.

***

“סתירת הלכות בספר הפרו-נוצרי – זוהר”

הנה בסדרת מאמרים אלו, העוסקים בסתירת וביעור ספר המינות הפרו-נוצרי, העולה על שם, “זוהר” [=חושך טמא], ראיתי לסתור את כל עניני ההלכות המובאות למעשה, שנלמדו מתוך ספר המינות הנזכר, והובאו בשולחנו של ר’ קארו, שבעצם היה הראשון שהחל לשלב ולמצע את אותם ההזיות של המכשף הזוהרי עם ההלכה התלמודית הברורה, כפי שנראה בהמשך. ונחל במלאכה.

כתב ר’ קארו בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות תפילין סימן כז סעיף ב): “יש ליזהר שלא תזוז יו”ד של הקשר מהתפלה“. ע”כ. ויש לשאול, מה מקור הלכה זו שלא נזכרה מעולם בתלמוד או במשנה? מהיכן צצה לה הלכה חדשה שלא ידעו ולא קיימו אבותינו? מהיכן צצה לה הלכה שלא הוזכרה באף אחד מן הגאונים או ראשוני הראשונים? והנה כתב בבית יוסף במקור הדברים (שם): “בספר הזוהר בפרשת פינחס (רלו:) על פסוק שמע ישראל [כתב], יו”ד איצטריך די לא יעדא כלל מגו תפלה של יד דלא יעביד פרודא. והאריך בטעם הדבר, ובסוף כתב “דמאן דרחיק ליה, ירחקון ליה מעידונא דלעילא“, ועל דא כתיב (שמואל א ב ל) “כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו”. ע”כ.

כלומר לפי הזיית המכשף הזוהרי, חובה שקשר של יו”ד הנמצא בתפילין של יד, יהיה צמוד ממש לקציצה עצמה של הבית של היד, כלומר, עצם עשיית המצוה לפי המכשף הטמא הזה, באה לעשות טקס שמיימי ומאגי, כלומר, הנחת תפילין כולה, היא לא דבר מחשבתי ושכלי, אלא טקס מטאפורי, טקס הגורם לענינים לזוז למעלה, כמו שנסביר בהמשך בשם הטמא.

.

***

“מה שאין עליו מסורת – אסור לנו לקבל!”

והנה לך לשון הרלב”ג (דברים פרק לד פסוק י פרשת וזאת הברכה): “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – ידוע כי מדברי התורה שלא קם נביא תורה ולא יקום זולת משה, כי שום נביא לא יאמן לחדש בה או לגרוע באופן שישימהו תורה נוהגת לדורות. כ”ש שלא יאמן לשנותה ולהמירה באחרת. וזה כולו מבואר ממה שקדם. ולזה לא זכר כאן זה ההבדל נפלא שיש בין נבוא’ משה ובין נבואת זולתו אבל זכר מה שהובדל בו משה מכל נביא שיקום להתנבא בישראל”. ע”כ. והנה כאשר נמצא ספר 700 שנה לאחר חתימת התלמוד, ומחדש דברים הזויים, דברים מאגיים ופגאנים, כיצד נקבל את דבריו? ועוד שמעליל עלילות דברים על מי שאינו עושה כדבריו, ומבטיח הטמא ואומר, שלא יזכה האדם העובר על דבריו לשום עידון רוחני! ואם בעלי התלמוד והמשנה לא הודיעו לנו דברים אלו, וכי הכשילונו? וכי דורות שעברו כשלו בדברים? ואין לך הוצאת לעז חמורה מזו!

צא ותראה דעתו של רבינו הטהור הרמב”ם במה שכתב על ספר, “שיעור קומה” (תשובה קיז), וזה לשונו: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [נ”א ערי אדום] ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ’ […] כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק”. ע”כ. והנה רבינו לא חש ולא ירא לומר על ספר “שיעור קומה” שחובה עלינו להשמידו, אפילו שהספר הזה מיוחס לרבי ישמעאל! וזאת משום, שכל דבר שלא סמכו עליו חז”ל בעלי המשנה והתלמוד, אסור לנו לקבלו! ושלא נדבר על הדברים ההזויים שנמצאו בספר ארור זה.

כמו כן, בשריד גניזה עתיק שנתגלה בגניזה הקאהירית נמצא כתב ידו של רבינו, וכך נאמר שם (מובא בכתבים א, עמ’ 477–478): “ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] ‘שיעור קומה’ הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב”ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר האשכנזי הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה’ אלהים אמת אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: ‘וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ’ (יש’ מ, יח)], ‘וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה’ [שם, כה], יתעלה וישתבח ויתרומם… לעילא…”. ע”כ.

והנה יש בידינו כתבים של הרב יוסף קאפח שהביאו אותם תלמידיו לדפוס, ושם הביא הרב יוסף קאפח ממצא נדיר בשם רס”ג (כתבים א’ עמוד 475). וכתב הרב יוסף קאפח לפני הבאת הדברים: ” … שני העמודים [כתבי יד] שנוסחם יבוא להלן הם שריד של חיבור תימני שאיני יודע לא שמו ולא שם מחברו, ולא באיזה זמן נתחבר, אף לא תאריך כתיבת העמודים הללו. אך לפי צורת הכתב והנייר, נראה לי שנכתבו במאה השניה לאלף הששי”. ע”כ הקדמת הרב קאפח לפני שמביא את הכתבי יד שמצא. ולפני שנבוא לכתבי יד, דע קורא נעים, כי מתוך כתבי היד הללו, אנו רואים כמה אנשים נתפתו ללכת אחר ספר “שיעור קומה” הנתעב, וכנראה שזה האיש שכתב את המכתב, כתב את דעת רבינו הטהור הרמב”ם והביא גם את דעת הרס”ג לגבי יחסו לספר שיעור קומה. וז”ל הכתבי יד: ” … וכך אמר רב סעדיה ז”ל באחד מחבוריו, “ספר שיעור קומה, אין עליו מסורת באומתנו! [ומדוע?] לפי שאינו [נזכר] במשנה ולא בתלמוד, ואין ראיה שנלמד בה [אפילו] אם אמרו רבי ישמעאל באמת! או זולתו אמרו וייחסו אליו, כפי שמייחסים הרבה מן הספרים המזוייפים אל אחד החכמים המפורסמים“. ע”כ.

