.

***

“וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה”

ואם נקשה ונאמר, קיבלנו הדברים ובאמת הוכח שהנביאים והאבות הקדושים לא ידעו מה בליבות בני אדם, אך היה לנו נביא אשר היה למעלה מכולם, והגיע למדרגה הגבוהה ביותר, והוא משה רבנו עליו השלום, ואולי משה רבנו כן הגיע למדרגה זו, ויתכן שיכול היה לידע גם מחשבות בני אדם. אלא שלפני שנבאר את הענין כלפי משה. עלינו להוכיח שאין אדם בישראל, ולא היה, ולא יהיה, גדול כמוהו במדרגת הנבואה והקרבה להקב”ה.

והנה אמר ה’ בתורתו על מעלתו ודרגתו של משה רבנו, וכך נאמר (במדבר פרק יב פסוק ו – ח פרשת בהעלותך): “וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”. וכתב התרגום ירושלמי, “ויאמר שִׁמעו נא דברי עד שאדבר, אם יהיו כל הנביאים שקמו מִן ימות העולם מדבר עִמהם כמו שמדבר עִם משה, שמאמר של יי במראה אליהם מִתגלה, בחלום מדבר עִמהם, לא כך דרכו של משה עבדי, בכל בית ישׂראל עמי נאמן הוא, דיבור עִם דיבור דִברתי עִמו שיפרוש מִתשׁמישׁ של מִטה, ומראה, ולא בהחבא מִתגלה לו בסנה, ודמות שאחרי שכינתי ראה, ומה זה לא יראתם לספר כאלה מִלים בעבדי במשה”. ולמדים אנו שדיבורו של משה עם ה’ הוא לא בחזיון, אלא פה אל פה דיבר בו. כלומר במראה הנבואה שהיה כל כך גבוה משאר הנביאים.

וכתב הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ד – ו): “כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל, ותוף, וחליל, וכנור, והם מבקשים הנבואה. וזהו שנאמר, “והמה מתנבאים”, כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו. כמו שאתה אומר, “פלוני מתגדל”. אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואף על פי שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה. כל הדברים שאמרנו, הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים. חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים.

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה! ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר, “ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול”, כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך, שנאמר, “פה אל פה אדבר בו”, ונאמר, “ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים”. ונאמר, “ותמונת ה’ יביט”. כלומר, שאין שם משל! אלא רואה הדבר על בוריו, בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות, שאינו מתנבא בחידה, אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין. ומשה רבינו אינו כן, הוא שהכתוב אומר, “כאשר ידבר איש אל רעהו”, כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו, כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה, והוא עומד על עומדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה. שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת. שנאמר, “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”. ובזה הבטיחו האל, שנאמר, “לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי”.

הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף, כולם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו. ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם, וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים“. ע”כ. וכן מעידה התורה שוב על משה רבנו לאחר פטירתו, שנאמר (בדברים לד, י) “וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים”. ומה פירוש, “לא קם“? העידה התורה שנביא כמו משה לא יקום ולא יהיה.

וכן כתב הרלב”ג: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ידוע כי מדברי התורה שלא קם נביא תורה ולא יקום זולת משה, כי שום נביא לא יאמן לחדש בה או לגרוע באופן שישימהו תורה נוהגת לדורות. כ”ש שלא יאמן לשנותה, ולהמירה באחרת. וזה כולו מבואר ממה שקדם. ולזה לא זכר כאן זה ההבדל נפלא שיש בין נבוא’ משה ובין נבואת זולתו, אבל זכר מה שהובדל בו משה מכל נביא שיקום להתנבא בישראל”. ע”כ.

וכבר כתב רבי יעקב אנטולי בספר מלמד התלמידים (פרשת ואתחנן): “והכלל הגדול שידיעת כל המצות תלויה בתורה שבעל פה, ועליה סמך משה רבינו ע”ה בקצורו בתורה שבכתב, הלא תראה שהוא היה מאריך מאד בספורי התורה להחזיק באמתתם, ולהראות החבוב בכל דרכי השם. אבל במצות היה מקצר בתכלית הקצור, מדעתו מעלת הדבר הנאמר פה אל פה על הדבר שנכתב בספר, לפי שדבר הנכתב תפול המחלוקת כפי דעות הקוראים, כמו שאמרו שבעים פנים לתורה, כפי מספר הלשונות. וכבר תעו רבים והתעו אחרים בדברי משה רבינו ובדברי שאר הנביאים. ואל זה הענין היתה הכונה בקצור דברים במצות, עד שבאו קצת מצות בדרך הרמז, כדי שיקבלו האמת איש מפי איש, ולא נספק בדברי הקבלה שהם העיקר במצות.

ועל דרך זה באו ג”כ סודות התורה [האמיתיים, כגון המדרשים שבתלמוד שרוב דבריהם הם משל ומליצה. ולא מה שחושבים בני אדם בענינים אחרים שהם סודות התורה, ולא יבינו כי הם הבל וריק], לקבל באורם מפי היחידים יודעיהם, לא שנסמך במה שנראה מן הכתוב בלבד, כי יש שם דברים נמנעים לפי משמעותם הפשוטה, ולא מסרן הכתוב, אלא לחכמים יהושע ושאר הזקנים והזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שבאה המשנה משה קבל תורה וכו'”. ע”כ. ולפי דבריו הטהורים, משה רבינו קיבל כבר את הענינים כולם, ולא רק שקיבל אותם, אלא העבירם ליהושע תלמידו, וכן על זו הדרך. ולכן כל אותם הדברים האמיתיים נמצאים כולם בתנ”ך, במשניות, ובשני התלמודים. וחלילה לומר שמישהו במהלך הדורות קיבל דברים חדשים, באיזה שהוא מקום, ומשה רבינו לא ידעם, או בעלי התלמוד לא ידעום, שזו כפירה בכל יסודות הדת והאמונה. וכתב רבינו הטהור בגודל מעלתו של משה רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו, ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים”. ע”כ.

