.

***

“ניתוץ הזיותיהם וחומרותיהם של אנשי האפילה המקובלים שר”י”

הנה, יש לא מעט אנשים ונשים שחיים חיי חורבן בשוגג, חיי אישות מפוחדים ולא נעימים, חיי צער על פי הקבלה הארורה והמטונפת מכל, דברים אשר לא שערו אבותינו הטהורים, מקומות אשר לא חשבו האבות שעם ישראל יפול ויגיעו לשפל המחשבה והדעת.

אקדים ואציג אחת מתוך אלף ההזיות של מכשפי האופל שנפלו בתוהו האלילות והטומאה. כתב בספר כף המתים (סימן רמ’ אות סד): “… קודם תשמיש תאחז האשה בוהן רגל ימין של בעלה ואחר כך בוהן ידו הימנית ואחר כך תנוך אזנו הימנית ובשעה שמחזקת תכוין שיסתלקו מעליו השלשה שדים המעוררים התאוה שלא לשם שמים וזהו הסימנים שמסר יעקב לרחל”. ע”כ. מה? מה זה? אדם צריך לעשות את כל ההבלים האלו לפני התשמיש? זה טקס הוצאת שדים מהובלים או תשמיש המיטה? לא הבנתי? איפה הלכתם??!!

.

ונבוא לענין: במאמר קצר זה, ארצה לנתוץ ולשבר את הזיותיהם של המקובלים שר”י, בענין תשמיש המיטה, שלדעת חלק מן המקובלים בהכוונת הארי הלא קדוש ותלמידו המכשף חיים ויטאל, יש לאיש לשמש עם אשתו כאשר הוא לבוש בציצית קטן. כן כן אתם שומעים נכון!! לשמש עם ציצית קטן בשעת מעשה התשמיש!!

.

והלא יאומן כי יסופר קרה להם, שהמקובלים עצמם מעיזים לחלוק על הברית החדשה הזוהרית הטמאה, כי סבורים הם, שגם לדעתו של מכשף האופל, צריך לשמש מטתו ללא בגדים, כלומר שסבורים הם שדעתו של מחבר טינוף הזוהר, צריך שיהיה האדם דבוק עם אשתו בבשר אחד ללא בגדים כלל! אלא שאחר העיון, נראה שלא הבינו בעצמם את דברי המכשף, כפי שנראה בהמשך הדברים, שלדעת ספר האופל, מי שמשמש ללא בגדים הם בכלל האלילים הקבליים!! האלהים של מכשפי האופל! וכלל לא אמור דיבור זה בספר האופל על בני אדם! ולא הבינו המקובלים את דברי נביא השקר המסית והמדיח, וחשבו שלדעתו צריכים האיש והאשה לשמש ללא בגדים כלל. בכל אופן, סוברים המקובלים שר”י שצריך בשעת תשמיש האיש, להיות עם ציצית קטן ואין לו להסיר אותה אפילו בשעת תשמיש!

.

ובסוף זה המאמר נציג את הבל דבריהם, ונוכיח את בורותם ומינותם הנגעלת מכל!

.

“שארה כסותה ועונה”:

אמר ה’ בתורה וציוה (שמות פרק כא פסוק א – יא פרשת משפטים): “וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם … וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים: אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לא ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ: וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ: אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע: וְאִם־שְׁלָ֨שׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף”. ע”כ. והנה ציוה ה’ בתורה ואמר, שכל אדם הרוצה לקחת אשה אחרת על אשתו הראשונה, חייב לדאוג לאשה הראשונה בג’ ענינים, והם, “שארה“, “כסותה“, “עונתה“. כלומר, שמאלו שלושת הדברים אסור לו לגרוע ממנה לעולם! ואם יגרע ממנה, ישלם לה כתובתה ויוציא.

.

ויש לשים לב לתנאי זה, שאין זה תנאי מקסימלי, אלא תנאי מינימלי, כמו שאמר, “אם אחרת יקח לו”, כלומר, תנאי מינימלי שאדם חייב לאשה אשר הוא מקדש והיא נמצאת תחת חסותו! שכן חובת הבעל לאשתו מלבד הדברים האלו, הוא לשמחה בכל אשר ידו, כמו שאמר (בראשית פרק ב פסוק כא – כד פרשת בראשית): “וַיַּפֵּל֩ יְיָ֨ אֱלֹהִ֧ים׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה: וַיִּבֶן֩ יְיָ֨ אֱלֹהִ֧ים׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם: וַיֹּאמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת: עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד“. ע”כ.

.

