.

***

“יחוד ה’ יתברך – חומרת המינות”

ד) ואחר כל מה שכתבתי, כעת קצת מובן לי, בעבור מה הביאו חז”ל בתלמוד (בבלי עבודה זרה יז.) את המעשה עם רבי אלעזר בן דורדיא. שאם תאמר שרק בעבור זה שעשה תשובה ונתקבלה תשובתו הביאו מעשה זה, יקשה! שהרי הדבר פשוט, ומלא וגדוש, בכל התנ”ך כולו, שה’ יתברך מקבל את האדם כאשר חוזר הוא בתשובה ומתוודה על חטאיו. כמו כן מלאים דברי רבותינו בשני התלמודים, שהתשובה מצילה מכל דבר רע, ואפילו כפר כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, מקבל אותו הבורא יתברך שמו.

ואחר העיון הטוב, נראה, כי התלמוד הביא עיקר זה המעשה לענין אחר לגמרי. ונסביר. בכדי להבין מדוע מסדר התלמוד הביא מעשה זה, עלינו לעיין במה שדיברו באותו מקום לפני כן. ובתלמוד הנזכר מבואר, כמה קשה היא ה-“מינות“, ומה היא “מינות“? כל סוג של, “שיתוף“, כלומר, כל מחשבה של האדם שחושב בדעתו שיש כח אחר מלבדו יתברך, זה הדבר נקרא “מינות”. ולא זו בלבד, אלא מינות יקרא, גם כאשר אדם חושב שהבורא יתברך אינו אחד, או שסובר שהוא אחד, אלא שבעצמותו מתחלק לכמה. בין שחושב שהוא מתחלק לחמשה, בין שסובר שהוא מתחלק למאה, כל שחושב האדם שה’ יתברך מתחלק, אפילו שמודה שבעצמותו הוא אחד, הרי זה מין.

וכדברי רבינו הטהור בפירוש המשנה (סנהדרין י’ א’): “היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, לדעת שיש שם מצוי בשלימות אופני המציאות, והוא המצוי יתברך שמו, עילת ממציא מציאות כל הנמצאים, ובו על ידו קיום מציאותם, וממנו בכל עת נמשך להם הקיום שבזכותו הם חיים … היסוד השני: אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת הכל, אחד! לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. עכ”ל.

ולמדים אנו מדבריו, שאחד מן יסודות התורה הוא להאמין שהבורא יתברך הוא אחד. אמנם גם בענין זה לא נתן הרמב”ם לקורא מקום להתבלבל ולחשוב דעות מהובלות ומצחינות, וסייג והזהיר באופן מדוקדק ביותר והעלה בחכמתו:

א) “הבורא יתברך הוא יחיד ומיוחד“.

ב) “אינו אחד כאחדות המין” – בכדי להבין דבר זה, נקדים לצורך הדוגמא: פרי עץ שנקרא, “תפוז” – כאשר אדם קונה תפוז בודד, הוא אמנם נקרא “תפוז אחד“, אבל לאמיתו של דבר, הוא מכיל בתוכו הרבה פלחים, כלומר זה המין של פרי התפוז, אפילו שהוא נקרא יחיד, בכל זאת הוא מכיל בתוך אחדותו, סוגים שונים של רכיבים המרכיבים את הפרי ועושים אותו לאחד. ומוסכם וברור לכל בר דעת, שאם יחסר חלק אחד מן הסוגים שיש בתוך התפוז, התפוז יתרקב ולא ישאר ממנו מאומה, כי עצם אחדותו וקיומו של התפוז הוא בשלימות חלקיו. ולא זו בלבד, אלא ההגעה לעצם הפרי עצמו גובל בניקוי וקילוף הקליפות, מה שמורה שצריך לעשות פעולות על מנת להנות מן המובחר שבאחדותו.