וגם בספר מלחמות ה’ להרב יחיה קאפח (אות יב’) הביא את כתב היד הקדום הזה וז”ל: “… ובקונדריס קדום מחבורי קדמונינו מצאתי כתוב משם ר’ סעדיה גאון וז”ל: ” … ספר שיעור קומה אין בידינו קבלה עליו מחכמי אומתנו, לפי שאינו לא במשנה ולא בתלמוד, וגם אין ראיה ללמוד ממנה אם אמרו ר’ ישמעאל באמת, או אחרים זולתו אמרו וייחסו לר’ ישמעאל, כמו שמייחסים הרבה מן הספרים העשויים לקצת מן החכמים המפורסמים“. ע”ש. והנה כמה יסודות טובים ומעולים למדים אנו מדברי הרס”ג הללו אשר משקפים את האמת ואת מצב הדורות האחרונים, ומהם:

א) כל דבר שאין בידינו קבלה עליו מחכמי אומתנו, והם בעלי המשנה והתלמוד אשר להם הבלעדיות המובהקת והיחידה לעניני תורה שבעל פה, מסורת, הלכה, השקפה וכו’, חייבים אנו לראות שהדברים הכתובים שם אינם סותרים\מוסיפים\גורעים ממסורת עם ישראל!

ב) אפילו אם נמצא ספר שנכתב על ידי תנא! ובאמת ללא עוררין! אין ראיה מכך שצריכים אנו ללמוד ממנו או להביא ממנו דבר! שכל שדבריו לא הוזכרו לא בתלמוד ולא במשנה אין להביא ממנו ראיה, ובוודאי חכמי התלמוד לא היו חוסכים מאתנו דברים הנצרכים או המפורסמים ממנו. לכן אין ללמוד ממנו! ולפי דבר זה, כל שכן ספר הזוהר הפרו-נוצרי, שאסור לנו ללמוד מספר זה לעולם! שכן רבותינו בעלי התלמוד נאמנים עלינו שלא הזכירו ולא הביאו את דעותיו המהובלות [בהנחה שהספר הזה קדום. וכבר הוכח שלא!]. ושלא נדבר על סתירות עצומות שיש בין חז”ל לבין ספר האופל, ושלא נדבר על עניני השקפה הסותרים את מסורת התורה שבעל פה. ושלא נדבר על ריבוי באלוהות שריבה הטמא המכשף הזוהרי, ועשה מעשים וכתב דברים שגרועים יותר מן הנצרות.

ג) כתב ולימד הרס”ג, “כמו שמייחסים הרבה מן הספרים העשויים לקצת מן החכמים המפורסמים“. ומכאן אתה למד, שזו דרכם המהובלת כסל למו, שכאשר רוצים הרשעים המינים שבני אדם יקבלו דבריהם, מה הם עושים? מייחסים דבריהם לתנאים, אמוראים, ומשקרים במצח נחושה! בדיוק כמו שעשה ספר האופל הטמא מפי הגבורה! כאשר ייחס דבריו המכוערים לרשב”י התנא הטהור.

ודע לך קורא נעים, כי גם רבינו הטהור הרמב”ם שגה בענין ספר שיעור קומה בנעוריו. כמו שכתב הרב יוסף קאפח (כתבים – א’ עמוד 477 הערה 11): ” … וכבר העירותי בפירוש רבינו משנה סנהדרין מהדורתי, עמוד ריג’ הערה 42, כי רבינו בצעירותו היה בדיעה כי [ספר] שיעור קומה, חיבור חכמי ישראל הוא ויש להסבירו. וכך כתב במהדורה ראשונה: “ויתרחב ההיקף עד שנגיע לדבר על הצורות שהזכירו הנביאים לבורא ולמלאכיו, ויתגלגלו הדברים לענין “שיעור קומה” ולא יספיק לענין זה לבדו, ואפילו אקצר תכלית הקיצור מאה דפים”. ע”כ [לשון הרמב”ם במהודרה הראשונה שלו למשנה שכתב בצעירותו]. והנה ממה שהסמיך [את המילים] “שיעור קומה” לצורות שהזכירו הנביאים לבורא ולמלאכיו, יתכן שהיה מבארו בדרכו של רס”ג [= כפי המובא בכתב היד הנזכר, שניסה הרס”ג בדוחק ליישב את הכתוב בו רק בתנאי שהדבר מיוחס באמת לרבי ישמעאל. אלא שוודאי לנו היום כי הבל זה אינו שייך לרבי ישמעאל]. ונוסח זה ישנו בכל כתבי יד תימן. ואחרי כן החליט [רבינו] שאינו חיבור החכמים, ואלהים אחרים הוא, ומחק את זכרו בספר שבכתב ידו, ועיבה את הדיו מאוד! עד שאי אפשר להכיר מה היה כתוב מקודם, משל כאילו מצטער על שטעה בו … וכיון שהחליט שהוא אלהים אחרים [=ספר עבודה זרה], אין להתפלא על הדברים החריפים האמורים [שכתב רבינו עליו]”. ע”כ.

