“פתי ולצים לצון” – הויכוח עם הפתי – וילכו אחר ההבל ויהבלו | חלק א’

מעט מן המאמר:במאמר זה והבאים אחריו, נציג בפניכם שיח מעניין, המראה כמה קל להיות פתי הרואה שקר ואינו מבחינו, ובוודאי זהו האסון הנורא מכל, כאשר אדם בעל שכל גדול, אינו יודע להבין מה הוא שקר גס! ונחל במלאכה”.

מאת: אליאל פיניש - חן שאולוב

***

פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן

 

במאמר זה והבאים אחריו, נציג בפניכם שיח מעניין, המראה כמה קל להיות פתי הרואה שקר ואינו מבחינו, ובוודאי זהו האסון הנורא מכל, כאשר אדם בעל שכל גדול, אינו יודע להבין מה הוא שקר גס! ונחל במלאכה…

א) הנה מן המפורסמות, שחולשת הדעת וסתימת הלבבות מתגברת ומתגברת בדורות אלו עד מאוד, עד כדי כך שישנם בני אדם ששנים על גבי שנים לומדים תורה, ועמלים בה, ועדיין אינם מסוגלים להבין ולבחון מה הוא שקר! ועוד יותר גרוע מכך, אינם מסוגלים להבין מה הוא אמת! ואף שמסבירים להם ומראים להם בראיות חותכות את השקר הגס, בכל זאת, הם אינם מסוגלים להאמין ולשנות מחשבתם הנבערת מדעת, והמזוהמת במינות מטונפת, אשר זיהמה את מוחות עם ישראל.

וזו צרה גדולה עד מאוד. כי כאשר אדם אינו מסוגל להבחין מה הוא שקר, כיצד יראו חייו? כיצד יראו הדורות אשר יצאו ממנו? וכי בגלל שהדבר כתוב על ספר כולו אמת? בגלל שהדבר כתוב על ספר האם ימנע הוא מן השקר ומן הכזב?

ועל מנת להבין שהתוצאה הזו שאנו רואים היום, כלומר הסכלות הזו שאנו רואים היום, היא אינה דבר חדש, אלא תוצאה של הקודמים להם. עלינו להקדים כאן את דבריו של רבינו הטהור באגרת ששלח לתלמידו יוסף, שמתוך האגרת אתה למד שהתווכח הוא עם שני בני אדם שנקראו “ראשי ישיבה” כסילים, אשר יצאו חוצץ נגד רבינו הטהור הרמב”ם.

וכותב הרמב”ם לתלמידו יוסף (אגרות הרמב”ם עמוד קכה מהדורת קאפח): בזה”ל: “וממה שאתה צריך לדעת בני, באמתת אמונתי [נשבע] בתורת משה רבינו, שאין לי ספק מכל הענינים שהזכרת במכתבך, ואני בטוח שכך אירע [ואין אני חושד אותך שאתה משקר], אלא שאין מדותי כמידותיך בני, כי אני מוחל על כבודי מאוד, [אמנם] ואתה אינך יכול להתאפק.

[אבל] אני, חנכוני הגיל והניסיון, נוסף למה שמחייב העיון [שאין להגיב לאנשים המתרעמים והמבזים אותי]. ודע שאני לא חברתי ספר זה [משנה תורה] כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי, שאז [שאם תהיה כוונתי לגדל את שמי] יצר לי [כאשר מבזים אותי] אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חברתיו. אלא חברתיו [בדעתי] תחילה [בראש ובראשונה] וה’ יודע [שכך היא האמת, שחברתיו בתחילה רק] לעצמי, כדי להתפנות מן החקירה והחיפוש למה שאזדקק לו, ולעת הזקנה, ולמען ה’ יתעלה. לפי שאני באמת קנא קנאתי לה’ אלהי ישראל בראותי אומה ללא ספר באמת וללא השקפות נכונות ומדוייקות, ולכן עשיתי מה שעשיתי [ופרסמתי זה הספר ברבים] למען ה’ בלבד”. עכ”ל.

