ראיתי לנכון לחקור את ענין אמירת פיוט “שלום עליכם”.

***

“איסור הפניה למלאכים – ואף לא לעשותם בתור מתווכים”

א) הנה יש פיוט אחד, הידוע בקרב הציבור, ובפרט במאה – מאתיים שנים האחרונות. והוא אשר נקרא, פיוט – “שלום עליכם“. שלפי עניות דעתי כבר בתחילת המאמר אציין, שפיוט זה לא נכתב על ידי אדם שהיה דבק למסורת חז”ל, ובוודאי שלא היו לו השקפות נכונות בדרך האמת. אלא היה מושפע מדעות זרות וקשות ביותר, שנכנסו ליהדותינו הטהורה. ובאמת כפי שנבאר בהמשך, באמירת פיוט זה, נמצא החרבת יסודות דת ישראל, חורבן הדעת, והולדת השקפות מינות קשות.

ולאמיתו של דבר, זה כמה זמן, שרוצה אני לכתוב מאמר בנושא הפיוט הזה הנקרא, “שלום עליכם”, אשר כל המתבונן בעיניים זכות וטהורות, מוצא שם השקפה רעה, של דרישה ובקשה מן המלאכים, כאילו יש בכח המלאכים, לברך, להועיל ולעזור מצד עצמם, לאדם הפונה אליהם.

וראשית כל בתחילת דרכינו, צריכים אנו לבאר את ענין האיסור לפנות אל המלאכים בדרך כלשהי מן הדרכים, או לבקש מהם בקשות מסויימות על מנת שיהיו “מתווכים” בינינו לבין הבורא האחד והיחיד אשר בראנו כרצונו.

כתב רבינו הטהור הרמב”ם, בפירוש המשנה (מסכת סנהדרין פרק י משנה א’ בהקדמה הידועה): “והיסוד החמישי, שהוא יתעלה, הוא [היחיד] אשר ראוי לעובדו ולרוממו, ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן [כלל], למה שלמטה ממנו במציאות [הנבראים], מן המלאכים, והכוכבים, והגלגלים, והיסודות, וכל מה שהורכב מהן. לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו יתעלה. ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה”. ע”כ.

הנה בדברי רבינו אלו יש יסודות גדולים ועצומים, שלא מעט מן האנשים שכחו במשך הזמן, ולא עיינו בהם היטב. ואם לא שכחו, בוודאי כי בחרו להתעלם מהם התעלמות גמורה ולא נכונה. ונסביר את דבריו ואת יסודתיו אחת לאחת.

א) רבינו הטהור, בזה היסוד החמישי, מבאר, שהעבודה והרוממות, ראויה רק אליו יתברך בלבד. כלומר, התפילה, השבח, הרוממות, ופרסום הגדולה, והפחד והיראה, צריכים לשים בדעתינו, שכל זה יהיה בליבנו ובפינו, רק מן הבורא יתברך בלבד. ומעולם לא להעלות על לב, לירא ולפחד משום נברא שבעולם. ואפילו לא מן המלאכים, שכן אין להם רשות לעשות דבר אלא ברצונו של הבורא יתברך בלבד.

ורבים מן האנשים כאשר קוראים זאת כעת, עלולים לומר ולשאול, וכי ה’ יתברך רוצה וחפץ בפרסומו? האם הוא רוצה שבחים? רוצה שירוממוהו? מה הוא מחפש כבוד? ובאמת ששאלה זו לא תבוא, אלא דווקא למי שחסר בהשקפות נכונות בעניני הדת התורה.

כי לאמיתו של דבר, כל השבח הזה שאנו משבחים בו את הבורא יתברך, וכל הפרסום הרב שאנו מפרסמים אותו בעולם, יתעלה שמו. אינו אלא בשבילנו! כלומר, שנכניס לליבנו שאין עוד מלבדו, ונטמיע בתוך תוכינו, שהכל נתון רק בשליטתו היחידה והבלעדית, לא ביד מלאך, לא ביד השמש, ולא ביד הכוכבים, אלא הוא ורק הוא מנהל את העולם בלבד כרצונו!

כמו שאנו אומרים בסדר הגדה. הובא לרבינו הטהור (רמב”ם הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה): “ויוציאנו ה’ ממצרים, לא על ידי מלאך לא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו. שנאמר (שמות י”ב): “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'”. ע”כ.

ויוצא שכל ענין זה היסוד החמישי, הוא לא למען הבורא כאילו הוא צריך את שבחינו ואת הרוממות מאתנו! כי אין הוא יתברך זקוק לבני אדם חלילה וחס, ולא מתפעל מדבריהם. אלא הכל הוא למענינו, שלא נתרחק במחשבותינו ונחשוב בדעתינו, ונתור אחר לבבנו, ונחשוב שיש מנהיגים לעולם מבלעדי ה’. כלומר, אפילו שלא נחשוב בדרך רעה, אלא נחשוב שהוא מסר הנהגתו למלאכים, לכוכבים, ולשאר גרמי השמים, וצריכים אנו לעתים רחוקות לעשות אותם מתווכים בכדי להשיג צרכים מבוראינו האחד והיחיד! כל זה הוא חירוף, ניאוץ, ונטישת הבורא יתברך מעלינו.

ודבר זה יש בכוחו להזריע חורבן, הרס, ולהמית את עם ה’. שכן מספיקה השקפה רעה אחת, על מנת להמית את עמינו בסכלות הדעת.

ב) לאחר שכותב רבינו בראשית דבריו בענין היסוד החמישי, שאסור לעבוד את נבראיו, כולל המלאכים, הכוכבים, השמש והירח וכו’ ושאר היסודות וכו’. מנמק רבינו את דבריו וכותב, “לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו יתעלה”. ע”כ. במילים אלו, רבינו הטהור רומז לך, כמה סכל, טיפש, ובור, צריך האדם להיות, על מנת להתפלל, להשביע, להעזר, לבקש, במי שאין לו לא שלטון, לא בחירה, ולא שום יכולת לבחור לעזור לך מדעת עצמו, ואפילו אין בו יכולת לעשות דבר מבלעדי ה’ יתברך, כי אינו בעל בחירה בכלל.

וכדברי רבינו, “לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם“. כלומר, אף המלאכים, שהם הנבראים הכי טהורים, ובעלי ההשגה הכי גבוהה בידיעת ה’ ובעצמותו, מכל הבריאה כולה. מסביר רבינו הטהור, שגם הם, לעולם ועד, אינם יכולים לעשות שום דבר מדעת עצמם. וזה בשונה מבני האדם, שיש להם יכולת בחירה לבחור לעשות רע או לבחור לעשות הטוב. כלומר, כאשר הבורא מבקש מהאדם לקיים מצוות, או מבקש ממנו לא לעשות עבירות, האדם אינו מוכרח במעשה זה, אלא יש בידו יכולת לעבור על בקשת ה’ יתברך או לעשות רצונו, מכיון שה’ יתברך נתן יכולת בחירה לאדם. ומכיון שכך, יכול הוא לחטוא ולסור מדרך הבורא.

מה שאין כן המלאך, אין לו אפשרות כזו בכלל של, “חטא“, מלאכים אינם חוטאים! ומדוע? מכיון שהם מוטבעים בפעולות שלהם, כלומר, אין להם בחירה כלל וכלל. וכי יעלה על הדעת במי שאינו בעל בחירה, שימרה את רצון ה’? בוודאי שלא. ומדוע? מכיון שהחשבון יצא כך: “אם המלאך אינו בעל בחירה, וה’ יתברך הוא המנהיג אותו, היתכן שהוא יתברך יאמר למלאך לעשות דבר בניגוד לרצונו”? בוודאי שלא.

ולכן תמצא ותראה כי לא אחר מרשב”י מקלל בכל הקללות, לכל מי שאומר שבני האלהים היו אלו מלאכים ממש חלילה וחס. כמו שנאמר (בראשית רבה פרשה כו סימן ה): “ויראו בני האלהים – רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא. רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא [כפשוטו]”. ע”כ.

