.

***

“איסורי קריבה בין איש ואשה”

הנה, נתבקשנו לחקור ענין מסוים בהלכות אישות בין איש לאשה. והוא, האם מותר לבני זוג כאשר האשה פירסה נידה, האם מותרים הם לישן תחת אותו בסיס, כלומר, האם מותר להם לישון במיטה אחת ללא נגיעה אחד בשני, לא על ידי בשרם, ולא על ידי לבושם, ואפילו במצב שאין השמיכות נוגעות זו בזו. כלומר, האם מותר לאשה ואיש לישון ביחד תחת אותו בסיס באופן שאין שום נגיעה ביניהם כלל, בין בבשר, בין בבגדיהם, ובין בשמיכה שכל אחד ישן בתוכו?

.

בפתח מאמר זה נזכיר ונאמר, שהמסקנה לא תשנה את העובדה, שאסור לאף מורה הוראה ורב בישראל לצוות על קנית – “מיטה יהודית”, מכיון שאין ציווי כזה לא מהתורה שבכתב, ולא מהתורה שבעל פה, ולכן ציווי שכזה יהיה בגדר, “הוספה על המצוות“. ואם במסקנה יצא לנו, שאסור לאיש ואשה לישון תחת אותו בסיס, הוא בשמיכה שלו והיא בשמיכה שלה, אז פירוש הדבר הוא, שהם צריכים לישון בנפרד, ויקיימו את זה בכל דרך שהם רוצים. אם רוצים, יקנו מיטה עם שתי מזרונים, ויפרידו את המזרונים בשעה שהאשה נדה. אם רוצים, כל אחד ישן בחדר אחר. במילים אחרות, אין חובה לקנות מיטה יהודית, ואין שום ציווי כזה.

.

אלא שאם רוצים לקנות הזוג מיטה יהודית, ונוח להם זה הפתרון, יעשו ככל העולה על רוחם. ואם יודעים שעל ידי קנית המיטה יהודית בהפרדת המיטות יכולים לבוא לידי גירוי מסויים, ישנו בחדרים נפרדים.

.

הדברים הטובים שבמיטה יהודית:

א) הילדים לא שמים לב לשינוי של ההורים, שכל אחד ישן בנפרד בימי נדותה.

ב) הגבר ישן בנוחות במיטתו ולא זרוק בסלון ביתו וכו’ או שלא זרוק על מזרון ברצפה.

.

החסרונות במיטה יהודית:

א) חוסר נוחות לבני אדם לישן על שתי מיטות מחוברות שלא בשעת נידה.

ב) שיעור הריווח שצריך להיות בין שתי המיטות בשעת נדה. בשום מקום לא מבואר שיעור הריווח שצריך להיות בין שתי מיטות. וזאת מפאת העובדה, שאם והיה ונסבור שאכן אסור לאיש ואשה לישן הוא בבגדו והיא בבגדה. הנה הפרדה זו צריכה להיות בגדר, שהאדם יהיה רחוק מן הערוה.

ולכן, יש אנשים בדורינו הסוברים, שבמיטה יהודית מספיק הפרדה בין שתי המזרונים של ריווח כלשהו. והנה באופן זה לא יצאו מכלל סכנה של גדר “קרבה לערווה”, שכן כאשר חז”ל גדרו והרחיקו בין איש לאשתו בשעת נדה בדברים אלו, היתה כוונתם להרחיק מן הערווה, ומה יעזור לכאורה ריווח של ס”מ אחד? ולכן הפתרון הזה של “מיטה יהודית” גם נתון במידה מסויימת לקרבה לאשתו נדה. והכל לפי האדם ועל פי מידת תאוותיו, וכל אדם מכיר את עצמו.

.

ולכן חכם עיניו בראשו. בכל אופן שלא יהיה, בוודאי שלא ניתן לצוות על כך, ואפילו לא בגדר “חומרה”. ומי שרוצה יקנה מיטה יהודית, ומי שלא רוצה, פשוט לא ישן עם אשתו במטה אחת. 

.

והנה ראינו להתחיל את החקירה מהענין הבסיסי והחשוב ביותר, והוא, ביאור איסורי הקריבה בין איש לאשה, ובכלל נדבר על כל איסורי הקרבה, בין עם העריות, ובין עם הפנויות. ולא רק איסורי הקריבה במגע פיזי, אלא איסורי החיבה, הקריצה, הראיה, איפה והיכן אסור, והיכן יהיה מותר.

.

“לא תקרב לגלות ערוה”:

אמר ה’ בתורה והזהיר (ויקרא פרק יח פרשת אחרי מות): “וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹהֵיכֶֽם: כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ: אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹהֵיכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְיָֽ:

אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְיָֽ: עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא: עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן: עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה: עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא: עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא: עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא: עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא: עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא: וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ: וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ: וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ: וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְיָֽ: וְאֶ֨ת זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא: וּבְכָל־בְּהֵמָ֛ה לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא: אַל־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכָל־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכָל־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם: וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֹנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ: וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם: כִּ֚י אֶת־כָּל־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ: וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם: כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹהֵיכֶֽם“. ע”כ.

.

והנה למדים אנו מכאן כמה דברים:

.

א) כל האזהרות החמורות הללו נאמרו דווקא על הנשים שאין קידושין תופסין בהם. וזה מה שאמר, “שאר בשר“, כלומר, שתהיה קרבה משפחתית כזו, באופן שהקידושין לא תופסין בהם מן התורה.

וכל זה למעט גויה/גוי, שאפילו על ביאתם, כל זמן שלא נעשה לשם אישות, אלא לשם זנות, אין כרת ולא לאו על ביאתם, אע”פ שאין קידושין תופסין בהם. וכמו שכתבו חז”ל ורבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה א – ב): “ישראל שבעל עכו”ם משאר האומות דרך אישות [=שמתכוין לחיות עמה בחיי אישות ונישואין], או ישראלית שנבעלה לעכו”ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו.