וזו כוונתו של רבינו, שהסביר, שחלילה, לא תעלה על דעתך שה’ יתברך הוא אמנם יחיד ממינו ואין כמוהו, אבל מכיל בעצמותו סוגים רבים המרכיבים אותו למה שהוא “אחד”. כלומר שבעצם קיומו יש סוגים או חילוקים העושים אותו למה שהוא. וחלילה לנו מלומר כן על הבורא יתעלה שמו.

ומדוע? מכיון שמי שסובר כן, סובר שקיום אחדותו הוא בגלל שלימות כל פרטיו, כלומר שבכדי להיות אחד מושלם, הוא זקוק לפרטים המרכיבים אותו, ובלתי חלק אחד מן הפרטים הללו, אינו יכול להתקיים חלילה, או שדבר אחר מכריחו למה שהוא. וכל הסובר כן, חירף וגידף את ה’ יתברך. שהרי לפי דעתו, מכל מקום יוצא שה’ יתברך הוא לא אחד! כי אם הוא משפיע את שפעו לחלק מחלקיו, זה אומר שבצד מה חלק מן חלקיו הוא זה המשפיע לאחר, אז אין זו אחדות שלימה בוודאי. ואע”פ שיטען הטוען שהוא אחד ואינו כופר ביסוד זה, אין זה מעלה ולא מוריד, כל זמן שבסופו של דבר סובר דעות מזוהמות אלו. וגם החזיר אומר, “כשר אני”! וכי זה עושה אותו לכשר? לא!

ולכן אל תתפלא אם תמצא ותראה המון ספרים שהלכו בשיטה מהובלת זו, כלומר שחילקו את הבורא לגורמים, כפי שנראה בהמשך. ואף נסמכו, למדו, ואמרו, שגם הרמב”ם לא יחלוק ביסודותיו על ענין זה שאמרו, ומסכים גם הרמב”ם לדעתם וכו’ וכו’. ומדוע עשו כן אותם מחברים? על מנת שהקורא התמים, כאשר יקרא את דבריהם, לא יאמר, “אבל זה חולק על יסודות התורה שהרמב”ם כתב”! או יאמר, “זה חולק על המסורת וכו'”, הם ידעו מכך היטב, כלומר, הם ידעו שבדבריהם יש תמיהה גדולה מאוד, ודבריהם קרובים לכפירה מאוד באחדות הבורא, ולכן היו מוכרחים לומר לקורא, “אל דאגה, ראינו את הרמב”ם, ולא רק שזה לא חולק על יסודותיו, אלא אנו גם אומרים לך שזה יסתדר על פיו“, ואז הקורא הפתי יאמר, “אבל הוא הסביר את הרמב”ם“.

והחכם יענה, “לא“! הוא לא הסביר את הרמב”ם! הוא עיוות אותו בהמצאות ותוחלת שווא! וליתר דיוק, הרמב”ם הוא הפך להיות הכלי שלהם להחדרת האיוולת, ומדוע? מכיון שהרמב”ם היה זה שעמד בפרץ והסיר את כל השיקוצים של המינות, וכאשר הם ישתמשו בדבריו, הקורא מיד משתכנע שוודאי הרמב”ם לא דיבר עליהם! ועשו כן בערמומיות גדולה, אבל האיש בעל השכל יעלה מיד על ערמתם ותחבולתם הרעה. ולכן, אחדות הבורא יתברך שמו, אינו אחדות שבעצמותו יש כמה סוגים שונים. אלא ודאי כי הוא יחיד באופן שאין בשכלנו להבין כלל וכלל, וכל מי שניסה רק להסביר כיצד הוא אחד ואיך הוא מורכב “באמת”, נטה מן השכל הישר, הרס, קלקל והשחית מאוד את יחוד ה’.