ומכיון שכך, כיצד האדם השפל, יבקש, יפנה, יתפלל, חלילה וחס אל המלאכים? ומכיון שמדובר במלאכים, בני אדם לא רואים זאת כעבודה זרה. אבל אם נאמר להם לשיר ולפייט, “שלום לכוכב” פלוני, מיד יצעקו ויאמרו, מה אתה שר ומשבח כוכבים? ואיני מבין מה ההבדל בין כוכב למלאך לפי שיטתם? הכוכב הוא בריאה של ה’ המשיגה אותו יתברך, והמלאך הוא בריאה של ה’ המשיג אותו. שניהם, אין להם בחירה, אין להם שלטון ולא ממשלה. ושניהם מוטבעים בפעולות שלהם, כלומר, אין להם סיכוי לקיים כל בקשה של האדם הפונה אליהם, אלא להיפך, לחירוף ולניאוץ יחשב הדבר.

ולא מעט נמצא בספרים זרים ליהדות, ובכל מיני סגולות שבהם נאמר, “אני משביע את המלאך“, “אני מבקש מן המלאך“. וכמה היינו הולכים בדרכים מטעים אלו, עד שהבורא יתברך שמו, פקח עינינו להבין שכל זה, עבודה זרה במלוא מובן המילה. שכן מסכם רבינו את דבריו ביסוד החמישי ואומר, ” ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו. אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה“. ע”כ.

והנה רבינו לא משאיר זכר מן הטפשים הסכלים הללו, שהיו מתרצים דברים בזה היסוד החמישי, ומעלים על לב שרבינו לא התכוין לחלק מן הדברים. ואני אסביר, כאשר רבינו כתב במילים אלו, “ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו”, הוא בעצם ידע, שיבוא כסיל ויאמר, שכל מה שאסור להתפלל למלאכים, הוא כאשר מעלה האדם בדעתו שהמלאך בעצמו יביא לו, כאילו יש לו יכולת מצד עצמו בלבד. אבל אם האדם מבקש מן המלאך בתור מתווך בלבד, אז הדבר מותר וגם הרמב”ם יודה שמותר.

על זה כותב הרמב”ם בנחרצות ופוסק, שענין זה לא רק שאסור, אלא הוא גובל בעבודה זרה חמורה ביותר. והוא שכתב, “ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו“, כלומר, אפילו אם כל הפניה אל המלאכים נעשית לשם שמים, ונעשית רק על מנת להשיג את רצון הבורא יתברך, הנה זה הדבר ייחשב לעבודה זרה, וחירוף וגידוף לכל דבר! מכיון שה’ יתברך יאמר, “מה אני חסר”? “איני שומע”? “איני מאזין”? “אני צריך מתווכים”? “למה אתם פונים לכוחות אחרים”?

לפיכך מסיים הרמב”ם את היסוד הזה החמישי וכותב, “אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה“. ע”כ. רבינו הטהור כדרכו, כל מילה מדוקדקת אצלו כמרגלית זהב. חורץ ואומר, שכל פניה למלאכים, כל מחשבה, כל בקשה אליהם, היא אסורה בתכלית האיסור וגובלת בעבודה זרה! ולכן צריך האדם להניח את כל המחשבות שלו כלפי גורמים אחרים ולהתפלל רק אליו יתברך ללא מתווכים! לא מלאכים ולא גרמים עליונים.

והיחיד שהותר לבקש ממנו בקשות בעניני העולם, הוא חבירו ושאר בני אדם, שכאשר רוצה להעזר בו בדבר מסויים, מבקש ממנו עזרה, סיוע כלכלי, או כל בקשה הנצרכת לחיי היום יום. וגם זה לא הותר, אלא באופן שרק עושה כן על צד ההשתדלות, ולא מעלה בדעתו שיש ביד חבירו יכולת לעזור לו, מבלעדי ה’ יתברך.

ובענין החומרה הזו בכפירה באחד מן יסודות התורה, כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכר בסופו, “וכאשר יפקפק אדם [כלומר, רק יפקפק במחשבתו] ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. עכ”ל.

והרי שפשוט ביותר ומובן לכל. כל הפונה אל המלאכים על מנת שיתווכו בינו לבין הבורא, כל המשביע אותם שיעשו לו אחת מן הפעולות שהוא נזקק אליהם, כל המתפלל אליהם, כל המבקש מהם בקשות על מנת שיועילוהו או ישמשו ככלי תיווך בינו לבין הבורא יתברך. אפילו כיון דעתו לשם שמים, כלומר שעשה כן על מנת להפיק רצון הבורא. הרי הוא כופר בעיקר ונקרא מין, וחובה לשנות אותו. ואם כתב ספרים, חובה עלינו להשמידם ולכלותם מעם ישראל כמה שיותר מהר. וכבר נתבאר במאמרים הקודמים דעת הרס”ג בענין המלאכים.

***

“כל המשתף שם שמים ודבר אחר”

והנה ראתה עיני מה שאמר התנא רבי שמעון בר יוחאי בתלמוד (סנהדרין סג.) “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר (שמות פרק כב פסוק יט פרשת משפטים): “זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ“. ע”כ. ותרגם התרגום ירושלמי פסוק זה במקומו, “כל מי שזובח לאלילי העמים יהרג בחרב, ורכושו יחרם, בעבור כן לא תהיו עובדים אלא לשמו של יי לבדו“.

וכבר מן דבריו של רשב”י בפירוש הדברים, למדים אנו, שאסור לשתף עם ה’ יתברך שום כח אחר חלילה, אלא חובה עלינו להאמין ביחוד ה’ יתעלה. ולזה הדגיש ואמר, “דבר אחר”! כלומר, כל דבר שיש בעולם, שאדם נותן לו כח, וסובר שגם לזה הדבר וגם לה’ יתברך יש השפעה עליו, הרי הוא נעקר מן העולם! כי לו יתברך כל הכוחות בלבד! ולכן הדגיש ואמר, “לבדו“, שלא תשתף עמו שום דבר אחר.

וכמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה א): “עיקר [טעם ויסוד] הצווי [באיסור] בעבודת כוכבים, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבעה היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהן. ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה, הרי זה עובד כוכבים. וענין זה, הוא שהזהירה תורה עליו, ואמרה (דברים פרק ד פסוק יט פרשת ואתחנן): “וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם, וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם, וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם”. כלומר, [הזהיר הבורא יתברך וירד לסוף דעתך], שמא תשוט בעין לבך, תראה שאלו [הגרמים העליונים כגון השמש, הירח והכוכבים,] הן המנהיגים את העולם, והם שחלק ה’ אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם, ותאמר [שאם ה’ בראם כך בצורה כזו, הרי] שראוי להשתחוות להם ולעובדן. [אולם לא היא], ובענין הזה צוה ואמר, “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, כלומר [הזהרו ותשמרו] שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו, להיות סרסור ביניכם ובין הבורא”. עכת”ל.

ולמדים אנו מדבריו הברורים של רבינו הטהור, שעבודה זרה היא לאו דווקא להשתחוות “לפסלים“, או לבקש בקשות, “מפסלים“, כגון רפואות וכיוצא בזה, שעל ידי זה נותן להם כח מסויים וכו’. אלא רבינו מלמדנו, שעבודה זרה או מינות, זו כל מחשבה של האדם החושב בדעתו ואומר, “מכיון שה’ יתברך שם שליחים בעולם לעשות רצונו, אוכל לבקש מאותם שליחים לעשות רצוני”. מלמד רבינו, שכל זה אסור משום עבודה זרה! ומדוע? מכיון שייחס ונתן כח לאחרים מצד עצמותם! כאילו יש להם יכולת לעזור לו באמת.