ולאחר שהוכחנו מעל כל ספק, שלא היה ולא יהיה אדם כמו משה רבינו. כעת נוכיח שאף משה רבינו גדול הנביאים, לא ידע מחשבות הלב של בני אדם. שכבר ביארו בתלמוד (בבלי מסכת סוטה דף לד עמוד ב): “שלח לך אנשים – אמר ריש לקיש: שלח לך – מדעתך, וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו? והיינו דכתיב: “וייטב בעיני הדבר”, אמר ריש לקיש: “בעיני” – ולא בעיניו של מקום”. והנה למדים אנו מכאן, כי אמר הקב”ה, אני יודע מה באמת כוונתם מאחורי מילותם, מה הם חושבים ומה כוונת ליבם, כי אני אשר יודע באמת מה במחשך ובנסתר ובמעשים הגלויים, מה היא באמת הכוונה! אלא שאם אתה מבקש, כי אינך יודע מה בליבם ובמחשבתם, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, לְךָ לְעַצְמְךָ, כלומר לך, מפני שאני איני צריך, אני יודע בדיוק למה הם רוצים ללכת, מה שאינך יודע, כי לא ביכולתך לדעת מחשבתם וכוונתם האמיתית בליבם!

.

***

“אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מָה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵירו”

ג) והנה עוד אחת מן המחשבות המפורסמות שבקרב אנשי העם של היום, הוא שבוודאי יש רבנים, שידעו או יודעים מחשבות הלב של בני אדם. וכמובן שזו אחת מן המחשבות הקשות שנולדו בעם ישראל לצערינו הרב. ומדוע? מכיון שבמחשבה זו, לא די שהפכו את מידת בשר ודם למידת הבורא יתברך, אשר רק בידו מחשבות הלב כפי שהוכחנו עד עתה. אלא נתנו פתח להסית ולהטעות את הבאים אחריהם! שמכיון שכך, לא ניתן לחלוק על דברי “הרב” שיודע מחשבות הלב. שהרי אם הגיע לידיעה כזו והשגה כה גדולה במחשבות לב בני אדם, בוודאי שהוא גם יודע מה הולך “בעולמות העליונים”. וזו מחשבה קשה, אשר הלכו והולכו בה שולל “גדולים” ועצומים. ובני אדם מתקשים להבין שדברים מאין אלו, לא היו ולא נבראו.

אבל היום זה מובן יותר מתמיד, שאנו עדים לעזיבת המסורה והמסורת של חז”ל בעלי המשנה והתלמוד, וכאשר נוטשים את זו המסורה, כאשר נוטשים את דרכי אבותינו הטהורים, אפשר להגיע לכל המחשבות הקשות שבני אדם בדו מליבם בדורות הללו. ודעו נאמנה כי יש כאן נטישה גמורה של רבותינו בעלי התלמוד. שכבר כתבו שחור על גבי לבן בדברים ברורים, שלעולם אין אדם וגם לא נביא, שיודע מה בליבו של חבירו. והיחיד שיודע מחשבות הלב, הוא הבורא יתברך בלבד.  וכך מבואר בתלמוד (בבלי פסחים נד:) “תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִּים מִבְּנֵי אָדָם, אֵלּוּ הֵן: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעוֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מָה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מָתַי תַּחְזוֹר, וּמַלְכוּת חַיֶּיבֶת מָתַי תִּכְלֶה”. והרי לך, שלעולם ועד, אין אדם יודע מה בליבו של חבירו. והמהרש”א הסביר בחידושי אגדות, שפשוט הדבר, כי אם היה יודע האדם מחשבות ליבו של חבירו, היה יורד לחיי חבירו ומבטל מחשבתו, ונמצא אין העולם יכול להתקיים כלל.

וכך מבואר במדרש. (בראשית רבה ס״ה:י״ב – קהלת רבה י״א:ה׳): ” … תָּנֵי שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִים מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵימָתַי נוֹפֶלֶת. יוֹם הַמִּיתָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (קהלת ט, יב): כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. יוֹם הַנֶּחָמָה מִנַיִן, דִּכְתִיב (ישעיה ס, כב): אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעוֹמְקוֹ שֶׁל דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, יז): כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר, דִּכְתִיב (קהלת ג, יג): מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, דִּכְתִיב (ירמיה יז, י): אֲנִי ה’ חֹקֵר לֵב. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, דִּכְתִיב (קהלת יא, ה): “כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ כַּעֲצָמִ֖ים בְּבֶ֣טֶן הַמְּלֵאָ֑ה כָּ֗כָה לֹ֤א תֵדַע֙ אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־הַכֹּֽל”. וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵימָתַי נוֹפֶלֶת, דִּכְתִיב (ישעיה סג, ד): כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי”. ע”כ. והנה מה שאמר, שאין אדם יודע בעיבורה של אשה. עיקר כוונת הדברים, שאין אדם יודע האם יהיה קיום לולד הנמצא בבטן האשה. כי זה רק ה’ יתברך יודע.

