הנה במאמר זה והבאים אחריו, נעמוד על ענין חשוב ונחוץ הנוגע לכל בני ישראל הטהורים, והוא ענין “עיבוד” העורות, שעליהם אנו כותבים כמצות התורה, תפילין, מזוזות וספרי תורה. וכן כותבים אנו, כתקנת חכמים, את ה-“מגילה“, אשר נקראת, “מגילת אסתר“, שציוו עלינו חז”ל, לקרוא “מגילה” פעמיים בשנה, אחד בליל פורים, והשני ביום פורים עצמו.

.

***

“על מה כותבים סת”ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות, ומגילות)? מקור החיוב לכך?”

והנה על הקורא לדעת, כי מצות תפילין נזכרה ורמוזה בתורה ארבעה פעמים:

.

א) הראשון הוא הנקרא פרשת, “קדש“, ומניחים אותו בתפילין של ראש, כלומר את הקלף של הפרשיה, ראשון מצד שמאל המניח. ושם בפרשיה זו, נאמר כך (שמות פרק יג פרשת בשלח): “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב: וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהֹוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽה: מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ: וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם: וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם: וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה“.

.

ב) השני, “והיה כי יביאך“, מניחים אותו שני מצד שמאל המניח, ושם נאמר כך (שמות פרק יג פסוק יא – טז פרשת בא): “וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהֹוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהֹוָֽה: וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהֹוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה: וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם“.

.

ג) השלישי, “שמע ישראל“, מניחים אותו שלישי מצד שמאל המניח, ושם נאמר כך (דברים פרק ו פסוק ד – ט פרשת ואתחנן): “שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה׀ אֶחָֽד: וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ“.

.

ד) הרביעי, “והיה אם שמע“. מניחין אותו רביעי מצד שמאל המניח. ונמצא מונחים כסדר כרונולוגי שבתורה. ושם נאמר כך (דברים פרק יא פסוק יג – כא פרשת עקב): “וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־ נַפְשְׁכֶֽם: וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ: וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְחָרָ֨ה אַף־יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם: וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ”.

ובארבעת המקומות הללו כפי שראינו, נאמר והובא ענין זכר האות של התפילין. ולכן אנו כותבים את ארבעתן על הקלף, ומניחין אותם על היד ועל הראש כמצות התורה, וכקבלה שקיבלנו מדור לדור קבלה למשה מסיני.

והנה בפרשת “קדש” נאמר בתורה כך (שמות פרק יג פסוק ט פרשת בא): “וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם”. ואנו רואים שכאן בציווי הראשון שבו מוזכר ענין שימת זכר ואות על היד ועל הראש, נאמר גם, “למען תהיה תורת ה’ בפיך“. כלומר, אותו האות שצריך לשים על היד, ואותו הזכרון אשר צריך לשים על הראש, קשור בקשר ישיר למה שנאמר, “למען תהיה תורת ה’ בפיך“.

וחז”ל בתלמוד אמרו (בבלי שבת כח:) “ואלא הא דתני רב יוסף: לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. למאי הלכתא? לתפילין. תפילין? בהדיא כתיב בהו, “למען תהיה תורת ה’ בפיך” – מן המותר בפיך. אלא לעורן”. ע”כ. ונסביר. הנה רב יוסף מביא דבר אשר היה פשוט לחכמים ולבעלי המשנה, והוא, שכל דבר הנוגע למלאכת שמים, שהוא כתיבת סת”ם, חייב להכתב על עור בהמה טהורה בלבד! כלומר אסור בשום אופן לכתוב תפילין מזוזות וספרי תורה על עור חזיר, או על עורות של חיות ובהמות טמאות, ואף לכתוב על עצים או אבנים וכיוצא בזה אסור.

וכיצד אני יודע שכאשר נאמר, “מלאכת שמים” הכוונה לענין כתיבת סת”ם? כי אמרו בתלמוד (בבלי עירובין יג: – סוטה כ.) “… וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו”. ע”כ. והרי שמלאכת שמים נקראת על שם ענין הספרי תורה תפילין ומזוזות וכו’.

