.

***

“מה פירוש “מין” – ומי זה המין?”

ז) ואחר שביארנו מה שביארנו בענין אחדות ה’ יתברך. כעת נבוא למה שרציתי לבאר. והוא, שכעת קצת מובן לי, בעבור מה הביאו חז”ל בתלמוד (בבלי עבודה זרה יז.) את המעשה עם רבי אלעזר בן דורדיא. שאם תאמר שרק בעבור זה שעשה תשובה ונתקבלה תשובתו הביאו מעשה זה, יקשה! שהרי הדבר פשוט, ומלא וגדוש, בכל התנ”ך כולו, שה’ יתברך מקבל את האדם כאשר חוזר הוא בתשובה ומתוודה על חטאיו. כמו כן, מלאים דברי רבותינו בשני התלמודים, שהתשובה מצילה מכל דבר רע, ואפילו כפר כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, מקבל אותו הבורא יתברך בתשובה.

ואחר העיון הטוב, נראה, כי התלמוד הביא זה המעשה לענין אחר לגמרי. ונסביר. בכדי להבין מדוע מסדר התלמוד הביא מעשה זה, עלינו לעיין במה שדיברו באותו מקום לפני כן. ובתלמוד הנזכר מבואר, כמה קשה היא ה-“מינות”, ומה היא “מינות”? כל סוג של, “שיתוף”, כלומר, כל מחשבה של האדם שחושב בדעתו שיש כח אחר מלבדו יתברך, זה הדבר נקרא “מינות”.

ולא זו בלבד, אלא מינות יקרא, גם כאשר אדם חושב שהבורא יתברך אינו אחד, או שסובר שהוא אחד, אלא שבעצמותו מתחלק לכמה חלקים או תוארים, כפי שלמדנו לעיל. בין שחושב שהוא מתחלק לחמשה, בין שסובר שהוא מתחלק למאה, כל שחושב האדם שה’ יתברך מתחלק באופן כלשהו, אפילו שמודה שבעצמותו הוא אחד, הרי זה מין גמור. וכבר ביארנו והסברנו, שגם אם יתרצו ויאמרו, “לא מדובר בחילוקים אלא באורות דקים” – “זה ברמה שהשכל לא יכול להבין” – “זה לא נקרא לחלק את ה’, זה להסביר על מנת לשבר את האוזן“. כל אלו וכיוצא בהם הם תירוצי שווא למתבונן בהם היטב.

ומה פירוש “מין“? כלומר, מדוע חז”ל לא מצאו שום מילה אחרת לאותם הכופרים אלא דווקא זה? ונראה כי דקדקו היטב בלשונם וקראו לכופרים הללו “מין“, שפירושו “מתוך“, כלומר “מבורר” – “מנוי” וכו’. כי מילת “מינין” מורה על לשון הבאה לברר ולסדר דבר מחבירו או לייחד דבר מחבירו. וכוונתי לומר, שלעולם התורה, ודברי הנביאים, או בני אדם, לא ישתמשו במילה “מין”, אלא אם כן רוצים לסדר דבר מחבירו, או לייחד לעצמם דבר מחבירו.

לצורך הדוגמא, כתב רבינו הטהור (הלכות ברכות פרק ג הלכה א): “חמשה “מינין” הן [שיקראו פת], החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון וגו’. ע”ש. ולמדים אנו בפשטות, שמילת, “מינין”, או “מין”, לעולם לא יבואו, אלא על מנת לברר דבר מתוך אחרים. או לברר דבר אחד מתוך עצמו. ולכן חז”ל בחכמתם הנפלאה השתמשו במונח, “מין”, לכל מי שחושב שיש כח אחר מלבדו יתברך, או לכל מי שחושב שיש שני רשויות בשמים. או כל מי שחושב שהבורא מתחלק בצד מה. כי כל אלו המחשבות הבדויות והאליליות המתועבות, בהכרח מורים על היכולת המחשבתית של האדם לברר ולהוציא את המיוחד ביותר מתוך “כמה”, או לתאר תיאור לאחד מתוך כמה.

כלומר, אע”פ שיסבור האדם שהבורא יתברך הוא המיוחד ביותר, אולם אם בדעתו חושב שזה האחד הוא המיוחד מתוך כמה, או חלק אחד מעצמותו הוא החלק המיוחד ביותר, זה האדם יקרא “מין” ארור, ומצוה להשמידו!