וההדבקות האמורה כאן בתורה, היא גם על דרך המוסר, וגם על דרך המציאות, שהקרבה בין האיש והאשה, צריכה להיות בפן המוסרי, שיעשה רצונה והיא תעשה רצונו, שימלא את רצונותיה וחשקיה בדברים אשר היא אוהבת.

ובפן המציאותי, שידבק בה, יאהב אותה, יעריך אותה, יבוא אליה ויתקרב אליה לפני מעשה התשמיש עצמו, וכן במעשה התשמיש עצמו ישמש עמה באהבה ולא רק שיפיק רצונו בלבד, וכן שלא יגנוב דעתה ויבוא על אשת חבירו חלילה, כלומר שלא יבגוד בה! כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה פרשה יח סימן ה): “… שנא’ ודבק באשתו ולא באשת חבירו ולא בזכור ולא בבהמה“. ע”כ.

ולדעתי יש כאן קצת רמז גם ברובד המציאותי המורגש בדגש, במה שאמר, “והיו לבשר אחד“, והוא, שבשעת תשמיש צריכים הבעל והאשה להיות דבוקים אחד לשני בדיבוק בשר ללא חוצץ, ולא חלילה שישמשו מיטותיהם בלבושיהם, ואפילו לא בלבוש מועט, אלא צריכים להיות ערומים באופן שהחיבור ביניהם יהיה ללא לבוש כלל.

וכן אמר מיד, “וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ”. והרי שבמעשה זה הדגיש ואמר, שמעשה התשמיש היה ללא בגדים כלל! ואף שעיקר הלימוד בענין זה, בא ללמד שהיה אצלם התשמיש כמו אכילה ושתיה, כי לשם שמים כיוונו בלבד, ולכן לא התבוששו. בכל זאת גילה הכתוב כי מעשה התשמיש כאן היה במצב שהיו שניהם ערומים לגמרי.

וזה ענין חשוב מאוד במעשה התשמיש בין האיש והאשה, וביתר שאת אצל האשה, כי האשה, עיקר הנאתה הוא בפן הרגשי, הפסיכולוגי. ואשה שמרגישה שבעלה משמש עמה ללא אהבה עזה וחזקה, ללא רצון שהחיבור ביניהם יהיה מושלם, אלא מרגישה שהגבר עושה זאת רק משום חובה, או משום שרוצה לפרוק את עצמו מפני המראות שראה בחוץ, היא לעולם לא תוכל להנות באמת ממעשה התשמיש ולהפיק תאוותה! וזה צער גדול מאוד בשביל האשה. ולכן אמר בתורה והדגיש, “שארה … לא יגרע“, כלומר, שלא יגרע האדם מדיבוק הבשר אליה, ולא ישמש עמה בבגדים ואפילו לא בבגד אחד, כי יש בזה גנאי גדול בפן הרגשי כלפי האשה.

ובשונה מהגבר, שהגבר מפיק את הנאתו במציאות הדבר יותר מרגש הדבר, לכן אזהרה זו חוזרת כלפי הגבר, שהוא לא ימנע מאשתו את ענין הרגש, האהבה, המילים חמות. וביותר יש לתת דגש, שמעשה התשמיש בין האיש והאשה מקרב מאוד את האהבה והאחווה, ומעלה בכמה רמות את היחסים ביניהם, ולכן אין ראוי שאדם יבוא על אשתו מיד ויסיים את מעשה התשמיש באופן שיראה כ-“ניצול“! אלא ידבר עמה לפני המעשה, ויפייס אותה במילים חמות, ויעשה כל מה שלפי דעתו יגרום להנאתה.

ולכן כתבו חז”ל ורבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט): “אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות”. ע”כ.

.

“ישמש עם האשה לדעתה ומתוך שיחה ושמחה”:

וכן כתבו חז”ל ורבינו הטהור (רמב”ם הלכות אישות פרק טו הלכה יז – כ): “וחובה על כל איש לקנאות לאשתו, אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, ולא יקנא לה ביותר מדאי, ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה“. ע”כ. שימו לב למילותיו הטהורות של רבינו, “אלא לדעתה, ומתוך שיחה ושמחה”, מה פירוש לדעתה? רק כאשר היא רוצה מהלב לשמש עם בעלה, ועושה זאת מתוך שיחה, מילים חמות, שיראה לה אהבתה, ויפנק אותה בכל דרך שאפשר! וכמו שסיים הרמב”ם וכתב, “ומתוך … שמחה“!. ובוודאי שכאשר יהיה מעשה התשמיש בדרך הזו, תרבה האהבה בין האיש והאשה, ויהיו לבשר אחד!