בכל אופן, הנלמד מכאן, שמכיון שנאמר, “למען תהיה תורת ה’ בפיך“, ובאותו הענין עצמו הוזכר החיוב להשים זכרון ואות על היד ועל הראש, למדים אנו מכאן, שחייבים אנו לכתוב את התפילין דווקא על מה שמותר לאדם להכניס לפיו ולאכול ממנו, והוא, כל חיה ובהמה שהם טהורים דווקא! ומותר לכתוב אפילו על עורות של בהמה טהורה שהיא טריפה או נבילה, כי מה שאמרו, “מן המותר בפיך”, הכוונה בעיקרו, כלומר שהוא יכול להיות מותר בסופו של דבר לאדם, כגון זה של בהמה וחיה טהורים, ולכן אין צריך לדקדק שתהיה הבהמה שחוטה כהלכתה לענין זה, אלא אפילו נמצאו פרות שהרגו אותם ללא שחיטה, מותר לכתוב בפשטות על עורן תפילין מזוזות וספרי תורה, וכן מגילות.

והתלמוד עונה לדבריו של רב יוסף ואומר, שעל עצם כתיבת התפילין, הדבר פשוט שחייב לכתוב על עור בהמה טהורה, שכן נאמר “למען תהיה תורת ה’ בפיך“! והחידוש הוא, שלא רק שחובה לכתוב את התפילין על עור בהמה טהורה, אלא גם את הרצועות אשר עושים על מנת שיהיו התפילין מהודקות כהלכתם על הראש ועל היד, גם אותם העורות מה שנקרא, “רצועות“, צריך שיהיו מעור בהמה טהורה. וכ”כ רבינו חננאל במקום, “אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתא? ואסיקנא, “לרצועות של תפילין”, שיהו מבהמה טהורה. אבל תפילין עצמן בהדיא כתיב בהו, “למען תהיה תורת ה’ בפיך”. ודרשינן, “מן המותר בפיך“. וגם שי”ן של תפילין. וכי נכרכות בשערן ונתפרות בגידן ורוצועותיהן שחורות הלכה למשה מסיני הן”. ע”כ.

וכתב בבית הבחירה (למאירי מסכת שבת דף כח עמוד ב): “קבלה [ממשה מסיני] ביד רבותינו ז”ל, שלא הוכשר למלאכת שמים, אלא עור בהמה טהורה [בלבד]!. ותחש שבימי משה, אף על פי שלא ידעו אם מין חיה היה אם מין בהמה היה, קבלה היתה בידם מ”מ שטהור היה, ולפי שעה נזדמן לו, ולא נראה ממינו אחריו. [ולכן] מעתה, אין כותבים ספרים תפלין ומזוזות בעורות של בהמה וחיה הטמאות, אלא בשל טהורות וכן עור שמחפין בו את הקציצה ועור של רצועות הכל בשל טהורה וכן כשתופרין אותם בגידים של אותו המין אין תופרין אלא בגידים של בהמה טהורה וכן כשמכניסין אותם בתוך הבתים שכורכין אותם במטלית ונותנין שער של מין הקלף על המטלית צריך שיהא אותו שער מבהמה או חיה טהורה“. ע”כ.

וכן כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג הלכה טו): “העור שמחפין בו התפילין, ושעושין ממנו הרצועות, הוא עור של בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו נבלות וטרפות שלהן, ואם עשה מעור טמאים או שחיפה תפילין בזהב, פסולות. ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה, אבל בעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל אפי’ עשהו מצה כשר [אמנם חייב שיהיה מעור בהמה טהורה או חיה הטהורים], ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה“. ע”כ.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה י): “אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים, אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורים, ואפילו נבלות וטריפות שלהן, ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא, שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה”. ע”כ. וכן כתב רבינו בהלכות ספר תורה (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה א): “נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ספר תורה, ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים, ואלו הן: (א) אם נכתב על עור בהמה טמאה וכו'”. ע”כ.