ושני רשויות שאדם חושב חלילה, שבהם דברנו, אינו חייב לחשוב שמדובר רק בשני בוראים חלילה, אלא אפילו חושב שיש כח אחר מלבדו יתברך, או שיש שם למעלה צד אחר או רשות אחרת שמושלת על האדם, מה שנקרא “סטרא אחרא” – הרי זו מחשבת מינות לכל דבר! כל שכן אם עושה אחד מן הפעולות על מנת להשבית, לרצות, לפייס, את אותו כח המדומיין שבודה מליבו. שהרי עליו נאמר (שמות פרק כב פסוק יט פרשת משפטים): “זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ“.

וכעת מובן הדבר, מדוע חז”ל קראו לכופר באלהיו, “מין“. וזה מה שבא רבינו הרמב”ם להבהיר, שהבורא יתברך לא מבורר מתוך משהו חלילה! אין לו קדמון וגם אין לו ממשיך. כלומר, שמחשבת מינות היא לחשוב, שאלהינו ישתבח שמו הוא בן של… או בריאה של… או ממשיך של… או יוצא ומשתלשל מ… או מקבל חיות מ… שכל אלו הדברים הם מחשבת מינות גמורה ומרידה באלהינו האחד והיחיד, מפני שהוא יתברך לא זקוק ולא נצרך!

ואפילו אם יאמר האדם שמדובר במושגים, “רוחניים דקים“. וכי יעזור לו לומר דבר זה? ודאי שלא! ולהיפך, ערמומיות גדולה לומר כן! שבכך מנסה לשכנע את הקוראים שאין כוונתו בדיוק למה שמתכוין מתחילה, ומסתיר בזה את דעתו המצחינה מטומאה ומינות, ומנסה להביא תירוץ כאילו מעיקר הדבר יש כאן קושיה. ובאמת שתירוץ זה לא יתאים אלא לקלים מאוד שבבני אדם!

ומדוע? מכיון שלא ניתן לחשוב ההיפך לגבי הבורא יתברך שמו, כלומר, לא ניתן לחשוב שהבורא יתברך הוא גשמי בצד מה, או מחולק בצד מה. ואז לבוא לתרץ שמדובר במושגים רוחניים דקים! רצוני לומר, שאין צורך לתירוץ שמעיקרו אין אנו צריכים לו! ומכיון שאין לנו צורך בתירוץ הנתעב, ממילא בטל הדבר האמור. ועיין היטב שוב במה שכתבתי כאן והשכל.

ואע”פ שבשכל אנוש אדם לא יכול להבין דבר זה, מכל מקום עליו לדעת, שאין ביכולתו לידע כל הדברים הללו בשלימות, אלא חובה על האדם להבין ולדעת, שהבורא יחיד, אין לו קדמון ואין לו ממשיך, אינו מוליד דבר מעצמותו, אינו נחלק לגורמים. אלא אחד ויחיד בשלימות שאין ביכולתינו לידע את אמיתת מציאותו יתעלה שמו.

***

“השמדת ספרי מינות וכתיבתם על ידי המינים”

ומה שכתבתי “מצוה להשמידו” בשם הרמב”ם. הוא הדין בענין ספריו, שכל שכתבו מין ישרף. ואם ימצא אחד מן הספרים אשר סבר כן, או העלה על דעתו המזוהמת שטויות מעין אלו, מצוה להשמיד ולכלות את ספריו הנתעבים המורדים באלהינו המיוחד האחד והיחיד ישתבח שמו לעד. ואפילו אם בספריו ימצא, חידושי תורה שיש בהם אמת, או הלכות שיש בהם אמת, ודאי שדבר זה לא מעלה ולא מוריד לעצם שריפת ספריו וזריקתם לפח האשפה.