ולכן מה שהבאתי למעלה בתשובה של רבינו (סימן קיז) וזה לשונו: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [נ”א ערי אדום] ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ’ […] כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק”. ע”כ. הרב יוסף קאפח העיר, שמה שתרגם המתרגם: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים”, אין התרגום הזה נכון, כי התרגום הנכון מערבית לעברית: “איני סבור כלל שהוא לחכמים”. ובאמת זה מסתדר היטב עם מה שכתב בצעירותו.

ונחתום ענין זה בדברי הרא”ש (מסכת חולין פרק ב סימן ו): “ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש”ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש”ס’ הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש”ס מסכים עליה.  ע”כ. והנה דבריו של הרא”ש מפורסמיים וגלויים לכל! וטעמו ונימוקו עמו, שכתב ונימק, שהסיבה שאנו לא מקבלים כל ענין ותוספת שנכתבו לאחר תקופת המשנה והתלמוד, ואפילו, “תוספתא”! כל שכן ענינים והזיות אשר מוחקות יסודות דת! הסיבה היא מסביר הרא”ש, הוא משום שכאשר חכמי ישראל בעלי התלמוד ושאר החיבורים, “ספרא”, “ספרי” וכו’, שחברו את חיבוריהם, הלכו בדקו חקרו וחזרו לידע כל הספרים שהיו, וביררו מה אמת ומה לא! מה הם דעות נכונות, ומה הם דעות כוזבות!

ואם חכמי ישראל חקרו וחזרו לדעת כל הספרים שנכתבו וכל הדעות שנאמרו בזמנם ולפני כן, איך לא מצאו את הזוהר הפרו-נוצרי הטמא? איך לא ידעו כי קיים תנא חשוב כרשב”י שאוסר להניח תפילין בחולו של מועד? איך לא ידעו ולא שמעו ממי שהיה ל-“רבו” של מחבר המשנה רבי יהודה הנשיא, שאוסר לנשואה ללכת עם שערות גלויות בבית? אלא ודאי כי גם אם “ידעו”, לא התייחסו לדברים המהובלים ולדעות הרקובות שרחוקות מכל תוכן!

.

***

“הזיות ספר הזוהר והסרחון העולה ממנו – קשר של יו”ד צמוד לקציצה של הבית”

וכעת לטעמו המהובל, של הוזה ההזיות, כותב האופל הפרו-נוצרי, המכשף הזוהרי, גבי מה שהתחלנו בו בתחילת המאמר. ומזייף מאמר בשם רשב”י (ע”פ פירוש הסולם לזוהר – במדבר פרשת פנחס מאמר ע’ דשמע ד’ דאחד שם ע’ אות תנג)  “פתח רבי שמעון ואמר, מה זה שנאמר, “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד“. כתוב במילת “שמע” אות “עין” גדולה, ובמילת “אחד“, כתוב בתורה אות ד’ גדולה. ומסביר המכשף, שספר התורה נכתב כך על ידי משה רבינו והועבר במסורת, על מנת לתת עדות שלא נשכח את החידוש שהולך הוא לומר. שכן אותיות “עין” – “דלת” יחדיו = “עד“. וכן נאמר (שמואל א פרק יב פסוק ה): “וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם עֵ֧ד יְהֹוָ֣ה בָּכֶ֗ם וְעֵ֤ד מְשִׁיחוֹ֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י לֹ֧א מְצָאתֶ֛ם בְּיָדִ֖י מְא֑וּמָה וַיֹּ֖אמֶר עֵֽד”.

ומסביר הטמא, שמן אותיות “שמע”, נשאר “ש”מ” [לא מובן למה הטמא מפריד אותיות ממילה שלימה על מנת לחברה עם מילה מרוחקת ממנה ולא סמוכה. ומסביר הטמא ומשרבט], אלא שהמ”ם כאן היא פתוחה ולא סגורה, כלומר לא מ”ם סופית. [והיכן מצינו בכל התורה כולה שאות מ”ם באמצע מילה נכתבת סתומה? פשוט עילגות לשמה! ויותר מכך, אם שינה הפתוחות והסתומות יש ספק גדול על הספר תורה ועל כשרותו. שכן מבואר בתלמוד בשבת (בבלי מסכת שבת דף קג עמוד ב) שכבר אז במעמד התורה היו מ”ם סתומה ומ”ם פתוחה. ומ”ם ואות סמ”ך שבלוחות בנס היו עומדים.

והנה לאחר שהרצתי הדברים, מהובל אחד, הקשה עלי ממה שנאמר (ישעיהו פרק ט פסוק ו): “לםרבה לְמַרְבֵּ֨ה הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵעַתָּה֙ וְעַד־ עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת”. ומכאן רצה להוציא אותי טועה בדבר, שכן כתוב בפירוש, “למרבה” עם מ”ם סתומה. והוא בחושך הולך, לא מבין הבנת הנקרא, שדייקתי בדברי היטב, “בכל התורה“, ולא אמרתי בכל התנ”ך! וגם בתירוץ שרצה לומר, קשקש בעילגות גדולה בעצם מהות השינוי של הנביא. כי מה ששינה הנביא וכתב מ”ם סתומה, רמז בכך ישעיהו, שיסתמו חומות ירושלם שהם פרוצים כל זמן הגלות ולעת הישועה יסתמו הפרוצים ואז תפתח המשרה שהיא סתומה עד מלך המשיח. (ע”פ רד”ק). ושוב אנו מתמודדים בדורינו עם אנשים לצים, ובורים ריקים מתוכן].