ודברים אלו דומים למה ששגו בו רבים וטעו והטעו רבים מעם ישראל, בין במזיד, בין בשוגג – והוא ענין ה-“ספירות”, שלא דיברו בענינים אלו רבותינו בעלי התלמוד ולא בעלי המשנה. וענין זה הוכנס והובא לראשונה כ-300 שנה לאחר חתימת התלמוד, בערך במאה השתים עשרה למניינם. ומה היא ה-“ספירה”? סְפִירָה היא מושג יסודי בעולמה של זרם אחד נכרי, המתאר רובד בהופעת האלוהות בעולם הגשמי.

ויש המתרצים דבר זה בכדי לא להצטייר ככופרים, שאלו העשר ספירות, הם לא חלק מן ה’ יתברך ממש, אלא הם מקורות שפע שדרכם ה’ יתברך פועל בעולם. כלומר, לא מספיק שהם אומרים שה’ משפיע שפעו דרך גורמים דמיונים. לא מספיק שהם אומרים דבר שלא יתקבל במסורת! אלא הם סוברים שהם יודעים כיצד ה’ יתברך מנהל את עולמו בדיוק. שהרי אם הם אומרים שה’ יתברך באחדותו מחולק\מביא\משתלשל\מעביר, דרך עשר ספירות, נמצא שיודעים הנהגתו יתברך ממש. וזו כפירה מוחלטת להאמין שמישהו מבני אדם יודע דרכי ה’ ממש.

שכן כתב רבינו הטהור (הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ח): “וכל הצורות [המלאכים] האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד [יותר מבני האדם כולם], כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה, אפילו מעלה הראשונה [הקרובה ביותר להשגת ה’], אינה יכולה להשיג אמתת הבורא [הנהגתו ודרכיו השלימות] כמו שהוא, אלא דעתה קצרה להשיג ולידע. אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה, וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא, [ויודעת] דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה, והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו“. ע”כ.

והנה מתוך דברי רבינו אתה למד, שאפילו המלאכים שהם הכי קרובים בהשגתם אל ידיעת ה’, גם הם לא יודעים את הנהגתו ודרכיו השלימות, כמו שהוא יתברך יודע את עצמו, כל שכן בני אדם, שאין להם אחיזה ולא חלק, ולא רשות לדבר ולנסות לומר שיודעים את הנהגתו יתברך. כל שכן שלא לסבור שה’ יתברך מביא את שפעו דרך גורמים בעצמותו, שבכך נמצא שאין יחודו שלם חלילה. ועל זה אמר בתורה והזהיר (דברים פרק יח פסוק יג פרשת שופטים): “תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ“.

ולכן אין הם יכולים לטעון ולומר, “גם אנו מודים שאנו לא יודעים ממש הכל, אלא רק משערים כן“, הנה וודאי דברים אלו בטלים הם מכמה פנים. האחד, אם אינכם יודעים דבר בדיוקו, אסור היה לכם לגשת ולומר דבר שאינו מבורר לאמיתו. וזה כמו שלא יתברר לדיין ענין הדין במלואו ובכל זאת יפסוק הדין. כל שכן כאשר מדובר בענינים הרגישים הללו שמביאים מינות וכפירה בבורא יתברך. והשנית, שהרי בתפילתם, בתורתם, ובעשיית המצוות, מכוונים הם כוונות לאחד מן הספירות, בכדי שמשם ירד השפע לעולם. ואם היו מסופקים באמת בהנהגתו ומעלים בדעתם שאינם יודעים בדיוק הנהגתו, אסור היה להם לעשות כן, כי יתכן ויהיו מקלקלים. וכל זה יורה לך, שהם היו בטוחים שהגיעו להבנת ה’ יתברך, ושהוא יתברך מנהיג את עולמו על ידי הספירות הללו. ונמצא בכך כפירה ביסודות התורה. ובכך שגו, ועשו את ה’ יתברך לזקוק ותלוי בגורם מסויים על מנת לנהל את עולמו שברא. וזה הוא חירוף וגידוף חמור מאוד כלפי הבורא יתברך שמו.