ואפילו שבאותו העת, ברור לו שה’ יתברך הוא האלהים, בכל זאת מחשבה זו לא תציל אותו מכך, והרי זה עובד עבודה זרה, וכפר בכל התורה כולה. כי זה שה’ יתברך ברא שליחים לעשות רצונו, כגון: “כוכבים“, “שמש וירח“, “מלאכים“, “ארבע יסודות“, “בני אדם“, “חיות ובהמות“, וכיוצא בזה. אין זה מתיר לאדם לעבוד אותם ולחשוב בדעתו שחלילה יכולים הם להועיל לו בדבר מה. כי ה’ יתברך ברצונו עשה כן, וברצונו בראם, והם ברואיו. ומצד עצמם אין להם כח לעשות דבר, ובדיוק כמו האדם עצמו. ומדגיש הרמב”ם ומפרש, שאפילו ביקש בלשונו מאחד מן המלאכים בקשה כל שהיא, אסור הדבר! כמו שראינו לעיל ביסוד החמישי.

***

“כי מלאכיו יצוה לך”

ואם תקשה ותאמר, כבר מצינו שה’ יתברך שולח מלאכיו לעשות רצונו. כמו שאמר (תהלים פרק צא פסוק י – יא): “לֹֽא־תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא־יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ: כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל־דְּרָכֶֽיךָ”. וכן אמר (שמות פרק כג פסוק כ פרשת משפטים): “הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי”. וכתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “הנה אנכי שלח מלאך וג’ לשמרך בדרך – כמו שביאר ביציאתם ממצרים (שמות פרק יד פסוק יט פרשת בשלח): “וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם”. ונאמר בהשגחתו יתעלה על אוהביו, “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך”. ע”כ.

והרי לך שה’ יתברך שולח מלאכים לעשות רצונו. נענה ונאמר שזו ודאי אינה קושיה. כי הוא יתברך שולחם כפי רצונו, וברצונו בלבד עושים השליחות, ואף להם אין שום כח לעשות דבר בלי רשותו כמו שכתבנו לעיל.

ולכן, זה שהמלאכים שליחים לה’ יתעלה, לא אומר שמותר לבקש מהם דבר מה, או להתפלל אליהם, שיעזרו לאדם בשיתוף עם הבורא. ולזה סיים הרמב”ם וכתב, “כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא“. ומה פירוש “לעבוד“? כיצד “עובדים מלאך“? הרי לא ניתן להשתחוות לו!

ואין “עבודה” אלא תפילה! ומודיע הרמב”ם ואומר, שמי שמתפלל ומבקש דבר מה מן המלאכים, הרי זה עובד עבודה זרה! ואפילו יודע ומבין, שאותם המלאכים לא יכולים לעזור לו בלי שמקבלים השפע מן הבורא, ורק חושב בדעתו שהם האמצעי שעל ידם ה’ יתברך מעביר השפע, הרי זה עובד עבודה זרה מין ואפיקורוס וחובה לשנותו ולהשמידו.

וכבר נכתבו ספרים ידועים בדברים אלו בתוך “דת ישראל”, ונחשבים בעיני רבים מן התמימים, לספרים בעלי מעלה רבה או ספרים קדושים, ואינם אלא ספרי מינות ועבודה זרה, מפני שתוכן ספרים אלו, אשר מלמדים לעשות אלו הדברים, הרי הם ודאי נגד יסודות התורה, ועל כן ראוי לכל בר ישראל החפץ בה’ יתברך ובתורתו תורת אמת, לאבד זכרם מן העולם, ולהזהיר הלומדים בהם בכל יכולתו!

ולכן הזהיר רשב”י ואמר, “כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר הוא מן העולם“! כל דבר אחר, וגם זה שבוטח בבני אדם וחושב שיעזרו לו ברצונם, הרי זה עובד עבודה זרה. שכן אמר (ירמיהו פרק יז פסוק ה – ז): “כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אָר֤וּר הַגֶּ֙בֶר֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְטַ֣ח בָּֽאָדָ֔ם וְשָׂ֥ם בָּשָׂ֖ר זְרֹע֑וֹ וּמִן־יְהֹוָ֖ה יָס֥וּר לִבּֽוֹ: וְהָיָה֙ כְּעַרְעָ֣ר בָּֽעֲרָבָ֔ה וְלֹ֥א יִרְאֶ֖ה כִּי־יָב֣וֹא ט֑וֹב וְשָׁכַ֤ן חֲרֵרִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֶ֥רֶץ מְלֵחָ֖ה וְלֹ֥א תֵשֵֽׁב: בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽיהֹוָ֑ה וְהָיָ֥ה יְהֹוָ֖ה מִבְטַחֽוֹ”.

אלא שבענין האדם, האיסור הוא, “לבטוח” בלבד. כי מצד הדין, הותר לאדם לבקש מחבירו עזר וסיוע, ובלבד שידע שהכל נעשה ברצון האל יתברך, ואין שום כח לאף נברא לעזור או להועיל לו. וכמו שכתב הרד”ק, “ומן ה’ יסור לבו – כי אם לא יסור לבו מה’ אינו רע אם יבטח באדם שיעזרהו, ותהיה כונתו כי בעזרת האל יוכל האדם לעזור לא זולתו“. ע”כ.

וכ”כ המצודת דוד, “ושם – ומשים חזקו ובטחונו בבשר ודם ומסיר לבו מלבטוח בה'”. והרי מוכח שכל האיסור הוא דווקא כאשר הלב סר לגמרי מן ה’ יתברך בענין בני אדם, מה שאין כן בענין המלאכים, או הגרמים העליונים, שיכול לייחס להם חשיבות של אלוה חלילה וחס. ואם תקשה ותאמר, מדוע נענש יוסף כאשר ביקש משר המשקים שיזכיר אותו אצל פרעה? הרי ביקש עזרה! ובכך עשה השתדלות, והיה לו מותר לכאורה.

על זה נענה ונאמר, שבאותו זמן הסיר יוסף בטחונו מה’ יתברך, ושם מבטחו על שר המשקים. שכך אמר (בראשית פרק מ פסוק יד פרשת וישב): “כִּ֧י אִם־זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֙נִי֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְהוֹצֵאתַ֖נִי מִן־הַבַּ֛יִת הַזֶּֽה”. ותרגם התרגום ירושלמי, “הניח יוסף את בטחונו של מעלה, ואחז בבטחונו של בן אדם, ויאמר לשר המשקים, אלא תזכרני עִמך כאשר ייטב לך, ותעשה נא עִמי טובה, ותזכיר עלי לפני פרעה, והוצאתני מן בית הסוהר הזה”. והרי מבואר שיוסף שם בטחונו ממש בשר המשקים, ולא רק ביקש עזרה שהיא בגדר השתדלות.

ולכן הדגיש ה’ בתורתו ואמר (בראשית פרק מ פסוק כג פרשת וישב): “וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ”. ותרגם הירושלמי, “ובעבור שהניח יוסף חסד של למעלה ובטח בשר המשקים בבשר [שהוא] נברא, בעבור כן, לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו עד זמן אשר הגיע קץ מלפני יי לגאלו”. ע”כ. ומבואר לך קורא נעים, שאפילו יוסף הצדיק, כאשר ביקש עזרה מנברא מסוים, ולכאורה עשה השתדלות מותרת, מכיון ששם בטחונו עליו, נענש על כך.

ולפיכך אסור לאדם לעבוד שום עבודה או להתפלל לשום נברא, אלא רק אל ה’ יתברך יהיו התפילות והבקשות. וכל מה שהותר לאדם לבקש עזרה מאחרים, זה רק מבני אדם כמותו בעבור ההשתדלות בעניני העולם הזה, שכן ציוה על כך הבורא יתברך ביחסיות והשתדלות עם בני אדם, וגם לזה סיבות גדולות וחשובות למען האדם. אבל לבקש בקשות ממלאכים, ירח, או שמש וכיוצא בזה, הדבר אסור באיסור מוחלט, ואפילו רק במחשבה, כל זה עבודה זרה גמורה.

