.

***

“המקובלים לא רק שהיו מינים – אלא החשיכו מאור דת האמת”

הנה בתחילת זה המאמר החשוב, אשר בוודאי יוכיח לכל חפץ באמת, כי ה-“מקובלים“, לא רק שהיו מינים ארורים, לא רק שחרפו כלפי הבורא בזימתם, לא רק שהיו פרו-נוצרים שנמשכו, האדירו, ושבחו את ספר האופל המשחית ואת דעותיו המהובלות והרעות, כמו שביארנו כבר רבות כאן.

אלא חמורה מכך עשו, הם שבשו את דברי התלמוד בפירושם הרע, גרמו לכל ההבנה של הלומד בתלמוד להיות שונה ממה שחז”ל כיוונו אליה, עיוותו את כל רמת המושגים, הוציאו דברים מהקשרם, ובעצם גרמו לחז”ל להיות טפשיים, סכלים, בורים, ואף גזענים!

ולאמיתו של דבר, המינים הללו וקודמיהם, שִּׁכתבו את הדת, עקרו את דת האמת, והחשיכו כל דבר שיכלו בדברי חז”ל. ובטוחני ללא ספק שגרועים הם מהנוצרים שר”י. כלומר, גם אם תקשה ותאמר, שבכל זאת רבים מהם היו, “יראי שמים”, הנה על זה אענה לך ואומר, שכל יראת השמים שלהם היא בעבור “אלהים אחרים” שאליו הם משתחווים, הוא קצר אפים, סמאל הפגאני וכו’ וכו’! ונמצא שכל עבודתם כלל אינה רצויה לפני הבורא יתעלה שמו.

ואנוש היה פי כמה יותר טוב מהם, שכן ביאר רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק א הלכה א): “בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים.

וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא”. ע”כ.

והנה אלו בדור אנוש, ידעו כי הבורא אחד הוא. אלא שעבדו את ברואיו. אמנם מכשפי האופל, אינם מאמינים שהבורא הוא אחד, אלא מחלקים אותו למפלצות ופרצופים, ואף מפחדים הם מישות פגאנית שמכנים אותה בעזות מצחם, “אלהים אחרים”!! כלומר לפי שיטתם, אלהים אחרים אכן קיימים הם!

והנני סמוך ובטוח, שעל ידי קריאת מאמר זה, יתברר לך אתה הקורא, האמת הברורה. ודע, כי אם תבין זאת היטב, תדע לשים את האצבע על כל הזיה והזיה שלהם, ובקלות מרובה תבין שהם, וקודמיהם, וממשיכי דרכם, קעקעו את דת האמת, ועשו זאת בין בתורה שבכתב, ובין בענין התורה שבעל פה, והיו סכלים גמורים.

ואין מקום אחד שזרועות הדת הזוהריסטית לא שלחה את ידיה הארורות, עד שלפי עניות דעתי, התיקון לזה אינו יכול להיות על ידי בני אדם, אלא חייב שתהיה כאן השגחה אלהית של הבורא, שיזעזע את כל העולם ויביא צרות שעוד לא היו ולא נראו, על מנת שישכילו להבין על השגיאה הנוראה שהוליכה את עמינו אחר ההבל ויהבלו. או לחלופין יגאל את עמו הטהור אמן. בכל אופן, הקורא את זה המאמר, יבין שבקלות מרובה ניכר סכלותם המרובה של שוחרי המאגיה.

.

***

“אין אני מדבר אלא למי שחפץ באמת – מי ש-בעל שאיפות אין לו מקום כאן”

אלא שלא כולם מוכנים להודות על האמת הברורה אף שרואים אותה בעיניהם, ואין ליבם נפתח להבין את גודל הכאב, הסבל, הצער, שגרמו אותם מכשפי הדורות שהוליכו את ישראל אחד אחרי השני, תחת עצבי וגילולי הזוהר, והקודמים לו, שהגו דעות מהובלות אלו.

בספר אגרות הרמב”ם לרבינו הטהור (מהדורת הרב יוסף קאפח נספחים עמוד קמה): כתב ולימד מוסר ענק לכל שומעי לוקחו: “… אין הקנאות מעלה, אפילו למען אדם גדול“. ע”כ. ורצונו של רבינו לומר, שפעמים נדמה להמון אנשים, להגן על כבודו של איזה מחבר/מפרש, “חכם” ומפולפל ככל שיהיה, ומנסה האדם להוציא בכל דרך שתהיה, שאותו מפרש/מחבר לא טעה או לא שגה. או מתרץ כל מיני תירוצים מאוד קשים על אוזן שומעת, ומעמיס דברים שאין ראוי להעמיס.