ולכן הפליגו חז”ל ואמרו בתלמוד (בבלי גיטין מה:) “אמר רב נחמן, נקטינן: ספר תורה שכתבו מין [ישראל] – ישרף, כתבו עובד כוכבים [גוי] – יגנז“. ע”ש. והנה לך, שאפילו ספר תורה שכולו מלא בשמות ה’ יתברך, ומלא בקדושה ויראה, והספר עצמו הוא הראיה על גדולתו של הבורא, בכל זאת, אם כתבו בידיו מין, ישרף! מה פירוש ישרף? ישרף כולו עם שמות ה’ שבו! ומדוע? מכיון שישראל שחושב בדעתו שהבורא יתברך הוא מבורר או מחולק, הרי זו מחשבת מינות, ומה שוה התורה שיצאה ממנו? מה יאמרו הבריות כאשר יקראו בספר תורה שכתב הוא? על ידי קריאה בספרו יבואו לחשוב מחשבות בדויות כמוהו. ואפילו אם תאמר שיתחזקו הקוראים מן ספר התורה הזה, אסור להשהותו! כי בסופו של דבר הם לעולם יתבוננו ויזכרו גם מי הכותב שכתב את זה הספר! ובפרט אם תהיה מעלתו גדולה אצל אחרים.

וכדברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ח): “כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד, והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים? בכתבי הקודש שכתבם ישראל בקדושה. אבל אפיקורוס ישראל, שכתב ספר תורה, שורפין אותו עם האזכרות שבו. מפני שאינו מאמין בקדושת ה’, ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים. והואיל ודעתו כן לא נתקדש ה’, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים [גוי] שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו”. עכ”ל. ולמדים אנו מדבריו, שיש גם חשיבות גדולה לכותב. ואפילו שמדובר בספר תורה, כל שכתבו מין ישרף. כל שכן אם הכותב הוא מין, וגם מה שכתב הם דברי מינות! שחובה עלינו להשמיד ולכלות את הספרים הללו מאתנו.

ודע כי מה שכתבתי, “אין לבורא יתברך קדמון ואין לו ממשיך“, אע”פ שדבר זה הוא פשוט, מכל מקום מצאתי סיוע ממה שכתוב בדניאל. ולפני שנציג הדברים, ארצה להראות לקורא כיצד הגעתי לכך. הנה לא מזמן אמרתי ודרשתי מול קהל אנשים, שלפי עניות דעתי, מכיון שאמירת קדיש היא שבח לבורא עולם, והגדלת רוממותו בעיני הבריות, כאשר נאמר הקדיש בשפה הלא מובנת לציבור האנשים, לא מופק מכך התועלת הרצויה, וכוונת הדבר לא באה על איתנה. ובפרט שגם האומרים אותה לרוב לא יודעים את פירושה, אלא קוראים אותה כאגרת.

וראשית כל נכתוב את נוסח הקדיש בלשון הקודש: “יתגדל ויתקדש שמו הגדול. בעולם שברא כרצונו, וימליך מלכותו, ויצמיח ישועתו, ויקרב משיחו, ונגאל עמו. בחייכם ובימיכם, ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן. אמן – יהי שמו הגדול מבורך, לעולם ולעולמי עולמים. יתברך, ישתבח, יתפאר, יתרומם, יתנשא, יתעלה, יתהדר, ויתהלל, שמו של הקדוש ברוך הוא. למעלה למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות, האמורות בעולם, ואמרו אמן. יהי שלום רב מן השמים וחיים ושובע וישועה ונחמה ופדות ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה לנו ולכל עם ישראל ואמרו אמן. עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן”. ע”כ.

ולאחר זמן מצאתי דבר מעניין בשם בנו של הרמב”ם, שכתב (המספיק לעובדי השם פרק כו על תפלת הצבור עמ’ 61. – 62): “… אחר כך יאמר שליח צבור את הקדיש. וזאת, על ידי שיאמר: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא וכו‘”. וכוונת “תחינה” [נקט דווקא “תחינה” ולא “תיקון“] זו, [בכדי]להראות [ולפאר] את גודל שמו יתעלה בין האומות, על ידי גילוי נסיו ונפלאותיו [שיהיו] בימות המלך המשיח מהרה יבוא. [וזה] כפי שהבטיח [הוא] יתעלה על ידי [הנביא] יחזקאל עליו השלום (פרק לח פסוק כג): “וְהִתְגַּדִּלְתִּי֙ וְהִתְקַדִּשְׁתִּ֔י וְנ֣וֹדַעְתִּ֔י לְעֵינֵ֖י גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה”. ושיזרז דבר זה ויקרבנו. ועונים האנשים “אמן”, תחילה, בעת שהוא פותח, “יתגדל ויתקדש”, ולבסוף, באָמרו, “ובזמן קריב” ובצוותו אותם לענות “אמן” באָמרו “ואמרו אמן”. אחר כך לאחר עניית “אמן”, יאמרו האנשים בגדלם את שמו יתעלה בקול הגבוה ביותר הנובע מכוונת לב כנה וההתעוררות הנפשית הגדולה ביותר: “יהא שמיה רבא מברך לעלמא ולעלמי עלמיא”, כפי שאמרו ז”ל, ששכר העונה יהא שמו הגדול מבורך בכל כוחו גדול מאוד.