.

ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות. אבל הבא על הכותית [=הבא על הגויה] דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן, ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה, ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום כותית וכל חיובין אלו מדבריהן“. ע”כ.

והנה מוכח, שאע”פ שאין קידושין תופסין בגויה/גוי, אם בא עליה ביאת זנות ולא בדרך של נישואין, אינו אסור מהתורה אלא מחכמים בלבד.

.

ב) באזהרות אלו הוסיף והשווה ה’ יתעלה, דין הקריבה לאשה נדה, כמו דין קרבה לאשת האב, או אחותו. עוד הוסיף ואמר, שדין הנדה, ודין האחות, ודין אשת האב החמור, שווה לדין “אשת איש”, שאע”פ שהיא לא קרובת משפחה ואינה נחשבת שאר בשר, הנה היא שייכת לגבר אחר ואין קידושין תופסין בה. ומה שאמר, “לא תתן שכבתך לזרע”, כלומר, אפילו נעשה הדבר בהסכמה מצד הבעל, ואפילו נעשה לשם שמים, לצורך פריה ורביה, אסור הדבר כאילו נעשה בגניבת הדעת ובחוסר רצון. ובזמן שגבר נתן את אשתו לגבר אחר, אפילו בהסכמה שיבעל אותה, ואפילו היה זה לצורך פריה ורביה, שווה דינו למי שבא על אשת אביו. ועונשו חמור מאוד.

.

ג) יש לציין שמה שנאמר, “כִּ֚י כָּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם“. כל זה מדבר על ביאה ממש, כלומר, אם בא עליה כדרכה, או שבא עליה שלא כדרכה.

.

לסיכום מן האמור עד כאן: איסור גילוי “ערוה” תופס אך ורק על ביאה ממש, שמגלה את מקום ערותה, ובא עליה ביאה גמורה, ואיסור גילוי ערוה אמור רק על קרובות משפחה מהתורה, או על אשה נדה, ואפילו היתה אשתו, ואיסור זה אמור גם על אשה נשואה. וכאשר בא על אחת מהם במזיד ביאה גמורה, נפשו תכרת מחיי העולם הבא, וכאילו לא היה בעולם מעולם. אלא אם כן יעשה תשובה ויתוודה על חטאו לפני מותו.

ועל זה אמר שלמה המלך (משלי פרק ו פסוק כו – כט): “כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד: הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה: אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל־הַגֶּחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה: כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ“. ושימו לב קוראים נעימים למילותיו של שלמה המלך, “לא ינקה כל הנוגע בה”, אפילו נגיעה קלה במשמע, לא ינקה מעונש, אע”פ שלא עובר על איסור “כרת“.

.

“רב ספרא – כל קרבה אפילו אינה ביאה ממש – אסורה מן התורה”:

ואמרו חז”ל בספרא (אחרי מות פרשה ח פרק יג): “איש, מה תלמוד לומר איש איש? להביא את הגוים, שיהיו מוזהרים על העריות כישראל. [ומה שאמר] “לא תקרבו“, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר, “איש איש“, שיכול אין לי אלא איש ממש, שהוא מוזהר על ידי אשה, אשה מוזהרת על ידי איש מנין? תלמוד לומר, “לא תקרבו“, [=ולא נאמר, “לא תקרב“, מכאן] הרי כאן שנים.

.

ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, אין לי אלא שלא יגלה, [שהרי אמר בתורה, “לגלות ערוותה“, והיה משמע, שרק ענין הגילוי, כלומר הביאה, היא האסורה מן התורה בלבד, אבל שאר הקריבות יהיו מותרות], מנין ש-“לא תקרב” [=לא תביא עצמך לכל קרבה שתביא אותך לידי ביאה ממש?] תלמוד לומר, “לא תקרב“. [=כלומר, מתוך שאמר, “לא תקרב”, ולא אמר, “ואל אשה בנידת טומאתה, לא תגלה ערוותה“, הרי שאזהרת ה’ יתעלה, אינו רק על הביאה עצמה, אלא אפילו על הקרבה, שכל קרבה לאשת איש, לאשה נדה, לאחת מן העריות האסורות בתורה שאין הקידושין תופסין בהן, הכל אסור מן התורה ולוקה, ובביאה עצמה, חייב כרת. ובזה האיסור נכלל, כל סוג של קרבה, ואפילו קריצה לאשה נשואה, או קריצה לאחותו למעשה עבירה, לוקה מן התורה. כי זה גם נכלל בגדר, “קרבה”.].

אין לי אלא נידה, [=שרק אצלה נאמר, “לא תקרב”,], “בל תקרב בל תגלה“, מנין לכל העריות, בל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר [=בראש הדברים], “לא תקרבו לגלות“. [=שכן אמר בתחילת איסורי עריות, “אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כָּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה, אֲנִ֖י יְיָֽ“. ומתוך שאמר, “לא תקרבו לגלות ערוה“, מכאן מובן, כי כל קרבה של חיבה לעריות במזיד, שאין קידושין תופסין בהI, או קרבה לאשתו נדה, או קרבה לאשת איש, כל קרבה של חיבה איזו שלא תהיה, אסורה מן התורה ולוקה. ובביאה עצמה, חייב כרת. ומה שסיים ואמר]. אני ה’ – אני נאמן לשלם שכר [=ולא יעלים מהמעשה המתועב של גילוי עריות, ואפילו מן הקרבה לעריות לא יעלים עין, כלומר מן הקרבה שהיא לצורך חיבה ותאוות. וכמה צריכה אשה נשואה לדקדק על עצמה, שלא יהיה לה שום קורבה ולא צחוק ולא חיבה עם גברים אחרים, וכן יש לאיש לדקדק עם אשתו בדבר זה מאוד, ולא יעלים עין מכך לעולם, כי איש משמר את אשתו וכן להיפך!].