רבינו מסביר, שיש שיעשו זאת בני אדם, על מנת שלא יוכח שהם למדו טעות כל חייהם. וזה מה שחושבים המון בני אדם שהם מגינים על ספר האופל הטמא, שלדעתם יש בו מעלה, ולדעתינו מדובר בטינוף רשע ופשע כלפי אלהינו. ויש שיעשו זאת על מנת שיהיה להם מה ללמוד לעתיד! כלומר שלא יצטרכו להשליך מעליהם עוד מפרש/מחבר שלא הלך ודרך בדרכה של תורת אמת. ויש שבאמת יעשו זאת מקנאת ה’, כלומר מחתירה לדרך האמת, אמנם לא הסירו עדיין את הרגש, כלומר, לא שמו את הרגש בצד עם חתירתם לדרך האמת.

אלא שרבינו מלמדנו, שלרוב, הקנאות, כלומר ההתעקשות להוציא מי שנטה מדרך האמת והוליך את ישראל אחר התוהו, להוציאו ולומר עליו כל מיני תירוצים, וכל שכן מי שלא היה באמת. ההתעקשות הזו מסביר רבינו בכמה מילים פשוטות, אין היא מעלה מצד זה שמקנא כלל! ואפילו למען אדם גדול! ולדעתינו אדם גדול נחשב, אדם כדוגמת רבינו משה בן מימון הספרדי, הוא רבינו הרמב”ם! וכאשר נראה שיש מקומות שרבינו שגה, אם נקנא לו, ונאמר, שאין אצלו שגיאה, הרי אין בזה שום מעלה מצידנו! וכל שכן אם מדובר באנשים שבוודאי נטו אחר המאגיה והאלילות, והוליכו את עמינו הטהור אחר הסכלות!

ולכן אמרנו כבר במאמרים הקודמים, שגם רבינו שגה בספר פרקי שקרי דרבי אליעזר, שגה רבינו לחשוב שמדובר בספר הגון וטוב, וחשב שמדובר במדרש מליצי. ולא ידע שספר זה יצא מתחת ידו של הוזה הזיות אף ששם לב לזרותו. ואנו מתנהגים עם רבינו בדיוק כפי שציפה וכתב כאן בעצמו! אמנם יש בני אדם, שיש להם קנאה וחושבים שיש בזה מעלה, עד שמנסים להכשיר שגיאת אדם גדול, ולומר שאינו שגה!

מה נאמר ומה נדבר. מהשנים האחרונות אני למדתי והסקתי, שאנחנו צריכים לדבר על אוזן שומעת. כלומר, להפיץ את האמת בכל כוחינו, וכאשר מישהו אינו מוכן לקבל את האמת, ועושה ריבים ומחלוקות, אין אנו צריכים לו, יש אנשים שליבם אטום סתום ונעול, עד שאין הם שמים לב לשגיאתם העצומה.

וכתב רבינו הטהור משפט שצריך לתת לנו אבן דרך להמשך (שם שם עמוד קמו): “אמר משה … לא יכחיש את זאת כי אם מתעקש, ואני איני מדבר אלא עם מי שנשתחרר מן השאיפות! ו[לכן אני מדבר רק למי ש]-מטרתו האמת בכל דבר“. ע”כ.

ומה פירוש המילה “שאיפות”? הכוונה לשאיפות אישיות, כי כל מי שמונע ואכפת לו מן הכבוד, או מחזיק בדעתו הקדומה, אי אפשר לדבר אליו דברי אמת, ולכן רבינו לא מדבר לבני אדם המלאים בשאיפות ורצונות! כלומר, רבינו יודע ומבין שללכת ולדרוך בדרך האמת זה דבר קשה מאוד, עד כדי כך שכל מי שיש לו שאיפות מזה העולם, בהכרח שאין מה לדבר אליו דיבורי אמת.

.

***

“האם חז”ל ירדו על נשים? להיפך הגמור – הם שבחו אותם וריחמו עליהם”

והנה לפני שנציג את חירוף המקובלים ואת פירושם הרע. ראשית כל יש להביא את ה-“ראיה” וה-“סימוכין” שלהם לדבריהם המהובלים והרעים, שהחשיכו את מאור דת האמת.

.

