***

“האם תמאייב מבולבל או שוגג”

א) בסדרת מאמרים זו שתחל עתה, נתעדן ונהנה לפרק את טענותיו של הילד, אשר הפיל עצמו לשאול תחתיות בחיי חיותו, ויש בידו וביד חבר מרעיו, מניעת האמת גדולה ביותר. קראו לי, “מחטיא הרבים”, “כופר”, הוציאו דיבתי רעה ועוד ועוד. איני מוחל להם. והתוצאות של כך יהיו בעתיד הקרוב מאת הבורא יתברך.

בראש ובראשונה אני מודיע ואומר, שאני כותב מאמר זה, רק בכדי להגן על שמו הטוב של רבינו הטהור הרמב”ם. וזה הילד שנקרא, “תמאייב”, לא די שלא הבינם, אלא הוציא עליהם לעז חמור ביותר הגובל בגניבת הדעת, הוצאת שם רע על רבותינו, ורכילות שאין כדוגמתה. ועשה את רבינו הרמב”ם, מאותם שמתירים לעבור על איסורי תורה, ומאותם שמלמדים את העם השקפות מינות רעות קשות ביותר חלילה וחס.

ולכן מאמר זה עוסק בהגנתם של חכמי ישראל הדבקים למסורת של חז”ל, והוא רבינו הטהור הרמב”ם. ואחל את דברי.

***

“כי לא נחש ביעקב – ראוים עם ישראל לברכה כי לא מנחשים הם”

והנה ידוע ומפורסם, כמה הבורא יתברך רצה לזכות את עם ישראל, העם הנבחר לקבלת התורה. ורצה הוא יתברך ויתעלה שמו, לקדש ולרומם אותם למעלה הגבוהה ביותר. עד שבלא מעט מקומות בתורה, הודיע ואמר, שעם ישראל לא ילך בחוקות הגוים, אשר אינם עושים דבריהם בחכמה, אלא בטפשות ובערות גדולה.

ואחד מן האיסורים שנמנו בתורה, הוא איסור ה-“ניחוש“, מה שנקרא, “נחש“. וזהו אחד מן השבחים אצל בני אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם (במדבר פרק כג פסוק כג פרשת בלק): “כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל”. כלומר, בני ישראל בניו של יעקב אבינו, לא מתדמים ולא מתקרבים לכל עניני הניחושים הארורים של הגוים הערלים, אשר כל מעשיהם נובע מחוסר ידיעה במדעי האלהים, והשקפתם מוטעית מיסודה.

והנה פרש רש”י את הפסוק הנזכר, “כי לא נחש ביעקב – כי ראוים הם לברכה, שאין בהם מנחשים וקוסמים“. כלומר, לפי רש”י, כל מי שעוסק בעניני ניחוש וקוסמות, ובכל כיוצא באלו התועבות, הרי הוא מסיר מעצמו את הברכה וההצלחה וגורם לעצמו רעה. והדבר יובן היטב על פי מה שנבאר בהמשך. שמיכון שהוא שיער את הצלחתו בכלב שפושט זרעותיו או מפנה לו גבו, בכך שיבוא לו בשורות טובות או רעות לעתיד, והסיר עצמו במחשבתו מהשגחת ה’ יתברך ויחודו, ובכך תלה את הצלחתו בסימני כלבים ועופות ובכיוצא בזה, הדין נותן שלא ראוי הוא לברכה מאת הבורא, כי הסיר עצמו מאלהיו, יתעלה שמו מן השטויות הללו הכפרניות והמביאות להרס חורבן היהדות.

***

“לא ימצא בך … מנחש”

ונאמר בתורה (דברים פרק יח פסוק ט – יד פרשת שופטים): “כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם: לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים: כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: כִּ֣י׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל־מְעֹנְנִ֥ים וְאֶל־קֹסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ”.

והנה ה’ יתברך מודיע בתורה ואומר, שעם ישראל אשר התקדש וקיבל את התורה, אסור לו לעולם לרדת למדרגה כה שפלה ונבזית, וללמוד את מעשי הגוים ולעשות כתועבותם. ומה הם התועבות הללו? מעביר בנו ובתו באש. קוסם קסמים. מעונן. מנחש. ומכשף. שואל באוב, ידעוני, דורש אל המתים.