.

[ומה שנאמר] “ושמרתם את משמרתי“, [שת]שמרו לי משמרת, “ושמרתם משמרתי” – להזהיר בית דין על כך, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשה לפניכם”. ע”כ.

.

ומה שכתבתי במוסגר, שרק על ביאה עצמה חייבים כרת. כן מבואר בספרא, “העושות – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר, “לא תקרבו”, יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה? תלמוד לומר ה-“עושות” ולא ה-“קריבות“, מקרב עמם ועמם שלום“. ע”כ. ומבואר יוצא, שרק על הביאה ממש לאחת העריות שאין קידושין תופסין בהן, חייב האדם כרת, אבל על הקריבה, לא חייב כרת, אלא עובר על לאו ולוקה מן התורה מכיון שהוא לאו שיש בו מעשה. וכל האיסורים והעונשים על הזכר, אמורים על הנקבה, אלא שדיבר הכתוב בזכר.

.

ואמר הנביא (יחזקאל פרק יח פסוק א – ו): “וַיְהִ֥י דְבַר־יְיָ֖ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: מַה־לָּכֶ֗ם אַתֶּם֙ מֹֽשְׁלִים֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אָבוֹת֙ יֹ֣אכְלוּ בֹ֔סֶר וְשִׁנֵּ֥י הַבָּנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה: חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְיִ֑ אִם־יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם ע֗וֹד מְשֹׁ֛ל הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: הֵ֤ן כָּל־הַנְּפָשׁוֹת֙ לִ֣י הֵ֔נָּה כְּנֶ֧פֶשׁ הָאָ֛ב וּכְנֶ֥פֶשׁ הַבֵּ֖ן לִי־הֵ֑נָּה הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֥יא תָמֽוּת: ס וְאִ֖ישׁ כִּי־יִהְיֶ֣ה צַדִּ֑יק וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה: אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב“. ויש לשים לב להשוואה החמורה בענין הנידה, שהשווה הנביא את הקרבה לאשת רעהו, כלומר לאשת האיש, כמו הקרבה לאשה שהיא נדה. והדגיש, “לא יקרב“, ולא אמר, “לא טימא”, ובא לבאר כמה חמור ענין ה”קרבה” לאשה נדה.

.

“אלו הן הנסקלין”:

אמרו חז”ל במשנה (מסכת סנהדרין פרק ז משנה ד): “אלו הן הנסקלין, הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה. והאשה המביאה את הבהמה. והמגדף [=את השם], והעובד ע”ז, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה המאורסה, והמסית והמדיח [=כמו מחבר ספר הזוהר הנוצרי], והמכשף, ובן סורר ומורה וכו'”.

.

“קיבוץ כל עניני העריות ואיסורי ביאות”:

וכתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (שם), “והנה מקום איתי להזכיר בו כללים רבים מאוד מעניני העריות, ואף על פי שהם מפוזרים בכמה מקומות במשנה, וכבר ביארנו כל כלל מהם במקומו. אלא שאני מקבצם כאן, כדי שיהו כולם במקום אחד למי שירצה לעיין בהם, ואזכיר גם ענינים שלא נתבארו במשנה כדי שיהא הענין שלם כולו.

.

ואומר תחלה, שכל מקום שאני אומר במקום זה על האיש [=לשון] “גדול“, הרי כוונתי בכך שיהא בן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, לפי שזה הוא ה-“איש” [הנקרא] בתורתינו. [=כמו שאמר בתורה, “איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו“]. וכן בת שתים עשרה שנה ויום אחד שהביאה שתי שערות נקראנה, גדולה. וכל שהם פחותים מגיל זה, או בגיל זה ולא הביאו שתי שערות נקרא אותם קטן וקטנה.

.

וכל מקום שאומר [=אני, לשון] “חייב עונש“, או “חייב בעונשין“, כוונתי בכך, “חייב מלקות“, או [חייב] “אחת מיתות בית דין“. ואחר שהקדמתי הקדמות אלו אתחיל בהזכרת הכללים אשר הבטחתי להביאם כאן.

.

ואומר שבכל העריות, אין חילוק בין ביאה כדרכה [=מן הרחם], או ביאה שלא כדרכה [=בפי הטבעת]. וביאה כדרכה, הוא שיבוא מצד פנים. [=מן הרחם], ושלא כדרכה, שיבא מצד אחור [=בפי הטבעת]. ואין חילוק בין מערה [=מקצת מן האיבר] וגומר [=מכניס את כל האיבר], בין שהיה מערה כדרכה, או שלא כדרכה. [=כל שהיה מערה באשת איש, בנדה, ובכל העריות, חייב כרת]. וכן מערה בזכור ומערה בבהמה. ומערה [=מה פירושו?], נקרא המכניס כל העטרה [=כל ראש האיבר].

ו[=פירוש המילה] “גומר” [=אין הכוונה להוצאת זרע, אלא] הוא הכנסת האבר כולו. אבל הכנסת מקצת העטרה, הרי הוא כמי שבא דרך איברין [=ואיסורו בלאו ולוקה עליו]. ואין להוצאת שכבת זרע לענין העונשין, שום שייכות כלל [=שהרי איסור הוצאת שכבת זרע לבטלה, הוא איסור מדרבנן.