“בא זכר בעולם – בא שלום בעולם”:

אמרו רבותינו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת נדה דף לא עמוד ב): “אמר רבי אמי: כיון שבא זכר בעולם – בא שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו פרק טז פסוק א): “שִׁלְחוּ־כַ֥ר מֹשֵֽׁל־אֶ֖רֶץ וכו'”. [ה]-“זכר” [=כלומר האיש הזכר]”זה-כר”. ע”כ. ונבאר הדברים:

רבי אמי לומד מן הפסוקים ואומר, שכאשר בא בן זכר לעולם, יש שלום בעולם. ונראה בפשטות שלדעתו, מכיון שהאיש הוא מושל על האשה ומנהיג אותה, כמו שנאמר בתורה (בראשית פרק ג פסוק טז פרשת בראשית): “אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ“. לכן לדעתו, כאשר בא ז-כר לעולם, אז עוד אשה יהיה כנגדה איש. והאיש עצמו נקרא על פי הנביא במשלו, “כר“. כלומר, כאשר אמר הנביא, “שלחו כר מושל ארץ“. אע”פ שמשמעות פשטות המילה, “כר” אמורה לגבי ממון, תבואה, ומסים. כמו שתרגם יונתן, “יְהוֹן מַסְקֵי מִסִין לִמְשִׁיחָא דְיִשְׂרָאֵל דְיִתְקוֹף עַל דַהֲווֹ בְּמַדְבְּרָא טוּר כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן”. והרי שתרגם, “כר” – מסים. כלומר, שישלחו מסים למלכות וישתתפו בהוצאות המדינה. זהו לפי פשוטו.

אמנם רבי אמי לומד, שמה שנאמר, “שלחו כר“, יש בו ענין ומשל גם לאיש הנקרא, “זכר“. שכן כאשר נחלק את המילה, “זכר” יצא לנו, “ז-כר“, ובתוך המילה זכר, מוזכר מילת, “כר”. וכאילו נאמר אנו על עצם הזכר, “זה-כר“. כלומר, רבי אמי רוצה לומר, מדוע הקב”ה קרא לאיש בשם, “זכר“? מלמד ואומר, שמילת “זכר” נבחרה מאת ה’ לאיש, על המהות שלו כלפי האשה שלוקח. שהרי הוא זן ומפרנס אותה. והאשה יודעת בדעתה, ומסתכלת על האיש ואומרת, “זה-כר“, כלומר, זה האיש שעמו אני מתחתנת, וחיה, ונמצאת, הוא אשר שולח ומביא לי תבואה, ממון, וממלא לי את כל צרכי ביתי.

ולכן, מן הסיבה הזו וכיוצא בו, רבי אמי אומר, שכאשר בא “זכר” לעולם, בא שלום בעולם! ומדוע? מכיון שהאיש דרכו לפרנס, האיש דרכו לעבוד, האיש דרכו לעמול, האיש דרכו להביא את התבואה. וכבר ידוע, שהעוני ירבה המחלוקת, ירבה הריבים, ויעביר את האדם על דעת קונו. וכאשר בא “זכר” לעולם, מביא עמו שלום. ומדוע? מכיון שיהיה עוד אדם אשר יעבוד ויהיה בגדר, “כר”, כלומר יהיה בגדר מפרנס.

וזו הסיבה גם נותנת, שהזכר כאשר בא לעולם מביא שלום בעולם. שהרי האיש שדרכו לחזר אחר האשה, כלומר, האיש דרכו לקחת אשה ולא להיפך. ואם אין האיש לוקח אשה, אין האשה מתחתנת. ולכן כאשר הזכר לוקח אשה ומקדש אותה, ממילא גורם שלום בעולם! כיצד? שכבר ידוע, כי חטאים מביאים רע לעולם. שאין יסורים בלא עוון. והשלום לא בא לעולם, אלא עם שמירת התורה והמצוות. כלומר, מה שגורם לריב בינינו לבין הבורא, כלומר מה שגורם לבורא יתברך לריב בנו ולענות אותנו, הכל הוא בעבור עזיבת התורה והמצוות, הכל הוא בעבור החטאים.

