הנה לאור כל החידושים האחרונים ומה שלמדנו בתקופה האחרונה, עלה בדעתינו לחקור, מהיכן למדו חז”ל על מקום שנקרא “גהינם“, ובו משפט רשעים יב’ חודש. ועוד יש לחקור, היכן מתבצע התשלום והמשפט של הרשעים שנפטרו ללא תשובה.

** ** **
“במתים חופשי”

א) הנה בתחילת זה המאמר אשר ידבר על העונש של האדם בעבור מעשיו שעשה בזה העולם, ראיתי להביא מה שכתב רבינו הרמב”ם בענין אחד חשוב (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ד משנה יח): וז”ל: “כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות [לא] שלימות [תיקון], ולא תוספת [שיפור המצב], ואמנם ישלם האדם ויוסיף מעלה [רק] בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”, אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו, אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. עכ”ל. והנה בעצם רבינו הרמב”ם מסביר, שלאחר המוות אין “תיקון”, אין דרך, “לתקן”, ואי אפשר לשפר את המצב של האדם, ואי אפשר “לסדר” אותה! כלומר, אי אפשר לעשות דברים, “לעילוי נשמת” אדם מסויים ולתקנו. וכמו שסיים וכתב, “אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. ומה פירוש, “ואין לו תקנה”? כמשמעו, לא ניתן לתקנו!

ולזה כיוונו חז”ל ואמרו בתלמוד (שבת ל.): “שאלו שאלה את רבי תנחום דמן נוי, שהיה אמורא ארץ ישראל אשר חי אחרי הדור השלישי. ובתוך דבריו התחיל לומר, אתה שלמה המלך, היכן חכמתך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה! דוד אביך אמר (תהלים פרק קטו פסוק יז): “לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כָּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה”. ואתה, שלמה המלך אמרת (קהלת פרק ד פסוק ב): “וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה”. וחזרת שלמה המלך ואמרת (קהלת פרק ט פסוק ד): “כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר יְחֻבַּ֔ר אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת”. ופעם בדבריך שבחת את המתים יותר מן החיים, ובאחרונה אמרת על החיים שהם יותר טובים מן המתים!

ובאמת לא קשה! מה שאמר דוד המלך, “לא המתים יהללו יה וכו'”, כוונת דוד המלך, שכל זמן שאדם חי יעסוק בתורה ובמצוות קודם שימות. ושידע בדעתו, כיון שמת, בטל מן התורה והמצוות. ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו. וכמו שאמר רבי יוחנן ושאל, מה זה שכתוב (תהלים פרק פח פסוק ו): “בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ”. ומה פירוש? אלא, כיון שמת האדם, נעשה חפשי מן התורה ומן המצות. ומה שאמר שלמה, “ושבח אני את המתים שכבר מתו”. הנה שכשחטאו ישראל במדבר, עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר (שמות פרק לב פסוק יג פרשת כי תשא): “זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם”. מיד נענה. ולא יפה אמר שלמה “ושבח אני את המתים שכבר מתו”? דבר אחר: מנהגו של עולם, שר בשר ודם גוזר גזרה, ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה – בחייו מקיימין אותה, במותו – אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו, גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים. ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו’? ולכן אין סתירה בדבריו, וכל דבריו בתבונה ובדעת”. ע”כ ביאור התלמוד.

וכתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף ל עמוד א): “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו, שמאחר שמת אין לו תורה ומצות, ואין תשובה לנפש אחר מיתה. ו[הרי תלמד דבר פשוט זה מדרך העולם] מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה”. ע”כ. וכן כתב בחיבור התשובה שהזכיר (משיב נפש מאמר א פרק ג): “בעולם הזה מי שהוא קטון יכול להעשות גדול, ו[בעולם הבא] מי שהוא גדול אינו יכול להעשות קטון, וכן הוא אומר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעות יכול לתקון ומי שהוא מחוסר יוכל למנות אבל בעולם הבא מי שהוא מעות אינו יכול לתקון ומי שהוא מחוסר אינו יכול להמנות“. ע”כ.

ונשאל רב שרירא גאון (הובאו הדברים בגנזי הגאונים עמוד קנג’) אם יש אפשרות לפרוע גזל שעשה הנפטר בעולם הזה. והשיב, “פריעת חובות שעל המת מועיל ודאי למת, כי החוב עליו הוא … על כן בזמן שיש עליו חוב או גזל או עשק או כחש בעמיתו או בפקדון או בתשומת יד, הרי שיש עליו שני דברים, אחד מהם שעור החוב שיש עליו לגזול ולעשוק, ואחד מהם פורענות שחייב לשמים … ויכולין בניו ואחיו וקרוביו ורעיו לשלמהו אחריו, ואל ישאר עליו כלום, לפי שהגזול והעשוק ובעלי החוב כבר נשתלמו מה שיש להם, ואין להם כלום, אבל פורענות שחייב למקום, כי עבר על המצוה, הרי היא כשאר עבירות, ואין ביד אנוש להקל אותה ממנו בוודאי … ולזכותו למתן שכר, אין ביד אדם כל עיקר, ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו, ואפילו כל צדיקי עולם בקשו עליו רחמים וכל צדקות שנעשו לזכותו, אין מועילין לו בזאת. זהו דעתינו בדבר זה לפי מה שהוא נוטה“. ע”כ.