נמצאנו למדים לדעת חז”ל ורבינו הטהור:

א) חובה לכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות על עור בהמה טהורה או חיה טהורה. ואם כתב על עור בהמה טמאה או חיה הטמאים, הסת”ם הללו פסולים, ואין בהם שום קדושה ולא קוראים בהם ברבים, ואין יוצאים בהם ידי חובה! ולא רק שאם כתב על הטמאים פסול, אלא אפילו כתב על עצים וכל סוג אחר שהוא לא של בהמה או חיה הטהורים, הרי אלו פסולים ואין בהם שום קדושה ואין קוראים בספרים אלו ברבים, ולא יוצאים בהם ידי חובה. ודבר זה אינו מפורש להדיא בתורה, אלא דבר זה קבלת חז”ל איש מפי איש שקיבל כך משה רבינו מפי ה’ יתעלה שמו.

ב) ולא רק כתיבת התפילין בלבד חובה לכתוב על עור בהמה טהורה או חיה הטהורים, אלא כל מעשה התפילין, הרצועות, הקלפים, עורות הבתים, השערות הנכרכות על פרשיות התפילין, הכל כולל הכל, חייב שיהיה מן המותר לפה האדם, כלומר, שיהיה הכל נעשה מן בהמה טהורה או חיה הטהורים. ואם נכרכו פרשיות התפילין בשער בהמה טמאה, אין יוצאין ידי חובה בהנחת התפילין! אלא הכל חייב להיות מעור בהמה טהורה או מעור חיה טהורה. כל זה כתבנו לענין סוג העור שצווינו לכתוב עליו, וזו היא קבלה בידינו איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום.

.

***

“חובה לכתוב על עור שהוא “מעובד” דווקא”

וכעת לאחר ההבנה הזו שלמדנו, והחיוב שראינו, אשר עלינו לכתוב את הסת”ם דווקא על עורות טהורים ולא טמאים. עוד ציווי יש לנו, אמנם בהתבוננות קלה עלינו לדעת להבין ולהשכיל, כי הוא ציווי שכלי וגם מוסרי לפי עניות דעתי, והוא, שחובה לכתוב על עורות שהם “מעובדים” כדת וכדין. ודבר זה בה מחמת כמה טעמים:

א) העיבוד הוא מחזק את העור, ובכך גורם שיהיה הכתב נכתב נאה ומסודר.

ב) ללא העיבוד אי אפשר יהיה לכתוב על אותם עורות לעולם.

ג) העיבוד בא להסיר את הריח של בשר העור, כאשר נעשה עיבוד נכון על פי מסורת חז”ל.

והנה נאמר בתורה (דברים פרק ו פסוק ט פרשת ואתחנן): “וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ”. וכאשר נחלק את המילה, “וכתבתם” לשנים, יצא לנו כך, “וכתב תם” – “וכתוב תם“, כלומר, הבורא יתברך ציוה עלינו בתורתו, שכאשר הינך כותב מזוזה לביתך ולשעריך, הינך חייב לכתוב את המזוזה תפילין וכו’ באופן שתהיה זו הכתיבה, “תמה”, כלומר שתהיה כתיבה שלימה מסודרת ויפה, שכן בדברים הקשורים למלאכת שמים, חובה עלינו לדקדק ולכתוב בצורה הנאותה ביותר שקיימת.

ואמרו בספרי (ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לו ט): “וכתבתם – [שיהיה] כתב שלם … “וכתבתם“, שומע אני [שמותר לכתוב] על גבי אבנים? הרי אתה דן, נאמר כאן, “כתב” ונאמר להלן (דברים פרק כז פסוק ח פרשת כי תבוא): “וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב”. מה “כתב” האמור להלן על גבי אבנים, אף כתב האמור כאן על גבי אבנים.

או כלך לדרך זו, נאמר כאן, “כתב“, ונאמר (במדבר ה כג): “וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים”, מה “כתב” האמור להלן על הספר בדיו, אף כתב האמור כאן, על הספר בדיו. אתה דן בלשון הזה ואני אדון בלשון שבעל דין חולק. נאמר כאן, “כתב”, ונאמר להלן, “כתב”, מה “כתב” האמור להלן על גבי אבנים, אף “כתב”, האמור כאן על גבי אבנים, אמרת הפרש, אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר, אלמוד דבר שהוא מנהג לדורות מדבר שהוא מנהג לדורות, ולא אלמוד דבר שהוא מנהג לדורות מדבר שאינו אלא לשעה, נאמר כאן, “כתב”, ונאמר להלן, “כתב”, מה “כתב”, האמור להלן על הספר בדיו, אף כתב האמור כאן על הספר בדיו. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (ירמיהו פרק לו פסוק יח): “וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ בָּר֔וּךְ מִפִּיו֙ יִקְרָ֣א אֵלַ֔י אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַאֲנִ֛י כֹּתֵ֥ב עַל־הַסֵּ֖פֶר בַּדְּיֽוֹ“. ע”כ.