ואע”פ כן החמירו חז”ל באיסורו, והרחיקו מאוד ממנו, ואמרו בתלמוד בבלי (נידה יג א): “וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳ (אֶת) אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אוֹתוֹ״. רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי אַמֵּי אָמְרִי: כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן שׁוֹחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִיפֵי הַסְּלָעִים״, אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹחֲטֵי״ אֶלָּא ״סוֹחֲטֵי״. רַב אַסִּי אָמַר: כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּתִיב הָכָא ״תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן״, וּכְתִיב הָתָם ״עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן״.

ופסק רבנו הרמב”ם (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כא יח): “אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ. וְלֹא יִשָּׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִין בַּיָּד וּמוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאִסּוּר גָּדוֹל הוּא אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה א טו) “יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ” וּכְאִלּוּ הָרַג הַנֶּפֶשׁ”.עכ”ל. וכל זה גזרו והחמירו שלא יעשה האדם כן, על מנת שלא ישחית את עצמו ואת מידותיו, כי זה מוליד בהמיות באדם. כפי שנראה בהמשך הדברים].

אלא כיון שהכניס ראש האבר הרי אלו נענשין על כך ואפילו פירש מיד. ואין חילוק בכל העריות [=בין אשת איש, בין הנדה, בין הנשים שהקידושין לא תופסין בהן]. בין שהיה האיש מלמעלה והאשה מלמטה. או שהיה האיש מלמטה והאשה מלמעלה וזהו שקוראים אותו עליהם השלום משכב הפוך, וכן שאר כל התנוחות באיזו תנוחה שיהיו חייבין בעונשין בהכנסת עטרה איך שיהיה הדבר.

ואם בעל האדם איזו ערוה שתהיה בלי קישוי אינו חייב עונש, ואפילו הוציא שכבת זרע [=מכאן שוב משמע, שהוצאת שכבת הזרע, אינה אסורה מן התורה], לפי שנחלקו בשאלה זו ולא נפסקה בה הלכה בתלמוד, ואין עונשין אלא בדבר ברור שאין בו ספק, אבל הוא דבר אסור וזהו שקוראין אותו חכמים משמש מת, כלומר המשמש באבר מת. אבל הבא על ערוה מתה אינו חייב כלום לדברי הכל, וזהו שקוראין אותו מעשה הורודוס. [=וקשה, אם אדם בא על ערוה מתה, כיצד לא נתחייב משום זרע לבטלה? ומכאן כאמור מוכח שוב, שאיסור זרע לבטלה אינו אסור מן התורה, אלא מדובר בדבר שכלי שאינו ראוי לעשותו, ואיסורו מחכמים].

.

“מגע ללא ביאה בדרך של תאוה – ואפילו שחוק עם העריות”:

והבא על ערוה מן העריות דרך איברין [=כלומר שמתחכך עמה באיבריה], או שנישק אחת העריות [=בכל מקום בגופן], או שחיבק [=אפילו מחבק על ידי בגדים, שלא בנגיעת בשר], או שנגע באבר מאבריה [=אפילו שלא בנגיעת בשר, כל זמן שעשה את זה] כדי ליהנות, באיזה אבר שיגע מאברי גופה, כגון אותם המתחככים ביד וברגל, וצורה זו מן התיעוב, קוראים אותו חכמים עליהם השלום, מנאפין ביד וברגל. [=כלומר, שמתחככים אחד עם השני, למשל גבר שוכב על אשה נשואה היא בבגדה והוא בבגדו, ומדמים מעשה של משגל בשביל להנות, אפילו אין נגיעת בשר כלל, הדבר אסור.

כלומר, כאשר אין נגיעת בשר ממש, דהיינו שנוגעים אחד בשני דרך בגדים ולא במגע ישיר על העור, גם זה נקרא בגדר של, “קירוב בשר”. כי אין האיסור על נגיעת בשר ממש דווקא, שהרי הנוגע בבשר אשת איש שלא על מנת להנות, כלומר לא לצורך חיבה, כלל לא עובר על איסור מן התורה.

כמו שכתב בבית הבחירה למאירי (מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א): “אף על פי שבאיסור קריבה פרשה תורה לא תקרבו לגלות ערוה, [אמנם] שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכונת גלוי ערוה שמותרת, מ”מ צריך אדם להזהר על כל קריבה שבעולם [=אפילו שלא במטרה לגלות ערוה] לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב”. ע”כ. והנה המאירי לא כותב, “אינה אסורה”, אלא מעלה וכותב יותר מכך, שכל קריבה שלא בכוונה לגלות ערוה, הרי היא מותרת.

כלומר לדעתו, לא אסרה התורה מגע וקרבה, אלא שבא במטרה לגלות ערוה, כלומר לצורך חיבה. אבל שלא לצורך חיבה מותר. ולצורך חיבה אפילו על ידי בגדים אסור מן התורה!

וכמו שכתב הוא בעצמו במקום אחר (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף סו עמוד ב): “… אלא שלוקה אפילו בחבוק ונשוק בערוה מן העריות דרך תאוה והנאת קירוב בשר שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה, לא תקרב לדבר המביא לכך”. ע”כ.], וכן המצחק עם אחת העריות, והשחוק עמה והקריצה בעין לשם תענוג, כל זה אסור [=ונכלל בגדר, “לא תקרב”, ו-“לא תקרבו” לגלות ערוה, כמו שכתב רבינו מיד]. והעושה אותם חייב עליהם מלקות. [=אלא, שצריך לסייג ולומר, שהמצחק עם העריות והשוחק עמה, והקורץ לה לשם תענוג, אינו אסור מן התורה אלא מחכמים! ומה שאסור מן התורה זה מי שמנשק אחת מהעריות או מחבק אותה וכו’.