וכמו שאמר בהושע (פרק ד פסוק א – ו): “שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְיָ֖ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י רִ֤יב לַֽייָ֙ עִם־יוֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֠י אֵין־אֱמֶ֧ת וְֽאֵין־חֶ֛סֶד וְאֵֽין־דַּ֥עַת אֱלֹהִ֖ים בָּאָֽרֶץ: אָלֹ֣ה וְכַחֵ֔שׁ וְרָצֹ֥חַ וְגָנֹ֖ב וְנָאֹ֑ף פָּרָ֕צוּ וְדָמִ֥ים בְּדָמִ֖ים נָגָֽעוּ: עַל־כֵּ֣ן׀ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֗רֶץ וְאֻמְלַל֙ כָּל־יוֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ בְּחַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה וּבְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם וְגַם־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם יֵאָסֵֽפוּ: אַ֥ךְ אִ֛ישׁ אַל־יָרֵ֖ב וְאַל־יוֹכַ֣ח אִ֑ישׁ וְעַמְּךָ֖ כִּמְרִיבֵ֥י כֹהֵֽן: וְכָשַׁלְתָּ֣ הַיּ֔וֹם וְכָשַׁ֧ל גַּם־נָבִ֛יא עִמְּךָ֖ לָ֑יְלָה וְדָמִ֖יתִי אִמֶּֽךָ: נִדְמ֥וּ עַמִּ֖י מִבְּלִ֣י הַדָּ֑עַת כִּֽי־אַתָּ֞ה הַדַּ֣עַת מָאַ֗סְתָּ ואמאסאך וְאֶמְאָֽסְךָ֙ מִכַּהֵ֣ן לִ֔י וַתִּשְׁכַּח֙ תּוֹרַ֣ת אֱלֹהֶ֔יךָ אֶשְׁכַּ֥ח בָּנֶ֖יךָ גַּם־אָֽנִי”.

ולכן בהכרח, שכאשר בא זכר לעולם, בא שלום בעולם. כי בהיות הזכר נולד, עוד אשה תהיה תחת רשותה בעלה, ותהיה הארץ מקודשת בעבור כך, שהרי כעת יש בה פחות עוונות, שכן כל זמן שהאשה רווקה, יכולה היא לעשות חטאים ולחטוא במשכב עם אנשים. אמנם כאשר היא תחת בעלה, ושניהם דעתם מיושבת עליהם, נמצא כי בהכרח יהיה שלום בעולם. כלומר יהיה טוב בעולם והבורא יתברך יתן השפע והטוב!

.

ונמצא כי הזכר נקרא “זכר”, כלומר, “זה-כר” מסיבות אלו:

א) מכיון שדרך האיש להמציא ולהביא הפרנסה, הרי הוא דומה לעם ששולח מסים למלך. ולכן קרא לו ה’ יתברך, “זכר“. מענין, כרים, כסתות, מסים, ממון, תבואה. שהאיש הזכר הוא אחראי על כך.

ב) גם מתוך זה שהאיש הוא זה אשר לוקח אשה, והוא זה אשר מקדש אותה. והוא זה אשר מצוה לזון ולפרנסה. מזו הסיבה נקרא האיש “זכר” לעומת האשה, שנקראת, “נקבה”. כי הוא זה שצריך לדאוג לאשה אשר עמו, ודבר זה צריך להיות כל הזמן, צריך לדאוג שיהיה לה תבואה וממון, ולא יחסר ממנה דבר, לא כרים ולא כסתות, וכן על זו הדרך.

ועוד סיבה היא הנותנה לכך, שהזכיר הנביא ישעיהו את המילה “כר“, עם המילה, “מושל ארץ“, כלומר, סמך את ה-“כר” למילת, “מושל“. ואע”פ שפשט משמעות המילה, “מושל ארץ“, הכוונה למלך שהוא מושל על הארץ. הנה גם האיש שהוא הזכר, שהוא הבעל של האשה שנקראת “נקבה”, גם הוא על פי ה’ יתברך נקרא, “מושל“, כמו שאמר, “והוא ימשול בך“.

.

“בא זכר בעולם ככרו בידו – נקבה נקייה באה”:

ונמשיך בביאור התלמוד הנזכר. לאחר שהובאו דבריו של רבי אמי. התלמוד מביא ואומר: “ואמר ר’ יצחק דבי רבי אמי: בא זכר בעולם – בא “ככרו” בידו. “זכר – זה כר“. דכתיב [=כמו שנאמר] (מלכים ב פרק ו פסוק כג): “וַיִּכְרֶ֨ה לָהֶ֜ם כֵּרָ֣ה גְדוֹלָ֗ה”. [אבל] נקבה, [כאשר באה לעולם, אין בידיה כלום, אלא] נקייה באה. עד דאמרה, מזוני, לא יהבי לה, דכתיב [=שנאמר] (בראשית פרק ל פסוק כח פרשת ויצא): “וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה“. ע”כ דברי התלמוד.