עוד כתב רבינו (הלכה יט – כ): “וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח“. ע”כ.

.

“קירוב הבשר בשביל האשה זה העיקר”:

וכאות וראיה לדברי, שהאשה מגיעה לסיפוקה יותר מהפן הפסיכולוגי, הרגשי, ובפרט מדיבוק הבשר, ראה מה שהזהירו חז”ל ורבינו בענין נשים המשחקות זו עם זו, כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ח): “נשים המסוללות זו בזו אסור. וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו, שנאמר, “כמעשה ארץ מצרים לא תעשו”. אמרו חכמים, מה היו עושים? איש נושא איש, ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל, לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן“. ע”כ.

ומוכח, שאע”פ שאין תשמיש בין הנשים, כלומר אין ביאה, כמו שכתב הרמב”ם, “והרי אין שם ביאה כלל“, עדיין נשים נהנות ממעשה זה! ואם תשאל, כיצד נהנות הנשים במעשה זה? אלא הענין כפי שכתבנו, שעל ידי דבקות הבשר ביניהם ורגש האהבה, מתעוררות הן לתאווה ונהנות במעשה זה. מה שאין כן אצל האיש, ולכן הזהיר אצל האיש ואמר (ויקרא פרק יח פסוק כב פרשת אחרי מות): “וְאֶ֨ת זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא”. ולא דיבר אצל האיש בענין “חיכוך הבשר“! כי אצלו אין זה עיקר התכלית, אלא אמר, “ואת זכר לא תשכב משכבי אשה”, כלומר, שהזהיר הבורא שלא יבוא האיש על איש אחר כמו שבא על אשה, כי עיקר הנאתו של האיש הוא במעשה עצמו ולא בחיכוך הבשר דווקא.

ולכן ענין דיבוק הבשר, הרגש, אהבה, מילים חמות, ועשיית כל מעשה של הנאה כלפי האשה, כל זה הוא בכלל מצות התורה במה שאמר, “שארה … עונתה … לא יגרע“!

.

ואמר (מלאכי פרק ב פסוק יד): “וַאֲמַרְתֶּ֖ם עַל־מָ֑ה עַ֡ל כִּי־יְיָ֩ הֵעִ֨יד בֵּינְךָ֜ וּבֵ֣ין׀ אֵ֣שֶׁת נְעוּרֶ֗יךָ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ בָּגַ֣דְתָּה בָּ֔הּ וְהִ֥יא חֲבֶרְתְּךָ֖ וְאֵ֥שֶׁת בְּרִיתֶֽךָ“. ודיבר כאן בפסוק זה, על ענין הבגידה באשת האדם, כמה מאוס הדבר אצל ה’, והודיע ואמר, “כי ה’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה”, ואיך עשית זאת? הרי היא חברתך! היא אשת בריתך! ואמר שלמה המלך (קהלת פרק ט פסוק ח – ט): “בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר: רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ“. ע”כ.

וכתב הספורנו, לא יגרע – שאין מותר להרבות נשים אלא היכא דמצי למיקם בספוקייהו (יבמות פרק הבא על יבמתו) באופן שלא יגרע את הראוי לראשונה“. ע”כ.

.

“מרידה חלקית = שמה מרידה”:

והנה בתלמוד לימדו, שמרידה חלקית שמה מרידה. כלומר, יש מרידה בעצם הדבר, ויש מרידה באיכות הדבר. התלמוד מבאר שכאשר אמר ה’ בתורה, “שארה … לא יגרע“, במקרה זה מדובר אפילו במרידה באיכות הדבר. והנה גם התלמוד מבין בפשטות, שמכיון שאצל האשה עיקר הנאה מן התשמיש הוא ברגש, במילים, ובחיכוך הבשר. לכן אמרו חז”ל באופן שלא משתמע לשתי פנים (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מח עמוד א): “… תני רב יוסף: שארה [=לא יגרע] – זו [=ציווי לענין] קירוב בשר [=שיהיה בין האיש והאשה בשעת התשמיש, שיהיו דבקים אחד עם השני בבשריהם ולא בלבושם], שלא ינהג בה מנהג פרסיים, ש[הם] משמשין מטותיהן בלבושיהן. [=כלומר, רב יוסף מסביר, שכאשר ציוה ה’ יתברך על האיש את התנאים המינימלים שהוא חייב לאשה, אחד מהם היה, שכאשר ישמש עמה, לא ישמש עמה על ידי לבוש מסויים, אלא צריך להיות מחוסר בגדים במעשה התשמיש, ואם לא יעשה כן, הרי הוא עובר על מה שכתוב בתורה, “שארה … לא יגרע”]. מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ונותן כתובה“. ע”כ.