עוד עלה בדעתינו להביא ראיה, ממה שנאמר בתלמוד (שבת נה.): “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מָר לְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. [אמר רבי זירא לרבי סימון. צריך אתה להוכיח את ראש הישיבה]. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלִי מִינַּאי. [אמר לו, צודק אתה. אבל יודע אני שבגלל מעמדו לא יקבל תוכחתי]. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא מְקַבְּלִי לוֹכְחִינְהוּ מָר. [אמר לו, אף על גב שלא יקבל ממך, לשיטתך, חייב אתה להוכיחו]. דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה חוּץ מִדָּבָר זֶה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו עֲבוֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָים וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וְגוֹ׳״.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשׁוֹם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּיו שֶׁל דָּם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָּהֶן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. [מלאכי חבלה, יתכן ומדובר במלאכים ממש, כלומר, לא שיש מלאכים קבועים הנמצאים במצב של “מחבלים”, אלא פעמים מלאך של השם יתברך יכול להיקרא מלאך חבלה או אפילו שד וכו’, כי שליחותו באותו ענין באה לחבל או להזיק בני אדם, והכל בשליחות השם יתברך, ולא שחלילה הוא מלאך רע אשר עושה פעולות רעים מדעת עצמו, אלא הכל בשליחות השם יתברך, וכינו אותו כך חז”ל מפני שליחותו שנשלח לפגוע, לחבל, להזיק וכו’ לפי הוראת הבורא, כדוגמת המלאכים שהקב”ה שלח לסדום ועמורה]. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [אין הכוונה שקיימת ישות שנקראת “מדת הדין”. אלא הכל הוא לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע]: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! [אותם אלו הצדיקים] הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ! אָמַר לָהּ: [זו לא טענה, מכיון ש]-גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם מִיחוּ בָּהֶם לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם. אמרה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה טַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ״. וּכְתִיב: ״וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מְקוּדָּשַׁי״ — אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו”. ע”כ.

ובראשית הדברים יש לציין, שכל מה שנאמר כאן, הוא על דרך המליצה והמשל. כלומר, לא קיימת ישות בפני עצמה שנקראת, “מדת הדין“. אין הקב”ה צריך יועצים. ואין הקב”ה צריך משכנעים. אלא הכל הוא על דרך המשל והמליצה על מנת לשבר את האוזן ולהביאה אל המטרה של זה המאמר והבנת המוסר מן הדברים. והמטרה של זה המאמר הוא, להסביר ולהבהיר לאדם ב’ דברים: א) עליך לעשות את שלך, וה’ יתברך יעשה את שלו. ב) לעולם אין אדם יודע מחשבות ליבו של חבירו. ואפילו כאשר מדובר באנשים צדיקים ביותר ומובחרים ביותר. לעולם ועד אין אדם יודע מחשבות ליבו של האחר. וכל מי שיטען אחרת, הרי אנו יודעים שכל דבריו שקר וכזב הם!

ולפיכך ממעשה זה אשר אירע בזמן הנביא יחזקאל, למדים אנו מתוך ביאורם על הפסוקים של חכמינו זכרונם לברכה בתלמוד ובמדרש, שאפילו צדיקים גמורים שקיימו את כל התורה כולה, מתוך שלא מיחו ברשעים, נענשו. וכאשר הקב”ה מעיד, הרי זה ודאי אמת שהיו צדיקים גמורים, הן כלפיי חוץ והן כלפי פנים הלב, דהיינו שהיו עושים מעשיהם מתוך צדקות אמיתית, ולא עושים עצמם צדיקים כלפי חוץ ורשעים מבפנים.

ובכל זאת הטענה הזו שנאמרה, “היה בידם למחות, ולא מיחו“, עמדה לפני הבורא יתברך ולפני חשבונו הנסתר, עד כדי כך שכאשר חיפש עליהם זכות, אמר, “גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מיחוּ בָּהֶם לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם”, ומשמע שגם אם היו מוכיחים ומוחים בידי הרשעים לא היה עוזר ומועיל להם דבר זה המעשה להחזירם בתשובה. אבל מכיון שאין יודעים הם מחשבות הלב, הודיעו לנו חז”ל בענין זה, שבסופו של דבר ה’ יתברך לא מחל להם. ונהפכה הגזרה הטובה שהיו צריכים תחילה להנצל ולא להינזק כלל וכלל! ונגזר עליהם לרעה, שימותו כאותם הרשעים הגמורים.

ולא זו בלבד, אלא שמתו אלו ראשונים, לפני הרשעים בעלי העבירות. שנאמר (יחזקאל ט, ו): “וּמִמִּקְדָּשִׁ֖י תָּחֵ֑לּוּ וַיָּחֵ֙לּוּ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הַזְּקֵנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י הַבָּֽיִת”. ואמרו חז”ל, “תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מְקוּדָּשַׁי״. וכל זה היה, מפני שאין אדם יודע מה בליבו של חבירו, אלא רק הקב”ה יכול לידע ולהעיד שלא יקבלו התוכחה או מחאה, ומפני שעשו חשבונות שמים, וסברו שלא יקבלו מהם, אף על פי שצדקו במחשבתם, בכל זאת נענשו, מפני שאין לאדם יכולת וכח לדעת מה בליבו של חברו. וכמו שאמרה תורה (דברים פרק כט פסוק כח פרשת נצבים): “הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת”. ובזה הפסוק נצטווינו לבער הרע הגלוי מקרבנו, בדברים המגולים לעינינו, אך הנסתרות הם לה’ אלוקינו בלבד, ואין אנו רשאים להמנע מתוכחה או מחאה בטענה או בסברה, שלא יקבלו הדברים, כי רק הקב”ה לבדו יודע מחשבות בני אדם. ועכשיו עלה בדעתינו לומר, שהמילה נסתרות, אין בה אפילו וא”ו אחת. להורות על ההסתרה שבתוך ההסתרה. כלומר, להורות על גודל הנסתרות שיש לבורא עולם עלינו, שרק הוא יתברך יודע מה בליבות בני אדם. ואין אנו יודעים לעולם מחשבות ה’ יתברך עלינו. ולהיפך מן האחרים, הטוענים שיודעים כל מהלכי שמים.