וממשיך הטמא הזוהרי ואומר, “מה הטעם שאות מ”ם של “שמע” פתוחה? הוא משום שאות מ”ם סתומה היא מלך העליון, דהיינו “בינה”, ומ”ם פתוחה רומזת על מלך תחתון! [כלומר לפי המכשף הארור הזה, ישנם כמה מלכים, והבורא יתברך שמו אינו מלך אחד, אלא יש כמה אלוהות בשמים!! שימו לב איך מחדיר הטמא לליבות ישראל שיש כמה מלכים וישויות שונות בשמים! ואומר המכשף], ולכן אותיות ש”מ של מילת “שמע“, רומזת על המלכות [על המלכה הנקבה בת זוגתו של הבורא האלילי של המכשף], ואותיות האחרות שנשארו ממילת, “אחד“, נשאר מהם, “א”ח“, כלומר “אח” בבחינת “אחוריים“, שנכנסות ומתגנבות מאחורה.

ונסביר את דבריו של הפרו-נוצרי: לפי הטמא המלכות הגדולה בעצמות הבורא, נקראת מ”ם סתומה. ואות מ”ם פתוחה היא המלכה התחתונה, כלומר לפי הטמא, לבורא יתעלה שמו, יש כמה נשים, וגם יש לו אשה שנקראת “מלכה עליונה”, וגם “פילגש” הנקראת מלכה תחתונה. מלכה עליונה היא מ”ם סתומה. מלכה תחתונה היא מ”ם פתוחה. אמנם כאשר המלכה התחתונה שהיא האות מ’ פתוחה, אז בהיותה פתוחה, היא נמצאת תחת האליל הקבלי, “קצר אפים“, ורק אז, היא מקבלת שפע מבן זוגה “קצר אפים”, בבחינת “עד“, כלומר שמעיד בה הקצר אפים ונותן בה עדות, כי אם היתה סתומה, כיצד היה מזוודג עמה האליל הטמא קצר אפים? אלא ודאי שהיא, מ’ פתוחה בבחינת הישות הנקבית התחתונה האלהית.

והצירוף החשוב של אותיות “א”ח” ממילת אחד, יורה על מדרגתו הכבירה של זעיר אנפין הטמא, שבמצב הראשון של המלכות שנקראת, “מלכות גדולה“, לא היה יכול להיות עמה, כי רגליה היו סגורות, כי המ”ם הוא דימוי לרגלים של אשתו, ולכן בשעה שהמ”ם סגורה, היא בגדר אחותו שאינו יכול להיות עמה! אמנם עכשיו, גם שהיא נמצאת במצב השני, הוא נשאר בלי פעולה, האליל המסכן, כי אין לו יכולת לשמש ולבעול אותה, אפילו שרגליה פתוחות, כלומר של האות מ”ם. ואע”פ שהם זעיר ומלכות הם אח ואחות, מכל מקום אם היתה אות מ”ם סתומה, אורותיה היו סתומים, ואע”פ שהיתה במדריגה גדולה, לא יכלו לשמש, כי היו אורותיה סתומים שהרי אחותו היא. אבל עתה במצב השני, אף על פי שנתמעטה ונסתרה ממדרגתה הגדולה כי רגליה פתוחות, הנה משום זה, גרמה שנפתחו אורותיה בסוד הזיווג, “ש”מ ע”ד”, ומשפעת לכל העולמות, שזהו כבוד אלקים. כלומר, מה הוא כבוד אלקים לפי הטמא הפרו-נוצרי? שהמלכה התחתונה לא סוגרת את רגליה, ומשאירה אצלה פתחים, ובעבור זה שפתחה רגליה ירדה ממדרגתה, אבל כל זה עשתה על מנת להשפיע שפע לכל העולם, ונמצא שבעבור שביזתה את עצמה הנקבות האלהית שבבורא, כעת דרך אותם פתחים שפתחה רגליה לאח שלה, “זעיר אנפין”, כעת ירד שפע גדול לעולם!

ולא רק שאמרו שבמצוות שאדם עושה מוריד שפע, ולא רק שחירפו וחילקו את הבורא, ולא רק שאמרו שיש בישותו אלוהות נקבית, ולא רק שאמרו שהבורא בעל תאווה של חיבור ופירוד ויש לו מאורע ממאורעות הגופים הגשמיים השפלים, אלא שאצל הבורא שלהם יש עריות ומשגל של אח ואחות!

והנה לפי הטמא, כל הדברים הללו, אדם צריך לכוין כאשר קורא את קריאת שמע, וכל זה על מנת לעזור לבוראו להיות משפיע ומושפע! כלומר להזדווג עם עצמו ועם ישותו! ויש לשאול, אין לבורא יתברך יכולת לעשות כך לבדו? וכל כך נחות הוא על פי שיטת הטמא, עד כדי כך שבלי שבני האדם השפלים יעזרו לו, אינו יכול להתענג? ימחה שמכם ונזכה לשים את ספר הזוהר בפח האשפה של ההיסטוריה, ולבער אותו במדורה הגדולה ביותר שהיתה אי פעם מבריאת העולם.