שימו לב, האומר שהוא לא משמש עם האשה אלא בבגד מסויים שהוא לבוש בו, חובה עליו לגרש את אשתו ולשלם את כתובתה! והרי שפשוט הדבר, כי הענין הזה של תשמיש המיטה עם לבוש, גורע הוא לאשה! שכן אמרו רבותינו, “האומר אי אפשר אלא אני”…  משמע שזו בקשה שבאה מצד הבעל ולא מצד האשה. וחז”ל ירדו לסוף דעת התורה ולסוף דעת הבריות, שאין לאשה הנאה אלא בקירוב בשר בלבד. ובתשמיש עם לבושים, יש בזה הרחקה ואף חוסר נעימות מצד האשה, שמראה עצמו שבועל להנאתו בלבד, ואינו רוצה בטובתה של האשה, שהנאתה זה קירוב בשר כמו שכתבנו לעיל. ולכן יש טענה לאשה שיכולה לטעון שיוציא אותה ויתן כתובה, אע”פ שמשמש עמה.

.

וכתב בבית הבחירה למאירי (מסכת כתובות דף מח עמוד א): “ואף לענין עונה לא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהם בלבושיהם וכל האומר אי אפשר אלא בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה“.

וכתב הרמב”ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רסב): “והמצוה הרס”ב היא שהזהיר קונה אמה העבריה מענות אותה אם נשאה. רצוני באמרי מענות אותה שיחסור אותה מזונה או כסותה או ימנע ממנה עונתה על צד הענוי וההכאבה. והוא אמרו יתעלה (שם) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וזאת האזהרה בעצמה תכלול כל מי שישא בת ישראל שלא יענה אותה בדבר מאלו השלשה דברים על צד ההכאבה והצער. והוא אמרו יתעלה באמה עבריה שהזהיר שלא למנוע ממנה שארה כסותה ועונתה כמשפט הבנות יעשה לה. כבר הודיענו כי משפט הבנות הוא שלא ימנע מהן שאר כסות ועונה. והוא אמרם במכלתא וכי מה למדנו למשפט הבנות מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ושם אמרו שארה אלו מזונותיה כסותה כמשמעה עונתה זו דרך ארץ”. ע”כ.

וכתב במקום אחר (רמב”ם הלכות אישות פרק יד הלכה ז): “אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה”. ע”כ.

ודין המשמש בלבוש שווה למי שמונע מאשתו מצוות עונה, ואין הבדל בין שהמרידה נעשית בעצם הדבר או באיכות הדבר, ואצל האשה תשמיש עם לבושים אינו תשמיש כמו שצריך, ואין היא יכולה להגיע לידי הנאה במעשה זה, ולכן אמרו חז”ל שיוציאו וישלם את כתובתה.

.

“עושה אדם באשתו כל מה שרוצה”:

והנה רבינא ורב אשי, היה חשוב להם להביא בתלמוד וללמד, שמותר לאדם לעשות באשתו כל מה שרוצה, ושלא יביא אדם עצמו לידי איסורים שלא נאסרו מעולם. ולכן אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד א): “אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד’ דברים סחו לי מלאכי השרת [=תלמידי חכמים]: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם [=האשה למעלה והוא למטה], אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום [=של האשה]. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום … א”ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי [=ואינם להלכה], אבל אמרו חכמים, אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד. אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? [=מי אלו מלאכי השרת שהזכיר בן דהבאי?] רבנן [=הם תלמידי חכמים], דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי! ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת“. ע”כ.

ולמדים אנו, שכל דעותיו או דעותיהם של כמה אמוראים שרצו להחמיר ולהגביל מעשה תשמיש בין האיש והאשה, נדחו מכל וכל, וחלילה לספוק כמו רבי יוחנן בן דהבאי! אחר שרבי יוחנן האמורא מחבר תלמוד הירושלמי, דחה את דבריו, וכתב במפורש, “אין הלכה כמוהו“, והוסיף ואמר, לא רק שאין הלכה כמוהו, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, כך היא ההלכה. וכמובן, כל המביא את דבריו של רבי יוחנן בן דהבאי להלכה, מרים יד בתורת משה, ומחמיר על עם ישראל דברים שאסור להחמיר עליהם, וממרא מדעתו את בית הדין הגדול שבירושלים!

ולכן הרמב”ם כותב ומביא להלכה ובכך דוחה את כל חומרות ההבל, בזה שכתב (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט): “אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות”. ע”כ. כמה שכלו של רבינו היה זך, ולא החמיר על עם ישראל הבלי הבלים.