דעת רבינו בחיי בן פקודה ******

וכתב רבינו בחיי בן פקודה בספרו חובות הלבבות (שער ד – שער הביטחון פרק ג): “וההקדמה השנית, שידע ויתברר אצלו [=אצל האדם], כי הבורא יתברך משקיף עליו [=תמיד], ואין נעלם ממנו נגלהו ונסתרו, וצפונו ונראהו, ו[כן גם אין נעלם ממנו] אם בטחונו באלהיו בלב שלם אם לא, כאשר [=כמו ש]אמר הכתוב (תהלים פרק צד פסוק יא): “יְֽהֹוָ֗ה יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּי־הֵ֥מָּה הָֽבֶל”. ואמר: (משלי פרק כד פסוק יב): “כִּֽי־תֹאמַ֗ר הֵן֘ לֹא־יָדַ֪עְנ֫וּ זֶ֥ה הֲֽלֹא־תֹ֮כֵ֤ן לִבּ֨וֹת׀ הֽוּא־יָבִ֗ין וְנֹצֵ֣ר נַ֭פְשְׁךָ ה֣וּא יֵדָ֑ע וְהֵשִׁ֖יב לְאָדָ֣ם כְּפָעֳלֽוֹ”. ואמר (מלכים א פרק ח פסוק לט): “וְ֠אַתָּה תִּשְׁמַ֨ע הַשָּׁמַ֜יִם מְכ֤וֹן שִׁבְתֶּ֙ךָ֙ וְסָלַחְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ וְנָתַתָּ֤ לָאִישׁ֙ כְּכָל־דְּרָכָ֔יו אֲשֶׁ֥ר תֵּדַ֖ע אֶת־לְבָב֑וֹ כִּֽי־אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ לְבַדְּךָ֔ אֶת־לְבַ֖ב כָּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם“. וכשיתברר זה לבוטח [=שהבורא יתברך משקיף תמיד על כל פעולה ופעולה של האדם בכל ענין שיהיה], אין ראוי לו לטעון, שהוא בוטח באלהים יתעלה בדיבורו, מבלי שיבטח עליו בלבו ובמצפונו, ו[אם יתנהג כך חלילה, הרי ש]יהיה במעלת [=הפחותים, כמו] מי שנאמר עליהם (ישעיהו פרק כט פסוק יג): “וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה”. ע”כ.

וכן כתב רבינו בחיי בשער הבטחון (פרק ד’ החלק הששי): “ומהם, כי המעשה הטוב [שעושה האדם, או המעשה הרע], מתחלק לשני חלקים: [החלק הראשון]: ממנו [הטוב שעושה באופן ובמקום] נסתר, [ו]אין משקיף עליו [אף בריה בעולם] זולת הבורא [יתברך. וגדר הנסתר הוא], כחובות הלבבות [=כלומר, המחשבות שחושב האדם בלבבו, או המעשים שעושה אותם במסתרים] והדומה להם [=כל אלו המעשים שנעשים בסתר, לעולם ועד אין מי שיודע אותם מלבד הבורא יתברך]”. עכ”ל. והרי מבואר היטב וברור הדבר, שהיה פשוט לרבינו בחיי בן פקודה, כי מחשבות הלב ומעשים בסתר נתונים רק לבורא בלבד יתעלה שמו.

וכתב הרלב”ג על מה שאמר שלמה המלך (משלי כד, יב): “כִּֽי־תֹאמַ֗ר הֵן֮ לֹֽא־יָדַ֢עְנ֫וּ זֶ֥ה הֲֽלֹא־תֹ֘כֵ֤ן לִבּ֨וֹת ׀ הֽוּא־יָבִ֗ין וְנֹצֵ֣ר נַ֭פְשְׁךָ ה֣וּא יֵדָ֑ע וְהֵשִׁ֖יב לְאָדָ֣ם כְּפׇעֳלֽוֹ”. והסביר הרלב”ג, “כי תאמר – הן לא נוכל לדעת אלו המחשבות אשר קיבוצם מביא לקנין המחשבה, הלא הש”י שהוא תוכן הלבבות ומשלים אותם, והוא שומר נפשך, הוא יודע אם השתדלת בזה הקנין כאשר תמצא ידך, והוא ישיב לאדם גמול כפעלו”. ע”כ. ולפי כל זה ידענו, שכל מי שאמר ש-לרבו היה השגה במחשבות הלב כלפי השני, או שידע במעשה בני אדם שעשו בסתר, הרי הכל היה שקר וכזב, ונפל הדבר מיסודו. וכאשר יפול היסוד יפול כל הבנין. ולאמיתו של דבר, כל המעיין בתנ”ך יראה ויבחין מקומות מפוזרים המעידים על כך בפשטות.