וזה כמו שהטוען יטען, שה’ יתברך הביא את השמש ואת הירח בשביל שדרכם יבוא השפע לעולם! וזה בעצם אחת הטענות המהובלות של אחד מן האנשים שדנתי עמו בנושא הספירות, והוא באיוולתו ניסה לתרץ ולומר, שהספירות דומות לשמש ולירח ולכוכבים וכו’, שדרכם ה’ יתברך מנהל את העולם. כמה טענה זו היא קלושה, כמה היא מלאה בזוהמה של מינות וחירוף כלפי הבורא יתעלה שמו.

וכעת אשאל אותו שאלה, האם כשאביך שם אצלך מנורה בבית, האם תעלה על דעתך שזו המנורה היא גם אמצעי להביא לך מזון, בריאות, צמחים וכו’? כלומר להוליד לך מן המנורה הזו צמחים ומזון? ודאי שלא! השמש היא אמצעי שנברא לתת אור לעולם, ולא להשפיע ממנה שפע! ולכן נקראת “שמש”, מלשון שימוש, שמשמשת את יושבי העולם. וגם היא זקוקה לבורא שבראה. כי גם המנורה בבית עם כל חשיבותה, לא מסוגלת להאיר, אם לא יהיה בה זרם חשמלי!

ולכן, לא באה השמש, ולא בא הירח, אלא בשביל האדם, כלומר, שיתבונן וישכיל על עוצם גדולת הבורא. ולא שהבורא זקוק לשמש בשביל שיהיה אור בעולם חלילה! אלא כל זה בשביל שהאדם יכיר את הבורא על ידי ברואיו הנפלאים העצומים והגדולים, ועל ידי זה יתמלא ליבו אהבה אליו יתברך וירא ממנו. וכה דברי רבינו הטהור במשנה תורה (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה א – ב): “האל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר, “ואהבת את ה’ אלהיך”, ונאמר, “את ה’ אלהיך תירא”. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד, “צמאה נפשי לאלהים לאל חי”.

וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד, “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו”, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”. ע”כ.

ונמצאת למד, שכל בריותיו יתברך הם לא אמצעי להעביר השפע, כי הוא השופט, הדיין, המביא לבדו ביחודו! וכל הענינים שיש בעולם, הם ללימוד מוסר ויראה, והכל בהנהגה של אל דעות המבין יותר מכל מבין.

ולפני שנמשיך, דע כי בעלי הספירות הנכריות הללו, סוברים ומתרצים, שהאל הוא אינסופי ובלתי מושג. אך למרות זאת ניתן לנסות להבין את הצורות בהן הוא מתגלה בעולם ו-“המדות שהבורא פועל בהם פעולותיו”. ולפי דעתם הנכריה, ישנן רמות ואיכויות שונות של התגלויות שה’ מתגלה בהם. הספירות ממחישות כיצד הולך ומתגלה ה’, כך שספירה נמוכה יותר מייצגת התגלות מוחשית וגשמית יותר. [משמע ה’ יתברך לפי דעתם בצד מה גם מתגשם חלילה וחס.].

במקומות רבים מתוארות הספירות כמעין “צינורות” המחברים בין עולמנו לבין האל, ודרכם עובר מה שנקרא – “שפע האלוקי“, “האורות“, הברכה שמשפיע האל על העולם. בהקשר זה מתואר אדם ש-“מבין” בענינים אלו, כאדם המתקן את החיבורים בין הספירות, ובכך מאפשר אותו אדם לשפע, לרדת לעולמנו בצורה חלקה ובעוצמה גדולה יותר.