והנה, אע”פ שכבר ביארנו בשם הרמב”ם שאין שום תיקון אחר המוות, דע כי לא הבאתי דברים אלו, אלא על מנת להוכיח, שגם זה הגאון היה פשוט לו שאי אפשר לעלות נשמות, ועוד דבר החשוב ביותר, זה הגאון מדבריו מוכח, שאין גלגולים. שאם היה דבר שנקרא “גלגול”, בוודאי היה לו לומר שזה אחד מן התיקונים שיכול האדם לתקן עצמו בהם אם בניו לא יתקנוהו. ויתכן שבכלל בתקופה זו של רב שרירא גאון, עוד לא נכנס ענין הגלגולים כלל לחלק מן היהודים.

וכן כתב בספר חסידים (סימן תרה) “וכן מי שמת כשהוא רשע, אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים, כי אותה תפילה אינה מועלת כלום, לפי ששכר הראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שעסקו וסבלו בעשיית המצוות, ונתאפקו והתחזקו מעבירות, ומי שהלך אחרי תאוותו והתעדן בעבירות היאך יתכן שיהיה לו חלק טוב? ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת [לסבור שאפשר לעלות נשמתו]. ע”כ.

וכעת מצאתי לרבינו הנשיא רבי אברהם בר חייא (הובאו דבריו בספר הגיון הנפש עמוד 58): “וכן כל החושב על מעשה בניו ובני עמו, שהם עושים בגללו אחרי מותו, ומתפללים בעדו, שהם מועילים לו, מחשבות בדויות הן. ותוחלת שוא בעיני כל החכמים וכל אנשי מדע, כי לא דברה תורה ולא דברו חכמים עליהם השלום בדברים אלו. ולא מצינו בתורה מקום [אחד] שנוכל להבין ממנו שמעשה החי בעולם הזה יהיה מזכה את המתים, כי אם דבר אחד אשר המדע מורה בו והתורה מעידה עליו, והיא הגזילה, אשר לא השיב המת בחייו, יהיה נענש עליה לעולם הבא. ואם השיב בנו את הגזילה לבעליה אחרי מותו, ראוי הוא לפסוק העונש ממנו בעולם הבא, אם היה מתנחם מן הגזילה ההיא בחייו. ע”כ.

ושימו לב לכלל הגדול שמלמדנו רבינו אברהם בר חייא, “כי לא דברה תורה ולא דברו חכמים עליהם השלום בדברים אלו, ולא מצינו בתורה מקום אחד שנוכל להבין ממנו שמעשה החי בעולם הזה יהיה מזכה את המתים“. ומאלו המילים נלמד ונראה, כמה חשוב ענין המסורת, כלומר, ההבנה שאם בתנ”ך ובמסורת שהיא המשנה ושני התלמודים לא התקבלו דברים אלו, בוודאי שאלו אמונות כוזבות שנכנסו לעם ישראל.

והנה בענין שמירת המסורת, צריכים אנו לדבריו הישרים של רבינו הטהור הרמב”ם באגרתו (אגרת תימן עמוד לו הרב קאפח): “וזה הוא לשון הפרשה המורה על כל מה שאמרנו, אמר, “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וכו’ וחובר חבר וכו’, תמים תהיה וכו’, ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך נביא מקרבך וכו'”. הנה נתבאר ונתברר שהנביא הזה שהובטח בו כאן [שיבוא להעיר את ישראל], אינו נביא שיביא תורה [חדשה או דומה לתורתינו], ולא יעשה דת, אלא הוא אדם שימלא צרכינו במקום הקסמים ומשפטי הכוכבים, נשאלהו בכל מה שיארע לנו, כמו ששואלים העמים את המעוננים והקוסמים, כפי שמצאנו, שאול שאל לשמואל על אבדה שאבדה לו, כמו שאמר כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה.

ומה שאנו מאמתים [רוצים לבחון] נבואת פלוני ופלוני, אין זה מחמת שאינם מישראל כפי שמדמים ההמון, ועל ידי כך נצטרך לדייק מאמרו, “מקרבך מאחיך”, כי איוב וצפר ובלדד ואליפז ואליהוא, כולם לדעתינו נביאים [היו], ואע”פ שאינם מישראל. וכן חנניה בן עזור, נביא שקר ארור [היה], ואע”פ שהוא מישראל. אבל מאמתים [נבחן] אנו את הנביא [אם אמת הוא] או מכזבים אותו, [רק] מחמת דבריו ולא מחמת יחוסו.