כל שכן להשביע מלאכים, או לכתוב שמות של מלאכים על עור ולתלות את זה על הגוף וכיוצא בזה, מה שנקרא “קמיע“. הרי זו עבודה זרה לכל דבר. כמו שכבר ביארנו והרחבנו בכיוצא בזה בלא מעט מקומות. ועיין במאמר שכתבתי לגבי הקמיעות הארורות, ותרווה נחת.

והנה אם תקשה על מה שאמר יעקב אבינו (בראשית פרק מח פסוק טז פרשת ויחי): “הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ”. ויראה לך ממה שאמר, “יברך“, שביקש שהמלאך שגאל אותו מכל רע, הוא זה אשר יברך את הנערים וכו’. הנה ודאי כי זו המחשבה שיבוש היא, וחלילה לייחס דבר זה לבחיר האבות. שאם תפרש הדבר כך, נמצאו כאן שני רעות:

א) שייחס יעקב אבינו את השמירה והכח למלאך.

ב) שהמלאך בכוחו לברך את הנערים הללו כאילו הוא עוד אלוה המנהיג את העולם.

ובוודאי שזה אינו, שכבר למדנו לעיל, שכל העובד אחד מהנבראים הרי הוא עובד עבודה זרה. ומי שעובד עבודה זרה, הרי זה כפר בכל התורה כולה. וכמו שכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק ב’ הלכה ד’): “מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן. היא שנאמר, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות” וגו’. ומפי השמועה למדו, שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר. הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים, כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר, “מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדורותיכם”, וכל הכופר בעבודת כוכבים, מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצות כולן“. ע”כ.

ולכן כל מחשבת שיתוף שאדם חושב בדעתו בלבד, שיש כח שיכול להזיק לו או להיטיב לו מלבד הבורא יתברך, הרי זה עובד עבודה זרה. ובוודאי יעקב אבינו לא היה מאלה.

ולכן התרגום ירושלמי מרחיק אותך לגמרי ממחשבה זו ומפרש הפסוק הנ”ל, “יהי רצון לפניך שמלאך שׁזִמנתה לי לגאול אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, וכמו שדגי הים גדלים ומתרבים במים, כך בניו של יוסף יתעצמו לרבות בתוך הארץ”. ע”כ. וכמה מרגש לראות ולהשכיל כיצד התרחק התרגום מלפרש את הדברים הנראים לנו בשכלנו הקטן כפשוטם.

ומסביר בפשטות נפלאה שלא משתמעת לשני פנים, שמה שאמר יעקב, “המלאך הגואל“, לא שהמלאך הוא הגואל חלילה. אלא ביקש מהבורא יתברך ואמר, שאותו מלאך שזמנתה לי, ונתת בכוחו כח לגאול אותי מכל רע, יהי רצון מלפניך שתתן בו גם עתה כח לברך את הנערים וכו'”. וכמובן לימד יעקב אבינו הכרת הטוב בכך, ולא שחשב בדעתו שיש כח למלאך לברכו מבלתי ה’. ומבואר יוצא שהוא בדיוק על דרך שכתבנו למעלה, שהקב”ה יש לו שליחים בעולם, ומהם, השמש, הירח, הכוכבים, והמלאכים וכו’, כולם עושי רצונו. והכל ברשותו.

ולכן יעקב אבינו רואה כאן הזדמנות להכיר טובה על הדרך, וללמד את הנערים, שבזמן שהוא מבקש מה’ יתברך בקשה, הוא מזכיר לטובה את השליח שה’ יתברך שלח לגאול אותו מכל רע. ולפיכך מעולם לא נוכל לומר שיעקב אבינו בקש ברכה חלילה מהמלאך ישירות, או שסובר שהמלאך בכוחות עצמו עזר לו, שכבר ראינו שזו עבודה זרה גמורה.

אלא רק מכיון, שה’ יתברך שלח את המלאך והביא לו הכח לכך, יכל הוא להגן על יעקב אבינו. וכתב רש”י, “המלאך הגאל אתי – מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כענין שנאמר (בראשית לא יא – יג) ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו’ אנכי האל בית אל”. והסביר השפתי חכמים (פרק מח פסוק טז אות נ’) שגם רש”י הרגיש בזה, ולכן כתב, “להשתלח“, כלומר שיש מי ששלח אותו אלי, והוא ה’ יתברך. וז”ל השפתי חכמים: “שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא“. עכ”ל. ופשוט היה להם דבר זה.

ודע לך קורא נעים, שכך בדיוק עם בני אדם, שכאשר אדם עוזר לך בדבר מה, חייב אתה לו הכרת הטוב. ואם תאמר כיצד? הרי אין בכוחו לעשות דבר? מלבד שניתן לענות על כך ולומר, שסוף סוף יש בידו בחירה לעשות טוב או רע.

עוד צריך לומר, כמו שכתב רבינו בחיי בן פקודה, בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלהים פתיחה) שכל ענין “הכרת הטוב” לבני אדם ולשאר הברואים, הוא על מנת שנשכיל מכך ונסגל עצמנו להכיר טובה לבורא העולם על כל הטוב שנתן לנו. ואז נתבונן בדעתינו, שאם לאדם אנו מכירים טובה, שכל מה שעושה עושה למען עצמו. כל שכן לבורא יתברך שכל מה שעושה עושה למעננו. ומטעם זה אמר (משלי פרק יז פסוק יג): “מֵשִׁ֣יב רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה לֹא־תמיש תָמ֥וּשׁ רָ֝עָ֗ה מִבֵּיתֽוֹ”. והשתדלו אותם רבותינו השלימים לצוות על הכרת הטוב, על מנת להכשיר את המידות של האדם.

ולכן אין כאן שום קושיה. הכרת הטוב זה דבר אחד, ולעבוד אדם או כל דבר אחד, או לחשוב שיש שם כח אחר חוץ ממנו זה דבר שני.

***

“לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”

ונאמר בתורה בעשרת הדברות (שמות פרק כ פסוק א – ד פרשת יתרו): “וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר: ס אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי”. וכתב בספר מלמד התלמידים לחכם האיטלקי רבינו יעקב אנטולי (ספר מלמד התלמידים פרשת יתרו): “דבור שני לא יהיה לךָ וגו’ – זה הדבור השני בא לקיים הדבור הראשון ולשמרו. והוא כולל ארבע מצות לא תעשה ממין אחד, והמין הזה הוא הרחקת השניות מכל צד [כלומר, ה’ יתברך בא להרחיק את האדם מענין מחשבת חלוקת הכוחות אצלו יתברך, כלומר, שלא נחשוב בדעתינו שהוא יתברך מתחלק לספירות או לפרצופים חלילה וחס, אלא הוא אחד ושמו אחד במציאות שאנו לא יודעים לצייר כיצד הוא אחד. וכמו שכתבתי במאמר “יחוד ה'” באריכות], וכבר באה מצות עשה על זה בתורה בפסוק, “שמע ישראל וגו’ באמרו אחד”.

וזה, כפי מה שסובל הדעת כל אחד ואחד מבני אדם, כי על החכמים להרחיק השניות הרחקה אמתית, והוא שאינו גוף, ולא כח בגוף. ושהוא אחד בלא שום ענין ממשיגי הגוף. [כלומר אפילו לא בתר משל וציור באור דק. כל זה אסור בתכלית האיסור לעלות על לב דברים נבזים אלו על אלהינו יתברך שמו].

אבל לשאר בני אדם שאינם מציירים בלבם מציאות, רק בדמות המורגש, יאמר להם שיש בעולם אלוה אחד שמושל בכל ומנהיג את הכל, והוא בלא ערך ובלא דמות, ולא ידקדקו עליו בענינים המשיגים את הגוף, כי זה היה רצון השם בתורה אחר שדברה תורה כלשון בני אדם.