והרי למסקנת הספרי שנכתב לאחר תקופת המשנה, אין כתיבה דווקא אלא על דבר שנקרא, “ספר“, ולעולם ועד עור שאינו מעובד, לא יקרא בשם, “ספר”. כלומר, אע”פ שאין כותבים אלא על עור בהמה טהורה וחיה הטהורים, בכל זאת, אין הם ראויים ומוכשרים לכתיבה, אלא דווקא אחרי עיבוד אשר מקנה להם שם של, “ספר”! וכל זמן שהעור לא עובד כהלכתו ותיקונו, לעולם לא יקרא עור הבהמה, “ספר”.

ולכן כתוב אצל הכהן, “וכתוב בספר“, וכן אצל ירמיה נרמז ענין זה ונאמר, “ואני כותב על הספר בדיו“, משמע ששניהם כתבו על עור שעובד כהלכתו, וראוי הוא לכתיבה שתהיה מתוקנת ונאה. ולמדים אנו, שעיקר מטרת העיבוד של העור, הוא על מנת לתקן את העור שיהיה ראוי לכתיבה מסודרת ונאה. ולא זו בלבד, אלא צריך שהכתיבה שתהיה על העור תוכל להתקיים לדורי דורות, ולא שיהיה העור במצב שהוא לא ראוי לקבל הדיו כמו שצריך. כי פעמים יתכן שיעבדו העבדנים בחומר מסויים, והכתיבה תהיה נאה על העור ותהיה מתוקנת, אמנם הקלף לא יספוג היטב את הדיו לאורך זמן, וכל זה משום שלא עובד כהלכתו.

ולא אחת ראינו שדיו הנכתב על עור שעובד בחומר הנקרא, “סיד“, האדים במשך הזמן והשנים, או אפילו במקרים מסויימים התנתק מן הכתב וכו’. וכעת שאני כותב בענינים הללו, אני מעלה בדעתי, האם כאשר עזבו את מסורת חז”ל ועיבדו בדברים שאין עליהם מסורת, האם המון תקלות צצו להם בעקבות כך? על זה נעמוד בהמשך.

וכתב רבינו הטהור ופסק (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה יד): “ספר תורה, תפילין, ומזוזות, שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאין, או על גבי עורות שאינם מעובדין, או שכתב ספר תורה ותפילין על עור שלא עבדן לשמן, הרי [כל] אלו פסולין”. ע”כ. והנה רבינו משווה דין עור טמא לעור מבהמה טהורה שלא עבר עיבוד כמו שצריך. ויש לחקור, האם מדובר בעור שלא עבר שום עיבוד כלל? או שמא מדבר בעור שעבר עיבוד אמנם לא הסתיים תהליך העיבוד של העור, ובזה הענין גם יהיה פסול? ולפי עניות דעתי, פשוט שלענין עיבוד בעניני סת”ם, רבינו מדבר על עורות שאינם מעובדים כהלכתם, ואפילו עברו עיבוד כלשהו, כל זמן שלא מוכנים לכתיבה נאה מסודרת ומתוקנת, הרי נקראים עורות אלו, “אינם מעובדים”.

ונראה כי מקור דברי רבינו, הוא ממה שאמרו במשנה (מסכת מגילה פרק ב משנה ב): “קראה סירוגין ומתנמנם יצא. היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו”. ע”כ.