פירוש הדבר, שהנביא הזה משה רבינו רבן של כל הנביאים אשר שמענו דבור ה’ עמו, וידענו נכונות דברו, ואמרנו לו, “קרב אתה ושמע”, אמר לנו, שלא נשארה בשמים תורה אחרת שתנתן [בהמשך הזמן. וזה להיפך ממה שנאמר בספר ***  מצונזר לעת עתה ***. ולפי שיקוץ *** המדומיין, קיבל דברים שלא היה למשה רבינו אפילו רשות לשמוע. וכל זה בזמן שהתלמוד מעיד, שכל מה שידע רבי עקיבא הכל היה ממשה מסיני. (מנחות כט:).].

ואין שם דת אחרת שתבוא, אמר לא בשמים היא, לפיכך הזהירנו מלהוסיף או לגרוע בכל התורה הזו, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו … ולכן כל נביא שיבוא, בין שהיה ביחוסו כהן, או לוי, או עמלקי, וטען כי אחת מכל המצוות אשר ספר התורה כולל אותם, כבר בטל חיובה [כגון הזרמים בעם ישראל הארורים שאומרים שכבר אין מצוה להוכיח בדור הזה, וביטלו הם מצוה מן התורה], הרי הוא מכחיש [נבואת] משה רבינו שאמר לנו ולבנינו, “עד עולם”, ולפיכך נחליט שהוא שקרן ונהרגהו אם יכולנו לכך, ולא נחוש לאותותיו כשם שלא נחוש לקורא לעבודה זרה, כמו שאמר, “ובא המופת לא תשמע”!

כי משה עליו השלום אמר לנו, לא תעבדו עבודה זרה לעולם, לפיכך נדע שאותו האות שעושה נתנבא בשם עבודה זרה, [וכל זה] תחבולה וכישוף [הוא]. וכך אמר לנו משה רבינו שהתורה נצחית עד עולם, ולפיכך כל נביא שיטען שהיא לזמן, נדע מעצם טענתו שהוא נביא שקר, מפני שהוא מכחיש את משה רבינו. ולפיכך לא נדרוש ממנו אות ולא נחוש למופתיו אשר לפי דמיוננו הם מופתים אם יעשה.

כי מה שהאמנו למשה רבנו, אינו מחמת מופתיו … אלא אימתנהו והאמנו בו, מפני שאנו שמענו את הדיבור כמו ששמע אותו הוא [באוזנו]. ובכך נתאמתה ההאמנה אמתות שלימה קיימת לעולמי עד, כמו שאמר, “וגם בך יאמינו לעולם”.

וממה שראוי שתדעהו, שכשם שאין בתורת משה תוספת ולא גרעון בפסוקיה, כך [אין תוספת ולא גרעון ולו אחת] בפירושה המקובל, והוא אשר קבלוהו החכמים ז”ל, והיא התורה שבעל פה. ולכן [אתם בני ישראל] היו זהירים פוקחים עין שלא ילכוד את מי שהוא אצלכם אחד המינים מהרה יאבדו, ויהיה לכם זה [הענין] יותר חמור מכל שמד. לפי שכאן בארץ הזו כפי שאתם יודעים היא ארץ חכמים ותלמידים ומדרשות, ודברתם נטויה, ואנו מעירים על טעויותיהם ובדיותיהם ושטויותיהם לעתים קרובות. ואתם שם באותו הקצה [בארץ תימן], ואע”פ שאתם חכמים וגיבורים בתורה ובמעשים טובים, הרי אתם מתי מספר … שאם ילכוד אחד מהם שם ישחית את הכל, ויקלקל דעות בני הנעורים ולא ימצאו מציל, ולכן היו זהירים ומהם, ודעו כי דמם מותר לכם לדעתינו על פי תורתינו, מפני שהם מכחישים נבואת משה רבינו, שאמר לנו בשם ה’ על פי התורה”. ע”כ.

וגם מה שכתב רב שרירא גאון בענין הגזל, תלוי הוא בספק, מכיון שלא הודיענו כן בעלי התלמוד. אלא כל זה הוא רעיונו של זה הגאון. והלוואי ודבריו צודקים לפני המקום ברוך הוא.

וכתב שם הרב בספר הגיון הנפש הנזכר, “והנה מתוך שני המאמרים האלה מרבינו נסים ומהנשיא רבינו אברהם, יכאיבו לבות כמה תלמידי חכמים אשר ניתן בידם להקל מעט עול פרנסתם במחיר אשר ילמדו תודה או יתפללו בעד נפש מת“. ע”כ. ועיין שם שניסה ליישב המנהג ולהביא לו כל מיני סימוכין. אבל אחר המחילה כל הסימוכין שהביא קלושים הם. ואין שום אפשרות לעלות נשמה של נפטר. ולא הביא את כל הסימוכין הללו, אלא מפני שלא דקדק היטב במשנת הרמב”ם, שרוב הדברים שאמרו חז”ל שנמנעים מצד השכל והטבע, לא באים אלא במשל בלבד. ובזה הדבר נכשלו גם גאונים, וכבר עמד על זה הרמב”ם בהקדמתו לפרק חלק. (משנה סנהדרין י’ א’). וכבר כתבנו על זה והסברנו דבריו – כאן.