ונאמר, כי המצוה הראשונה מ-ד’ מצות אלו, היא שבהיותנו עוד מאמינים שהוא נמצא ושהוא אלהינו, ושהוא עושה נפלאות [לבדו], צריך שנרחיק ממנו [יתברך] השתוף לגמרי, שלא תאמר, הואיל שאני מוצא המלאכים והגלגלים והכוכבים מושלים בעולם, אקבלם עלי לאלהים! תלמוד לומר, “לא יהיה לך אחרים”, לפי שממשלתם אינה מעצמם! כמו שקדם.

ושלא תאמר, “קבלתם באלוה הוא שאסור, אבל מותר לתת אותם אמצעיים בין השם ובינינו“. לכך נאמר, “על פני“! רוצה בו, בעוד היותכם עמי ומבקשים פני באמת, והוא שתשיגו יחודי, אל תתנו אמצעיים ביניכם וביני, ואף על פי שהנותן אותם אמצעיים כוונתו שהממשלה לו לבדו יתעלה, אף על פי כן אסור, לפי שבדרך זה תפול התעיה, ויכשל בו הוא או אחר, להאמין השניות. [כלומר להאמין שהבורא יתברך ברא כח אחר המנהיג את העולם ברצונו, או שיחשוב בכך שהבורא יתברך לא מנהיג הוא לבדו את העולם, אלא חלקים ממנו מנהיגים, או מלאכים, חלילה וחס ממחשבות זרות אלו].

לפיכך נראה שזה שנהגו קצת בני עמנו להחרים, ולהשביע, או לשאול בחלום בשם מלאך פלוני, או בשם מלאכים פלוני ופלוני, שהוא אסור. [בתכלית האיסור. וכדברי הרמב”ם, שגובל הדבר בעבודה זרה ומינות גמורה לומר כן]. גם מה שנהגו בקצת מקומות לומר [על המלאכים] “מכניסי רחמים הכניסו רחמים עלינו” וכו’. [דומה קצת למנהג פיוט “שלום עליכם”, הזר ליהדות הטהורה ולמסורת חז”ל]. לא טוב המנהג ההוא. ומעשיך יקרבוך, לא המלאכים, ולא זולתם ראוי לפגוע בהם [כלומר, להתפלל אליהם], שלא יקבלם באלוה. וראיה לזה שלא מצאנו בתפלת משה רבינו, ולא בתפלת שאר הנביאים, ולא בסדר אנשי כנסת הגדולה, זכר [לתפילה לכוחות אחרים, אלא] רק לשם לבדו יתעלה.

ומה שאמר יעקב, “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים” וגו’. [בוודאי כי] אל השם לבדו היתה התפלה ההיא [ולא למלאך חלילה וחס]. כי כן קדם לו, “האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה”. ר”ל [האלהים] השולח המלאך הגואל אותי, [הוא] יברך את הנערים. או רצה בו, “מלאכו הגואל אותי”, ויהי המלאך במקום זה רצון השם, לא אחד מן הנבראים, כי כן בא בקצת מקומות לרצון השם מוחלט, כמו, “שלח מלאכיה וסגר פום אריותא”, ולא קדם שם ספור מלאך. וכפי ענין זה שנזכר בפסוק המלאך וגו’. בא ישלח מלאכו אתך, והצליח דרכך, ורבים כמוהו. הכונה בזה שהתורה הזהירה מן השתוף, ומכל הגורם אותו, והיא המצוה הראשונה מן הדבור הזה”. ע”כ.

ודבריו ברורים להפליא, ורק מתוך מה שכתבנו כעת עד עתה, כבר מבין הקורא כמה חמור ענין פיוט שלום עליכם לאומרו. שכן מנהג פיוט זה, לא נזכר לא בתנ”ך, לא באנשי כנסת הגדולה, לא כתבו רבי יהודה הנשיא במשנה. ולא אמרו לומר אותו בעלי שני התלמודים הבבלי והירושלמי הטהורים. וכן לא אמרו דבר זה, לא הגאונים ולא אף אחד מבעלי הראשונים.

וכעת ראיתי לרבי אברהם בן הרמב”ם שכתב (בראשית פרק מח פסוק טז פרשת ויחי): “המלאך וג’. אין זו תפלה אל המלאך, אלא תפלה אל שולחו של המלאך לעזור לו, ולשמור אותו שיברך אותם בדוגמת אותה ההשגחה אשר הביאה לשליחות המלאך ליטפל בשמירתו. וזה הוא טעם מאמר ר’ סעדיה ז”ל בתרגומו“. ע”כ. והרי שהיה פשוט להם זה הדבר.

***

“מהיכן הגיע פיוט שלום עליכם?”

והנה לאמיתו של דבר, אפילו סידורי רבים מן ראשוני האחרונים, לא הביאו פיוט זה. ובוודאי שאם היה כזה פיוט, לא היו מונעים מלכותבו על הספר. מה שמכריח אותנו לומר, שהפיוט “שלום עליכם“, המודפס היום בסידורים כאילו הוא אחד מלשונות חז”ל, אין לו יותר מ-300 שנה. וכמו שכתבתי בבירור, לא כתב אותו אדם שדבק במסורת חז”ל ובקי ביסודות הדת. רצוני לומר, או שכתבו, אדם שלא האמין באחדות הבורא, והיה רחוק מן יסודי הדת מאוד. או שכתבו סתם איש מדעתו, ונפל זה הפיוט ביד אחד מאנשי התורה, וחשב שממקום טהור יצא.

אולם מתוך שעיקר הפיוט נתקן לומר אותו בליל שבת לפני הקידוש והסעודה, אחשוד אני, שמי שכתבו היה אדם בעל זיקה דתית, אמנם היה רחוק מן המסורת של חז”ל מאוד! שכן זה הפיוט, רבים רוצים לומר, שיש לו מקור מן התלמוד, ה’ ירחם על סכלותם ועל חוסר הבנתם, וכמובן וברור שנוהגים כן, מתוך רצון העז להכשיר מנהגים פסולים שביד בני אדם, על מנת להתחבב על הציבור. כי כבר ידוע, שכל מי שמנסה ליישר את ישראל לדרך הטובה, וגובל הדבר בהסרת מנהגי סכלות, לא יתקבלו דברים אלו על בני אדם, אלא יתרעמו מאוד על הטוענים כן.

ובוודאי שמחבר הפיוט החשיך והפך דרשות של חז”ל לפשטים ממש, והכניס בליבות ישראל הזיה רעה וקשה, והוא, שיש ביד מלאך לקיים תפילתו של נברא בשר ודם. ומלבד שאין ביכולת מלאך גדול ככל שיהיה, לברך את האדם ללא רצונו של הבורא יתברך. עוד יש כאן חירוף כלפי ה’ יתברך, שבפנייתו פונה למלאכים ומבקש מהם בקשות, ועושה אותם מתווכים בינו לבין הבורא, מה שכבר למדנו לעיל שהוא איסור חמור, ונקרא מין!

ועוד רעה חולה, שזו כבר אינה רק בקשה, אלא הילול, שירה, ופרסום למלאכים ממש, שכבר כתב הרמב”ם, שאסור לפרסם, לירא, לרומם, שום אחד מן הנבראים. וכאשר בני אדם שרים את זה הפיוט בביתם, הרי נתנו כבוד למלאכים ממש, ושרו להם שירים ודברו עמם כאילו הם בני אדם חבריהם מהסביבה. והאדם השומע כן, מעלה בליבו יראה מעט מן המלאכים, ונמצא פרסום ורוממות המלאכים כמו ה’ יתברך ממש. וכל זה בעקבות הבנת דרשות חז”ל כפשוטם. וכמו שכתב הרמב”ם (בהקדמתו לפרק חלק סנהדרין י’ א’) שאלו הכת מאנשי התורה, הם אלו שהחשיכו והרסו את יופי התורה ואת חכמתה, וגרמו חילול ה’ נורא ואיום לעם היהודי היושב בציון.