ומהם שאמר (ירמיהו יז, ט-י): “עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ: אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו”. וביאר הרד”ק הפסוקים הנ”ל בצורה יפה ומדוייקת, וזה לשונו, “עקוב הלב“, לפי שדיבר על הבטחון שהוא רע, כשישים בטחונו באדם. וזה תלוי בכונת הלב, כמו שאמר, “ומן ה’ יסור לבו”, כמו שפירש. לפיכך דיבר בכוונת הלב. ואמר, כי הלב עקוב יותר מכל דבר, כלומר מרמה [יותר מכולם], כי יוכל אדם להראות בפיו ובמעשיו [שהוא רוצה ב]טוב, ויהיה לבו רע. ומי ידע זה בלתי האל? לפיכך אמר [הנביא], “מי ידענו”. [כלומר מי יכול לדעת זה חוץ מן הבורא?]. ואמר, אני ה’ חוקר לב, והמרמה תלויה בלב! לא בפה ובמעשה, כי אף על פי שתהיה לפעמים המרמה בפה שיאמר דברים שהכונה בהם על שני פנים או יעשה מרמה בידיו, הכל הוא בכונת הלב. לפיכך אמר, “מכל“, כי אין דבר מרמה כמו הלב”. ע”כ. ודקדק יפה לכתוב הרד”ק, “ומי ידע זה בלתי האל” בתמיהה! כלומר פשוט לרד”ק, שאין אף אדם יודע מחשבות הלב מלבד הבורא ברוך הוא.

.

***

“יהושע ואנשי גבעון”

עוד עלה בדעתינו להביא ראיה ממה שמסופר בנביא יהושע, על יושבי גבעון, אשר רימו וגנבו את דעתם של בני ישראל, את דעתם של נשיאי העדה, ואפילו את דעתו של יהושע נביא ה’, מנהיג ישראל, וממשיך דרכו הראשון של משה רבנו. שכן אמר לו הקב”ה (יהושע פרק א, פסוקים א, ה, ו, ט): “מֹשֶׁ֥ה עַבְדִּ֖י מֵ֑ת וְעַתָּה֩ ק֨וּם עֲבֹ֜ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֗ה אַתָּה֙ וְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל … לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ֙ לְפָנֶ֔יךָ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ כַּאֲשֶׁ֨ר הָיִ֤יתִי עִם־מֹשֶׁה֙ אֶהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א אַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א אֶעֶזְבֶֽךָּ … חֲזַ֖ק וֶאֱמָ֑ץ כִּ֣י אַתָּ֗ה תַּנְחִיל֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם … הֲל֤וֹא צִוִּיתִ֙יךָ֙ חֲזַ֣ק וֶאֱמָ֔ץ אַֽל־תַּעֲרֹ֖ץ וְאַל־תֵּחָ֑ת כִּ֤י עִמְּךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ”.

והנה, אע”פ שיהושע היה נביא ה’ יתברך, אשר הובטח לו מפי הקב”ה, שיהיה עמו כאשר היה עם משה רבנו, בכל זאת אנו למדים ממה שנביא ונציג כעת, מפורשות מן הפסוקים, שגם יהושע ונשיאי העדה לא רק שלא ידעו מחשבות ליבם של יושבי גבעון, אלא אפילו לא ידעו ולא הבחינו, שכל דבריהם שקר כזב ותרמית! ובאמת היה שגנבו דעתם, ובעקבות הדברים הללו של השקר, כרתו עמם בטעות “ברית”, מה שהיה אסור להם לעשות, ואם היו יודעים לפני כן שמדובר בשקר ותרמית, בודאי שלא היו כורתים עמם הברית.

וזה המעשה הכתוב בספר (יהושע ט, ג-טז): “וְיֹשְׁבֵ֨י גִבְע֜וֹן שָׁמְע֗וּ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה יְהוֹשֻׁ֛עַ לִירִיח֖וֹ וְלָעָֽי׃ וַיַּֽעֲשׂ֤וּ גַם־הֵ֙מָּה֙ בְּעׇרְמָ֔ה וַיֵּלְכ֖וּ וַיִּצְטַיָּ֑רוּ וַיִּקְח֞וּ שַׂקִּ֤ים בָּלִים֙ לַחֲמ֣וֹרֵיהֶ֔ם וְנֹאד֥וֹת יַ֙יִן֙ בָּלִ֔ים וּמְבֻקָּעִ֖ים וּמְצֹרָרִֽים׃ וּנְעָל֨וֹת בָּל֤וֹת וּמְטֻלָּאוֹת֙ בְּרַגְלֵיהֶ֔ם וּשְׂלָמ֥וֹת בָּל֖וֹת עֲלֵיהֶ֑ם וְכֹל֙ לֶ֣חֶם צֵידָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה נִקֻּדִֽים׃ וַיֵּלְכ֧וּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה הַגִּלְגָּ֑ל וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו וְאֶל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל מֵאֶ֤רֶץ רְחוֹקָה֙ בָּ֔אנוּ וְעַתָּ֖ה כִּרְתוּ־לָ֥נוּ בְרִֽית׃ וַיֹּ֥אמֶר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַחִוִּ֑י אוּלַ֗י בְּקִרְבִּי֙ אַתָּ֣ה יוֹשֵׁ֔ב וְאֵ֖יךְ אֶֽכְרׇת־לְךָ֥ בְרִֽית׃ וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ, עֲבָדֶ֣יךָֽ אֲנָ֑חְנוּ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ מִ֥י אַתֶּ֖ם וּמֵאַ֥יִן תָּבֹֽאוּ׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו מֵאֶ֨רֶץ רְחוֹקָ֤ה מְאֹד֙ בָּ֣אוּ עֲבָדֶ֔יךָ לְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי־שָׁמַ֣עְנוּ שׇׁמְע֔וֹ וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּמִצְרָֽיִם׃ וְאֵ֣ת ׀ כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לִשְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן לְסִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן וּלְע֥וֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן אֲשֶׁ֥ר בְּעַשְׁתָּרֽוֹת׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֵ֡ינוּ זְֽקֵינֵ֩ינוּ֩ וְכׇל־יֹשְׁבֵ֨י אַרְצֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר קְח֨וּ בְיֶדְכֶ֤ם צֵידָה֙ לַדֶּ֔רֶךְ וּלְכ֖וּ לִקְרָאתָ֑ם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֲלֵיהֶם֙ עַבְדֵיכֶ֣ם אֲנַ֔חְנוּ וְעַתָּ֖ה כִּרְתוּ־לָ֥נוּ בְרִֽית׃ זֶ֣ה ׀ לַחְמֵ֗נוּ חָ֞ם הִצְטַיַּ֤דְנוּ אֹתוֹ֙ מִבָּ֣תֵּ֔ינוּ בְּי֥וֹם צֵאתֵ֖נוּ לָלֶ֣כֶת אֲלֵיכֶ֑ם וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָבֵ֔שׁ וְהָיָ֖ה נִקֻּדִֽים׃ וְאֵ֨לֶּה נֹאד֤וֹת הַיַּ֙יִן֙ אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֣אנוּ חֲדָשִׁ֔ים וְהִנֵּ֖ה הִתְבַּקָּ֑עוּ וְאֵ֤לֶּה שַׂלְמוֹתֵ֙ינוּ֙ וּנְעָלֵ֔ינוּ בָּל֕וּ מֵרֹ֥ב הַדֶּ֖רֶךְ מְאֹֽד׃ וַיִּקְח֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים מִצֵּידָ֑ם וְאֶת־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לֹ֥א שָׁאָֽלוּ׃ וַיַּ֨עַשׂ לָהֶ֤ם יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ שָׁל֔וֹם וַיִּכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית לְחַיּוֹתָ֑ם וַיִּשָּׁבְע֣וּ לָהֶ֔ם נְשִׂיאֵ֖י הָעֵדָֽה׃ וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים אַחֲרֵ֕י אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ לָהֶ֖ם בְּרִ֑ית וַֽיִּשְׁמְע֗וּ כִּֽי־קְרֹבִ֥ים הֵם֙ אֵלָ֔יו וּבְקִרְבּ֖וֹ הֵ֥ם יֹשְׁבִֽים”.