ו[מה ש]נהגו האנשים שתהא הענייה בלשון “תרגום“, ה[וא משום שזה מה שהיה] ידוע לפנים בישראל, ועל – כן לשון הקדיש, ברובה, לשון תרגום [ולא מפני הפחד מן המלאכים חלילה או מפני ענין מאגי או מיסטי]. וכן [עוד טעם שתיקנו העניה בלשון תרגום, ולא התעקשו לתקנו בנוסח לשון הקודש, הוא משום] ששבח זה [בחלקו] לקוח מלשון דניאל עליו השלום, האומר בלשון תרגום (דניאל פרק ב פסוק כ): “עָנֵ֤ה דָֽנִיֵּאל֙ וְאָמַ֔ר, לֶהֱוֵ֨א שְׁמֵ֤הּ דִּֽי־אֱלָהָא֙ מְבָרַ֔ךְ מִן־עָלְמָ֖א וְעַ֣ד־עָלְמָ֑א, דִּ֧י חָכְמְתָ֛א וּגְבוּרְתָ֖א דִּ֥י לֵֽהּ־הִֽיא”. והשבח הזה הכתוב בדניאל [הוא] כללי מהרגיל הידוע. משום שכידוע אומרים: “לעלמא ולעלמי עלמיא”. [לעולם ולעולמי עולמים. ובשבח זה אין מדבר על מה שהיה, אלא על מה שיהיה]. ואילו זה

וכן [עוד טעם שתיקנו העניה בלשון תרגום, ולא התעקשו לתקנו בנוסח לשון הקודש, הוא משום] ששבח זה [בחלקו] לקוח מלשון דניאל עליו השלום, האומר בלשון תרגום (דניאל פרק ב פסוק כ): “עָנֵ֤ה דָֽנִיֵּאל֙ וְאָמַ֔ר, לֶהֱוֵ֨א שְׁמֵ֤הּ דִּֽי־אֱלָהָא֙ מְבָרַ֔ךְ מִן־עָלְמָ֖א וְעַ֣ד־עָלְמָ֑א, דִּ֧י חָכְמְתָ֛א וּגְבוּרְתָ֖א דִּ֥י לֵֽהּ־הִֽיא”. והשבח הזה הכתוב בדניאל [הוא] כללי מהרגיל הידוע. משום שכידוע אומרים: “לעלמא ולעלמי עלמיא“. [לעולם ולעולמי עולמים. ובשבח זה אין מדבר על מה שהיה, אלא על מה שיהיה]. ואילו זה [השבח שאמר דניאל], מחייב [את השומע להבין] את אי הקדמות, [שהבורא יתברך] בלא התחלה ואת הנצחיות [שלו יתברך היא] בלא סוף, וכזו היא גדולתו, יתעלה שמו.

אחר כך לאחר שהאנשים עונים “אמן” אומר שליח צבור: “לעילא לעילא מכל ברכאתא ושיראתא ותושבחאתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן“, והאנשים עונים “אמן”. ומשמעות אמירה זו ברורה, והיא שכאשר הוא מגדל ומתאר ומשבח והסביר מה שמצפים מהגאולה, הוא אומר בבארו שזה בהתאם להשגתנו ויכולת התבטאותנו, שהרי גידולו יתע’ נעלה מכל גידול’ ותיאורו גדול מכל תיאור’ ושיבוחו נכבד מכל שבח’ והבטחותיו שמצפים להן, אשר בהן תושג הנחמה האמיתית, מרובות מכל מה שאומרים; ואותו הגידול שהוא יותר נכבד, אליו רומזים ובאמצעותו מתחננים ואותו מאשרים האנשים בביטוי “אמן”. עכת”ל.