עוד כותב רבינו הרמב”ם (שם אות ז’): “ומדוע אתה מתפלא על התנהוגותו [של מי שביזני] בדומה למדות הללו, אותו [כסיל נבער מדעת] שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה, והמעלה [שלו בין בני אדם], והייחוס [של משפחתו], והעדר בעל ההבחנה באותו האקלים [כלומר פחיתות שכלו להבין האמת], וזקיקותו לבני אדם להחדיר לליבם אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות [הפיכת דרש לפשט, עניני מאגיה, קמיעות, דרישה אל המתים וכו’] שנעשו להם בטבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגידו לדאגת הכרת האמת? עד כדי שיודה שהוא חסר? ויעקור כבודו וכבוד בית אביו. זה מה שלא יעשהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו. [כלומר בקושי ימצא בני אדם ובפרט זקנים שיודו על האמת לאיש צעיר].

ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאו דוחק הנסיבות הוא והנוהים אחריו, וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות, [יצטרך] להמעיט את חבורי, ולהראות לבני אדם שהם יותר שלימים מכדי להזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ו[אומרים בדעתם המשובשת] אילו רצה אחד מהם לחבר [חיבור כמו שלי], היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים [מפני שעושים הכל על מנת לבזות אותי, ילכו רחוק ויבואו] לפקפק בדתיותי ו[לומר שהיני גוי ולא יהודי, וכן יעלילו שמועות רעות על] מעשי, יעשו זאת.

וכל זה חי ה’ [הריני נשבע] בני, אינו מצער אותי, ואפילו ראיתיו ונעשה בנוכחותי, אלא הייתי מדבר בנימוס ושותק או עונה לפי המצב, כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה. ואין אני דואג לנצחון עצמי, כי כבודי העצמי ומדותי לדעתי הוא להתעלם מן הסכלים, לא לנצח אותם במילים“. עכ”ל.

ואנו למדים מן דבריו אלו של רבינו הטהור, שהכסילים הנבערים לא רק שאינם רואים השקר, אלא מגנים הם את אנשי האמת, ומבזים אותם מתוך כסילותם וחשכות מוחם בכל דרך אשר יוכלו. ומה לנו לתמוה אם רבות כאלו יש בדורינו אנו, שלא רק שלא מודים על האמת, אלא אפילו השקר שרואים אל מול עיניהם לא מסוגלים להודות עליו. ומדוע? בגלל שמישהו אמר! או בגלל שהינו כתוב על “ספר” מסויים!

ועל זה כבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם באגרת תימן (עמוד קסה) “וממה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה וכיוצא בהם – שוא וכזב. ולא יהיו לך לראיה [ותשתכנע שהם אמת] לפי [בגלל] שתמצאם כתובים בספרים, [כי אין בכך כלום כאשר הדברים הנאמרים הם שקר]. שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו, כך הוא מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים [שאין מוחם שלם] הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב, אין לנו להאמין סברות מפנים האלה, אלא מפנים אחרים”. עכ”ל. וגם אתם קוראים נעימים, אל תהיו חסים לעולם למי שכתב, ולמה שנכתב, ולא משנה מי זה יהיה, אלא לעולם תדרשו האמת. וכאשר תראו שהם התעסקו בדברים אסורים, כגון דרישה אל המתים, הסרת כישופים, ועוד ועוד, יודה על האמת ויגנה אותו ספר ואותו האיש. וילמוד כן מדוד המלך וממעשה כבשת הרש, שכן כאשר הדבר מושלך על דברים אחרים שלא קשורים לאדם עצמו, הינו חורץ הדין.

ולאחר מכן מצאתי שכתב הרמב”ם באגרותיו: “החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים [בספר], יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים, ו[כל שכן] אם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים, ונשאו ונתנו בהן. מיד יקפוץ דעתו של נמהר [וכסיל כמו בדורינו אנו, לומר], ש-אלו [ודאי] דברי חכמה [הם], ויאמר בלבו, וכי לשקר עשה עט סופרים [כלומר לחינם ישב מישהו וכתב חיבורים? לא יכול להיות שהשקיע כל כך ויצא ממנו שקר!], ו[יאמר הקורא עוד], [וכי] בחינם נשאו ונתנו [“גדולי עולם”] אלו, באלו הדברים?

ו[דע לך אתה הסובר דעה מופסדת זו, כי] זאת היא [הסיבה] שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים … שדברים אלו עיקר עבודה זרה [הם], וטעו ונהו אחריה, ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה. ע”כ. וגם בדורינו אנו, נכתבו ספרים, נכתבו מגילות, ונשאו ונתנו גדולי עולם באותם ספרים, ופלפלו בחכמות סרק, שאין בהם שום תועלת, ולהיפך הוא הנכון, ימצא שם מינות קשה החמורה ביותר שהיתה מבריאת העולם. והרי לכם, כי הרמב”ם ראה את הנולד, וחכם עדיף מנביא. וזה מה שקורה בדורינו אנו.