אלא וודאי שהאמת היא כדברי הרס”ג, וכדברי רבינו הטהור הרמב”ם. ושוב אני מזכיר כאן ואומר, אחר דברי הרמב”ם שהבאנו, אין אנו צריכים את דברי רב שרירא גאון, או דברי ספר חסידים, או לדברי רבינו אברהם. אלא הבאתי דבריהם, על מנת שיתחזק האדם ויבין, שבדורות הראשונים, כולם כולל כולם הבינו, שאי אפשר לעלות נשמה, ואין דבר כזה “גלגול” חלילה וחס מהזיות מאין אלו.

ואם רבותינו בעלי התלמוד לא כתבו על כך מילה, בוודאי שהדבר הזה הגיע מהגוים הערלים ונכנס לתוך יהדותנו בטעות. ולכן, לפי כל האמור לעיל, מה שנוהגים לומר, “קדיש יתום”, נראה כי אין לזה מקור אמיתי במסורת למשה מסיני. ועוד נכתוב בזה בלא נדר.

והרי לך קורא נעים, כי אחר המוות אין שום “תיקון” לאדם. אלא במצב שהלך בחיי חיותו כך הוא נשאר לעד. ויש עוד להרחיב הרבה בענינים אלו וכיוצא בהם, ולהחזיר עטרה ליושנה להיפך ממה שגדלנו עליו. בכל אופן אדם צריך לדעת שאין תיקון אשר אפשר לפעול בנשמתו, אלא בעולם הזה. או לקבל הדין והעונש בתחיית המתים. וזה דווקא למי שעבר עבירות ונפטר רשע באופן שיש לו חלק לעולם הבא, אבל יש עבירות שאם אדם לא יעשה עליהם תשובה, לא יזכה גם לקום בתחיית המתים ולקבל עונש, אלא לעד יהיה שרוי בצער ללא שום תיקון כאשר נבאר בהמשך.

** ** **
“משפט רשעים בגהינם”

ב) במשנה אמר רבי עקיבא כך (מסכת עדויות פרק ב משנה י): “אף הוא [רבי עקיבא] היה אומר, [מצאנו] חמשה דברים של שנים עשר חדש. משפט [עונש] דור המבול [נמשך] שנים עשר חודש. משפט [דינו של] איוב [נמשך] שנים עשר חודש. משפט [עונש] המצריים, [נמשך] שנים עשר חודש. משפט [מלחמת] גוג ומגוג לעתיד לבא [ימשך] שנים עשר חודש. משפט [דין] רשעים ב-“גיהנם” – [ימשך לעתיד לבוא בתחיית המתים] שנים עשר חודש. שנאמר (ישעיהו פרק סו פסוק כג): “וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כָל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה”. רבי יוחנן בן נורי [חולק] אומר, מן הפסח ועד העצרת. שנאמר ומדי שבת בשבתו”. ע”כ. והנה משנה זו צריכה ביאור, כי יש כאן דברים נפלאים למעיין הטוב. ראשית כל יש לומר, כי כל המנוי כאן במשנה זו, הוא דין הנעשה דווקא, “בעולם הזה במציאות הגופות ממש”. ולכן מכלל דברים אלה אתה הקורא תלמד, שגם, “משפט רשעים בגיהנם”, הוא דווקא בעולם הזה, אחר שיקומו המתים מן הקבר. אחרת היה על רבי עקיבא לסייג דבריו ולומר, שזה דין בעולם עליון או רוחני כמו שבדו מליבם, ונמשכו אחר קודמיהם, בדורות המאוחרים. אמנם אם היו נצמדים לדברי הרמב”ם ומבינים דעתו ומתבוננים בה, לא היו שוגים בכך.

והנה עוד יש לדייק בדברי רבי עקיבא, שהוא מונה דווקא את חמשת הדברים בסדר רציף וכרונולוגי. וראשון ראשון קודם בזמן. דור המבול קודם לאיוב. ואיוב קודם למכות מצרים. ולמדים אנו מתוך דבריו, שהם כולם קבלה למשה מסיני, שכל מה שקרה עם איוב, היה זה לפני שיצאו ממצרים. ויפה כיון התרגום יונתן בענין זה, על מה שנאמר (שמות פרק ט פסוק כ פרשת וארא): “הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים”. ומי הוא הירא? כתב התרגום יונתן, “איוב שהיה ירא מדברו של יי מעבדיו של פרעה אסף את עבדיו ואת מִקנהו לתוך ביתו”. וכתב האבן עזרא (איוב פרק א פסוק א): “איוב – היה מבני בניו של נחור אחי אברהם. והקרוב אלי שהיה מבני עשו”. עכ”ל.

ולאחר מכן מנה רבי עקיבא את מכות מצרים שנמשכו שנים עשר חודש. ומיד לאחר מכן החל לדבר על הדברים שיבואו לעולם, לעתיד. ומה הם? ראשית כל, מלחמת גוג ומגוג שתמשך שנים עשר חודש. ולאחר מכן שיקומו המתים מן הקבר, ואז הבורא יעשה משפט ברשעים שנים עשר חודש. ויוצא שלעולם לא יתכן לומר ולסבור, שרבי עקיבא דיבר על מקום רוחני שנקרא, “גהינם“, ובו משלמים את הדין על העבירות לאחר פטירת האדם. שהרי כל דבריו מדבר, רק בדברים המורגשים והמציאותיים. וכן כל דבר אצלו הם בסדר מסודר. והתשלום האחרון במנין שנים עשר חודש, הוא צער הגהינם שמקבל האדם לאחר שקם מן הקבר.