ולמדים אנו מדבריו של רבי אברהם בן הרמב”ם, שכל מה שתוקן הקדיש בלשון ארמי, הוא משום שזו היתה השפה המדוברת. ואם תשאל, מדוע בכל זאת לא התעקשו וסידרו את נוסח הקדיש בלשון עברי שלם. מתרץ ואומר, מכיון שנהגו כמו דניאל בעומדו לפני המלך, כאשר הודה לבורא עולם, הודה לו בשפה הארמית, והיתה זו השפה שכולם מכירים ויודעים. ומכיון שדניאל רצה לרומם את ה’ יתברך גם בעיני הכשדים ואומות העולם, לא רצה לומר הדברים בלשון הקודש, כי בכך יהיה מובן הדבר רק ליהודים. אבל דניאל היה נמצא בתקופה לא פשוטה לעם ישראל, כי היה זה 18 שנה לפי חורבן בין המקדש. שהיה זה באמצע מלכות יהויקים. ועד לבית השני. וכתב המצודת דוד, “ארמית – בלשון ארמי והוא לשון כשדים שכולם רגילים בו וכוונתם היה למען ישמעו כולם ואולי יבוש המלך מן העם לבקש תואנה כזאת”.

בכל אופן מצינו אצל דניאל שבח עצום ששיבח בו את הבורא, שאמר, “עָנֵ֤ה דָֽנִיֵּאל֙ וְאָמַ֔ר, לֶהֱוֵ֨א שְׁמֵ֤הּ דִּֽי־אֱלָהָא֙ מְבָרַ֔ךְ מִן־עָלְמָ֖א וְעַ֣ד־עָלְמָ֑א, דִּ֧י חָכְמְתָ֛א וּגְבוּרְתָ֖א דִּ֥י לֵֽהּ־הִֽיא“. והשבח הזה הכתוב בדניאל [הוא] כללי מהרגיל הידוע. משום שכידוע אומרים: “לעלמא ולעלמי עלמיא”. [לעולם ולעולמי עולמים. ובשבח זה אין מדבר על מה שהיה, אלא על מה שיהיה]. ואילו זה [השבח שאמר דניאל], מחייב [את השומע להבין] את אי הקדמות, [שהבורא יתברך] בלא התחלה ואת הנצחיות [שלו יתברך היא] בלא סוף, וכזו היא גדולתו, יתעלה שמו”. צא ותתבונן קורא נעים, כמה שיבח דניאל את הבורא, והודיע והכריז שהוא קדון לכל קדמון, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה!

ומכיון שכך, חלילה לנו לומר, שה’ יתברך מוליד, מתחלק, או שמחולק לתארים ובחינות, או, שלחלקים ממנו אנו צריכים להתפלל ולא לעצמותו חלילה וחס. שבכל אלו הדוגמאות הנתעבות מבואר יוצא, ש-או שאינו קדמון, או שאינו אחרון. וזו נאצה גדולה וחירוף מתועב כלפי הבורא יתברך. ויותר גרוע זה מכל שמד שבעולם!

***

“טעותו של אנוש”

הלא תראה טעותו של אנוש כיצד הטעה אחריו את אנשי דורו. כמו שביאר הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק א הלכה א): “בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם: אמרו, הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו, וגלגלים [שמש וירח, שלא נבראו אלא], להנהיג [כביכול] את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם [ה’ יתברך] כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו. [לכן] ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו. כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך.

כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר (ירמיהו פרק י פסוק ז): “מִ֣י לֹ֤א יִֽרָאֲךָ֙ מֶ֣לֶךְ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֥י לְךָ֖ יָאָ֑תָה כִּ֣י בְכָל־חַכְמֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם וּבְכָל־מַלְכוּתָ֖ם מֵאֵ֥ין כָּמֽוֹךָ: וּבְאַחַ֖ת יִבְעֲר֣וּ וְיִכְסָ֑לוּ מוּסַ֥ר הֲבָלִ֖ים עֵ֥ץ הֽוּא”. כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא“. עכ”ל. והרי לך קורא נעים, שגם עובדי עבודה זרה מודים שה’ אחד ושמו אחד, אולם בכל זאת אין זה מוציא אותם מידי טעותם, אלא כל זמן שחושבים שצריך לחלוק כבוד לכוחות אחרים שה’ ברא, ועל ידי זה לעבוד לאחד מברואיו, או להתפלל לפניו, או לומר שבכל תפילותינו אנו מכוונים אל כח מסויים שה’ יתברך בעצמו חלק לו כבוד, הרי זו עבודה זרה!