****
המבולבל הפתי

א) והנה ברוך ה’ הנותן ליעף כח, זיכה אותנו הבורא יתברך לחזור למקורות אבותינו הטהורים, לרבותינו בעלי התלמוד, ולמעתיק השמועה הנבון והחכם ביותר שהיה כאן מבריאת העולם, הוא רבינו הטהור הרמב”ם.

כמו שהעיד בלשונו רבי יוסף קארו בשו”ת “אבקת רוכל“, ספר זה נכתב בסוף ימיו, ובו הוא מעיד כך (שו”ת אבקת רוכל סימן לב): “ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור, מהו לכוף אותם לנהוג כ … וזולתם מהאחרונים [שבאו אחריו] המביאים הסברות, או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו?

תשובה: מי הוא זה, אשר ערב אל לבו, לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל, לנהוג כשום א’ מן הפוסקים ראשונים ואחרונים. והא דאמרינן בפ”ק דעירובין: “תני, לעולם הלכה כבית הלל. והרוצה לעשות כב”ש עושה. כדברי ב”ה עושה. [והרוצה לעשות] מקולי ב”ש ומקולי ב”ה רשע. [וכן הרוצה להתחסד ולעשות] מחומרי ב”ש ומחומרי ב”ה, עליו הכתוב אומר, “והכסיל בחשך הולך”. אלא אי [אם עושה] כב”ש, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. אי [ואם עושה] כב”ה, [עושה] כקוליהון וכחומריהון. [ע”כ לשון התלמוד].

והלא דברים קל וחומר! ומה אם בית שמאי דאין הלכה כמותם, [בכל זאת] אמרו אי כבית שמאי [אתה עושה, חייב אתה לנהוג] כקוליהון וכחומריהן. [קל וחומר רבינו] הרמב”ם ז”ל, אשר הוא גדול הפוסקים [כלומר שהיו מאז ומעולם] ו[לא זאת בלבד, אלא הוא הרב של] כל קהלות ארץ ישראל, והאראביסטאן, והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן, מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו, למה יכפוהו לזוז ממנו? ומה גם אם נהגו אבותיהם ואבות אבותיהם, שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב”ם ז”ל. ואפי’ רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא”ש וזולתו, אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב”ם ז”ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו”. ע”כ לשונו. ופשוט הדברים למבין.

ובתוך כל זה, בזמן שהרבה בני אדם מתעוררים להבין מה הולך כאן. נציג בפניכם את השיח עם האדם המלומד לחצאין, אשר פוסח על שני הסעיפים, ואינו יודע להבחין בשקר אפילו שרואה כן מול עיניו, ועליו ושעל כמותו נאמר (ירמיהו פרק ה פסוק כא – כב): “שִׁמְעוּ־נָ֣א זֹ֔את עַ֥ם סָכָ֖ל וְאֵ֣ין לֵ֑ב עֵינַ֤יִם לָהֶם֙ וְלֹ֣א יִרְא֔וּ אָזְנַ֥יִם לָהֶ֖ם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽעוּ: הַאוֹתִ֨י לֹא־תִירָ֜אוּ נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אִ֤ם מִפָּנַי֙ לֹ֣א תָחִ֔ילוּ אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי חוֹל֙ גְּב֣וּל לַיָּ֔ם חָק־עוֹלָ֖ם וְלֹ֣א יַעַבְרֶ֑נְהוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁוּ֙ וְלֹ֣א יוּכָ֔לוּ וְהָמ֥וּ גַלָּ֖יו וְלֹ֥א יַעַבְרֻֽנְהוּ”. ע”כ.

וזה תוכן השיח:

פלוני: “נסיך בוקר טוב, יש לי מישהו באחת הקבוצות, שאומר שהרב חן מתיר לומר את שמו של הס”מ [הדמיוני] במלואו. צוחק על נושא הגלגולים, ואומר לומר את הקדיש בעברית. הדברים האלו נכונים?