כל אלו כמובן שאין בהם כלום ושום דבר. והכל בדיה אחת גדולה. אמנם החלשים והריקים בשכל, הם אלו שעלולים להתפתות אחר הדברים הללו, בחושבם שהם אמת חלילה וחס. ולזה הזהיר ה’ יתברך ואמר, שחלילה, אם אדם יטה אל המחשבה שיש בדברים הללו דבר מה, בוודאי יזרוק את הבורא יתברך בסופו של דבר, ובכך לא יכיר את אלהיו ויכשל כמעט בכל דבר אשר יעשה. ואע”פ שיהיה נראה כצדיק, ואפילו לומד תורה ומרבה בה, בכל זאת בהשקפה רעה ותועבות מאין אלו, נמצא מחרף ומנאץ כלפי שמים.

והנה נאמר (ויקרא פרק יט פסוק ד פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם“. וכן נאמר (ויקרא פרק יט פסוק לא פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. ואמר התרגום ירושלמי, “לא תִסטו אחרי שואלי בידין [משביעים, מכשפים, נביאי שקר] ומעלה זכורו [דורש למתים] ומבקשי עצם ידוע, ולא תבקשו להִטמא בהם אני יי אלהיכם”.

ופירש האבן עזרא, האבת מגזרת, הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽע”. (איוב לב, יט), כי הם עיקר זאת האומנות. והידענים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות.

וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת, גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב! [כלומר שאומרים כמה ריקנים ממוח בדעתם הריקה והפוחזת, שהבורא לא היה אוסר דבר שלא פועל כלום, ובוודאי שהכישוף יש בו ממש, וכן המעלה אוב]. ואני אומר הפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת, רק השקר, והעד, [האמת לדברינו הם] האלילים והפסילים. ולולי שאין רצוני להאריך הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות.

וטעם אני ה’ אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בשם. ע”כ. והראת לדעת, שכל מי שמתעסק בכישופים, הסרת כישופים, הסרת עין הרע, הסרת כוחות טומאה. וכן הדין, כל החושב ומחשב שיש בדברי ניחוש שעושה ממש, הרי זה תועבה! שכל המודה בעבודה זרה, ככופר בכל התורה, ואין הבדל בין האמנה במעשי ניחוש, לבין האמנה בעבודה זרה! ששניהם זרים מאוד ופוגמים במחשבת האדם, כאשר חושב שיש בהם ממש.

ומיכון שה’ יתברך אוהב את עמו ישראל, הרחיק אותם ריחוק גדול מאלה התועבות והחירופים הגדולים שהם נגד תורתו יתברך.

וכתב רש”י, “קוסם קסמים – איזהו קוסם? האוחז את מקלו ואומר, אם אלך אם לא אלך. וכן הוא אומר, “עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו”. (הושע ד, יב)”. ע”כ. כלומר, לפי רש”י, הקוסם, זה זה העושה לעצמו סימנים אם ילך לדרך על ידי פעולה עצמית שהוא עושה או לא ילך. וזה מעשה תועבה לפניו יתברך. כל זה וכיוצא בזה מענייני הקוסמות.

ומי זה המעונן? כתב רש”י, “מעונן – רבי עקיבא אומר אלו נותני עונות, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל. וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים”. ע”כ. ומבואר לפי רש”י בשם רבי עקיבא, שעוד אחד מן התועבות הבזויות שהולכים בהם הגוים ולצערינו הרב למדו חלק מן היהודים לעשות כתועבותם. הוא ענין “מעונן”, שאומרים שיש עונות שיפה להתחיל בהם במלאכה, או אומרים, שיום כזה וכזה הוא לא טוב לעשות כל מיני דברים ועסקים. או שאומרים, שיש ימים שלא כדאי להסתפר בהם וכו’ וכו’.

כל אלו תועבות גדולות לפני הבורא יתברך. ומדוע? וכי היום גורם? וכי מזל גורם? לא! מעשי האדם, הם אלו שמעלים ומורידים. וכאשר מעשיו של האדם טובים מול הבורא, ומשתדל תמיד להתוודות על חטאיו, הכל מתנהל כשורה. ולא יום מסויים יכול להיות לרע, ולא עונה יכולה לפעול באדם ובמעשיו חלילה וחס.