וממשיך הטמא ואומר ומשקר בשם רשב”י: “רשב”י מחזק את דבריו על ידי מה שמצא בשם רב המנונא סבא, [כלומר, מה שכתב אמורא!, שרשב”י בכלל היה תנא! כי רב המנונא סבא היה אמורא! והמכשף הזוהרי לא היה בקיא בסדר האמוראים והתנאים כמו שצריך. והנה לפי הטמא, רשב”י מצא שכתב רב המנונא סבא], שכל מי שמיחד ייחוד הזה בכל יום, מוכנה לו שמחה מלמעלה, כי גורם לבורא להשתעשע עם המלכה נוקבא היא אשתו. והסימן לכך, כי אותיות, “אח“, שנשארו ממילת “אחד“, ואותיות “שמ“, כאשר תחברם ביחד יצא מילת, “אשמח“. [והנה לפי הטמא מוכח שהבורא יתברך ממש רוקד ושמח, כלומר יש לבורא התפעלות! וזו מינות לכל דבר. ברם, אפשר לומר גם שראשי תיבות “אשמח” = חן שאולוב משמיד אופל. אז זה אומר משהו? כמה עילגות!] כלומר הבורא יתברך יהיה בגדר, “אשמח“, אם מישהו מהשפלים כאן למטה יעזרו לו להיות בייחוד, כלומר באיחוד, המרומז באותיות עד. כי בשמע ישראל וכו’ אחד, יש את הצירוף, “אשמ”ח ע”ד”. ומסביר הטמא, שכן מבואר בספרו של חנוך [מכאן ראיה מובהקת שמחבר האופל היה נגוע בספרו של חנוך החבשי כמו שכבר הוכחתי במאמר זה: “שקר הזוהר הטמא – חלק ב’“.], שמי שמיחד יחוד הזה בכל יום, שמחה מוכנה לו מלמעלה, שכן גורם נחת ליוצרו.

והנה ממשיך הטמא ואומר, עוד יש לכוון בהמילה, “שמע“. שיש בה “שמ” שנכללות מן ע’ גדולה … ושתי רצועות יוצאות מצד זה ומצד זה, דהיינו בימין ובשמאל, שהוא סוד ב’ ירכים שמחזה ולמטה … כי מלמעלה, על הראש, יוצאות שתי רצועות, שהם סוד ב’ זרועות המקיפות הראש מימין ומשמאל … כי כיון שהיא נאחזת [=הישות האלהית הנפרדת] למעלה בד’ דקשר של תפלין, כראוי, היא יורדת למטה [הישות האלהית הנפרדת] להתאחז בצבאותיה, … נאחזת בסוף הירכים, ורושם ה-י’ שהוא ברית הקדוש, דהיינו יסוד, נמצא עליה מלמעלה, אז היא מתיחדת ביחוד אחד עם זעיר אנפין. [כלומר, כל מטרת הרצועות שניתנו למשה מסיני וסדר הנחת התפילין, הוא על מנת לעזור לבורא יתברך ולאשתו להתעדן ולהזדווג, ומשתלשלת אשתו ונקשרת דרך הרצועות, ומגיע עד ליסוד, ואז נבעלת לזעיר אנפין האליל הקבלי הטמא. כלומר על מנת שהאליל הטמא יבעל את אשתו מלכות, היא צריכה להיות קשורה ברצועות שחורות של תפילין ולהגיע עד לירכים של זה המניח, ורק אז מתאווה אליה הקצר אפים הטמא, ויכול לשכב עמה כרצונו].

ולכן האות י’ היא סוד הברית, דהיינו יסוד, שכל מי ששומר ברית הזה [=כוונת הטמא, שכל מי ששומר את הברית של הבורא שלהם הקבלי, “זעיר אנפין”], הוא זה שניצל למעלה, וניצל גם למטה, כי זעיר אנפין ישמור עליו היטב. ופנחס משום שקנא לברית הזה [של זעיר אנפין ודאג שישמש כמו שצריך עם אשתו של הבורא], ניצל מדין שלמעלה, ומדין שלמטה, ומשום זה נרשמה י’ זו בתוכו, דהיינו בשמו, זה שכתוב, פינחס באות יוד מלא, בגלל שדאג שהזעיר אנפין ישמש על המלכות! כלומר, לפי הטמא המגעיל הזה, פנחס לא היתה קנאתו שעוברים על חוקות התורה ועובדים עבודה זרה! פנחס כל מטרתו בקנאת ה’, היתה שחלילה זעיר אנפין, לא ישמש עם אשתו של הבורא, המלכות הטמאה. כלומר פנחס קנא קנא לבורא, בכך שהבורא לא יכול לזוז בשמים בגלל זמרי בן סלוא!! ומלבד שזה הוא עילגות גדולה, הנה מדובר כאן בחירוף ניאוץ וגידוף.

וכעת מגיעים לעיקר, מסביר הטמא ואומר, ולכן “יו”ד” שרומזת לאבר התשמיש של הבורא, שהוא זעיר אנפין המשפיע הגדול, יו”ד זו צריכה, שלא תסור כלל מתפלה של יד, דהיינו הקשר של תפילה של יד שהוא בצורת י’, הרומזת על יסוד, כנ”ל. שלא יעשה פרוד בין יסוד “זעיר אנפין”, שהוא האות יו”ד, שלא יפריד אותם מהתפילה של יד, שהיא מלכות. וכל השמחה של מלכות אשתו של הבורא, היא ביו”ד הזו, שהיא יסוד, י’ זו היא נמצאת דווקא בזכר, ולא בנוקבא אשתו של הבורא. והוא, יסוד, נקרא צדיק, היא המלכות, נקראת צדק, בלי י’, כי ה-יו”ד היא בזכר ולא בנוקבא. ומשום זה ה-יו”ד סמוכה אליה בתפלה של יד. ומי שמרחיק את האות יו”ד, שהיא יסוד, שהוא ברית התשמיש, מי שמרחיק את היו”ד ממקום זה, ממלכות שהיא תפילה של יד, הוא רחוק ויהיה רחוק ממעדני עולם הבא. דהיינו שלא יזכה אל השפע הבא מזווג יסוד ומלכות, הנמשך מעדן העליון, הנקרא עולם הבא. ע”כ ביאור הדברים על פי הטמא המכשף הזוהרי. כמה גועל, כמה עילגות, וכמה טמטום יש בדבריו!

