הולך להתפנות בזמן הראוי, כלומר מדובר בכלל ב-“שיבוש המחשבה”, וזה הנקרא בלשון חז”ל, “רוח רעה”! ולכן הנצרך להתפנות אסור לו להתפלל, מכיון שרוח רעה שולטת בו! כלומר חוסר ריכוז שולט בו! רוחו רעה עליו! וכיצד יתפלל כאשר נמצא בחוסר ריכוז ובמצב מבולבל שכזה?

ואחד מן הדברים המעכבים ודוחים את התפילה של האדם, הוא חוסר “ריכוז” וחוסר כוונת הלב. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טו – יח): “כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה! ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עייף, או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח”כ יתפלל. כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה, כדי לכוין את לבו. ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר … וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס אלא מתוך דברי תורה, ולא מתוך דין והלכה אף על פי שהם דברי תורה כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון, כגון הלכות פסוקות”. ע”כ.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה י): ” … דברים החופזים אותו [=כמו “רוח רעה” הנזכר בתלמוד], כיצד? אם היה צריך לנקביו לא יתפלל, וכל הצריך לנקביו והתפלל, תפלתו תועבה! [=מכיון שבוודאי תפילתו אינה בכוונה]! וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו, ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה [=שיעור 72 דקות בערך], תפלתו תפילה [=בדיעבד, רק אם יתפלל כבר]. ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, ויבדוק נקביו ויסיר כיחו וניעו, ו[יסיר] כל הדבר הטורדו ואחר כך יתפלל”. ע”כ. והרי שעיקר הקפידה בענין עשית צרכים קודם התפילה, הכל הוא משום טרדת הכוונה. וזו כוונת התלמוד, “רוח רעה שולטת בו“. ולא כמו שפרשו ושיבשו אחרים. ומה שאמר אחד מהם בתלמוד הנזכר, “רוח זוהמא שולטת בו”, ידבר על פינוי פסולת בגוף האדם, כי רפואת הגוף תלויה לעולם בהפרשת הרעלים מן הגוף, וכאשר האדם לא מפריש את אותם רעלים הרוצים לצאת מן הגוף לחוץ, הם אלו הגורמים לזוהמה ברקמות ובגוף האדם. ויפה אמר אחד מהם וכיון לאמת באומרו, “רוח זוהמא שולטת בו”, שניכר מתוך דבריו כי היה מבין היטב בעניני בריאות וגוף האדם. וזו כוונתו של רבינו הטהור במה שכתב (רמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה יג): “לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזה כלל גדול ברפואה כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רעים באים וכו'”. ע”ש.

וכבר הארכתי לא מעט בעניני רפואה טבעית ויסודותיה, כפי שניתן לראות במאמרים הבאים: “היסוד לכל החולאים“. “להפסיק לחיות בשביל לאכול“.

.

***

“מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי” – עיוות המכשף הזוהרי”

והנה, אם תשאלני, כיצד אני יודע שאין זו כוונתו של ר’ קארו לזה ה-שכל הישר שהבאנו לעיל? הנה אענה ואומר, מכיון שמקור דבריו של ר’ קארו הנזכרים, הם מדברי המכשף הזוהרי הפרו-נוצרי שייחס דבריו בשקר לתנא הטהור רשב”י. אמנם, לפני שאציג את לשון המכשף, אציין שהמכשף מביא פסוק משיר השירים, ובו נאמר כך (שיר השירים פרק ח פסוק א): “מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י, יוֹנֵ֖ק שְׁדֵ֣י אִמִּ֑י, אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָּׁ֣קְךָ֔, גַּ֖ם לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי“. והנה במשל זה שלמה המלך מדבר ומתפלל אל הבורא יתברך ואומר, הלוואי והבורא יתברך יתנהג עמי ועם עמו הנבחר במידת חסד ורחמים, ויהיה חומל עלי כמו שיוסף חמל על אחיו. וזה שאמר, “מי יתנך כאח לי“, שהיתה זו תפילתו של שלמה המלך לפני הבורא יתברך, שיתנהג הבורא עם עם ישראל לפנים משורת הדין.

ומה שאמר, “יונק שדי אמי“, הכוונה במאמר זה, לבנימין אחיו! שהרי יוסף הצדיק היה אחיו של בנימין מאותה האמא, וכך ביקש שלמה המלך, שלא רק שתהיה מידת הרחמים בשיעור כזה שנהג יוסף באחיו, שלא מאותה האמא, אלא שתהיה מידת רחמים בשיעור כזה, כאח שהוא מאותה האמא ומאותו האבא. וכן מבואר בתהלים (פרק פ פסוק ב): “רֹ֮עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל׀ הַאֲזִ֗ינָה נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף יֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה”. אמר להם הקב”ה, [אתם עושים תשובה על מעשיכם ו]כיוסף אתם מבקשים אותי, כיוסף אני נעשה לכם, מה עשה יוסף לאחיו, ניחם אותם ודיבר על ליבם, אף אתם נחמו נחמו [=חזרו בתשובה] עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלים.

ומה שאמר שלמה המלך, “אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבוזו לי“, הנה כוונת הדברים הללו, שבזמן שאחד מישראל בגלות, אומרים לו אומות העולם, תעזוב יחודו של מקום, [מה עושה האדם]? הוא נושק ידיו לפיו, על רוב חיבתו של הקדוש ברוך הוא“. ולכן אמר שלמה המלך, “אמצאך בחוץ אשקך“, גם כשאני יהיה בגלות המר, לא אשכח את יחודך שאתה אחד ויחיד בעולמך, ולעולם לא אמיר אותך! ומה שאמר, “גם לא יבוזו לי“, כלומר, אלה המנסים להסית אותי מיחוד ה’ יתברך [=כמו המכשף הזוהרי וכל כת המקובלים למיניהם], אלה המנסים לגרום לי לשכוח יחודך ותורתך תורת אמת, הנה על ידי שאהיה דבק באמונת היחוד, לא יוכלו לבזות אותי בעיניך, כי לא יגרמו לי לעולם לכפור ביחודך!”. (ע”פ מדרש לקח טוב שחובר בידי ר’ טוביה בן אליעזר, במאה ה-11. ואסף וקיבץ את מדרשי חז”ל, “ספרא”, “ספרי”, ועוד מן הדברים הנאמנים עלינו. ודרכו לפרש כדרך הפשט. אלא שיש לשים לב ולתת ביקורת על תוספות מאוחרות שהוסיפו התלמידים אם ימצא כזאת). זה הוא פשט הדברים והשכל הישר בכוונת שלמה המלך ע”ה.

וכעת נביא את דברי המכשף הזוהרי בפירושו ושרבוטו לדברי שלמה המלך היקרים. אומר המכשף (ע”פ פירוש הסולם לזוהר – בראשית פרשת וישב מאמר את אחי אנכי מבקש אות קו): “ויאמר את אחי וגו’ נסעו מזה וגו’, ר’ יהודה פתח [נאמר בשיר השירים] “מי יתנך כאח לי” וגו’ … מקרא זה [לפי דברי המכשף, הכוונה ל]-“כנסת ישראל“, שהיא הנוקבא. [=לפי דברי הארור הזה, יש חלק נקבי לבורא. כלומר, דבריו הם ההיפך הגמור מכוונת שלמה המלך! כי כנסת ישראל הכוונה ל-“עם ישראל”, כלומר, כל עם ישראל שפונים לבורא יתברך, ולכן נקרא עם ישראל בשם, “כנסת“, משורש, “כינוס” ואיסוף.

אמנם מכשף הזוהר הפרו-נוצרי אומר, שכנסת ישראל היא ה-“נוקבא“, כלומר הבת של חלק מחלקיו של הבורא, שהיא אחות של זעיר אנפין בן זוגה הטמא! כלומר לפי דברי המכשף הארור, לבורא בעצמותו יש גברת שותפה, אשה, ופילגש, שנקראת, “נוקבא”! והנה זו הנוקבא] אמרה אותו אל המלך שהשלום שלו, שהוא קצר אפים (זעיר אנפין). [=כלומר לפי הטמא הארור, יש כאן שתי ישויות! ובעצם הבורא מחולק עם עצמותו, כי חלק אחד מבקש מחבירו או מדבר אל חבירו! ונמצאו כאן שתי קולות נפרדים המדברים זה עם זה! ועל זה אמרה הבת הנקבית בעצמות הבורא, לזעיר אנפין שבעצמות הבורא], “מי יתנך כאח לי“, היינו [שתהיה לי] כמו [שהיה] יוסף על אחיו, שאמר, ועתה אל תיראו וגו’, ש[הרי יוסף לא רק שריחם עליהם ולא הרגם, אלא] נתן להם מזונות, וזן אותם בימי רעב.