ומה הוא “מנחש”? כתב רש”י, “מנחש – פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו“. ע”כ. והנה נשים לב לדבריו של רש”י אשר חסר בדבריו פרט אחד חשוב לכאורה. והוא, שרש”י לא אומר האם עושה “מעשה” או לא עושה “מעשה” בעקבות זה הניחוש שעלה במחשבתו. כלומר, רש”י מפרש את ענין איסור הניחוש, על עצם זה שעולה במחשבה לפני האדם, כאילו יש בדברים אלו בשורות טובות או רעות!

כלומר, רש”י בעצם נותן דגש ומבהיר, שכל התייחסות במחשבה של האדם לאחד מן הדברים הללו, שיסמנו לו לטוב או לרע, הרי זו תועבה וניאוץ גדול לפני הבורא יתברך. כלומר, מי שבא לצאת לדרך, ונפל פתו מפיו, אם יחשוב שבעבור שנפלה פת מפיו, לא תהיה לו פרנסה טובה באותו היום, אפילו אם יוצא לדרך ועושה עסקיו כרגיל, אם רק חושב בדעתו ומהרהר בדבר זה, זה נקרא תועבה. כי עיקר הטהרה והנקיות היא בלב ולא במעשים. ובהמשך אני אוכיח זאת מדברי הרמב”ם, שכתב במפורש, שהכל הולך אחר המחשבה של האדם בענינים אלו.

ודומה למה שכתב רבינו הטהור במורה (מורה הנבוכים חלק ראשון פרק לו) “ואתה יודע שכל מי שעבד עבודה זרה, לא עבדה מתוך הנחה שאין אלוה זותה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא מן העתידים, שהצורה שהוא מן המתכות או מן האבנים והעצים אותה הצורה בראה את השמים והארץ, והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמות לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה’ … וקראם אויבים ושונאים וצרים, ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חמה, והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה, והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שנים, או שסבור שהינו גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא, הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה זרה על דעת שהיא אמצעי או מיטיבה או מרעה לפי דמיונו … ואתה דע שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [שהינך מעלה על דעתך שיש אותם בבורא], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה”. עכ”ל.

ולימדנו רבינו כאן שני ענינים:

א) מנחשים ועובדי עבודה זרה, יודעים שיש בורא לעולם. אלא שכל מי שעבד עבודה זרה, או עסק בניחושים וכיוצא בזה, חשב בדעתו הכפרנית, שהדברים הללו הם אמצעים בינו לבין הבורא.

ב) המחשבה בלבד בנושאים הללו אסורה בהחלט. וקל וחומר החושב שה’ יתברך גשמי, או שיש בו מאורע כמו שיש לגופות בני אדם. כלומר שחושב שה’ יתברך מתפעל, כועס, משמש חלילה חלילה מדעות הכופרים. ע”כ ביאור דבריו.

ולכן בנוגע לניחוש וכל הדברים שלמדנו לעיל, הזהיר ה’ יתברך את האדם, שלא יהרהר כלל בדברים אלו, ולא יתן להם חשיבות, ואם נותן להם חשיבות, הרי מכעיס לפניו יתברך, ונקרא תועבה. וכן אם הלך ופתאום צבי נעמד מול דרכו. וחושש במחשבתו ואומר, שזה סימן רע, או לא יפה לו באותו היום. הנה וודאי שזה נקרא תועבה, ואפילו שהלך לדרך. ומה חשיבות יש לצבי על חייו? מה חשיבות יש לצבי שעצרו בדרך למנוע פרנסתו או טובתו? וודאי שכל אלו הדברים הם סכלות הגוים, ותועבה אצל הבורא ברוך הוא.

וכן הדין באחד שהלך עם מקלו ופתאום נפל מידו. שהוא חושש במחשבתו שמא יקרה לו משהו בדרך. כל החושב בדברים אלו וכיוצא בזה מאלו הניחושים, בין שעשה מעשה, בין שלא עשה מעשה, הרי ודאי כי הדבר תועבה לפניו יתברך.

וכתב רבינו הטהור הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד): “אין מנחשין כעכו”ם, שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים [אפילו במחשבתם, ואין צריך אמירה בפה, כי הוא יתברך יודע לבבות בני אדם. וכפי שיבואר בהמשך], הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים. הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי.

וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים [במחשבתם], יהיה כך, ולא יהיה כך. טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני.

וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול. וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה“. ע”כ.