ומסקנה זו הגעתי אליה, ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א): “כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו’ ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה“. ע”כ. ומובן שבקרבה פיזית ממש, אפילו על ידי בגדים, כל זמן שמתקרב לערווה ונוגע בה דרך תאוה וקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה.

אמנם בהלכה הבאה כתב רבינו, “העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות [=להנות מיופי] שערה אסור“. ע”כ. ומתוך שאמר, “מכת מרדות”, מבואר, שכל זמן שאין קירוב בשר או מגע ביניהם אפילו על ידי בגדים, אלא רק קורץ, רומז לאחת מן העריות או ששוחק עמה, או מביט ביופיה, כל זה אסור מחכמים בלבד.

.

ויוצא שזה סולם האיסורים והגדירות בערוה מן העריות:

א) איסור ביאה ממש = כרת

.

ב) על מנת לא להגיע לאיסור ביאה, ה’ אסר כל חיכוך וקירוב בשר, ואפילו על ידי בגדים, כלומר, כל מגע בדרך תאווה, אפילו היה על ידי שמיכות ובגדים, העובר על כך לוקה מן התורה. וה’ יתברך עשה גדר זה, על מנת שלא יבוא אדם ויעבור על איסור ביאה ממש.

.

ג) חכמים עשו גדר יותר מזה, ואסרו כל דיבור, רמז, שחוק, ראיה עם האשה הנשואה, וכמובן שאיסור זה תקף כל זמן שמתכוין לעשות את זה בדרך תאוה. אבל אם מסתכל על אשה נשואה בגלל שהוא מדבר עמה בפני בעלה וכיוצא בזה, אינו אסור.

.

ד) ללחוץ יד שלא בדרך תאוה, אלא מדרך כבוד, או לעזור לערוה מן העריות בדרך של מגע, שלא בדרך תאוה, גם זה אסור מחכמים. ומהיכן ראייתי? מתוך שכתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ו): “המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן [=כלומר, שמחבק ערוה שאין הוא חומד אותה. במילים אחרות, חיבוק שלא בדרך תאווה], או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל [=ואינו אסור מן התורה בדרך זו], הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא [מחכמים], ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו”. ע”כ.

ומוכח, שכל איסור קרבה לערוה שאין בו הנאה ולא מדרך תאווה, אינו אסור מן התורה אלא מחכמים. ומה שיש כמה טפשים מתירים ללחוץ יד לאשה נשואה על ידי כפפה, אינו מועיל בכלום, ואיסור מחכמים תקף בכל סוג של קריבה גם שלא בדרך של תאווה, ובוודאי שלא יתירו גם על ידי עשרים כפפות, שאם כן מה תועלת עשו בגזירתם? ממשיך רבינו וכתב, שכל האיסורים הללו].

.

והם כולם כלולים בתוך שני לאוין האמורים בתורה:

.

א) האחד, הוא אמרו יתעלה, “לא תקרבו לגלות ערוה”, כאילו אמר [=ו-ציוה בלאו ומלקות], התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגילוי ערוה. וכך פירשוהו עליהם השלום, “לא תקרבו” [=שהוא איסור בפני עצמו], ולא [תעשו מעשה שיבוא] לגלות ערוה.

.

ב) והשני, אמרו, “לבלתי עשות מחקות התועבות“, ואלו שאמרנו ודומיהן, נקראין חקות התועבות. [=שמחליפין נשותיהן, ומלאים בזימה וזנות ולא עושים חשבון לאיסורי קריבה וכו’].

.

אבל לא יתחייב [=האדם] “כרת”, אלא על ביאה [בלבד] כמבואר לעיל, כמו שאמרו, על עצמן של תועבות כרת.

.

“הנאה מאשה נשואה או מאחת העריות – בלי להשב את תשומת ליבה”:

ואסור [=איסור מחכמים. לא מן התורה. שכן כבר הודיע רבינו למעלה, שרק כאשר יכתוב, “חייב” יהיה בו לאו ולוקה מן התורה, שהרי כל לאו שיש בו מעשה לוקין עליו. אמנם לשון, “אסור” – איסורו מן החכמים, ולכן חכמים אסרו], להריח בשמים שעל הערוה, ולהשביע את העין מצורתה [=מיופיה] לשם הנאה [=כאשר עושה זאת לשם הנאה, כלומר האיסור של חכמים תקף, רק כאשר הוא מתכוין להנות מיופיה של אשה נשואה, או מתכוין להנות מיופיה של אחותו, וכן אם מסב את תשומת ליבה לדבר עבירה ואפילו במקצת, לוקה מחכמים, שהרי אם קורץ לה, או עושה לה סימנים שתתגרה מהם לזנות עמו, הכל הוא בכלל “קרבה”, שאסרו חכמים].

אלא שאין חייבין על כך מלקות [=על הסתכלות על הערוה או הרחת בשמים שעליה, אפילו לא מכת מרדות מחכמים]. ואף על פי שאמרו [=שדרשו חכמים], “לא תנאף“, לא תהנה לאף, אלא שאין לוקין מדרשא. [=לא ניתן לדרוש ולחייב את האדם בלאו מן התורה על סמך דרשא. ולכן אינו אסור מן התורה, ומוזהר מדרך דרשא בתורה, ולכן לא לוקה האדם אם מסתכל ונהנה מיופי של אחת העריות שאין קידושין תופסין בהן]. ומותר לראות את הכלה בשעת הברכה, ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה [=כנראה בשביל עדות], ואסור לראותה אחר כך, אלא אם כן לא נתכוון להכיר צורתה.

.