משום זה, אמרה כנסת ישראל [הנוקבא, לאח שלה הטמא האליל הקבלי, שעמו היא משמשת ומתחברת, והוא] קצר אפים, [אמרה לו] “מי יתנך כאח לי“, דהיינו כמו [שעשה וריחם] יוסף לאחיו [שכלכל אותם! אמרה נוקבא, כך אתה תכלכל אותי, ותשמש עמי בגלות! ומשרבט האופל דבר נורא ואיום, ואומר] דבר אחר, “מי יתנך כאח לי”, זה אמר יוסף, שהוא [בחינת] יסוד, [ואמר זה יוסף שהוא היסוד, אמר זה] אל השכינה, שנתאחד עמה ונתדבק בה. [=כלומר, הטמא מעליל שיוסף הצדיק עליו השלום, הוא “יסוד”, כלומר הוא שורש הברית שמשם יוצא הזרע, והוא עצמו, כלומר יוסף משמש ומתדבק בשכינה!! כלומר, זו היתה כוונת שלמה המלך שאמר, “מי יתנך כאח לי”, ששלמה המלך כיון דבריו, שיוסף בעל ושימש ונדבק עם השכינה ממש. ומובן מדבריו של הטמא, שהשכינה היא ישות בפני עצמה, והוא חלק מחלקי הבורא הנקבית.

והטמא לא הבין, כי מילת, “שכינה“, הוא מלשון, “שוכן“, כלומר מילת, “שכינה” היא שם המתאר את מצב הבורא כלפי בריותיו, כי מילת שוכן מורה, שהוא יתברך נמצא ומשגיח השגחה יתירה מעל גדרי הטבע! ואינה ישות נפרדת ולא מתחלקת מעצמותו חלילה! ומה שאמר שלמה] “יונק שדי אמי”, כי אז, כשמקבלת מוחין דאמא [=מושג קבלי מומצא של המכשפים], יש אחוה [=חיבור מיוחד] ושלימות ביניהם.

[ומה שנאמר] “אמצאך בחוץ“, [הכוונה] בתוך הגלות, שהיא בארץ אחרת. [גם שם] “אשקך”, כדי להתדבק רוח שלה ברוח שלו. [=”דיבוק רוחות”, הכוונה ל-“זיווגים”, כלומר הטמא אומר שישנם ישויות שמשמשות אחת עם השניה], גם לא יבוזו לי, אף על פי שאני בארץ אחרת. [=כלומר, לפי דברי הטמא, הכל מדובר כאן על ענין של חיבור ואיחוד עם העליונים או בעליונים, ואין כאן שום דבר השייך לשבירת הלב, עבודת המידות וכו’. והנה יוצא, שכל עבודתינו לפי הפרו-נוצרי הטמא הזה, הוא לגרום לחיבורים ואיחודים בעליונים! מה נענה ומה נאמר, השם ירחם על עמו ישראל].

והנה כעת נבוא למקור של ר’ קארו מספר האופל, שבעצם מצריך ומחייב שאדם יעשה נטילה ג’ פעמים דווקא לצורך הורדת טומאה “רוחנית” ומאגית מן הידיים. ו-“חיזק” המכשף הזוהרי, את אלו שלא הבינו באמת את כוונת חז”ל כאשר נסביר בהמשך, ובוודאי כי מכשף האופל היה אחד מהם.

וכותב המכשף: “ר”ש [=רבי שמעון המדומיין של משה דיליאון] פָּתַח וַאֲמַר, [נאמר בתהלים פרק כו פסוק ו]: “אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּחֲךָ֣ יְהֹוָֽה”. [ואומר הטמא], בוא וראה, “סוד” הדבר כאן, הוא, כי אין לך אדם בעולם שלא יטעם בלילה טעם מוות [=מי אמר?], ורוח הטומאה שורה על גוף ההוא [=מי אמר?]. מה הטעם? הוא משום שהנשמה הקדושה נסתלקה מן האדם [=בלילה], ויצאה ממנו, ומשום שהנשמה הקדושה נסתלקה ויצאה מן האדם, שורה רוח הטומאה על גוף ההוא, והוא נטמא, וכשהנשמה חוזרת אל הגוף, מסתלקת זוהמא ההוא. ולמדנו, שידיו של האדם, זוהמת הטומאה נשאר עליהם, וע”כ לא יעביר ידיו על עיניו, כי רוח הטומאה שורה עליהם עד שרוחץ אותם. [מה שאמר הטמא, “לא יעביר ידיו על עיניו”, זה נגד תלמוד מפורש, שבשעה שאדם קם משנתו, עוד לפני שעושה נטילת ידיים, מעביר ידיו על עיניו, ומברך, “פוקח עיוורים”! כפי שאבאר שקר ועיוות זה של המכשף בהמשך. וממשיך הטמא ואומר], וכשנוטל ידיו כראוי, אז נתקדש ונקרא קדוש … ולא צריכים [=כלומר, מסוכן] לשפוך אלו המים של זוהמא בבית, כדי שלא יקרב אליהם אדם, כי בהם מתאספים הצד שלהם, שהם הרוחות המזיקים. והאדם יכול לקבל נזק מאלו מים הטמאים [כלומר, לפי הטמא, יש כת צדדית, הנקרא צד אחר, וכלשון הטמא שהמציא מושג אלילי חדש הנקרא, “סטרא אחרא”, שיכולה להתקנאות באדם על ידי שטיהר עצמו מן המים, ולכן בכדי שלא יתלבשו על האדם כוחות הקליפות המדומיינות, מסביר הטמא ואומר, שהאדם צריך להוציא אותם מחוץ לבית, והכל בכדי שהאדם לא יקבל נזק מהקליפות. וזו הזיה שאפילו הנוצרים לא חשבו עליה. כמה חושך ואפילה יש בדברי הנחות הזה].

ועד שיעביר הזוהמא מידיו, לא יברך. [=שיבוש! חולק על תלמוד מפורש! שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן כפי שנבאר בהמשך בשם רבינו הטהור! ומסיים האופל את מאמרו המתועב ואומר], ולא יתן אותם [=את אותם המים!] לנשים מכשפות, [=כלומר הטמא מאמין בכח כישוף, ובכך מאמין שיש כח לעבודה זרה, והרי הוא מין גמור וסכל מן הסכלים נחשב. וסובר הטמא], שיכולות להזיק עמהם בני אדם, משום שהם מים המאררים, והקב”ה רצה לטהר את ישראל, ושיהיו קדושים, שכתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'”. ע”כ לשון הטמא.

.

***

“שקר ראשון והשקפה רעה של המכשף – הסתלקות הנשמה”

וכעת נעמוד על הזיות המכשף שאמר, “בוא ותלמד סוד גדול ועצום, והוא שאין לך אדם בעולם שלא יטעם טעם מוות … משום שהנשמה הקדושה נסתלקה מן האדם ויצאה ממנו”. וזה הדבר לכשעצמו שקר וכזב, ולא סוד ולא כלום! מכיון שאדם בשעה שישן, לא טועם שום טעם של מוות, זו המצאה שבדה המכשף מליבו, ויצא לו שקר זה, מתוך שלא הבין את דברי חז”ל או שלא ניסה להבינם. שהנה נאמר בתלמוד (בבלי מסכת ברכות דף נז עמוד ב): “חמשה [דברים שהם] אחד מששים, אלו הן: אש, דבש, ושבת, ושינה, וחלום. אש – אחד מששים לגיהנם, דבש – אחד מששים למן, שבת – אחד מששים לעולם הבא, שינה – אחד מששים למיתה, חלום – אחד מששים לנבואה”. ע”כ.