והנה בעקבות הדברים הארורים הכתובים כאן, במשך מאות שנים על גבי מאות שנים, בני אדם מצמידים את את היו”ד שבקשר הרצועות הנמצאות במעברתא של התפילין של היד, מצמידים אותם מהודק לקציצה עצמה. וכל זה שחס וחלילה אשתו של הבורא הנקרא “זעיר אנפין”, לא תשמש ותפתח את רגליה לכבוד בעלה האליל הקבלי, שבו נמצא אבר הברית הוא היסוד, “זעיר אנפין”. כי זעיר אנפין הוא “יוד”, שהוא יסוד! כלומר, לפי המכשף הטמא, כל עצם הנחת התפילין הוא על מנת שנעזור לבורא לשמש עם ישותו!

ונראה שהטמא המכשף הזוהרי היה שתיין גדול, כי במקום אחר הוא טוען, שזעיר אנפין הוא אות “ואו”, שכן אמר, “ועבדהו”, ועבוד “הו”, כלומר שתגרום שהאות ואו שהוא זעיר אנפין ישמש עם בת זוגתו שהיא האות ה’, שנקראת מלכות! ועכשיו לא רק שהמלכות היא אות ה’, אלא המלכות היא הקציצה של התפילין של היד, ולא רק שהיא הקציצה, אלא היא גם פותחת רגליה על די אותיות! כלומר על יד אות מ”ם פתוחה גורמת שיהיה זיווג בעליונים. כמה חירוף ניאוץ וגידוף כלפי שמים. לא נראה כדבר הטמא הזה מבריאת העולם, ספר שחייב לשרוף בכל מקום ומקום.

.

***

“אפילו במדרשים שלא מוסמכים מבואר שהבורא אין לו זוג חלילה”

והנה אפילו במדרש מאוחר “דברים רבה“, שנתחבר כ-400 שנה אחר חתימת התלמוד, ונכנסו בו דעות זרות אשר ניכרות היטב ממדרשים המובאים שם. לא העלו וחרפו כמו שעשה הפרו-נוצרי מחבר ספר האופל הטמא. כי מבואר באותו מדרש (דברים רבה פרשה ב סימן לא פרשת ואתחנן): “… רבנן אמרי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, כל מה שבראתי, בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות, אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין? ממה שקרינו בענין שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד“. ע”כ. והנה איני יודע מה פשר מילותיו “זוגות”, כי מילת זוג היא שנים, אבל עצם ההזיה לפי שהחמה ולבנה היא “זוג“, דבר זה מפוקפק מאוד. אמנם הדבר החשוב ביותר, שגם זה המדרש שכולו מפוקפק, מסיים מזהיר וכותב, “אבל כבודי אחד מיוחד בעולם“! כלומר אצל הבורא אין בשום ענין כלשהו, ואפילו לא בעצמותו הפרטית, שום סוג של חלוקה אותה דימו מכשפי האופל אצל הבורא.

וכתב הספורנו (דברים פרק ו פסוק ד פרשת ואתחנן): “שמע ישראל, [הכוונה לכל אדם ואדם איש ואשה ל]התבונן והבן זה. ה’ – [הוא יתברך] הנותן מציאות כל נברא. אלהינו – הוא נבחר שבנבדלים אצלנו, אשר [רק] ממנו נקוה להשיג חפצינו, בלי אמצעי [=בלי מתווך שנצטרך אותו שיעזור לנו על מנת להגיע אל חפץ בקשתינו מאתו], ומצד היותו עליון בכוחו, הבורא הנה, לו לבדו ראוי להשתחות, ומצד ש[רק] ממנו תקותנו בלי [שום] אמצעי, ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד. [=ושלא נשתמש במלאכים או כל מיני קמיעות מהובלים על מנת להוריד השפע]. ה’ אחד – ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט, התבאר, שאין נמצא זולתו ממין מציאותו, ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים, וממציאות עולם הגלגלים, וממציאות עולם המלאכים, באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי. וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל”ת של אחד גדולה ובאות העי”ן של שמע הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין ולהגדיל העיון ב[פסוק] זה. ולזה אמרו ז”ל (ברכות פרק היה קורא) ובלבד שיאריך בדל”ת של אחד, למען יכוין לזה [שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד]”. ע”כ. וכמה דבריו מיוחדים להפליא.

ומצאתי לחכם מסויים הנקרא “רש”ר הירש”, שחפשתי בכל ספרו ולא מצאתי שהביא דברים בשם ספר הזוהר הפרו-נוצרי, וכתב (דברים פרק ו פסוק ד פרשת ואתחנן): “שמע. כבר אמרנו, שמשה חזר על כל מצוות התורה, ואחר כך כתב את קיצור המצוות האלה בספר [בציווי הבורא], וקיצור זה [ציווה הבורא ש]ילווה את העם שבניו יחיו מעתה כיחידים לעצמם.