ומה כוונת הפסוק שאמר, “וַיִּקְח֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים מִצֵּידָ֑ם, וְאֶת־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לֹ֥א שָׁאָֽלוּ“? יונתן תרגם וביאר הדברים, וזה לשונו, “וְקַבִּילוּ גַבְרַיָא לְפִּתְגָמֵיהוֹן, וְאוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ לָא תְּבָעוּ”, משמע שקיבלו והאמינו לדבריהם, ומפי השם לא ביקשו לדעת האם אמת הם דוברים או לאו. ורש”י כתב, “וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם קִבְּלוּ דִּבְרֵיהֶם, שֶׁצָּדוּם בְּפִיהֶם, לְשׁוֹן (שמות כא יג): “וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה“, נמצאת למד, שיושבי גבעון גנבו דעתם של יהושע ונשיאי העדה, ולא ידעו כי פיהם שקר דובר. “ואת פי ה’ לא שאלו” – מכאן אנו למדים שאם היו שואלים את פי השם יתברך, היה מגלה להם אם יושבי גבעון דוברי אמת או לאו”. ע”כ.

ומסקנת הדברים שנשיאי העדה שהם גדולי הדור, ויהושע בן נון שהיה נביא ה’, וממשיך דרכו של משה רבנו, ואשר קיבל הבטחה מן ה’ יתברך! שנאמר לו (יהושע פרק א פסוק ה): “לֹֽא־יִתְיַצֵּ֥ב אִישׁ֙ לְפָנֶ֔יךָ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר הָיִ֤יתִי עִם־מֹשֶׁה֙ אֶהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א אַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א אֶעֶזְבֶֽךָּ”. אע”פ כן, אפילו הוא לא ידע שהם מרמים, ולא הבחין כי שקר בפיהם, ולא השכיל לראות כי גונבים הם את דעתו! ואם לא ידע הוא ששקר היה בפיהם, והצליחו להטעותו, קל וחומר שלא ידע מחשבותם שחשבו בתוך ליבם. ואע”פ שהיה ראוי במצב זה אשר יש בו תועלת וצורך רב שאכן יהושע ידע מחשבותם, על מנת שלא יעברו על ציווי ה’ יתברך, הנה בכל זאת ראינו כי לא ידע ולא קיבל היכולת לידע דבר זה, כי ידיעת מחשבת הלב נתונה רק לבורא יתברך בלבד, ואינה ניתנת לאף בריה בעולם, לעולם! [ומכאן ילמד האדם, כי יכולת הבחירה נתונה לכל בני האדם, וגם לאדם כמו יהושע בן נון, יכולת הבחירה נתונה בידו לבחור היה, אם להאמין להם, או לשאול את פי ה’. וזהו יסוד גדול בענין הבחירה, שנתונה לכל אדם לעשות ככל העולה על נפשו. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ה הלכה א). ע”ש]. וכן מבואר במדרש (בראשית רבה ט׳ ג׳): “רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר (דברי הימים א כח, ט): וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה’ וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד, קֹדֶם עַד שֶׁלֹא נוֹצְרָה מַחֲשָׁבָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּבָר הִיא גְלוּיָה לְפָנֶיךָ. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, קֹדֶם עַד שֶׁלֹא נוֹצָר יְצוּר כְּבָר מַחֲשַׁבְתּוֹ גְּלוּיָה לְפָנֶיךָ”. ע”כ.

.