ואל תתמה על דבר זה ותקשה, שהרי אמרו חז”ל, שיש עבירות שנפרעים מן האדם, ונענש שלא יזכה להיות מן אלא הקמים בתחית המתים. על זה נענה ונאמר, שבכדי להשיב על כך, יש לפרט ולהסביר ענין זה.

ונקדים תחילה ונאמר. “העולם הבא” הוא, אינו תחיית המתים, וגם אינו גן עדן. את הזכות לקום בתחיית המתים ניתן לקנות רק כאשר חיים בעולם הזה. ואת הזכות להגיע לעולם הבא שהוא עולם הנשמות, שבו אין אכילה ולא שתיה, ושהוא בעצם התכלית, ניתן לקנות רק אחר תחיית המתים, כאשר כל אחד יחזור בגופו שהיה בתחילה, ויחיה חיים מאושרים וארוכים מהרגיל. ובוודאי ופשוט אצלנו שאין דבר כזה “גלגולים”, כלומר ההנחה שאדם לאחר פטירתו חוזר נשמתו חלילה בגוף אחר.

ונביא כאן מעט ממה שכתב רבינו רב סעדיה גאון בספר האמונות והדעות (מאמר ששי הוצאת הרב קאפח עמוד ריד’): “וראיתי להזכיר אחר דברים אלו מה שנחלקו בו אשר נחלקו בעצם הנפש מה הוא … והנני אומר כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים ב-[שטות ודמיון ה]-גלגול, וקוראים אותו, “ההיעתקות”, וענינו לדעתם, רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים … וזה ירחמך האל, מורה על עודף סכלותם, שהם חושבים שגוף האדם משנה את הנפש מעצמותה, ועד כדי שעושה אותה נפש אדם אחר שהיתה נפש בהמה .. ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת ולא קבעו לה עצמות אמתית, אלא שסתרו דבריהם ועשו אותה משנה את הגוף והופכתו, והגוף משנה אותה והופכה, וזהו [ודאי] היציאה מן המושכל … ואומרים כי הבורא מעשיו צדק, ואינו מייסר טף אלא על עוון שהזידה בו נפשם, בזמן שהיתה בגוף אשר לפני גופם. ועל זה יש תשובות רבות, הראשונה, שהם התעלמו מאחד סוגי הגמול אשר הזכרנוהו, ועוד שאנו נשאל אותם על המצב הראשון, כלומר, בתחלה כאשר נבראה, האם הטיל עליה ה’ משמעת מסויימת או לא? … והייתי חס על דברי מלהזכיר שטתם [הנגעלת], וראוים הם לכך [שלא אזכיר דבריהם] לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים [הבאים שלא יבינו הענין לאמיתו של דבר ויתפתו אחר דבריהם]”. ע”כ.

גם רבינו, רבי אברהם בר חייא אשר נקרא בפי כל – “הנשיא”, שם זה ניתן לו בעקבות היותו מזרע דוד המלך. מבני בניו של חזקיה ראש גלות בבל, שהיגרו לספרד. כותב במילים ברורות (הגיון הנפש עמוד ה’): “אם אויל וחסיד הוא, אין נשמתו יכולה להפרד מאויר העולם השפל, היא חוזרת להדבק ליצור, ולהתחבר בו פעם שניה ושלישית עד שתקנה חכמה. אלו הן דברי חכמי המחקר, כפי סברתם [המשובשת] ושיקול דעתם [הסכל], כי לא זיכם המקום לקבל התורה הקדושה, ואין אנו ראויים לשמוע אליהם. ע”כ. וכן כתב במגילת המגלה, ודיבר בחריפות נגד הגלגול, אשר אמרו שהנפשות נעתקות מגוף אל גוף בכל מיני החיים, עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, דברי אלו הם הבאי והבל גדול. ע”ש.

גם רבינו רבי אברהם בין הרמב”ם כתב (מקור חיים פרשת תצא דף קכג’ בענין היבום): “שקצת מן החסידים מן האומות הקדמונות, אחר שזה אצלם שקר השארות הנפש מבלי גוף, והאמינו שנפש האדם יש לה השארות, הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר, ותשכח הגוף אשר היתה בו, וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי, ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות הקדמות אשר מחה ה’ שמם מן העולם”.

גם הרד”ק כתב (תהלים פרק קד פסוק ל): “אמרו קצת חכמי המחקר כי כל חי אחרי מותו יקום, כי הנפשות הם עתידות להתגלגל ולחזור לעולם, אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו, ויהיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. וגדולי הפילוסופים אומרים כי לא תשוב הנפש אל הגוף לעולם, כמו שאמר איוב (שם יד, יב): עד בלתי שמים לא יקיצו. וְלֶאֱמוּנָתֵנוּ אנחנו זרע ישראל והמחזיקים בֶּאֱמוּנָתֵנוּ יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים אשר יְעָדָנוּ בו האל יתברך, ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע“.