והנה כבר למדנו ולימדנו, שגהינם הוא צער מסויים שיעבור על האדם אחר תחיית המתים. ולכן חז”ל מסבירים שהצער האמור בתחית המתים הוא מוכפל בששים מכל צער היוצא לאדם כאשר מתקרב לאש חמה. ומהיכן מקורם? מזה שנאמר (מלאכי פרק ג פסוק יט): “כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־ יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף”. וחז”ל על דרך ההפלגה באים ללמד את האדם ולהפחידו בדברים, שהצער שיעבור עליו בעבור עזיבת התורה והמצוות, הוא פי שישים מכל אש שתהיה בעולם הזה. והוא הדין בענין מה שאמרו, “דבש תמרים“, שזה הדבר הכי מתוק שקיים בטבע. והפליגו חז”ל והסבירו, שהמן שירד להם לישראל, היה טעים, ערב, ומתוק פי ששים מדבש תמרים! והוא הדין ליום השבת, שאמרו חז”ל כל זה, על דרך ההפלגה, שהרי ביום השבת יש לאדם שקט, נחת, מנוחה מכל טרדות העולם. ועל דרך ההפלגה על מנת לחזק את ליבות ישראל, הפליגו ואמרו, שהעולם הבא יש בו ערבות פי ששים מיום השבת.

ובוודאי שגם חז”ל לא יודעים כלום ושום דבר על העולם הבא. שכן נאמר על העולם הבא (ישעיהו פרק סד פסוק ג): “וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ“. ואפילו הנביאים לא ידעו על עניני העולם הבא. ומה שאמרו חז”ל, “שינה – אחד מששים למיתה”, הנה לא סברו שנשמתו של האדם מסתלקת ממנו חלילה וחס! ובוודאי שנשמתו לא עוזבת ולא הולכת לשום מקום. אלא באו ללמד על דרך ההפלגה ולומר, שכמו שכאשר אדם ישן, הוא מנותק, חושיו מנותקים, הגוף כולו ישן, אז בדיוק כך דומה הדבר אחד מששים למיתה העתידה שתבוא על האדם, שאז יהיה פגר מת ממש, בלא נשמה, באותו הגוף כלל! ולכן אמרו, “למיתה” באות למ”ד שהוא לשון עתיד, ולא “במיתה” שהוא לשון מתקיים והווה.

ולפיכך זו נוסח הברכה המובאת בחז”ל, ובעקבות כך פסק רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ג): “בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך: “אלהי נשמה שנתת בי [=הכוונה ביום היוולדי לעולם] טהורה [היא]!, אתה בראתה [את הנשמה], ואתה יצרתה [את הנשמה] ואתה נפחתה בי [בשעת יצירתי במעי אמי], ואתה משמרה בקרבי [=ה’ יתברך משמר את הנשמה בתוך הגוף עד המוות! ובוודאי שהנשמה לא מסתלקת בשעת השינה!], ואתה עתיד ליטלה ממני [=בשעת מיתה העתידה], ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבא [=בשעת תחית המתים], כל זמן שהנשמה בקרבי [=כלומר לא עוזבת אותי עד יום המוות], מודה אני לפניך יי’ אלהי רבון כל המעשים, ברוך אתה יי’ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. ע”כ. ומה שנאמר, “המחזיר נשמות לפגרים מתים”, הכוונה בכך, על ההודאה לעתיד, שאותה נשמה שתסתלק מן הגוף בעתיד בשעת המוות, היא זו שתחזור לגוף שהיה מת. והרבה טעו בפירוש זה, וחשבו שמה שנאמר, “המחזיר נשמות לפגרים מתים”, הכוונה על השינה העכשווית! וטעות גמורה זו ועיוות נורא!

וכן אפשר לראות ולהבין ראיה זו, ממה שאנו אומרים בברכת המפיל שלפני השינה, שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה א): “כשיכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך ברוך אתה יי’ אלהינו מלך העולם, המפיל חבלי שינה על עיני, לאישון בת עין, יהי רצון מלפניך יי’ אלהי, שתצילני מיצר רע, ומפגע רע, ואל יבהלוני חלומות רעות, ולא הרהורים רעים, ותהא מטתי שלימה לפניך, ותעמידני ממנה לחיים ולשלום, והאירה עיני פן אישן המות ברוך אתה יי’ המאיר לעולם כולו בכבודו“. ע”כ. והנה מה שאמר, “המפיל חבלי שינה על עיני”, מנוסח ברכה זו אנו למדים, ששינה אוחזת את האדם, ולא הסתלקות הנשמה ולא חלק אחד ממנה חלילה עוזב את האדם. כי אין שני חלקים לנשמתו של האדם! כי הנשמה של האדם אחת היא. ומה שאמר, “שתצילני מיצר רע“, הנה ידוע שכאשר אדם ישן על מטתו, מוחו לא בשליטתו, ופעמים שיכול לקום עם תאווה חזקה לעשות עבירה, כי יצרו הרע הפועם בקרבו, יכול להתגבר על יצריו הטובים! ולכן בקשתינו מן הבורא יתברך, שיצילנו מן היצר הרע שלא יפעפע בקרבנו לעשות עבירה. וכל זה פשוט הוא לכל מבין.

.

***

“שקר שני והשקפה רעה מאוד של המכשף – רוח רעה מאגית”

והנה הטמא הארור הזה, החדיר בדברים אלו השקפה רעה מאוד בשקרו השני שאמר לעיל. ושימו לבכם קוראים נעימים כיצד הרס את העם הטהור הזה. שכתב, “כי אין לך אדם בעולם שלא יטעם בלילה טעם מוות, ורוח הטומאה שורה על גוף ההוא. מה הטעם? הוא משום שהנשמה הקדושה נסתלקה מן האדם, ויצאה ממנו, ומשום שהנשמה הקדושה נסתלקה ויצאה מן האדם, שורה רוח הטומאה על גוף ההוא, והוא נטמא”. עכ”ל.

כמה עילגות, כמה שיבוש, כמה עיוות, כמה טיפשות ויוהרא יש בדברים אלו של מכשפי האופל שחטאו בגסות הרוח. ובעצם במילים אלו אשר כתב, החדיר לעם ישראל הפתי המסכן, הנמצא בגלות המרה והקשה, גלות “הזוהר” הקשה! החדיר זה הטמא השקפה רעה ונחותה, לפיה, שקיימות ישויות רוחניות\קליפות\שידין\לילתין האוחזות את האדם בגופו, ויש ישות הנקראת, “רוח טומאה ששורה על כל הגוף“, וכל זה מדוע? רק מפני שהאדם התעייף והוצרך לישון על מטתו. ובאמת כאשר אדם מאמין לאלו הדברים, מפחד הוא ללכת לישון שלא יבואו עליו קליפות! ואני מכיר המון תלמידי חכמים שישנים על כסאות ועל סטנדר, רק על מנת שלא יתאחזו בהם הקליפות של המכשף הזוהרי! האם אלו חיים? האם על כך צווינו בתורה? האם אלו חיים שכליים? לישן על כסא ולא לשכב על מיטה נוחה בלילה? ואיך התקיים מאמר שלמה המלך (קהלת פרק ה פסוק יא): “מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן”. ואיזו שינה מתוקה יש לאדם החושב שרוחות רעות מאגיות מתלבשות עליו ועל נשמתו הטהורה?

שהרי המכשף טוען, וכבר הפרכנו טענתו, שכאשר אדם ישן, הנשמה כולה יוצאת ממנו, וכאשר הנשמה יוצאת ממנו, רוח טומאה מאגית באה ומתלבשת עליו, והוא נטמא! כלומר, לפי המכשף, הקב”ה ברא עולם מסורבל, לא מתוקן, לא הגיוני, עולם מפחיד, מלא בישויות, קליפות, רוחין מזיקין, שכל הזמן נתפסות על האדם! ובעצם הטמא הזוהרי, הפך את כל עצם נטילת הידיים והטהרה המחשבתית, לגורם שבא על מנת להסיר רוחות וישויות רוחנית ממנו, כלומר, לפי המכשף הטמא, אין כאן שום ענין שכלי ותבוני בנטילה ידיים זו! ובטוחני, שהמכשף הזה רצה למחוק ולרמוס את תורת חז”ל, אשר היו הם ושכלם הישר, לאויבו המספר אחת.

