.

***

“הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה”

ז) נאמר במשלי (פרק ה פסוק ז – ח): “וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י וְאַל־תָּ֝ס֗וּרוּ מֵאִמְרֵי־פִֽי: הַרְחֵ֣ק מֵעָלֶ֣יהָ דַרְכֶּ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קְרַ֗ב אֶל־פֶּ֥תַח בֵּיתָֽהּ”. והתלמוד מספר (בבלי עבודה זרה טז:) “תנו רבנן: כשנתפס רבי אליעזר [הגדול] למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה“. ע”כ. והנה בפירוש הענין הזה יש כמה דרכים ואציג אותם כאן.

דרכו של רש”י: שמסביר, שמה שאמרו, “כשנתפס רבי אליעזר למינות”, כלומר שמינין הכופרים בהשגחת האל ברוך הוא, הם אלו שתפסוהו להורגו, ועליהם נאמרה המילה, “כשנתפס“, כלומר, שנתפס על ידם להריגה, העלוהו לגרדום לידון לדין מוות. ומפני מה עשו כן? על מנת לגרום לו לעבוד עבודה זרה. והוא לא רצה.

אמר לו הגמון, זקן שכמוך יעסוק בדברים בטלים? כלומר יעסוק בתורה? אמר לו רבי אליעזר, “נאמן עלי הדיין”. ואותו הגמון חשב שבמילים אלו שאמר רבי אליעזר, “נאמן עלי הדיין”, כיון הדברים כלפיו של הגמון, על מנת לשבחו ולחזק דעתו, שהתורה היא דברים בטלים. ובאמת רבי אליעזר לא התכוין אלא להצדיק עליו הדין בשעת מיתתו, ולהורות שמוכן הוא למות ולא לעבוד עבודה זרה, ואף אם ימיתהו ה’ יתברך בכך, מצדיק עליו את הדין, כי אין מיתה בלא חטא, ובוודאי שמגיע לו זה הסבל, כי אין מיתה בלא חטא. ונשבע הגמון בעבודת אלילים ששמה, “דימוס”, שישוחרר רבי אליעזר. וכך היה, שחררו את רבי אליעזר לביתו. ע”כ על פי שיטת רש”י.

דרך שניה לפרש המאמר, וכך נראה לפי עניות דעתי: “מה שאמרו חז”ל בזה המעשה, “כשנתפס רבי אליעזר למינות“, הנה הלשון, “כשנתפס“, לפי עניות דעתי, לא מורה על שתפסוהו לקחתו אחרים. שאם כן היה לחז”ל לומר, “כשתפסו“, שמשמע מכך אנשים רבים לוקחים את היחיד.

אבל לשון “כשנתפס“, מורה על רבי אליעזר עצמו, כלומר, אמרו לנו חז”ל, כשנתפס רבי אליעזר על ידי הגוים לענין של מינות. ודע כי אין מילה כזו עוד בכל שני התלמודים, על מנת שנוכל ללמוד ממנה לכאן. אבל כך הדברים נראים לפי עניות דעתי. וכמובן אין בפירושי זה לומר שרבי אליעזר עסק ולמד בדברי מינות חלילה. אלא שלמד דבר מה מהמינים או שמע שמועה מהם, וכן מוכח מהמשך המעשה, שהודה רבי אליעזר לרבי עקיבא, שפעם אחת למד דבר תורה אחד מן תלמידו של יש”ו הנוצרי, ואהב דברו.

והנה כאשר הגיע שמועה זו לאותם הגוים שדבריו של נוצרי מזוהם גרמו לשמח את רבי אליעזר בעניני תורה, העלוהו לגרדום לידון. וכאן המקום להעיר, וכי מקנאים הם לעבודה זרה שלהם? הרי יודעים שאין בה ממש! ולפי עניות דעתי, תמיד רצו להורגו, כי היה עומד בפרץ עליהם, אלא שידעו את כח תורתו, ואת ההגנה שה’ יתברך שם עליו. אבל כאשר שמעו שכביכול מתעסק בדברי מינים, אמרו, כעת תוסר ממנו ההשגחה האלהית ונוכל לקחתו. ויתכן לומר על פי מה שיתבאר בהמשך, שזה תלמידו של יש”ו הנוצרי כאשר ראה שאהב רבי אליעזר את דבריו, הלך בעצמו, וסיפר שגדול הדור רבי אליעזר הגדול אהב את דברו, ואז ידעו שנתפס למינות.

ולכן אמר לו אותו הגמון, “זקן” שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? והנה אינו מובן דברי אותו הגמון לרבי אליעזר, על פי שיטת רש”י! מה שונה “זקן” מ-“צעיר” בענין עסק התורה? ויותר מזה, תלמיד חכם ככל שמזדקן יותר, מחכים יותר! כי עבודה זרה היא סכלות, והתורה היא שכל ישר! וכן כך ראוי לאדם ללמוד יותר תורה בזקנותו מאשר בצעירותו.