תשובה מאת אליאל פיניש: בוקר טוב, אשריך שאתה שואל. אענה בקצרה, אם תרצה לשמוע בהרחבה יותר ומומלץ, אשמח שניפגש ערב אחד בכולל איפה שאני לומד ונשוחח כמו שצריך.

בערך מלפני כשנה נחשפנו להרבה חומר ומידע על כל מיני נושאים. הרב חן בעניין הגלגולים ודאי לא מביא את דעתו, אלא את דעת הרס”ג (רבנו סעדיה גאון), דעת הרמב”ם, רבי אברהם בן הרמב”ם ועוד גדולי ישראל בתקופת בראשונים. והם אומרים במפורש שאין דבר כזה, ולא רק שאין דבר כזה, אלא מדובר באמונה של גויים, ולא יהודים. נתתי לך רקע קטן, אם אתה חפץ לשמוע את האמת יותר בברור זה כבר צריך להיות בכולל מסודר, שם נמצא חומר רב. ודאי שאינך חייב לקבל הדברים, אבל לשמוע אתה צריך, אם אתה חפץ באמת של הקב”ה. ע”כ תשובתו של אליאל פיניש.

וכעת כמובן תשובתי לפלוני הפתי ולדברי הבלע שנאמרו.

הפתי כותב כך: “הרב חן מתיר לומר את שמו של הס”מ במלואו?”. האם אני צריך להתיר? איפה מצינו איסור להזכיר “שמות” בפינו, חוץ משמותיו של הבורא יתברך שבראנו? והאם אין בזה השוואת כוח אחר שלא קיים למידת בוראי יתעלה שמו?

וכבר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה א – ח) שכתב: “כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה’ אלהיכם. ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו”ד ה”א וא”ו ה”א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה. שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן”. ע”כ.

והרי לנו שיש לה’ יתברך שבעה שמות שאסור לישא אותם. ודווקא אותם אסור לישא לשווא. ואם אמרנופ חלילה שאסור לישא שמות אחרים, עשינו שמות אחרים של “מלאכים“, או סתם שמות מדומיינים, כדרגתו של ה’ יתברך. וכבר אמר בתורה (שמות פרק כ פסוק ז פרשת יתרו): “לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא”. ואמרו בתלמוד (בבלי ברכות לג.) “כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום: לא תשא”. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו): “כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו”. ע”כ.

והרי שרק שמותיו יתברך אסור להזכירם לבטלה. ויש אומרים שמה שאסור להזכיר שמו יתברך לבטלה, הוא דווקא שמו הנכתב “הויה” ברוך הוא. ואם אדם מפחד לומר שמות של מלאכים, או מפחד לומר שמות שבדו אנשים מליבם, נמצא שאותו אדם השווה את מידת קונו ואת יראתו לאחרים. וזו זריקת יסודו הדת והאמונה.

ובתוך כל אלו הדברים זרח אור בחיי, ומצאתי לי חבר נאמן לקבלה האמיתית של משה רבינו עליו השלום, והוא החכם השלם, אשר מעטים שמעו עליו, נקרא שמו בישראל רבי יעקב אַנְטולי, חי בזמן הרמב”ם, וכתב ספר מלא ביסודות אמיתיים ונכונים. נקרא שמו, “מלמד התלמידים”. תוכנית הספר, סגנונו, אופן הרצאתו ונמוקיו שונים המה לגמרי מספרי הדרשות שקדמוהו. כל דרשה ודרשה של הדרשן רבי יעקב אַנְטולי, אינה העתקה של דרשות הקדמונים, אלא מאמר מקורי בפני עצמו, שיש לו נושא מיוחד, והדרשן הולך ומברר את רעיונו המרכזי בפסוקים מן התורה ובדרשות חז”ל, ואגב זה, הוא מבאר את הכתובים והמאמרים בחקירה הגיונית.

וראיתי מאמר אחד מדברי חכמתו, ושמח ליבי על ישרות שכלו. והוא במה שדברנו בו לעיל, שכל הנותן בדעתו שיש כח וממשלה ביד גורמים אחרים חלילה, הרי זה הפסיד הכל. וכתב הוא כך (ספר מלמד התלמידים לשבת שובה): “וכפי זה הענין צריך שיובנו שני המאמרים האלה, צדיקים ילכו בם דרך ישרה, ופושעים יכשלו בם. ובהם וכיוצא בהם נכשלו המאמינים בזה, שהרי מצאו שם [שכתוב במדרשים מפוזרים], “הפיל סמאל וכת שלו ממקום קדשו מן השמים“. [ואמרו המשובשים בדעתם], “הרי נמצא במאמר הזה נפילתם [של מלאכים העשויים מאש] מן השמים“. ובמאמר האחר [מדברי המדרשים] נמצא שהיה סמאל השר הגדול שבשמים והוא הוא שהתעה האדם.