***

“ראיות ברורות מן התנ”ך”

וכן אמר שלמה המלך החכם באדם (משלי יז,ג ): “מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וּבֹחֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה“, וביאר רש”י הפסוק, “מצרף לכסף וכור לזהב – המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות הקב”ה זוקקן ובוחנן ויודע מחשבותן“. ומכיון שרק הוא יודע מחשבותם, הרי שרק הוא יכול לנקותם. ובסוף פרושו של הרלב”ג על הפסוק הזה, סיים ואמר, “ואולם הלבבות אין שם מי שיבחנם זולתי ה’ יתברך“. עכ”ל. וראה קורא נעים כמה פשוט היה לכל אותם המפרשים הללו, שאין מי שיודע מחשבות הלב מלבד ה’ יתברך. ואם יטען הטוען, מדוע אנו מאריכים כל כך הרבה בדברים אלו? עליך לדעת, שהחדרת מחשבות אלו לעם ישראל, הם תבלין הרע ביותר להחדרת השקפות מינות ועשיית כל התועבות שיש. וכמו שכבר בארנו במקום אחר דבר זה וכיוצא בו, באותם שהפכו מדרשים הנמנעים או דברים של חז”ל, לפשטים ממש. ולא הבינו פירושיהם האמיתיים.

עוד יש להביא את מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ז, י): “יִגְמָר־נָ֬א רַ֨ע ׀ רְשָׁעִים֮ וּתְכוֹנֵ֪ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִ֭בּ֗וֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק“, ופירש הרד”ק, “ובחן לבות וכליות אלהים צדיק – הוא [צדיק], שהוא [לבדו] בוחן ליבות, ויודע מחשבות האדם, [ולכן] הוא יודע [מי באמת] הצדיקים והרשעים. כי הרבה בני אדם מראים עצמם טובים [כלפי חוץ], ואינם כן. והוא “אלהים צדיק”, רצונו לומר: “שופט בצדק”, ויתן לכל אחד כפי דבריו ומחשבותיו, כי הוא [לבדו] יודע הכל”. ע”כ. ואמר ירמיה הנביא (ירמיהו יא, כ): “וַֽיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שֹׁפֵ֣ט צֶ֔דֶק בֹּחֵ֥ן כְּלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי”. וביאר הרד”ק, “בוחן כליות ולב – כי אתה בחנת לבם וכליותם, והודעתני מחשבותם כדי שאשמר מהם”.

והנה למדים אנו מדבריו של הנביא ירמיה לבורא יתברך, שלעולם לא היה לו סיכוי לדעת מחשבות הלב של אדם מסויים, אלא ה’ יתברך, לעת הצורך, גילה לו מה חשבו ותכננו לעשות. כמו שנאמר (שם יח): “וַֽיהוָ֥ה הֽוֹדִיעַ֖נִי וָֽאֵדָ֑עָה אָ֖ז הִרְאִיתַ֥נִי מַעַלְלֵיהֶֽם”. ויש להסביר כבר כאן לקורא, שכל מה שידע ירמיה הנביא, זה כי ה’ יתברך אמר לו מה הם חשבו. וגם כאשר ה’ אמר לו, לא הראה לו הבורא יתברך ונתן כח ביד הנביא לדעת מה יש במחשבות הלב שלהם ממש. אלא ה’ יתברך גילה לו מה הם תכננו לרעתו. ויוצא שגם באופן כזה, לעולם ועד, אין אחד שיכול לדעת מה בתוך ליבו של חבירו. ואילולי שה’ יתברך הודיעו, לא היה יודע, ולא היה יכול להשמר מהם, מפני שרצו להאכילו סם המוות. (הרד”ק בשם אביו).

ועוד אמר הנביא ירמיה (כ, יב): “וַיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֹּחֵ֣ן צַדִּ֔יק רֹאֶ֥ה כְלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי”. וביאר הרד”ק, “וה’ צבאות בוחן צדיק – אותו שהוא צדיק לעיני בני אדם, לא ידעו בו אם תוכו כברו, וה’ צבאות בוחן אותו אם לבו בסתר כמו מעשיו בגלוי, [והוא יתברך] יגמלהו כצדקו, ואם לאו, יגלהו ויפרסמהו לעיני האנשים שידעו מי הוא. כלומר שיכשילוהו במעשיו”. ע”כ. וכתב רבנו בחיי בן פקודה (חובות הלבבות, הקדמת המחבר): “ומהם, שלא נהרהר בעבירות, ולא נתאוום ,ולא נסכים לעשותם, ומה שדומה לזה, במה שהוא במצפון [לב] האדם, ולא ישקיף עליו [על הלב של האדם] זולתי [מלבד] הבורא, כדכתיב (ירמיה יז): “אני ה׳ ‎‎חוקר לב בוחן כליות”. וכתיב (משלי כ): “נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן”. ע”כ. עוד מצאנו פסוק מפורש אשר לא משאיר ספקות גם למסתפקים בפירושי המפרשים, שנאמר (מלכים א פרק ח פסוק לח – לט): “כָּל־תְּפִלָּ֣ה כָל־תְּחִנָּ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִֽהְיֶה֙ לְכָל־הָ֣אָדָ֔ם לְכֹ֖ל עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֣ר יֵדְע֗וּן אִ֚ישׁ נֶ֣גַע לְבָב֔וֹ וּפָרַ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה: וְ֠אַתָּה תִּשְׁמַ֨ע הַשָּׁמַ֜יִם מְכ֤וֹן שִׁבְתֶּ֙ךָ֙ וְסָלַחְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ וְנָתַתָּ֤ לָאִישׁ֙ כְּכָל־דְּרָכָ֔יו אֲשֶׁ֥ר תֵּדַ֖ע אֶת־לְבָב֑וֹ כִּֽי־אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ לְבַדְּךָ֔ אֶת־לְבַ֖ב כָּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם“. ומה יותר ברור מהמילים הללו: “כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם”. וביאר התרגום יונתן: “וְאַתְּ תְּקַבֵּל מִן שְׁמַיָא מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִנְתָּךְ וְתִשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן וְתַעְבֵּיד בָּעוּתְהוֹן וְתִתֵּן לִגְבַר כְּכָל אוֹרְחָתֵיה דִגְלֵי קֳדָמָךְ לִבֵּיהּ אֲרֵי אַתְּ הוּא, לֵית בַּר מִנָךְ קֳדָמָךְ [=אין אף אחד חוץ ממך] לְחוֹד גְלָן לִבְּבַיָא דְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא“. ומבואר מדבריו, שלא רק שה’ יתברך הוא לבדו יודע מחשבות הלב. מסביר רבינו יונתן, שאין מישהו בעולם אשר יודע מחשבות לב האדם חוץ מן הבורא.