***

האם רבן יוחנן למד בלבד? רבן יוחנן עבד בלבד?

ופעם אחת שאלני אחד מן האנשים: כתוב בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לא עמוד ב): “והתניא: כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה: ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד“. מוכח מכאן שרבי יוחנן לא עבד שמונים שנה מחייו. איך זה מסתדר עם דבריך בשם הרמב”ם שאמרת שכל אדם ואדם חייב לעבוד לפרנסתו, ואסור לו ללמוד רק תורה בלבד!

וכתבתי לו כך: “כבר כתבתי בשם הרמב”ם שהחושך הכי גדול שבא לתורתינו הקדושה, הוא בעקבות הבנת דברי חז”ל כפשוטם של דברים ללא עמקות, עיון, והפקת לקחי מוסר וחקר כוונתם הברורה – השקפת התורה לאורו של הרמב”ם.

וניתן לראות ולהמחיש את זה בעקבות שאלתך. שאם היית מתבונן ולו לרגע קט על שאלתך היית תמה.

כעת שים ליבך על דברי אלו, חייו של רבי יוחנן בן זכאי היו מאה ועשרים שנה. אם תפרש את כל הענין הזה כפשוטו מילה במילה, נצטרך לומר שמיד כאשר יצא רבן יוחנן בן זכאי מבטן עמו היה מוכר דירות, ועוסק בסחורה. וכאשר הגיע לגיל ארבעים נטש את העבודה והמלאכה לגמרי. ויותר מזה, נצטרך לומר ולהעליל על רבן יוחנן, שכל אותם ארבעים שנה של חייו לא למד תורה מעולם! וזו הזיה רעה עד מאוד. וכמו כן נצטרך לומר, שמגיל ארבעים היה אוכל חינם לפי שיטתך, ומתפרנס ומשמין מלימוד התורה, ובכך היה עובר על הלכות מפורשות, שאסור לאדם להתפרנס מן התורה, כי איבד בכך את חיי העולם הבא וכו’. וגם נצטרך לומר, שכל אותם ארבעים שנה האחרונות של חייו, הוא רק לימד ולא למד בכלל. וזו כמובן בערות לשמה!

אולם כאשר מתבוננים בדברי התלמוד היטב מבינים הדברים. כי באו רבותינו השלימים לספר בדרך אגב, כיצד ניהל בצורה מסודרת רבי יוחנן בן זכאי את חייו, ומה שכתוב שארבעים שנה עסק במלאכה, אין הכוונה שזה מה שהיה עושה בלבד. אלא באו ללמד רבותינו, שבארבעים שנות חייו הראשונות של האדם – עיקר כוחו במותניו, ובימים אלו חילק רבן יוחנן את הזמן, והיה מתעסק בסחורה וגודל בנכסים, וגם לומד תורה בד בבד.

ולאחר שהתחזק וה’ הצליח אותו בעסקיו, פנה יותר ללימוד התורה, ולא שעזב את המלאכה בכלל חלילה וחס, אלא רוב חייו היה משקיע אותם בלימוד התורה ומעמיק בה, ובד בבד מנהל את עסקיו הרווחיים. וכשהגיע לגיל שמונים שנה, אז הגיע לרוב שנותיו של האדם, ונתן דעתו ללמד לאחרים. וגם אז באותו זמן היה לומד, וגם היה מכלכל את מעשיו ומלאכתו בחכמה גדולה.

והרי לך קורא נעים, דוגמא למופת, כיצד אותו תלמוד עם אותם מילים שבהם ניתן להפיק: “או כסילות נוראה והחשכת מאור הדת. או לקבל שכל ישר והבנה נכונה וברורה מה רצו חז”ל הטהורים והחשובים בעלי הקבלה האמיתית ללמדנו.

ולפיכך מה שאמר הגמון לרבי אליעזר לא מובן כלל על פי רש”י. אלא ודאי כי מה שאמר, “זקן“, הכוונה לתלמיד חכם המוכר בעם ישראל, ואין בכוונתו לזקנה בגיל. ולכן רמז לו, שדווקא בגלל שנתפש למינות, יכול הוא עליו כעת.