.

ושוב ספר שולחן ערוך אשר החטיא את עמינו והוליך אותם אחר התוהו כמו שכתבנו כל זה כאן, בעקבות הליכתו אחר ספר הזוהר, הליכתו אחר הראב”ד והזיותיו, הליכתו אחר התוספות ופסקיהם הקלושים ופלפולי הסרק העקושים, בכך גרם ר’ קארו למכשול ענק, והביא להלכה וכתב את המילה, “אסור”! כן כן, ר’ יוסף קארו חולק על תלמוד מפורש, וכותב אסור על מה שלא אסור! (שולחן ערוך או”מ הלכות קריאת שמע ותפילה של ערבית סימן רמ סעיף ד – ה): אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: והצנע לכת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, יז) זו הבושה, לבלתי תחטאו (שמות כ, כ) ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה, וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשותיכם … הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות; שמשו שניהם כאחד, זו דרך עקש”. ע”כ.

מה??!! הרמב”ם כתב מפורש, “אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה“. ע”כ. לפי שיטתו של ר’ קארו, הרמב”ם החטיא את עמינו, שהרי כתב, “ומנשק בכל איבר ואיבר שירצה”!! וכתב, “כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”? וכיצד השולחן ערוך פוסק על פסקו של רבינו וכנגד פסקם של חז”ל, ומעלה את המילה, “אסור”?! וכי יש עזות יותר מזו? יש עזות יותר מלומר שהרמב”ם הכשיל את עמינו?! ובמילים אחרות, השולחן ערוך פוסק להלכה ללא מסורת! וכותב אסור על דבר שלא נאסר כלל!

ויתירה מזו, הרי גם דבריו של רבי יוחנן בן דהבאי, לא נזכר בהם לשון של איסור! אלא לדעתו זה מה שקורה כשעושים את המעשים הללו, ואינם להלכה ואינם להוראה. וכבר ידוע מי שממרה את דבריהם של בית הדין הגדול שבירושלים ופוסק היפך דבריהם, כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ממרים פרק א הלכה א – ב): “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר [=לא אחרים! לא התוספות, לא היתירות, לא החסרות, לא הראב”ד וגם לא הרמב”ם עצמו! אלא בית דין הגדול הם עיקר] תורה שבעל פה, ו[רק] הם עמודי ההוראה, ו[רק] מהם חוק ומשפט [=אסור או מותר] יוצא לכל ישראל.

ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר, “על פי התורה אשר יורוך”, זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן [=כל מי שמתיר מה שאסרו הם, או כל מי שאוסר מה שהתירו הם], עובר בלא תעשה! שנאמר, “לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” [=בדיוק כמו שספר שולחן ערוך עשה ופסק, וסר מדרכם!] … שכל חכם שמורה על דבריהם [=כמו שעשה בספר שולחן ערוך], מיתתו בחנק, שנאמר, “והאיש אשר יעשה בזדון” וגו’.

אחד [החולק על] דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה. ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו, אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, “מכל הדבר אשר יגידו לך”, זו הקבלה [למשה מסיני] שקבלו איש מפי איש“. ע”כ.

.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה א – ב): “מי שאינו מודה בתורה שבעל פה [=ביחס לכל האמור שכתב למעלה], אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול“. ע”כ.

.

ומכאן הינך למד, שבשעה שספר שולחן ערוך פסק, “אסור להסתכל באותו מקום … וכל שכן הנושק שם”. הרי הוא ממרא את בית הדין הגדול שבירושלים! שמפורש אמרו חז”ל בתלמוד, “אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה”. אמנם, ספר שולחן ערוך החליט, שהדבר אסור בניגוד גמור לדעתם של חז”ל ולדעתם של רבינא ורב אשי, שעד זמנם היה בית דין גדול ועל פיהם ישק דבר!

.

והניף רבינו ידו וחיזק ענין זה ללא פחד, וכתב בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות.

לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע ומוליד חורבן! שכאן כאשר התיר מה שאסור, הרי הוא עוקר הלכה. וכאן כאשר אסר מה שמותר, הרי הוא עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה, שהרי כל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר [=כמו שנהג השולחן ערוך], מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

ודברים אלו של רבינו צריכים להיות חקוקים וברורים אצל כל מורה הוראה! שפעמים נדמה למורה הוראה, ובפרט אנו האנשים שהתעוררו לשקר ספרי האפילה והחשיכה, לשקר הקבלה הארורה והטמאה מפי הגבורה, לחומרות האחרונים, מחוייבים אנו להודיע היכן יש עיוות וחומרה שאינה צריכה! שהרי מי שאוסר על עצמו דבר שהוא מותר, בידיעה ומחשבה שזה אסור, הרי הוא מעוות ועוקר מסורת ותורה שלימה! ולכן אף שבעיני בני אדם לאסור דבר מותר נראה בסדר, ולהתיר דבר אסור נראה רע! רבינו מלמדנו שאין הפרש ביניהם! שאפילו בשביל “להציל”, “לשמור”, אסור להשאיר בני אדם על המחשבה שמה שמותר על פי הדין ומשפט התורה הוא “אסור”, כי אז יהיו טועים ומטעים!