***

*שני מלאכי השרת מלווין לאדם…”

ונביא את דברי התלמוד האמורים. הנה אמרו רבותינו בתלמוד בבלי (שבת קיט:) “אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת, צריך לומר, “ויכלו”. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר “ויכלו”, אל תקרי “ויכלו”, אלא “ויכלו”. אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה? שנאמר, “בדבר ה’ שמים נעשו”. ע”כ.

והנה רבותינו עליהם השלום, באו ללמד את חשיבות יום השבת על עם ישראל. שמכיון שאדם הוא בעל בחירה, ויכול הוא בדעתו לחלל שבת ולא לשומרה. ובזה ודאי נמצא, כי אינו מסכים עם הבורא יתברך במעשה בראשית. ומדוע? מכיון שהבורא יתברך שבת ממלאכה ביום השבת וציוה על השביתה מאחרים. ולכן, בא לחזק רב המנונא ולומר, שכל המתפלל בערב שבת וכמובן שומר שבת במלואה, ואומר “ויכלו”, כלומר שאומר כך (בראשית פרק ב פסוק א – ג): “וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת”.

על זה אומר רב המנונא, “מעלה עליו הכתוב, כאילו נעשה שותף להקב”ה”. וכי אפשר לאדם להיות שותפו של המלך הגדול חלילה? אלא בוודאי שזהו מדרשו, וכוונתו של רב המנונא, שכאשר אדם שומר שבת, הרי הוא שותף לבורא יתברך במצוותיו, ואינו בגדר אלה המחללים והמבזים את ציוויו. ופשוט.

ממשיך התלמוד ואומר: “אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר, “ויכלו”, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו, ואומרים לו, “וסר עונך וחטאתך תכפר”. והנה גם כאן מדובר באדם אשר דרכיו הם טובות ומעולות, ובוודאי לנו שלא כל אדם אשר יעמוד ויאמר בערב שבת, “ויכלו”, מלאכי השרת יברכוהו ויאמרו זה הדבר. וכל זה כמובן מדרשו.

והלימוד שרצה מר עוקבא ללמדנו, הוא, שמצוות שבת כה גדולה וחשובה, עד כדי כך, שכאשר אדם שובת ממלאכתו בערב שבת, ואומר ויכלו, ומקבל על עצמו את השבת, ובעצם בכך מסכים עם גזירת הבורא עליו ושובת ביום זה, עצם דבר זה מעיד על כניעה גדולה לפניו יתברך. ולכן כביכול אמר מר עוקבא שמלאכי השרת הם אלו שנשלחו לברך את האדם ולומר זה הנוסח. ומדוע אמר זה? בכדי להלהיב ליבות בני אדם למצווה, שכביכול יש לאדם השומר שבת כל כך חשיבות, עד שהבורא יתברך שולח מלאכי השרת לברכו.

וזה כל מטרת הענין שדברו כאן בעניני מלאכי השרת. בכדי להלהיב את הלומד ולשמחו, כמה חשובה היא השבת, וכמה מעולה היא אצל השומר אותה.

ולכן המשיכו באותו ענין ואמרו: “תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו, ומצא נר דלוק, ושולחן ערוך, ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו”. ע”כ.

וגם כאן, הדבר פשוט, שחז”ל באו ללמד על דרך הדרוש, שלא רק קבלת השבת היא חשובה ושמירתה בכל פרטיה ודקדוקיה. אלא הלהיבו את לבבות ישראל וחזקו ידיהם, כמה חשוב לענג את השבת, לבדוק ולדקדק, שהכל מוכן ומנוהל לכבוד היום הקדוש הזה, ששבת בו ה’ יתברך ממלאכתו. ולכן הלהיבו חז”ל, את לבבות ישראל, שיכין האדם את כל הדברים לכבוד השבת, ויקבל אותה בשמחה, וביארו שהבורא יתברך מסתכל ומביט על מעשיהם.

ומה שאמרו, “מלאך טוב אומר, יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך”, הכוונה היא, שכאשר אדם מקיים מצוה כהלכתה, ומקבל את השבת בשמחה, מצווה זו גוררת עוד מצווה, ומתברך הוא מן ה’ יתברך, שיוכל לקיים עוד שבת כזו בשמחה. וכל מה שאמרו, “מלאך טוב אומר”, הכל הוא על דרך הדרוש, לומר שה’ יתברך כל כך שמח באדם המכבד את השבת, עד שכביכול שולח מלאכים לאדם לברכו.

ובוודאי ופשוט אצלי, ששום מלאך לא מגיע לאדם לברכו, ולא שמים את ידיהם על ראשו, כי אין להם יד ולא גוף, ואין בהם שום ענין וגשמות מאישי האנשים. אלא הכל הוא על דרך המשל והמליצה, על מנת להלהיב בני ישראל לכבוד יום השבת, ולהורות כמה חשובה השבת לפניו יתברך.

ולפיכך, מה שאמרו, ” ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו“. וכי יש מלאך רע לפניו יתברך? בוודאי שלא! כי המלאך הוא נטול בחירה, וכל מלאך עושה רצונו יתברך ללא סטיה ימין ושמאל. אלא מה שאמרו “מלאך רע“, הכוונה, שאף אם יש גזירות רעות על האדם אשר באו בעקבות מעשיו הרעים, אותה גזירה סרה מן האדם וניתן לו עוד זמן, כאשר ביתו מוכן וערוך בכל הטוב לכבוד יום השבת. וגם בזה הלהיבו חז”ל את השומעים והקוראים, כמה חשובה השבת לפניו יתברך, עד כדי כך שיש בכח השומר אותה כהלכתה, להמון ברכות עצומות.

ולא מצד שהשבת היא סגולה מאגית, אלא על דרך ההטבה מצד הבורא, להמשיך טוב על העושה טוב, ולהביא השפע למי שמוכן ללכת בדרכו. שיקבל כלים לעשות עוד טוב כמו שעשה עד עתה. וכן להיפך אם לא שומר את השבת כהלכתה.

ולכן אין שום מקום לפיוט שלום עליכם, וכל המעלה בדעתו שמן התלמוד הזה יש מקור לפיוט שלום עליכם, אחר המחילה מכבודו, לא נחת ולא דרך בדרך שרצו אבותינו הטהורים להוליכנו.

אבל, בוא נגיד שבאמת מלאכים מברכים את האדם, הנה גם אם נפשיט את הדרוש הזה ונאמר, שבאים באמת מלאכים ומברכים את האדם, אע”פ שזו הזיה קשה ורעה. אבל נניח וניתן מקום לחולקים לסבור כך. גם באופן כזה, בסך הכל מבואר שהמלאכים מברכים את האדם ותו לא. וכי בגלל שמברכים אותו מלאכים צריך לשיר להם ולהלל אותם? וכי מהם הברכה? ולא מצאנו בכל התנ”ך כולו, לא במשניות ולא בשני התלמודים, שהיו מהללים, שרים, משבחים, למלאכים. ובוודאי שאין לזה מקום נכון, וצריך להסיר את המנהג הרע הזה מעם ישראל שנולד בתקופה מאוד מבולבלת, שקמו בתקופה זו זרמים זרים מאוד ליהדות, ויש בהם קצת מדרכי השבתאות בכל עניניהם למשכיל דורש האמת.

וכתב רבינו ר’ פרחיה (מסכת שבת דף קיט עמוד ב): “מהדר אזווי זווי. פירוש בערב שבת: שותף. כבר אמרנו שהעושה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו והעולם כולו לכף זכות. ותנן נמי, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. לפיכך זה האומר ויכולו, וקיים מצות שבת, ומצות עבודה בתפלה שהתפלל, הרי נמצא שהוא גורם לקיום העולם במעשיו הטובים. ופירוש נעשה שותף להקב”ה בקיום העולם, כמו שאנו אומרים שלשה שותפין יש בו באדם אביו אמו והקב”ה: אלא ויכלו. שהוא לשון רבים”. ע”כ.