ונשים לב לדבריו של הרמב”ם. בענין הניחוש יש כמה ענינים:

א) ניחוש הקשור בחפצים של האדם – המביא לאדם מחשבה [כמו שאוכיח בהמשך] שלא ילך או ילך למקום פלוני. ואפילו כשהלך לדרכו, כל זמן שנותן יחס וחשיבות לאותו דבר וסימן, ולא הסירו מליבו לגמרי, הרי זה איסור ותועבה לפני ה’. כי במחשבה זו ודאי הסיר עצמו מן השגחת הבורא. ולכן חובה על כל אדם כאשר רק חושב בדברים אלו חלילה, לא להעלות על ליבו שיש תועלת באותם הדברים חלילה וחס. ואם עשה מעשה בפועל ולא הלך, או הוציא הדברים מן הפה ולחוץ הרי הוא לוקה מן התורה. שכל לאו שיש בו מעשה לוקים עליו.

ב) ניחוש הקשור לחיות ובהמות וכו’ – המביא את האדם למחשבה, שמא יהיה כך ושמא יהיה כך. כלומר, שמא יהיה טוב או שמא יהיה רע. שמא יעשה עסק פלוני או לא יעשה. טוב לעשות ענין זה או לא טוב לעשות ענין זה. כל זה אפילו רק חשב במחשבה והרהר בדבר, הרי הוא תועבה, וחייב וידוי.

והנה מה שאמרתי למעלה, שגם כאשר מחשב בליבו הדבר אסור בהחלט, או נותן לזה יחסיות בליבו על אף שהולך לדרך. הוא ממה שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טז): “ודברים האלו [כגון, נחש, מעונן, אוב, ידעוני, קוסם קסמים], כולן דברי שקר וכזב הן [ואין פועלים מאומה]. והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן.

ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”, ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן” וגו’. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן. אינן אלא מן הסכלים, ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל, שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, “תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. ע”כ. והנה הראת לדעת, כי כל המעלה על לב שיש תועלת בהן, עובר על איסור, והולך אחר התוהו, ופוגם במחשבה. ולא זו בלבד, אלא נחשב הוא מן הסכלים, ונחשב הוא ממחוסרי הדעת, שאין דעתן שלימה.

ופשוט הדבר, שאם אדם רואה כלב, שפושט את הזרועות שלו כלפיו, ומעלה על ליבו בלבד, שזה סימן לבשורות טובות, הדבר גובל בסכלות גדולה כדברי רבינו הטהור, וזה פגם גדול באמונה הטהורה. ועצם המחשבה לכשעצמה היא תועבה וחירוף גדול כלפי הבורא יתברך.

ומהיכן אני יודע זאת? סיים הרמב”ם וכתב, “וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה“. נשים לב לשני פרטים. “כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור”. ועוד פרט, “וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה”. כלומר יש כאן שני מצבים. עשיית הדברים בהרהור ומחשבה במעשי הנחש, שזו תועבה ועבירה גדולה כלפיו. ויש עוד דבר, מי שעשה מעשה בידיים שהלך בעקבות שחשב שיהיה לו טוב. או שנמנע, לוקה מן התורה!

***

“טענות תמאייב המצחינות”

ואחר שהבנו את הכל. נעבור לטענות תמאייב. בתאריך: 17 בינואר 2024 למניינם, פרסם תמאייב בערוץ היוטיוב שלו המכיל דברי כפירה המחשיכים את עם ישראל, סרטון בשם: “חן שאולוב המהרח״ו כופר | הרב *** רבי חיים ויטל הקדוש עליון עבר על ״לא תנחשו״| צפו ותשפטו”. אורך הסרטון 3:50.

ואלו הם תמצית משטויותיו המרובות המלאות בהבל:

א) טענה ראשונה של תמאייב: “מה קרה חן שאולוב שאתה מביא את רש”י על ענין איסור ניחוש. טענתו שלא הייתי צריך להביא אותו, אלא הייתי צריך להביא את הרמב”ם. וכה דבריו: “זו בדיוק הבעיה חן, במקום שכן צריך להביא את הרמב”ם לא הבאת אותו וכו'”.