והפסוק הפותח את הקיצור הזה, הוא הפסוק המעורר עד היום הזה את התודעה היהודית בלב כל יהודי, אפילו הוא נידח עד קצה השמים, וחי בבדידות ובניתוק מעמו. הוא הפסוק הראשון הנלמד על ידי ילד יהודי מי שהוא עומד על דעתו, והוא הפסוק האחרון, שהחברים קוראים אחרי אדם מישראל כברכת פרידה לעולם האמת. הוא הפסוק שהיהודים נשאו ונושאים אותו בעולם כנס אלהים, ובו הם מכריזים שעתיד ה’ לחזור ולכבוש את האנושות לעצמו. וגם איש ישראל שהתנכר לעמו לא ימהר להסיר את הפסוק הזה מלבו. הרי זה הפסוק של התודעה היהודית של ייחוד ה’ [יחוד מלשון אחד ולא מלשון “איחוד” שהוא מאחד], ומצטרפים אליו פסוקים אחדים המסיקים את המסקנה מן התודעה הזאת. וכל מקום שיהודי נושם את נשימת חייו, מחנך את בניו וחי את חייו ברשות היחיד וברשות הרבים, כל מקום שהוא שוכב וקם, מרים את ידיו לפעולה ומעורר את רוחו למחשבה, כל מקום שהוא בונה את ביתו ומציב את שעריו, הרי פסוקים אלה מביאים לתודעתו את תפקיד חייו, את תכלית חינוכו, את מטרת שאיפותיו ברשות היחיד וברשות הרבים, את עקרונות פעילותו ואת יסודות מחשבתו, את קדושת כל חייו בבית ובקהילה. לפיכך חובה עליו לשנן את הפסוקים האלה ערב ובוקר בכל יום תמיד.

ידיעתנו את ה’ איננה מבוססת על “שמיעה” אלא על “ראיה“, וכך אמר משה לעמו: “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלהים” (לעיל ד, לה). אולם רק פעם אחת נכנס ה’ לתוך ההווה הארצי והתגלה שם לעמו, והיה זה בעת מעשה הבריאה של הנחת יסוד ישראל. מכאן ואילך דור לדור יספר על התגלות ה’ וציבור יעיד לציבור, ובכח מסורת הדורות תהיה ההתגלות בסיס בלתי – מעורער לכל מחשבותיו ולכל מעשיו של כל איש ישראל לנצח נצחים. מכאן ואילך לא נאמר “ראה ישראל” אלא “שמע” ישראל … כולם כאחד השיגו את ה’ [ולא את עצמותו ממש אלא ידיעה שכלית], בהכרת חושים המבטלת כל ספק, והשגה זו הגיעה אליהם על מנת שימסרו אותה לבניהם אחריהם. הם ראו את ה’ בטבע ובהיסטוריה, כאשר ניתק את מוסרותיהם במצרים והוליך אותם במדבר לארץ ההבטחה. הם שמעו את ה’ כאשר נתן להם את תורתו בסיני. עדות זו, שכלל כל האומה מעיד עליה, היא היסוד לידיעתנו את ה’.

לא מן הטבע ומן ההיסטוריה נסיק מסקנות המביאות לידי אמונה בה’, אלא על יסוד ידיעתנו את ה’ נסקור את הטבע ואת ההיסטוריה, ועל יסוד “ידיעה” זו נשאף להבין את הטבע ואת מאורעות ההיסטוריה. וכאשר יפקח ה’ את עינינו לראות את מעשיו בטבע, וכאשר יפתח את אזנינו לשמוע את קולו בהיסטוריה, ונמצא שכל דבר קטן וגדול בטבע הוא מלאכת ה’ וכל דבר קטן וגדול בהיסטוריה הוא מעשה הנהגתו, או אז נראה ונשמע את הנהגת אלהי אבותינו בעולם הטבע וההיסטוריה של ימינו. כדוגמת אבותינו נתהלך לפני ה’ כל ימי חלדנו, ולעד ייאמר על כל אישי ישראל הנאמנים לה’ ברוחם ובלבבם: “ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש” (תהלים סח, כה).

ולפיכך: “שמע” ישראל. אותה ידיעת ה’ המבוססת על הכרת החושים של כלל האומה מבוטאת … במלים: “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלהים אין עוד מלבדו”; וכעין זה שם בפסוק לט: “וידעת היום והשבת אל – לבבך כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל – הארץ מתחת אין עוד”.

ואילו כאן [בשמע ישראל] נשוא אחד מסכם אותה: “אחד“. אותה אחדות ה’ מובאת כאן לתשומת לבנו כאמת יסודית ראשונה של ידיעתנו, וכל עצמה [של אמירה זו] איננה [יכולה להקנות לנו ידיעה מי הוא בעצמותו] אלא [באה על דרך ה]-שלילה [ה]מוחלטת של כל מחשבה וסברה אלילית, עתיקה [של אומות הצאביים] וחדשה [של המכשפים הזוהרים והמקובלים הארורים ממשיכי דרכם] … הוגים אליליים נתנו דעתם לעולם זה של תופעות מנוגדות, והואיל והם העריכו את התופעות באורח סובייקטיבי, על פי יחסן לאדם, התחלקה להם כל אותה רב – גווניות לשתי קבוצות של ניגודים: קבוצה אחת כללה את הכוחות שהם נוחים למשאלות האדם ולדרישותיו, וקבוצה שניה כללה את הכוחות המנוגדים לאדם. כל רב – גווניות עולם האלים הפכה להם לשני אלים עליונים הניצים על השלטון בעולם ובאדם, ומאבק זה שאיננו יודע פשרות מוליד את כל ניגודי התופעות שבעולם החיצוני ובנפש האדם. היה להם אל טוב שהוא בעל האור, החיים והטוב; וכנגדו היה אל רע שהוא אלהי הלילה [=רומז לסטרא אחרא של מכשפי האופל], המוות והרע. הרי זו השקפת השניות של דת הפרסים העתיקים, שישעיהו הפנה את דברו אליה: (ישעיהו פרק מה פסוק ה – ז): “אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד זוּלָתִ֖י אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים אֲאַזֶּרְךָ֖ וְלֹ֥א יְדַעְתָּֽנִי: לְמַ֣עַן יֵדְע֗וּ מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּמִמַּ֣עֲרָבָ֔ה כִּי־אֶ֖פֶס בִּלְעָדָ֑י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה וְאֵ֥ין עֽוֹד: יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה עֹשֶׂ֥ה כָל־אֵֽלֶּה“.