***

“פיוט שלום עליכם”

וכעת, כאן המקום להביא זה הפיוט: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן, מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן, מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּשִבְתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן. מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן, מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא”.

והנה כמובן, המשכיל, החכם, השלם, יראה כמה פיוט זה, זר מאוד ליהדותינו הטהורה. שכן באמירת פיוט זה, נוצרת אשליה רעה מאוד, והוא שמלאכים קדושי עליון, נמצאים עם האדם בביתו, וכן יחס הדיבור בינו למלאכים, כאילו יש ביניהם תקשורת מסויימת מולידה גם היא הזיה קשה בליבות ישראל. שכן אומר להם, “בואכם לשלום”, כאילו צריכים ממנו רשות לבוא ולהכנס, ונראה מתוך זה הפיוט, כי יש להם יחסיות של בני אדם אחד עם השני. ועוד חירוף וגידוף נורא, מה שנאמר בזה הפיוט הנורא, “ברכוני לשלום“, שכבר למדנו לעיל, שמלבד שאין רשות לפנות למלאכים בשום פניה.

כאן נמצא מחרף ומנאץ כלפי שמים, באומרו, “ברכוני לשלום“. וכבר ראיתי את תירוצי האחרונים בדבר זה, וכמובן שערי תירוצים לא ננעלו. אבל האמת היא אחת, לפיוט זה אין מסורת מסודרת, פיוט זה לא עבר תחת ידם של הגאונים והראשונים, ואף לא נזכר בשום סידור מסידורם.

והלא תראה מה שאמרו בתלמוד ירושלמי (ברכות ט׳ א׳): “רִבִּי יוּדָן אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּידֵיהּ, בָּשָׂר וְדָם יֵשׁ לוֹ פַּטְרוֹן. אִם בָּאָת לוֹ עֵת צָרָה אֵינוֹ נִכְנַס אֶצְלוֹ פִּתְאוֹם. אֶלָּא בָּא וְעָמַד עַל פִּתְחוֹ שֶׁל פַּטְרוֹנוֹ וְקוֹרֵא לְעַבְדּוֹ אוֹ לְבֵן בֵּיתוֹ וְהוּא אוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי עוֹמֵד עַל פֶּתַח חֲצֵירָךְ. שֶׁמָּא מַכְנִיסוֹ וְשֶׁמָּא מַנִּיחוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אִם בָּאָה עַל אָדָם צָרָה לֹא יְצַווַח לֹא לְמִיכָאֵל וְלֹא לְגַבְרִיאֵל אֶלָּא לִי יְצַווַח וַאֲנִי עוֹנֶה לוֹ מִיַּד הָהוּא דִּכְתִיב כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יי֨ יְמַלֵּט“. ע”כ.

וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, בזמן שאין לאדם צרה יפנה למלאכים וידבר עמם כאילו הם נמצאים עמו ממש? וכי יעלה על דעתו לבקש מהם ברכה ולעשות אותם אמצעי בינו לבין הבורא יתברך שמו. שהרי בשעת צרה אדם מבולבל ואין דעתו עמו, ומחפש כל הדרכים כלם להחלץ מן צרתו, ודעתו בכלל לא מיושבת עליו. ובכגון זה אמר ה’, לא יצווח למלאכים ולא יפנה אליהם! קל וחומר כאן בענין פיוט שלום עליכם שאין ידוע בכלל ממי הדברים יצאו.

והנה יש ספר שנקרא, “מנהג טוב“. ובטוחני שאפילו מחבר פיוט שלום עליכם לא ידע ממנו. ספר זה אינו ידוע מי מחברו, ומיוחס לחכם אחד שהיה בסוף תקופת הראשונים. ואע”פ שאין מנהגי להביא ספרים שהביאו מקורות עם מנהגים חדשים ליהדותינו, ובפרט שיש שם דברים זרים מאוד. בכל זאת נביאו כאן לצורך הענין.

והוא אשר כתב (אות לו’): “ומנהג טוב בלילי שבת כשבאין מבית הכנסת, לילך מיד אצל הנרות הדלוקים לכבוד שבת ושנתברך עליהם, ולעמוד נגד שתיהם, ולומר, “מלאכי רחמים ושלום, בואכם לשלום, בואכם לשלום, עליכם שלום, לכולכם שלום”.

והנה ודאי וברור כי זה מחבר הספר אסף וקיבץ דברים ומנהגים של מי שהבין ברוב דבריו את דברי רבותינו כפשטים ממש. ובזה הרסו את דברי רבותינו עליהם השלום, והוציאו אותם מכוונתם האמיתית.

אבל נשים לב, שגם הוא לא כתב אלא לומר, בואכם לשלום, כאיש האומר שלום לחבירו, וכל זה כנגד הנרות בלבד. אולם מכאן, ועד לשיר שיר, להלל, לזמר, ולבקש ברכות מן המלאכים, זה הוא מנהג רע ולא טוב, ובטוחני שגם זה המחבר היה דוחה אותו בשתי ידיים.

ומלבד שכבר כתבתי שפשוט הדברים, שאף מלאך לא באמת מגיע עם האדם לביתו. אבל גם הראשונים שהעלו בדעתם כן והפשיטו דברי הדרוש, עדיין לא הרסו וחירפו כמו שחירף מחבר הפיוט שלום עליכם.

ומה שכתבתי שהביא בספר מנהג טוב פירושים זרים, זה אחד מן הדוגמאות המובהקות ביותר, שבשום מקום לא מצינו שבערב שבת צריך לפנות האדם למלאכים או לומר להם שלום. וכן עשה זה הספר, וקיבץ מנהגים זרים ולא דק בהם היטב, והם דברים הזויים מאוד, וכל מיני עניני פרישות שאין בהם צורך כלל. (כמו שתוכל לראות באות מו’ מז’ ממנהגיו שקיבץ). ואע”פ שקרא לזה “מנהג טוב“, ולא עשה זה בגדר חובה. כבר יוודע הענין, שכל הנהגה טובה שיסבור אותה חכם, ויעלה אותה בספר, ברבות השנים הכסילים יעשוה כהלכה ממש. שיאמרו, “מנהג” ישראל תורה הוא.

***

“כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצידן”

ונחתום בדבר עצום אחד, שממנו ילמד האדם כמה השיתוף, הוא ניאוץ וחירוף כלפי הבורא יתברך. שהנה לא מזמן בא אלי אדם, חבר קרוב, שבתחילת דרכי ואמרותי, לא כל כך התחבר לדברים שאני מביא אוסף ומקבץ, וכמובן כמו תמיד, לכולם קשה, כיצד אף אחד לא שם לב. בכל אופן, האדם הזה בזמן האחרון עבר שינוי גדול, כאשר עיין בדברי בראש פתוח ולאמיתה של תורה, שם לב להמון בעיות, החל לקרוא בספרים שאמרתי לו.

ואז יום אחד, בא אלי נרגש מאוד וכמעט בוכה, אמר לי, יש תלמוד מפורש, שמפרק אותם פשוט לגורמים, ואיני יודע איך עד היום אין איש שם על לב בדברים אלו. וכה דברי התלמוד (סנהדרין דף לח עמוד ב): “שנינו במסכת אבות (פרק ב’ משנה יד’): “רבי אליעזר אומר, הוי שקוד [כלומר ממהר וזריז] ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס, המנסה להביא ראיה מדברי תורה לדעת המינים האומרים שיש שתי רשויות בשמים או יותר. אמר ר’ יוחנן, מה שנאמר במשנה בשם רבי אליעזר, לא שנה דבר זה אלא דווקא באפיקורוס, כלומר בעובד כוכבים גוי. אבל אפיקורוס ישראל אין להשיב לו, כיון שהכיר דברי תורה, וכפר, אם תשיב לו, כל שכן דפקר טפי.