ומכאן סתירה למינים, שמחלקים את הבורא יתברך לגורמים, וטוענים שיש להתפלל לחלק המיוחד מחלקיו. וממה נפשך עובדי עבודה זרה הם. שאם יאמרו שאין מדובר בה’ יתברך אלא בחלק שברא, נמצא עובדים ומתפללים למה שברא ולא אותו. ואם יאמרו, זה חלק מן ה’, אמנם המתחלק ממנו, נמצא הם מינים גמורים נרצעים ארורים ומחרפים את הבורא יתעלה שמו.

אבל דע לך, כי אנוש היה טוב פי כמה מהם, כי לא כיחש וכיזב, רצוני לומר, כשעבד את הכוכבים ואת השמש, לא אמר שזה רצון האל. אלא היה כנה עם עצמו ועם אחרים, ואמר לכולם, שכך נראה לו בדעתו שזה רצון האל, ולא שה’ יתברך ציוה על כך.

וזה בדיוק ההבדל המהותי בין אנוש לבין נביאי הבעל. כמו שכתב הרמב”ם (שם הלכה ב’): “ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר [כמו בדורינו אנו], ואמרו, שהאל צוה, ואמר להם, עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר, זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם, ואומרים לכל העם, שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו, ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם, ואמר להם, עבדוני בכך וכך, והודיע להם דרך עבודתו, ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות וכו'”. עכ”ל.

ומבואר דבר פלא, כל אלו ששמעו לנביאי הבעל, עובדי עבודה זרה היו, והיו בטוחים שכך הוא רצון האל ברוך הוא, ולא חשבו אפילו לרגע שעושים דבר שאינו כשורה, שהרי עובדים הם את ברואיו. אלא שנביאי הבעל היו משטים בהם ומשקרים אותם, כי אמרו בפיהם, “כך ה’ ציוה”. אולם אנוש לא אמר כן, אלא סבר מדעתו והודיע הדבר שזה מדעתו בלבד.

והנלמד החשוב מכל זה, שלא תחשוב בדעתך שענין עבודה זרה, זה דבר רחוק מהאדם. וכן בדורינו אנו ובדורות שעברו נכנסו המון דברי מינות וכפירה בעם ישראל, ואין צריך שיהיה פסל ממש בשביל כך, או כל דמות ממשית אחרת לעבודה אלילית חלילה, אלא מספיקה המחשבה לבדה, להעלות על לב, שיש כח אחר מלבדו יתברך.כגון, המחשבה ש-“המלאכים” יכולים להועיל לאדם בכוחם או שמבקש הוא מהם דבר כאילו בכוחם לעשות ענין זה או אחר מדעתם.

***

“ולא תתורו – אחר מחשבת מינות ועבודה זרה”

וכעת לאחר דברים אלו, נצטרך לעוד הקדמה אחת על מנת להסביר את ענין המעשה שהובא בתלמוד על רבי אלעזר בן דורדיא ונסדר הדברים היטב. הנה ידוע הוא מה שאמרה התורה (במדבר פרק טו פסוק לט פרשת שלח): “וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם“. ורבים מן האנשים חושבים שמדובר כאן רק בראיה המדברת לענין “נשים” וכיוצא בזה, רצוני לומר, במה שאמר, “ולא תתורו וכו'”.

אולם לאמיתו של דבר, לא דברה תורה אלא לענין מחשבת מינות ועבודה זרה. וכמו שאמרו בספרי (במדבר פרשת שלח פיסקא קטו): “ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. כענין שנאמר (קהלת פרק ז פסוק כו): “וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ”. ואומר (תהלים פרק סג פסוק יב): “וְהַמֶּלֶךְ֘ יִשְׂמַ֪ח בֵּאלֹ֫הִ֥ים יִ֭תְהַלֵּל כָּל־הַנִּשְׁבָּ֣ע בּ֑וֹ כִּ֥י יִ֝סָּכֵ֗ר פִּ֣י דֽוֹבְרֵי־שָֽׁקֶר”. ומה שאמר, “ואחרי עיניכם”, זו זנות ממש, כענין שנאמר (שופטים פרק יד פסוק ג): “וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֗וֹ הַאֵין֩ בִּבְנ֨וֹת אַחֶ֤יךָ וּבְכָל־עַמִּי֙ אִשָּׁ֔ה כִּֽי־אַתָּ֤ה הוֹלֵךְ֙ לָקַ֣חַת אִשָּׁ֔ה מִפְּלִשְׁתִּ֖ים הָעֲרֵלִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְשׁ֤וֹן אֶל־אָבִיו֙ אוֹתָ֣הּ קַֽח־לִ֔י כִּֽי־הִ֖יא יָשְׁרָ֥ה בְעֵינָֽי”. ומה שאמר, “אשר אתם זונים אחריהם”, אין “זנות” אלא עבודה זרה! כמו שאמר (שופטים פרק ח פסוק לג): “וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת גִּדְע֔וֹן וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּזְנ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבְּעָלִ֑ים וַיָּשִׂ֧ימוּ לָהֶ֛ם בַּ֥עַל בְּרִ֖ית לֵאלֹהִֽים“. ע”כ.