.

***

“שקר שלישי ועבודה זרה גמורה”

עוד טוען המכשף, וכותב, “ולא יתן אותם [=את המים שנטל מהם] לנשים מכשפות, שיכולות להזיק עמהם בני אדם, משום שהם מים המאררים, והקב”ה רצה לטהר את ישראל, ושיהיו קדושים, שכתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'”. ע”כ. והנה מדבריו מבואר בפשטות, שיש כח לכישוף, כלומר לפי שיטת המכשף הזה, יש כח לעבודה זרה, כלומר לפי שיטתו, עבודה זרה היא ישות הפועלת ועובדת בעולם, ומבואר מדברי המכשף, שיש עוד כח אחר מלבדו יתברך!

ולא רק שאמר שיש ישות רוחנית היושבת על ידיו של האדם לאחר קומו משנתו, ולא רק שהרס את ליבות ישראל להאמין בדברים קשים מאוד המעוותים את השכל הישר, אלא שלימד לכל אדם, שאם רוצה הוא להזיק לאחרים, פשוט יטול את ידיו בכלי, ולאחר שיטול את ידיו, ישמור על אותם המים במקום מסויים, ומיד לאחר מכן ילך למכשפות, והיא תזיק לכל מי שהיא רק רוצה! כלומר, המכשף מודה בפיו, שהבורא יתברך אין כוחו יחיד בעולם, אלא יש כח אף למכשפות שעליהם נאמר, “לא תחיה”! כלומר, יש ביכולת האדם לפעול בצורה מסטית ומאגית מטאפורית על בני אדם, ואף להזיקם! ואם שואלים אתכם, מהיכן נולדו המון מכשפים בדורינו, היום תוכלו לענות בצורה חד משמעית, הכל הוא מן הקבלה הארורה והמזוהמת! שלמדו מאמונות הצאביים שהזכירם הרמב”ם. וכבר כתבנו על כך באריכות כאשר השבנו לארור “מאיר הבליהו” בסדרת מאמרים זו: “מאיר אליהו מכשף פגאני שחצן“.

וכבר כתב עליהם רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): “המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים [אין הכוונה ששינה סדרי עולם או שיש כח לכישוף. אלא מעשה כשפים הכוונה, שעשה מעשים כפי דבריהם המקובלים המהובלים הידועים] … ודברים האלו [כל עניני עבודה זרה], כולן דברי שקר וכזב הן [=הכל דמיונות ולא פועלים כלום!], והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’. [=כלומר, לפי דברי רבינו הרמב”ם, מכשפי האופל נטו ולעו אחרי הגוים ואחרי מעשיהם, ולא רק שהיו מינים, אלא אף האמינו שיש כח מסויים לעבודה זרה, והיו מהובלים וסוטים מן התורה בכל קנה מידה אפשרי!]. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן [=כמו המכשף הזוהרי וממשיכי דרכו], ומחשב בליבו [=רק מחשב! כל שכן כותב אותם], שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. [כלומר, מכשף האופל הינו סכל, מחוסר דעת, ודעתו של ילד קטן שלא גדל ולא הבין דבר מחכמה אמיתית].

אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. ע”כ.

ונאמר (ויקרא פרק יט פסוק ד פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. וכן נאמר (ויקרא פרק יט פסוק לא פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. ואמר התרגום ירושלמי, “לא תִסטו אחרי שואלי בידין [משביעים, מכשפים, נביאי שקר] ומעלה זכורו [דורש למתים] ומבקשי עצם ידוע, ולא תבקשו להִטמא בהם אני יי אלהיכם”. ופירש האבן עזרא, האבת מגזרת, הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽע”. (איוב לב, יט), כי הם עיקר זאת האומנות. והידענים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות.

וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת, גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב [כלומר שאומרים בדעתם הריקה, שהבורא לא היה אוסר דבר שלא פועל כלום, ובוודאי הכישוף יש בו ממש, וכן המעלה אוב]. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת, רק השקר, והעד [=האמת לדברינו, הם] האלילים והפסילים [והם בוודאי שקר גמור, כי אין אלהים אחרים, וכך בדיוק הכישופים!]. ולולי שאין רצוני להאריך, הייתי מבאר דבר בעלת אוב [=אצל שאול] בראיות גמורות [=שהכל היה שם על דרך השקר ולא על דרך האמת]. וטעם אני ה’ אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בשם. ע”כ.

ומספיקים וברורים הדברים, על מנת שהאדם השכלי הדבוק למשנה ולתלמוד, לעולם ועד, לא יעשה שום נטילת ידיים שבנויה מתהליך מורכב של שלוש פעמים, ואפילו לא של פעמיים. כי נטילת ידיים היא לצורך נקיון בלבד, ושיעורו ברביעית [=חצי כוס פלסטיק]. ולכן כאשר אדם נוטל את ידיו, מברך לפני הנטילה, ולאחר מכן נוטל יד אחת בשיעור רביעית, ולאחר מכן נוטל יד שניה בשיעור רביעית, ואין צורך ליותר מכך. וכל זמן שאדם מפחד ממה שכתב המכשף הטמא, וממשיך לעשות ג’ נטילות ידיים, הרי הוא מאמין בהבל ושטות וסכל יותר מן הבהמה!

.

***

“שקר רביעי של המכשף – חולק על תלמוד מפורש!”

שימו לב לדבר חשוב, מכשפי האופל כתבו כך: “ולמדנו, שידיו של האדם, זוהמת הטומאה נשאר עליהם, וע”כ לא יעביר ידיו על עיניו, כי רוח הטומאה שורה עליהם עד שרוחץ אותם“. ע”כ. והנה העירותי לעיל במוסגר, כי דבר זה מלבד שהוא חומרא יתירה וחוצפה גדולה של מכשפי האופל שנטו אחר גסות רוחם, הנה עוד ראוי שהקורא ידע, כי דבר זה הוא נגד תלמוד מפורש, שציוה לעשות היפך ציווי המכשף (כפי גרסת רבינו הטהור הרמב”ם, הרא”ש, הרי”ף) שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ד): “כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים“. ויש לציין כאן, שגרסתו של רבינו היתה אחרת מן מה שמובא בתלמוד שיש לפנינו היום, שבו נאמר (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד ב): “כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עורים”. כאן נאמר, “כי פתח“, ולפי גרסתו של רבינו האמיתית, יש לומר שהיה כתוב, “כי מנח ידיה”. וכן מצאתי ברי”ף (מסכת ברכות דף מד עמוד ב): “כי מנח ידיה על עיניה אומר ברוך פוקח עורים”. וכן הובא ברא”ש (רא”ש מסכת ברכות פרק ט סימן כג): “וכי מנח ידיה לעיניה אומר ברוך פוקח עורים”. ע”כ.

והרי לפי שיטת מכשפי האופל, רבותינו בעלי התלמוד הכשילונו ואף החטיאו אותנו בדבר חמור מאוד! וכיצד רשב”י התנא, יחלוק על דבר כה חשוב שהיו נוהגים בו חכמים. ובכלל, כיצד רשב”י, לא העביר, לא אמר, לא הזהיר את כל החכמים שהיו בדורו בענין זה? וכיצד רבי יהודה הנשיא שנחשב לאחד מתלמידיו, לא ידע על דבר מסוכן זה? ואם היתה כזו הוראה חמורה שמסכנת בני אדם, היוצאת מפיו של רשב”י, מפני מה לא נזהרו כל חכמי ישראל כולל אותם האמוראים. ולא מצינו אפילו חכם אחד באותו התלמוד בסוגיה הנזכרת, שחולק על זה הענין! ואף רבינא ורב אשי מסדרי התלמוד ועורכיו, לא הביאו שום קושיה משום תלמוד אחר שסותר דבר זה!

אלא דבר פשוט הוא, כי מעולם לא חיבר רשב”י שום ספר! ולכן, מצוה להעביר את הידיים על “גב” העיניים ולברך “פוקח עורים”, ואל יחשוש לדברי המכשף הזוהרי כלל.