וגם בספר מקור חיים (עמוק קכג בענין היבום) כתב, “יש מי שחושב שענין היבום הוא ראיה לגלגול הנפשות, ואומרים כי נפשות עשרות הרוגי מלכות הם נפשו עשרת השבטים … ומביאים ראיות אחרות שאין להם רגלים להשען עליהם, ואותם המאמינים בה מטה לאמונת אומה שקורים פגאנוש, שאומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה, ואם אדם רע הוא, תכנס בגוף הכלב“.

וכמו שכתבנו לעיל, בשם הרמב”ם, שאין לאחר המוות לא תוספת ולא שלימות, ואם אמרת שלאחר המוות אדם חוזר בגלגול, הרי שאפשר לתקן את העוונות אחר המוות. וזה סתירה לכל יסודות התורה והשכל הישר. אלא בגוף שהינו נפטר, באותו גוף יחזור כאשר יקומו כולם מן הקבר.

וכן מפורש בכתוב (בראשית פרק ג פסוק יט): “בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב”. וכתב התרגום יונתן תלמידו של הלל הזקן, “בעמל כף ידך תאכל מזון, עד שתשוב לאדמה שׁמִמנה נבראת, כי עפר אתה ולאדמה תשוב. שׁמִן עפר אתה עתיד לקום ולתת דין וחשבון על כל מה שעשית ביום הדין הגדול“. ע”כ. והרי שבידינו ראיה חותכת וניצחת, מ-לא אחר מרבינו יונתן בן עוזיאל, אשר קיבל כל דבריו במסורה, וקיבל תורה שבעל פה במסורה מבחיר הנביאים הוא משה רבינו, אשר נקרא איש האלהים. וכותב הוא מפורש ומתרגם, שיום הדין והתשלום על העבירות הם לא לאחר הפטירה חלילה, אלא דווקא לאחר הקימה מן הקבר שהוא תחיית המתים, אז מגיע צער הגהינם למי שנפטר בתור רשע שלא עשה תשובה ממעשיו הרעים.

***

“שכר ועונש ל-ג’ חלקים”

וכעת נחלק השכר והעונש לשלושה חלקים:

א) צדיקים – קמים מן הקבר ואין מקבלים יסורים. ועל זה אמר הנביא האחרון אשר היה לעם ישראל (מלאכי פרק ג פסוק יח – כא): “וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ: כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף: וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק: וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת”.

ב) רשעים שיש להם חלק לעולם הבא – קמים מן הקבר ומקבלים יסורים. ועליהם אמר רבי עקיבא – “משפט רשעים בגהינם שנים עשר חודש”. וכדברי רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ה): “וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם, ויש להן חלק לעולם הבא, שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אף על פי שחטאו, שנאמר, “ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ”, “ארץ” – זו משל, כלומר, “ארץ החיים”, והוא העולם הבא, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא”. ע”כ. ומכיון שזה הרשע, קם בתחית המתים, יזכה גם להגיע לעולם הבא. ועל זה ענה דוד המלך למשמיצים אותו ואמר (בבלי בבא מציעא נט.): “ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? – ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא”. כלומר, זה שבא על אשת איש, ולא עשה תשובה, לאחר היסורין יש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים, ולא עשה תשובה, לא יקום בתחית המתים, וממילא אין לו חלק לעולם הבא.

ג) רשעים שאין להם חלק לעולם הבא – אין הם קמים בתחית המתים. ועליהם כתב רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ו): “ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו“. ע”כ. ועל סוג זה של רשעים אמר בדניאל (דניאל פרק יב פסוק ב): “וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם”. והנה מה שאמר, “רבים מישני אדמת עפר יקומו”, הכונה, שחלק יקומו לקבל שכרם הטוב, וחלק יקומו לקבל צער וייסורים, הנקראים בלשון חז”ל, “גהינם”. ויהיה את החלק השלישי, “ואלה לחרפות לדראון עולם”, שלא יקומו מן הקבר, וכהבטחת חז”ל בקבלה המסורה מסיני.

ודע שכתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת עדויות פרק ב): “… וכל אלו קצת אמונות דתיות קדומות, בלתי מוכרחות, גם מצד דרכי הדת, רק בענין קבלות, מהם [קיבלו] שלאחר שנים עשר חודש כלים לגמרי, ומהם [קבלו] שיש להם אחר כן חלק לעולם הבא, כמו שהזכרנו קצת מדרכים אלו במסכת ראש השנה ובפרק חלק”. ע”כ. ודברים חשובים אלו של המאירי הם גדולים ביסודם, ורצונו לומר, שכל מה שאמר רבי עקיבא בענינים אלו, הם אמונות דתיות קדומות שעברו מדור לדור, אמנם לא מוכרחות מצד דרכי הדת, ויתכן שהמשפט של הרשעים יהיה אף פחות מכן. ולפי דעת המאירי אע”פ שהדבר ברור ופשוט שהגהינם הוא בעולם הזה אחר התחיה, אולם לגבי שיעור הזמן, מודיע ואומר שאינו מוכרח לכל אנשי הדת. בכל אופן דבריו לא מפריעים לחקירתינו שאנו עומדים בה ושואלים, מה זה “גהינם”? ומדוע חז”ל השתמשו במושג זה דווקא?