.

ולכן, כוונתו של השולחן ערוך לא מעלה ולא מורידה בענין זה, בפסק זה שפסק מלבד פסקי המינות שהביא בשולחנו, הרי הוא בכך המרה את בית הדין הגדול שבירושלים, ועקר תורה מישראל. וקל להבין.

.

“ארבעה דברים הקב”ה שונאן”:

.

ואמרו בתלמוד (בבלי מסכת נדה דף טז עמוד ב): “אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן; הנכנס לביתו פתאום [=שמבהיל את האנשים הנמצאים בבית], ואצ”ל – לבית חבירו. והאוחז [בכל כף ידו] באמה ומשתין מים. ומשתין מים ערום לפני מטתו [=יש בזה מיאוס וגנאי גדול], והמשמש מטתו בפני כל חי”. ע”כ.

.

והנה במדרש ויקרא רבה (ויקרא רבה פרשת אחרי מות): נזדמן להם גרסא משובשת, וכך אמרו: “מ’ ר’ שמעון בן יוחי ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן. האוחז באמתו ומשתין, והמשמש מיטתו ערום, והאומר דבר שבינו לבין אשתו בפרהסיא, והנכנס לתוך ביתו פתאום, ואין צריך לומר בתוך ביתו של חבירו”. ע”כ. והנה מה שהובא גרסא, “והמשמש מיטתו ערום”, נראה בוודאי כי גרסא משובשת נזדמנה כאן. שכן מבואר בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת שבת דף סב עמוד ב): “אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, ומזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו”. וענין המשתין מים בפני מיטתו, הובאה בשתי מקומות בתלמוד, וענין המשמש מיטתו ערום, לא הובא בשום מקום בתלמוד, אלא המקור הראשון לכך הוא המדרש הנזכר, ובוודאי טעות סופר ושיבוש הוא.

.

וגם התוספות הזכירו שהמקום היחיד שנזכר גרסא זו הוא רק במדרש, כמו שכתבו (תוספות מסכת נדה דף יז עמוד א ד”ה ומשתין מים): “ומשתין מים ערום לפני מטתו – דאמר בשבת (דף סב:) דקשה לעניותא. ויש ספרים דגרסי הכא משמש מטתו ערום, וכן הוא בויקרא רבה. וטעמא שיש לו להיות צנוע בשעת תשמיש כדאמרינן בנדרים (דף כ.)”. ע”כ. וגם המאירי נמשך אחר גרסא זו שלא הובאה אצל רבותינו, וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת נדה דף טז עמוד ב): “ואף רבותינו אמרו בשם ר’ שמעון ארבעה הב”ה שונאן ואף אני איני אוהבן הנכנס לבית פתאום והאוחז באמה ומשתין והמשמש מטתו ערום ר”ל שלא יתכסה בטליתו או בבגדים המוצעים על מטתו והמשמש מטתו בפני כל חי ר”ל שיש בו דעת כגון לפני עבדיו ושפחותיו ובני ביתו ומ”מ לפני שאר בעלי חיים או אף בפני תינוק שאינו יודע לדבר מותר”. ע”כ.

אלא, שגם המאירי וגם התוספות הבינו, שאף לגרסא זו, אין הכוונה, ערום, שישמש עם בגדיו, אלא כוונתם שיכסה עצמו בשעת התשמיש בשמיכה או בטלית מעליו.

אלא שדברי התוספות גם הם סותרים לגמרי את גרסת התלמוד, “משמש מטתו ערום“, שכן התוספות מפנים לתלמוד בנדרים כראיה לגרסא משובשת זו, אמנם שם נדחו מכל וכל טענותיו של רבי יוחנן דהבאי, ומכיון שכך, ממילא נדחתה הגרסא המשובשת של, “משמש מטתו ערום”, ואין זה להלכה כלל. ולכן הרי”ף והרמב”ם לא הביאו דין זה להלכה. ולפיכך מותר לאדם לשמש עם אשתו ערום, ואין הוא חייב לכסות עצמו בשום כיסוי. כל שכן ועל אחת כמה וכמה שלא ילבש שום לבוש עליו חלילה וחס, כי בכך יצטרך להוציא את אשתו ולשלם לה כתובתה!