“אין איסור להסתכל בפנויה/גויה – אלא מדרך הצניעות בלבד”:

ואשה שאינה נשואה [=גויה, יהודיה פנויה, גרושה, אלמנה, וכל אשה שקידושין תופסין בה], מותר למי שאינה ערוה עליו, ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך [=לא מן התורה ולא מן חכמים], אלא בדרך [=טוב להחמיר בכך מדרך] הצניעות והפרישות מן המותר, כדי שלא יכשל באיסור [=ויבוא לעבור על איסור, “לא תהיה קדשה”]. לפי שהחסידים מתעבים את זה, ואף על פי שהוא מותר [=להסתכל בפנויה/גויה/אלמנה/גרושה וכו’, החמירו החסידים בכך לעצמם], מחשש שמא תהיה אותה האשה [=לעתיד] אשת איש, ויתמיד [להסתכל בה] כפי שהורגל מקודם.

וכך ביארו בפירוש דברי איוב, “ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה”. אבל אינו אסור. [=אפילו לא מחכמים. וכן כתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ג): “והדברים האלו אסורין בחייבי לאוין, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר, “ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה”. ע”כ. ומה שכתב רבינו, “אבל לא יסתכל דרך זנות“, לא שאסור הדבר, אלא הוא על דרך שכתב כאן, “ואשה שאינה נשואה מותר למי שאינה ערוה עליו, ליהנות בהסתכלות בצורתה, ואין איסור בכך, אלא בדרך הצניעות והפרישות מן המותר, כדי שלא יכשל באיסור”. והכל הוא על דרך ההמלצה].

אבל אם נסתכל בה לידע אם היא יפת מראה כדי שישא אתה, או מכוערת בצורתה ולא ישאנה הרי זה חובה [=ואסור אפילו להחמיר בכך!], והתורה זירזה על כך, ואנשי הצניעות מן התורניים עושים כן.

.

“בעילת ביאה לאשה פנויה/אלמנה/גרושה”:

ובעילת האשה הפנויה, חייבין עליה מלקות. ואף על פי שאינה נפסלת לכהונה ואינה נקראת זונה.  [=שהרי אמר בתורה, “לא תהיה קדשה” מבנות ישראל, וכל לאו שיש בו מעשה לוקין עליו. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות אישות פרק א הלכה ד): “קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כ”ג): “לא תהיה קדשה מבנות ישראל”. לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין, לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה”. ע”כ. אבל אינו חייב על ביאת פנויה/גרושה/אלמנה “כרת”.

וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות אישות פרק א הלכה ז): “כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראים איסורי לאוין, ועוד נקראין איסורי קדושה, ותשעה הן, ואלו הן, אלמנה לכהן גדול, גרושה, או זונה, או חללה, בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט, וממזרת לבן ישראל וכן בת ישראל לממזר, ובת ישראל לעמוני ומואבי, ובת ישראל לפצוע דכא וכרות שפכה, וגרושתו אחר שנשאת לאחר, ויבמה שנשאת לזר ועדיין רשות היבם עליה. החלוצה הרי היא כגרושה והיא אסורה לכהן מדברי סופרים, והנתינים הרי הם כממזרים אחד זכרים ואחד נקבות ואיסורם מדברי סופרים, ובהלכות איסורי ביאה יתבאר לך מה הם הנתינים”]

.

“חיכוך הבשר – נישוק וחיבוק לפנויה – ללא ביאה”:

אבל בעילת הפנויה דרך איברין [=כלומר, שלא בא עליה כדרכה, ולא בא עליה שלא כדרכה, אלא מתחככים בבשריהם] ושאר הדרכים שאמרנו שחייבין עליהן מלקות בערוה. אין חייבין עליהן מלקות [=אינו אסור מן התורה] בפנויה, לפי ש[רק] עצם ביאתה [=רק בביאה ממש חייבה התורה] במלקות [=אצל הפנויות] כמו שביארנו. אבל, כל אותם הדברים אסורים [=מחכמים], ואינם מותרים בשום אופן. [=והעובר עליהן לוקה מחכמים].

.

“איסור יחוד”:

וחייבין מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן. וכן כל העריות [=מתוך שכתב, “וכל כל העריות”, מכאן מוכח, שכל איסור הייחוד איסורן מדרבנן או מפי מסורת שבעל פה] אסור לאדם להתיחד עם אחת מהן זולתי עם זכור ובהמה לפי שאמרו לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, לפי שהעם הזה הטהור לא תתקפהו תאותו לשני מעשים אלו שהם מחוץ לדרך הטבעי.

.

וכל זמן שנתיחד עם ערוה מן העריות שאסור להתיחד עמהן, או עם פנויה שאינה ערוה, הרי אלו לוקין שניהם. [=לוקין מחכמים, כמו שאמר בתחילת הענין, “וחייבין מלקות על ייחוד פנויה מדרבנן“. וכן מוכח ממה שכתב רבינו בעצמו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה א – ג): “אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה … ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה … כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערוה בכלל ייחוד עריות היא, ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית, נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהן מכת מרדות האיש והאשה“. ע”כ] חוץ מאשת איש בלבד שהמתיחד עמה אף על פי שזה אסור אין לוקין לא היא ולא הוא, שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים. [=ומה שכתב רבינו, “מפי הקבלה”, הכוונה מדברי הנביאים, ואינו אסור מהתורה, אבל מעמד ענין זה חמור יותר מגזירת חכמים, שכן יש על איסור זה מסורת איש מפי איש].

.

ומותר לאדם להתיחד עם אמו או בתו בלבד, וכל שזולתן מנקבות העריות אסור להתיחד עמהן. וכבר ביארנו כל דיני הייחוד בסוף קדושין.

.