ונבאר את התלמוד: התלמוד מביא שמועה שנשמעה בבית מדרשו של רבי אמי, ובה, בנוסף למה שכבר נאמר בשמו של רבי אמי, התלמוד מספר שבבית מדרשו של רבי אמי אמרו, שכאשר בא זכר לעולם, בא ככרו בידו. וכוונתם במאמר זה, לחזק את הענין ולהעמיד את דברי רבי אמי הראשונים, שאמר, “בא זכר לעולם בא שלום בעולם“, שכמו שכבר כתבנו לעיל, הכל חונה סביב ענין המזונות והפרנסה. שמתוך שהאיש מצווה לזון ולפרנס את אשתו ואת אנשי ביתו, הנה בוודאי כי “ככרו בידו“, כלומר שמזמן לו הקב”ה פרנסתו על מנת למלאות את יעודו.

מה שאין כן אצל האשה, שהאשה “נקייה באה”, כלומר, אינה יורשת, וכל מה שמרוויחה הכל הוא ברשות בעלה. ואף אביה יכול לקדש אותה ולקחת את כסף קידושיה אליו. והיא האשה, עד שלא מבקשת מזונות לא נותנים לה. ולכן התלמוד מביא ראיה מלבן הרמאי, שאמר, “נוקבה”, כלומר, “נקבה”. והרי ששם “נקבה” נתון לאשה, על היותה “נוקבת”, ואומרת את שהיא רוצה וצריכה.

ע”כ בביאור דברי התלמוד הללו. והרואה יראה כי לא מצאנו שום דברי גנאי חלילה כלפי האשה, אלא מציאות חיים על פי דת תורתינו הקדושה, ולימוד מוסר, כיצד מתנהל העולם, ומנהג העולם שהגבר שהוא הזכר, הוא זה שצריך לעבוד, הוא זה שצריך לדאוג למזונות, לכרים, וכסתות, וכן על זו הדרך.

.

“זכר – הכל שמחים בו. נקבה – הכל עצבים בה”:

והנה בתלמוד הנזכר שאלו: “… ומפני מה אמרה תורה, “זכר לשבעה”, ו-“נקבה” לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבעה עשר”. ע”כ.

והנה כל הקורא את התלמוד הזה ללא מחשבה אמיתית, וללא עיון קל, עלול לטעות בדבר חמור. והוא, לחשוב ולהעלות על הדעת, שבעלי התלמוד כיוונו או אמרו, שיש בלידת נקבה צער לכולם, כלומר שלבני אדם יש צער בלידת נקבה מצד זה שנולדה לעולם, וכאילו היו מעדיפים של היתה נולדת לעולם. וזו מחשבת תוהו וסכלות גמורה!

ובוודאי שמי שפירש את דברי רבותינו במה שאמרו, “נקבה שהכל עצבים בה”, שיש עצב על עצם התולדה שלה! יצטרך לומר, שהתלמוד מעיד שהתורה עצמה, כלומר ה’ יתברך, ושאר בני אדם כולם, כולם עצבים בלידת נקבה מצד לידתה ועצם קיומה!

ודע קורא נעים, כי מי שיפרש את התלמוד בצורה כזו, נדע אנו שהוא כסיל, בער, שוטה, אוויל, כלב אילם, וחשוד מאוד על ענינים אחרים. ובוודאי אינו יודע ללמוד תלמוד, ואינו מכוין לדעת רבותינו עליהם השלום.

וכעת נבאר את התלמוד בקצרה: התלמוד מספר על צער ההריון וקושי הלידה. כמו שאמר בתורה (בראשית פרק ג פסוק טז פרשת בראשית): “אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ”. והנה כל אשה ואשה יודעת, כמה צער יש בעצם הלידה, בעצם הוצאת הולד מן הגוף אל החוץ, הדבר גובל בייסורים שלפי דעתם של נשים, הגברים לא יכלו לעמוד בסבל כה רב. ומבואר ופשוט הדבר, שייסורי הלידה הם יסורים מאוד קשים.

ולכן, כאשר האשה יולדת זכר, אע”פ שיש צער גדול בזו הלידה, הנה בכל זאת יש שמחה, כי כאשר זכר נולד לעולם, יודעים שהוא לא יצטרך לסבול ולעבור את הסבל הזה של הלידה! ולכן האשה מצטערת בלידתו רק שבעת ימים בודדים, שכן יש לה נחמה שהוא לא יסבול מה שהיא סבלה. אמנם כאשר בת באה לעולם, הכל עצבים בה. ואין עצבים על עצם לידתה חלילה וחס להם לבני אדם חכמים מהבלים נוראיים אלו. אלא “עצבים בה” הכוונה, שעצבים במה שהיא תצטרך לעבור גם כאשר היא תלד בנים! כלומר הם לא עצבים בה על עצם תולדתה לעולם!! אלא משתתפים בצערה ומתפללים עליה שתעבור זאת לשלום!