.

כתב בספר בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בראשית סעיף ט): “יזהר שלא יסיר הטלית קטן מעליו בשום זמן, הן בעת שינה הן בעת תשמיש המטה, ורק כשיכנס למרחץ יסירנו. ואם נכנס לבית הכסא ואין עליו בגד עליון המכסה את ט”ק, אז יכסה ויצניע הציציות שבו, שלא יהיו תלויים להדיא בגילוי”. ע”כ. כלומר, לפי דבריו מובן, שאף בשעת תשמיש צריך להיות האדם לבוש!! כן כן!! בניגוד גמור לדעת התלמוד, בניגוד גמור לדעת ההלכה, פוסק בן איש חי שאדם צריך לשמש עם אשתו בלבושו!

וכתב בספר כף החיים (סימן רמ’ סעיף ט’ אות ס’): “יש לומר דסינר שאני [=מותר] דאינה כל כך מכוסה, ועוד יש לומר בשניהם מרוצים הוי מדת צניעות, וכן כתבו התוספות … דהקב”ה שונא המשמש ערום. מיהו בספר התיקונים [=בספר האופל הפגאני] תיקון נח, כתב שצריך דווקא שיהיו שניהם ערומים ולא יהיה חוצץ ביניהם שום דבר. ע”ש. וכן כתב בספר ראשית חכמה … ומפרש דמה שהקב”ה שונא למשמש ערום, היינו ערום בלא כיסוי [מעליו]. ע”ש. אמנם ממה שכתב בשער הכוונות [=המשגלים] … שאין זמן שיהיה פטור מן הציצית קטן אלא דווקא במרחץ, משמע דאין לשמש ערום, דהא צריך שיהיה עליו טלית קטן גם בשעת תשמיש“. ע”כ.

.

והנה איני מאמין למה שקראתי כאן, כמה עיוותים נוראיים! והראשונה, מה שכתב, “יש לו דסינר שאני דאינה כל כך מכוסה”, ולא נחת ולא הבין דברי התלמוד ודברי רבותינו, שיש ענין במעשה התשמיש שהאיש והאשה יהיו ערומים לגמרי! ערומים!! מה לא מובן? מה קשה? מדוע כל הזמן להחמיר על עם ישראל? מדוע להמציא המצאות? מדוע להרוס את חייהם של בעל ואשה ולהכניס הזיות שיהרסו חיי אישות שלימים?

ועוד מה שכתב, “ועוד יש לומר בשניהם מרוצים [מותר] דהוי מדת צניעות“! חלילה וחס לעשות או לעודד הוראה שאמרו בתלמוד להיפך ממנה! שהרי גינו את מנהג הפרסיים, ואמרו שמנהג זה אינו טוב, ולא יעזור כאן ריצוי, כי הריצוי הוא כפי יכולת השכנוע, ובכל פרט קטן שישכנע האדם את אשתו שזה מועיל וטוב, תתרצה לו כלפי חוץ, אבל בתוך תוכה תסבול סבל גדול! ונכשל הוא כשל גדול מאוד. ועוד במה שכתב, שה’ יתברך שונא למשמש ערום. ולא הבין כוונת גרסא זו, שגם לגרסא זו, אין הכוונה שישמש עם בגדיו או בסינר ביניהם! אלא שיהיה מעליו!

ומה שסיים בשם שער המשגלים, מוכח מדבריו שחשש למינותם של המקובלים ולאזהרותיהם הכושלות, ובכך משמע שיש לאיש לשמש עם אשתו עם ציצית קטן!! וזהו אסון נוראי, לשמש עם האשה כאשר יש חוטים, צמר שחוצץ ביניהם? מה זה השטות הזו? וכי תורה נתנה למלאכי השרת? דבריו הבל הבלים!

.