וחלילה [לאדם] מהאמין דבר זה כפשוטו, כי בהאמין הדבר הזה כפשוטו [ולא יבין האדם שכל זה משלים וחידות עמוקים, כמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות (פרק י’ משנה א’ סנהדרין)], יאמינו שתי אמונות בטלות ורעות מאד [אשר מחריבים את היהדות]. האחת: ביחס הקנאה למלאכים, שהם קדושי עליון, ואין להם דבקות בחומר, וידוע שהקנאה קנין מקניני האדם הדבקים במשיגי החומר. וזה דבר מפורסם בכל האומות, שהנפש לא תחטא לולי דבקותה בחומר, ואיך יחטאו המלאכים שהם נבדלים מכל חומר? עד שיקנאו להחטיא האדם? [ועיין במה שכתבנו אנו במאמר – “מלאכים – “מי הם המלאכים”? – “האם מלאכים טהורים חטאו עם בנות האדם”?”].

והשנית: היא כפירה גמורה [כלומר מינות גמורה] בהאמין שהשם יתברך ברא כת מושלת על האדם להחטיאו ולגרום כל רע וכל הפסד. אין זה רק כדברי [הכופרים היוונים או הנוצרים] אלה שאומרים, ששני אלוהות הן. אחד טוב, ואחד רע. ועל הכפירה הרעה הזאת שיצאה קודם מתן תורה בארץ מצרים שיצאו אבותינו משם, ובארץ כנען שבאו לירשה. הקפידה התורה מאוד, וכדי למחותה, הזהירה אזהרות רבות. ו[לצערינו הרב] עם הכל [כלומר, עם כל אזהרות התורה להרחיק הרבה מן מחשבות כעורות כאלו וכיוצא בהם, עדיין] נשארה האמונה בתוכם [שיש כוחות אחרים המנהיגים את בני האדם], עד ש[בדעתם המשובשת] היו זובחים לשדים, כמו שאמר, “יזבחו לשדים לא אלוה חדשים מקרוב באו”, ואמר, כי הם חדשים שהתחדשו בליבות הפתאים, ומקרוב באו במחשבתם הרעה, לא שהיה להם מציאות [חלילה].

ועל דבר זה והנמשך אחריו, נחתם גזר דין על אבותינו ועלינו, להגלותינו בין האומות, כמו שאמר, “הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם”. וגוי נבל, נאמר על ישמעאל שחוקיו נבלים, והם שבאו באחרונה להכעיסנו, כדרך הזכרת הכתוב, “ויי הצדיק”, [הוא יתברך] מדד לנו מדה כנגד מדה [כמו שעם ישראל חשבו דעה משובשת שיש “סמאל” שמסיט אותם לעבירות, ויש ממשלת טומאה המנהיגה את האדם, כך בדיוק] המשיל בנו לא עם, [וכל זה] כנגד הממשלה והאלוהות שנתנו אבותינו ללא אלוה והכעיסנו בחוקי גוי נבל, שהם חוקים לא טובים והבלי נבלה כנגד הבלי החוקים שהכעסנו בהם ה’, הם שלמדנו מן האומות הקדומות שהם נמשכים אחר האמונה הבטלה ביחס הממשלה האלוהית לזולתו מלאכים או שדים או צבא השמים.

ו[בכדי] למחות הדעת הבטל הזה, בא עיקר הקורבן במקום קדוש ידוע, כמו שאמר, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, והם השדים [שהם לא קיימים. ובדיוק כמו שאלהים אחרים לא קיימים, כך השדים אינם קיימים]. כמו שביאר בהוכיחו אותם, “יזבחו לשדים לא אלוה”, וכן תרגם אנקלוס, “ולא יזבחון עוד ית דבחיהון לשדין”, ושאר המצות הנגררות בפרשה ההיא זאת היא הכונה בהם, כאזהרת אכילת הדם, וכמצות כסוי הדם, לפי שהיתה אמונתם הרעה שהדם מזון השדים, ועליו יתחברו ויעשו רצון עובדיהם”. ע”כ דבריו הנפלאים.