ויתירה מזו, אנו רואים כי מכשפי האופל ואף הקודמים לחיבור ספר הזוהר הפרו-נוצרי, בערמתם וזימתם, נגעו בכתבי התלמוד ושיבשו המון גרסאות מן התלמוד, וכל זאת עשו על מנת שהקורא את דברי התלמוד יעלה בדעתו כדעתם. כלומר, רשעי ומכשפי האופל כל כך היו ארורים ומשומדים, שלא רק שקראו לאלהינו יתעלה שמו בשמות בזויים, לא רק שחרפו כלפיו יתברך, אלא אף הרהיבו עוז ונגעו בתלמודים ושינו גרסאות שהעבירו לנו במסורת! בכל אופן, מה שהם לא שמו לב, זה שהשינוי שהם עשו בתלמוד הוא כל כך מובהק וצועק, עד שאיני יודע כיצד לא שמו לב לכך.

כי אמרו בתלמוד (בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד ב): “כי מתער [=כשאדם מתעורר! משמע כבר התעורר ופקח עיניו], אומר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה’ המחזיר נשמות לפגרים מתים. כי שמע קול תרנגולא, לימא: ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כי פתח עיניה, לימא: ברוך פוקח עורים”.

והנה אם כשיטת המכשפים ששינו את התלמוד ואמרו, “כי פתח עיניה”, כלומר מיד שפותח עינים מברך פוקח עורים, צריך לומר שאת כל ברכת אלהי, הנשמה שנתת בי וכו'”, כל זה בירך בעיניים עצומות, כלומר, בירך ברכה זו שהיה ישן! וגם הנותן לשכוי בינה ברכה זו בירך בעיניים עצומות! ואף אם תרצה לומר, שכבר פתח עיניו, ומקדים ברכת אלהי הנשמה מפאת חשיבותה, הנה מה יענו מכשפי האופל לענין הנותן לשכוי בינה? אלא פשוט כי זו הזיה רעה שלא שמו לב אליה מכשפי האופל. ולעולם לא יתכן שאדם יברך בבוקר שום ברכה, אם לא פתח את עיניו, כי פתיחת העיניים מעידה שקם מן החלום, או יתעורר ממחשבת השינה. ולפי דברי המכשפים ששינו את הגרסא בתלמוד, הדבר לא מסתדר כלל, כי נתנו טעמם ואמרו, “כי פתח עיניה“, כלומר, רק אז, רק שהגיע למצב בו הוא פותח את עיניו, מיד מברך “פוקח עורים”, וזה ודאי שאינו.

.

***

“מקור דברי מכשף האופל – שיבוש דברי התלמוד וחוסר הבנה בסיסי”

והנה נראה כי מקור דברי האופל להזיה רעה זו, נבעה מסכלותו הרדודה בהבנת דברי התלמוד. הגם שכל הדברים שנציג כאן מדברי התלמוד, הם כלל לא באו להלכה ולמעשה, אלא זו המלצה בלבד וזהירות של אמורא אחד בזמן התלמוד! והנה זה המכשף הזוהרי, ושאר ממשיכי דרכו, שתעו ולעו אחר המאגיה, ונמשכו אחר חוסר התבוננות בדברי חז”ל, לא הבינו כלל את דברי התלמוד הברור ואת רצף הענין הברור.

והנה בתלמוד (בבלי מסכת שבת דף קח עמוד ב): שעוסק בדיני רפואה בשבת, וכידוע, הסיבה שאין מתרפאין ולא עוסקים בשבת בעניני רפואה למי שבריא אע”פ שיש לו מיחושים וכאבים קלים וכיוצא, הוא משום גזירת, “שחיקת סממנים“, כלומר במקרים שאדם הוא בגדר, “בריא” אמנם יש לו מיחושים וכאבים בכל מיני אזורים בגופו, או שיש לו יובש בידיו וכיוצא, או יש לו לכלוך בעין וכיוצא, במקרים אלו, חששו חז”ל, שכאשר אדם ישתמש בסמי רפואה, יבוא לעשות לאחר מכן פעולה של, “שחיקת סממנים” בשבת, לעשיה וייצור, “תרופה“, וכמובן שדבר זה אסור משום “אב מלאכה” של “מלאכת טוחן“.

ואמרו בתלמוד הנ”ל, “אמר מר עוקבא אמר שמואל: שורה אדם “קילורין” מערב שבת ונותן על “גב עיניו” בשבת ואינו חושש”. ע”כ. והנה ידעו הקוראים הנעימים, שבכל מקום שנאמר, “קילורין“, מדובר בדבר הקשור קשר ישיר, “לעיניים”. כמו שאמרו במדרש (ויקרא רבה פרשה יב סימן ג פרשת שמיני): “הה”ד (תהלים יט) פקודי ה’ ישרים משמחי לב, תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, מונייק לצואר, מוליגא ללב, קילורית לעינים, כוס עיקרין לבני מעיים”. ע”כ. והרי שבכל מקום שנאמר, “קילורית” או “קילורין“, ידבר על דבר הניתן לרפואת העיניים, או לצורך העיניים. והמדרש מושל משלו ואומר, שדברי תורה הם “קילורין“, כלומר רפואה טובה לעיניים. שהרי נאמר (תהלים פרק יט פסוק ט): “פִּקּ֮וּדֵ֤י יְהֹוָ֣ה יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יְהֹוָ֥ה בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם“. ואין הכוונה שעצם לימוד התורה ללא הפקת התועלת, או עשיית המעשה בעקבות לימוד התורה, גורמת לרפואת העין. אלא כוונת המדרש והכתוב לומר וללמד, שעל ידי לימוד התורה, העם יודע לעשות המצוות האמורות בתורה, ויודע מה אסור ומה מותר, ויודע ומכיר את ה’ יותר ויותר, ולכן לימוד התורה מאיר את העיניים, כי כאשר העם הולכים ללא תורה ומצוות, נחשב להם שהולכים בחושך, כי המצוות מאירים את הלב, והם המדרגה לעלות אל הכבוד הגדול, להכיר בבורא יתברך, שאין כבוד מעולה יותר מכך. (ע”פ הרד”ק).

ויש מי שפירש וכתב, ” … אבל מצות ה’ ברה, שכולם יש להם טעמים נכונים, להישיר הדעות ו[להביא] לאושר הנפשות, וגם היא מאירת עינים שהם החושים, כי ילמדוהו [=דברי התורה הישרים] רחמים, וחנינה, ונדיבות, וכל המדות הטובות אשר יעשה וחי בהם בחיי העולם הזה“. (ע”פ המלבי”ם). והרי שכל ענין זה אינו מיסטי או מאגי, אלא יש בו תבונה ומחשבה.

וכן אמרו במשנה (מסכת שבת פרק ח משנה א): “המוציא יין כדי מזיגת הכוס, חלב כדי גמיעה, דבש כדי ליתן על הכתית, שמן כדי לסוך אבר קטן, מים כדי לשוף [=להמיס] את הקלורית, ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית. רבי שמעון אומר, כולן ברביעית, ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן”. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שבת פרק ח משנה א): “לשוף את הקלורית – כדי להמיס בו סם מרפא לעין. וזה דווקא בטל בלבד שהוא מועיל לעין, אבל שאר המימות שיעורם כדי לרחוץ פנים של מדוכה”. עכ”ל.

ולמדים אנו מדבריו, שקילורין, קילורית, קלורית, כל אלו הלשונות משמשים לשם משותף, לדבר הבא ומשמש לריפוי העינים. ובענין האמור שאמר מר עוקבא בשם שמואל: “שורה אדם “קילורין” מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש”. ע”כ. ובא ללמד, שאין לאדם לחשוש להשתמש באותו סם שהכין מלפני השבת, שישתמש עמו ביום השבת. ואין לחשוש לשחיקת סממנים. אולם כל זה כמו שאמר דווקא, על “גב עינו. ולא בתוך עינו ממש כי אסור.

יש לציין שמר עוקבא היה תלמידו של שמואל. שמואל היה דור ראשון של אמוראי בבל, ותלמידו מר עוקבא היה ראש גולה ואב בית דין. שניהם היו חכמים בבליים. וממשיך התלמוד ומקשה: “בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא [=חכם ושמו בר ליואי, היה נמצא לפני מר עוקבא], חזייה דהוה מייץ ופתח [=ראה בר ליואי שמר עוקבא פותח את עיניו ושם בתוך עינו את הקילורין, כלומר את אותו סם הרפואה בתוך העין ממש ולא רק על “גבו”], אמר ליה [=הוכיח בר ליואי את מר עוקבא על כך ואמר], כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל. [=כזה דבר גם שמואל לא התיר, כי ניכר הדבר שנעשה לצורך רפואה ממש, מכיון ששם את סם הרפואה לתוך עינו ממש].