ובתלמוד ביארו משנה זו ואמרו (בבלי מגילה יט.): “דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ, נייר – מחקא”. ע”כ. והנה נראה כי התשובה לשאלה ששאלנו לעיל מונחת כאן לפנינו, כי התלמוד משמיענו שמה שרבותינו בעלי המשנה פסלו מגילה וכו’, הוא על עור שעיבד אותו העבדן במלח, ולאחר מכן עיבד אותו בקמח, אלא שלא סיים את תהליך העיבוד בעפצים, ועור זה אע”פ שעובד על ידי שני שלבים חשובים שהם המלח והקמח, כל זמן שלא הסתיים עיבודו, הרי אין דינו כלל נחשב שיהיה ראוי ל – “ספר“, כי לא יקרא, “ספר“, אלא דווקא עור שניתן לכתוב עליו בכתיבה יפה נאה מסודרת ומתוקנת. ולכן נראה שכאשר רבינו כתב, “או על גבי עורות שאינם מעובדין”, הכוונה בוודאי שלא הסתיים עיבודן, ואינן נקראים בשם, “ספר” שראוי לכתוב עליו כדת וכדין.

וכתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (רמב”ם מסכת מגילה פרק ב משנה ב): “נייר, “אלכאגד”. דפתרא – העור שלא נגמר עבודו“. עכ”ל. ומלשון רבינו מוכח שעור שהחל עיבודו במלח, והמשיכו עיבודו בקמח, כל זמן שלא נגמר עיבודו, הרי כל מלאכת שמים שיכתב עליו דינו יהיה פסול ואין יוצאין בו ידי חובה. ולכן מה שכתב רבינו למעלה הבאנו דבריו, “או על גבי עורות שאינם מעובדין“, כוונתו במילים אלו, שלא נסתיים עיבודם, ואע”פ שעברו עיבוד מסויים, הנה אם לא הסתיים העיבוד כתקנו וכמו שלימדו חכמים לעשות, הרי כל אשר יכתוב עליו יהיה פסול.

וכבר כאן נוכל לומר בפשטות, שמה שממליחים הגוים את עורות הבהמה בחו”ל ושולחים אותם לישראל, אין זה נקרא, “עובד שלא לשמה“, מכיון שמה שממליחים הגוים את העורות אין עושים כן משום פעולת העיבוד, אלא על מנת לשמר את העורות שלא יסריחו ולא יתקלקלו. ואין הבדל בין עור שעתיד להיות, “גויל”, לעור שעתיד להיות, “קלף”. אע”פ שהגוי המליח את העורות, כל זמן שלא ראויין לכתיבה בעיבוד נכון והלכתי כדת וכדין, פעולתם לא מעלה ולא מורידה.

ויותר מזה נראה, כי אפילו אם ישראל עיבד את העור ומלח אותו, ולאחר מכן עיבד בקמח, וכל התהליכים הללו לא עיבד לשם ספר תורה או תפילין, ונזכר רק בשלב האחרון, כלומר שעדיין אין העור הזה ראוי לכתיבה כדת וכדין, נראה כי יועיל לו לומר, “הריני מעבד עור זה לשם קדושת תפילין או ספר תורה”, שעד שלא הסתיים עיבודו כהלכתו אין דינו, “ספר”, ויכול הוא עדיין לומר, “הריני מעבד”, מכיון שעור שעבר עיבוד במלח וקמח, נחשב לדעת חז”ל ל-“עור שאינו מעובד כלל” לענין תפילין וספר תורה וכו‘.

והנה כתב הרב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף עט עמוד א): ” … שלוש עורות הן, “מצה” – ו-“חיפה” ו-“דפתרא“. “מצה” – כמשמעה, רוצה לומר, [עור] שלא נתעבד כלל, לא במלח, ולא בקמח, ולא בעפצים. אלא שהוא עדיין לח בלא שום עיבוד, והוא נקרא בסוגיא זו, “בושלא” … “חיפה” – הוא שנמלח כדי לנגב העור, אבל לא נתנוהו בקמח ומים שרגילין ליתנו שם אחר המליחה, וכל שכן שלא תקנוהו בשחיקת העפצים שרגילין לתקנו בהם אחר הקמח … “דיפתרא” – הוא שנמלח והשהו אותו אח”כ בקמח ומים, אבל לא תקנוהו בשחיקת עפצים”. ע”כ.

.