כלומר רבי יוחנן מלמדנו, שאדם שלא מקבל את יחוד ה’ עליו כאשר באים לו ומוכיחו, הוא יהפך להיות יותר מסוכן, כי הוא יכפור בדעתו עוד יותר, ובמקום להודות על האמת, הוא ימציא לעצמו דעות משובשות ומבוזות, וירצה להצדיק טענתו, וישבש עוד יותר ממה ששיבש הראשון הבער הכסיל! ממשיך התלמוד ואומר, “אמר רב, כל מקום בתורה, שרצו ללמוד המינים שיש בשמים כמה רשויות חלילה, או כמה ממשלות חלילה, הרי שתשובתן בצידן. כלומר, מאותו ענין עצמו ה’ יתברך הביא להם תשובה בתורתו.

א) נאמר בתורה (בראשית א’ כו’): “נעשה אדם בצלמנו”, “נעשה“, לשון רבים. ותשובתם, מדכתיב (שם כז’): “ויברא אלהים את האדם בצלמו”, לשון יחיד. וכן על זאת הדרך. ע”ש.

ממשיך התלמוד ואומר, “נאמר [דניאל ז’ ט’], “עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב” [עד שיניחו הכיסאות, ועתיק יומין, הקדוש ברוך הוא, ישב]. לשון “כרסוון“, כסאות, משמע רבים. ותשובתם, מסיפיה דקרא, “ועתיק יומין יתיב“, ישב יחידי.

מקשה התלמוד, “התינח כולהי קראי דלעיל, שנכתב בהם לשון רבים כנ”ל, אך “עד די כרסוון רמיו” מאי איכא למימר? וכי יש שם כמה כסאות אצלו יתברך? מתרצת הגמרא: אחד לו ואחד לדוד. שכן מצינו ברייתא מפורשת בשם רבי עקיבא שאמר, “אחד לו ואחד לדוד”. אמר לו ר’ יוסי: עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול, שאתה מושיב בשר ודם אצלה?! אלא אחד לדין ואחד לצדקה. הגמרא מסתפקת: האם קבלה מיניה רבי עקיבא, וחזר בו מדבריו, או לא קבלה מיניה? והביאה ראיה מברייתא: תא שמע: דתניא, אחד לדין ואחד לצדקה. דברי רבי עקיבא.

על כל פנים, מבואר בבריתא, שרבי עקיבא חזר בו מדבריו, והסכים לדברי ר’ יוסי. אמר רב נחמן: האי מאן דידע לאהדורי [לענות תשובה] למינים כרב אידית, כמקרה המובא להלן, ליהדר. ואי לא, לא ליהדר. אמר ההוא מינא לרב אידית, כתיב [שמות כד’ א’], “ואל משה אמר, עלה אל ה'”, משמע, שלא ה’ אמר לו זאת, שאם כן, “עלה אלי” מיבעי ליה? אמר ליה זהו המלאך “מטטרון“, ששמו כשם רבו. שנאמר (שמות פרק כג פסוק כ – כה): “הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי: הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ: כִּ֣י אִם־שָׁמוֹעַ֤ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ: כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו: לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם: וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ”. ולכן לא הזכיר שמו, וכתב סתם.

הקשה לו, אי הכי, ששמו כשם רבו, ניפלחו [יעבדו] ליה? אמר לו: כתיב [שם] “אל תמר בו”, אל תמירני בו. אם כן שאינו רשות לעצמו! ו-“לא ישא לפשעכם” למה לי? איזה תועלת יש בו? אמר ליה, הימנותא בידן, דאפילו בפרוונקא [כלומר בתור מתווך גם לא מקבלים] נמי לא קבילניה. אכן מטעם זה לא הסכמנו לקבלו עלינו אפילו כשליח המוציא ומביא. דכתיב [שם לג’ טו’], “ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה”. ע”כ לשון התלמוד וביאורו.

ואמר לי האיש הנרגש, מכאן אנו למדים כמה דברים עצומים:

א) ה’ יתברך לא זקוק לאף אחד.

ב) הכל נעשה ברשותו יתברך.

ג) כאשר ה’ יתברך שולח מלאך, עושה המלאך הכל ברשות ה’ יתברך. וגם בזה ביקשו עם ישראל שה’ יתברך יוליכם בעצמו בלבד ללא סיוע מלאך.

ד) ה’ יתברך הוא אחד ויחיד, לא מתחלק לשום גורם.

ה) אסור להתפלל, לעבוד, להשביע מלאכים, ואפילו לבקש מהם בקשה מסויימת או להעזר בהם בלבד, אסור בתכלית האיסור!

ו) כל מי שכתב בנושא, עסק, השביע, כישף, התעסק בדברים העליונים, קלקל, השחית, המיר את כבוד ה’ יתברך.

וכתב בבית הבחירה למאירי (מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב): “לעולם יהא אדם שקוד, ר”ל מהיר וזריז ללמוד תורה כדי להשיב את אפיקורוס המוציאים משם ראיות לאמונותיהם הקדומות, ונכשלים באמונת השניות, ו[כן נכשלים ב-]שאר עבודות של צבא השמים, והביא אחת מהן דרך הערה על כלן, שאם יביאו בעלי השניות ראיה מאמרו “נעשה” בלשון רבים. תשובתם מאמרו, “ויברא”, וכן בכלם למי שיתבודד בזה. ולא הוזכרו הדברים בלשון רבים, אלא מצד שהפעולות הטבעיות נעשות על ידי סבה ראשונה באמצעות הפמליא, כמו שנודע למבינים.

לא שיוחס להם שום ממשלה כלל מעצמם, והוא ששלל מענינם כל הדברים הבלתי טבעיים הבאים מצד ההשגחה לרוב מיני התפלות והצדקות ושאר עניני הדברים הדתיים, ואף לשומם אמצעיים בינו ובין הבורא כלל, והוא שאמרו הימנותא בידן דאפילו בפרונקא לא קבילנא ליה, ובמדרש אמרו כל הנקרא בשם י”י ימלט, לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל צווח לי ואנא עני, וזה שכתוב, “כל הנקרא בשם י”י ימלט”, שאין אנו צריכים למכניסי רחמים ולסרסורין לפני הקדוש ברוך הוא, אלא נקרא  [אליו בלבד ולא למלאכים], והוא יענה בכל קראינו אליו. וכבר הארכנו בדברים אלו בשלמות בילדותינו בחבור התשובה”. ע”כ.

***

“מה ישירו לפני הקידוש?”

ולשאלת השואלים, מה ישירו בערב שבת לפני הקידוש? הנה ודאי שאין כל חיוב לשיר שום שיר, ואין כל חיוב לפייט שום פיוט לפני הקידוש. אמנם אם מחליטים לשיר שיר מסויים ופיוט, יש לשים לב, שכל השירות, התשבחות, האמירות, יהיו רק כלפי הבורא יתברך.

וממליץ אני מאוד לשיר ולפייט את הפיוט החשוב “יגדל אלהים חי”. אשר הוא חונה סביב יג’ יסודות התורה שכתב רבינו בפירוש המשנה (סנהדרין הקדמה לפרק חלק).

ואעתיק מילותיו:

יגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח / נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ / נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ
אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף / לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ
קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא / רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ
הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר / יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ
שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ / אל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ
לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד / נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל / עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ
לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר / דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ
צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ / מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ
גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ / נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ
יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ / לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ
מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ / בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ
אֵלֶּה שְׁלֹש עֶשְׂרֵה הֵם עִקָּרִים / הֵן הֵם יְסוֹד דַּת אֵל וְתוֹרָתוֹ
תּוֹרַת מֹשֶׁה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ / בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ

ע”כ מאמר זה, הנראה לעניות דעתי כתבתי. חן שאולוב ספרדי טהור.