ויוצא שכל מי שמאמין שהבורא יתברך ברא כת המושלת על האדם, ויש מלאך שנקרא, “סמאל” שמסית את האדם לחטאים, ואותו האדם צריך להכניע, הרי הוא כמי שסובר ששני אלוהות הן חלילה. ולא נפל מדבריו ולו דבר אחד, ועברו כמעט שמונה מאות שנה מדבריו, וכל דבריו דברי נבואה של ממש. ומה שכתב ספר מלמד התלמידים הם חותמת לכך שכל הצרות שיש לעם ישראל הם בעבור מחשבות מינות כאלו וכיוצא בהן שנכנסו ביהדותנו הטהורה.

ורק מדבריו אלו של רבינו יעקב אנטולי, מספיק היה שהפתי הנזכר יבין, שלא רק שלא קיים מלאך רע שנקרא “סמאל”, כי כל מה שהזכירו חז”ל את השם הזה, הכל הוא על דרך המשל והמליצה. כמו שכבר הארכתי וכתבתי בהשקפת התורה לאורו של רבינו הטהור הרמב”ם.

אלא יותר מזה, היה לו להבין שרק את שמו של הבורא אסור לומר, והכל זה מיראתו יתברך. ואם נתת יחסות בפיך לומר שלא להזכיר שמות מלאכים, הרי השוות את מידת קונך לאחרים. וזו בושה גדולה מאין כמותה.

מה גם שכבר החריב והשחית רבינו הטהור הרמב”ם את הדמיונות הללו, כמו שכתב במורה (קאפח עמוד קנח’): “אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל. אלא שם מיוחד להורות על עצמותו. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. והוא “יהוה” שהוא שם המפורש בסתם, [ו]אל תחשוב זולת זה. ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות, ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת], שהם מצרפים אותם, ש[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות”. ע”כ. וקל להבין דבריו וההשלכות לכל אחד שצריך לקחת מאמרותיו.

כעת נעבור לשאר דבריו של הפתי הנזכר: “צוחק על נושא הגלגולים“. צוחק? ראוי לבכות על כך! לסבור שבני אדם נפשם הנעלה חוזרת בתור “גמבה” לעולם? או בתור “חתול”? כמה ראוי לקונן ולבכות על אמונות זרות אלו שכבר ניסו לדחותם הגאונים הקדמונים. ואציג כאן מעט מדבריהם:

ונקדים תחילה ונאמר. “העולם הבא” הוא, אינו תחיית המתים, וגם אינו גן עדן. את הזכות לקום בתחיית המתים ניתן לקנות רק כאשר חיים בעולם הזה. ואת הזכות להגיע לעולם הבא שהוא עולם הנשמות שבו אין אכילה ולא שתיה, ושהוא בעצם התכלית, ניתן לקנות רק אחר תחיית המתים, כאשר כל אחד יחזור בגופו שהיה בתחילה, ויחיה חיים מאושרים וארוכים מהרגיל. ובוודאי ופשוט אצלנו שאין דבר כזה “גלגולים”, כלומר ההנחה שאדם לאחר פטירתו חוזר נשמתו חלילה בגוף אחר.

ונביא כאן מעט ממה שכתב רבינו רב סעדיה גאון בספר האמונות והדעות (מאמר ששי הוצאת הרב קאפח עמוד ריד’): “וראיתי להזכיר אחר דברים אלו מה שנחלקו בו אשר נחלקו בעצם הנפש מה הוא … והנני אומר כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים ב-[שטות ודמיון ה]-גלגול, וקוראים אותו, “ההיעתקות”, וענינו לדעתם, רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים … וזה ירחמך האל, מורה על עודף סכלותם, שהם חושבים שגוף האדם משנה את הנפש מעצמותה, ועד כדי שעושה אותה נפש אדם אחר שהיתה נפש בהמה .. ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת ולא קבעו לה עצמות אמתית, אלא שסתרו דבריהם ועשו אותה משנה את הגוף והופכתו, והגוף משנה אותה והופכה, וזהו [ודאי] היציאה מן המושכל … ואומרים כי הבורא מעשיו צדק, ואינו מייסר טף אלא על עוון שהזידה בו נפשם, בזמן שהיתה בגוף אשר לפני גופם. ועל זה יש תשובות רבות, הראשונה, שהם התעלמו מאחד סוגי הגמול אשר הזכרנוהו, ועוד שאנו נשאל אותם על המצב הראשון, כלומר, בתחלה כאשר נבראה, האם הטיל עליה ה’ משמעת מסויימת או לא? … והייתי חס על דברי מלהזכיר שטתם [הנגעלת], וראוים הם לכך [שלא אזכיר דבריהם] לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים [הבאים שלא יבינו הענין לאמיתו של דבר ויתפתו אחר דבריהם]”. ע”כ.