ונמצאינו למדים:

א) עורות בהמה וחיה הטהורים אשר כותבים עליהם תפילין, מזוזות, ספרי תורה ומגילות, חובה לעבד אותם כדת וכדין, ורק לאחר מכן הכתיבה עליהם תהיה כתיבה תמה כהלכתה. ואם כתב על עור שאינו מעובד, או אינו מעובד כהלכתו, הרי הסת”ם הללו פסולים ולא יוצאים בהם ידי חובה.

ב) עור שעובד בשני תהליכים שהם “מלח” ו-“קמח“, אין זה נחשב עיבוד כלל לענין מלאכת שמים, כי עדיין לא הסתיים עיבודן, ואין הם כשרים לכתוב עליהם סת”ם כלל! ואם נזכר שלא עיבד לשמה, יכול בשלב זה לומר שהוא מעבד לשמו.

ג) עור שכותבים עליו תפילין וספר תורה, חייב שהעיבוד עצמו יהיה לשמן. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה יא): “גויל של ספר תורה, וקלף של תפילין או של ספר תורה, צריך לעבד אותן לשמן, ואם עבדן שלא לשמן, פסולין. לפיכך אם עבדן הכותי, פסולין, אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר, או לשם התפילין, פסולין. שהכותי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו, אם עשהו הכותי פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה”. ע”כ. אמנם עור שכותבים עליו מזוזות אינו צריך עיבוד לשמו.

.

והנה מה שכתב הרב יוסף קאפח במהדורתו למשנה תורה (עמוד שיב אות יז): שכל מה שהמלח הוא ראשית ומיעוט מן העיבוד, הוא דווקא בגויל שהוא העור שלא נחלק. אמנם בקלף, המלח הוא רוב העיבוד, ומתוך כך הוקשה לו על ענין מליחת הגוים. ע”ש. הנה בוודאי שאין בזה שום חשש, שמאחר שחז”ל נתנו בידינו אומדן ומדד מה נקרא, “ספר”, והודיעו בתלמוד שאפילו עבר העור שני תהליכים חשובים של עיבוד, “מלח“, ו-“קמח“, והנה בכל זאת, הודיעו שכל זמן שלא עובד העור בעפצים וכיוצא בו, אין הוא נחשב ולא יוצאים בו ידי חובת סת”ם, הרי שאין כאן שום חשש.

ומה שאמרו חז”ל במשנה (מסכת שבת פרק ז משנה ב): “אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר … הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו והמעבד את עורו וכו’ … הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שבת פרק ז משנה ב): “והמעבדו – [הכוונה] המעבד את העור. והמוחקו [הכוונה] המעביר ממנו את השער. והמחתכו [הכוונה] המחתך את העור לפי מדה … וענין העיבוד [=מטרת העיבוד] הוא חיזוק הדברים הרכים, כדי שלא ימהרו להתקלקל. והבן ענין זה והתבונן בו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות, שתדע תולדת איזה אב היא, ולא תתחלף לך מלאכה שהיא כאב מן האבות בתולדה כמו שביארתי לך. ו[מה ש]אמרו, “המולחו והמעבדו“, אינן שתי מלאכות! לפי שמליחת העור היא מין ממיני העבוד, והזכירו להשמיעך שהמליחה עבוד היא“. ע”כ.

והנה כמובן ופשוט הדבר, שאין ללמוד ממלאכת שבת לענין כתיבת סת”ם. שלענין אבות מלאכה, מליחת כל עור בלבד, הוא עיבוד גמור לענין איסור שבת, משום שכאשר מולחים את העור, הרי מחזקים אותו, וראוי הוא לשימוש בכל מיני צורות ואופנים, ולכן לענין שבת, מליחה בלבד היא איסור גמור, שכאשר העבדן ימליח את העור, יעבור על אב מלאכה בשבת. אמנם לענין סת”ם, כל זמן שלא עבר שלושה תהליכים של, “מלח” – “קמח” – “עפצים” וכיוצא בו, לא נחשב הוא ל-“ספר”, ואין יוצאים בו ידי חובה. ולכן כל זמן שלא עבר את השלב השלישי של “עפצים”, אפשר לעבד אותו לשמו, ואין הוא ראוי לכתיבה עדיין.

ע”כ מאמר ראשון זה, והוא הבסיס להבין את המאמרים הבאים.