והנה, נראה שהמקובלים הארורים גם את דברי המכשף הזוהרי לא הבינו, כי כל דיבורו אמור כלפי היחוד העליון של האלילים הקבליים הטמאים, ולא מדבר ספר האופל על התשמיש של האיש והאשה הגשמיים. כמו שכתב (תיקוני האופל תיקון חמשים ושמונה): “תִּקּוּן שְׁמוֹנָה וַחֲמִשִּׁים [=מבינים? ה’ יתברך צריך תיקונים שיהיו בעולם למענו!!], בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי”ם, “אֶת” [שימו לב לעורמתו של המכשף הארור הלזה, הוא דורש, “את” לרבות!! ריבוי כלפי האל יתעלה שמו!!! חירוף וגידוף כלפי שמים!! בראשית ברא אלהים “את”, מי זו “את”? מסביר הפגאני, שאת זו] בַּת יְחִידָה, הִיא בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה, אֶת הָאָמָה שֶׁלָּהּ, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר וַיַּפֵּל יהו”ה אֱלֹהִי”ם תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וְכוּ’, מַה זֶּה וַיִּסְגֹּר? פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, מַה זֶּה וִירִיחוֹ? זֶהוּ הַיָּרֵחַ שֶׁהוּא הַגּוּף שֶׁלָּהּ [=גוף??? כלפי שמים? גוף של אשה?], הָאָמָה מִבַּת הַמֶּלֶךְ, שֶׁהִיא הַנְּקֻדָּה שֶׁלָּהּ, סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִבִּפְנִים כְּמוֹ זֶה.

… וְעוֹד וַיִּבֶן, לְשׁוֹן וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה, הַבִּנְיָן שֶׁל יִבּוּם, וּכְמוֹ שֶׁהַנְּקֻדָּה הַזּוֹ הִיא סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת, כָּךְ צְרִיכָה הַבַּת [של הבורא], שֶׁהִיא בְתוּלָה [=בתולה? כלפי שמים יש בתולים?], לִהְיוֹת סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת בְּבֵית אָבִיהָ, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, זוֹ בַּת הָעַיִן, סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת בָּעַיִן, וּשְׁלֹשָׁה גְוָנִים סוֹבְבִים אוֹתָהּ, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ”ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר, וּכְשֶׁהוֹרִיד לָהֶם מֹשֶׁה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל מִמֶּנָּה, אָמַר, הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה, שְׁלֹשֶׁת יָמִים כְּנֶגֶד שְׁלֹשֶׁת הַגְּוָנִים שֶׁל הָעַיִן, וְהִיא טְמִירָה וְנִסְתֶּרֶת בָּהֶם, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ בָּהֶם, עַד שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה מֵהֶם.

וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה מֵהַלְּבוּשִׁים הַלָּלוּ, מִתְיַחֶדֶת [=הבת האלילה הנזכרת] עִם בַּעְלָהּ בְּקֵרוּב בָּשָׂר. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹּאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת, עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. שֶׁכָּךְ הַדֶּרֶךְ לְהִתְיַחֵד זָכָר וּנְקֵבָה, בְּקֵרוּב בָּשָׂר, וְזֶה הַדִּבּוּק שֶׁל הַיִּחוּד שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ, וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁכְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל וּמְיַחֵד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם שְׁכִינָתוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר. [הבנתם? לא מדובר על תשמיש של איש ואשה בכלל!! אלא מדובר בתשמיש של אלהים עליונים!! מדובר על תשמיש של אלהים בעל ואשה בשמים, הנעשה כאן על ידי תפילה של האדם, וכאשר הוא מתפלל לא חוצץ בינו לבין הקיר, כך הוא זוכה שהבורא משמש עם אשתו ללא בגדים!!], שְׁכִינָתוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה פֵּרוּד וְקִצּוּץ בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ, וְסוֹד הַדָּבָר [=שהרי נאמר על קצר אפים ונוקבא], וַיִּהְיו שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, עֲרֻמִּים בְּקֵרוּב בָּשָׂר בְּלִי לְבוּשׁ כְּלָל, וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ כְּאֶחָד בְּלִי לְבוּשׁ כְּלָל, נֶאֱמַר בּוֹ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךְ וְהָיוּ עֵינֶיךְ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךְ”. ע”כ. ימח שמם ויאבד זכר זכרם של מכשפי האופל!!

לא יאומן כי יסופר, והמקובלים כלל לא הבינו את דברי המכשף הזה, ולא נחתו לסוף דעתו, ולכן הארי הלא קדוש סבר שהאדם צריך לשמש עם ציצית קטן עליו! כי ידע שאין סתירה בינו לבין ספר האופל בכלל! כי התשמיש האמור כאן הוא כלפי האלילים הקבליים הארורים קצר אפים ואשתו נוקבא הטמאה!!

.

כל דבריהם נידחו מכל וכל, ברוך ה’ אשר נתן תורת אמת לעמו ישראל, ברוכים בעלי המשנה והתלמוד, ארורים מכשפי הזוהר הטמא! ברוך רבינא ורב אשי הטהורים שזיכו אותנו לדעת מקצת מן האמת!!

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.