ולכן האמא שילדה אותה, מכיון שילדה נקבה, שגם היא תצטרך לעבור סבל כמו שלה, עד ארבעה עשר יום מצטערת שילדה אותה, כמו שמצטערת על הזכר שילדה אותו עד שבעה ימים. שאצל הזכר מצטערת על עצם הלידה עצמה שהיה לה קשה מאוד. ואצל הנקבה, יש לה גם צער על עצם הלידה, ויש לה צער מחשבתי גם על מה שבתה תעבור לעתיד. ונמצא שעל כל צער יש כאן שבעה ימים. ומכיון שאצל הנקבה יש פעמיים צער, לכן אמרה תורה, לנקבה ארבעה עשר יום.

וחלילה וחס אם חז”ל היו אומרים, שהכל עצבים על עצם תולדת הנקבה, כלומר יש צער להקב”ה על עצם התולדה שלה. היו צריכים לומר, שהכל עצבים “בלידתה“. אמנם אמרו, “שהכל עצבים בה“, כלומר, עצבים במה שתעבור לעתיד, ודואגים לשלומה. ע”כ ביאור התלמוד.

.

***

“הזיותיהם הרעות של מכשפי האופל והמקובלים הארורים”

כתב יוסף חיים (בן איש … שנה שניה פרשת פינחס הקדמה): “… וכמ”ש הגאון חיד”א ז”ל בשם רבינו מהרח”ו ז”ל בפ”ע מסכת נדה הטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים ובלידת הנקבה הכל עצבין, מפני שבנקבה נפישא הזוהמה טפי מן הזכר יע”ש”. ע”כ.

והנה, דבריהם מרים וקשים כלענה. ואף ניכר כי תלמוד פשוט אינו ידעו להבין, ולא רק שלא הבינו תלמוד פשוט, הפכו את רבותינו החכמים, הפכו אותם לסכלים, מהובלים, רשעים ונרצעים! כלומר, בפירושם זה, הצמד חמד הללו העולים על שם “מקובלים”, גרמו לעם ה’ שאמור להיות אור לגוים, גרמו לעם ה’ להראות סכל וטיפש, ואף לעשות את חז”ל סכלים!

ולא רק שחלקו על חז”ל ביד רמה, לא רק שביזו את חכמי התלמוד והמשנה, וקראו אותה “אבן משכית” וכו’. אלא נתנו הבנה ופירוש בתלמוד, שכל הקורא דבר זה, חושב את חז”ל לאנשים רעים מאוד וסכלים!

ועל זה כבר כתב רבינו והזהיר מן הכת הראשונה הזו, ששיבשו מאוד את דברי חז”ל, ולא הבינו כי רוב דברי חז”ל בעניני האגדות והסיפורים, ודברים אלו שלמדנו וכיוצא בהם, המון מהם הם, “משלים” ומליצות להבין ענין מוסרי. וכל שכן במה שדיברנו בו. שלא מדובר באיזה משל עמוק, אלא בדבר פשוט, שכאשר נולדת בת, הכל עצבין בה במה שהיא תעבור בלידה לעתיד. והם הארורים הללו, הרסו דברי התלמוד והוציאו הדברים מהקשרם.

ובדיוק על זה כתב רבינו (הקדמה למשנה י’ א’ סנהדרין): ” וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים הנקראים חז”ל], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת או מדרך המוסר הישר. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל] מחוייבי המציאות, [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם.

ו[מכיון שרוב בני התורה ורוב כותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעות וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם. ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי או במוסר שכלי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים, כגון מה שפירשו בענין “הכל עצבים בה”], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך! וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]”. ע”כ.

ושים ליבך היטב במה שכתב רבינו וכמה כיון לאמת הברורה: “והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם! לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה [=בדיוק כמו שעשו מכשפי האופל ושאר הפרשנים], ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה”. ע”כ.

.

וכעת נעמוד על ההזיה שכתבו לעיל: “… הטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים, ובלידת הנקבה הכל עצבין, מפני שבנקבה נפישא הזוהמה, טפי מן הזכר יע”ש”. ע”כ. והנה כמה חירופים יש בדבריהם:

א) לדעתם, הנה הם יודעים מחשבות המלאכים! כן כן, המקובלים מרוממים את עצמם ועושים את עצמם כיודעי מחשבות המלאכים! וכבר ידוע, שגם נביא אינו יודע מחשבת מלאך! אלא הנביא מקבל המסר מן המלאך שבא לו בנבואה מאת הבורא! ואלו מתפארים בעצמם שיודעים שהמלאכים בוכים או עצבים! לא יאומן כיצד נפלו עם ישראל לבור הסכלות!