ונישוק הקרובות [=שאין קידושין תופסין בהן, כגון, אחותו וכו’], שאין טבע אנשי התורה מתעורר אליהן ולא נהנה בכך, כגון אחותו, ואחות האם, ואחות האב, ובת הבת, ובת הבן, [=נישוק אליהן] מתועב מאוד, ואסור [=מחכמים], אלא שאין בו חיוב מלקות [=אינו עובר על לאו מן התורה] אם לא נתכוון ליהנות [=כלומר, כל שהוא לא בדרך של חיבה, אלא בדרך של כבוד, אינו אסור מן התורה], ואף על פי כן אסור [=מדעת חכמים].

.

ואחד החכמים עליהם השלום היה מנשק בתי ידי אחותו הגדולה ממנו, או ידה, בשעה שהיה בא מבית המדרש, ו[לאחר מכן] נמנע מכך ונזהר ממנו, וראה שאין דרך להתירו. ואמרו, “לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב”. ואין בכל העריות שמותר לעשות עמה כן זולתי האם עם בנה והאב עם בתו בלבד, שמותר לאם לנשק לבנה ולחבקו עד שישלמו לו שתים עשרה שנה ואחר כך ייאסר עליה כשאר העריות, וכן האב מנשק את בתו ומחבקה עד שישלמו לה תשע שנים ותיאסר עליו אחר כך.

.

ואסור לאדם [=אסרו חכמים לאדם] שתשרת [כל] אשה לפניו, להגיש לו המשקה או האוכל או לרחוץ ידיו וכל הדומה לזה [=בענינים שמקרבים בין הנפשות המתאוות], בין שהיתה גדולה בשנים או בת שלש שנים ויום אחד, בת חורין או שפחה, קטנה במעלה או גדולה במעלה, בין שהיתה בתולה או בעולה, ערוה עליו או שאינה ערוה, חוץ מן האם והבת כמו שאמרנו בלי הבדל גיל, והוא אמרם [=של חכמים] “אין משתמשין באשה כלל”. [=על מנת שלא יגיע לעבירה]. והטעם בכך, שלא יבוא לידי הרהור [=עבירה] אבל אין בזה מלקות [=כי זו אזהרה של חכמים]. וכבר הזהירו חכמים מאד על ההרהור והרחיקו מגורמיו, והאריכו לירא ולהפחיד מקשה עצמו לדעת, ומוציא שכבת זרע לבטלה, וביארו שכל זה אסור, אבל לא חייבו מלקות בשום דבר מסוג זה. [=כלומר, גם ענין הוצאת, “שכבת זרע לבטלה”, איסורו לא מן התורה, אלא מן החכמים, שלא ישחית האדם את עצמו בחינם

וכן מבואר ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יח): “אסור להוציא שכבת זרע לבטלה [=חכמים אסרו להוציא שכבת זרע לבטלה], לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ. ולא ישא קטנה [=לא אסור, אלא המלצה בשביל האדם שלא ישא קטנה] שאינה ראויה לילד. אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה, בנדוי הוא יושב, ועליהם נאמר, “ידיכם דמים מלאו”, וכאילו הרג הנפש”. ע”כ.].

.

וכן אותו המעשה המגונה הקורה בין הנשים ששוכבות זו את זו, הוא מעשה מתועב, אבל אין בו עונש לא מן התורה ולא מדרבנן, ואין שום אחת מהן נקראת זונה, ואינה נאסרת על בעלה, ואינה נאסרת לכהן, וזה הוא שקוראים אותו חכמים נשים המסוללות זו בזו, והוא נגזר מן מסלול שהוא הדרך. ואף על פי שאין בזה עונש, כבר מנו [=חז”ל ואמרו שהיה] מעשה זה מכלל תועבות המצריים, ואמרו בפירוש מעשה ארץ מצרים, מה היו עושין, איש נושא איש, ואשה נושאה אשה, ואשה נשאת לשני אנשים. [ובספר משנה תורה, קצת שינה מלשונו וכתב (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ח: ” נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו.

אמרו חכמים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אף על פי שמעשה זה אסור אין מלקין עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל, לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור, ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן”. ע”כ. ומשמע שיש בזה צד אסור מחכמים גם. אלא מתוך שכתב וסיים, “וראוי להכותן מכת מרדות”, פשוט ביותר שאין אסור אפילו מחכמים!

ומה שכתב רבינו, “אסור וממעשה מצרים“… כוונתו, שהאיסור הזה הוא איסור רעיוני שנלקח מארץ מצרים, אבל לא ניתן לחייב עליו אפילו מכת מרדות, אלא ראוי כמו שכתב. כלומר, אין תוקף ובסיס חזק לאסור מעשה מפורש זה, מכיון שרעיונית הוא נכלל במעשים של ארץ מצרים, אלא שהוא לא מפורש בתורה ולא אסור מחכמים מכיון שאין שם ביאה כלל].

.

“עושה אדם באשתו כל מה שרוצה”:

ומותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברין או איך שירצה, וכך היתה תשובת אחד החכמים לאשה ששאלתו על כך, אמר לה התורה התירתך לו. וכבר רצה אחד החכמים לקבוע שיש בזה מן הגנאי שיהא האדם עושה עם אשתו מעשים אלו או שישמש עמה באותם האופנים שעושים ההמון לרוב התאוה, כגון מה שהזכרנו משכב הפוך ונשוק מקומות מסויימים בגוף וכיוצא בזה, ואמרו חולקים עליו וחכמים אומרין כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים.