ונראה לי שמדעת איוולת הספירות והדומה להן, באו לעולם ענין “הקמיעות” הנכריות. שחושבים בדעתם המשובשת שאם יכתבו שם כלשהו, יעזרו לבורא להביא שפע לעולם, או יגרמו לו יתברך, שיביא שפע או בריאות על איש מסויים. פשוט סכלות לשמה! וכמו שכתב רבינו הטהור במורה (קאפח עמוד קנח’): “אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל. אלא שם מיוחד [רק על מנת] להורות על עצמותו. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. והוא “יהוה” שהוא שם המפורש בסתם, [ו]אל תחשוב זולת זה. ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות, ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת, כגון “דיקרנוסא” – “פאי”, וכל השיבושים הללו], שהם מצרפים אותם [כמו ההזיות שכתובות בכמה ספרים], ש[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות”. ע”כ.

והמובן מדבריו, שאין בענין הקמיעות הארורים שום כח לשום דבר. כי אין “שמות קודש” או “שמות קדושים” נוספים חוץ מן אותם ז’ שמותיו של הבורא יתברך. ושם בן יב’ – ושם בן מב’ נעלם מאתנו. לכן כל מי שכתב, חשב, שישנם שמות קודש אחרים מלבד שמותיו יתברך, הרי שמדובר בהזיות קשות שנכנסו לתוך דת ישראל, והרסו כל פינה טובה!

והנה אחרים מצאו צורה אחרת לתאר את הספירות המדומיינות, והסבירו שהם כמעין תכונות אופי של האלוהות, המתארות את התנהגות האל כלפינו. עד כאן הסבר קצר בענין הספירות הנכריות החדשות שהרחיבו והמיתו את עם ישראל, אשר לא ידעום אבותינו הטהורים.

ולאמיתו של דבר, כל הקורא ענינים אלו ומבין מה כתוב כאן, דברים אלו אמורים לעורר בו בחילה ושנאה נוראה, על החירוף והגידוף שנעשה כאן כלפי האל ברוך הוא. ולא מספיק שכתבו וסברו דברים שאין עליהם מסורת מבעלי התלמוד ולא מהמשנה, אלא ירדו לשפל המדרגה שצמצמו את השפעת הבורא דרך צינורות השקיה מדומיינים שבדו מליבם. ואז ברור הדבר, אם יש צינורות השקיה, אז אפשר לגרום גם לתקן את הצינורות, ובכך לעזור לבורא לאפשר לו להוריד השפע לעולם. וכנראה שמדעות אלו נולדו עניני התיקונים, השבעות, מיסטיקה, מאגיה, פאגניות, וכל הדומה לזה מן הדברים המזוהמים.

וכמו שראינו, יש גם מי שסבר שהספירות הם תכונות אופי של אלוהות. כלומר, שה’ יתברך מתחלק לתכונות אופי בתוך אחדותו. וזה תיעוב מכוער מאוד כלפי הבורא יתברך, על פי מה שלימדנו רבינו הטהור הרמב”ם בפירוש המשנה (מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “היסוד הראשון – מציאות הבורא ישתבח. והוא, ש[נדע בדעתינו ונחתום בליבנו, כי] יש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום.

ואילו [חלילה] נתאר סילוק מציאותו, [נדע בהחלט] כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ו[אמנם], אלו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז [ודאי] לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר.

כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו [לאף אחד], וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון, הוא אשר מורה עליו דיבור [שאמר] (שמות פרק כ פסוק ב פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי”. ע”כ. ואם תאמר כדעת סוברי הספירות המתועבות, נמצא שהבורא בצד מה זקוק לאיש מאנשיו הנמצאים בעולם, על מנת לעזור לו יתברך להוריד את שפעו. וזו כפירה גמורה ביסוד התורה הראשון!

עוד ידוע לכל כי ה’ יתברך יתעלה שמו, אינו גוף ואינו דמות הגוף. וכל מי שמעלה בדעתו שה’ יתברך הוא גוף, הרי הוא מין ומכעיס לפניו יתברך, ויותר גרוע מעובד עבודה זרה. אמנם מה שברור לנו היום, לא היה ברור לכמה “חכמים” דאז. כמו שכתב רבינו (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל.