.

ב) לדעתם האווילית, המלאכים עצבים בלידת הנקיבה, ובמילים אחרות, המלאכים עצבים על מה שהקב”ה החליט! כלומר חולקים על דינו של הבורא יתברך! וזה חירוף גדול המוליד מחשבת תוהו, לפיה, המלאכים יכולים ליצור מצב של חלוקה בדיני שמים, כלומר, שיש להם רשות לומר את דעתם! ואם הם עצבים על דינו של בוראם, בהכרח כי יכולים לבטל ולהשפיע על בוראם, ואם כן נמצא האל הזה הוא אל נזקק נחות ומושפל שאפשר לשנותו!! שכן אפילו הבריות הקרובים ביותר אליו, עצבים במה שהביא לעולם! ואין חירוף שלא עברו עליו מכשפי האופל הארורים! ולכן הם בטוחים שבתפילתם הם עוזרים לבורא להיות שמח, מזדווג, מאושר, והם פועלים נצורות בעליונים!!

.

ג) ולא רק זו בלבד, אלא שהטעם שנתנו לעצב המלאכים, הוא ענין מאגי ופגאני מאוד. כלומר, הטעם שהמלאכים עצובים, הוא משום שסמאל לדעתם בא על חווה והטיל בה זוהמה. וטוענים שאצל הנקבות הזוהמה הרוחנית יותר גרועה מאצל הגברים. ולכן המלאכים כאשר רואים שנולדה בת לעולם, דואגים ועצבים, שהנה זאת הבת של הבת של חווה שסמאל הפגאני שכב עמה, הנה גם היא הנקבה הנולדת מלאה בזוהמת הנחש! ולדעתם של מכשפי האופל, הנקיבות מסריחות מזוהמה רוחנית שהטיל בה הנחש. ולכן המקובלים מענים את נשותיהם, ולא משמשים עמהם אלא בשעות ועתים מסויימים מדוייקים, ומהם: תשמיש רק בשבתות וימים טובים. תשמיש רק לאחר חצות הלילה.

וכל זה הנשים הטהורות המסכנות מעונות וסובלות תחת זרועות ידי המקובלים הארורים, ואינן יודעות כי לדעתם של בעליהם, מלאות הם זוהמה, ולכן הוא עושה המון דברים על מנת שלא ידבק בזוהמתה! כל זה לדעת מכשפי האופל.

צאו וראו רבותי היקרים, כיצד ואיזה נחיתות מחשבתית מייחסים מכשפי האופל כלפי הנשים הטהורות!

.

***

“שבח הנשים והבנות – להיפך ממה שכתבו המכשפים לעיל”

והנה קורא נעים, צא תלמד ותראה, שמעולם לא גינו חז”ל את הנשים או את לידת הנקבות חלילה וחס להם לומר דברים כעורים כאלה לפני הבורא יתברך.

.

“אי אפשר לעולם בלא נזכרים ובלא נקבות”:

הנה אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד ב): “אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו – זכרים, ואוי לו למי שבניו – נקיבות“. וגם כאן, ראיתי כמה מהובלים ארורים שמכיון שנמשכו אחר דעותיו של חיים ויטאל ושאר ממשיכי דרכו, שמלבד שהוציאו לעז על הבנות, עוד אמרו שמה שאמרו רבותינו, “ואוי לו למי שבניו נקיבות”, הכוונה, אוי לו למי שבאים לו נקיבות”. וזו לא רק סכלות או טמטום לפרש בצורה כזו, אלא מדובר ברשעות לשמה. כלומר, עצם הפירוש עצמו מראה על חוסר חיבור בין דברי התלמוד עצמו. אמנם, להעלות את חיבור הדברים על הכתב ולכתוב דברים כאלו על ספר, מדובר ברשעות ממש.

ומדוע מדובר בפירוש שיש בו רשעות? מכיון שהקב”ה הוא זה שקובע את מין העובר ולא האדם! ולכן כל מי שיאמר שחז”ל אמרו, “אוי לו למי שבניו נקיבות”, נמצא שמעליל על חז”ל שהם חולקים על הבורא יתעלה שמו! כלומר, חז”ל אומרים לדעתו הטפשית: “אוי להקב”ה שהביא לו נקיבות”. וזו היא סכלות טפשות, ורשעות לשמה לפרש פירוש כזה בדעתם של חז”ל.