שלח ליה רבי ינאי [=”רבי ינאי” היה אמורא מגדולי אמוראי ארץ ישראל, היה רבו של ריש לקיש, רבו של רבי יוחנן האמורא, שחיבר וערך את כל התלמוד ירושלמי! ורבו של רבי ינאי, היה רבי יהודה הנשיא כותב וחותם המשנה. עוד מתלמידיו של רבי ינאי, היה “רב” שחיבר את הספרא ואת הספרי. והוא, רבי ינאי, אמורא ארץ ישראל, שלח] למר עוקבא [=שהיה אמורא בבלי, וביקש ממנו], לישדר לן מר מהנך קילורין, דמר שמואל! [=נראה כי ביקש רבי ינאי ממנו רפואה זו שלימד רבו של מר עוקבא הוא שמואל, את מר עוקבא, וביקש רבי ינאי ללמוד כיצד שמואל היה מכין את הקילורין לעינים, שכן היה הדבר מבוקש מאוד בזמניהם, לצורך רפואת עיניים].

שלח ליה [=מר עוקבא שלח מיד לרבי ינאי את המתכון והסם החשוב לרפואת העיניים], שדורי משדרנא לך דלא תימא צר עין אנא. [=כששלח לו, הודיע לו וכתב לו, “שלא תחשוב שיש לי צרות עין, ושומר נוסחה זו אני לעצמי, אלא שולח אני לך נוסחה זו של רפואה זו בשמחה]. אלא הכי [=אבל תדע לך, שכך] אמר שמואל [=בבית מדרשו]: “טובה טיפת צונן שחרית [=או על עיניו בבוקר, או שתיה מים בבוקר], ורחיצת ידים ורגלים בחמין [=ורחיצה במים חמים] ערבית [=בזמן ערב, כלומר לפני שאדם הולך לישון], מכל קילורין שבעולם [=מכל הרפואות בעולם שמכינים לצורך העינים. התלמוד מביא חיזוק לדברי שמואל הנזכרים שנאמרו בשם תלמידו מר עוקבא, ומבואר בברייתא], תניא נמי הכי, אמר רבי מונא משום רבי יהודה: “טובה טיפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים ערבית, מכל קילורין שבעולם”. [=והרי ששמועת שמואל נזכרה גם בשם רבי יהודה. ולכן זהו חיזוק גדול לדבריו]”. ע”כ לשון התלמוד.

ומבואר בפשטות מכאן וכך משמע באמת, שטיפה של מים קרים על פניו, או על עיניו של האדם כאשר קם משנתו, יותר טוב מכל רפואה שבעולם אשר מכינים לצורך העיניים. אלא, שאיני מבין, מה שייך רחיצת ידים ורגלים בערב לפני שהולך לישון? כלומר מה הקשר של אותה הרחיצה לרפואת העיניים? שהרי סיימו ואמרו, “מכל קילורין שבעולם”! כלומר, יותר מכל רפואות עיניים שבעולם! וצריך לומר, מכיון שאדם כאשר ישן, נוגע בעיניו עם ידיו, וכן נוגע הוא ברגליו, ולא רק בחלק של הכף רגל בלבד. לכן אמרו חכמים, שאם ידאג אדם ללכת לישון באופן נקי ללא לכלוכים, אז זה הדבר יגרום שישמור את עיניו, משום שאם יגע באמצע שנתו בעיניו בידיו, הרי שאין לכלוך שיכול להגיע לעיניים ולזהם אותם. ובעצם חכמים באים ואומרים במילים אחרות, “נקיות” של הגוף, יותר טובה מכל רפואה שיש בעולם! ולכן בשחרית, לפני שאדם נוגע בתוך עינו, צריך ליטול את ידיו, על מנת שיברך “המעביר חבלי שינה וכו'”, בידיים נקיות מזוהמה. מה שאין כן כאשר מברך, “פוקח עורים”, ששם מניח ידיו על “גב” העין, ולא בתוך העין. עוד ניתן לומר, שטובה טיפת צונן שחרית, הכוונה לשתיית מים ששותה אדם בבוקר ומרווה צמאונו, יותר מכל רפואת עיניים שבעולם.

ולכן מה שמבואר בתלמוד הנזכר, “הוא היה אומר: יד לעין – תיקצץ, יד לחוטם – תיקצץ, יד לפה – תיקצץ, יד לאוזן – תיקצץ, יד לחסודה – תיקצץ, יד לאמה – תיקצץ, יד לפי טבעת – תיקצץ, יד לגיגית – תיקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא, רבי נתן אומר: בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים. אמר רבי יוחנן: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים. תניא נמי הכי, רבי יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים”. ע”כ.

והנה מכאן טעו ולעו, שגו וחרפו, והולידו הזיות רבות בעם ישראל, ובעיקר מכשפי האופל שהיו גסים בגסות הרוח מאוד. ולא מספיק שכל מה שנאמר כאן בתלמוד, זה בגדר המלצה בלבד. לא מספיק שכל מה שנאמר כאן הוא על דרך ההפלגה והזהירות. לא מספיק שלא הביא הלכה זו למעשה רבינו הרמב”ם, עוד יותר גרוע עשו, שלקחו את דבריו של אמורא זה, שאמר דברים אלו, ושייכו דבריו לאיזו ישות פגאנית שקופצת כאשר בני עושים נטילת ידיים.

וכעת נבאר את דבריו של האמורא שעליו אמרו בתלמוד, “הוא היה אומר”. מה שאמר “יד לעין תיקצץ”, אין כוונתו כלל לשעות הבוקר או הצהריים או הערב. אלא אמר בכלליות, יד לעין תיקצץ, כלומר, אדם שמכניס את ידו לתוך עינו, זה אחד מן הנזקים הגדולים שיש, שכן ידיים עסקניות הם, ויש בהם מלמולי זיעה! וכמו שכבר בארתי במאמר בפני עצמו, כיצד חז”ל בחכמתם ידעו שהזיעה של הגוף זה דבר מסוכן מאוד. והנה המאמר לפניכם: “היסוד לכל החולאים – חשיבות הזיעה – ומדוע חז”ל פסקו “זיעה = סם מוות”?

ולכן יד לעין תקצץ, הכוונה “תענש“! ומדוע? מכיון שזה מקום שאפשר שיכנס דרכו זוהמה, ואם יכנס זוהמה לגופו, הרי שגם ידו תסבול מכך, כי רעלים הצבורים במערכת הדם מזהמים את הרקמות! וכן החוטם, כאשר אדם יכניס את ידיו המזוהמות לתוך החוטם ממש, זה מקום שנכנס דרכו המון זוהמה בקשר ישיר למערכת הדם. וכן הפה, זה מקום שנכנס דרכו זוהמה, וכמו שאמרו בתלמוד שהבאתי במאמר של הזיעה הנזכר. ע”ש. וכן האוזן, המכניס לשם את ידו, זה מקום שנכנס דרכו זוהמה, שכבר ידוע שהאוזן היא דבר רגיש מאוד, והמכניס את ידיו המלוכלכות לשם, יעשה נזק גדול. וכן על זו הדרך מה שאמר, “יד לחסודה”, והוא מקום שעושה ממנו הקזת הדם. וכן יד לבריתו של האדם, כאשר יגע עם ידו המלוכלכת באותו מקום, יכול להזיק לברית שלו. וכן בפי הטבעת, אם אדם יש לו עצירות, ורוצה למשמש שם, אסור לעשות כן בידיים מלוכלכות.