ואמר לו הגמון, “תלמיד חכם מפורסם שכמותך יאמין בדברים של מינות, שהם בטלים לתורתכם ואמונתכם“? אמר לו רבי אליעזר, “נאמן עלי הדיין“, כלומר, נאמן עלי הקב”ה, שמעולם לא עסקתי בדברים של מינות! ואותו הגמון חשב שרבי אליעזר אומר עליו הדברים, ולאמיתו של דבר רבי אליעזר התכוין כלפי שמים, לומר, שמעיד עליו הדיין היחיד והוא ה’ יתברך, שמעולם לא עסק בדברי מינות. ולא שיקר בכך, מפני שבהמשך המעשה מוכח, ששכח מה שלמד מתלמידו של יש”ו הנוצרי, כאשר הזכיר לו רבי עקיבא. מיד אמר לו הגמון, הואיל ואני נאמן עליך, הרי אני נשבע בעבודת האלילים שלי שאתה פטור מן הדין. ע”כ ביאור חלק זה המעשה על פי דרכי.

***

“כשנתפס רבי אליעזר הגדול למינות – הודה בכך!”

וממשיך התלמוד לספר, “כשבא לביתו, נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין. אמר לו רבי עקיבא תלמידו: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת?

כמובן שמחוייב אני לעצור כאן ולומר, ראו כמה חשובה היא מצות התוכחה, וכמה היה רבי עקיבא מן המוכיחים, ואפילו את רבו שאל בדרך של תוכחה ברשות. והבין רבי עקיבא, שלא יתכן שיבוא דבר כזה בחינם על רבי אליעזר הגדול, אלא אם כן שמע דבר של מינות ולא מחה. ומכאן נלמד שפורענות חמורה ממהרת לבוא בעבור מחשבת מינות בלבד. וגזירות חמורות מגיעות בעבור עבודה זרה.

ואני יש לי לחשוב עוד יותר ולומר, שמכיון שרבי עקיבא היה ממקבלי תוכחה, זכה הוא להוכיח גם לאחרים. כמו שאמרו בתלמוד (בבלי ערכין טז:) “אמר רבי יוחנן בן נורי: רבי עקיבא מקבל תוכחה היה, שמעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי מתלונן עליו, כשהייתי רואה בו דבר גנאי, ואמרתי הדברים לפני רבן גמליאל בריבי, והיה רבן גמליאל מלקהו, כלומר מוכיחו על פניו. וכל שכן שהוסיף בי עקיבא אהבה, לקיים מה שנאמר: “אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך”. ע”ש. כלומר שהמקבל תוכחה מוסיף אהבה לזה שהוכיחו, כי מבין שבא להצילו ולא בא לרעתו חלילה. ולכן זכה רבי עקיבא להוכיח את רבו, מכיון שהיה מאלו המקבלים תוכחה ומשתנים כאמור.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, הזכרתני! פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד מתלמידי יש”ו הנוצרי, ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם [ולעג בזה אותו רשע, שכביכול תורתינו הקדושה אינה תורתו] (דברים פרק כג פסוק יט פרשת כי תצא): “לֹא־תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל־נֶ֑דֶר כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם”. וכבר ביארנו שפירוש המילה, “זונה” הוא “טעות“, והתכוין לומר לרבי אליעזר, שהתורה אסרה להביא אתנן או שכרו, שהוקרב לעבודה זרה, ואפילו שבעליו חזר בתשובה. וכמו שתרגם הירושלמי, “לא תביאו שׂכר אתנן מטעה, ותמורה של כלב, להקריב בבית המִקדשׁ של יי אלהיכם לכל נדר, כל שכן לשאר קורבנות, כי תועבה לפני יי אלהיכם גם שניהם”.

ופרש רש”י, “אתנן זונה – נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה“. ומחיר כלב – החליף שה בכלב”. וכל כך מאוסה עבודה זרה, עד כדי כך שהנשבע להקריב קרבן, אינו יכול להשתמש עם כסף של עבודה זרה להביא קרבנו. ודין זה הוא ברור לכל. ולכן שאל אותו אחד את רבי אליעזר, שאמנם להביאו בתור קרבן לבית המקדש אסור. אבל, מהו לעשות מכספו בית הכסא לכהן גדול? ורבי אליעזר שתק ולא אמר כלום. אמר לו אותו רשע, הרי נאמר (מיכה פרק א פסוק ז): “וְכָל־פְּסִילֶ֣יהָ יֻכַּ֗תּוּ וְכָל־אֶתְנַנֶּ֙יהָ֙ יִשָּׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ וְכָל־עֲצַבֶּ֖יהָ אָשִׂ֣ים שְׁמָמָ֑ה כִּ֠י מֵאֶתְנַ֤ן זוֹנָה֙ קִבָּ֔צָה וְעַד־אֶתְנַ֥ן זוֹנָ֖ה יָשֽׁוּבוּ”. והואיל והעיד הכתוב שממקום טינופת באו ולמקום טינופת ילכו, משמע שמותר לעשות משכר אתנן של עבודה זרה כסא לכהן גדול. שזה טנופת וזה טנופת.