ולכן קורא נעים עליך לדעת, שכל המצוות לא באו, אלא על מנת שנכיר אותו יתברך ונדבק בו, ונשמח במצוותיו, ועל ידי זה נתרחק מן מחשבות מינות ועבודה זרה אשר אין בהם מאומה בוודאי, כמו שאמר (ירמיהו פרק ב פסוק יג): “כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם”. ולא רק שעזבו את הבורא ועשו עבירה גדולה, אלא הלכו למקום שאפילו מים אין שם.

ולפיכך, כל זמן שאדם מחובר לה’ יתברך, רחוק הוא מן העבודה זרה. וכמו שהודיע ואמר (דברים פרק יא פסוק טז פרשת עקב): “הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם”. אם הלב נפתה חלילה, מיד “וסרתם”! לאן סרתם? לעבוד אלהים אחרים, לעבוד מחשבות זרות, לעבוד “כוחות” אחרים וכיוצא. וכן דייק רש”י, “וסרתם – לפרוש מן התורה, ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים. שכיון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק בעבודה זרה. וכן דוד המלך אמר (שמואל א פרק כו פסוק יט): “וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע־נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם־יְהֹוָ֞ה הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם׀ בְּנֵ֣י הָאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה כִּֽי־גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים”. עכת”ל.

וכן כל מה שאסר עלינו איסורים ה’ יתברך על ידי קבלת התורה, לא מפני שהדברים מגונים חלילה, שכן בבריאת העולם ועד קבלת התורה התירם ה’ יתברך, מלבד מ-ז’ מצות בני נח שאסר אותם. ומפני מה אסרם בקבלת התורה? מפני חולשת הדעת שירדה לעולם. ולכן איסורי התורה ברובם הם כגדר לסייע לנו שלא נטה אחר התאוות, כי הם יביאו אותנו למחשבת מינות ועבודה זרה חלילה.

ותרגם הירושלמי, “והיה לכם למִצוה של ציצית ותִראו אותו בזמן שאתם מתעטפים בהם ביום, ותִזכרו את כל מִצוותי ותעשׂו אותם ולא תִסטו לִטעות אחרי הִרהור לִבכם ואחרי מראה עיניכם שאתם טועים אחריהן“. והרי עיקר טעם מצות ציצית, הוא שנזכור מצוותיו ונעשה אותם, ואז לא נבוא לסטות לעבודה זרה ומחשבת מינות. ויוצא שריבוי התאווה מסיט את האדם לידי מחשבות מינות.

ומצאתי שכ”כ רבינו הטהור הרמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם סנהדרין י’ א’): “והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה”. והרי שגם הרמב”ם סיים וכתב, “ורוב התורה באה להזהיר על זה“. ומה פירוש, “ורוב התורה“? כוונתו לומר, שרוב מצוות התורה בין האיסורים, ובין הציווים, באו להרחיק את האדם מעבודה זרה וממינות, והכל בכדי לקרב דעתו של האדם אל ה’ יתברך יתעלה שמו.

***

“מה פירוש המילה “זנות”

וכעת אחר הבנה זו, שאין “זנות” אלא מחשבת מינות ועבודה זרה. יש לציין שפירוש המילה, “זנות“, הוא, “טעות“. כלומר, “סוטה” מן הדרך. “סוטה” אחר טעותו. “סר מן דרך בוראו“. וכמו שנאמר (ויקרא פרק יז פסוק ז פרשת אחרי מות): “וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם”.