** ** **
“רשב”י ובנו”

והנה מן המפורסמות לכל ישראל, מה שמובא בתלמוד (בבלי שבת לג:) שכאשר רשב”י דיבר כנגד המלכות, רדפוהו וברח הוא למערה עם בנו. וישבו שם שנים עשר שנים. לאחר מכן יצאו מן המערה וראו בני אדם עובדים למחייתם. רשב”י שהיה עמל בתורה, נביאים, כתובים, ובהלכות שהעביר משה רבינו מדור לדור, לא העלה על דעתו שבני אדם יעסקו בחיי שעה ויעזבו חיי עולם. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! כלומר, העניש אותם ה’ יתברך על ראיה והסתכלות זו שלהם על אחרים, שכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ולכן לשון התלמוד הוא כך: “אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף”. ומה פירוש “מיד נשרף“? הנה בוודאי שלא נשרף במציאות, כי זה דבר מליצי ללא ספק. ולפי דעתי באו חז”ל ללמדנו דבר אחר. כי “שריפה” מורה על ביטול הדבר ממציאותו, והעולם מונהג ומנוהל, שבני אדם יעבדו לפרנסתם, ולא רק ילמדו תורה בלבד.

ורשב”י כאשר יצא מן המערה, רצה לבטל ולשרוף כל ענין המלאכה, וכל זה משום שהבין שהכל הבל. אבל הבורא יתברך אין רצונו בכך שאדם רק ילמד ולא יעבוד לפרנסתו. ולכן העניש אותם, והחזיר אותם למערה לזמן לא ידוע. והפעם המלך כבר היה מת, ויכלו לצאת מתי שרצו, אבל לא עשו כן, אלא קבלו הדברים באהבה, והיו וישבים שם שנים עשר חודש, ולאחר שנים עשר חודש, אמרו לעצמם, הגיע הזמן לצאת, ועשו חשבון ואמרו, “משפט רשעים בגיהנם – שנים עשר חודש”. ומהיכן למדו דבר זה? מרבי עקיבא, שהיה רבו של רבי שמעון בר יוחאי, ורבו של רבי מאיר בעל הנס. והיו הם לתלמידיו המובחרים. וכאשר אמרו הם דבר זה, יצתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם. ויצאו לשלום.

והנה קורא נעים, ממעשה זה מוכח שרבי שמעון ובנו, הבינו בהבנה פשוטה שהגהינם נמצא בעולם הזה, שאם לא כן, מה ענין לדמות עצמם ליושבי גהינם? ואיך ידמו עונש ה-“גוף”, לעונש ה-“רוח”? אלא ודאי שהבינו שהגהינם הוא לאחר התחיה. והיום לצערינו, ברור לבני אדם, שגהינם הוא מקום אש מלא חדרים, ובו חותכים את בני האדם ושורפים את נשמתם על העבירות אשר עשו, וכל הדין הזה קורה מיד לאחר הפטירה של האדם. ולפי האמת, כל אלו דמיונות והשערות, וכמו שכתב הרמב”ם ומנה אותם לחמשה כתות בעם ישראל אשר החשיכו והרסו את דת ישראל. (פירוש המשנה לרמב”ם סנהדרין י’ א’).

והנה, המשנה בעדויות הנזכרת לעיל, שבה אמר רבי עקיבא, שמשפט הרשעים בגהינם הוא שנים עשר חודש, ראייתו ממה שנאמר (ישעיהו פרק סו פסוק כב – כד): “כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם: וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כָל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה: וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר”. והנה כל זה המאמר מדבר על תחית המתים ועל מלחמת גוג ומגוג, ופשוט הדבר שאם זה המאמר מדבר על ענינים אלו, אז ודאי כי רבי עקיבא סבר שכל ענין העונש הוא כאן בעולם הזה, לאחר שאדם קם מן קברו.

** ** **
“אין גהינם אלא צער”

והראיה הכי ברורה שגהינם הוא לא מקום, אלא הוא שם המורה על ה-צער והסבל שעובר האדם! הוא ממה שאמרו בתלמוד (בבלי ראש השנה יז.): “פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן – יורדין לגיהנם, ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה, ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו – יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו’ – גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול (מזבל לו). וכל כך למה – מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך, ועליהם אמרה חנה ה’ יחתו מריבו”. ע”כ. והנה עליך לדעת ולהבין קורא נעים, כי כל ענין הגהינם האמור הוא ענין, “צער”, שבא לנקות את האדם ממעשיו. ולכן הדין נותן שיש עבירות שאדם עשה אותם ולא חזר מהם בתשובה, אז הוא צריך לעבור “ניקוי” ומשפט לטובתו. ולכן הפליגו חז”ל במליצה זו, ואמרו, “גופן כלה, נשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחות כפות רגלי הצדיקים”. ורצונם לומר וללמד את האדם, שכשאדם שקוע בעבירות ולא חוזר בתשובה, גופו כלה, נשמתו נשרפת. ואין הוא נחשב לכלום לעומת הצדיקים. והוא צריך התחדשות של ממש בתחיית המתים.