וכתב ר’ אברהם בן דוד מפושקירה בהשגותיו על הרמב”ם, “ולמה קרא לזה מין? וכמה [מרבותינו שהיו] גדולים וטובים ממנו, הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”. עכ”ל. ובעצם בהשגה זו, מלבד זלזולו של הראב”ד במעלת הרמב”ם, עוד מגלה לנו הראב”ד, שרבותיו חשבו מחשבת מינות כלפי הבורא יתברך. שהרי כתב רבינו, שכל מי שסובר שיש לבורא יתברך יד או רגל וכיוצא בזה, עם כל גדולתו בתורה, הרי הוא מין גמור.

וכבר כתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך, יד, או רגל, חלילה], או [שתחשוב בדעתך, שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: תשמיש, פריה, צרכים, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.

ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. ותשובה זו במורה מופנית ישירות לראב”ד, ובה מבאר רבינו שאין התנצלות ואין כף זכות על רבותיו של הראב”ד, שחשבו בדעתם שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה. וכתב עליהם שהם גרועים ומכעיסים יותר מעובדי עבודה זרה.

והנה כבר כתב רבינו בסוף משנה זו, במי שכופר ביסודות ברורים אלו וז”ל: “וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. עכ”ל. כלומר, האמנה באמונות זרות, נטישת המסורת היהודית, היא יותר גרועה מעבירות שעושים בני אדם ביום יום מדרך התאווה!

ויוצא שכל מי שסבר שעשר הספירות הם תכונות אופי של הבורא יתברך, הרי הוא יותר גרוע מן העובד עבודה זרה, מכיון שייחס לה’ יתברך מאורע ממאורעות הגוף. וזה מה שלימדנו רבינו בכל אלה, שהבורא לא מתחלק כאחדות המין, וכל מי שסובר כן הרי הוא רשע מרושע וחובה להשמידו.

ג) “לא כאחדות הסוג“. כלומר, שלא תעלה על דעתך שה’ יתברך הוא אמנם יחיד, אבל מתחלק הוא לכמה פרטים השונים אחד מן השני, והם המרכיבים את אחדותו להיות אחד. וגם זו דעה מצחינה ותועבה לחשוב כן כלפי ה’ יתברך.

ואם תשאל, מה ההבדל בין מחשבת “אחדות המין”, למחשבת -“אחדות הסוג” כלפי הבורא? אענה לך כך: הסובר שהבורא יתברך הוא יחיד, אמנם אחדותו היא כאחדות המין, עדיין טענתו שהבורא הוא ממין אחד, רק שמחולק בתוך מינו האחד, לפרטים שונים המרכיבים אותו להיות אחד מושלם, וכמו שכתבנו לעיל, כלומר שמורכב מתכונות אופי כפי שטוענים ומנאצים כלפי ה’ אותם הסוברים כן. או כפי שסוברים שה’ יתברך מעביר את שפעו דרך גורמים שבעצמותו חלילה, ובכך מכריחים הם דבר את דבר, ונתעבים הם כלפי הבורא. בכל אופן, כל אלו הסוברים כן הם נכללים כמי שחושבים את האל יתברך “כאחדות המין”.

אמנם, “אחדות הסוג“, כל הסובר כן, טוען שהבורא אמנם הוא אחד, אבל מורכב מסוגים שונים בעצמותו. כמו שטוענים ממשיכי דרכם של הספירות, והשחיתו והתעיבו יותר מהם, כי כתבו וסברו שהבורא מורכב גם מפרצופים שונים, ומתחלק בעצמותו לזכר ונקבה חלילה וחס. אע”פ שגם הם מודים שה’ יתברך הוא אחד! אבל זה מה שנקרא “אחדות הסוג”.

ובמאמר הבא נרחיב בענין זה. ע”כ מאת חן שאולוב ספרדי טהור.