אבל על אף שכל זה מותר כמו שאמרנו, החסידים הצנועים מתרחקים מכל הדברים הבהמיים האלה ומגנים אותם ומגנים את אותם השמים כל מחשבתם ומאויים ענינים אלו. לפי שכיון שנתברר שמטרת המשגל היא קיום המין לא ההנאה בלבד, ולא ניתנה ההנאה בכך אלא כדי לעורר את בעלי החיים אל המטרה העיקרית שהוא העמדת הזרע, והראיה הברורה לכך הפסקת התאוה והעדר ההנאה אחר יציאת שכבת הזרע, כי למען זה בלבד נתעוררו הטבעים, ואלו היתה המטרה התענוג כי אז היתה ממשיכה ההנאה כל זמן שירצה האדם ליהנות, ואין הדבר כן. ולפיכך מטרת החסידים היא מטרת הטבע בלבד, והחכמים משבחין את זה ומחבבין אותו וקורין למי שמטרתו כן מקדש עצמו בשעת תשמיש, והוא שיתכוון לפלוט העודף בלבד ואמרו שזה ממה שמוסיף בבנים טהרה ופרישות ויושר מדות.

וכבר הגדילו בשבח אחד החכמים שהיתה לו אשה שיש בה מומים ניכרים וגלוים והוא לא ידע בכך מפני שמחשבתו היתה עסוקה במה שמתעסקים בו החסידים הטהורים, ובשעה שהוא נצרך לה אין מטרתו אלא מטרת הטבע בחכמה האלהית, ואין זה סותר למה שקדם באמרם כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, לפי שדרכי האסור והמותר זולת דרכי המגונה והרצוי והאהוב, ואיך צריך לנקוט בדרך הצניעות וההפלגה בפרישות.

.

ואסרו חכמים שיבוא האדם על אשתו לאור הנר, ואין בזה עונש. ואסרו שיבא אדם על אשתו בשווקים או בגנות ובפרדסים וכיוצא בהם מן המקומות שאינם בתי מגורים וחייבו בכך מכת מרדות. ומתעבים את התשמיש ביום. וריבוי התשמיש, וריבוי הנשים, ונשואי בת עם הארץ, או לקחתו לחתן, ונשואי פחותה מבת שתים עשרה שנה, ונשואי צעירה לזקן, או זקנה לבחור כל זה מרוחק בתורתינו”. ע”כ.

.

ומה שכתב רבינו, שאסור להביט בעריות בשביל להנות מיופיין, כל זה אמור על אחותו, על אשת איש, ועל אשה נדה, שאסור להביט בהן בשביל להנות מיופיין. אבל אשתו אע”פ שהיא נידה, מותר להסתכל בה בשעת נידה ולהנות מיופיה, כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ד): “ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה, ואף על פי שהיא ערוה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן, אינו בא בזה לדבר מכשול, אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה, שמא ירגיל לעבירה“. ע”כ.

והנה למדים אנו, שאיסור הסתכלות באשת איש, באחותו, ובכל העריות, בשביל להנות מיופיין בלבד, כל זה איסור מחכמים, כמו שהוכחנו מדבריו של רבינו לעיל. ומכיון שמדובר באיסור של חכמים, לא אסרו לאדם להביט באשתו, אע”פ שהיא נדה, ולא הרחיקו אותו מכך. והנימוק של חכמים בצידם, “מכיון שתהא מותרת לו לאחר זמן, אע”פ שיש לו הנאה מיופיה, ואע”פ שיתכן ומתגרה מיופיה, אינו בא לידי מכשול“. כלומר, לא חוששים בהנאת ראיה מאשתו, שירגיל לעבירה. וכל מה שאסור, זה לעשות מעשה של שחוק וקלות ראש עמה, שמא ירגיל לעבירה.

.

ונסכם את המאמר הזה בדברי מוסר בעניני עריות. כתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יח – כא): “אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות. ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, [ועוד] אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע.

.

לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד. וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד”. ע”כ.

.

ונמצאנו למדים מתוך דברי המאמר:

א) אסור להתקרב באופן פיזי לערוה מן העריות, אפילו שהקרבה הזו היא על ידי כיסוי/כפפה/בגדים, כל קרבה כזו לצורך תאווה וחיבה, מי שיעשה כן, לוקה מן התורה וחייב תשובה גדולה.

.

ב) חכמים הזהירו ואסרו כל מגע/קרבה אפילו שלא לתאווה, כגון, לחיצת יד לאשה נשואה, אפילו על ידי כפפה, חכמים החמירו בכך ואסרו, שמא ירגיל לעבירה. וכן הדין באשתו, שכל קרבה אליה אסורה, אפילו שלא לצורך תאוה, ואפילו היה הדבר על ידי בגדים, כל שהוא באופן פיזי, ויש בו קרבה, אפילו שלא לצורך תאווה, חכמים הזהירו מכך. וכמו שכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת נדה דף סד עמוד א): “… ולמדת שכל קריבת בשר אפילו של אצבע קטנה ואפילו שלא בדרך חיבה, אסור [=מחכמים] ושאר דברים כל שהוא דבר המביא לידי הרגל עבירה הן בדבור הן בהבטה הן בעמידתו סמוך לה במקום המרגיל כגון לישן שניהם במטה אחת בבגדיהם ושלא בקירוב ושלא בדבור זה עם זה הן בשאר ענינים המרגילים לחשק, הכל אסור”. ע”כ.

.

ג) איסור מוציא שכבת זרע לבטלה, אינו אסור מן התורה, אלא החמירו בו חכמים מאוד, מכיון שהאדם משחית את עצמו ואת מידותיו, ויש בזה פגם גדול מאוד למהות האדם ולשכלו. ונרחיב על כך במקום אחר בלא נדר, על כל ענין איסור חכמים של הוצאת שכבת זרע לבטלה.

.

ע”כ כתבנו מאמר זה שיהיה בעצם בסיס ראשוני לקראת הדברים שאנו נציג במאמרים הבאים מאתנו חן שאולוב ואליאל פיניש. וכבר רואים מכאן לכאורה, את הגדר החשוב בענין ההרחקה של חכמים מן הערוה ומן הנדה אפילו היא אשתו.

.