כמובן שטענת הבל היא זו. הבאתי את דברי רש”י כנגד האומרים שתמיד אני מביא את הרמב”ם הטהור. ופשוט לי הדבר שגם רבינו סובר כן. שהרי מקור דברי רש”י, ומקור דברי רבינו הטהור, שניהם מגובים בתלמוד. וכמובן אלו רק דוגמאות שניתנו בתלמוד. וכל סוג של ניחוש, לא רק של צבי אסור, אלא של כל סוג חי וכו’. ולכן עדיף היה לתמאייב לא להקשות מדבר זה, כי בכך הראה את בורותו ואת זלזולו בדברי רש”י.

ב) בסרטון המובא שם, אמרתי, שלא משנה מי כתב את הדברים הללו, מדובר בכפירת ביסודות הדת. בוודאי שאני עומד אחר הדברים הללו. כי אני נאמן לתורת משה, ולא עובד בשר ודם. שכן אם התורה אמרה, שאין מייחסים חשיבות, לעופות מצפצפים, לכלבים שפושטים את הרגלים, ולכל דברי ההבל אשר הלכו בהם הגוים, בוודאי שמדובר בכפירה מתועבת. ופשוט.

ג) כה דברי תמאייב בטענה השלישית וראייתו המופרכת: “אומר הרמב”ם, אני קורא מבפנים, הרמב”ם, שימו לב, אין מנחשים בהלכות עבודה זרה. אין מנחשין כעכו”ם שנאמר, “לא תנחשו”. כיצד הוא הנחש לפי הרמב”ם. יש על זה מחלוקת, הראב”ד ממש חולק על זה, אבל נניח גם לפי הרמב”ם אין פה בעיה”. ע”כ דבריו המהובלים.

ראשית כל נראה לקורא הנעים, כמה תמאייב אינו יודע ללמוד ואף לא להבין הכתוב. אבל לפני כן, מדוע הוא בכלל מזכיר את הראב”ד? הרי טענתו היתה עלי, מדוע אני מזכיר את רש”י ולא את הרמב”ם? כעת אני שואלו, מפני מה בכלל הזכרת את הראב”ד? נעזוב את הסכלות הזו בצד. אבל החמור ביותר, שתמאייב הציג לקהל, כאילו הראב”ד חולק על כל היסוד הזה שהביא הרמב”ם בהלכה. אולם הרואה יראה בפנים, כי הראב”ד לא חולק, אלא דווקא על החלק שכתב רבינו הטהור: “וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה“. ע”כ. ודווקא על החלק הזה חולק הראב”ד, ולא על כל מה שכתב הרמב”ם בענין איסור הניחוש אחר צפצוף העופות והחיות והפת וכו’ וכו’. יוצא שתמאייב, או שקרן, או שאינו יודע לקרוא, או שאינו יודע להבין. וחוששני שהוא נגוע בשלושתן.

ממשיך תמאייב ואומר: “כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים, הואיל ונפלה פתי הלחם שלי מהפה שלי, או נפל מקלי מידי, אז אני לא הולך היום למקום פלוני, כי אני לא יצליח בגלל זה. בגלל שנפל לי מהפה, או מהיד המקל. עוד דוגמא, הואיל ועבר שועל מימיני, ואיני יוצא מפתח ביתי, שאם אני אצא, אני אפגוש אדם רמאי. הוא נמנע מעשייה, הוא לא עושה דבר שהיה רוצה לעשות בגלל כל מיני ניחושים שהוא אומר לעצמו, אם יפול אז אני לא עושה, או אם יפול אני כן יעשה. סתם דוגמא זה לכאן ולכאן”. ע”כ דבריו.

והנה שוב שגג תמאייב לחשוב, שמה שכתב הרמב”ם, “כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים, הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי”. ע”כ. והנה לא מדובר כלל באדם שהלך במעשה או לא הלך, לא לזה נחת הרמב”ם.

מדובר על עצם המחשבה השטותית והכפרנית, שהאדם אומר בליבו בגלל שראה שנפלה פתו מפיו, שאין רצונו ללכת. זו המחשבה או האמירה לכשעצמה תועבה היא. ואף אם הלך מפני דוחק הדבר, ומחשבתו מהרהרת במה שראה, עדיין תועבה הוא. וכי מה יעשה לא יצא מן הבית?

אבל כמובן היכן תמאייב נפל? בתכלית האיסור! תכלית האיסור בא להרחיק את האדם מכל דבר העלול לגרום לאדם לחשוב, שיש כח אחר מלבדו. כי יש אדם שיצא לדרכו, אבל כל הדרך יתלה את חוסר הצלחתו באותו היום בגלל שפתו נפלה מפיו. וכי בגלל שהלך לדרכו ניצל מאיסור? ודאי שלא! תועבה יקרא!