גם רבינו, רבי אברהם בר חייא אשר נקרא בפי כל – “הנשיא”, שם זה ניתן לו בעקבות היותו מזרע דוד המלך. מבני בניו של חזקיה ראש גלות בבל, שהיגרו לספרד. כותב במילים ברורות (הגיון הנפש עמוד ה’): “אם אויל וחסיד הוא, אין נשמתו יכולה להפרד מאויר העולם השפל, היא חוזרת להדבק ליצור, ולהתחבר בו פעם שניה ושלישית עד שתקנה חכמה. אלו הן דברי חכמי המחקר, כפי סברתם [המשובשת] ושיקול דעתם [הסכל], כי לא זיכם המקום לקבל התורה הקדושה, ואין אנו ראויים לשמוע אליהם. ע”כ. וכן כתב במגילת המגלה, ודיבר בחריפות נגד הגלגול, אשר אמרו שהנפשות נעתקות מגוף אל גוף בכל מיני החיים, עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, דברי אלו הם הבאי והבל גדול. ע”ש.

גם רבינו רבי אברהם בין הרמב”ם כתב (מקור חיים פרשת תצא דף קכג’ בענין היבום): “שקצת מן החסידים מן האומות הקדמונות, אחר שזה אצלם שקר השארות הנפש מבלי גוף, והאמינו שנפש האדם יש לה השארות, הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר, ותשכח הגוף אשר היתה בו, וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי, ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות הקדמות אשר מחה ה’ שמם מן העולם“.

גם הרד”ק כתב (תהלים פרק קד פסוק ל): “אמרו קצת חכמי המחקר כי כל חי אחרי מותו יקום, כי הנפשות הם עתידות להתגלגל ולחזור לעולם, אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו, ויהיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. וגדולי הפילוסופים אומרים כי לא תשוב הנפש אל הגוף לעולם, כמו שאמר איוב (שם יד, יב): עד בלתי שמים לא יקיצו. וְלֶאֱמוּנָתֵנוּ אנחנו זרע ישראל והמחזיקים בֶּאֱמוּנָתֵנוּ יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים אשר יְעָדָנוּ בו האל יתברך, ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע“. וגם בספר מקור חיים (עמוק קכג בענין היבום) כתב, “יש מי שחושב שענין היבום הוא ראיה לגלגול הנפשות, ואומרים כי נפשות עשרות הרוגי מלכות הם נפשו עשרת השבטים … ומביאים ראיות אחרות שאין להם רגלים להשען עליהם, ואותם המאמינים בה מטה לאמונת אומה שקורים פגאנוש, שאומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה, ואם אדם רע הוא, תכנס בגוף הכלב”.

ואפשר להביא עוד ראיה ממה שנאמר (ישעיהו פרק כב פסוק יג – יד): “וְהִנֵּ֣ה׀ שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֗ה הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת: וְנִגְלָ֥ה בְאָזְנָ֖י יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־יְ֠כֻפַּר הֶעָוֹן֙ הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ עַד־תְּמֻת֔וּן אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יְהֹוִ֖ה צְבָאֽוֹת”. וכתב התרגום יונתן, “אֲמַר נְבִיָא בְאוּדְנִי הֱוֵיתִי שְׁמַע כַּד אִתְגְזַר דָא מִן קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת אִם יִשְׁתְּבַק חוֹבָא הָדֵין לְכוֹן עַד דִי תְמוּתוּן מוֹתָא תִנְיָנָא אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת“. ואם יש גלגולים או היסורים נמצאים לאחר פטירת האדם, בשביל מה צריכים הם למות פעם שניה?, אלא ודאי מדבר ה’ יתברך שלא יכופר זה העוון עד אשר ימותו שוב כאשר יקומו מן הקבר, ואז יקבלו עונשם על אשר עזבו את ה’ יתברך.