וכתב האבן עזרא, “אשר הם זונים – כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם [בדמיונו המהובל והנחות] הוא זונה מתחת אלהיו, שיחשוב [בדעתו] כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא“. הלא תראה כיצד סיים האבן עזרא וכתב, שכל מי שחושב שיש כח אחר מלבדו, הרי הוא סוטה וזונה מתחת אלהיו! וכן בענין העין הרע שנדבר בו, כל מי שחושב שיש מישהו בעולם שיכול להזיק אותו על ידי ראיה פאגנית ואלילת כעורה, הרי הוא זונה מתחת ה’ יתברך, בחושבו שיש כח אחר שיכול להזיקו!

ומי הם “השעירים“? אלו “השדים“, ולא שיש בריות רוחניות שנקראות “שדים” חלילה וחס, כי לא קיימים הם באמת, אלא שבדו אנשים תועים בליבם, שיש יצורים פאגנים רוחניים שמזיקים את האדם ויונקים ממנו. ולמה נקראו “שדים“? על שם הדמיון. כי אם תמשיך מעט את המילה הזו, יצא לך שדימ-יונות. ונקרא בכל מקום “שדים” – למיני היזקים. ואף בני אדם יכולים להקראות שדים, כל זמן שפעולתם היא להזיק ומחפשים את הרע והרוע.

וכן ביאר רבינו הטהור במורה (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ז): “ואמרו במדרש כל אותן ק”ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות, ר”ל שדים, וכאשר רצהו השם הוליד בדמותו כצלמו, והוא אמרו ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו“. ע”כ. כלומר, מסביר הרמב”ם, שלא תחשוב שאדם הראשון היה מוליד רוחות, כלומר ישויות פאגניות אליליות בלתי נראות חלילה. כי איך יוליד אדם ויוציא מגופו דבר שאינו מוחשי? ולכן מבאר הרמב”ם שאותם רוחות שאמרו במדרש, הכוונה לשדים. ומה הם השדים? כל מי שעושה פעולות ו-“מזיק”, נקרא “שד”. וכך היו אותם ילדים שהוליד אדם הראשון, שהיו מזיקים, ועושים מעשים של היזק. ולכן “שדים” יכולות להיות חיות מזיקות, שדים יכולים להיות בני אדם מזיקים, וכל מקום שנאמר, “שדים” – זה הוא כינוי על ההיזק אשר הורגל בטבעם. ובדיוק כמו שמילת, “רשע“, תיפול ותבוא על מי שיש לו מיעוט זכויות. וקל להבין.

וכתב האבן עזרא, “לשעירם – הם השדים, ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם. והקרוב [כלומר הנכון ביותר לפרש] בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים“. ומה פירוש, “משוגעים“? “מדמיינים“, שאין אותם באמת, אלא אנשים חושבים שהם קיימים ומעלים בדעתם שיזיקו אותם.

וכ”כ התרגום ירושלמי, “ולא יזבחו שוב את זִבחיהם לאלילים שמשולים לשדים שהם טועים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם“. ומה זה שאמר, “שמשולים לשדים“? לא שיש באמת שדים רוחניים, אלא בני אדם חשבו שקיימים הם, ודברה תורה בלשון בני אדם. והראיה לכל זה, כי ענין זה הוא בדיוק כמו ענין “עבודה זרה”, שהרי “אלהים אחרים” לא קיים באמת, כי ה’ אחד ושמו אחד. ומפני מה בכל זאת קורא אותם ה’ יתברך בתורתו בשם, “אלהים“? כמו שאמר (שמות פרק כ פסוק ב – ד פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי“. ופרש רש”י, “אלהים אחרים – שאינן אלהות! אלא אחרים עשאום אלהים עליהם, ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם”. עכ”ל. וכמה חשוב זה הפירוש של רש”י למרות שהינו פשוט, אלא שמלמד אותך פירושו, שדברה תורה כלשון בני אדם.

וכבר כתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): “המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה.

ודברים האלו כולן [כל עניני הניחוש, עוננות, כשפים, הכל] דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”, ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’.

כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. עכ”ל. ולאחר כל ההקדמות שהבאתי כאן בעזר האל יתברך, כעת נוכל להבין מדוע הביאו חז”ל את המעשה עם רבי אלעזר בן דורדיא.

ע”כ מאמר זה – מאת חן שאולוב ספרדי טהור.