ועל זה אמר (יחזקאל פרק יד פסוק ה – ו): “לְמַ֛עַן תְּפֹ֥שׂ אֶת־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּלִבָּ֑ם אֲשֶׁ֤ר נָזֹ֙רוּ֙ מֵֽעָלַ֔י בְּגִלּֽוּלֵיהֶ֖ם כֻּלָּֽם: ס לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר׀ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה שׁ֣וּבוּ וְהָשִׁ֔יבוּ מֵעַ֖ל גִּלּֽוּלֵיכֶ֑ם וּמֵעַ֥ל כָּל־תּוֹעֲבֹתֵיכֶ֖ם הָשִׁ֥יבוּ פְנֵיכֶֽם”.

וכתב הרד”ק, “למען תפוש את בית ישראל בלבם – שהם מכסים את לבם ממני, ואני אתפשם בלבם שאגלה להם גלולי לבם ומחשבותיהם הרעה. ורבותינו ז”ל פירשו למען תפוש את בית ישראל בלבם כי בעכו”ם מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כי הם לא היו עובדים עכו”ם אחר שגלו אלא לפי שהיו חושבים עליה עדיין חשבה עליהם כאילו עבדוה”. ע”כ. ומכיון שכל הדברים הללו של ניחוש וכיוצא מדובר בעניני עבודה זרה. הרי שעוברים על איסור חמור ותועבה על עצם המחשבה וההרהור בדבר בלבד! ואם עשה מעשה ממש, לוקה מן התורה!

ד) טענה רביעית של תמאייב. אציין שתמאייב בכוונת תחילה, לא אראה לקוראים את מה שכתב רבינו, “וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים [במחשבתם], יהיה כך, ולא יהיה כך. טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני”. ע”כ. שהרי כאן במפורש רבינו כותב על ענין הכלב שטענתי, “ואומרים יהיה כך, ולא יהיה כך”. כלומר יהיה טוב או לא יהיה טוב. בדיוק כדוגמת הכלב. ולמה תמאייב לא הקריא את זה וכיסה מן הציבור התמים המסכן שנפל לרשתו ולבורו? התשובה ידועה. ומה שאמר תמאייב “עוד מקור” בחותמת זמן: 02:43. הוא גם שקר. כי מדובר באותו מקור שהיה קודם לכן, והכל הוא באותה פסקה אצל רבינו. רק הוא רצה להראות לרואים התמימים שכביכול יש לו עוד מקור מן הרמב”ם.

אמנם אלמד את תמאייב ואראה לו עוד מקור מן רבינו הטהור, שכתב בספר המצוות (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה לג): “והמצוה הל”ג היא שהזהירנו מנחש. כמאמר הריקים, כבר חזרתי מן הדרך לא ישלם לי צורך. והיום הזה ראשון מה שראיתי בו הדבר הפלוני לא ארויח היום דבר. וזה האופן רב מאד אצל ההמון העניים הסכלים. וכל מי שיעשה מעשה על פי הנחש לוקה לאמרו יתעלה (שופטי’ יח) לא ימצא בך וכו’ ומנחש. וכבר נכפלה האזהרה בזה ואמר (קדושים יט) לא תנחשו. ולשון ספרי מנחש כגון האומר נפלה פתי מפי נפל מקלי מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי. ובספרא לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכן כיוצא בהם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו (בשביעי) [בששי] משבת (סז ב)”. ע”כ.

וכאן הדבר ברור יותר ומובהק, שרק מי שחושב באלו הדברים בלבד, שזה הוא איסור ותועבה. ומי שעושה מעשה ממש, שנמנע מללכת. כאן במקרה זה הוא כבר לוקה. כי כל לאו שיש בו מעשה לוקין עליו.

ה) טענה החמישית של תמאייב. הם דברי המאירי. כמובן ששוב תמאייב משחק לקהל שומעיו, ולא הביא את דברי המאירי במלואם. שכן דבריו הם לכאן ולכאן. עיין ביאורו לסנהדרין. ושם הסביר במפורש שדעת הרמב”ם לאסור כמו שכתבנו.