ולכן הכל הוא כמו שכתבנו לעיל, בשם הרמב”ם, שאין לאחר המוות לא תוספת ולא שלימות, ואם אמרת שלאחר המוות אדם חוזר בגלגול, הרי שאפשר לתקן את העוונות אחר המוות. וזה סתירה לכל יסודות התורה והשכל הישר. אלא בגוף שהינו נפטר, באותו גוף יחזור כאשר יקומו כולם מן הקבר.

וכן מפורש בכתוב (בראשית פרק ג פסוק יט): “בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב”. וכתב התרגום יונתן תלמידו של הלל הזקן, “בעמל כף ידך תאכל מזון, עד שתשוב לאדמה שׁמִמנה נבראת, כי עפר אתה ולאדמה תשוב. שׁמִן עפר אתה עתיד לקום ולתת דין וחשבון על כל מה שעשית ביום הדין הגדול”. ע”כ. והרי שבידינו ראיה חותכת וניצחת, מ-לא אחר מרבינו יונתן בן עוזיאל, אשר קיבל כל דבריו במסורה, וקיבל תורה שבעל פה במסורה מבחיר הנביאים הוא משה רבינו, אשר נקרא איש האלהים. וכותב הוא מפורש ומתרגם, שיום הדין והתשלום על העבירות הם לא לאחר הפטירה חלילה, אלא דווקא לאחר הקימה מן הקבר שהוא תחיית המתים, אז מגיע צער הגהינם למי שנפטר בתור רשע שלא עשה תשובה ממעשיו הרעים.

ומכאן תשובה מוחצת לפתי הנזכר. ולא איש דברים אנכי ולא אני כתבתי את אלו הדברים העצומים.

ונעבור לאמרה האחרונה שאמר הפתי הנזכר: “ואומר לומר את הקדיש בעברית -הדברים האלו נכונים?”. מה הבעיה לומר את הקדיש בעברית? הרי זו השפה שאנו מדברים בה! אני מחכה שהפתי הנזכר יראה לי היכן כתוב בתלמוד במקום אחד שאסור לומר ולענות את הקדיש בעברית? הרי כל מה שנהגו לומר בארמית הוא משום השפה שהיו מדברים. וזה כמו שאני יאמר שלא יפרשו את לשון התלמוד בבלי לעברית, אלא יאמרוהו בארמית. כמה כסילות על תמיהה שאין לתמוהה עליה מראש.

והנה כאשר שלחתי לפתי הנזכר את התשובה הברורה של רבינו יעקב אנטולי, נוכחתי לדעת שאותו איש לא רק שהוא פתי, אלא הוא כסיל גמור הולך בחושך.

וזו תשובתו המבישה: “קראתי, עמוק [מה עמוק? דברים פשוטים שילד קטן מבין. עמוק רק למי שנפל בהזיות קשות של מינות]. אבל לא מסתדר לי כי לפני כמה שבועות הרב * * * שהוא בעל רוח הקודש ללא עוררין עובדתית בשטח [חחח…. באיזה שטח?] ובטוח דיין בבית דין עליון [ה’ יתברך צריך עוזרים למעלה?] לאחר שידוע לי סיפור אישי [עיין שלגיה ושבעת הגמדים – “סיפור אישי”] שהמתיק [זה רב או אלהים?] מעל חבר באמצע שיעור תאונה קשה (בכוונה הקדמתי שבחי הרב). [אותו רב שמוליכם שולל] הוא אמר מפורש שמי שמזכיר בפה את שמו המלא של הס”מ [סמי המפחיד… שמחכה למים אחרונים לאחר הסעודה. וכן סמי המדומיין שמחכה לשערות של התפילין היוצאות מן התיתורא. וחברה שלו “לילית” המדומיינת שמחכה למים אחרונים לאחר שאדם משמש עם אשתו] עובר על איסור (מחילה ששכחתי את הנוסח המדויק) אבל הכוונה שלא להזכיר אלוה אחר [ה’ ירחם לשונו של הפתי הפילו להודות שהם מחשיבים את סמי המדומיין לאלוה אחר, כאילו יש לו חשיבות בר מינן]”. ע”כ תשובתו של הבער הפתי. במאמר הבא נקיים את דברי התלמוד ונעשה בדיחה מעבודה זרה הכתובה כאן.

עד כאן: אליאל פיניש – חן שאולוב ספרדי טהור.