ולכן רבי נתן אומר, “בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלוש פעמים”, ופירוש המילה בת חורין, “הבת המשוחררת”, כלומר, “בת המלך”, וכוונתו לומר במליצה זו, שכאשר יש לכלוך קשה ומסורבל בידיו של האדם, צריך שירחוץ ידיו שלוש פעמים, לא “יטול” ידיו, אלא רחיצת ידיים. וידוע כי מספר שלוש, מורה על חיזוק הדבר. ולפיכך מיד התלמוד אומר שאין צורך לכל זה, אלא אם יש לאדם “פוך“, והוא סוג של אבקה, שהוא מעביר את הלכלוך הקשה הזה, ואף עוצר את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים. ע”כ ביאור התלמוד. בכל אופן כל מה שנאמר כאן לא הובא להלכה ולמעשה, וכל אלו הדברים מדברים לעניני חולי ונקיות, ובאים ללמד את האדם שלעולם ישמור על בריאות גופו.

וכה פסקו של רבינו הטהור (רמב”ם הלכות שבת פרק כא הלכה כה): “אין נותנין יין לתוך העין [=ממש], אבל נותן הוא [=יין] על גב העין, ו-“רוק תפל”, אפילו [לתת מעט] על גב העין אסור. קילור [=סם המיוחד לרפואת העין], ששרה אותו מערב שבת, מעבירו [=מותר להעבירו] על גב עינו [=דווקא על “גב העין” מותר להעבירו] בשבת, ואינו חושש [=שעבר על איסור]. מי שלקה [=נחתך או נחבל] באצבעו, לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו, ולא ידחקנו בידו, כדי להוציא ממנו דם [=צרור]”. ע”כ.

והנה נסביר את פסקו של רבינו. יין הוא לא דבר הנעשה במיוחד לרפואה, אלא לצורך שתיה. אמנם גם עמו אסור להשתמש ממש לרפואה. ואם אדם חש בעיניו, מותר לו להשים יין על גב העין, ולא בתוך העין. כי כאשר הוא מעביר יין על “גב” העין, אין הדבר ניכר כי נעשה דבר זה לצורך רפואה, ולכן אין כאן חשש. אולם לתוך העין אסור, מכיון שמשתמש עמו ממש לרפואה. ומה שכתב רבינו, “רוק תפל”, שאסור לתת אפילו על גב העין אסור. הוא משום ש-“רוק תפל”, הוא רוק נקי מאוד של אדם שצם חצי יום בערך, וכל אדם שצם חצי יום ונקי ממאכלים, הרוק שלו נקי ומועיל לרפואה.

ולכן כאשר ישים מעט רוק תפל אפילו על גב עינו, ניכר הדבר כי משמש ענין זה לרפואה ואסור. וכיצד אני יודע ש-“רוק תפל” הכוונה לרוק של מי שצם כמה שעות? משום שמבואר במשנה (משנה מסכת נדה פרק ט משנה ו – ז): “שבעה סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל וכו’ … איזהו רוק תפל? כל שלא טעם כלום וכו'”. ע”כ. וכתב רבינו בפירושו למשנה במקום: “רוק תפל – רוק של [מי ש]-צם … אם לא אכל האדם מאומה משקיעת החמה, ולן חצי הלילה האחרון כולו, והשכים בצומו, אז יהיה הרוק שלו שהוא רוקק, [יהיה רוקו] כובס [=יכולת להעביר כתמים], והוא נקרא [בלשון חז”ל] “רוק תפל“, בגלל היותו נקי מתערובת המאכלים בו”. ע”כ.

ומה שכתב רבינו, “קילור ששרה אתו מערב שבת מעבירו על גב עינו בשבת, ואינו חושש”. הוא על פי מה שמבואר בתלמוד. אמנם רבינו לא הקל לתת אותו לתוך עינו ממש, כי אז יראה הדבר כרפואה, ויש כאן חשש שישחוק האדם סממנים. ויוצא שכל אותם דברים מדברים אך ורק בענינים טבעיים ולא במאגיה או מיסטיקה חלילה, ואין שום ישות ושום בריה הנמצאת וחופפת על ידיו של האדם.

.

***

“מברכים על נטילה לפני הנטילה ולא לאחריה – לפי הרמב”ם”

והנה בהמשך לסתירת דבריו של המכשף הזוהרי, יש להעיר כאן הערה חשובה, והוא, שלפי דעתו של רבינו, כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן לכתחילה. כלומר, שמברך קודם שעושה את מה שבא לעשות. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ד): “כשנוטל ידיו [הכהן לצורך נשיאת כפים], מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים”. וכתב במקום אחר (רמב”ם הלכות ברכות פרק ו הלכה ב): “כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה, מברך תחלה, אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר, “על פי התורה אשר יורוך”. ומים אחרונים אין מברכין עליהן, שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר”. ע”כ.

וכתב רבינו במקום אחר (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ח): “… סידור עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר כך הוא: בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן ואומר עליו קדוש היום וזמן ושותה, ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיוואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה”. הרי שמוכח מכאן שצריך לברך לפני הנטילה. ונראה שלפי דעתו של רבינו אסור לברך אחר העשיה הזו שעשה, מכיון שכבר קיים את העשיה, ואין זו עשיה מתמשכת, ובדיוק כמו מצות שחיטה, שאם לא ברך קודם השחיטה, אינו יכול לברך לאחר מכן. מה שאין כן במצות סוכה, שאם לא בירך לישב בסוכה קודם עשיה, הואיל והיא מצוה מתמשכת, יכול לברך אם נזכר, “על ישיבה בסוכה”. ונמצא כל מי שמברך “על נטילת ידיים”, לאחר שכבר עשה נטילה ושפך המים על ידו, לדעת רבינו הטהור, עובר על לאו של, “לא תשא”!

וכן נראה ממה שכתב הרמב”ם (רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה טו): “נטל את הלולב [בידו], מברך “על” נטילת לולב, שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו. אבל אם בירך קודם שיטול [את הלולב, בעודו מונח על השולחן וכיוצא], מברך “ליטול לולב“, כמו [שמברך] “לישב בסוכה“. מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה, מברך “על” העשייה [אשר עשה]. אבל נטילת ידים, ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו, מברך [לפני כן], “על” השחיטה, ו[כן מברך] “על” כיסוי הדם, ו[כן מברך לפני כן] “על” נטילת ידים [לפני הנטילה], וכך הוא מברך, “על” ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו, בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בליבו לבטל, נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו”. ע”כ. והנה בענין נטילת ידים מוכח מדבריו ללא כל ספק, שחובה לברך לפני הנטילה עצמה, שהרי הוצרך לתרץ מדוע כאשר אנחנו מברכים לפני הנטילה, אנו אומרים, “על” נטילה, ולא מברכים, “ליטול ידים”, או “ליטול את הידים”. ואם ברך לאחר מכן הדבר גובל בברכה לבטלה, מכיון שכבר עשה את המצוה.

.

***

“ארחץ בניקיון כפי – עיוות גמור של המכשף”

והנה מכשפי הזוהר שיבשו לגמרי את דברי דוד המלך, שאמר (תהלים פרק כו פסוק ו): “אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּחֲךָ֣ יְהֹוָֽה“. והוא הפרו-נוצרי, חשב\שירבט בכוונת תחילה ולימד, שמדובר ברחיצה של מים, שבאה להסיר איזו שהיא טומאה מאגית ורוחנית! ולא הבין כי כל הענין הזה שאמר דוד המלך, הכל הוא על פי השכל הישר. ובכך רצה המכשף הפגאני לחלוק על התלמוד ולהמעיט בערכו, כי מבואר בתלמוד בצורה פשוטה ושכל ישר ביותר (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד ב): “ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. [=ומה פירוש, “עול מלכות שמים שלימה“? הכוונה שיעשה כל פעולה שצריך על מנת שיתבטלו המפריעים המונעים אותו לכוין בתפילתו. כי כאשר אדם צריך להתפנות, דבר זה משבש את כוונתו. וכן כאשר ידיו של האדם אינם נקיות, דבר זה מונע הכוונה מן האדם בתפילה. ממשיך התלמוד ואומר], אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה, ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל – מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב: “ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'”.