והנה דבריו במקום אחר (בית הבחירה למאירי מסכת הוריות דף יב עמוד א): ” … שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים. אבל הדברים שנעשים בדרך נחש [ממש], חלילה אין פקפוק באיסורם, והוא שאמר, הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה, ואם הוא נעשה יפה, בוטחים על הצלחתם [לעתיד], ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו. הנה אמר על כולם, ולאו מילתא היא. כלומר, ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים. ועשייתם אסורה“. והנה יש לשים לב למה שכתב המאירי, “בוטחים על הצלחתם“. כלומר לאו דווקא בזה היום או מחר. אלא בוטחים על הצלחתם הכללית בעקבות זה שהתרנגול נעשה יפה! וזה תיעוב נורא ואיום, לתלות את הצלחתו ביופי התרנגול.

וזה דומה בדיוק למה שהביא ר’ חיים ויטאל. וזה המקום הראוי ביותר להביאו כעת. וכתב (שער רוח הקודש עמוד כ’ טור ימיני): “גם נראה לעניות דעתי, ששמעתי מהר”א הלוי, בשם מורי [האר”י], שכאשר יצא האדם מפתח ביתו ולחוץ, אם יזדמן לפניו כלב אחד, ופניו כנגד פניך, ויפשוט זרועותיו בקרקע לצד ראשו, ודומה כי שמשתחווה לפניך, מורה על בשורה טובה. ואם יהפוך אחוריו אליך, ויפשוט זרועותיו בקרקע, יורה חס ושלום להיפך“.

וכעת נשמע כיצד תמאייב הציג דברים אלו בסוף הסרטון: “שאם כלב מתמתח לכיוון, לכיוונך שאתה יוצא מהבית, זה סימן טוב לבשורות טובות, לא דווקא באותו היום, בשורות טובות יבואו אליך, איפה ראינו פה שאני נמנע מעשייה? או עושה עשייה כלשהי? הוא רק אמר, שיהיה לך בשורות טובות, או חלילה בשורות לא טובות, זה ודאי לא איסור לפי גם הרמב”ם. עזבו שלפי הראב”ד בכלל זה לא איסור והוא חולק על הרמב”ם”. ע”כ.

שוב תמאייב לא מפסיק לעשות לעצמו בושות, ובאמת הדבר עלבון גדול לקהל שומעיו ולאינטיליגציה. ואיני רואה צורך יותר להשיבו כי אינו ראוי, אלא מפני הדוחק והרעל שהוא מכניס לציבור בחינם עלי. ונענה לטענותיו.

א) מה שאמר תמאייב, “לא דווקא באותו היום“. ע”כ. הנה ראינו בכל מה שהבאנו, שזה בכלל לא משנה למתי מייחס האדם את הניחוש, כל נחש שמהרהר בו האדם, אפילו לעוד שבוע ימים, שחושב בעקבות הנחש שיבוא לו טוב או רע, הרי זה איסור חמור ותועבה, ואם עשה מעשה ולא עשה או נמנע הרי זה לוקה!. כלומר, מעשה של ניחוש לא נאסר דווקא על אותו היום של המחשבה או העשיה. שאם מהרהר במעשה הנחש כל השבוע, וודאי שעובר על האיסור הזה שבוע שלם!

ב) מה שאמר תמאייב, “איפה ראינו פה שאני נמנע מעשייה, או עושה עשייה כלשהי, הוא רק אמר שיהיה לך בשורות טובות“. אז ראשית כל, נאמר כך במקור הדברים: “מורה על בשורה טובה”. והנה אף שתמאייב מנסה לעדן את זה ולייפות את הדבר, לא יצלח לו. דברים לא נאמרים סתם. ר’ חיים ויטאל בא ללמד בפשטות, שהיוצא מביתו וראה כלב פושט את רגליו כלפי האדם, שידע שזה הדבר מורה על בשורה טובה. כלומר, מובטח לו שיהיה לו טוב, או בעסקים, או בדרכים, ובשורה טובה תבוא לו, ויכול הוא לשמוח בעבור כך שהכל יהיה עמו בסדר. ובעצם תלה את הצלחתו בפישוט רגלי הכלב!