ולכן, למסקנת הדברים, זיכנו האל יתברך להביא מקורות רבים המורים והשוללים את המחשבה הקשה שנכנסה בתוך עם ישראל, שיש איזה “צדיק“, “קדוש“, “בעל השגה“, שיכול לדעת מחשבות לב האדם. וכל הסובר כן, הרי הוא כופר ביסודות התורה הטהורה. ומוסכם פה אחד לכל הדעות שאין אדם ובריה בעולם, מלבד הקב”ה, אשר יודע ליבות ומחשבות בני אדם.

לפיכך, המסקנה הפשוטה לכל בר דעת, שכל אותם הסיפורים אשר סיפרו לנו בדורינו, ובדורות הקודמים, אשר היו אנשים גדולים בישראל, שהיה ביכולתם לידע מחשבות בני אדם, ומה שצפון בתוך ליבו של האדם וכיוצא בזה, ולא רק זה, אלא אף עבירות בסתר שבכיכול היו יודעים על אחרים. כל זה בגדר סיפורים בעלמא, ואין שום מקור והוכחה לדבריהם שיש אמת בדבר, ומתוך הראיות החותכות אשר ביארנו לעיל, צר לי לבשר ולהודיע לקורא הנכבד, שכל אותם הסיפורים הללו הם דברי שקר וכזב, וכן מי שדאג לעשות זאת, ולהפיץ השקר הזה בעם ישראל (בידיעה ששקר בפיו), הרי הוא גנב וגונב דעת הבריות, וכבר אמרו לנו רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד הטהור (בבא מציעא נח:) “גדולה אונאת דברים מאונאת ממון”.

ולא עוד, אלא שגרם לרבים להאמין לדברי כפירה ממש, מפני שסוברים הרבים שיש בני אדם אשר הגיעו ליכולת זו, והיאך יתכן? הרי נאמרה זו היכולת והגדולה על הקב”ה בלבד, שנאמר עליו, “בֹּחֵ֥ן כְּלָי֖וֹת וָלֵ֑ב”, ולא נאמר זה על בשר ודם, ולמעשה השוו מידת בשר ודם, לבורא יתברך שמו. ובזה עשו מידת בשר ודם החלוש, למידת הבורא יתעלה שמו.

וברצוננו לבקש מכל אותם הסוברים כן, להתוודות ולעשות תשובה על מחשבה זו. שנאמר בירמיהו (ג’ כב): “שׁ֚וּבוּ בָּנִ֣ים שֹׁובָבִ֔ים אֶרְפָּ֖ה מְשׁוּבֹֽתֵיכֶ֑ם“. ואף על פי שגדלתם כך, ושמעתם זאת מרבותיכם, וכך קראתם בספרים, ואפילו של גדולים בישראל, אל זה יהיה לפלא בעיניכם. וכמו שאמר שלמה המלך (קהלת פרק ז’ פסוק כ’): “כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא”. והרי ודאי לי שכמה מהצדיקים אשר סברו כך, אינו אלא בשגגה וטעות. וכאשר אנו מוכיחים זאת, פשוט כי דברים אלו עולים לרצון לפני ה’, אשר זכינו להפיץ האמת, ולגלות לעם ישראל טעות זו אשר התהלכה בקרבנו מזה שנים רבות.

ועושים זאת אנו, למען השבת הרבים משגגה זו, ובזה נזכה להחזיר עטרה ליושנה, ולחזור למקורות, לתנ”ך, למשנה, לתלמוד בבלי והירושלמי, למדרשים הנאמנים שיצאו תחת ידיהם של חז”ל, לראשונים עמודי ההוראה שהיו נאמנים ליסודות הדת, וכך נזכה להפיץ האמת של הקב”ה, ולהשפיל השקר והמרמה מישראל, וכל זה למען יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם.

ואל יהיה זה לפלא בעיניך, כלומר, אל יהיה זה לפלא בעיניך על גודל השקר, שכן כבר הודיעונו חז”ל בתלמוד (בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב): “בעקבות משיחא – חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים“.

והנה מבואר היטב מדברי התלמוד הללו, שלא רק שהאמת תהא נעדרת, אלא שחכמת החכמים, כלומר, חכמת חכמי המשנה והקודמים להם, אף היא תסרח, כלומר, שלא יהיה מצוי וגלוי חכמתם הידועה לכל, אלא ילכו בני אדם אחר ההבל ויהבלו! והרי לך, שהודיעונו חז”ל, כי האמת תהא נעדרת לסוף הדורות! ולכן כל המאמין בדברי חז”ל וסמוך עליהם, לא יהיה זה לפלא בעיניו, כאשר הוכחנו את גודל השקר! שכן אם לא מצוי שקר לפי שיטת המקשה, ממה הזהירונו חז”ל בכלל?

.

ע”כ כתבנו מאמר זה מאתנו חן שאולוב ספרדי טהור. אליאל פיניש הי”ו.