מה שאין כן אצל ירבעם בן נבט וחבריו, שאפילו יעברו כל מיני צער שבעולם שהוא הגהינם, המעשים שעשו אינן כלין, כי אין להם אפשרות להתחדש ולהטהר ממעשיהם הרעים שעשו. וזו כוונתם במה שאמרו, “גהינם כלה והן אינן כלין”. כלומר הצער יעבור מהם, והם עדיין לא יוכלו להטהר. ואם “גהינם” הוא מקום מוחשי, מה שייך לומר, “גהינם כלה” אצלם? אלא ודאי כי גהינם הוא מילה המשמשת את חז”ל לענין צער וסבל. ובאו ללמד שאצלם, אפילו שהסבל יגמר, לא יוכלו להתקן.

והנה כתב הרמב”ם (פירוש המשנה לסנהדרין י’ א’): “אבל גן עדן הוא מקום דשן בכדור הארץ מרובים בו המימות והאילנות, יגלהו ה’ לבני אדם בעתיד ויורה להם את דרכו ויתענגו בו. ואולי ימצאו בו צמחים נפלאים מאד שתועלתם גדולה והנאתם מרובה זולת אלו הידועים אצלינו, וכל זה בלתי נמנע ולא רחוק אלא אפשרותו קרובה ואפילו אלו לא הזכירתו תורה, כל שכן אחר שנתבאר כל זה בתורה ונתפרסם. אבל גהנם הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים. ולא נתבאר בתלמוד תיאור אותו הצער, אלא יש אומרים השמש מתקרבת אליהם ושורפתם, ולומד ממה שנאמר, “כי הנה יום בא בוער כתנור” וכו’. ויש אומרים חום מוזר יווצר בגופם וישרפם, ולומד ממה שנאמר, “רוחכם אש תאכלכם”. והרי מוכח שגם רבינו הבין שהגהינם הנזכר לענין העונש, אינו מקום מוחשי כמו גן עדן. אלא זה הוא כינוי לצער. וממילא נראה כי אותם שנגזר עליהם להיות נידון בה לדורי דורות, אין הכוונה שישרפו לדורי דורות, אלא הכוונה שיהיו בצער לדורי דורות בלי תקנה. כי מה שייך אצלם שריפה תמידית? וזו כוונתם שאמרו (תלמוד בבלי סנהדרין ק:): “במידת פורענות כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה מיד נכוה! אלא, כשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם – כך נותן הקדוש ברוך הוא כח בצדיקים לקבל טובתן”. ובאו חז”ל ללמד שאצל ה’ יתברך, יכול להיות יסורים שלא נגמרים, וכדוגמת אותם רשעים שיהיו נידונין בצער כל חייהם. ומה הוא צערם? שאשמותם לא יכבו! לא יקבלו תקנה על מעשיהם. מה שאין כן אותם הרשעים שעשו עבירות שיש להם חלק לעולם הבא, שאשמותיהם ינוקו על ידי העונש האמור. עוד למדין אנו מדבריו, שאין אדם בעולם, שבאמת יכול לדעת את הצער האמיתי שיהיה לאדם בתחיית המתים ובקבלת הדין. אבל ודאי לנו ב’ דברים: א) העונש הוא אך ורק בתחיית המתים. ב) העונש לא ידוע לאף אחד, אלא משוער.

** ** **
“מדוע השתמשו דווקא במילה גהינם”

וכעת נסיים את המאמר הזה, בחקירה ודרישה אמיתית, מדוע השתמשו חז”ל במילת “גהינם” על מנת להסביר שאדם עובר בזה הדין צער ויסורים? והנה אחר העיון הטוב, הדבר פשוט וברור אצלנו, שמילת, “גהינם”, השתמשו בה חז”ל מאותו מקום שנקרא, “גי בן הנום”. הנזכר ביהושע בנחלת הגורלות (יהושע פרק טו פסוק ח): “וְעָלָ֨ה הַגְּב֜וּל גֵּ֣י בֶן־הִנֹּ֗ם אֶל־כֶּ֤תֶף הַיְבוּסִי֙ מִנֶּ֔גֶב הִ֖יא יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָלָ֨ה הַגְּב֜וּל אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֗ר אֲ֠שֶׁר עַל־פְּנֵ֤י גֵֽי־הִנֹּם֙ יָ֔מָּה אֲשֶׁ֛ר בִּקְצֵ֥ה עֵֽמֶק־רְפָאִ֖ים צָפֹֽנָה”. ותחילה אנו צריכים לבאר מה פירוש המילה, “גיא”. ונסביר כי “גיא” ברבים הוא גֵּיאָיוֹת. והוא שקע צר וארוך הנמצא בין שלוחות הר, הממוקמות משני צדדיו כזה1).