ומעיד רבי אליעזר על עצמו, “והנאני הדבר“, כלומר, אע”פ שחידושי דופי חידש ודברי הבל בפיו של אותו רשע, בכל זאת קיבל רבי אליעזר דברי אותו רשע. והודה בפיו, שעל ידי זה נתפס למינות. וכיצד הגיע לכל זה? מעיד ואומר, ולא שמתי ליבי שעברתי על מה שכתוב בתורה (משלי פרק ה פסוק ח): “הַרְחֵ֣ק מֵעָלֶ֣יהָ דַרְכֶּ֑ךָ וְאַל־תִּ֝קְרַ֗ב אֶל־פֶּ֥תַח בֵּיתָֽהּ”. ומה פירוש, “הרחק מעליה דרכך”? זו מינות, אפילו שיש טעם בדבריהם, צריך אתה להרחיק מעליך את דרכיהם הרעים. ומה שנאמר, “ואל תקרב אל פתח ביתה – זו הרשות”. ויש מי שדרש מה שאמר שלמה המלך, “הרחק מעליה דרכך”, זו מינות והרשות. “ואל תקרב אל פתח ביתה”, זו פרוצה. בכל אופן בא רבי אליעזר ללמדך, אפילו שדבריהם נראים לך, אם יוצא הדבר ממקום של מינות הזהר ממנו זהירות גדולה.

והלא תראה גם בשעה שאני כותב את אלו הדברים, מתרעמים עלי כמה אינשי, איך אני מעז לומר שאין עין הרע רוחנית, וטענה בפיהם, שכמה ספרים חשובים כתבו בדבר זה וכו’. והשבתי להם, למי באתם לחדש? למי שבא משם? למי שחי את אותם דברים וליקט ואסף את דבריהם בצמאון רב. אולם כאשר התבוננתי היטב בדבר, נוכחתי לדעת שזה דבר שנולד במשך השנים ואין לו בסיס אמיתי ביהדות. זו האמת הכואבת.

ורבי אליעזר הגדול, זו הראיה הכי גדולה בשבילנו, שהרי אפילו הוא, שהעיד על עצמו דברים עצומים, לא התבייש לומר שנתפס בדבר הכי חמור, ומה הוא? שקיבל חידוש של מינות. וכבר ידועה עדותו של רבי אליעזר על עצמו וגדולתו בתורה, כמו שמובא בתלמוד (בבלי סנהדרין פח.) “והתניא: כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו. הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו. ואותו היום ערב שבת היה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו. גער בו ויצא בנזיפה. אמר להן לחביריו: כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה. אמר להן: דעתו ודעת אמו נטרפה, היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות? כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם: למה באתם?

אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי. אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן. אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהן [שהיה גדול מכל תלמידיו]. נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי – ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי – ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם. ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין, ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף. ע”ש.

ועם כל זה הודה רבי אליעזר לרבי עקיבא שנהנה מחידושי מינות. עוד אספר שפעם אחת כתבתי לתלמידים כמה חידושים, ואמרתי להם שלא מזמן בא מישהו והעיד שמצא ספר באיזה מקום חורבה וייחס אותו לאחד מהקדמונים, והביא לי אותו. ושם כתוב כמה דברים נפלאים, למשל, כשאדם אומר, “פותח את ידיך”, יכוין שהשפע שלו משמים ירד דרך האצבע שבה מתקדשת האשה. להורות על הברכה הנתונה בעבור האשה. שכן אמרו חז”ל, שאין הברכה מצויה בביתו של האדם אלא בעבור אשתו. וכן יוסף הצדיק לא שימש עם אשת פוטיפר למרות שהיתה מותרת לו מצד הדין, מכיון שהוא לא יכל להוציא נשמות קדושות, מפני שהוא היה חייב להיות מלך של מצרים תחילה, וכל זה בשביל למשוך נשמה קדושה. ולכן לא שימש עמה בדרגת עבד. כי עבד לא יכול להוציא נשמות קדושות לעולם. ועוד כל מיני חידושים מעין אלו.

והנה אז אמרתי להם ששחקתי בהם, ולאמיתו של דבר רציתי להראות להם, כיצד אפשר להאמין לחידושי הבל, וכל זה היה בכמה דקות, כל מיני הזיות וחידושי הבל שהעלתי ברעיוני על מנת למקסם אותם בהזיות ושטויות. ואז הוכחתי להם כמה אפשר לחדש חידושי הבל ולהאמין להם. וכך נוצר קלקול בעם ישראל. והמבין יבין. וזה היה הענין עם רבי אליעזר, שכאשר לרגע סטה מן יסודות הדת, נטה להאמין לחידושי הבל של תלמידו של יש”ו הנוצרי. והגדולה שלו שהודה בכך לתלמידו.

עד כאן מאמר זה. המשך במאמר הבא. מאת חן שאולוב ספרדי טהור.