והנה אם לדעת חז”ל, עיקר דברי חכמים הוא לומר, שאוי לו למי שהביא נקיבות. לא היו צריכים לומר קודם לכן, “אשרי מי שבניו זכרים”, שכן אם אומרים אוי לו על לידת נקיבה, לא צריכים לו ההיפך מכך!

ולכן פשוט הדבר, שכוונת חז”ל לומר, שאשריו של האדם שזוכה שיוצאים ממנו בנים שהם בטבעם מתנהגים כמו, “זכרים”, כלומר שהזכר מתנהג כמו שזכר צריך להתנהג. שכן יש בנים שמתנהגים כמו נשים, ואין הם בטבעם מתנהגים כמו שזכר צריך להתנהג.

והפירוש היותר קשה הוא, “אוי למי שבניו נקיבות“, הכוונה, אוי למי שבניו נטו להתנהג כמו נקיבה, לא רק באופן המנטלי, אלא גם נוטים הם לעניני המשכב זכור. כלומר שעושים עצמם כנקיבות שנבעלות ולא בועלות. ולפי דעתי לזה כיון המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף פב עמוד ב): “וכן אי איפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות, ואף על פי שפשוטו של דבר כך הוא. יש להוסיף בפירושו שבניו נקבות, שהזכרים [עצמם] פחותים וחסירים, ואשרי מי שבניו זכרים, שנמצא בהם השלמות המכוון בהם. על זה נאמר, “גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו”. ע”כ.

ומה שכתב, “ואף על פי שפשוטו של דבר כך הוא“. הכוונה, שיש לאדם זכרים עם נטיה לתאוות משכבי זכור ועניניהם. ולכן נזהר המאירי ולא פירט זה הדבר ממש, אלא רמז בו. ומבואר יוצא, שלעולם חז”ל לא גינו את לידת הנקיבה חלילה וחס.

.

“בזכות נשים צדקניות”:

ואמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד ב): “את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. ולמ”ד נמי התם בפה רך, הכא ודאי בפריכה. דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים”. ע”כ. ותראה כמה שבחו חז”ל את הנשים ורוממו את מעלתן.

.

“בת עדיפא ליה מבן”:

ואמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמא עמוד א) וסיפרו: “האומר אם ילדה אשתי זכר וכו’. למימרא, דבת עדיפא ליה מבן, והא אמר ר’ יוחנן משום רשב”י: כל שאינו מניח בן ליורשו – הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה, שנאמר: והעברתם את נחלתו לבתו, ואין העברה אלא עברה, שנאמר: יום עברה היום ההוא! לענין ירושה – בן עדיף ליה, לענין הרווחה – בתו עדיפא ליה. ושמואל אמר: הכא במבכרת עסקינן, וכדרב חסדא, דאמר רב חסדא: בת תחלה סימן יפה לבנים. איכא דאמרי: דמרביא לאחהא, ואיכא דאמרי: דלא שלטא ביה עינא בישא. אמר רב חסדא: ולדידי בנתן עדיפן לי מבני. ואיבעית אימא: הא מני? ר’ יהודה היא. הי רבי יהודה? אילימא רבי יהודה דבכל, דתניא: וה’ ברך את אברהם בכל – רבי מאיר אומר: שלא היה לו בת, רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת ובכל שמה”. ע”כ.

והנה גם מזה התלמוד הינך למד, שלדעת חכמים בצד מן הצדדים, יש מקומות שהבת עדיפה מן הבן. ואם היה בלידת הנקיבה איזה צער על עצם תולדתה, כיצד היו משבחים ואף אומרים ש-בת עדיפה מבן? וכיצד היו אומרים, שבת תחילה סימן יפה לבנים? וכיצד היו משבחים בזה שבת ראשונה מצילה מעין רעה של הבנים האחרים, שכן בלידתה, לא יריבו הבנים על הירושה הכפולה שמגיעה לבן הבכור. וכבר כתבתי בנושא זה במקום אחר: “בת ראשונה סימן יפה לבנים”.

.

מכל אלו הדברים אתה למד שוב, כי המקובלים ודעתם הטפשית, לעולם היא היפך דעת חכמי התלמוד והמשנה, הן בענין מחשבת המצוה, והן בענין ביאור הדברים עצמם.

ע”כ כתבתי מאמר זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.