אמר ליה רבא: לא סבר לה מר כאילו טבל? דכתיב: ארחץ! [=משמע כל הגוף], ולא כתב, ארחיץ [=חלק מן הגוף]!. אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן, דאתא ממערבא ואמר: “מי שאין לו מים לרחוץ ידיו, מקנח ידיו בעפר, ובצרור, ובקסמית! אמר ליה: שפיר קאמר, מי כתיב, ארחץ במים? [=אין חייב מים ממש, אלא כל המטרה שלמענה עושים נטילה במים, מפני שהמים מנקים בצורה הטובה ביותר. לכן דוד המלך עיקר כוונתו הוא מה שאמר], “בנקיון” כתיב, [ומכך משמע ש]כל מידי דמנקי [=כל דבר שמנקה את הלכלוך מן היידים מותר! ומהיכן החיזוק והראיה לדבר? כלומר שאין צריך ניקיון דווקא של מים?], דהא רב חסדא לייט [=רב חסדא היה מקלל], אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא [=רב חסדא היה מקלל לכל מי שהיה מחזר ומחפש מים ליטול ידיו כאשר עומדת מולו התפילה], והני מילי – לקריאת שמע. [=וכל מה שהיה מקלל רב חסדא למי שמחפש מים ליטול ידיו, כל זה לקריאת שמע, שאע”פ שק”ש מהתורה היא, אבל אין דינה כמו תפילת שמונה עשרה, שתפילת שמונה עשרה צריכה כוונה יתירה, מכיון שעומד הוא לפני מלך.

לכן אומר התלמוד], אבל לתפלה – מהדר. [=לצורך תפילה, מחזר ומחפש מים! כי תפילה נחשב הדבר כעומד ממש לפני המלך, וראוי לחזר אחר המים על מנת לעמוד בצורה הנקיה ביותר לפניו יתברך! ושואל התלמוד] ועד כמה? [=כשהותר לו לחפש מים על מנת לנקות עצמו מלכלוך לצורך תפילה, עד כמה זמן הותר לו? עונה התלמוד, שיעור זמן של] עד פרסה [=כל פרסה הוא 4 מיל’, כלומר 4 קילומטר. וחישוב שיעור הליכה שלוקח ללכת 4 קילומטר, הוא נמדד על פי מה שנאמר בתלמוד בפסחים (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צג עמוד ב): “אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם ביום – עשרה פרסאות”. ע”כ. ומבואר שאדם הולך ב-12 שעות שהם 720 דקות, הולך האדם שיעור הליכה של 40 קילומטר. ולכן לצורך תפילה אם אדם אין לו מים ורוצה לחזר אחר מים על מנת לבוא בצורה הנקיה ביותר לפני הבורא, מותר לו להתעכב ולחפש לצורך כך בשיעור זמן של 72 דקות בערך. אלא שאומר התלמוד ומסייג] והני מילי – לקמיה, אבל לאחוריה – אפילו מיל אינו חוזר. [כל מה שאמרנו שאדם מחפש מים לצורך התפילה, הוא דווקא אם מחפש בדרך שהולך אליה, ולא חוזר לאחוריו ומתעכב בגלל זה חלילה. שכן אפילו אם יודע שימצא מים, אמנם המים הם בכיוון ההפוך מדרך הליכתו, אינו חוזר, אפילו אם הם בשיעור קילומטר אחד! כלומר 18 דקות חזרה בדרך, לא חוזר. גם בזה מסייג התלמוד ואומר], “מיל” [דווקא קילומטר] הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל – חוזר”. ע”כ.

והנה מן התלמוד הזה למדים אנו במפורשות ובנחרצות, כי נטילה במים, הוא רק הידור על מנת לנקות את  ידיו באופן הטוב ביותר, וכך צריך לעשות! כלומר, אם היה מדובר בטומאה רוחנית כמו שכתב המכשף הזוהרי, כיצד חז”ל לא התעקשו שיהיה זה דווקא במים נוזלים? אלא בוודאי, כי כל ענין הנטילה של הידיים הוא משום לכלוך בלבד! שלא יעמוד האדם ויתפלל לפני המלך הקדוש, בידיים שאינן נקיות. ולכן בהעדר מים, יכול הוא בפשטות לנקות עצמו בכל מה שמוריד לכלוך וזוהמה מן היד.

וכך פסק רבינו הטהור (רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה א): “הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם שיקרא, הגיע זמן קריאתה ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים, אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן וקורא“.

ושימו לב לסדר המופתי שעשה כאן רבינו. שכתב (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה א – ג): “חמשה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה, [והם]: טהרת הידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום התפלה, ודברים החופזים אותו [מטרידין אותו], וכוונת הלב. טהרת ידים כיצד? רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל, היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין שהם שמונת אלפים אמה, הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך יתפלל, היה בינו ובין המים יותר על כן, מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל. במה דברים אמורים לפניו אבל אם היה מקום המים לאחוריו אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל, אבל אם עבר מן המים יותר אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל. במה דברים אמורים? שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד? בשאר תפלות, חוץ מתפלת שחרית, אבל שחרית רוחץ פניו, ידיו, ורגליו, ואחר כך יתפלל, ואם היה רחוק מן המים, מקנח ידיו בלבד ואחר כך יתפלל”. ע”כ.

והנה רבינו לא כתב, “רחיצת ידיים“, אלא כתב “טהרת ידיים“! ודקדק לומר שהעיקר הוא טיהור הידיים משום לכלוך, ואינו ענין מאגי מסטי של ישויות מדומיינות, ולכן אם אין לו מים, מנקה ידיו בכל מה שמנקה אותו. אלא שלגבי תפילת שחרית יש לדקדק שגם ישטוף פניו, וזה ממילא נעשה בברכת המעביר חבלי שינה, ששם רוחץ פניו. ולדעתו של רבינו יש לדאוג שגם הרגליים יטוהרו מכל סוג של לכלוך בתפילת שחרית בלבד. 

.

***

“ארחץ בניקיון כפי – עיוות גמור של המכשף”

והנה מלבד זה שמכשפי האופל הרסו ועיוותו כל דבר, הנה לא דקדקו היטב בביאור הכתוב. והטמא לא הבין, כי מילת, “ארחץ“, הוא שם “משותף” לעניני ניקיון. ובנוסף לזה שלמדו רבותינו בעלי התלמוד שמדובר על ניקיון טבעי לצורך ק”ש ותפילה, על מנת לעמוד בכבוד לפני המלך, שהרי התירו לנקות את ידיו המזוהמות בחול או בכל סוג שמעביר זוהמה. הנה ענין זה שאמר דוד המלך, מדבר על ניקיון הנפש! ולא על ניקיון הגוף רק. כלומר, כוונתו של דוד המלך בזה המאמר לומר, “כשאני אבוא להקריב עולתי סביב מזבחך, אדאג להיות נקי כפים, ולא כרשעים שמביאים עולות בידיהם, וידיהם דמים מלאו! כלומר, שחושבים שעצם הבאת הקרבן היא זו המרצה את הבורא! ולא הבינו כי כל מטרת הבאת הקרבן הוא על מנת לשבר את הלב! אבל אני, אומר דוד המלך, ארחץ בנקיון כפי, כלומר, שלא יהיה בידי שום עון כשאבוא להקריב עולות”. (ע”פ הרד”ק). וכ”כ האבן עזרא, “ארחץ – טעם [שאמר] “בנקיון” [כי “ניקיון” הכוונה למצות לא תעשה, ואמר דוד המלך], שלא עשה אחת ממצות לא תעשה, ואז אסובב מזבחך בעולות”. וכ”כ גם המצודת דוד, “ארחץ – ר”ל בתחלה אנקה כפי מלכלוך עון, ואחר זה אסובב מזבחך להקריב בה לה’, כי לולא הנקיון, אין הקרבן מקובל ברצון“. ע”כ.

ואני יש לי להביא ראיה פשוטה, שצמד המילים, “ניקיון כפי“, הכוונה על ניקוי מן המעשים הרעים, ולא מדובר כאן רק בלכלוך טבעי, וכל שכן שלא מדובר כאן בענין מאגי שצריך להסירו על ידי מים! שכן מבואר (בראשית פרק כ פסוק ה פרשת וירא): “הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא, וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא, בְּתָם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת“. והרי שאין שום קשר לענין ניקיון מאגי שצריך להסירו על ידי מים, ואינו קשור ללכלוך רוחני היושב על הידיים. וזו כמובן סתירה שניה וגמורה, המעידה על סכלותו, בורותו, עילגותו של של המכשף הזוהרי הטמא.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ס”ט.