ועכשיו אשאל שאלה. כיצד יתכן שכלב שפושט רגליו יבשר לאדם שיהיה לו בשורות טובות? מה זה אומר בעצם על המאמין בדברים אלו? וכי חלילה וחס כלב יורה לאדם אם יהיה לו בשורות טובות? זה מעשה ניחוש לכל דבר! ומדוע תמאייב לא אמר את הקטע המלא לצד השלילה? שכן אמר ר’ חיים ויטאל: “ואם יהפוך אחוריו אליך, ויפשוט זרועותיו בקרקע, יורה חס ושלום להיפך“. ע”כ. כלומר, זו לא רק אמירה פשוטה. לפי ר’ חיים ויטאל, אדם שרואה מעשה זה נופל להרהורים קשים ודאגות גדולות, בחושבו שזה הכלב הוא עדות וסימן רע שיבוא לו. וזה בדיוק מה שכתב הרמב”ם בשני המקורות הברורים שהבאנו. ומזה הזהיר ה’ יתברך בתורתו! ומי הוא זה ואיזה הוא, אשר בקוראו דברי ר’ חיים ויטאל, יראה כלב שסיבב לו גבו, לא יחשוש למר גורלו? ומזה התורה הזהירה בדיוק!

ג) עוד סילוף פאגני אלילי של תמאייב, שכבר אמרנו שאינו יודע הבנת הנקרא, במה שאמר על הראב”ד, שהוא חולק על הרמב”ם בהכל. וכדבריו של טמאייב: “עזבו שלפי הראב”ד בכלל זה לא איסור והוא חולק על הרמב”ם“. וכבר כתבנו, שזה רק לענין הסימנים. אבל לענין צפצוף העופות וכיוצא בזה. הראב”ד לא חולק כלל.

ויש להוסיף כאן ולחתום בדברי הכסף משנה שכתב (כסף משנה הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד): “וכך נ”ל בתירוצן של דברים, שהנחש שאסרה תורה, הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי”. כלומר, בדיוק על אותו ענין של הכלב. מה סברא זו בכלל? שכלב פושט את רגליו לענין בשורה טובה או רעה. בוודאי שכל זה מדרכי האמורי!

וכעת לסיום, אומר, לא אשכח שלמדתי את ספרי הקבלה החדשה והזוהר במשך עשרות שנים מחיי, כאשר הייתי שומע עורבים, תמיד הייתי מפחד לצאת מן הבית, ופעמים לא נרדם בלילות. וראשית כל אני מתוודה כאן ברבים. חטאתי עוויתי פשעתי שהלכתי בדרכים מתעים אלו. ולאות ראיה לדברי שאיני מדבר סתם, אעתיק את דבריהם של הזוהר והקבלה החדשה הזרה ליהדותינו התלמודית הטהורה.

בספר עץ חיים לר’ חיים ויטאל (שער רוח הקודש עמוד נט’ מהדורת אהבת שלום) נאמר כך: “ויש עוף ממונה להודיע גזירת רעב ח”ו, ויש ממונה להודיע גזירת הארבה. [לא מובן, אם אסור על פי התורה לייחס חשיבות לצפצוף העופות, כיצד המחבר כתב דברים אלו. הרי לפי דעתו של המחבר, דברים אלו באים להודיע לבני אדם. והתורה אסרה לתת בהם חשיבות] ועל על דרך זה, בכל הגזירות בין הטובות בין הרעות … והעורב ממונה על בשורות רעות בלבד, ובפרט על בשורת המגיפה ב”מ, ולפעמים בדרך מקרה אומר איזו בשורה טובה. והנץ … מבשר בשורות טובות … ציפור דרור מבשרת בשורות טובות … ובפרט על בשורת עצירת המגיפה … ולכן תמצא שאין העופות מצויין אלא במדינות במקום יישוב, כדי להגיד לבני אדם פשעם וחטאתם, וכל הקורות אותם והנגזר עליהם”. ע”כ. וכן נאמר בספר זוהר (פרשת פקודי רד:) שהעורב מבשר בשורות רעות תמיד.

וזהו ודאי נגד דעת תורתינו הקדושה שהרחיקה אותנו מדברים אלו. וכל מה שמצאנו דברים דומים מעין אלו בתלמוד. הכל הוא על דרך המשל והמליצה. ע”כ.

חן שאולוב ספרדי טהור. במאמר הבא – נדבר על עניינים הלא צנועים שדיבר עליהם תמאייב. נחשוף הכל, את כל ענין השמת הזרע בשפתותיו של חולה. ואת דעתו של תמאייב האישית כפי שהצהיר בהודעות. יש למה לצפות.