אולם האמת המלאה של היהדות, כפי שמאמר “שמע” מביאה להכרתנו, איננה מכריזה רק על עצם אחדות האל, אין היא רק אומרת שאותם שני התחומים – שההשקפה האלילית רואה בהם את תחומי הכח של שני אלים מנוגדים, לאמיתו של דבר אינם אלא שתי בחינות של הנהגת ה’, האל היחיד: במידת החסד הוא מחיה אותנו להבא, ובמידת הדין הוא שופט אותנו על שעבר.

לאמיתו של דבר, עצם הנהגת ה’ היא אחת ואחידה, ורק קוצר השגתנו רואה בה את שתי הבחינות האלה; שכן גם בזמן שהוא לוקח בדין, הרי הוא נותן בחסד. כי לא רק “ה’ אלהינו אחד” אלא: ה’ אלהינו ה’ אחד; גם במידת אלהים הרי הוא ה’!

גם מדברי חז”ל נראה שהם פירשו כך את “אחדות ה'”: היא מבטאת את האמת שה’ הוא אל יחיד. כך במדרש רבה כאן (ב, כב): “אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני כל מה שבראתי בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות, אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין, ממה שקרינו בענין: שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”. ובאלה הדברים זוטא (ראה ילקוט כאן) אמרו: “מי שאמר והיה העולם אינו כן, האכיל אותנו אין לנו אלא הוא, הרעיב אותנו אין לנו אלא הוא, ה’ אלהינו ה’ אחד, וכן איוב אומר ה’ נתן ה’ לקח יהי שם ה’ מבורך”. ועוד אמרו חכמים: משאדם הודה בלבו שה’ הוא שליט יחיד בעולם ומלואו, בשמים ובארץ – כבר יצא ידי חובת הכרת ה’ שמקיימים אותה באמירת “שמע“: “כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת” (ברכות יג ע”ב). ולדעתם תוכנו של מאמר “שמע” הוא “קבלת עול מלכות שמים” (שם טו ע”א ואילך): שעבוד עצמנו וכל עולמנו לשלטונו היחיד של ה’.

אולם בעלי החקירות העיוניות שבין ההוגים ייחסו משמעות נוספת למאמר “ה’ אחד”. לדעתם, מאמר זה בא להודיענו דבר על עצמיות ה’, על מהות הווייתו [=כמכשפי האופל והדומים להם], וכך פירשו הם את תואר ה”אחד”: לא אחד ויחיד שאין זולתו, אלא אחד ואחיד במהותו, פשוט שאיננו מורכב [מאחרים]. כסבורים היו, שמאמר זה הוא מפתח לפרדס, והוא מעמיד אותנו על סוד מהותו של ה’. אולם כמיטב ידיעתנו, אין להם על מי שיסמוכו בין חכמינו ז”ל, ולא עוד, אלא שיטתם גורמת שאחדות ה’ – שהיא הבסיס היסודי של כל מחשבותינו – נעשית עקרה לחיים, ולדעתנו נתעלמו מעיניהם גבולות ההכרה האנושית.

“אחד” כתוב בדל”ת רבתי – כנראה לבל יחליפו דל”ת ברי”ש ויקראו “אחר”; ולעומת זה בפסוק “כי לא תשתחוה לאל אחר” (שמות לד, יד) יש רי”ש רבתי כדי למנוע את החלפת “אחר” ב”אחד”. [כלומר עצם הגדלת האותיות הוא דבר שכלי ומחשבתי שלא יבוא אדם לכתוב אחרת בספר תורה תפילין ומזוזות], רי”ש של המחשבה האלילית היא עגולה ונענית לכל.

דל”ת של האמת היהודית היא מחודדת ועומדת על שלה. עם אובדן החידוד ה-“זעיר”, הזה נעשה [אל] “אחד” ל”אחר”.

טעם העי”ן רבתי שב”שמע” הוא ברור פחות. אולי נתבקשנו להבליט את העי”ן בדרך ההיגוי, לבל תהא המלה דומה ל”שמא”, שהיא מלת הספק בארמית. שתי האותיות מצטרפות ל”עֵד”, המורה גם על עדות. תוכנו של “שמע ישראל” הוא עדות שישראל מוסר לישראל, וכל האומר “שמע ישראל” נעשה על ידי כך לעד ה’ המוסר עדות לעצמו ולכל העולם כולו. שמא אין זה נועז מדי לומר: “ה”עין” ראתה, והרי היא כ”עֵד” המעיד: “שמע ישראל” וגו’. “שמע” מוסר לדורות: “אתה הראת לדעת”. עכת”ד.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.